שליחותה של ההתגלות החדשה של הרוח
רודולף שטיינר
GA127
ויסבאדן, 7 בינואר 1911
קישור למיקום בארכיב האנגלי
תרגמה מגרמנית: תומר רוזן גרייס
תודה ליעל קליין על תרומת ההרצאה לארכיב
הרצאה מספר 2
השפעת תכונות מוסריות על הקארמה
ההרצאה מופיעה גם בספר שיצא בהוצאת תלתן בתרגום מגרמנית של אלישע אבשלום, בשם:
במהלך ההתבוננויות המדע-רוחיות, אשר מובילות אותנו הרי לעתים קרובות לגבהים מיוחדים מאוד של ההוויה, אולי יהיה זה טוב אפילו, לפעמים, לשלוח כמה מבטים מנקודות המבט המדע-רוחיות שלנו, על החיים היומיומיים, על החיים אשר סובבים אותנו כל הזמן. שכן, אם נביא לכך קצת רצון טוב ומבט נכון, אזי נוכל, דווקא מתוך השימוש במדע הרוח לחיים היומיום, לקבל את התובנות החשובות ביותר לגבי האמת ולגבי ההוכחה של מה שמחפשים בתחום זה. בין התורות המשמעותיות ביותר, הפוגשות אותנו בתחום המדע-רוחי, מצויות, בלי ספק, אותן תורות העוסקות בגורמים במהלכי חיים קודמים, למה שמתרחש במהלכי חיים ארציים מאוחרים יותר, מה שאנו מכנים בשם קארמה. כעת, ברוב המקרים שבהם מדברים על קארמה, חושב התיאוסוף בוודאי על הסיבות לחיים מסוימים, הטמונות במהלכי חיים קודמים. כאן יכולים בקלות אנשים, הנמצאים עדיין רחוק מאוד מן השאיפה המדע-רוחית, להתנגד בטענה הבאה: איך אפשר להוכיח דברים כאלה? – ברור שאנו יודעים, כמה בלתי אפשרית, כמה ילדותית, בבסיסו של דבר, היא טענה כזו. שכן, אם האדם משקיע מאמצים בחדירה עמוק יותר לתוך מה שמעניק מדע הרוח, אזי הוא יבחין, עד כמה מבוסס היטב כל מה שנאמר בו אודות הקארמה.
אולם עם זאת, היה טוב גם להצביע על אותן התנסויות והתבוננויות, אשר נגישים כבר כעת, גם לאדם הנמצא עדיין רחוק מאוד מראייה רוחית או משיטות התבוננות תיאוסופיות אחרות. שכן, אם נבין זאת נכון, הרי הקארמה אינה משפיעה רק ממהלך חיים אחד למשנהו, אלא היא לגמרי משפיעה כבר במהלך חיים יחיד שאנו עוברים בין לידה למוות. אלא שכמובן, קטע החיים שאותו רואים בני האדם בדרך כלל, הוא למעשה קטע כל כך קצר מתוך החיים האנושיים, שלא ניתן להבחין בהרבה מהשפעתן של סיבות מוקדמות על תוצאות מאוחרות יותר. אם נסתכל על חמש או שש שנים, אזי אמנם לא יצא מזה הרבה. אולם אם נסתכל על טווחי זמן ארוכים יותר בין לידה למוות, רחוק ככל שרק ניתן, אזי נוכל כבר לקבל הרבה הוכחות לאמיתות הקארמה. זה מוכיח את עצמו גם בדברים חיצוניים לגמרי.
לא הייתי רוצה בהקדמה זו להביא משהו תיאוסופי במיוחד, אלא רק להראות, שגם עבור הדברים הרגילים ביותר, נדרשים כבר טווחי זמן גדולים יותר, כדי להגיע לקשר שבין סיבה לתוצאה. עבור מי שההתבוננות בחיים קרובה ללבו, יורשה לי להצביע על כך, שהייתה לי הזדמנות רבה להתבונן בילדים. עבר כעת זמן רב, מאז שלימדתי ילדים. אבל כשאדם לימד ארבעה ילדים במשפחה אחת במשך שנים רבות, אזי לא זו בלבד שיש לו הזדמנות להתבונן בארבעת הילדים האלה, אלא גם בילדים של מכריהם וכן הלאה. תמיד יש הרבה הזדמנויות לקלוט מה עושים ילדים אלה או אחרים, או מה שניתן לעשות איתם. כעת, באותם זמנים היה קיים מרשם רפואי מיוחד מאוד, שעכשיו, תודה לאל, הולך ונעלם מן העולם: נחשב אז לחיוני לתת לשובבים הקטנים כוס קטנה של יין אדום, כדי לחזק אותם, לא רק עם ארוחה אחת, אלא אפילו עם כמה ארוחות. זה נחשב לדבר מצוין ממש. התבוננתי בהרבה ילדים שגידלו אותם כך עם יין אדום, וילדים אחרים, שהוריהם סירבו לעשות זאת. הילדים האלה, שהיו אז בגילאי שנתיים עד ארבע שנים, הם היום אנשים בני מעל שלושים או לקראת גיל ארבעים. מי שיתבונן בהם מתוך עניין, יראה שהם נבדלים באופן מאוד ברור מאלה שלא שתו יין אדום כילדים. מדובר כאן, אם כן, בכמעט יובל שנים (25) הנחוצות על מנת שיהיה אפשר לראות זאת.
לפיכך, חשוב במיוחד, בשביל התכונות המוסריות, האֶתיות של האדם, להתבונן בפרקי זמן ארוכים יותר בהקשר להשפעות קארמתיות. ברצוני להצביע היום על כמה תכונות שניתן לעקוב אחריהן, ולראות כיצד הן פועלות על הנפש, על הרגש, וכיצד כבר במהלך חיים אחד מתגלה השפעת הקארמה כפעילה למדי. הייתי רוצה למנות כמה תכונות טובות וכמה רעות: קנאה, קנאתנות, שקרנות, ולאחר מכן רצון טוב, ומה שאנו מוצאים לעתים כה תכופות אצל אנשים צעירים, כלומר, הפְּליאה, ההִשתאוּת ודברים דומים. ניקח קודם כול את התכונות הרעות, קנאה ושקרנות. נניח, שהיינו יכולים להתבונן ולראות קנאה וקנאתנות אצל ילדים. אנו יודעים, מתוך התבוננויות מדע-רוחיות, שאצל האדם, בחלקי ישותו, שלרוב הוא אינו מודע להם, בגוף האסטרלי ובגוף האתרי, פעילים כוחות מיוחדים – בגוף האסטרלי הכוחות הלוציפריים, ואילו בגוף האתרי הכוחות האהרימניים, הפועלים נגד ההתפתחות האנושית.
כל מה שקשור בגוף האסטרלי, כמו קנאה, בא מן הפיתויים של לוציפר. כל מה שקשור בגוף האתרי, כמו שקרנות, הם פיתויים של אהרימן. אצל ילד הנוטה לקנאה, הגוף האסטרלי אחוז באופן מסוים על ידי לוציפר, לישויות הלוציפריות יש אצלו נקודות אחיזה. במקרה של קנאה ושל שקר, ישנו מאפיין בולט מאוד: מן האדם הפרימיטיבי ביותר ועד למנהיגי האנושות המפותחים ביותר, נחשבות השקרנות והקנאה לתכונות מגוּנות מאוד. ברגע שבו מבין האדם, שהוא קנאי או שקרן, אזי מתעוררת בנפש תחושה לגבי היותן של התכונות הללו מגוּנות ובלתי רצויות. האדם רוצה להיפטר מהן בכל כוחו. דווקא קנאה ושקרנות מצטיירות לאדם כמגוּנות באופן לגמרי אינסטינקטיבי. גתה אומר, שעליו להאשים את עצמו בשגיאות רבות, אולם אין הוא מוצא קנאה על קרקעית נפשו.
את אותו הדבר אומר בנוונוטו צ’ליני לגבי השקרנות. – אם מישהו אומר, “אני אדם קנאי”, אזי הוא פועל באופן אינסטינקטיבי לגמרי כדי להיפטר מתכונה זו. אולם היא יכולה לשבת עמוק מאוד, כה עמוק, עד כי הוא יכול אמנם לשאוף להיפטר מן הקנאה, אולם הוא לא חזק מספיק, לא חזק מספיק מבחינה מוסרית. נכנס שם משהו מוזר מאוד. הקנאה היא תכונה לוציפרית. אם האדם מבחין בכך שיש לו נטייה לקנאה, ועובד על היגמלות ממנה, אזי אומר לוציפר לעצמו: יש כאן סכנה, שהאדם הזה יחמוק מידַי. לוציפר ואהרימן הם אויבי האדם באותה מידה, אולם הם חברים טובים מאוד זה של זה. או-אז קורא לוציפר לאהרימן לעזרה, ואהרימן הופך את הקנאה לתכונה אחרת. הקנאה עוברת מטמורפוזה, אשר מופיעה בנפש האדם בצורה כזו, שהאדם, בעוד שקודם לכן הוא לא רצה זאת אצל אדם אחד, הופך עכשיו לביקורתי מאוד, ומחפש כל דבר אפשרי שבגינו יוכל למצוא פגמים אצל זולתו. התמכרות זו למצוא פגמים, אינה אחרת מאשר קנאה שעברה מטמורפוזה. אם זהו המקרה, אזי אחוז אותו אדם בציפורניו של אהרימן. קנאה מותמרת זו היא נפוצה מאוד. אילולא הייתה הקנאה הזו קיימת בצורת ביקורתיות והצורך הכפייתי להגיד כל מיני דברים רעים על אנשים, אזי להרבה שתייה בצוותא בוקר וערב, ואף להרבה מפגשי רעים על כוס קפה, לא היה כל תוכן ממשי לעסוק בו.
מבחינה קארמתית, באופן מוזר, זה יוצא אותו הדבר, אם אצל אדם מסוים מופיעה הקנאה בצורתה המקורית, או בצורתה המותמרת, כביקורתיות יתר. אם נחקור אנשים שהיו קנאים בצעירותם, או אנשים ביקורתיים מאוד, ונתחקה אחר התפתחותם עד לגיל מאוחר יותר, אזי נראה, שאנשים אשר היו אכולי קנאה בצעירותם, מגיעים למצב של חוסר ביטחון בזקנתם. הם לא רוכשים קרקע איתנה, הם לא יכולים ליצור קשר עם אנשים אחרים, הם לא יכולים לייעץ לעצמם, והם שמחים אם ביכולתם לומר: את זאת יעץ לי אדם זה או אחר. דבר זה מהווה תוצאה קארמתית של הקנאה, או של הקנאה שהשתנתה והפכה לביקורתיות.
שקרנות היא תכונה של הגוף האתרי, ומקורה באהרימן. אם לאדם בגיל מסוים יש הרגל לשקר, או אם הוא משקר הרבה באופן כללי בשל חינוך גרוע, אזי בגיל מבוגר יותר מתגלה אצלו ביישנות, חוסר יכולת לפקוח את העיניים מול אנשים. ביטויים ידועים מסוימים בתחום המוסרי קולעים כאן היטב למטרה הנכונה. כאשר אומרים, “האדם הזה לא יכול להסתכל לי בעיניים”, אזי מתבטאת כאן נטייה לשקרנות. ביישנות וחוסר עצמאות מופיעות כתכונות נפשיות באותו מהלך חיים עצמו. כאשר האדם רוצה להתבונן בחיים באותה מידה שבה מתבונן הפיזיקאי במהלך החיצוני של העולם, אזי ניתן להתבונן בדברים כאלה. התבוננות כזו שופכת אור על החיים.
מה שבא מתכונה כזאת, נשאר נפשי במהלך חיים אחד. זה נשאר נפשי. אם נחקור באופן מדע-רוחי מהלך חיים אחד עד למהלך החיים הבאים, אזי נראה, שמה שהופיע במישור הנפשי כהשפעה קארמתית, מקבל כוח רב בחיים הבאים. ביכולתנו להוכיח כך, שחוסר העצמאות, אשר מופיע בתחילה כהשפעה הנפשית של קנאה במהלך חיים אחד, והביישנות כתוצאה של שקרנות תכונות אלה הופכות לגורם מארגן בבניית הגוף בחיים הבאים. אנו נכנסים כאן לתחום הגופני.
מישהו, אשר פיתח קנאה רבה בחיים קודמים, ייוולד שוב כאדם, אשר כבר בגופו הפיזי יש לו משהו ההופך אותו לאדם חסר אונים. מי שהיה שקרן, מופיע שוב כאדם שאין לו קשר אמיתי לעולם הסובב אותו. הוא לא יכול להיות נאהב על ידי האנשים שבסביבתו, הוא מרגיש דחוי על ידם, ולאהבה קשה לחדור אליו. מדע הרוח צריך להיתפס כאימון לחיים. מה שייאמר כעת, ייכנס ישירות לחיים המעשיים.
נניח כעת, שילד כזה נולד בסביבתנו. כאשר נתבונן בילד, נבחין בכך, שאין הוא מסוגל ליצור עימנו קשר, שהוא נסוג בביישנות, או שהוא חלש וחיוור. כאן יאמר התיאוסוף: החיוורון, הנטייה לכל מיני מחלות, מקורה בנטייה לקנאה בחיים הקודמים, ואילו הביישנות – מקורה בשקרנות. אין זה מקרה, שהילד הזה נולד דווקא במעגל שלנו, כיוון שניתן להעביר אינדיבידואליות רק למקום שאליו היא שייכת. לא ייקח זמן רב בכלל, עד שהאנשים יראו את חוק הקארמה כדבר מובן מאליו. אנשים נולדים אל התנאים שלתוכם הם שייכים. חולשה וחוסר אונים הם התוצאה של קנאה מוקדמת, ואנו פוגשים בילד הזה, כיוון שהוא קינא בנו. וילד עם ישותו הביישנית מגיע אלינו, כיוון שאנחנו הם אלה, שלהם הוא שיקר לעתים קרובות כל כך דרך הישות בחיים קודמים.
כעת, איך עלינו להתנהג במקרה כזה? לא צריך לחשוב על כך הרבה, אלא עלינו להתנהג באופן המוסרי ביותר גם בחיים הרגילים. אדם, אשר מקנא בנו או מבקר אותנו על כל דבר, הדרך הטובה ביותר לטפל בו, היא אם נחוש כלפיו רצון טוב ואהבה. זוהי ההתנהגות הטובה ביותר. ברור שלא ניתן לעשות זאת בכל מקום, בתקופתנו המטריאליסטית והבלתי טבעית. אבל זוהי ההתנהגות הטובה ביותר, מול ילד אשר נולד אל תוך החיים עם הנטיות המסוימות האלה. לא נסתפק בכך שנגיד לעצמנו, “הילד הזה קינא בנו, הוא שיקר לנו בחיים קודמים”, אלא נעשה החלטה איתנה, להביא לילד הזה מידה גדולה במיוחד של רצון טוב, ונטבול זאת ברגש חם. נסו נא להתבונן בזה, ותגלו, שעקב כך יכולות לחייו של הילד הזה להסמיק, והוא יתחזק וייעשה חסון. רק שצריך לחזור שוב ושוב על התנהגות זו.
הוא הדבר באשר לשקרנות. אל אדם, אשר משקר לנו בכל רגע, נתייחס באופן הטוב ביותר, אם נעשה הכול, על מנת להעביר לו את התחושה הרבה ביותר ביחס למהותה של אהבת האמת. אם נתנהג כך מול ילד ביישן, אזי נגלה, שאנו עושים את הכול על מנת לפעול נגד התגברות הקונפליקט. כך אנו רואים, שביכולתנו לשרת את החיים במידה עצומה. זוהי דוגמא לאופן שבו יכול מדע הרוח להפוך לחיי המעשה. אל לנו לשכוח לעולם, בעניין שכזה, שביכולתנו להחזיק בידנו כל העת את ההוכחות לקארמה. אולם בנוסף לכך, אל לנו לשכוח במיוחד אם מוטל עלינו לחנך אנשים כאלה – שביכולתנו להוכיח את הדבר הבא: מדע הרוח נמצא בתוכנו, והוא עבר אלינו דרך בשר ודם.
ביכולתנו גם להתבונן עוד בתכונות אחרות לאור מדע הרוח, כמו למשל בפליאה, בהִשתאוּת. מתוך אינסטינקט יפה, הפילוסופים היווניים הזקנים אמרו כבר: הפילוסופיה מתחילה בפליאה, בהשתאות. – מהי הפליאה, ההשתאות הזאת? קיים סוג של יחס אל התופעות המתגלות לנו, המביא אותנו לידי פליאה והשתאוּת. לאחר מכן בא במקום הפליאה משהו אחר, שפליאה והשתאות כבר לא מעורבות בו. זה מה שקורה כשאנו מתחילים להבין את העובדות הנוגעות לתופעה שבה אנו מתבוננים.
כעת, ברצוננו להציב את השאלה: מה בעצם קורה בפליאה, בהשתאות הזאת? אנו עומדים בפני תופעה, והיא גורמת לנו להשתאוֹת. לא יתכן שיש כאן קשר לשכל, לאינטליגנציה, שכן אלה מחפשים הבנה ואינן חיות בהשתאות. זהו קשר הרבה יותר בלתי אמצעי. ההבנה צריכה לעסוק בחלקים הבודדים; ואילו ההשתאות מופיעה ישירות מול הדבר כולו. זה נובע מכך, שבהבנה, האני עומד ביחס אל הדבר, ואילו בתדהמה, הגוף האסטרלי הוא זה העומד בפני הדבר. ברם, לגוף האסטרלי אין תודעה מלאה, אלא מעין תת-תודעה. כאשר לגוף האסטרלי יש קשר לדבר, והקשר הזה עדיין לא מתרומם עד לאני, אזי מופיעה השתאות. דרך כך שהאדם יכול להשתאות מול דבר מסוים, נוצרת האפשרות להיכנס עם האובייקט לקשר הנמצא מתחת לסף התודעה. במקרים רבים, הקשר התת מודע הזה חשוב מאוד, כפי שלפילוסופיה, לפי תפיסתם של אנשי יוון העתיקה, היה חשוב שקודם כל ייווצר רגש הפליאה וההשתאות.
טוב הדבר לבני האדם, שלפני שהם ישתמשו באינטליגנציה שלהם ביחס לדבר מסוים, הם קודם כול יִפְרְשׂוּ את הגוף האסטרלי שלהם מעל הדבר הזה. דרך כך, ייווצר בסיס של רגש ומזג, ובאלה תוטבל אז ההבנה. זה שונה לחלוטין ממצב שבו אנו ישר ניגשים אל הדבר בצורה מופשטת, בעזרת השכל. דבר זה מאפשר לנו לעבוד על בסיס של הבנה רחבה הרבה יותר. תוצאת התהליך הזה היא, שמתפתחת אצלנו הבנה הרבה יותר עסיסית ביחס לדבר שבו אנו מתבוננים. לכן גם חשוב כל כך למחנך, לפתֵח קודם כול את הפליאה הקדושה מול הילד, מול האינדיבידואליות היחידה, שמופיעה כמו מתוך האפלה. אם נשאיר את מה שאיננו מסוגלים כלל לתפוס לחלוטין עם האינטליגנציה שלנו: את האינסופיות של האינדיבידואליות.
אנו מעמידים את עצמנו באופן מלאכותי במצב של השתאות מול האינדיבידואליות הזאת. וההשתאות כבר תבוא, שכן ישנן הזדמנויות בשפע להשתאות ולפליאה אל מול כל אינדיבידואליות. רגשות אלה אינם מקולקלים על ידי שִׂכלֵנוּ הצר, אלא הם הרבה פעמים הרבה יותר בטוחים, עשירים ונכונים ממה שמכיר בו השכל הצר. את הבסיס להכָּרות הניתנות לשימוש ביחס לחיים המעשיים, ניתן להשיג דרך השתאוּת, דרך החיים הרגשיים. יש כאן משהו חשוב מאוד שמבוסס על זה: האמון, שאותו רוחש אדם לאדם האחר. כמה תכופות קורה בחיים, שאדם רוחש אמון או אף חוסר אמון כלפי אדם אחר – שכן השלילי תופס ממש כמו החיובי – עוד לפני שהוא פגש בכלל את אותו אדם באמצעות מושגים, באמצעות השכל היומיומי. אמון וחוסר אמון מופיעים לפעמים באופן לגמרי בלתי אמצעי. כמה אנשים ישנם, שלעתים קרובות פורצים בתלונה מן הסוג של, “אילו רק הייתי סומך על הרושם הראשון שלי! קלקלתי את הרושם הראשון, שהיה לי בהתחלה.” – אנשים כאלה הרבה פעמים צודקים מאוד. היחסים החברתיים שלנו, היחס שלנו לחיים, צריכים לצמוח מתוך חיי הרגש. ישנם אנשים, שאין להם נטייה טבעית לחוש את הדבר הלא-מוגדר הזה, המלא רגש נבואי, אצל בני אדם.
ישנם אנשים, אשר מסוגלים לכוון את מבטם בפליאה אל שמי הכוכבים, בלי להבין הרבה באסטרונומיה, וישנם אחרים, שיעמדו כמו מקל מול השמיים המכוכבים, עד שהם יקבלו לידיים ספרים שבהם הם יוכלו לנתח לעצמם את הכול. אלה הם האנשים, אשר אין להם אותו בסיס רגשי. אנשים כאלה עוברים גם תכופות כמו מקלות על פני אנשים אחרים, עד שיהיה להם מספיק זמן כדי לנתח את האנשים. זה מתבטא גם בהתנהגות כלפי מדע הרוח. אפשר למעשה לדבר אל השכל רק בגיל צעיר ביותר. מאוחר יותר, זה בלתי אפשרי, מן הסיבה שאותה נותן גתה: אי אפשר היה לשכנע את האנשים ביחס לחוסר האמת שבטענותיהם, כיוון שדעתם מבוססת בדיוק על כך, שהם מחזיקים בדעה שהלא-אמיתי, אמיתי הוא. – אם מישהו מרגיש, שבמדע הרוח טמון דבר-מה אשר דרכו יוכלו כל כמיהותיי להתגשם, אזי הוא ימצא תמיד את התימוכין ההגיוניים, שניתן למוצאם בכל מקום. באופן כללי, הדברים מוצגים באופן ברור לחלוטין, צריך רק לראות אותם לאור השקפת עולם רוחנית.
בואו נניח, שאדם הולך בצעירותו מול אדם זקן מתוך יראת קודש, שאין לו אולי כל יכולת לומר, מדוע הוא חווה אותה. אם אנו מבחינים בסוג כזה של בסיס רגשי רחב אצל אנשים, אזי אנו מוצאים, שאנשים כאלה נשארים צעירים לאורך זמן, ובכלל – הם נשארים צעירים, שכן בתוכם פועם לב צעיר, גם לאחר ששערותיהם האפירו כבר מזמן. הם שומרים על תנועתיות מסוימת בחייהם. כלומר, הם שומרים לכל אורך חייהם, על היכולת להתמצא במהירות בסיטואציות, להיות מיומנים בכל התנאים. מי שנפתח לחיים באופן כזה בצעירותו, הרי בתקופות מאוחרות יותר, ייפתחו החיים בפניו יותר ויותר. הוא יהיה מסוגל יותר ויותר להסתכל אל תוכם של הדברים, ויגיע בקלות רבה יותר לאפשרות להרגיש את היסוד הרוחי שמאחורי הדברים; הוא ייעשה יותר ויותר רוחני.
שונה הדבר אצל אדם, אשר בצעירותו פיתח במיוחד את הצד השכלי. אנשים כאלה נוטים מאוד לזיקנה מוקדמת. אין זה אשמתו של האדם היחיד, אלא זוהי הקארמה של החברה. אנשים שכלתניים מפרידים את עצמם יותר ויותר מן העולם, העולם נעשה עבורם פחות ופחות נהיר וניתן להבנה. מכאן נובעת הביקורתיות של אנשים רבים, כלפי מה שנמצא בסביבתם. בנעוריי – כך הם אומרים – היה הכול יפה, ואילו עכשיו הכול התקלקל. נטייה זו לרטון ולהתלונן על כל דבר, התבדלות והתבודדות זו, והנטייה לחיות רק בזיכרונות הילדות, זהו דבר הקשור בשכלתנות של הנפש בגיל הנעורים. מכאן נובע, שאיננו יכולים לעשות יותר מדי, על מנת לבנות את החינוך על בסיס רגשי רחב, כלומר, על היסוד התמונתי.
בתקופתנו, האנושות מפליגה באופן כללי לצד הנגדי. לדוגמא, לא משקרים עוד לילדים בסיפורים על חסידות. והרי מובאת בסיפורים אלה רק תמונה, שהיא אמיתית יותר ממה שאנשים כיום רוצים להביא לילדיהם, כלומר, שהילד בא רק מאבא ומאימא. תמונת החסידה – או כל תמונה אחרת – מצביעה על כך, שבילד מצוי משהו המגיע מגבהי העננים. הילד מביט שם אל מחוזות המצויין מן העבר האחר של חיי היומיום הקטנוניים, ובונה לעצמו משהו, שמתוכו יוכל לצמוח בעתיד מה שיהפוך מאוחר יותר לאמת. לראות את תמונת החסידה כמשהו לא אמיתי, אין זה אלא חוסר דמיון, סוג של חוסר אונים למצוא תמונה מתאימה לתהליך, שאין לתארו לילדים כהתגשמות חוזרת, אלא יש לעטוף את התהליך הזה בתמונה מתאימה. אבל – כך יטענו המתנגדים – הילדים לא מאמינים לכך כיום. – ובכן, עובדה זו נובעת מכך, שבני האדם שאומרים לילדים דבר כזה, לא מאמינים בכך בעצמם. ברגע שהאדם עצמו לא מאמין במה שמבטאת התמונה, אזי גם הילדים לא יוכלו להאמין בכך.
אם גם לנו עצמנו, זו תמונה לאמיתי ולממשי אשר חבוי מאחוריה, אם רק יש לנו מספיק כושר דמיון כדי להפוך את האמת לתמונה, אזי הילדים יאמינו לכך גם הם. ובעצם, יפה לומר לילד: כאן נתון חלק מאבא וחלק מאימא, אבל חלק שלישי מגיע למטה מגבהי השמיים על ידי ישויות אחרות, אשר נושאות אותו בכנפיהן אל אבא ואל אמא. – כאשר אנו אומרים זאת, אזי תמונה זו קולעת מאוד, ואנו מדברים אמת. ילד שלו אנו מביאים דימויים עשירים ותמונתיים, יטופחו אצלו החיים האסטרליים, ואנו מעניקים לו בכך את הברכה בנעוריו, שיגיעו הרחק אל גיל מבוגר. יסוד תמונתי זה בפעילות החינוכית, אשר בראש ובראשונה מצוי גם כבסיס למשחק, הוא יסוד חשוב מאין כמוהו. גם כאן, אפשר לראות כבר בחיים, כיצד פועלת הקארמה. כך יגלה מדע הרוח את האמת שבו, אם הוא יפעל בתוך התרבות, באופן שבו משגשגים החיים ופורחים ומראים את האמת שלהם, בעוד המטריאליזם מתגלה בכך, שהחיים מתנוונים ומזדקנים בטרם עת.