שלושת הכוכבים והעמודים של תנועת הקמפהיל
קארל קוניג
תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל
הרצאה שנייה
פרק מספר 7
הכוכב הראשון הוא ”הקולגיום האוניברסלי” שעליו חלם עמוס קומניוס לפני 300 שנה. ידיעת-הכל שהוא דמיין נוצרה מחדש באנתרופוסופיה של רודולף שטיינר. היא נולדה על ידי כמה הערות שרודולף שטיינר נתן פעם. בדברו על קומניוס הוא אמר: “אנו יכולים לראות כיצד נעשתה התחלה במאות השש-עשרה והשבע-עשרה וכיצד המבחן שלנו כעת הוא למקם את עצמנו בדרך הנכונה בתוך האבולוציה של המין האנושי. ואז כל דבר שאנו מתאמצים לעשות יהיה נכון… כפי שאנו רוצים להיות חלק של הצרכים בהתפתחות האנושית.”[1]
רודולף שטיינר הצביע על כך כיצד אצל קומניוס הופיעה תובנה שהתפתחה יותר בלימוד של אנתרופוסופיה. קומניוס היה מורה. אותו דבר אפשר לומר על רודולף שטיינר. גם הוא הביא גישה חדשה לחינוך הילד הנורמלי כמו גם המוגבל. כמו קומניוס, רודולף שטיינר לא עצר בחינוך הילדים. הוא ניסה הרבה יותר מזה. חברות אנתרופוסופיות נוסדו כדי להוות מצע לקידום מדע הרוח. קבוצות וחברות אלו התכוונו לעזור להפיץ את האנתרופוסופיה בתפוצה רחבה מתמיד.
אף פעם לא היתה כוונתה של תנועת קמפהיל להיות לקבוצה או חברה אנתרופוסופית. זו אינה משימתה של התנועה להפיץ את מדע הרוח, אבל זוהי משימתה להיות חדורה באנתרופוסופיה. אנו מתאמצים בהתמדה לבסס את מדע הרוח בעבודתנו כך שהפירות של מאמצינו יישאו עדות לאמת של האנתרופוסופיה. בדרך זו, רבים מאלו המצטרפים אלינו כדי ללמוד ולחוות חינוך מרפא נפגשים עם האנתרופוסופיה. ידידינו, הורי הילדים שנשלחים אלינו, מבקרים ועוזרים נפגשים בשם וברעיונות של רודולף שטיינר – לעיתים בפעם הראשונה. אך אין זו משימתנו להפיץ תעמולה לתורתו. מאמצינו הם לעזור ולרפא. אנו יודעים שאנו יכולים לעשות כך כאשר אנו מלמדים, מטפלים, מחנכים ונושאים את עבודתנו לאור ציוני הדרך שלו.
אנו צריכים ללמוד למצוא את הדרך הנכונה ללימוד אנתרופוסופיה. אינני מתכוון ללימוד אינדיבידואלי שנעשה על ידי קריאת ספרים והרצאות. זהו מבחנו של האדם הבודד הרוצה ללמד עצמו יותר ויותר במדע הרוח. המבחן של התנועה הוא לנסות ניסיון משותף של אנתרופוסופיה בצורה שכזו שהיא נהיית למאורע רוחי מתחדש תמיד.
במשך שנים רבות חווינו את החשיבות הגדולה של פגישות הקולגיום שלנו. כל שבוע הצוות של הבית או של התחום כולו נפגש כדי לדון באחד מהילדים שבטיפולם. תולדות המקרה של הילד נקראות, ואז המורים, העוזרים והאחיות מגישים את הדוחות והרשמים שלהם מהילד שמדובר בו. הרבה סימפטומים, סימנים ומאפיינים נאספים עד – בדרך כלל תחת הדרכתם של אחד מהרופאים – שהדימויים על הילד עולים. המנהגים שלו, הישגיו, הפגמים והכישלונות מונחים כך שבהדרגה תמונה מלאה של האינדיבידואליות שלו מופיעה. רמזיו של רודולף שטיינר על ישות האדם הם התחום שאחריו אנו עוקבים. אם פגישת קולגיום שכזו מצליחה, זוהי תוצאה של מאמץ משותף של כל מי שלוקח בה חלק. זה הופך לסימפוזיון אמיתי. להכיר את הטבע האינדיבידואלי של הילד כולו זה אומר להבין את הריפוי והטיפול החינוכי הדרוש.
פגישות הקולגיום הן מקור לא אכזב לעבודה החינוכית-ריפויית שלנו. כל קהילת החברים לעבודה לוקחת חלק בזה ומשיגה במאמץ רוחי משותף את ההתקרבות היסודית לכל ילד אינדיבידאולי. אנו מכנים מאמץ זה צורה ”יודעת כל” של השגת ראיה פנימית אמיתית לתוך הטבע של אדם אחר. זה אינו משחק במונחים מדעיים, לא הנחה שטחית של מורכבות, אינסטינקטים ורגשות, אלא מאמץ ליצור מחדש את הטבע האמיתי של האישיות.
לשלוט בפגישת קולגיום זו אמנות שצריך ללמוד אותה ולוקח הרבה שנים עד שאתה נהיה אמן בשטח זה. הרבה לימודים אינדיבידואליים צריך להשלים וכמות גדולה של ידע באנתרופוסופיה, רפואה ופסיכולוגיה דרושים לניהול פגישה שכזו עד למטרתה הסופית. אם זה מצליח, כל אלה שלקחו חלק בזה עשו צעד חדש בידע. בעלת חשיבות שווה היא התועלת שמפיק הילד שבו דנו. לעיתים חווינו שכבר בבוקר הבא הילד השתנה באופן יסודי בישותו ובהתנהגותו. הוא חווה בתת-ההכרה שלו את המאמץ הגדול שנעשה כדי להבין את המצב המיוחד שלו והוא מגיב במהירות.
פגישת הקולגיום השבועית היא הביטוי המרכזי של שאיפת התנועה אל האנתרופוסופיה. ממרכז זה, מאמצים רבים אחרים של לימודים יודעי-כל נובעים. אלו הן קבוצות-הלמידה של אנשים בתוך השדה המשותף של עבודה. מורים, רופאים, אחיות מחוגי לימוד מיוחדים אלה. יש כמה קבוצות כאלו בכל אחד מהמרכזים שלנו. כאן בקמפהיל למשל, המורים המרפאים לילדים חירשים ועיוורים נפגשים ודנים במה שחיוני למאמציהם. למורי הקולגיום יש פגישות סדירות, קבוצת הרופאים מתאספת באופן שבועי ולומדת אספקטים מסוימים של העבודה. בדרך זו בית ספר חי למבוגרים קם ונהיה.
לצד קבוצות מיוחדות שכאלה, אנו צריכים לציין את הכיתות השונות של קורסי אימון. ברוב המרכזים של תנועת קמפהיל נוסדו מרכזי אימון שכאלה. לסטודנטים יש הרצאות, הדגמה וכיתות בנושאים רבים השייכים לחינוך המרפא. קורסי האימון הם ענף של פגישות הקולגיום.
קורסי האימון הללו יכולים לפעמים גם ללבוש צורה של ועידה כאשר במשך כמה ימים דנים בנושא מיוחד במשותף. כנס הקיץ שלנו ב-1959 על ‘הבעיה של המגע’ היה מין כזה אימון קצר וכולל עבור העובדים בתנועת הקמפהיל.
פגישות הקולגיום אינן צריכות לעסוק רק בילדים. יש גן, יש חווה, שאלות מיוחדות של העבודה, בעיות של הזמן הנוכחי, קשיים בבית, מחלה מדבקת – כל נושא שכזה יכול להיות לתוכן של פגישת קולגיום. זה כמעט בלתי נחוץ שאי שביעות רצון, דיכאון, או אפילו מצוקה, יתקיימו בקרב חברים לעבודה. סימפוזיון משותף בצורה של פגישת קולגיום יכול לעיתים קרובות לעזור להתגבר על מצבים קשים.
קומניוס כתב ב’פאנסופיה’ שלו: “המקדש הסולומני נבנה מאבנים שנחצבו בשלמות. במשך ההקמה של המקדש שום רעש של פטיש כלשהו, גרזן או כלי מתכת אחר לא נשמע. באופן דומה כאשר מקדש החוכמה נבנה, לא ריב ולא מחלוקת התקיימו. כולם עבדו בצורה מסודרת כך שהיה צורך רק לצרף אותם יחדיו.”
זהו האידיאל הפאנאסוני של קומניוס. הוא מופיע שוב, חדור על ידי אנתרופוסופיה, בפגישות הקולגיום וכל הפונקציות הקרובות, קבוצות וגופים של תנועת הקמפהיל.
———————————————————————————————
- Gegenwärtiges und vergangenes im menschngeiste הרצאה חמישית 1920. ↑