שיעורים אזוטריים – 01

שיעורים אזוטריים

1904-1909

E

רודולף שטיינר

חלק ראשון

התנאים המוקדמים הבסיסיים לרכישה בלתי תלויה של ידע עליון

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דניאל זהבי

הרצאה 1

ברלין 8 בפברואר 1904

רבים מאלה ששמעו מה שאני עצמי אמרתי ושקראו את מה שנכתב בספרים תיאוסופיים כאמצעים לראיה עצמית, כדי לדעת את הדיווחים התיאוסופיים[1], יאמרו שאמצעים אלו – שליטה במחשבות, סבלנות ומה שאני מכנה כמיהה לחופש – לא נראים ככאלה שיכולים באמת להוביל אדם לידע שכזה.

רוב האנשים יוצרים רעיונות מוטעים לחלוטין בקשר לדברים אלה. הם חושבים שצריך לטפס לידע העולמות העליונים דרך מבצעים מיוחדים, באמצעות אימון רוחי מאוד מיוחד. רבים יאמרו: "לעיתים כה קרובות ניסיתי לשלוט במחשבותיי, לעיתים כה קרובות ניסיתי ליישם את האמצעים שניתנו לי, ולא השגתי דבר." אני יכול להאמין לכל זה. בתיאורים שלי לא רציתי לעורר את האמונה שזה קשה במיוחד לצעוד בשביל שבו אנו משיגים ידע עליון וגם לא רציתי לעורר את האמונה – שרבים רצו בה – שזה קל במיוחד. כי ביסודו של דבר, שתיהן מוטעות. ולכן, ברצוני להתבטא כעת ביחס לנושאים אלה ביתר דיוק. כלומר, אני רוצה לומר לאלו שטוענים שוב ושוב: "כיצד אוכל להאמין שבאמצעות שליטה במחשבות, סבלנות וכיו"ב אוכל להיות רואה בחלל האסטרלי, רואה בדוואכאן?"

אלו האוחזים בהשקפה זו מדהימים אותי כמו אלה הטוענים: "איננו מבינים כיצד הקטר נע קדימה, כי מה שאנו רואים זה רק איש המשליך פחם לתוך מכונה."

זה ברור שאיש זה עושה משהו שאינו דומה כלל לתנועת הרכבת. ואף על פי כן, באמצעות החום שהוא יוצר נוצר הקיטור שגורם לתנועה. תמונה זו מראה בבהירות את מה שקורה בתחום הרוחי. כאשר אנו באמת מתאמצים לשלוט במחשבותינו, אזי פעילות זו של שליטה במחשבות מתייחסת למה שמושג לבסוף באותו אופן שבו פעילות איש הפחם בקטר מתייחסת למסע הרכבת מסט. פטרבורג לפריז.

אפשר לפתח תמונה זו הלאה. דמיינו שאיש זה ממשיך לזרוק פחם לתוך התנור, עוד ועוד, אבל החום רק מתפזר החוצה לסביבה, ודבר לא נעשה כדי להפוך אותו לאנרגיה שתניע את הרכבת קדימה. חישבו כמה כוח מתבזבז כאן. זוהי עובדה שאנשים בתרבות שלנו מבזבזים כמויות לאין סוף של אנרגיה באותה דרך שבה אובד החום, כאשר כוחות החשיבה שלהם זורמים אל הסביבה – כמויות ללא גבול של אנרגיה המתפתחות בחיי החשיבה והרגש שלנו. מה שאובד בדרך זו יום יום וזורם לתוך חוסר משמעות יכול היה לשמש לרכישת ידע על-חושי ישיר. אז נוכל להתנסות בעליה מהירה בהתפתחות, שאליה חותרת התנועה התיאוסופית.

הרשו לי לתאר בכמה מילים את הדרכים שבהן כוחות אלו מתבזבזים. התרבות המערבית שלנו מתקיימת כדי לגרום לבני האדם לבזבז כמות אדירה של כוחות באופן פשוט באמצעות העובדה שיותר מבכל מקום אחר, אנו במערב מפתחים מחשבות. אבל כמעט כל המחשבות הללו בלתי נשלטות. בלתי נשלטות בדרך שבה הן צומחות, בלתי נשלטות בדרך שבה הן נישאות הלאה ובלתי נשלטות בדרך שבה הן נלקחות שוב. כך הן אובדות מבלי להוביל אותנו למטרה, אל הידע שאנו מבקשים. הקושי שבהשגת מה שאנו מכנים שליטה במחשבות, אפילו אם היא קלה מאוד כשחותרים אליה ברצינות, מונח בכך שאנו צריכים לחתור כנגד אין סוף דעות קדומות. אני רוצה להמחיש זאת בעזרת דוגמה.

תודו בכך שכמויות אין סופיות של מחשבות משמשות היום לפתרון הבעיה של קידום התנאים הסוציאליים. אין סוף לחשיבה בנושא זה. אבל עבור אלו שבאמת יודעים מהי שליטה במחשבות משום שהיא חיה בבשרם ובדמם, כל כוח החשיבה הזה מבוזבז ברובו.

אלו שאינם חושבים את מחשבותיהם עד הסוף, אשר אינם חותרים להבהיר לעצמם את הפעילות של שליטה במחשבות, אשר אינם מבינים שברגע שמשהו נחשב בעולם, מחשבה אחרת, אשר משלימה או שולטת בראשונה, צריכה להיחשב גם כן, אנשים אלה אינם יכולים לשלוט במחשבותיהם. כי איזה ערך יש לזה אם נדבן עושה מעשים טובים בעזרת תרומה כספית ואינו חושב לאן זורם כספו?

לא התכוונתי למתוח ביקורת כאן משום שזה קשור לתנאים הנוכחיים שלנו. זה נהיה קשה באופן בלתי יאמן עבור בני האדם לשלוט במחשבותיהם משום שאיננו יכולים לחיות אלא עם מיליונים ומיליונים של דעות קדומות ורעיונות מגובשים מראש. האם לא כל מחשבה שיש לנו היא בפשטות קביעת עמדה מראש או דעה קדומה? אם איננו מתאמצים להציב דעות קדומות אלו בבהירות לפני נפשנו, כדי שלפחות נשיג בפנימיותנו חופש מעולם הדעות הקדומות הזורמות לתוכנו יום יום, אזי שליטה במחשבות אינה אפשרית ואין זה אפשרי להגיע לראיה רוחית אמיתית.

אלו המתרגלים באמת שליטה במחשבות ומשיגים את מתנת הראיה הרוחית, יודעים שבאמצעות שליטה במחשבות אפשר להשיג את מה שאנו מכנים ראיה אסטרלית ודווכאנית. זוהי בפשטות התנסות. כל החיים המודרניים שלנו מעוצבים כך שיסיטו ויסיחו את החשיבה. זה כאילו הם רוצים להסיח את כוחות החשיבה שלנו מבחוץ בעזרת כוחות מגנטיים. הם המחריבים של הכוח האמיתי של הראיה הרוחית. אני רוצה להציג בפניכם דוגמה משמעותית.

לפני זמן מה דיברתי עם סופר מאוד נחשב ומוערך כאן בברלין. אמרתי שאנרגיה כה רבה שיכלה לשמש לטובת האנושות אובדת בגלל יהירות. הוא הבין כה מעט מכוונת דברי, שהגיב באומרו שלמעשה כולנו יהירים ויהירות היא הכוח המניע מאחורי הצלחה! אנשים אלה יודעים שהם יהירים מדי. הם יודעים שמה שעושה את האמנות בת ימינו גדולה ומשמעותית, ניתן גם להשגה תחת השפעה של יהירות סוערת. יהירות עצומה לעולם לא תעמיק את האדם. ההתגברות על היהירות קלה עבור אלו החותרים להשגת שליטה במחשבות כמו עבור אלו שאינם רוצים להיתקע עם הדעות הקדומות של העולם.

הסקרנות פועלת להרס המתנה של הראיה הרוחית באותה מידה כמו היהירות. כבר בשעות המוקדמות של הבוקר אנשים מלאי סקרנות קוראים את העיתונים שלהם. על התשוקה נגזרת-הסקרנות לדעת מה שקורה, יש להתגבר. אנשים אינם יכולים להאמין שהסקרנות כה מזיקה למתנת הראיה הרוחית. הם גם לא מבחינים בין שתי דרכים לקבלת אינפורמציה. כמה אנשים לוקחים אותה פנימה, לא משום שהם סקרנים, אלא כדי להשתמש בה כמכשיר. הם אינם רוכשים את האינפורמציה למענם, אלא כדי לעזור לאנשים אחרים כשתבוא הזדמנות לכך.

אתן דוגמא לצורך הבהרה: קחו את המשפטים הראשונים בספר 'אור על השביל'[2] מאת מייבל קולינס. הם נועדו לשרת כאימון לקראת ראיה רוחית וקלים למעקב באופן בלתי יאמן:

  1. הרוג כל שאפתנות
  2. הרוג את אהבת החיים
  3. הרוג את השאיפה לנוחות

שלושה אלו מושרשים עמוק בחיינו, אבל גם הם אינם נותנים למתנת הראיה הרוחית לצמוח. ואז:

  1. עבוד כפי שעובדים השאפתנים. תעריך את החיים כמו אלה האוהבים אותם. תהיה מאושר כמו אלו החיים רק עבור האושר.

רואים רוחיים אינם נהיים חסרי תועלת עבור החיים. הם אינם מבזבזים אנרגיה. הם ממקמים אפילו את הדבר הפחוּת שהם עושים בשירות עבודתם הנעלה. זה מובן מאליו עבורם.

לפני ארבעה משפטים אלה ב'אור על השביל' יש סדרה של תנאים: "לפני שהעיניים יכולות לראות הן צריכות לאבד את הכושר להזיל דמעה. לפני שהאוזניים יכולות לשמוע הן צריכות לאבד את רגישותן. לפני שהקול יוכל לדבר בנוכחות המסטרים הוא צריך לאבד את הכוח לפצוע. לפני שהנפש תוכל לעמוד בנוכחות המסטרים על רגליה לרחוץ בדם ליבה.

עלינו לעשות את מעשינו, את פעולותינו, פוריים, כך שיעזרו לכל אחד, כך שיציתו שאיפה משום שהם מעשים של כוחות חיים.

כל זה הוא כמעט בלתי אפשרי בתרבות שלנו, היכן שכל אחד מאמין שהוא או היא זכאי שתהיה לו דעה, מאמין שהוא עצמו או היא עצמה רשאים בצדק למצוא דבר אחד טוב וגדול ודבר אחר רע. כך התרבות שלנו אינה מביאה אותנו אפילו לצעד הראשון בַּשְביל אל ידע עליון, לשלב שנקרא 'עורב'. בשפה של המתקדש 'עורב' מסמל מישהו החותר בלא אנוכיות שלא לשפוט. אין זה אומר שאנשים כאלה נהיים אדישים, אלא שהם פשוט נרתעים מלחרוץ משפט. המילה 'עורב' מאפיינת אנשים שאינם אומרים שהדבר החשוב ביותר הוא מה שהם חושבים אודות אנשים אחרים ואודות מצבם, אלא מוטב אומרים לעצמם, "עלי למצוא מה אחרים חושבים אודותם, עלי להשקיע עצמי בנפשות אחרים ולמצוא מה חי בהן." אם מישהו עושה זאת, הוא הגיע לשלב הראשון. ושוב, זה קל מאוד עבור אלו שאינם חיים עם דעות קדומות, אבל קשה מאוד עבור אלו החיים בתרבות המודרנית וצריכים להימנע מביקורת.

ה'עורב' הוא השלב הראשון בהתקדשות הפרסית המיתראסית.[3] זהו השלב הראשון שצריך לצלול לתוך כל נפש. המתקדשים הגדולים עברו כולם דרך שלב זה. היה עליהם להבין מדוע אדם עושה דבר זה או אחר. הביטו סביב בעולמכם שלכם: איש אחד עושה כך ואיש אחר עושה אחרת. אנשים כה נוטים לומר: "הוא עשה זאת, הוא לא היה צריך לעשות זאת." מה שמהותי כאן הוא לא לשפוט מדוע אדם עשה זה או זה. בסיכום, אלו המבקשים לפתח חיים פנימיים צריכים לעבור דרך החיים של ה'עורב'. מבלי דעה קדומה הם צריכים לחפש בכל נפש את המניעים לפעולות. אודות אדם כזה נאמר: "הוא או היא שלחו החוצה עורבים." משהו מזה מהדהד בסאגה של קיפהאוזר כאשר נאמר: "הקיסר רוטברט שלח את העורבים." זה אינו מתייחס לחיפוש שלו אחר אינפורמציה אודות העולם הסובב, אלא לחקירתו את נפשות האנשים והאם הוא עצמו יכול כעת להתערב בהן.

צריך ללמוד 'להבין' ובמובן הנעלה ביותר, מהי סובלנות. אלו הממשיכים ומתקדמים מנקודת הראות שלהם בעזות ובחריפות יגיעו מעט מאוד למתנת הראיה הרוחית, כמו אלה החותרים להצלחה בציפייה חסרת סבלנות. חישבו על כל השאיפות מתוך יהירות, על כל הסקרנות – כל זה זורם הלאה כמו החום של אדי הקומקום המתפזרים בחלל. אנרגיה לאין ספור אובדת בדרך זו. אתם צריכים להתייחס לזה כמו חוק יסוד. ברגע שאתה חותר לספק את סקרנותך אתה משליך הצידה את הכוחות הרוחיים שלך. אם תשמור אותם לעצמך, תוכל לשנות אותם לידע עליון. אם תוכל רק פעם אחת לא לראות משהו שאתה באמת רוצה לראות, אז אתה חוסך אנרגיה, אנרגיה שנשארת בתוכך, שאינה אובדת. אותו דבר קורה כאשר אתה מכניע את האימפולס להעביר אינפורמציה לאחרים. בדרך כלל זה עובד כך: בכל פעם שמשהו נאמר היכן שהוא, זה צריך להיאמר הלאה כך שהעולם הסובב ייהנה מזה גם כן. לא צריך לשתף את הדברים עם אחרים רק לשם הדיבור, אלא מוטב שכל מילה תשמש לבטא רק את מה שצריך להיאמר. כאשר זה נהיה לחוק יסוד אז מתנת הראיה הרוחית תתפתח בהדרגה. זהו הניסיון של אלו שרואים. אלו שצריכים תמיד לדבר, אפילו כאשר המילים שלהם חסרות משמעות לחלוטין, לא יגיעו רחוק. אנו יכולים לשמר כוחות בתוכנו רק על ידי התגברות על הדחף להעביר אינפורמציה חסרת מהות או משמעות.

אלו הם שבילים אשר, בתוכם ובעצמם, קל לצעוד בהם אם רוצים לצעוד בהם. מעט מאוד אנשים הולכים בשבילים אלה, משום שהם נחשבים לחסרי חשיבות. התקדמות אינה תלויה בשום אימון מיוחד, אלא בעבודה מתמשכת על חיינו הפנימיים בחיי היום יום. בדרך זו אדם מטפס בבתי הספר להתקדשות לדרגה השניה, לשלב 'המצועף' (האוקולטיסט).

אלו הטועמים כל מילה יחידה, אם יש לומר אותה בדרך זו או אחרת, אשר איבדו את היכולת 'לפצוע' דרך בדיקה תמידית של המילים שלהם, אשר כיסו עצמם בצעיף, והם מדברם דרך הצעיף – אלו הם 'המצועפים'. הם כה התקדמו שהם עצמם נהיו לבוראים של אישיותם שלהם, הבוחנים ושולטים בעצמם בכל תנועה של היד, בכל מילה. מבלי שאיש יבחין בהתפתחות זו, אדם כזה יכול להתקדם דרך השלבים הראשון והשני. אבל הוא או היא אינם רשאים להאמין: "כעת אני בשלב שבו אני יכול לחדור לתוך הנפשות של אנשים אחרים, כעת אני גם יכול לומר משהו." כי אלה השואפים לומר משהו, הרוצים להיות מורה, הרוצים באוטוריטה של חשיבות, צריכים לחכות עד שישיגו את הדרגה השלישית של התקדשות: השלב של 'הלוחם'.

מה שנכתב ב'אור על השביל' בפרק השני בנוגע 'ללוחמים' שימושי עבורם. הפרק הראשון נכתב עבור כל אחד. הפרק השני נכתב עבור אלו שרוצים ללמד את אחיהם בני האדם. אבל במובן מסוים הוא נכתב עבור כל אחד, כי כל אדם צריך ללמד את אחיו בני האדם. אבל רק אלו המקיימים כללים אלה יכולים לקוות שהמילים שלהם ימצאו היענות. מורה תיאוסופי לעולם אינו צריך לומר מילה מבלי לקיים את העקרונות היסודיים:

  1. צעד הצידה בקרבות הבאים, ואפילו אם אתה נלחם, אל תהיה הלוחם.
  2. חפש אחר הלוחם. תן לו להילחם בתוכך.
  3. חכה להדרכתו בקרב. לך בעקבותיה.

איש אינו יכול להיות 'ללוחם' הלוחם עבור עצמו, אשר אינו צועד הצידה.

אם כן,האויבים הגדולים ביותר של התפתחות פנימית עליונה הם: סקרנות, יהירות, דיבורים ריקים – היכן שמילים מדוברות לשם דיבור במקום לחכות ולראות אם המילים נחוצות ואם האחרים רוצים להקשיב – ולבסוף נפילה לפיתוי.

אפילו תיאוסופים אמיתיים ומיסטיקנים אינם יכולים למנוע את התקרבות הפיתוי. הם מאפשרים לו להתקרב אליהם בדיוק כמו כל אחד אחר, כדי ללכת בעקבות הקול שבתוכם למרות הפיתוי. מרגע שנהיו למורים הם צריכים לצעוד הצידה. אם יפלו אפילו לפיתוי הקטן ביותר כוחותיהם ייעלמו, יעופו החוצה מהם כמו החום מקומקום רותח. אך אם הם מצליחים להתנגד אפילו לפיתוי הקטן וחסר החשיבות ביותר, אז הם משמרים את הכוח בתוכם והוא יישא פירות.

כך, ממה שאחרת היה אובד, אם אנו שומרים זאת בעזרת התרגילים שצוינו, אם אנו צוברים זאת, אז נרכוש בהדרגה, מבלי שאיש יבחין בזאת, את מתנת הראיה הפנימית.

———————————————————————————-

  1. בזמן ההוא, לדוגמא, היו קיימים בגרמנית הספרים: 'קול הדממה' מאת ה.פ. בלבצקי. המגזין 'פריחת הלוטוס'. 'כוח החשיבה: השליטה בו, התפתחותו והשימוש הנכון בו' מאת אני בזנט. 'אור על השביל' מאת מייביל קולינס.
  2. ספר מוכר מאוד בחוגי החברה התיאוסופית. "לעזרתם של אלו שאינם מכירים את החכמה המזרחית, ושואפים להיכנס תחת השפעתה" מאת התיאוסוף האנגלי מייבל קולינס (1851-1927), (תורגם לעברית). ראה הסבריו של רודולף שטיינר במדריך לאימון אזוטרי (CW245).
  3. ראה לדוגמא את ההרצאה מ-14.12.1905, 'חידות העולם ואנתרופוסופיה' (CW54) ומ-23.5.1908 'הבשורה של יוחנן הקדוש' (CW103)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *