שליחותו של מיכאל – 04

שליחותו של מיכאל

גילוי מסתורי ישות האדם, המהותיים

רודולף שטיינר

סדרה בת שמונה הרצאות

דורנאך: שש הרצאות GA194

מינכן: 2 הרצאות מתוך 12 הרצאות בנושא: מרכז אירופה בין מזרח למערב GA174a

תרגום מאנגלית:עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

תודה על התיקונים מול הגרמנית: הוצאת מיקרוקוסמוס

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 4 דורנאך

28.11.1919

תרבות המיסטריות ואימפולס מיכאל. הידע העצמי וחדירתו לשלושת רובדי התודעה

בהמשך לעיונים שהבאתי בפניכם בהרצאות של השבוע שעבר, ברצוני להכין היום את הקרקע למה שאפתח בפרטים מחר ומחרתיים. ברצוני להזכיר לכם, בדרך שונה מזו שבה פסענו עד כה, הרבה ממה שנזדקק לו על מנת להמשיך בנושא הנוכחי שלנו.

אם ננסה להבהיר לעצמנו את האופן שבו השתלשלה האבולוציה של האדמה, ניטיב לעשות אם נבחן ונסדר את המאורעות השונים, בזיקתם אל הנקודה המרכזית באבולוציה של האדמה; היות ועל ידי ארגון כזה נגיע למערך מסוים באבולוציה של האדם עצמו. נקודה מרכזית זו, מרכז כבידה זה, כפי שיודעים אתם – היא מיסטריית גולגותא, שבאמצעותה קיבלה כל אבולוציית האדמה את משמעותה, את תוכנה הפנימי המהותי.

אם נלך לאחור באבולוציה של האנושות המערבית, אשר קיבלה את אימפולס מיסטריית גולגותא מן המזרח יהיה עלינו לומר: במאה החמישית בקירוב לפני מאורע מיסטריית גולגותא מתחילה, מתוך תרבות יוון, מעין הכנה למיסטריית גולגותא זו. רשאים אנו לומר: קיימת מגמה אחידה מסוימת בחשיבה, ברגישה וברציה ביוון במהלך 450 השנים, בערך, לפני מאורע מיסטריית גולגותא. מגמה אחידה זו מתחילה דרך דמותו של סוקרטס וממשיכה בתרבות יוון כולה – גם באמנות ניתן להבחין במגמה זו – היא נמשכת אצל האישיות הכבירה והבולטת של אפלטון, והיא מקבלת אופי למדני יותר אצל אריסטו.

יודעים אתם, מהרצאות שונות שהעברתי לכם, שבימי הביניים, ובעיקר בפרק הזמן שאחרי אוגוסטין הקדוש, היתה קיימת נטייה מיוחדת להשתמש בהדרכה שניתן היה לרוכשה מאורח החשיבה האריסטוטליאני על מנת להבין באורח מקיף את מה שהכין את מיסטריית גולגותא ואת מה שבא אחריה. לחשיבה היוונית ניתנה חשיבות רבה שכזאת ובמיוחד לאבולוציה הכריסטיאנית של המערב עד לסוף ימי הביניים – מעצם העובדה, שהשתמשו בה להבנה מקיפה של הטבע המהותי של מיסטריית גולגותא. מן הראוי שנכיר בדבר מהו זה שהתרחש ביוון במהלך מאות שנים אחרונות אלה שקדמו למאורע מיסטריית גולגותא. מה שהתרחש בחשיבה, ברגישה וברציה של היוונים, היה ההד האחרון של תרבות קמאית באנושות שכבר אין מעריכים היום. עיונים היסטוריים אינם יכולים כבר לראות דברים אלה באורם הנכון. הואיל והעיונים ההיסטוריים שלנו אינם מגיעים לאחור לאותם זמנים, שבהם חדרה תרבות המיסטרייה – שהתפשטה על פני הציביליזציות על האדמה של התקופה ההיא – לכל הרצייה והרגישה האנושית, עלינו לפנות לאחור, לאותם אלפי שנים שאליהם ההיסטוריה אינה מגעת; עלינו ללכת לאחור בשיטות המצוינות בספרי 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים', על מנת לראות מה היה הטבע של תרבות אנוש קמאית זו. מקורה במיסטריות העתיקות, שלתוכן הוכנסו אותן ישויות אנוש, שנמצאו מתאימות באובייקטיביות להתקדשות ישירה – על ידי אישי מנהיגות דגולים. הידע, שנמסר כך למתקדשים אלה במיסטריות, זרם דרכם לישויות אנוש אחרות. אי אפשר להבין את התרבות הקדומה בכללותה, אם אין ממקדים את תשומת הלב בקרקע מולדת המיסטריות. אם רוצה מי לעשות זאת, הרי שיוכל להבחין בקרקע מולדת המיסטריות בכתביו של איסכילוס. ניתן לגלותה בפילוסופיה של אפלטון, אולם הגילויים, הנוגעים באלוהות, שהאנושות קלטה מן המיסטריות אבדו מבחינה היסטורית. רק באופן פרימיטיבי ביותר עדיין כלולים הם במה שנעשה מבחינה היסטורית, תרבות ברת הוכחה. ניטיב לשפוט מה קרה כאן, אם נבהיר לעצמנו מהו אשר נשאר בפרק הזמן הפוסט-סוקרטסיאני של הציביליזציה היוונית, של תרבות המיסטרייה הקמאית, שבה מושרשת הציביליזציה היוונית. מה שנשאר מהווה אורח מסוים של חשיבה, אורח מסוים של ראית הדברים.

כפי שיודעים אתם, ההיסטוריה החיצונית מספרת כיצד ייסד סוקרטס את הדיאלקטיקה, בהיותו מורה דגול לחשיבה; אותה חשיבה, שמאוחר יותר התפתחה באורח מדעי יותר. ברם, אורח חשיבה יווני זה, הינו אך ורק ההד האחרון של תרבות המיסטרייה, היות ותרבות מיסטריות זו היתה עשירה בתוכן. עובדות רוחיות שהן הגורמים היסודיים למערך הקוסמי שלנו, הוכנסו להשקפת האדם כולה ביחס לדברים. תכנים נאצלים וכבירים אלה אבדו בהדרגה. אך אורח החשיבה שהתפתח על ידי תלמידי המיסטרייה נשאר והפך לנכס היסטורי, ראשית בחשיבה היוונית ובחשיבת ימי הביניים, ובחשיבתם של תיאולוגים כריסטיאנים שרכשו לעצמם חשיבה יוונית זו, על מנת לתפוס בדפוסי מחשבה, באידיאות ובמושגים שהיוו המשך החשיבה היוונית – את מה שזרם לתוך העולם דרך מיסטריית גולגותא. פילוסופיה זו מימי הביניים הקרויה סכולסטיקה, מהוה צומת לאמיתות הרוחיות של מיסטריית גולגותא ושל החשיבה היוונית. עיבוד החשיבה וחדירתה למיסטריית גולגותא התבצעו – אם רשאי אהיה להשתמש בביטוי הנדוש – במכשיר החשיבה היוונית, בדיאלקטיקה היוונית. עד למיסטריית גולגותא, חלפו כ-450 שנה מאז שאבד תוכן המיסטריות ונותר רק האלמנט הפורמלי, אלמנט המחשבה גרידא מן המיסטריות הקדומות. רשאים אנו לומר, כארבע מאות וחמישים שנה ועל כן עלינו לסקור את הבא להלן: בתקופה הפרה-היסטורית השתרעה תרבות המיסטריות על פני הציביליזציה של אותה עת. במהלך האבולוציה נשארה רק תמצית ממנה היינו – הדיאלקטיקה היוונית, החשיבה היוונית. והנה, התחוללה מיסטריית גולגותא שהובנה תחילה במערב באמצעות דיאלקטיקה יוונית זו. כל מי שרצה להתוודע אל המדע במאות ה-10, ה-11, ה-12, ה-13 וה-14, – מדע שהיווה עדיין תיאולוגיה – מוכרח היה להשתמש בחשיבתו באופן שונה לגמרי מאורח החשיבה של מדעי הטבע בימינו. רוב בני האדם שמביעים דעתם כיום על הסכולסטיקה אינם יכולים לשפוט נכונה, היות ותרגול חשיבתם בסכולסטיקה דורשת תרגול חשיבה שונה מזה של מדעי הטבע. כיום, ידידיי היקרים, חיים אנו בנקודת זמן, שבה חלפו שוב 450 שנה מאז מחזיק אורח החשיבה של מדעי הטבע באנושות. באמצע המאה ה-14 החלו בני האדם במערב לחשוב בחריפות מוח, שהתפתחה כבר אצל גלילאו או אצל ג'ורדנו ברונו. אורח חשיבה זה נישא ומועבר לזמננו אנו. ואמנם, ידידיי היקרים, כפי שנדמה, זוהי אותה לוגיקה שהיתה אצל היונים. ולמעשה הריהי לוגיקה שונה לחלוטין; זוהי לוגיקה שנביעתה בהדרגה מתהליכי הטבע, כשם שהלוגיקה היונית נבעה ממה שראו תלמידי המיסטרייה במיסטריות.

הבה וננסה כעת להבהיר לעצמנו את ההבדל בין 450 השנים שקדמו למיסטריית גולגותא בעולם הציביליזציה של אותה עת שנתחם כמעט ביוון, ובין 450 השנים, שבהם תירגלה האנושות עצמה לחשיבה מדעית-טבעית. יקל עלי ביותר לתאר זאת באופן גרפי, דמו נא לעצמכם את תרבות המיסטריות כמעין פסגת הר של תרבות רוחית אנושית בתקופות קדומות מאוד. תרבות מיסטריות זו, אני אתקדם צעד אחר צעד, הפכה ללוגיקה ביוון עד למיסטריית גולגותא; והיא מוצאת את המשכה בימי הביניים דרך הסכולסטיקה.

במשך 450 שנה קודם למיסטריית גולגותא יש לנו את השריד האחרון, את ההד של תרבות המיסטרייה הקדומה. עם המאה ה-15 לספירה החלה דרך חשיבה חדשה שנוכל לכנותה: חשיבה בסגנון גלילאו. לפרק הזמן שחלף בין נקודת התחלה זו ובין זמננו אנו, אותו האורך כפרק הזמן שעבר בין הופעת אורח החשיבה היווני ומיסטריית גולגותא. אולם, בה בשעה שפרק הזמן האחרון מהווה הד סופי, נצנוץ בין-ערביים, הבה ונאמר, הרי שזה שאחריו מהווה הקדמה, משהו שיש לפתחו, שיש להביאו לרמה מסוימת. התרבות היוונית עמדה להסתיים. אנו ניצבים בהתחלה.

אנו נרכוש הבנה מושלמת ביחס למיקום זה, זה בצד זה, של סיום ושל התחלה אך ורק אם נתבונן באבולוציה של האנושות מנקודת ראות מדעית-רוחית מסוימת.

אכן הסברתי לכם בעבר, ואני חוזר לכך שוב, שבהווה לא לשווא מתנסה האנושות בהכרה עצמית, שצריכה להיות מועברת על ידי מדע הרוח בהכוונה של האנתרופוסופיה. שהרי לטווח הרחוק, הרוב הגדול של האנושות עומד בפני אפשרות לעתיד משמעותי. בהקשר זה חשוב שניטול ברצינות את העובדה, שהאנושות המתפתחת מבחינה היסטורית מהווה אורגניזם המתפתח באורח מתמשך והולך. כשם שבמקרהו של גוף, לפנינו עת הבגרות ולאחריה מעברים תקופתיים, כן בהיסטוריה האנושית לפנינו מעברים תקופתיים. כיום עדיין מתנגדות ישויות אנוש לתורת החיים הארציים החוזרים ונשנים בטענה, שהישויות האנושיות אינן זוכרות את הוויות החיים הקודמים שלהן.

כל מי שרואה, באורח עובדתי, את ההשתלשלות ההיסטורית של האנושות כאורגניזם, כפי שזה עתה ציינתי, לא יופתע שישויות אנוש אינן זוכרות כיום, בידע הרגיל שלהן, את הוויות החיים הקודמות שלהן. כי הנה אשאל: מה כן זוכר אדם בחיים הרגילים? את אשר חשב עליו תחילה. על מה שלא חשב – אין הוא יכול לזכור. חישבו נא רק על כך – לכמה אירועים במשך היום אינכם שמים לב. אין אתם זוכרים אותם משום שלא חשבתם עליהם למרות שהתרחשו בסביבתכם. יכולים אתם לזכור רק את מה שחשבתם עליו.

והנה במאות ובאלפי השנים הקודמות באבולוציית האנושות, לא הגיעו ישויות אנוש לשום בהירות עובדתית בקשר לעצם טבען הן. כמובן שמאז הופעת החשיבה היוונית קיימת האמרה "דע את עצמך" ככמיהה, אולם "דע את עצמך" זה, ימומש אך ורק באמצעות תודעה רוחית מהותית, רק מעצם העובדה שישויות אנוש משתמשות בהוויית חיים אחת, על מנת להבין באורח מקיף באמצעות החשיבה את עצמיותם הם – והאנושות נעשתה בשלה לכך רק בזמננו אנו – מתקיימת הכנה לזיכרון להוויית החיים הבאה. כי ראשית דבר עלינו לחשוב על מה שיהיה עלינו לזכור מאוחר יותר. רק הללו שעברו התקדשות בתקופות קודמות (ודבר זה לא חייב היה להירכש במיסטריות דווקא) ויכלו להתבונן באורח עובדתי בעצמיותם, מסוגלים, בעת הנוכחית, להסתכל לאחור על הוויות חיים קודמות. מצויות ישויות אנוש לא מעטות שמסוגלות לעשות כן. מכל מקום, הסיטואציה היא כזאת, שהאדם, אף בהתייחס לאבולוציה הפיזית הבלעדית שלו, עובר טרנספורמציה. בדברים אלה לא ניתן לצפות באורח חיצוני בפיזיולוגיה, אלא ניתן לצפות בהם באורח מדעי-רוחי. לאנושות בימינו אין את אותו המבנה הגופני שהיה לה לפני אלפיים שנה, ובעוד אלפיים שנה מהיום יהיה לה שוב מבנה שונה. באורח חוזר ונשנה מדבר אני אליכם בנושא זה. ישויות אנוש חיות לקראת פרק זמן בעתיד, שבו יהיה מבנה מוחותיהן שונה לחלוטין ממבנהו כיום במובן החיצוני. למוח תהיה האפשרות לזכור הוויות חיים קודמות. ברם, הללו, שאינם מכינים את עצמם כיום דרך הגות בעצמיותם, יחושו כושר זה, שיימצא אצלם באורח מכאני, בעצבנות פנימית גרידא, אם רשאי אהיה להשתמש בביטוי הנדוש – כליקוי פנימי. הם לא יגלו מה חסר להם; הואיל והאנושות תיעשה בינתיים בשלה, בהתייחס לגשמיותה, להתבונן לאחור אל הוויות חיים קודמות, אך אם לא הכינה מראש התבוננות לאחור זו – היא לא תוכל להתבונן לאחור ותחוש כושר זה כליקוי גרידא. ועל כן ידע נאות של כוחות טרנספורמציית האנושות בימינו מציין מעצם טבעו, שהישויות האנושיות מובאות אל הידע העצמי דרך המדע הרוחי – בניווט האנתרופוסופיה, והנה, אפשרי הדבר, והיום רק ארמוז על כך – אפשרי הדבר להצביע על הטבע של התנסות זו שברצונה לרמוז לישויות אנוש להתחשב בהוויות חיים ארציות קודמות.

היום חיים אנו בתקופה, שבה ישררו במידה הולכת ורבה גווני תחושה אלה, שקיים רמז בלבד מהן אצל בני אדם אחדים, אכן נרמז אודותם אצל בני אדם מעטים אלה. עדיין לא מוסבת אליהם תשומת לב רבה ואני אאפיין אותם לפניכם באורח שבו יופיעו בסופו של דבר. ישויות אנוש תיוולדנה לתוך העולם והן תאמרנה לעצמן: מעצם העובדה שאני חי עם ישויות אנוש זולתי, חינוכי מביאני, אם במודעות ואם ללא מודעות, לאורח חשיבה מסוים. מחשבות מתהוות אצלי. אני נולד ומתחנך לאורח חשיבה מסוים לראיית דברים מסוימת. אולם בעת ובעונה אחת מתבונן אני על סביבותיי החיצוניות; החשיבה שלי, ראיית הדברים שלי אינן תואמות לגמרי לסביבה חיצונית זו, לעולם חיצוני זה הסובב אותי. צל-תחושה זה קיים כבר כיום אצל מספר ישויות אנוש. עליהן לחשוב במגמה כזאת שנראה להם שהטבע החיצוני אומר משהו שונה לחלוטין, כאילו הטבע החיצוני דורש מהם משהו שונה לגמרי. בכל מקום שהופיעו ישויות אנוש כאלה שחשו בסתירה זו בין מה שעליהם לחשוב ובין מה שאומר הטבע החיצוני – לעגו להם. הגל (HEGEL) למשל מהווה דוגמא קלאסית לכך. הוא חווה מחשבות מסוימות אודות הטבע ולא כל המחשבות של הגל שטותיות! – וסידר אותן באופן שיטתי. ואז באו צרי האופק ואמרו: ובכן, אלה הן האידיאות שלך ביחס לטבע; אבל ראה נא תהליך זה ואחר בטבע – אין הם תואמים לאידיאות שלך. ואז השיב הגל: "רע למדי הדבר לטבע!" כמובן שזה נשמע פרדוכסלי, אך אף על פי כן מבחינה סובייקטיבית, תחושה זו מבוססת היטב. אפשרי הדבר בהחלט, שיתמסר אדם, ללא דעות קדומות לחשיבה הפנימית שלו ויגיד: אילו חפף הטבע באמת לחשיבה זו, כי אז היה עליו ללבוש צורה שונה. כמובן שלאחר זמן מה אפשר להתרגל למה שהטבע מלמד. רוב בני האדם שמוצאים את עצמם במצב כזה אינם נותנים דעתם לכך, שעל ידי שרכשו לעצמם התבוננות בטבע נושאים הם בקרבם שתי נפשות, שתי אמיתות. הללו, שאינם שמים לב לכך, עלולים לסבול מאוד מסתירה זו שחודרת לתוך ראי הנפש שלהם. מה שמתאר אני לכם כאן ואשר מצוי אצל כמה בני אדם כיום – למרות שלעיתים קרובות אין הם מודעים לכך – ישרור במידה הולכת ורבה. ישויות אנוש תאמרנה לעצמן במידה הולכת וגוברת: דרך מה שמהווה אני מלידה מכריח אותי ראשי ליצור תמונה מן הטבע. אך זו אינה תואמת לטבע עצמו. ואז, כשמתוודע אני יותר לחיים, אף רוכש אני, במהלך הזמן, את מה שמלמד הטבע עצמו. עלי למצוא דרך לצאת מזה. תחושות צורמות אלה תתהווינה בנפשותינו כשהללו ישובו לאדמה. מקור של מחשבות ותחושות פנימיות יתהווה בפנימנו ויגרום לנו לומר: אתה מרגיש בבירור כיצד צריך העולם להיות; אך הוא שונה. ואז נשוב ונתוודע לעולם זה, נלמד לדעת סוג שני של חוקיות, ויהיה עלינו לבקש אחר איזון בין השניים.

הבה ונניח שהישות האנושית נכנסת להוויית הקיום הפיזית דרך הלידה. היא מביאה עמה בחשיבה וברגש את תוצאות חייה הארציים הקודמים. בשעה שלא היתה מלוכדת עם חיי האדמה עברו חיי אדמה חיצוניים אלה שינוי. היא חשה בסתירה בין חשיבתה, שאת האפקטים שלה מביאה היא מחייה הקודמים ובין הדברים כפי שהתפתחו בפרק הזמן שבמהלכו היתה נעדרת מן האדמה. החשיבה שלה אינה תואמת להם. וכעת מכשירה היא את עצמה בהדרגה לחייה החדשים. אבל בשום פנים ואופן אין היא קולטת לתוך תודעתה, את מה שיכולה היא ללמוד מסביבתה. היא קולטת זאת כאילו דרך מסך. היא מעבדת זאת רק לאחר המוות ואז נושאת זאת חזרה להוויות החיים הבאות שלה. האדם יחיה בתמידות בדואליות זו של חיי הנפש שלו. תמיד יהיה מודע לבא להלן: אתה מביא עמך משהו שבקשר אליו – העולם שלתוכו הנך נכנס ומתפתח דרך הלידה – הוא חדש. אולם דרך ישותך הפיזית קולט הנך עתה משהו מעולם זה שאינו חודר לגמרי לנפשך ואשר תצטרך לעבד, איפוא, לאחר המוות.

הישות האנושית של העת הנוכחית חייבת להיות מודעת היטב לדרך זו של התנסות בחיים. כי רק על ידי התוודעות לדבר כזה, נעשה האדם מודע לכוחות הפועמים דרך הוויית הקיום שלנו, שאם לא כן, חסרים הם תשומת לב לגמרי. אנו נמשכים לרשת כוחות אלה. אך אם לא נשתדל לחדור לתוכם בתודעה שלנו, הם יגרמו לנו להיות חולים בנפשנו במידה מסוימת. הישות האנושית תחוש בהתפוררות זו במידה הולכת ורבה: התפוררות של מה שנשאר אצלה מהוויית החיים הקודמת ואשר מתכונן בחיים הנוכחיים לחיים הבאים. והיות והאדם יחוש בדואליות זו יותר ויותר, הוא יזדקק לתיווך פנימי, לתיווך פנימי של ממש. והבעיה הגדולה תבער יותר ויותר: היכן עלינו לבקש אחר תיווך פנימי זה? נוכל למצוא תשובה לשאלה זו אך ורק אם נתבונן בבא להלן:

לעיתים קרובות אני מבהיר לכם שאנו, ישויות אנוש, ערים לגמרי אך ורק בחשיבתנו ובפרק הזמן מן היקיצה ועד ההירדמות בחיים רגילים. משמעותם של חיי החשיבה היא עירות מוחלטת. אין אנו ערים לגמרי אפילו בחיי העירות ביחס לרגשותינו. רגשותינו שרויים בשלב של תודעת-חלום, אף על פי שאנו ערים באופן מלא במושגינו ובחשיבתנו. מי שמסוגל לערוך מחקר בתחום זה יודע, דרך תצפית ישירה, שלרגשות אין חיות רבה יותר מאשר לחלומות, אלא שהתפיסה שדרכה מיוצגים הרגשות גורמת להם להיראות שונים. אולם חיי הרגשות כהווייתם עולים ממעמקי התודעה מה שכאן מתנחשל הופך מיד לחלום. והחיים הממשיים של הרצון ישנים בפנימנו ואפילו בחיי העירות; באשר לרצון – ישנים אנו. ועל כן אפילו בחיי העירות נושאים אנו בפנימנו שלושה מצבי תודעה אלה. במשך היום משוטטים אנו בחיי חשיבה ערים; אנו מרמים את עצמנו כשאנו סבורים שאנו ערים גם בחיי הרצייה, משום שיש לנו מחשבות ביחס למה שהרצון מבצע. לא חווית הרצון עצמו אלא רק תמונת הדימוי היא אשר נכנסת לתודעה שלנו. אנו חולמים את רגשותינו ואנו ישנים את רצייתנו. אך אם הידע האימגינטיבי מעלה את מה שנחלם, אלמלא כן, כרגשות, ועושה ממנו עניין של הכרת עולם מושלמת ובהירה – או אז נעשים אנו מודעים לעובדה שלא רק מחשבותינו מכילות חכמה – הבה ונכנה זאת טכנית בשם 'חכמה' למרות שאצל ישויות אנוש רבות זהו 'חוסר חוכמה'. ברם, חכמה זו כלולה גם ברגשותינו וכן כלולה ברצייתנו. בהתייחס להוויית הקיום האנושית בזמננו, יכולים אנו לדבר בבהירות אך ורק על מה שנכלל בחיי החשיבה שלנו. ובהתייחס לעולם הרגישה – האנושות בימינו נהנית ממחשבות שבקושי שונות הן מהללו שהיא חווה בקשר לחיי החלום. ובכל זאת החכמה נכללת גם כן בחיי הרגש.

ידידיי היקרים, האדם הפונה ברצינות לנפשו ועושה את האימונים המתוארים בספרי: 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?' יתקרב ביותר לחוות תנודות-נפש פנימית מסוימת המתנהלת באורח חלומי. לרוב בני האדם היא לא תהיה סדירה יותר מאשר החלימה הרגילה. אולם אפשרי הדבר, בפרק זמן מוקדם יחסית, להכניס סדר לתוך חוויה פנימית זו במידה שכזאת, שהאדם נעשה מודע לעובדה, שלמרות שחוויה פנימית זו אינה נשלטת על ידי לוגיקה רגילה – ואכן נשלטת היא לעתים על ידי לוגיקה מוזרה מאוד וחלקיקי מחשבה מגוונים ביותר מארגנים עצמם ומתרחשים באורח דמוי חלום – נעשה האדם מודע לעובדה שמשהו ממשי מתרחש שם. החוויה הפנימית הראשונה, שעדיין פרימיטיבית היא מאוד, תגיע להכרתו של אדם שישתמש, ולו בדרגת מה, במה שמתואר בספרי 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים?'. כשהישות האנושית צוללת לתוך תנודה זו של חלומות בהקיץ – בוקעת ועולה הוויית מציאות חדשה, בניגוד למציאות הרגילה בחייה החיצוניים. מהר יחסית עשויה הישות האנושית להיות מודעת להתהוות זו של מציאות חדשה. וכן מהר יחסית היא תיעשה מודעת לכך שבכל זה כלולה חכמה, אלא שאין היא יכולה לאחוז בחכמה זו, שאין היא מרגישה עצמה די בשלה כדי להיות מודעת באורח מלא לדבר זה. דבר זה נשמט ממנה שוב ושוב ואין היא מבינה זאת. ברם, היא נעשית מודעת לכך, או לפחות היא עשויה להיות מודעת לעובדה, שהחכמה זורמת לא רק בנדבך העליון של התודעה שלה שחודר לתוכה בחיי העירות הרגילים ביום, אלא שמתחתיו מצוי נדבך אחר של תודעה שנראה לה בלתי הגיוני מן הסיבה הפשוטה שהיא עצמה מאפיינת אותו כך משום שאין היא יכולה לתפוס את החכמה שבו. רשאים אנו לומר: ברגע שרוכשים אנו לגמרי תודעה אימגינטיבית חדלים חלומות בהקיץ אלה להיות מוזרים, כפי שהם נראים לחיים הרגילים; חדורים הם בחכמה שמצביעה לעבר תכולת מציאות שונה, לעולם שונה מעולם החושים שאנו מאפיינים בחכמה הרגילה.

רואים אתם, ידידיי היקרים, שבחיים הרגילים רק עולם הרגישה עולה לתוך תודעת היומיום שלנו מתוך תחתיות תודעתנו. ומתוך שכבה עמוקה יותר השוכנת מתחת לזו, שהוזכרה זה עתה, עולה למעלה עולם הרצייה שאף הוא חדור בחכמה. קשורים אנו לחכמה זו, אך אין אנו מודעים לה כלל בתודעה הרגילה. יכולים אנו לומר: אנו, ישויות אנוש, נשלטות על ידי שלוש שכבות תודעה. הראשונה היא תודעת הדימויים שבה חיים אנו יומיום. השניה היא התודעה האימגינטיבית והשלישית – התודעה האינספירטיבית החבויה עמוק מאוד, הפועלת בפנימנו, אך את טבעה אין אנו מכירים בחיי יומיום הרגילים. אילו רק הפילוסופיה המודרנית היתה מבולבלת פחות במושגיה – ואין אני מתכוון כאן לאנשים שאין להם כל זיקה לפילוסופיה, אלא לפילוסופים שצריכים לתפוס עניינים כאלה, אולם מסרבים הם לעשות זאת – אילו רק הפילוסופיה המודרנית היתה פחות נבוכה, כי אז היתה נותנת דעתה להבדל הרב שקיים בין אמיתות שמגיעים אליהן על יסוד תצפית חיצונית בטבע ובין אמיתות המצויות במדעים כגון מתמטיקה וגיאומטריה שמשתמשים בהן בניסיון להבנת הטבע החיצוני.

צודקים אנו במידה מסוימת באומרנו, שבהתייחס לאמיתות שהאדם רוכש דרך תצפית חיצונית – דבר זה מודגש לעתים כה קרובות בתולדות הפילוסופיה עד כי התייחסות מיוחדת לכך תהיה בהכרח מיותרת לפילוסוף – לעולם לא נוכל לדבר על וודאות מעשית. קנט ויום עיבדו זאת בבהירות מיוחדת בטענתם המוזרה, שלמרות שאמת הדבר שאנו רואים שהשמש זורחת לא נוכל לטעון מתצפית זו, שהשמש תזרח שוב מחר. אנו רק יכולים להסיק מן העובדה שהשמש זרחה עד היום מדי יום ביומו, שהיא תזרח גם מחר. זוהי הדרך לגבי כל האמיתות שאנו מסיקים לגביהן מתצפית חיצונית. אולם אין הדבר כך בקשר לאמיתות מתמטיות. כשמבינים אנו אותן יודעים אנו שכוחן יפה לעד. מי שיודע ומסוגל להוכיח מתוך הגיון פנימי שהריבוע מעל היתר במשולש ישר זווית שווה לסכום ריבועי שתי שאר הצלעות – יודע שלא יהיה אפשר לשרטט משולש ישר זווית שלגביו כלל זה אינו תופס.

אמיתות מתמטיות אלה שונות מן האמיתות שאליהן אנו מגיעים דרך תצפית חיצונית; אנו יודעים את העובדות, אולם באמצעי המחקר של ימינו אין אנו מסוגלים לתפוס את ההיגיון שבתשתית. ניתן למצוא את ההיגיון בעובדה, שמקורן של אמיתות מתמטיות עמוק בישות הפנימית של האדם והן עולות בשלב השלישי של התודעה, בשכבה הנמוכה ביותר ומבלי שהוא יהיה מודע לכך, הן פורצות כלפי מעלה לתודעה עליונה יותר של האדם, שם הוא תופס את מהותן באורח פנימי. ברשותנו אמיתות מתמטיות מעצם העובדה, שאנו עצמנו פועלים ומתנהגים בעולם באורח מתמטי. אנו פוסעים, אנו עומדים וכן הלאה. אנו מתארים קווים מסוימים על האדמה. באמצעות זיקת רציה זו אל העולם החיצוני, קולטים אנו למעשה את המושג הפנימי של המתמטיקה. המתמטיקה מתהווה מתחת, בתודעה השלישית ופורצת משם למעלה.

חיי הדימויים עירות מוחלטת חכמה

רגישה חלימה חכמה

רציה שינה חכמה

  1. חיי הדימויים
  2. אימגינציות
  3. אינספירציות

ועל כן, למרות היותנו בלתי מודעים למקור הדבר, יש לנו דימויים בהירים מאוד לפחות לגבי חלק אחד משכבה נמוכה ביותר זו של התודעה: מודעים אנו למושגי המתמטיקה והגיאומטריה. לשכבה האמצעית יש אופי חלומי ומבולבל. וכאן, ב'קומה העליונה' היכן שמתחוללים חיי הדימויים הערים הכל ברור לנו. כן ברור לנו מה שקורה בשכבה השלישית של התודעה. מה שנעוץ בין השתיים מגיע אל רוב ישויות אנוש כחלומות בהקיץ מבולבלים. חשוב ביותר שנבהיר עובדה זו היטב לעצמנו. היות וכפי שרואים אתם – היוונים במהלך 450 השנים שתוארו לעיל, היו מלוכדים בעיקר בתודעה (מספר אחד), שבה החזיקו בתור שארית מתרבות המיסטרייה. וזהו אלמנט לוציפרי בלעדי. תיארתי לכם זאת לאחרונה; זוהי התרבות האינטלקטואלית. בהירות שוררת בראשינו; חדורה היא בחכמה, בחכמה בריאה, בדרך כלל. אולם זהו אלמנט לוציפרי בפנימנו. ושוב – מה שקיים כאן מתחת והוא כה אהוב על המדענים המודרניים והיה כה אהוב על קאנט עד כי אמר: בהתייחס לטבע, המדע קיים אך ורק אם הוא מכיל בו מתמטיקה – זהו האלמנט האהרימני הבלעדי שמתהווה מתחת לדרך הטבע האנושי שלנו. זהו האלמנט האהרימני.

אין די בזה, ידידיי היקרים, לדעת אודות משהו שנכון הנהו. אנו יודעים שהדברים שמבינים אנו באופן אינטלקטואלי דרך הראש שלנו הם נכונים; אך זוהי תשורת האלמנט הלוציפרי. ואנו יודעים שהמתמטיקה נכונה; אך את הנכונות השוררת במתמטיקה חבים אנו לאהרימן שיושב בקרבנו. האלמנט הבלתי וודאי ביותר מצוי באמצע. מכיל הינו חלומות שכפי שנדמה לנו אין הם הגיוניים, חלומות פרועים מתנחשלים.

ברצוני לתאר לכם סימפטום נוסף כדי שתתפסו את מלוא חשיבות הדבר. למעשה כל תפיסת העולם המתמטית כפי שניעורה אצל גלילאו ואצל ג'ורדאנו ברונו נובעת משכבה עמוקה ביותר זו של התודעה. 450 שנה עברו מאז התחלנו לרכוש לעצמנו תפיסת עולם זו, מאז התחלנו להכניס אלמנט אהרימני זה לתוך החשיבה והתחושה האנושית שלנו. בה בשעה שבחשיבה היוונית האיר ההד האחרון של תרבות המיסטרייה לתוך הבהירות המרבית של התודעה, מתהווה בשכבה העמוקה ביותר, האפלה ביותר של התודעה שלנו מה שרק בעתיד יגיע לשיאו. זה מתחיל להתהוות שם למטה.

1. חיי המושגים (לוציפר)

2. אימגינציות (תודעה)

3. אינספירציות (אהרימן)

חיי הנפש שלנו דומים ללשון המאזניים שחייבת לנסות ולייסד איזון – מצד אחד האלמנט הלוציפרי ומצד שני האלמנט האהרימני. האלמנט הלוציפרי שוכן בראש הבהיר שלנו. האלמנט האהרימני – למטה בחכמה שחודרת לרצון שלנו. בין השניים עלינו לנסות ולייסד מצב איזון באלמנט שבהתחלה אינו נראה כחדור על ידי שום דבר.

כיצד נכנסת החוכמה לחלק אמצעי זה באדם? האדם ממוקם בעולם בעת הנוכחית באורח כזה שראשו נתמך על ידי לוציפר; והחכמה המטבולית שלו, חוכמת הגפיים שלו – על ידי אהרימן. זה אשר תארנו כמצב תודעה אמצעי תלוי במערך הלב שלנו ובמערך הריתמי האנושי. (קראו נא את מה שאומר אני בקשר לעובדה זו בספרי 'חידות הנפש'). ספירה זו של קיומנו חייבת לפעול בהדרגה באורח סדיר כשם שחכמת הראש נעשתה סדירה דרך הלוגיקה והחוכמה האהרימנית דרך מתמטיקה, גיאומטריה, ודרך תצפיות טבע חיצוניות רציונליות. מה יביא לוגיקה פנימית, חוכמה פנימית, כושר התמצאות פנימי לחלק אמצעי זה של הטבע האנושי שלנו? – אימפולס כריסטוס – הוא אשר חדר אל תרבות האדמה דרך מיסטריית גולגותא.

רואים אתם שברשותנו אנטומיה מדעית רוחית שמראה לנו מהי תרבות הראש, מהי תרבות המטבוליזם וכן מראה לנו את המהות ואת הצרכים של אותה ספירה באורגניזם שלנו ששוכנת בין השתיים. החדרת אימפולס כריסטוס לפנימי; מהווה מרכיב הכרחי בטבעו של האדם.

נניח נא לרגע באופן השערתי, שמיסטריית גולגותא לא נכנסה לאבולוציה של האדמה; ועדיין תהיה לאדם חכמת ראשו; גם יהיה לו מה שנתהווה מאז המאה ה-15 לספירה, אולם באשר לישותו המרכזית הוא יהיה בחוסר ובריקנות. הוא היה מרגיש במידה הולכת וגוברת בחוסר התאמה בין שתי הספירות הפנימיות שנזכרו לעיל. הוא לא היה מסוגל לגרום למצב איזון. יכולים אנו לגרום למצב איזון זה אך ורק בהחדירנו לתוך עצמנו במידה הולכת וגוברת, את אימפולס כריסטוס שיוצר את מצב האיזון בין האלמנט הלוציפרי והאלמנט האהרימני.

מזה תסיקו שרשאים אנו לומר: ב-450 השנים הקדם כריסטיאנים הוענקה לישות האנושית כהכנה למיסטריית גולגותא – השריד האחרון של תרבות המיסטרייה הקדומה שנקבע כזיכרון ראש מתרבות קדומה זו. ובתקופה המודרנית שלנו עברה הישות האנושית דרך 450 שנות הכנה למגמה רוחית חדשה, לסוג חדש של תרבות מיסטריה. אולם, על מנת ששתי אלה תוכלנה להתקשר ביניהן בהשתלשלות ההיסטורית של האנושות, היה צורך במיסטריית גולגותא כעובדה אובייקטיבית באבולוציה של האנושות. באורח פנימי מתנהלת אבולוציה זו כך, שהישויות האנושיות גדלות ומתפתחות עד שהחל מן המאה ה-15 לספירה הן מקבלות את האימפולס החדש שאפיינתי כאימפולס כריסטוס, שדרכו יחושו במידה הולכת וגוברת: "זקוקות אנו לאפשרות להקמת גשר בין שני פרקי-הזמן".

בדרך זו יכולים אנו להעמיק ולהבין את הישות האנושית על שלושת מרכיביה. ואנו נבין אותה ביתר דיוק אם נצרף למה שאמרתי היום משהו שאני מזכיר תכופות. היה זה בלתי אפשרי ליווני הקדום, שהחזיק בשרידי תרבות המיסטרייה הקדומה, להיות אתיאיסט, למרות שזה קרה בכמה מקרים בלתי נורמליים, אך לא בדרגה שזה קורה היום. האתיאיזם נוצר רק בזמנים מאוחרים יותר, לפחות בצורתו הקיצונית. כי הנה היווני שהיה חדור בדיאלקטיקה[1] חש באלוהי, השורר בחשיבה ואפילו בחשיבה מרוקנת מתוכן.

בדעתנו זאת, ובהתבוננות בהופעת האתיאיזם – נמצא את הסיבה לאתיאיזם זה בכפירה המוחלטת באלוהות. כמובן שזקוקים אנו לשיטות של המדע הרוחי על מנת להכיר בדבר שרק אותן ישויות אנוש הן אתיאיסטיות כשמשהו באורגניזם שלהן אינו כשורה מבחינה אורגנית. כמובן שזה עלול להיות נעוץ בתנאי מבנה עדינים מאוד, אך זוהי עובדה – האתיאיזם מהוה למעשה חולי.

זהו הדבר הראשון שעלינו לאחוז בו בחוזקה – האתיאיזם הינו חולי. היות ואם האורגניזם שלנו בריא לחלוטין יסב התפקוד ההרמוני של מרכיביו השונים לכך, שאנו עצמנו נכיר את מקור מחצבתנו באלוהות – Ex Deo Nascimur.[2]

הנקודה השניה, אין ספק, היא משהו שונה. אדם עשוי לחוש באלוהות אך אינו מסוגל לחוש בכריסטוס, מבחינה זו אין אנו מבדילים די בזהירות כיום. אנו מרוצים ממילים, גם בתחומים אחרים. היות ואם נבחן היום את התוכן הרוחני-האקטואלי של ההשקפות של ישויות אנוש רבות במערב ולא נהיה מושפעים מן המילים שלהן – הן אומרות שהן תמימות דעים עם התפיסות הכריסטיאניות והן מאמינות בחופש הרצון וכן הלאה – נגלה שכל מערך החשיבה שלהן נוגד למה שהן מביעות כך. רק דרך השתתפותן בחיי התרבות הן התרגלו לדבר על כריסטוס, על חופש וכן הלאה. למעשה, ידידיי היקרים, מספר רב של ישויות אנוש החיות בינינו אינן אלא תורכים; כי התוכן של האמונה שלהן זהה לתכולה הפטלית של אמונת הדברים במוחמד – למרות שפטליזם זה מאופיין תכופות כצורך הטבע. המוחמדינזם שולט במידה רבה יותר מכפי שאנו חושבים. אם לא נמקד את תשומת לבנו במילים אלא בתוכן הנפשי רוחי, ניווכח לדעת שנוצרים רבים – תורכים הם. הם קוראים לעצמם בשם 'נוצרים', על אף שאין הם מסוגלים למצוא את המעבר מן האלוהים שהם חווים אל הכריסטוס.

עלי רק להסב את תשומת לבכם לדוגמא הקלאסית של התיאולוג המודרני, אדולף הרנאק, שכתב את הספר: Wesen des Christentums ישות הנצרות. בבקשה מכם – ערכו את המבחן הבא: מחקו בספר זה את שמו של כריסטוס בכל מקום שהוא מופיע ורשמו במקומו את שמו של אלהים ודבר זה לא ישנה דבר בתוכן של ספר זה. לא קיימת כאן שום נחיצות, שמה שאומר אדם זה יתייחס לכריסטוס. מה שאומר הנהו מתייחס לאל האב הכללי שבתשתית העולם. אין צורך כל עיקר שהוא יתייחס לכריסטוס במה שהוא אומר. בכל מקום שהוא מוכיח משהו, אין הוא נכון הן מבחינה חיצונית והן מבחינה פנימית, היות והוא שואל את ההקשרים השונים מן האוונגליונים. באופן עיבודו את ההקשרים הללו, אין שום סיבה איזושהי לקשר אותם עם הכריסטוס. עלינו לרכוש לעצמנו את האפשרות להמחיש לעצמנו את דמותו של הכריסטוס, באופן כזה שלא נזהה אותו עם האל האב. רבים מן התיאולוגים האוונגליסטים המודרניים אינם מסוגלים כבר להבדיל בין התפיסה הכללית של אלוהים ובין מושג הכריסטוס. חוסר יכולת למצוא את כריסטוס בחיים מהוה עניין שונה, מחוסר היכולת למצוא את האל האב. יודעים אתם, שהעניין הנדון כאן איננו הטלת ספק באלוהותו של הכריסטוס; זהו עניין של הבחנה ברורה, בספירת האלוהות, בין האל האב ובין האל כריסטוס. דבר זה בא לידי ביטוי בחיי הנפש של האדם. לא למצוא את האל האב – זהו חולי. לא למצוא את כריסטוס זהו ביש מזל. הואיל והישות האנושית קשורה עד כדי כך אל כריסטוס, עד שתלויה היא באורח פנימי בזיקה זו. וכן תלויה היא במה שהתרחש כמאורע היסטורי. עליה למצוא זיקה אל הכריסטוס כאן עלי אדמה, בחיים החיצוניים. אם אין היא מוצאת זאת – זהו חוסר מזל. אי מציאת האל האב, היות אתיאיסט – זהו חולי; אי מציאת האל הבן, היינו כריסטוס, זהו מזל ביש. ומה משמעות הדבר אם אין אנו מוצאים את הרוח? חוסר יכולת לאדם להחזיק ברוחיותו, על מנת למצוא את הקשר בין רוחיותו שלו ורוחיות העולם מציין ליקוי מנטלי. לא להכיר ברוח – מהווה ליקוי שכלי.

זכרו נא שלושה ליקויים אלה במערך הנפש האנושית. ואז נוכל להמשיך מחר כיאות. זכרו נא מה סיפרתי לכם היום על שלושת סוגי התודעה; זכרו נא שזהו חולי אם אנו אתיאיסטים, אם איננו מוצאים את האלוהים שממנו נולדים אנו ושאותו עלינו למצוא, אם ברשותנו אורגניזם בריא לחלוטין; זהו חוסר מזל אם איננו מוצאים את כריסטוס. וזהו ליקוי נפשי, אם איננו מוצאים את הרוח. זוהי גם הדרך, שנתיביה, המובילים את האדם אל השילוש, שונים אלה מאלה. נחוץ יהיה במידה הולכת ורבה לאנושות להיכנס לתוך עובדות ממשיות אלה של חיי הנפש ולא להישאר תקועים בדעות כלליות, מעורפלות. הבריות כיום נוטות במיוחד לדעות מעורפלות אלה. החלפת נטייה זו בנטייה לחדור לעובדות ממשיות בקשר לחיי הנפש – זהו התפקיד העיקרי של תקופתנו.

————————————————————————————————-

  1. דיאלקטיקה – אמנות הויכוח, חכמת הדיבור, חקירה ביקורתית של דעות ושל אמיתות באמצעות שאלות ותשובות.
  2. Ex Deo Nascimur – מהאלוהי מתהווה האנושות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *