שיעורים אזוטריים – כרך 2 – פרק 94

שיעורים אזוטריים – כרך 2 – פרק 94

שיעורים אזוטריים

רודולף שטיינר

GA266

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

חלק 2

פרק 94

מהתוכן של שיעורים אזוטריים

הנובר  31.12.1911

היום נשאל את עצמנו מה למדנו באנתרופוסופיה באמצעות מחקרנו האקזוטרי. לפחות תיאורטית התשובה תהיה שהפכנו להיות מודעים לכך שכל העולם והגוף הפיזי שלנו הם מאיה או אשליה. לכל הפחות אנו מניחים זאת באופן תיאורטי, ופחות או יותר זה נותר עבורנו כהשערה. אך כאשר אנו מתחילים בהכשרה אזוטרית, קבלה זו של השערה גרידא צריכה להיות יותר ויותר אמת. עלינו להיות מודעים מאוד לכך שאין לנו באמת קרקע איתנה בה אנו יכולים להכות שורש, שאנו חיים רק על פני קצף ים החיים, שלעולם לא נצלול אל הים האמיתי של המציאות, ולכן אנו תמיד כלי משחק לאשליות. אלו שרוצים ללכת בדרך אזוטרית חייבים וצריכים להגיע לתובנה זו: ברובם תעלה תחושה מסוימת של ייאוש, פחד ונטישה. הפחד יהיה כמו של מישהו שעומד בקצה תהום. ייאוש ואומללות יעטפו את התלמיד לאזוטריות המתחיל, כי כל התמיכה שחשב שיש לו בחיים תנשור ממנו כמו מאיה או אשליה. נראה שאלוהיו נקרע ממנו, מכיוון שהוא רואה רק את הדברים השקריים והמטעים בבריאה; ידע זה יכול להפוך אותו לאתיאיסט.

ומדוע עלינו ללכת בדרך זו, מדוע עלינו להסתכל עמוק לתוך עולם האשליה, מדוע האלים מיקמו אותנו בעולם הלא אמיתי הזה? שכן הם יכלו לתת לנו מציאות אמיתית במקום המשחק הזה של גלי החיים הנעים על פני השטח. אנו נראה בהמשך שזה חכם וטוב שהעולם הוא מאיה, אשליה. אם הכל היה מציאות אמיתית, לא היינו מחפשים יותר אחר אמת ושלמות. לא יכולנו לפתח יכולות כלשהן, ומכיוון שלא היה שום דבר לא בסדר, לא היו יכולים להתקיים חסרונות. כך שלא יכולנו לרכוש מעלות, ובכלל לא היינו יכולים להתפתח באופן חופשי. מכיוון שתמיד היינו חיים באלוהות הפעילה והשולטת, לעולם לא הייתה לנו אפשרות לצלול בחופשיות למעמקי המציאות, או לחפש ידע אמיתי. היינו מפסיקים לחפש את אלוהים. יש משמעות מקראית עמוקה ל"לחפש את אלוהים" שאפשר להבין רק באופן אזוטרי. לאחר שאלוהים ברא במשך שישה ימים, הוא נח ביום השביעי. אלוהים היה פעיל בתקופה המסכמת של התפתחות שבתאי, שמש וירח, והוא נח ביום השביעי, לאחר שהעולם נברא. מאז לא היה ניתן למצוא את אלוהים עוד עד לאופק של התפתחות אדמתנו. הוא היה בלתי נראה, וזה משמעותי ביותר.

מה שבאמת אלוהי מסתתר מאחורי הבריאה הנראית לעין – זו האמת הגדולה שעלינו לחפש מאחורי האשליה החושית. ומכיוון שהעולם הוא אשליה, זה נותן לנו הזדמנות לפתח את האני שלנו בכל המאיה השקרית כך שנמצא את המציאות ואת האלים. ומהו המסלול שהאימון האזוטרי מצביע עליו, מהם האמצעים שהוא נותן לנו כדי שנוכל להגיע לידע של העולמות העליונים מהר יותר מהאדם בחיי היומיום? הוא נותן לנו תרגילי ריכוז ומדיטציה מסוימים שבאמצעותם ניתן להעיר בנו את כוחות הנפש, שאחרת יישארו רדומים בנו עוד זמן רב. אני רוצה להדגיש שתלמיד לא אמור ללכת בדרך זו מתוך אמון עיוור במורה שלו או מתוך יראת כבוד עיוורת כלפיו, כי זו תהיה דרך שגויה לחלוטין. עליו להשתמש באינטלקט שלו בכל מה שהוא עושה, והוא לא צריך לתת לאנשים אחרים לחשוב בשבילו. עליו לבדוק הכל, כולל מה שקשור לתרגילים ולמדיטציה שלו. כשהוא שקוע במדיטציות, הוא לא צריך לחשוב שיש להן השפעה סוגסטיבית, כי זו תהיה הנחה שגויה לחלוטין. לא יכולה להיות להן השפעה סוגסטיבית מכיוון שהן מורכבות בצורה כזו שכל אחד יכול להגיע באימגינציה למה שהתרגילים רק מכוונים. בואו נסתכל על המדיטציה: בקרני האור הטהורות… למה יכול להיות כאן השפעה סוגסטיבית, כשהתוכן מעיד על משהו לא אמיתי? כל מי שאומר זאת יודע שלא ניתן למצוא את האלוהות בקרני האור. התרגיל הוא כמו סמל שמעורר אותנו ליצור תמונה אימגינטיבית בזמן שאנחנו מנסים לטבול את נפשנו באלוהות העולם. עלינו לתת לאינטלקט שלנו לדבר ולא לפעול מתוך אמונה עיוורת. עדיף להישאר בספק עד שנגיע לידע של האמת באמצעות מאמצינו. יום אחד נגיע למצב זה.

ומה החוויה הבלתי נמנעת האחרת עושה בנאמנות בתרגילים? זהו פיצול של האישיות.

אם האדם חלש בתוכו הוא יתחיל להרגיש כאילו מישהו מלווה אותו, מישהו שחושב ושומע איתו ואפילו מדבר איתו. זהו אני שני שמופיע, כפיל שהוא מציב מחוץ לעצמו. ככל שמישהו פוסע באופן רציני יותר בדרך האזוטרית, כך יותר הוא מציב את המבוגר יותר שבתוכו מחוצה לו, כלומר, כמו נחש הוא משיל את עורו אחד אחרי השני. עורות אלה הופכים להיות כגוף שני, כפיל שלא עוזב אותו שוב למשך שארית חייו. במיסטריות המצריות הקדומות קראו למי שהניח את הכפיל שלו מחוץ לעצמו איש קא [kha]. הכפיל כבול לאיש הקא כדי להזכיר לו כל הזמן מה הוא היה או שהוא עדיין. זו לא תמיד תחושה נעימה. אך המודעות שיש לו תמיד את הכפיל שלו תזכיר לו את פגמיו ושעליו לשפר את עצמו. הוא צריך לחוש כל הזמן בנוכחות זו, אחרת הדברים נהיים מסוכנים, ובגלל האידיאלים והכוונות הרבים והגבוהים שלו, הוא ישכח מה הם חייו הפנימיים ופגמיו. בנסיבות מסוימות זה יכול אפילו לסכן את חייו של מתקדש גבוה אם למרות השתדלותו הגבוהה הוא ישכח את הכפיל הזה אפילו לרגע. הוא יכול למעשה לאבד את גופו הפיזי באמצעות המוות, כמו שמישהו המתרכז בבעיה נשגבת, שוכח לשים לב לתנועה בכביש ונדרס. ככל שהכפיל מופיע יותר, כך זה טוב יותר להתפתחות שלנו, אחרת, היינו חיים באשליות גדולות לגבי עצמנו. כי אנו לא יכולים לראות את ההתקדמות שעשינו; רק המורה שלנו יכול. בואו נזכור את המקום בסיפור הבריאה בו האלוהים התנשאו לשמש לאחר שהם בראו את האדם. רק שם הם היו יכולים לשפוט את עבודתם: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-כָּל-אֲשֶׁר עָשָׂה, וְהִנֵּה-טוֹב מְאֹד." הם הגיעו לשלמות ולכן הם יכלו לשפוט את עבודתם.[1]

————————————————————————————–

  1. להרחבה ראו את הספר: בראשית – מאת רודולף שטיינר – הוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *