שלוש השנים הראשונות של הילד

שלוש השנים הראשונות של הילד

קרל קוניג

מאנגלית: בלהה רוזנפלד

חלק מפרק ראשון מהספר. פרטים על הספר ראו כאן

קארל קוניג (1902-1966) היה רופא, סופר ומרצה ידוע. הוא החל את דרכו במכון לביולוגיה התפתחותית באוניברסיטת וינה. בשנת 1939 הוא יסד את תנועת 'קמפהיל' בסקוטלנד. כיום ניתן למצוא בתי ספר לחינוך מיוחד לילדים וכפרים למבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, המבוססים על רעיונותיו החינוכיים של רודולף שטיינר בכל רחבי בריטניה ואירופה, בצפון אמריקה, בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ובישראל.

http://www.karl-koenig-institute.net/images/Koenig_th.jpg

פתח דבר

שלושת הראשונים מבין המאמרים הבאים פורסמו במקור בירחון לחינוך מרפא, Das Seelenpflegebedürftige Kind (הילד בעל צרכי הנפש המיוחדים). ברצוני להציג תמונה גדולה וחובקת-כל של האדם, ראיתי בעיני רוחי את מאות העיוותים והמומים הפיסיים הידועים לי, והדבר סייע בידי למקד את תשומת לבי בבהירות מיוחדת בתמונה הארכיטיפית של שלוש השנים הראשונות של הילד. בו בזמן נראה לי שהכרחי להדגיש את שלוש המתנות הטבעיות שכל ילד מביא עימו דרך שער הלידה, כלומר, את היכולת ללכת זקוף, את הדיבור ואת החשיבה. בספר זה נחקר האופן שבו נרכשים הכישרונות הטבעיים הללו; בכוונתי להראות את שלבי התפתחותו של החלק הרוחני של האדם בילדותו המוקדמת. אף שלא נמסר כאן שום תיאור בדבר התפתחות טבעו החייתי והצמחי של האדם, אין להניח בשום פנים ואופן שיש להתייחס אל היבטים אלה של הקיום כאילו אינם חשובים. צד זה של ההתפתחות האנושית במהלך שנות הילדות תואר פעמים רבות ואינו זקוק להצגה מחודשת.

אולם ההליכה, הדיבור והחשיבה, מצד שני, לא נבחנו בכבוד הראוי להם. ברור שקיימים תיאורים והבחנות רבים ומפורטים, אולם רק לעיתים נדירות חלקו כבוד להליכה, לדיבור ולמחשבה הנחשבים להתפתחות "המתנות הרוחיות", כפי שרודולף שטיינר תיאר אותם. יחד עם זה, שלוש מתנות מלכותיות אלה לבדן הופכות את האדם למה שהוא באמת: ישות שניחנה בהכרה ובחיפוש אחר עצמיותה הייחודית.

מצאתי לנכון להוסיף תרומה רביעית וגדולה יותר לשלושת המאמרים הראשונים, שבהם מוצגת התפתחות שלושת החושים הגבוהים של האדם שתוארו לראשונה על ידי רודולף שטיינר. חושים אלה הם חוש הדיבור, חוש החשיבה וחוש האני. רק כאשר מבינים שחושים אלה מתפתחים כתוצאה מההליכה, הדיבור והחשיבה, אפשר להבין באמת את התעוררות רוח האדם במהלך שלוש השנים הראשונות לחייו.

אני מקווה שבזאת הצלחתי להאיר באור חדש את המעמקים החבויים של התפתחות הילד. לתחושתי רק עכשיו הגיע הזמן שמחשבות ורעיונות אלו יימסרו למעגל קוראים רחב יותר, ואני מקווה לזכות בהבנה אוהדת.

ד"ר קרל קוניג

ינואר 1957

הקדמה

בשלוש השנים הראשונות לקיומו הארצי האדם רוכש את הכושרים המאפשרים לו להפוך לבן אדם. במהלך השנה הראשונה הוא לומד ללכת, בשנייה הוא רוכש את יכולת הדיבור ובשלישית הוא חווה את התעוררות החשיבה. הוא נולד כתינוק חסר ישע, ורק באמצעות רכישת שלושת כושרים אלה – ההליכה, הדיבור והחשיבה – הוא גדל להיות ישות שיכולה לכנות את עצמה בשם, לנוע באופן חופשי ולתקשר באופן מודע עם חבריה בני האדם בעולם הסובב אותה באמצעות הדיבור. זהו מעין קסם משולש, מפני שהדבר שמתגלה כאן הוא יותר מאינסטינקט, יותר מהסתגלות, יותר מהתגלות של כושרים שעוברים בירושה.

רכישת שלושת הכושרים האנושיים הבסיסיים הללו היא מעשה של חסד שנעשה עם כל אדם ואדם. זהו גם תהליך מורכב ביותר. רק מחקר מדוקדק של תופעות אלה מגלה עד כמה רבגוניות ושונות הדרכים שבהן האדם השלם נשזר לתוך תהליך התפתחותי זה.

החיבור הבא מנסה להתחקות אחר העקבות בדרך המובילה ללימוד ההליכה, הדיבור והחשיבה. פרק הסיכום עוסק ביחסי הגומלין שבין שלושת הכושרים הנפשיים הבסיסיים האלה ובקשר שלהם אל שלושת החושים הגבוהים: חושי הדיבור, החשיבה והאני.

פרק 1

רכישת יכולת ההליכה הזקופה

1. מאפייניו העיקריים של תהליך התנועה

כושר ההליכה הזקופה הוא חלק מהתופעה של כושר ארגון התנועה האנושית בכללותו, ויהיה זה חד-צדדי מצידנו להניח שלצורך הליכה אנו משתמשים בעיקר ברגלינו ובכפות הרגליים. מערכת התנועה הפיסית של הגוף כולה משמשת להליכה, והזרועות לוקחות חלק בפעולה בדיוק כמו הרגליים. שרירי הגב והחזה משתתפים בעניין זה באותו אופן הדוק שבו מעורבים בכך השרירים שמניעים את גלגלי העיניים.

יש להבין שהאדם בכללותו נוטל חלק בכל תנועה שהוא עושה, מפני שתנועה של אחד מאיברי גופנו מניחה מראש את מצב המנוחה של שאר האיברים שאינם לוקחים חלק בתנועה זו בצורה פעילה. במהלך שעות הערות, מהבוקר ועד הלילה, מצב המנוחה של אחדים מאיברי הגוף לעולם אינו סביל; הוא תמיד פעיל. הדבר מצביע על תופעה ארכיטיפית של התנועה כולה. אם חלק אחד מחלקי מערכת התנועה הגופנית נמצא בתנועה, החלק הנותר משתתף בתנועה באופן כזה שמצב המנוחה הפעיל שלו מאפשר את ניידותו של החלק השני.

כשאני מכופף את זרועי, לא זו בלבד שעליי להרפות בצורה פעילה את השרירים המותחים את הזרוע במטרה לאפשר את הכפיפה הזו, אלא כל השרירים האחרים צריכים גם הם ליצור משענת פעילה כדי להוות משקל נגד לכיפוף הזה. לכן כל מערכת התנועה משתתפת תמיד בכל תנועה ומסייעת בביצועה.

כאשר נוצרת הגבלה בתנועה של אחת הבהונות עקב פציעה, למשל, ניתן לחוות ישירות את מעורבותה של מערכת התנועה הגופנית בכללותה. תפקוד כף הרגל כולו נעצר ותנועת הרגל משתנה, וכל זה מוביל בצורה לא ישירה לשימוש שונה בחלקי מערכת התנועה הנותרים. כאשר אין באפשרותנו להשתמש ברגל כיאות לצורך הליכה, לעיתים קרובות אנו חשים בכאבים הדרגתיים בשרירי הצוואר ובעמוד השדרה, וכשהרגל צריכה להימצא במצב של חוסר תנועה זמן ממושך, לעיתים קרובות אפשר לראות שינוי בקצב הנשימה. אלה דוגמאות פשוטות, אך הן מראות בבהירות תופעה שהיא כמדומה ראשונית ובסיסית בתחום התנועה. אפשר לנסח זאת כדלקמן:

  1. מכלול מערכת התנועה הגופנית מהווה אחדות תפקודית. פרטי המערכת לעולם אינם נעים כמשתתפים עצמאיים – כל תנועה מתרחשת בתחומה של מערכת התנועה הגופנית.
  2. החלקים שנמצאים בתנועה נראים לפיכך עצמאיים, למראית עין, בניגוד לאלה שנמצאים במנוחה. אך החלקים שנמצאים במנוחה נוטלים בדיוק אותו חלק פעיל בתהליך התנועה, גם אם הדבר אינו נגלה לעין באופן מיידי.

זיהויו של ארגון התנועה הגופני כאחדות תפקודית נמנע עד כה בשל החשיבה השלטת, שהגבילה את מיקום השליטה בתנועה למערכת העצבים המרכזית. זוהי תוצאת החשיבה המדעית האנליטית שרווחה במאה התשע-עשרה, ושבימינו עדיף לשנותה. כשם שלא נדרשות יותר מאותיות ספורות כדי להעניק משמעות למילה, או מילים בודדות כדי להעניק משמעות למשפט, כך לא נדרשת יותר מסדרת שרירים בודדים כדי להניע איבר מאברי הגוף. דפוס התנועה משתמש בשרירים באופן נפרד ובאופן קבוצתי, וכך מתבצעת התנועה. בדומה להבעת דעה באמצעות משפט, המקבל את צורתו מהמילים הנאמרות, כך גם המחווה נוצקת לתוך דפוסי תנועה יחידים, שמגייסים קבוצות שרירים כדי לבצע מה שתנועה זו דורשת.

כשאני מרגיש שאט נפש, קיימים דפוסי תנועה שונים שעומדים לשירותה של תחושה זו. הדפוסים הללו בוחרים בקבוצות שרירים מסוימות מתוך כל מערכת התנועה, ומבצעים בעזרתם תנועה שהמערכת כולה משתתפת בה. תשוקה ושאט נפש, סימפטיה ואנטיפטיה, כעס וחרדה, פחד ואומץ, לכולם צורות תנועה התואמות אותם. יש גם דפוסים שעומדים לשירותם של רגשות ותחושות מעודנים יותר כגון הקשבה ומסירות, שמחה וכאב, צחוק ובכי. כאשר אדם לומד לכתוב או לארוג, לגלף, לצייר, להכות בפטיש או לחשל ברזל, הוא רוכש דפוסי תנועה שמהווים יצירה עצמית משלו. אלה לא ניתנו לו כחלק ממורשתו כיישות שנבראה.

ההליכה הזקופה היא הבסיסית ביותר מבין כל צורות התנועה הנרכשות, והמחווה שחודרת את חיי האדם בכללותם. בעמידה הזקופה האדם מגביה את עצמו לתנוחה שתובעת ללא הרף התמודדות עם כוח הכבידה של האדמה. בעל החיים הארבע-רגלי נמצא במצב של שיווי משקל גדול יותר עם כוח הכבידה, אבל האדם חייב ללמוד להישאר זקוף באופן רצוף. לא זו בלבד שזקיפות זו צריכה להיות משוחררת, האדם צריך גם להיות מסוגל לנוע בחופשיות.

כיצד הוא רוכש יכולת זו, שתובעת את מעורבותו האישית התמידית?

2. תיאור כללי של התפתחות ההליכה האנושית

יכולת התנועה של הילד אינה מתחילה לאחר הלידה, אלא קיימת כבר במהלך התפתחות העובר. מסוף החודש השני להריון ואילך אפשר להבחין בתנועות העובר, ובמהלך החודש החמישי הן מתחזקות עד כדי כך שהאם יכולה לחוש בהן.

לאחר הלידה הילד ניחן בתנועתיות כללית שצורות תנועה מסוימות ומוגדרות בולטות בה. זמן קצר לאחר הלידה, למשל, הוא מסוגל לבצע תנועות יניקה מושלמות כאשר מקרבים אליו את השד. מזמן הלידה ואילך הוא גם יכול לשלוט בנשימתו. רתיעה בגלל פחד גורמת לתנועה, והגוף כולו מייצר תנועות בעיטה חסרות כל מטרה ותיאום, כביטוי לבריאות. סטרן (Stern) מתאר תנועות אלה כספונטניות ומציין שהן מתרחשות במנותק זו מזו. "רבים מבין הרכים הנולדים," הוא כותב, "יכולים להזיז כל עין בנפרד מחברתה. אחת עשויה להביט כלפי מעלה בעוד השנייה הצידה, או שאחת עשויה להביט נכחה בעוד האחרת מסתכלת כלפי מטה."

סטרן מסב את תשומת הלב לתנועות העיניים במיוחד כיוון שהקואורדינציה שלהן מהירה במידה ניכרת. הוא ממשיך: "אמנם נכון שפרק זמן זה (של תנועות עיניים נפרדות) חולף במהירות, לפעמים אף ברגע הלידה, כך שנראה כי ילדים כאלה נולדו עם תנועות עיניים מתואמות."

לפיכך תנועות העיניים בולטות על רקע אי הסדר הכללי של תנועות בעיטה אף במשך ימי החיים הראשונים, אולם זוהי תחילתו של תהליך התנועה שיושלם בסוף השנה הראשונה, לאחר שהילד ילמד ללכת. ביחד עם לימוד ההליכה הוא רוכש את שליטתו הראשונה בחלל, אבל רכישת כושר זה מתקדמת בהתאם לרצף מסודר בעליל, שמתחיל בראש ובצוואר ומתפשט בהדרגה אל החזה, הזרועות, הגב ולבסוף הרגליים וכפות הרגליים. באופן כללי, הילד לומד לשלוט בתנועות הראש והצוואר במהלך שלושת חודשי החיים שלאחר הלידה. ברבעון השני של השנה הוא שולט בהרמת זרועותיו וידיו. ניתן להבדיל בין התנועות האלה לבין הבעיטות הכלליות, כך שעכשיו אפשר לקרוא לו "התופס הקטן". הוא לומד לשבת בחופשיות בסוף תקופה זו. ברבעון השלישי של השנה הילד מגלה את רגליו ומתחיל לתרגל עמידה. במהלך הרבעון האחרון הוא מעביר את יכולת העמידה אל צעדיו החופשיים הראשונים וחווה את כפות רגליו כאיברים שנוגעים באדמה. כך נשלם הכיבוש הראשון של החלל.

תהליך התנועה ההתפתחותי יורד לפיכך מהראש כלפי מטה, אל החזה והרגליים ואל כפות הרגליים, בעקבות מסלול גופני שנע מלמעלה כלפי מטה. כשאנו שואלים לפשר הדבר, מתברר שהוא מתנֶה ישירות את תנוחת הגוף הזקופה. הראש הוא הראשון לנטוש את התנועה הכאוטית. החזה והזרועות הולכים בעקבותיו, ולבסוף משחררות את עצמן הרגליים וכפות הרגליים. נראה שתהליך זה מתרחש בצורת דפוס הלידה עצמו. בדיוק כשם שבלידה הראש הוא החלק הראשון שמגיח החוצה ושאר חלקי הגוף מחרים-מחזיקים אחריו בהדרגה, כך גם כאן, מתוך רחם התנועות הנפרדות, נולדת תנועה מתואמת המכוונת, צעד אחר צעד, אל עמידה והליכה. בתום השנה הראשונה נשלם התהליך של לידת התנועה.

הישג זה גורם לכך שהראש מופנה כלפי מעלה וכפות הרגליים נוגעות באדמה. הראש נמצא במצב של מנוחה, עובדה שרודולף שטיינר מסב אליה את תשומת הלב שוב ושוב, והוא תלוי בקלילות על הכתפיים והופך לנקודת המשען שמאפשרת את תנועת האיברים סביבה.

המחקרים הבסיסיים של מגנוס (Magnus) ודה-קליין (de Kleijn) בנוגע לרפלקסים יציבתיים ותנוחתיים הראו את המקום המרכזי ששרירי הצוואר והראש תופסים בהתפתחות המוקדמת. הראש תופס עמדת משען עצמאית כדי לאפשר לאיברים ניעות חופשית והרמונית. דבר זה חל בייחוד על יכולת ההליכה. כאשר האדם מצליח לשמור על ראש זקוף ודומם, הוא גם לומד ללכת. כל עוד ראשו של האדם שרוי במצב של חוסר מנוחה וחוסר יציבות בתוך מכלול התנועה, הוא אינו יכול ללכת בצורה רגילה.

לאחר השנה הראשונה הילד לומד גם לשחרר את זרועותיו מפעולת ההליכה ולהשתמש בהן באופן עצמאי. הדבר קורה הודות לכך שהראש נעשה יציב בהדרגה, משתלב בעמדת המשען שלו ומסוגל להתמודד עצמאית עם משחקם החופשי של האיברים. לכן הראש הוא נקודת המשען המרכזית של תנועות הגוף.

את הנאמר כאן ניתן לסכם בצורה הבאה: הילד לומד ללכת בשלבים ויולד את כושר התנועה שלו מהראש כלפי מטה, מתוך הכאוס של התנועה המוקדמת. כתוצאה מכך הראש נמצא בעמדת מנוחה, בניגוד לניעות החופשית של האיברים. לאחר השגת התנוחה הזקופה האיברים צריכים להתמודד כל הזמן עם כוחות הכובד של החלל בגלל שהאדם, כיצור זקוף, חייב להיות מסוגל לנוע בחופשיות תוך שמירה על שיווי המשקל, במקום להישאר בתנוחה מקובעת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *