שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 13

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח – 13

שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח

רודולף שטיינר

GA127

ווינה ב-14 ביוני 1911

קישור למקור בארכיב הגרמני

תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס

תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב

הרצאה מספר 13

אהבה, אמונה, תקווה

אני שמח מאוד לפגוש אתכם שוב היום, במהלך מסעי, ולשוחח עמכם על מספר נושאים בתחום התיאוסופיה. כאן, במקום שבו דיברנו לפני יותר משנה באופן מעמיק אודות נושא הקשור לידע התיאוסופי ולחיים התיאוסופיים ודנו ברעיונות ובמושגים רבים, ברצוני לגעת דווקא בנושא אשר נוגע יותר לחיי הנפש של האדם, לחיי הרגש הפנימיים שלו, ועם זאת יכול להצביע על פרספקטיבות שמתוכן נוכל ללמוד על הקשר שבין האדם לבין עולמות הכוכבים הגדולים, למה שאנו מכנים בשם 'מקרוקוסמוס'.

ברצוני היום לפתוח בהתבוננות על אמירה אשר מצויה בכל ההיסטוריה האנושית. זו אמירה אשר מבטאת מצד אחד את כמיהתו של האדם להתקרב אל עצמיותו הגבוהה, אך מצד שני, טוענת כי האדם עדיין רחוק מלהגיע אל עצמיותו האלוהית.

בהיסטוריה היוונית ישנו אדם בשם סוקרטס, שהסתובב ולימד את בני האדם, והנחה אותם בעזרת מושגים פשוטים כיצד לפתח מידות טובות בכל מה שקשור לרגש האנושי.

סוקרטס, החכם היווני, רצה להפנות את מבטם של האנשים בתקופתו הרחק מן הטבע החיצוני. קודמיו של סוקרטס חשבו על מה שמונח בבסיסן של תופעות הטבע הגדולות וביקשו להסביר אותן. אולם לסוקרטס מייחסים את האמירה הבאה: מה מעניינים אותנו הטבע, העצים, הציפורים? הם לא יכולים ללמד אותנו כיצד אנו בני האדם יכולים להפוך לטובים יותר. – משפט זה מכיל טעות. אולם אין ברצוננו לדון כעת בשאלה אם סוקרטס עשה טעות, אלא בשאלה, מה הוא רצה. הוא היה אחד החכמים הגדולים ביותר בעולם, אשר אף שילם בחייו על מה שהוא רצה לעשות.

סוקרטס אמר משפט, שכל נפש אנושית הרוצה להבין את עצמה תבחין בו. זהו משפט אשר מלמד את המידה הטובה, את המוסריות. אם האדם באמת היה מבין אותו, הוא היה פועל על פיו. כשהאדם סוטה מדרך המוסר, הרי זה רק משום שהוא עדיין לא לגמרי מבין את המשפט הזה. מידות טובות הן משהו שניתן ללמד אותו. הלב האנושי מתנגד לכך, וטוען כי הטבע האנושי הוא חלש ונכשל בניסיונו לפתח מידות טובות. מי שאמר את המשפט הזה באופן כזה, שהוא חי בלבבות רבים, כך שהוא מבטא את החרטה העמוקה ביותר, את הסליחה – הוא פאולוס. פאולוס הוא זה שנתן למשפט את צורתו הבאה: הָרוּחַ הִיא חֲפֵצָה וְהַבָּשָׂר רָפֶה (הבשורה על פי מרקוס, יד, 38). – רבים מבינים מהן מידות טובות ומהי הסליחה, אולם אין הם מסוגלים לפעול על פיהן. פיצול זה קיים בכל הטבע האנושי. אין עלינו אלא לחקוק את המשפט הזה בנפשנו, וכבר יש בכך כדי לתאר את הפיצול הטבוע בטבע האנושי. קיים באדם משהו המרחיק לכת מעבר לו. הטבע האנושי הגבוה נעלה יותר מן הטבע האנושי הנמוך.

התיאוסופיה מאפשרת לנו לראות את הטבע האנושי כיותר ממשהו פשוט וסתמי. לאור התיאוסופיה, אנו רואים כי נפש האדם מורכבת משלושה חלקים. עלינו להיזכר כאן את בהתפתחות הפלנטה שלנו, בגלגולים הקודמים שהיא עברה ושבהם התפתח גם האדם. הגלגול הראשון של הפלנטה שלנו היה מצב סטורן [שבתאי קדום]. כאן נזרע הזרע לגוף הפיזי של האדם. לאחר שמצב זה נמשך זמן רב, התמוססה הפלנטה, ולאחר מכן הופיעה שוב בצורת השמש המלאה בכוחות של אתר החיים. במצב זה התווסף לגוף הפיזי גם הגוף האתרי – או גוף החיים – בצורתו הראשונית. כעבור זמן רב התמוססה שוב הפלנטה, ולאחר מכן שבה והופיעה בשלב הירח. בשלב זה התווסף אל הגוף הפיזי והאתרי של בני האדם גם הגוף האסטרלי. לאחר שגם מצב זה עבר תהליך של התפתחות, התגשמה האדמה בצורה שבה היא קיימת כיום, במצב שבו היא נמצאת כעת. אל האדם התווסף כעת עיקרון רביעי והוא ה"אני", בצורתו הראשונית.

סטורן, שמש וירח מהווים שילוש, המייצג את העבר של האדמה. במהלך העבר הזה התפתח השילוש האנושי: גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי. גופים אלה מהווים את העבר של האנושות.

ה"אני" של האדם הוא ההווה. העתיד שלו טמון במה שהאני יפתח מתוך השילוש התחתון, מתוך הרוחניות שתושג באופן זה. כאשר האני חודר את הגוף האסטרלי ולומד לשלוט בו, הוא מתמיר אותו והופך אותו לרוח העצמיות, ל"מָאנָאס". כאשר האני חודר את הגוף האתרי, הוא מתמיר והופך אותו לרוח החיים או ל"בּוֹדהי". לבסוף, כאשר האני חודר את הגוף הפיזי, הוא מתמיר והופך אותו לאדם הרוח או "אַטמָן". זהו השילוש העליון, המהווה את עתידו של האדם.

כעת, גם האני מהווה שילוש, שכן לנפש יש שלושה היבטים, שלושה כוחות יסוד, שמהם היא מורכבת, ואשר לעולם לא יוכלו להיות נפרדים ממנה או להיקרע מעליה. אלה הם שלושת הכוחות שאותם אנו מכנים נפש התחושה, הנפש השכלית ונפש התודעה. אלה הם חלקים של האינדיבידואליות ההולכת ונכנסת בהדרגה אל-תוך התודעה. בשפה שלנו, אנו יכולים גם לכנותם במילים חוכמה, אינדיבידואליות ומוסריות. בנפש התחושה אנו מרגישים את היסוד הנפשי הפנימי; את הגוף האסטרלי ניתן לראות כהיבט החיצוני של נפש התחושה. האני, שנעשה מודע, מפלס את דרכו החוצה מתוך הנפש השכלית. בתוך כוחות האני המבשילים, נפש התודעה נחווית כדבר הפנימי, ואילו רוח העצמיות – כדבר החיצוני.

האם קיים משהו שיכול לרמוז לנו, שמה שנאמר זה עתה אכן אמת הוא? על מנת להשיב לעצמנו על שאלה זו, עלינו להתבונן באופן שבו התהווינו במהלך שלבי ההתפתחות של האנושות. אנו ניצבים בתווך, בין השילוש הנמוך של העבר לבין השילוש הרוחני-נפשי המלא אור. אנו נקרא היום לשילוש הזה לא בשמות שבהם קראנו לו בספר "תיאוסופיה",[1] שבו הוא הוצג באופן מדעי, אלא במילים הלקוחות היישר מתוך החיים. מהו הדבר אשר יש לו משמעות ביחס לחסכים הנפשיים העמוקים שלנו, לכמיהות הנפש שלנו ולחוסר שביעות הרצון שלנו?– כאשר אנו מביטים בחוכמה שלנו, באינדיבידואליות ובמידות הטובות שלנו, בכל מאמצינו ושאיפותינו, מהם שלושת הדברים המסוגלים למלא אותנו באושר או בדיסהרמוניה? אלה הם האמונה, התקווה והאהבה. אלה הם שלושת כוחות היסוד של הנפש, אשר לעולם לא יכולים להילקח ממנה.

האמונה – מהי אמונה? אמונה היא כוח נפש שחי בכל אדם, ואשר לעולם לא ניתן לגמרי לגזול אותו מן הנפש האנושית. לא היה מעולם עם אשר לא היתה לו אמונה. אף דת לא נתנה שייקחו ממנה את האפשרות לדבר על אמונה. הכמיהה לאמונה היא הדבר אשר עובר דרך העולם. הנפש רוצה תמיד שיהיה לה משהו שאליו היא תוכל להתחבר. אם הכמיהה הזאת לאמונה לא באה על סיפוקה, אזי הנפש האומללה סובלת.

אם נלקח ממנה דבר שבו היא יכולה להאמין – כפי שקורה עקב המטריאליזם – אזי היא מרגישה כאילו האוויר לנשימה נלקח מן הגוף האנושי. אלא שתהליך החנק של הגוף הוא קצר מאוד, ואילו חנק הנפש לוקח הרבה מאוד זמן.

הרבה פעמים אנו קוראים אמרות כמו "ידע הוא כוח", וכדומה. כעת, בתחילת ספר התנ"ך נמצאת מילה מוזרה, אשר עד היום לא קיבלה עדיין את הכבוד הראוי לה. מדובר שם על עץ הדעת ועל פרי עץ הדעת אשר נאכל. יש לקחת זאת בצורה מילולית לגמרי. הכרה היא מזון, ידע הוא מזון לנפש. הנפש ניזונה מן המושגים התיאוסופיים שאנו קולטים אל תוכנו. היא ניזונה ממה שהיא מאמינה, והיא מקבלת מזון בריא רק ממה שהתיאוסופיה מציעה לה.

האמונה, כך אומרים המדענים והמטריאליסטים, היא נקודת מבט שהתגברנו עליה. אני מאמין רק למה שאני יודע – כך אומר האדם המודרני. זוהי טעות. האמונה אינה נפילה אל העבר, שכן האמונה והידע אינם מנוגדים זה לזה. אולם הידע נתון לשינויים ואינו מסוגל להביא על סיפוקו את הצורך באמונה, השוכן בלבו של האדם. אם המדע המטריאליסטי טוען שהעולם מורכב מאטומים ונוצר באופן מקרי, אזי לב האדם אומר בצדק: אני לא יכול להאמין לזה, אני לא חש סיפוק ביחס להיפותזה הזאת. וכיוון שהאדם לא יכול להאמין, כיוון שאין לו שום דבר שאליו יוכל רגש האמונה שלו להיצמד – על-כן נפש האדם אינה בריאה, ונפש לא-בריאה זו מחליאה את הגוף. כך נוצרת עצבנות במובן של ימינו, ועצבנות זו הולכת ומחריפה. כך פועלת הנפש על הגוף, וכך פועל האדם אשר נעשה עצבני על סביבתו, שכן הוא מדרדר את סביבתו וגורם לה לחלות, וכך הוא אף משפיע על צאצאיו. מכך נובעת העובדה שהאנושות מתנוונת יותר ויותר, ולמרבה הצער, מצב זה עומד להחמיר יותר ויותר. הידע המטריאליסטי הוא זה אשר נותן לאנשים "אבנים במקום לחם". הנפש לא מקבלת מזון, למרות היותה מלאה מדי בידע. אדם הנמצא במצב זה מסתובב ולא יודע מה לעשות עם עצמו, הוא אינו יודע במה עליו להיאחז. ובדיוק כאילו היינו גוזלים ממנו את האוויר לנשימה, כך נחנקת נפש האדם מחוסר מזון, ממחסור במזון רוחני שהיא זקוקה לו כדי לחיות. התיאוסופיה באה לעולם על מנת להזין את האנושות.

אם אנו מתכנסים יחדיו כדי לעסוק בתיאוסופיה, אנו לא עושים זאת כמו אגודות אחרות, אשר עוסקות בספרות, אמנויות יפות, בעיות חברתיות וכדומה. אנו לא עוסקים בתיאוסופיה מתוך סקרנות, אלא כדי לספק את הצורך באמונה, כדי לספק מזון לנפש. זוהי הסיבה שבגללה אנו מניחים למושגים ולתחושות התיאוסופיים לפעול על נפשנו ולהשפיע עליה.

אם נתבונן כעת בהתפתחות העולם והאנושות, אזי עלינו לזכור, שבמהלך שלב הירח של האדמה, הגוף האסטרלי התווסף אל האדם. כעת, מהו הגוף האסטרלי הזה? הוא מורכב מכוחות אשר תמיד צריכים לתפוס משהו, שתמיד צריכים להתחבר למשהו. מבחינת השפעתם, הכוחות האלה הם מה שאנו מכנים בשם אמונה, הם מה שאנו חווים כאמונה. הגוף האסטרלי הוא המקור לאמונה עצמה. לכן, עליו לקבל מזון, הוא צריך להתפתח, הוא צריך לחיות. הצורך במזון הוא הכמיהה לאמונה. אם כוח האמונה הזה לא יכול לבוא על סיפוקו, ואם דבר אחרי דבר ייגזלו מן האמונה, כך שהיא לא תוכל להיאחז בהם יותר – אם האמונה לא תקבל מזון רוחני, אזי הגוף האסטרלי יחלה, ובעקבותיו יחלה גם הגוף הפיזי. אולם אם הוא יבוא על סיפוקו באמצעות מושגים, דימויים ורגשות אשר התיאוסופיה שואבת מתוך האמת, מתוך מעמקי ידיעת העולם, אזי הוא יקבל את המזון הנפשי הטוב עבורו, וכך יבוא על סיפוקו. הוא יתחזק, יהיה בריא, והאדם עצמו יבריא.

במאה השנים האחרונות השתנו הדעות עד כדי כך, שהשתנתה המשמעות של המילה עצמה. לפני מאה ושלושים שנה בערך, קראנו לאדם עצבני אם הוא היה בחור חסון בעל שרירים חזקים וכוח רב. כיום, אדם עצבני הוא אדם לא מרוצה, חלוש וחולה, אדם שהחיפוש של נפשו אחר המזון הדרוש לה אינו בא על סיפוקו. על כן, ביכולתנו לקרוא בצדק לגוף האסטרלי בשם "גוף האמונה".

כוח היסוד השני הוא האהבה. אין אף אדם שאין לו אהבה, היא תמיד קיימת, אי אפשר להכחיד אותה. מי שמאמין, שהשונא הגדול ביותר, האגואיסט הגדול ביותר, אין לו אהבה – טעות בידו. לגמרי לא נכון לחשוב כך. הכמיהה לאהבה תמיד תמיד קיימת כאן. בין שמדובר באהבה מינית או באהבה לילד, או לחבר, או באהבה למשהו, ליצירה כלשהי – האהבה תמיד קיימת. לא ניתן לעקור אותה מן הנפש, כיוון שהיא מהווה כוח יסוד של הנפש. אולם כפי שהאדם זקוק לאוויר כדי לנשום, כך זקוקה נפשו לעבודת האהבה, לפעילות האהבה. היריב של האהבה, זה שמעכב אותה, הוא האגואיזם. אך מה עושה האגואיזם? הוא לא נותן לאהבה לפעול, הוא דוחק אותה יותר ויותר לתוך הנפש. וכפי שבנשימה צריך האוויר לזרום החוצה כדי שהאדם לא ייחנק, כך צריכה האהבה לזרום החוצה, כדי שהנפש לא תיחנק ממה שנדחק לתוכה בעוצמה רבה.

ניתן לבטא זאת טוב יותר ולומר, שהנפש נשרפת בתוך עצמה מאש האהבה העצמית שלה ונהרסת. בואו ניזכר, כי האדם על השמש הקדמונית קיבל את הגוף האתרי במצב שבו הגוף האתרי היה האש, האור והזוהר של השמש. אלא שזהו רק צד אחד של האהבה, הצד הרוחני שלה, כלומר, האור הוא אהבה. האהבה והכמיהה לאהבה קיימות בגוף האתרי, ואנו יכולים בצדק לכנות את הגוף האתרי בשם "גוף האהבה" – אור ואהבה. האמירה, שלפיה האהבה היא הטוב הנעלה ביותר, היא אמירה אמיתית, אולם לאהבה עלולות גם להיות תוצאות הרסניות ביותר. רואים זאת בחיי היומיום, ואביא כאן דוגמא אמיתית מן החיים.

אמא אחת אהבה מאוד את בתה הקטנה. מתוך אהבה, היא נתנה לה לעשות כל דבר, וכך הילדה גם עשתה. אמה מילאה כל גחמה של הילדה ואף פעם לא הענישה אותה. מה שקרה לילדה הוא שהיא הפכה למכינת רעלים, וזה קרה בגלל אהבה. אהבה צריכה לבוא ביחד עם חוכמה. היא צריכה להיות אהבה מוארת, שכן רק אז היא תוכל לפעול בצורה טובה באמת. תורת התיאוסופיה צריכה להביא אל האהבה את החוכמה הזאת, להאיר אותה באור החוכמה. אם האדם יפנים את מה שנאמר וילמד אודות התפתחות העולם, אודות הקשר שבין האדם לבין המַאקרוקוסמוס, ואשר לכאורה נמצא כל כך רחוק מאיתנו – אזי אהבתו המוארת של האדם תעמוד אל מול זולתו, כדי להבין אותו, כדי לראות אותו, וכך תהפוך לאהבה אנושית מוארת.

אנו שומעים לעיתים קרובות אנשים אומרים שהחיים הם ריקים ושוממים. מתוך רגש זה נוצר מעין רגש שלילי אפילו לגבי הגוף. רגש זה נוצר עקב כוח האהבה הבלתי מסופק. אם העולם דוחה את האהבה שלנו, אנו חשים כאב. כאשר אנו עושים משהו מתוך אהבה, אנו צריכים לעשות זאת כיוון שהנפש זקוקה לזה, ממש כפי שהריאות זקוקות לאוויר. התיאוסופיה לא באה לעולם מתוך סקרנות מדעית, או כדי להגיש לעולם דעה מדעית – מאלה יש לנו די והותר, שכן ישנן אלפי שאלות אשר ממתינות לפיתרון – אלא על מנת להעניק לאנושות הגשמה בחייה. אנו עדיין מתכנסים בחוגים קטנים, אולם החוגים הללו ילכו ויגדלו תוך זמן קצר, ויום אחד נהיה מסוגלים לפתור את אלפי השאלות של התקופה הנוכחית.

מי יפתור את השאלה החברתית? – אלה אשר יוצרים תיאוריות לגביה ומתווכחים עליה? לעולם לא. השקפת העולם התיאוסופית והאהבה יפתרו אותה. ובאמת, ככל שהדבר עשוי להישמע פרדוקסאלי, בעוד זמן קצר האנושות לא תוכל עוד אפילו לגדל תפוחי אדמה – שכן, תפוחי האדמה הולכים ונעשים גרועים כבר בימינו – היא לא תוכל לגדל יותר תפוחי אדמה בלי התיאוסופיה! מה זה בא להסביר? האנושות כיום עושה הרבה דברים בצורה אינסטינקטיבית, מתוך אינסטינקט מסוים. אולם אינסטינקט זה צריך להיעלם בהדרגה. מדוע? כיוון שהגיע הזמן, שהאינסטינקט ייעשה מודע. על כן, בני האדם לא יוכלו להכיר את החקלאות בלי ללמוד להכיר את האמיתות של התיאוסופיה ביחס להרכב האדמה, את הכוחות הפועלים בתוכה, וכן הלאה.

כוח היסוד השלישי הוא התקווה. נפש האדם מוכרחה לקוות. כל אדם יודע זאת. אנשים מסתובבים בעולם חסרי סיפוק ובחיפוש תמידי, ולעיתים קרובות מדי אנו מוצאים אנשים אשר הכול נראה להם שטוח, שום דבר לא מביא להם סיפוק והכול נמס להם בין האצבעות. הכול סביבם חשוך, ללא תקווה, ללא סיכוי – כך הם אומרים.

אדם גדול אחד אמר: מידות טובות בלי תקווה זהו הפשע הגדול ביותר, ואילו הנֶצח בלי התקווה הוא השקר הגדול ביותר! – ועם זאת, כוח התקווה מוטבע בנפש, זהו כוח שלא ניתן לעקור אותו, ושום כוח לא יוכל אי פעם לגזול אותו מן האדם. אולם אם לא נותנים לאנושות משהו שעליו היא יכולה לטפס למעלה, אלא גוזלים ממנה דבר כזה, אזי הנפשות שדבר זה נגזל מהן כך מאבדות את הביטחון, את המשענת שלהן, הן מאבדות את יציבותן. כך בני האדם יישברו עקב חוסר ביטחון, הם יהפכו לטיפשים ויאבדו את שפיותם. תורות היסוד התיאוסופיות של הקארמה וההתגשמות החוזרת מספקות את כוח התקווה בנפש האדם. הן מציעות משהו בר-קיימא, המוביל אל העתיד. מהו מעשה, מהי מחשבה? האם אלה הן מילים הנחשבות למשהו נפרד מן האדם? האדם ומעשיו, האדם ומחשבותיו, קשורים יחדיו, ואין כל היגיון לראות מעשה רע, כמו העלבה למשל, כמעשה אשר כּופַּר, אם עושה המעשה לא תיקן אותו בעצמו.

חוק הסיבה מדבר כאן:

חיי האדם קשורים אל האדם, ועליו להתקדם מהתגשמות להתגשמות. לֶסינג, כתוצאה הסופית של כל חייו, הותיר אחריו את הספר "חינוך האנושות" [«Erziehung des Menschengeschlechts»]. המחשבה אשר מהווה את שיאה של יצירה זו, היא המחשבה שהאדם שב וחוזר לעיתים קרובות. מהו הדבר האחר שחשבו הישויות הגדולות, אנשים גאונים כמו לֶסינג, מלבד רעיון ההתגשמות החוזרת, כלומר, שנפש האדם ממשיכה להתפתח משלב לשלב, שהיא ממשיכה הלאה, עוד ועוד, את מה שהיא יצרה? ייקח עוד זמן מה עד שתורת ההתגשמויות החוזרות והקארמה תקבלנה הכרה גם מצד המדע החיצוני. בכך תקבל שוב האנושות דבר-מה אשר נגזל ממנה על ידי המדע החומרני: התקווה.

מדוע אנו מבינים את מהותן של תקופות התרבות הקודמות? לא הספרות ואף לא תולדות האמנות אינם נותנים לנו את מה שהיוונים השאירו אחריהם. הרי שתיהן מביאות הרבה פחות מדי, דברים שאותם כלל לא נחוץ אפילו לדעת. הישגיה של התרבות היוונית מצויים בתוכנו, פשוט משום שאנחנו עצמנו חיינו פעם בתקופת התרבות הזאת, וכיום איננו יכולים להיות מה שאנו, אילולא חיינו פעם את התקופה הזאת. הֵבֶּל [Hebbel] הותיר אחריו טיוטת מחשבה, שלא הצליח לפתח למחזה שלם: פרופסור אחד מלמד את תלמידיו את תורותיו של אפלטון. אפלטון, שהתגשם מחדש, נמצא בין התלמידים, ומקבל מן הפרופסור ציונים גרועים מאוד בזה אחר זה, ואפילו עונשים, כיוון שהוא – אפלטון – לא מבין את אפלטון! גם כאן, מחשבת ההתגשמות החוזרת באה לביטוי מתוך נפשו של אדם גאון.

אם פירותיהן של המידות הטובות לא היו תלויים באדם, מה היו המידות הטובות בכלל? כיצד ניתן היה לכפר על מעשה רע, אם האדם עצמו לא היה צריך להיות זה שצריך לחטוא? הנצח היה נשאר שקר, אילולא האדם עצמו היה נתלה בנצח, אילולא הנצח היה נוגע לו-עצמו. המשכיותן של ההתגשמויות עלי אדמות הוא-הוא הדבר אשר בזכותו קיימת התקווה, והוא הדבר היחידי אשר הודות לו תוכלנה להבריא אותן נפשות שיש להן מעט מדי תקווה, אשר כמיהתן לתקווה נותרת ללא מענה.

הזרע לאדם הפיזי נזרע על סטורן הקדמון. הוא נזרע שם ברמה הרוחנית. הוא נזרע בתוך משהו שצריך להישאר לעד, כלומר – בתקווה. לפיכך, הגוף הפיזי יכול להיקרא בצדק בשם "גוף התקווה". התכונה המאפיינת את הגוף הפיזי היא הדחיסות שלו. אם הגלים של חיי הנפש מתנפצים שוב ושוב על הגוף הפיזי וחודרים אליו יותר ויותר, אז הוא יהיה חדור בתקווה, בידיעה הבטוחה שמשהו נצחי יתפתח מתוכו, משהו שאינו בן חלוף. הצורך הזה בתקווה, בהמשכיות החיים, נובע מתוך כוח התקווה בנפש, והמדע החיצוני גוזל מן הנפש את המזון הזה.

התיאוסופיה – המושגים שלה, הדימויים שלה, התחושות שלה – מעניקות שוב לנפש את התקווה. שליחותה הגדולה של התיאוסופיה היא לחזק את האדם באמונה, לעשותו מאושר באהבה, ולעשותו נצחי בתקווה.

אם רק ניקח את האמיתות שמוסרת לנו התיאוסופיה, וניתן אותן כמזון לכוח האמונה שבנפש, אזי מאנאס ייווצר כבר מעצמו – הטרנספורמציה של הגוף האסטרלי למאנאס תתרחש מעצמה. אם רק ניקח את האמיתות וניתן אותן כמזון לכוח האהבה, אזי הבודהי ייווצר מעצמו. ואם ניקח את האמיתות התיאוסופיות וניתן אותן כמזון לכוח התקווה שבנפש, אזי ייווצר מעצמו אַטמָן, אדם הרוח.

זוהי הסיבה היחידה שבגללה אנו מפתחים את התיאוסופיה וחושבים עליה – לא מתוך סקרנות מדעית. אין הצדקה לומר מתוך נוחות, שאנו לא צריכים לדעת את כל זה. שכן, האמיתות התיאוסופיות נשאבות מתוך האמת עצמה, הן לקוחות מתוך היקום הגדול, הן משרתות את נפש האדם כמזון חי, כמו לחם, כמו אוויר. כדי שהאדם והאנושות לא ייחנקו, על התיאוסופיה למלא את שליחותה, עליה להביא את המזון הזה אל האנושות. עליה לעשות זאת דווקא עכשיו, משום שזה כל כך נחוץ כיום. זוהי מטרתם של לימודי התיאוסופיה, ולא השאיפה לידע, הסקרנות או אף משהו גרוע מאלה.

————————————————————————————–

  1. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל בשם: גוף נפש רוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.