שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 16

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 16

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח

רודולף שטיינר

GA127

האנובר, 26 בדצמבר 1911

קישור למקור בארכיב הגרמני

תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס

תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב

הרצאה מספר 16

הולדתה של רוח השמש כרוח האדמה

כאשר אנו מדליקים את הנרות על עץ האשוח שלנו בזמן הזה, אזי דומה כי בנפש האדם מתעוררת תמונה של היסוד הנצחי מול עיניה הרוחיות, וכי זו תמונה שעשויה הייתה להתעורר שוב ושוב, החל מן הזמנים הקדומים ביותר. שכן בסתיו, כאשר הטבע שבחוץ הולך וקמל בהדרגה, כאשר פעילות השמש באור החיצוני נרדמת, כביכול, ונפש האדם מוכרחה להפנות את האיברים החיצוניים הרחק מהתגלויות עולם החושים – יש אז לנפש אנושית זו הזדמנות, ואף קריאה פנימית של ממש, לפנות פנימה לתוך פנימיותה העמוקה ביותר, על מנת להרגיש, לחוש, כי עכשיו, כאשר אור השמש החיצוני זורח במידה המועטה ביותר, כאשר חום השמש החיצוני מחמם במידה הפחותה ביותר; עכשיו, בזמן שבו הנפש יכולה לסגת אל תוך החשכה החיצונית – דווקא משום כך ביכולתה כעת למצוא את דרכה, למצוא את האור הרוחי הפנימי בשבילֵי פנימיותה. וכיוון שהדבר הזה, שאותו אנו מרגישים כקרינתו של אור הרוח לתוך החשכה שבטבע, נדמה לנו כדבר נצחי – על-כן עץ האשוח המאיר בליל חג המולד קורן עבורנו בכל התקופות, אשר ניתן לעקוב אחריהן מהתגשמות להתגשמות, עד העבר הקדום ביותר.

עם זאת, עץ חג המולד עצמו הוא צעיר, יחסית. חלפו בקושי מאה עד מאתיים שנה מאז שהפך עץ חג המולד לסמל של מחשבת חג המולד ורגש חג המולד אצל בני האדם. עץ חג המולד הזה הוא סמל צעיר, אולם הוא מבשר לבני האדם, כל שנה מחדש, אמת גדולה ונצחית. זוהי הסיבה שבגללה מתקבל הרושם כי כך היה גם בעבר, בתקופות הקדומות ביותר. אנו שומעים תמיד, שוב ושוב, כיצד מעץ חג המולד עצמו בוקע צלילו של היסוד האלוהי אשר מתגלה במרחבי העולם ובמרומי הרקיע. האדם מרגיש זאת בתוך נפשו ככוחות הגדולים ביותר של שלווה ותקווה, הנובעים מתוך רצונו הטוב. כך נשמע צליל זה, לפי אגדת חג המולד, גם כאשר הרועים ביקרו במקום לידתו של הילד, שאותה חוגגים כיום ביום חג המולד. שם, בעת ביקורם של הרועים נשמע באוזניהם קול ממרומי העננים, שאמר: אם הנפש האנושית חדורה ברצון טוב, אז הכוחות האלוהיים הקמאיים ממרחבי העולם וממרומי השמיים מתגלים בנפש האדם ככוחות של שלווה ותקווה.

במשך מאות שנים לא היה ניתן להאמין, שחג המולד מהווה בעולם סמל שהייתה לו פעם התחלה מסוימת. האדם הרגיש את הנצחיות שבתמונה זו. לפיכך, גם הפולחן הכריסטיאני הלביש, כביכול, את היסוד הנצחי, הקיים תמיד, במה שמתרחש כתמונה בליל חג המולד: הכריסטוס קם לתחייה מחדש עבורנו! – כמו שמדי שנה הנפש אמורה להרגיש מחדש את הדבר הזה, שנחשב למשהו שיכול להתרחש פעם אחת בלבד. כאשר אנו מרגישים את הסמל בתוך עצמנו באופן הנכון, מופיע היסוד הנצחי של סמל זה בעוצמה רבה בתוך נפשנו. עם זאת, עוד בשנת 353 לפי הספירה שלנו, לאחר הופעתו של ישוע כריסטוס עלי אדמות, אפילו ברומא עצמה לא חגגו את חג הולדתו של ישוע.

שכן, חג זה לכבוד הולדתו של ישוע נחגג בפעם הראשונה בשנת 354, ברומא. לפני כן, חג הולדת ישוע לא נחגג ב-24 בדצמבר ואף לא ב-25 בדצמבר. קודם לכן, החג שנחשב לחג הגבוה ביותר בקרב אותם אנשים שהבינו משהו מן החוכמה העמוקה של המסתורין של גולגותא, היה חג ההתגלות של כריסטוס ב-6 בינואר. חג זה נחגג בשלוש המאות הכריסטיאניות הראשונות כחג לידתו של הכריסטוס, והוא נחגג בתור החג שאמור היה להזכיר לנפשות אנוש את ירידת הרוח המכונה 'רוח הכריסטוס' לתוך גופו של ישוע מנצרת, באמצעות ההטבלה על-ידי יוחנן בירדן.

עד שנת 353, זיכרון ההתרחשות שניתן היה לתאר על ידי ההטבלה על ידי יוחנן בירדן, נחגג כהולדתו של כריסטוס ב-6 בינואר. שכן, הדבר הקשה ביותר להבנה בכל המיסתריות של האנושות – כניסתה של ישות כריסטוס לתוך גופו של ישוע מנצרת – דבר זה חי עדיין במאות הראשונות לכריסטיאניות, לפחות כמחשבה ראשונית המבשרת על מה שעתיד לבוא. כיצד חשו אותם אנשים שהיו אז קרובים לסודות הכריסטיאניות, במאות הכריסטיאניות הראשונות? ניתן לבטא את תחושתם באופן הבא: כאן נארגת ונשזרת רוחו של כריסטוס בעולם המתגלה לנו בעבר הקדום ביותר. בעבר הקדום התגלתה רוח כריסטוס זו למשה, שאליו היא הדהדה כמו סוד ה'אני' של האדם, המהדהד אלינו מתוך הצלילים הסימבוליים של עץ חג המולד, כאשר אנו מניחים לצלילים IAO – כלומר, אלפא ואומגה, שלפניהן מוצב הצליל I – להדהד דרך החושים שלנו ובתוך נפשותינו. כך בערך הדהד הדבר בתוך נפשו של משה, כאשר רוחו של כריסטוס הופיעה בסנה הבוער. ואז, אותה רוח כריסטוס הובילה את משה למקום שבו הוא היה יכול להכיר בישותו האמיתית של כריסטוס. בברית הישנה זה מתואר כך: אלוהים הוביל את משה אל הר נבו, מול יריחו, והראה לו את כל מה שעדיין צריך להתרחש, לפני שרוח זו [של הכריסטוס] תוכל להתגשם בגוף אנושי. – כאשר רוח זו עמדה בפני משה על הר נבו מול יריחו, היא אמרה לו: אבל אתה, שאליו אני מתגלה בטרם עת, אתה, עם מה שאתה נושא בנפשך – אתה לא תוכל להיכנס לתוך האבולוציה של העם הזה, שנועד להכין את מה שצריך לקרות בבוא העת.

לאחר שהוכנה האבולוציה של האנושות במהלך מאות שנים, התגלתה אותה רוח אשר עיכבה את משה. רוח זו התגלתה בבשר, כאשר לבשה גוף אנושי, בישוע מנצרת. כל האנושות הוּבלה אז משלב ההתקדשות, אשר צוין בעזרת המילה 'יריחו', לאותו שלב, אשר צוין באמצעות חציית הירדן. שם, דרך אותם אנשים אשר במאות הכריסטיאניות הראשונות הבינו את המשמעות הממשית של הכריסטיאניות, הוצב ישוע מנצרת שהוטבל בירדן, אשר אל-תוכו נמזגה רוח-האדמה-והשמש של הכריסטוס. אירוע זה נחגג כמסתורין, כלידתו של כריסטוס במאות הכריסטיאניות הראשונות. שכן, הדבר שעבורו אנו שוב מכינים את עצמנו כיום דרך האנתרופוסופיה, הדבר שלשמו אנו שואפים כיום להבשיל מתוך החוכמה של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית – דבר זה כמו קרן והאיר דרך שרידיה האחרונים של הראייה הרוחית הקדומה, בתקופה שבה התרחש המסתורין של גולגותא, בפני הגנוסטיקנים – אותם תיאוסופים משונים שפעלו סביב נקודת המפנה בין העת העתיקה לחדשה. גנוסטיקנים אלה ראו את המסתורין של הכריסטוס באופן אחר מן האופן שבו אנו רואים אותו, אולם כאשר הם דיברו על המסתורין הזה, הם נתנו לו את אותו תוכן. מה שהם אמרו חלחל פנימה, ולמרות שהאנשים לא הבינו באופן גלוי את מה שאירע למעשה באירוע זה, המצוין באופן סימבולי באמצעות הטבילה של יוחנן בירדן, הם חשו כי רוח השמש נולדה אז כרוח האדמה – הם חשו כי משהו קוסמי החל להאיר בתוך האדם הארצי. כך חגגו במאות הכריסטיאניות הראשונות את ה-6 בינואר כלידתו של כריסטוס בגופו של ישוע מנצרת, כהופעתו של כריסטוס עלי אדמות.

אולם לאנושות הלכה ואבדה התובנה הזאת – אבדה להם אפילו תובנה עמומה כלשהי ביחס למסתורין העמוק הזה. הגיעה תקופה שבה האדם כבר לא היה יכול להבין, לתפוס, שמה שנקרא כריסטוס שהה למעשה רק שלוש שנים בתוך גוף פיזי אנושי. בהדרגה, אנשים יבינו שמה שהתרחש שם במשך שלוש שנים בתוך גוף אדם פיזי, הוא משהו שהתרחש במהלך כל התפתחות האדמה, וכי דבר זה הוא אחת החוכמות העמוקות והקשות ביותר להבנה. החל מן המאה הרביעית, הנפש האנושית, שהכינה את עצמה לתקופה המטריאליסטית העתידה לבוא, נעשתה חלשה מדי מכדי להבין את המסתורין הגדול. רק מתקופתנו הנוכחית תלך ותגבר בהדרגה ההבנה ביחס למסתורין זה. כך קרה, שככל שהכריסטיאניות זכתה ביותר עוצמה חיצונית, הלכה ואבדה לה ההבנה הפנימית העמוקה יותר של המסתורין של הכריסטוס, ולכן כבר לא ניתן היה לתת תוכן לחג של ה-6 בינואר.

מסיבה זו, הועברה לידתו של כריסטוס שלושה-עשר ימים אחורנית, ואנשים החלו לדמיין כי הולדתו של ישוע מנצרת חלה בו-זמנית עם הולדתו של כריסטוס. אולם דווקא בשל עובדה זו מתגלה לנו משהו היכול למלאנו יותר ויותר בשמחה וסיפוק עמוקים. שכן למעשה, כפי שראינו זה עתה, התאריכים הללו – ה-24 וה-25 בדצמבר – נקבעו כיום הולדתו של כריסטוס עקב אובדנה של אמת גדולה. ברם, הטעות פעלה אמנם, ביסודו של דבר, כמו אובדן אמת גדולה; אולם הדבר התרחש מתוך חוכמה עמוקה כל כך, שלמרות העובדה שבני האדם שקבעו את כל זה, לא ידעו על כך דבר, עדיין עלינו לחוש הערצה כלפי אותה חוכמה תת-מודעת ששררה בעת קביעתו של יום חג המולד.

שכן, גם בקביעה זו שררה חוכמה אלוהית. וכפי שאנו יכולים לקרוא את החוכמה האלוהית בחוץ, בטבע, אם רק נדע לפענח בצורה נכונה את מה שמתגלה שם בכל מקום – כך, אם ניקח בחשבון עובדה מסוימת, נוכל לקרוא את החוכמה האלוהית הפועלת בנפש האדם הלא מודעת. עובדה זו היא, שכאשר אנו פותחים את לוח השנה, אנו רואים כי ב-24 בדצמבר רשום "אדם וחווה", ולאחר מכן – חג הולדתו של כריסטוס. כלומר, בשל אובדן החוכמה העתיקה, הולדתו של כריסטוס עבור האדמה הוזזה לאחור וזוהתה עם הולדתו של ישוע מנצרת; אולם הולדתו של ישוע מנצרת קושרה באופן מופלא עם המחשבה על מוצאו של האדם עצמו מאדם וחווה, במהלך התפתחות האדמה. אם נחקור את כל הרגשות הכמוסים הללו, את כל התחושות הנפלאות הללו, אשר קיימות בנפש האדם ביחס לחג זה של הולדת ישוע, מבלי שהתודעה העליונה תדע על כך – ניווכח כי רגשות אלה מדברים למעשה בשפה מופלאה.

כאשר האדם לא הבין יותר את מה שלמעשה זרם ממרחבי העולם אל האנושות – שכן את זה היה צריך לחגוג ב-6 בינואר – אזי, כמו באמצעות כוחות הפועלים בהיחבא במעמקי הנפש, הידרדר האדם לידי כך, שהוא הציג את רוח נפש האדם בפני האנושות, כפי שהיא נראתה בטרם חדרה לחלוטין את טבעו הגופני של האדם – כפי שהיא עצמה ניצבת בנקודת המוצא של אדם, היכן שרוח נפש האדם אוחזת לראשונה בגוף פיזי אנושי זה.

מה שעמד שם היה הילד בעת הולדתו, בזמן שבו הנפש עדיין לא קלטה אל תוכה את מה שמתהווה רק דרך המגע עם הגופניות הפיזית. היה זה הילד בנקודת ההתחלה של התהוות האדמה הפיזית. אולם זה לא היה רק הילד, כפי שהוא קיים אצל כל אדם, אלא היה זה הילד כפי שהיה בטרם הגיעו בני האדם לכדי התגשמות פיזית ראשונית ביותר במהלך האבולוציה של האדמה. היה זה מה שחוכמת הקבלה כינתה בשם "אדם קדמון" – האדם שירד מגבהי הרוח, עם כל מה שרכש דרך תקופות סטורן, שמש וירח.

חוכמה אלוהית מופלאה הציבה בפני בני האדם, בחג הולדתו של ישוע, את מהותו הרוחית של האדם בנקודת ההתחלה של התהוות האדמה, את מהותו הרוחית אשר נולדה והתהוותה דרך הולדתו של ישוע הילד. שם, במקום שבו האדם לא היה יכול להבין את מה שירד מטה ממרחבי היקום, מספֵירות השמיים אל האדמה, שם הוטבע הזיכרון בנוגע למוצאו של האדם בתוך נפשות בני האדם – אותו זיכרון ביחס למה שהיה האדם בטרם הכוחות הלוציפריים השפיעו עליו במהלך התהוות האדמה. וכאשר האדם לא הבין עוד, שבמובן הגבוה ביותר ניתן לומר, לגבי מה שירד אל האנושות בעת הטבילה בירדן, כי היסוד האלוהי בא ממרחבי העולם ומגבהי השמיים, נכנס אל נפשות בני האדם והתגלה בתוכן, על מנת לפעול כשלווה מלאת תקווה אצל אנשים שיש להם רצון טוב – כאשר לא ידעו עוד להציב בפני בני האדם את הסמל הזה כחג, נכנסה במקום זאת הידיעה, שגם לאדם, לפני שהכוחות הלוציפריים פעלו בתחילת התהוות האדמה, היו פעם טבע וישות שבהם הוא היה יכול לתת אמון.

מתיאורים קודמים, אנו יודעים כי הילד ישוע, המוצג לנו בבשורה של לוקס – לא זה המוצג בבשורה של מתי – הוא זה אשר בפניו אנו מוצאים את הרועים כשהם סוגדים לו; אותם רועים, אשר שומעים בנפשותיהם את אותה קריאה של ההתגלות האלוהית ממרחבי העולם וממרומי השמיים, לשלום ושלווה בקרב נפשות בני האדם שיש להם רצון טוב. לפיכך, באותן מאות שנים שבהן האדם לא היה יכול להבין את היסוד הגבוה יותר, החלו לחגוג את אותו חג, המזכיר לאנשים מחדש מדי שנה, שגם אם אינך יכול להביט החוצה אל מרומי השמיים, על מנת להכיר ברוח השמש הגדולה, הרי שאתה נושא בתוכך, עוד מימיך הראשונים עלי אדמות – בתוך נפשך היַלדית, שאינה מוכתמת עדיין על ידי ההתגשמות הפיזית החיצונית – אתה נושא את הכוחות המסוגלים לתת לך אמון ביכולתך לנצח ולגבור על היסוד הנמוך הנצמד אליך עקב הפיתוי של לוציפר.

זוהי הסיבה שבגללה הזיזו את חג הולדתו של ישוע לזמן ההיזכרות באדם וחווה, לציון זאת שעלינו לתאר לעצמנו, כי במקום שבו יבקרו הרועים, עתידה להיוולד נפש אנושית אשר במהותה היא כפי שהייתה פעם נפש האדם, עוד בטרם היא עברה את ההתגשמות הארצית הראשונה שלה.

בעבור האל, שאת לידתו האנשים כבר לא הבינו, נקבעה לידתו של האדם בזמן חג זה. שכן, הדבר שיכול להרגיע ולתת לאדם סיפוק וכוחות, נובע בבסיסו של דבר משני מקורות, וזאת אפילו אם כוחותיו עדיין מאיימים לשקוע, ואפילו אם עדיין נדמה שמכאוביו וסבלו גוברים עליו.

המקור האחד הוא המקור שאנו יכולים להתחקות אחריו, כאשר אנו מביטים החוצה אל מרחבי העולם, שדרכם נארג וזורם ומאיר ומחמם מה שהאדם מכנה בשם 'הרוח האלוהית'. וכאשר האדם מסוגל להתמסר למחשבה הבאה: אם לא תיתן לכוחותיך להיחלש, אתה תוכל להחדיר את עצמך בכוח הזה של הרוחי-אלוהי השזור בעולם – אם האדם יוכל לתפוס מחשבה זו בלבו, אזי הוא יבין את מחשבת הפסחא, את המחשבה שדרכה אנו יונקים כביכול אמון מן העולם, ממרחבי העולם.

המקור האחר נובע מתוך תחושה עמומה, שניתן לתארה כך: לפני שהאדם בנקודת המוצא של התהוות האדמה הושפע מן הכוחות הלוציפריים, הוא היה, כישות נפשית-רוחית, עדיין יצוק בתוך אותה רוח, שכעת – במחשבת הפסחא – הוא מצפה לה ממרחבי העולם והיקום.

אם האדם יתמסר למקור הזה, המשתקף אליו מתוך מקור ישותו שלו, לפני השפעתם של הכוחות הלוציפריים, אזי הוא יכול לומר לעצמו את הדבר הבא: יהא אשר יהא מה שיכול לקרות לך, מה שאף עשוי לגרום לך לסבל, מה שעשוי למשוך אותך למטה ממרומי הספירות המוארות של היסוד הרוחי – יהיו אלה אשר יהיו, עדיין מקורך הוא מקור אלוהי. מקור זה צריך להישאר בתוכך, אף אם הוא חבוי מאוד עמוק במעמקי נפשך. אם תכיר בכוח פנימי מאוד זה שבנפשך, אזי ייפתח בתוכך האמון, שאתה יכול לטפס מעלה אל הגבהים. ואם תיקח לעצמך את כל מה שאתה יכול לשוות בפני נפשך כמו בקסם, כל מה שהוא חסר אשמה, כל היסוד הילדי שעדיין משוחרר מן הפיתויים והמבחנים שמציבים בפניך החיים – ואם תתרחק מכל מה שכבר השפיע במהלך התגשמויות רבות מאז תחילת התהוות האדמה גם על נפשות אותם בני האדם אשר עברו התגשמויות כאלה – או-אז תקבל תמונה ביחס לאותה נפש אנושית, כפי שהייתה בנקודת המוצא של התהוות האדמה, בטרם החלו ההתגשמויות הארציות.

אולם, במקרה זה נותרה רק נפש אחת ויחידה, אותה נפש אשר עליה מסופר בבשורה על פי לוקס כנפשו של ישוע הנער. נפש זו, אשר בתקופה שבה התחילו הנפשות האנושיות האחרות להיכנס להתגשמויות במהלך התפתחות האדמה עוכבה בנקודת המוצא של החיים הארציים, נשמרה במיסתריות הקדושות ביותר במהלך התקופה האטלנטית והתקופה הפוסט-אטלנטית, עד לזמן שבו התרחשו האירועים בארץ ישראל. היא נשלחה לשם באותו גוף שהיה צריך לקלוט אותה אל תוכו, ואשר היה אמור להוליד את אחד משני הילדים שנשאו את השם ישוע: את אותו ישוע הילד, שאותו מתארת הבשורה של לוקס.

כך נוצר חג הולדת ישוע מתוך חג הולדתו של כריסטוס. מתוך הבנה נכונה של חג זה, ביכולתנו לומר: כן, הדבר הזה, שכתמונה, נולד מחדש בכל ליל חג מולד – דבר זה הוא טבעה המקורי של נפש האדם, זוהי רוח-הילדות של האדם, כפי שהיא הייתה בנקודת ההתחלה של התהוות האדמה. אם נראה אותה כפי שהייתה בנקודת המוצא של התהוות האדמה, היא תמיד תגיד לנו, שהיא ירדה פעם כהתגלות ממרומי הרקיע. ואם נרגיש רוח זו בחזנו האנושי, אזי אל תוך נפשנו האנושית תזרום אותה שלווה מלאת אמון, המסוגלת לשאת אותנו אל מטרותינו הגבוהות יותר, כל עוד חדורות נפשותינו ברצון טוב. על כן, הצליל היכול לדבר אלינו בליל חג המולד הוא רב עוצמה מאוד, אם אנו פתוחים לשמוע אותו.

ומדוע דווקא חג הלידה של כריסטוס הועבר שלושה עשר ימים אחורה והפך לחג הולדתו של ישוע? אכן, אם אנו רוצים להבין זאת, עלינו לצלול לתוך מסתורין עמוק מסוים בנפש האנושית. ביחס לטבע החיצוני, כיוון שניתן לראות אותו בעיניים, האדם מאמין כי מה שקרן השמש מכשפת מתוך מעמקי האדמה, כל היופי שאותו מעלה קרן השמש הזו ממעמקי האדמה באביב ובמהלך הקיץ ומביאה לכדי תפארת יפהפייה – ביחס לכל זה, האדם מאמין שכל זה הולך ונסוג יותר ויותר לתוך מעמקי האדמה. זהו הזמן, אשר בו ספֵירת השמש של האדמה מצויה במצבה החשוך ביותר. האדם מאמין שבמעמקי האדמה, בזרעים, מתפשט מה שצריך שוב לבקוע מחדש מתוך אותם מעמקי אדמה, בשנה הבאה. אכן, האדם – כיוון שהוא רואה את זרע הצמח – מאמין שהוא עובר מחזור שנתי, שעליו לחדור אל מעמקי האדמה, בכדי להיות מסוגל לבקוע שוב אל החום והאור של קרן השמש באביב.

ביחס לעובדה, שמחזור כזה יכול להתקיים גם עבור נפש האדם עצמה, ואמנם קיים כל הזמן – בתחילה האדם לא מבחין בכך כלל. הוא שם לב לכך רק לאחר שהוא נחנך אל המיסתריות הגדולות של ההוויה. פנימיות נפשנו שלנו קשורה אל כוחות האדמה הרוחיים, כפי שכוחו של כל זרע של צמח קשור עם כוחות האדמה הפיזיים. וכפי שזרע הצמח יורד אל תוך מעמקי האדמה בתקופה שאותה אנו מכנים בשם 'חג המולד', כך יורדת נפש האדם בזמנים אלה מטה, אל תוך מחוזות רוח עמוקים עמוקים, ושואבת לעצמה כוחות מתוך המעמקים הללו, ממש כפי שזרע הצמח שואב לעצמו כוחות לפריחה באביב. התודעה האנושית הרגילה לא רואה שום דבר ממה שקורה לנפש בתוך מעמקיה הרוחיים של האדמה. אולם, בעבור אותו אדם שעינו הרוחית נפקחת, התקופה בת שלושה עשר הימים ושלושה עשר הלילות מהווה תקופה עמוקה של התנסות רוחנית.

אכן, במקביל לחוויה של זרע הצמח במעמקיה הטבעיים של האדמה, מתרחשת חוויה רוחנית בתוך מעמקיה הרוחניים של האדמה. שתי החוויות מתרחשות במקביל. הרואה הרוחי, המסוגל לכך באמצעות דרך התאמנות, או הרואה הרוחי, אשר כוחות ראייה רוחית נורשים כלשהם מאפשרים לו זאת, יכול לחוש את עצמו יורד וחודר לתוך מעמקים רוחניים כאלה. רוחו של הרואה הרוחי יכולה לראות, בתקופה זו של שלושה עשר ימים ושלושה עשר לילות, את כל מה שמוכרח לקרות לאדם, כיוון שהאדם הזה עבר את אותן התגשמויות של האדמה, אשר הפכו להיות כפי שהן, החל מתחילת התהוות האדמה ועד לתקופתנו, בעטיים של הכוחות הלוציפריים.

אולם, מה שצריך לקרות לאדם בעולם הרוח מבחינת סבלות קמלוקה, דרך כך שלוציפר התקרב והשפיע עליו, מאז שהאדם החל להתגשם על פני האדמה – דבר זה ניתן לראות באופן הברור ביותר באימגינציות הגדולות ורבות העוצמה, אשר יכולות לבוא לקראת הנפש באותם שלושה עשר ימים ולילות שבין חג המולד לבין חג ה-6 בינואר, חג הופעתו של כריסטוס.

כאשר זרע הצמח עובר את התקופה החשובה ביותר שלו למטה, במעמקים – בתקופה זו עוברת גם נפש האדם את החוויות העמוקות ביותר שלה. נפש האדם רואה את כל מה שהאדם צריך לחוות בעולמות רוחיים, כיוון שהיא התרחקה, תחת השפעתו של לוציפר, מן הכוחות הבוראים של העולם. בזמן הזה, נפש האדם רואה זאת בצורה הטובה ביותר. לפיכך, ראייה זו גם מכינה אותה בצורה הטובה ביותר להופעתה של אותה אימגינציה, שניתן לכנות בשם 'האימגינציה של הכריסטוס'. דרך אימגינציה זו אנו נעשים מודעים לאופן שבו כריסטוס מנצח את לוציפר, ובכך מכוון אל מעבר למעשיהם של בני האדם, הנובעים מן ההתגשמויות אשר נמצאות תחת השפעתו של לוציפר. כך חיה נפש האדם, נפשו של הרואה הרוחי, מחג הולדתו של ישוע ועד לחג הופעתו של כריסטוס, כך שהמסתורין של כריסטוס נעשה מובן לה, והיא מסוגלת להכיר בזמן הזה, בצורה העמוקה ביותר, את הכוונה העומדת מאחורי ההטבלה בירדן.

ראוי לציין, כי במאות הכריסטיאניות, בכל מקום שבו התפתחה האפשרות לראייה רוחית במובן הנכון, חדר גם הֶקשֶר מוזר זה, שבא מנפש הרואים הרוחיים, בשלושה עשר הלילות, בנקודת המפנה הממשית של החורף. האנשים למדו מנפשות רבות של רואים רוחיים, שאוּמנו במיסתריות של העת החדשה, או שעדיין היו להם אותם כוחות ראייה רוחית נורָשים, כיצד בתקופת מפנה החורף האפל ביותר, הנפש מסוגלת לראות את כל מה שהאדם צריך לעבור עקב כך שהתרחק מרוח הכריסטוס. הם למדו להבין, כיצד האדם יכול לזכות במעין פיצוי הודות להתרחשותם של מסתורין ההטבלה על ידי יוחנן בירדן ולאחר מכן המסתורין של גולגותא. כמו כן, הם למדו כי ה-6 בינואר – דרך האימגינציה של כריסטוס – הופך לגולת הכותרת של חזיונותיו של הרואה הרוחי בשלושה-עשר הלילות הקדושים. על כן, נכון להציב את ה-6 בינואר כיום הולדתו של כריסטוס, וכן נכון לראות את שלושה עשר הלילות הללו כתקופה המייצגת את אותה יכולת של הנפש האנושית לראייה רוחית שבאמצעותה ניתן לראות את כל מה שהאדם היה צריך לעשות במהלך החיים, החל מתקופת התגשמויותיהם של אדם וחווה ועד המסתורין של גולגותא.

היה לי מעניין לראות, כיצד המחשבה הזאת, אשר זורמת אליכם, אם כי במילים שונות מעט, מתוך כל כך הרבה הרצאות שעסקו במסתורין של הכריסטיאניות, בעת ביקורי האחרון, מתגשמת בצורה יפה כל כך בסאגה ובאגדה, הנקראת 'שיר החלום של אולף אוסטזון',[1] אשר באופן מוזר הופיעה בעשר עד חמש-עשרה השנים האחרונות בנורבגיה, ונכנסה לחיי העם, אולם למעשה מובילה אל זמנים קדומים יותר. בדרך נפלאה ויפה, מספרת לנו אותה אגדה, כיצד אולף אוסטזון עובר למעשה התקדשות על ידי כוחות טבע, בכך שהוא נרדם בערב חג המולד, ישן במשך שלושה עשר הימים עד ל-6 בינואר, ועובר את כל ההתנסויות שאותן על האדם לחוות במהלך ההתגשמויות מתחילת האדמה ועד למיסטריה של גולגותא. כאשר מתקרב אולף אוסטזון ל-6 בינואר, הוא רואה כיצד רוח הכריסטוס, שרוח מיכאל קדמה לה, נכנסת אל האנושות. אני מקווה שבהזדמנות אחרת עוד נוכל להציג בפניכם את השיר הזה של אולף אוסטזון, כדי שתראו, כיצד כיום חיה עדיין – ולמעשה מתחיה מחדש – התודעה של אותה ראייה רוחית בשלושה עשר הימים. נביא כאן רק בית אופייני מתחילתו של השיר.

בוא והקשב לי, לשיר כאן אדע

על עלם אמיץ.

אשיר על אולף אוסטזון,

אשר זמן רב היה ישן.

עליו ברצוני לשיר לך.

בליל חג המולד הוא שכב לו לישון,

שינה עמוקה אפפתהו,

הוא נעור רק ביום השלושה-עשר,

לכנסייה כבר הלכו בני אדם.

היה זה אולף אוסטזון,

אשר זמן רב היה ישן.

עליו ברצוני לשיר לך. [2]

וזה ממשיך אז, עד שהוא מובל בחלומו במשך שלושה עשר הלילות דרך כל ההתנסויות שדרכן צריך כיום האדם לעבור בעקבות הפיתוי של לוציפר. בשיר מתואר באופן ציורי, כיצד אולף אוסטזון עובר דרך כל התחום שבו בני האדם חווים את מה שאנו תיארנו לעיתים קרובות כל כך בסיפורים שלנו על קמלוקה, וכיצד רוח הכריסטוס, המובלת על ידי מיכאל, זורמת פנימה לתוך אותה קמלוקה שאותה הוא רואה.

כך, באמצעות מה שאנו מכנים ביאתו הרוחית של הכריסטוס, תיפתח בפני בני האדם יותר ויותר האפשרות גם להכיר באמת באופן שבו כוחות רוחיים שוררים ונארגים. הם יוכלו להכיר בכך שמה שאנו מכנים 'חגים' לא נקבע באופן שרירותי, אלא החגים נקבעים באמצעות אותה חוכמה קוסמית הפועלת במהלך ההיסטוריה, ושבני האדם לעיתים קרובות כל כך לא מודעים לה כלל. חוכמה קוסמית זו היא שקבעה כי חג הולדתו של ישוע חל בתחילתם של שלושה עשר הימים. מצד שני, אם חג הפסחא תמיד יכול להזהיר אותנו כי עלינו למצוא בתוכנו – מתוך התבוננות ברחבי העולם והיקום – את הכוחות לנצח את כל היסוד הנמוך, הרי שמחשבת חג המולד אומרת לנו, כי אם נבין את הסימבול של אותו מקור של האנושות, של אותו מקור אלוהי של האדם, אזי נוכל למצוא בתוך עצמנו את אותו סימבול שבו אנו פוגשים כישוע-הילד בחג המולד. מקור זה של האנושות קורא אלינו תמיד ואומר לנו: אדם, אתה יכול למצוא בתוכך את הכוחות החזקים, הנותנים לי את מה שאפשר לכנות בשם שלוות נפש, במובן האמיתי של המילה. שכן, שלוות נפש זו קיימת אך ורק אם היא שלווה מלאת אֵמון, כלומר, אם היא מהווה את הכוח בו האדם יודע תמיד, כי בתוכו חי דבר-מה, היכול וצריך להוביל אותו מעלה אל גבהים אלוהיים, אל כוחות אלוהיים, אם רק יתאפשר לו להיוולד בתוכו באופן הנכון. – האורות כאן מסמלים את אותו אור, אשר קורן ומאיר בתוך נפשנו שלנו, כאשר אנו תופסים את מה שמבשר לנו הילד ישוע באופן סימבולי בליל חג המולד, מתוך הווייתו התמימה וחסרת האשמה. הם מסמלים את הישות הפנימית ביותר של נפש האדם עצמה, את אותה ישות שהיא חסרת אשמה, רבת עוצמה ומלאת שלווה, אשר מלווה אותנו בדרך שאנו עושים בחיינו לעבר מטרות האדמה הגבוהות ביותר.

וביחס לאורות הללו, נאמר אז לנפשנו: כן, נפש אנושית, אם אי-פעם תהיי חלשה ותאמיני שאינך מסוגלת למצוא את האורות הללו, אזי חִשבי על מקורו האלוהי של האדם, ואז תגלי בתוכך את הכוחות המצויים בך, שהם בה-בעת כוחות האהבה הגבוהה ביותר; ובעת התפתחות הכוחות הגבוהים ביותר, היי מודעת לכוחות שתמיד יעניקו לך ביטחון ואמונה בכל פועלך, בכל חייך, עכשיו ובזמנים הרחוקים ביותר בעתיד.

—————————————————————————————–

  1. אולף אוסטזון – יצא לאור בעברית בהוצאת מיקרוקוסמוס, כולל הרצאה מאת שטיינר.
  2. מתוך: שיר החלום של אולף אוסטזון, תרגום: שמעון לוי. הוצאת תלתן.

    השורה החוזרת בכתב מלוכסן מופיעה במקור אך לא בתרגום של שמעון לוי ונוספה על ידי מתרגמת הרצאה זו. כמו כן שונה בבית השני "היום היוד גימל" לנוסח "היום השלושה-עשר". – ת.ר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *