שלושת הכוכבים של תנועת הקמפהיל
קרל קוניג
תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית
תיקונים: דניאל זהבי
לספר ראו כאן
קארל קוניג (1902-1966) היה רופא, סופר ומרצה ידוע. הוא החל את דרכו במכון לביולוגיה התפתחותית באוניברסיטת וינה. בשנת 1939 ייסד את תנועת ‘קמפהיל’ בסקוטלנד. כיום ניתן למצוא בתי ספר לחינוך מיוחד לילדים וכפרים למבוגרים בעלי צרכים מיוחדים, המבוססים על רעיונותיו החינוכיים של רודולף שטיינר, בכל רחבי בריטניה ואירופה, בצפון אמריקה, בדרום אמריקה, בדרום אפריקה ובישראל.
הרצאה ראשונה
פרקים מספר 1,2
חג המולד 1959 וכבר עברו 21 שנים מאז שחגגתי לראשונה חג זה כאן בבריטניה ולא בארצי שלי. ישבתי בחדר קטן, באחד ממאות הרחובות הצדדיים של לונדון. לבד, טיפה בים האנושי העצום של הכרך, זר, נוכרי. ידעתי שביחד עימי, עשרות אלפי אנשים חלקו באותו גורל. גברים ונשים, זקנים וצעירים, ילדים ומבוגרים, היינו כולנו באותה סירה. זו היתה סירה של בדידות. סירה ללא יעד, חיים שנעקרו מהקרקע הטבעית שלהם ובקושי ניצלו, כמו צמח שניתן לו מלוא החופן אדמה בעציץ קטן של חימר. כיצד נשרוד?
הנר הקטן שלפני מאיר מספר ענפים ירוקים על אדן האח ואש הגז מהמהמת שיר נמוך. המחשבות שלי נדדו לתוך העתיד. האם זה יתאפשר להפנות חיים בודדים אלו שוב לתוך סדר וצורה? האם השברים של קיומי יתאחדו שוב כך שיבנו צורה חדשה? הייתי אחד מרבים שהיו צעירים מידי מכדי להיות חיילים במלחמת העולם הראשונה. ואז הגיע זמן התאוששות ולקיחת נשימה והכל שוב נראה טוב כאשר, בהדרגה, מלחמה שניה הופיעה באופק. הושלכתי מעבודתי והרגשתי כמו מישהו שאונייתו התרסקה והוא הושלך לאי בודד ובלתי ידוע.
הלהבה של הנר ניטלטלה ורטטה והטילה צללים מוזרים על הקיר. הרגשתי את אירופה מאחורי. כאן כבר לא היתה האדמה של אירופה. זו היתה ארץ של העולם המערבי. השפה היתה זרה לי. האנשים היו זרים. דרך החיים שלהם לא היתה דרכי והעבר שלהם היה כמעט בלתי ידוע עבורי. היה לי רקע שונה, דרך חיים אחרת, מחשבות אחרות. כמה מן הזרים הללו פנו אלי במחוות ידידותיות. אחרים שאותם פגשתי קודם לכן, לא הראו יותר עניין מאשר מה שמוּתר בגבולות ההתנהגות הטובה.
הייתי לבד! האם יהיה לי את הכוח להתחיל מחדש? בעוד כמה ימים אשתי וילדיי אמורים להגיע ובכמה ארצות ביבשת מספר חברים צעירים המתינו לפגוש אותי. במה לפגוש אותי? האם יורשה לי לעבוד? ואם כן, איזה מין עבודה אוכל לעשות? אבל באיטליה וצרפת, בהולנד ושוויץ, בגרמניה וצ’כוסלובקיה, חברים חיכו כדי לפגוש אותי! נמצא בית בצפון סקוטלנד היכן שנוכל להתחיל לחיות יחדיו. אבל איזה מין חיים נחייה? זו תהיה רק מובלעת בארץ זו. אנו נהיה זרים בקהילה גדולה. ומה תהיה משימתנו?
האור של הנר היה כעת שקט וזוהר ועיני נחו על ספר קטן אשר אדם אדיב נתן לי כמתנת חג המולד. זה היה תנ”ך באנגלית. מעולם לפני כן לא החזקתי אחד בידי. הייתי מופתע לגלות שהתרגום מומן על ידי גיימס אי, אדם ומלך שבמשך שנים רבות הערכתי מאוד. למדתי להעריץ ”גדוּלה זו של העולם הכריסטיאני” ואני קורא כעת את המילים הבאות בהקדשה: “… ללכת קדימה עם הביטחון והנחישות של אדם, עם שמירה על האמת של כריסטוס, ולהפיץ אותה קרוב ורחוק…” שאלתי את עצמי: “האם זו אינה קרקע בטוחה שעליה אני עומד?”
זו היתה קרקע משותפת. וכעת ראיתי וידעתי קצת יותר אודות התפקיד העתידי שמונח לפני. ראיתי את אוסטריה נכבשת על ידי אנשים שבגדו במהות גורלה של אירופה. הם הפכו אותה למחנה של לאומנים, הם חיפשו עוצמה וכוח. אירופה נשלטה על ידי התפארת הנפוחה והתכוננה להפוך לשדה קרב. האם לא נוכל לקחת פירור של הגורל האירופאי האמיתי ולהפוך אותו לגרעין של משהו ממבחנה האמיתי שיישמר? טיפה מן האנושות שלה, של החירות הפנימית שלה, של הכמיהה לשלום שלה, של כבודה?
אם זה היה אפשרי, האם זה לא היה שווה לחיות ולעבוד שוב? בואו וננסה להיות פירור של אירופה זו אשר, ברגע זה, עומדת להיעלם. אבל בואו לא נעשה במילים אלא במעשים. לשרת ולא למשול. לעזור ולא לכפות. לאהוב ולא להכאיב, זה יהיה מבחננו. כך חשבתי.
הבנתי את מחשבותיי. הן עלו אחרי שבועות של ניסיון ומצוקה וכעת עמדו בפני ועזרו לי להבהיר את בעיית הקיום שלי. בערב חג מולד זה לא קמפהיל ולא התנועה היו קיימים. העתיד היה מעורפל אבל החל למצוא את דרכו.
מההתחלה החינוך המרפא היה מבחן ששמנו בפנינו. כמה מאיתנו התנסו בעבודה זו והשאר היו מוכנים לצמוח לתוכה. חשנו בה כסוג מיוחד של שליחות שעלינו להיכנס לתוכה. למדנו מרודולף שטיינר הבנה חדשה של הילד המוגבל וראינו עבודה זו בכמה בתים ובתי ספר ביבשת ובבריטניה הגדולה. להוסיף עוד מקום לאלו שכבר קיימים, היתה מטרתנו הראשונה.
באותו זמן חשנו במעומעם שהילדים המוגבלים היו במצב דומה לשלנו. הם היו פליטים מחברה שלא רצתה לקבל אותם כחלק מהקהילה שלה. באופן פוליטי היו ילדים אלה פליטים חברתית.
הסימביוזה ביניהם ובינינו נראתה כפועלת היטב. כבר הילדים הראשונים, שניתנו לטיפולנו, הרגישו בבית עימנו ולא היו לנו קשיים לקבל אותם באופן מלא וללא סייג לתוכנו. הם נתנו לנו את העבודה שרצינו לעשות. הם סיפקו לנו את הביטחון שאנו ממלאים משימה חיונית ולא חברים מיותרים וחסרי תועלת בארץ זו. דרך הילדים יכולנו להרוויח את מחייתנו ולא להסתמך על עזרה ציבורית וצדקה. העובדה החשובה ביותר היתה שילדים אלה תבעו מאיתנו דרך מיוחדת של חיים. זה לא היה תלוי רק בנו לחנך ולהכשיר אותם. גם הם, דרך העובדה הפשוטה של קיומם המיוחד, דרשו מאיתנו מערכת של איכויות שהיינו צריכים לפתח. הם דרשו סבלנות, שלוות נפש וחמלה. הם ביקשו הבנה לדרכים של התנהגותם המיוחדת. כל יום היה עבורנו מבחן חדש של אנושיות וחינוך-עצמי. זו היתה הזדמנות כבירה שניתנה לידינו.
באותו זמן היה עלינו ללמוד לדאוג לגננים ולגן, לדאוג לבית, לבשל וכל שאר עבודות הבית משום שמההתחלה החלטנו לא להעסיק שום צוות או משרת, אלא לעשות את כל העבודה במו ידינו. השתמשנו בעבודה זו כאחד מהאמצעים של חינוך מרפא והילדים, עד כמה שיכלו להסתדר, עזרו לנו בכל משימה ותחום.
הילדים שלנו נהיו חלק של כל קהילת-הבית, ובדרך זו התבטלו לחלוטין המחסומים הצפויים בין הילדים הפגומים רוחנית ובין הילדים הרגילים. זו היתה עבור רבים מאיתנו, התגלות לראות כמה ”נורמליים” הם ילדים מוגבלים. יום אחר יום, כל השדה של החינוך המרפא תפס גישה חדשה לגמרי. אנו הבנו את הצורך של ילדים אלו להתקבל תוך סביבה חברתית סגורה אשר, מצד אחד, תספק עבורם סביבה מוגנת, ומצד שני את האפשרות לגלות את היכולות האינדיבידואליות שלהם.
בהדרגה נהיינו מודעים לצורך הדחוף שנדרש מאיתנו לעבור אימון פנימי בידע-עצמי והכרה-עצמית. ספריו והרצאותיו של רודולף שטיינר סיפקו לנו את העצות הנחוצות ומשם קיבלנו את הדרכתנו. נוסף על כך גילינו שעבור הילדים כמו גם עבורנו, חיים דתיים עמוקים היוו צורך. ההתבוננות בחגים, ההכרה ביום ראשון, התפילה המשותפת עבור כל קהילת-הבית בבוקר כמו גם בערב, צמחה להיות לצורך חברתי מקדם. צפינו בכך כיצד הסידור של היום עוזר לילדים שלנו ונותן להם אחיזה פנימית. הוא תומך בנו גם במאמצינו להיות הבעלים של עצמנו.
בדרך זו, מרקם ארוג של יחסים אנושיים התפתח. זה נהיה למבנה הבסיסי של כל המאמצים הנוספים שעשינו ביסוד עבודתנו. סימביוזה זו בין הילדים המוגבלים והפליטים העקורים וחסרי הבית החלה להראות את תוצאותיה. המצב המיוחד שלנו, התחבר עם הרעיונות של מדע הרוח של רודולף שטיינר, ונתן לנו את האפשרות לצמוח לתוך סדר חברתי חדש.
התפתחות זו של חבר עמים קטן היתה כמו בצק. הפירור של הגורל האירופאי נהיה לשאור שבעיסה. כך סופק החומר עבור תנועת הקמפהיל. הסדר החברתי שלו והמבנה האנושי שלו נהיה כמו כיכר לחם.