רודולף שטיינר

GA266

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

עריכת תרגום: עציון בקר

תיקונים: דליה דיימל

כרך 2

פרק 81

מהתוכן של שיעורים אזוטריים

מינכן 5.3.1911

שתי אמירות ניתנות לתלמידים בבתי ספר הרוזנקרויצרים כדי לתמוך בהם במדיטציות שלהם: היזהרו מטביעה במאמץ האזוטרי שלכם. היזהרו מלהישרף באש האגואיזם שלכם.

יש דרך חיצונית ודרך פנימית לחתור לעבר הרוח.

כל מה שסביבנו הוא כמו צעיף, כמו כיסוי לפני הרוח שעלינו לנקבו כדי להגיע לרוח שמאחוריו. אך לאיזה כיוון? כיסוי זה מקיף אותנו מכל הצדדים, מלמטה ומלמעלה מלפנים ומאחור, מימין ומשמאל. ובתוכנו, כל מה שאנו חווים כשמחה, כאב וכו’, הוא כמו צעיף, כמו ערפל המסתיר את הרוח שבתוכנו, ורוח זו היא אותה רוח שאנו מוצאים כשאנחנו פורצים את הכיסוי החיצוני.

כדי שהאנושות תוכל להמשיך להתפתח ולהיכנס לרוח, קיימים כל העת בני אדם שהם יותר מתקדמים ממה שמתיר השלב באותה נקודת זמן של ההתפתחות האנושית, ויש להם מה לספר לנו על מצבי התפתחות האנושות שמגיעים הרחק לעתיד. ישויות מתקדמות כאלה חייבות להתקיים כדי להוביל את האדם הלאה. יוחנן, כותב האפוקליפסה, היה אדם כזה. כשרצה לכתוב את ההתגלות העתידית, הוא אמר לעצמו: “אם אכתוב ספר זה מחמת כל מה שסובב אותי שבו אני חי כאן ועכשיו, זה יושפע מהעצמיות שבגופי, מכיוון שאני מחובר לכל מה שמסביבי ובתוכי. אני חייב להשתחרר מכל זה.” היה עליו למקם את עצמו על משהו כמו סלע ששימש אותו כתמיכה איתנה, שעליו הוא לא התנודד ולא הושפע מכל מה שהתחולל סביבו ובתוכו. והוא העביר את עצמו לשעות הערב לשלושים בספטמבר שנת 395, לאי פאטמוס, כאשר השמש כבר נעלמה מתחת לקו האופק, אם כי עדיין ניתן היה לחוש את השפעתה, וכאשר הירח והכוכבים הופיעו. קבוצת הכוכבים של מזל בתולה הייתה שם בשמיים המערביים, כשהברק האחרון של השמש ששקעה מוקרן עליה, עם הירח מתחתיה. תמונה זו משוחזרת באחד החותמות – הבתולה עם השמש הקורנת והירח מתחת לרגליה. לפיכך, כל החותמות הללו הופקו מכוח קשרים מיסטיים עמוקים.

יוחנן פרץ את הכיסוי שמקיף אותנו בכיוון האחד הזה – זה של מזל בתולה. ישנם 12 מהמזלות הללו. שבעה מהם טובים – אלה שההעתק שלהם נמצא בחותמות; חמשת האחרים מסוכנים פחות או יותר. כמו שיוחנן בחר בנקודה זו בזמן ובמרחב כדי להיות מופרד לחלוטין מעצמו ומכל הדברים הזמניים סביבו, כך על התלמיד הרוזנקרויצרי לרכוש בסיס איתן בקרבו. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא לתת ללימודים התיאוסופים לפעול עלינו. גופנו האסטרלי ובכך גם גופנו האתרי מתרחבים על ידי האזנה לרעיונות תיאוסופיים. זו ההשפעה על כל מי ששומע משהו על תיאוסופיה, אך ההשפעה על מי שנוטה לתיאוסופיה שונה מאשר על אלה שלא. הראשונים חשים את התפשטות הגוף האתרי וממלאים אותו בלימודים תיאוסופיים על ידי קבלתם. האחרים מרגישים ריקנות בגופם האתרי באמצעות התפשטותו מכיוון שהם אינם מקבלים רעיונות אלה ולכן ההתפשטות הזאת איננה מתמלאת. ואז ספק וסקפטיות מתעוררים מחמת ריקנות זו. ואילו אצל בני האדם הראשונים זה כמו מזיגת עצמם ליקום, שאל להם לוותר על מאמציהם, שכן הם יחושו ריקנות, שלא להרגיש בבית במרחבי החלל האלה. בדומה לדג שנלקח מהמים ואינו יכול לחיות באוויר מכיוון שאיבריו לא התאימו עצמם לאלמנט המשתנה הזה. כאשר תיאוסוף מקדיש את עצמו ללימוד וגופו האסטרלי מתרחב יותר ויותר, הוא מאבד את עצמו באלמנט הלא מוכר הזה. על האדם להימנע כאן מטביעה. זה אפשרי אם לומדים את התיאוסופיה ברצינות, לוקחים אותה פנימה, מעבדים אותה ותופסים אותה ברגש, לא רק בחשיבה וברצון, אלא חודרים אליה לגמרי ברגש. יש לעשות זאת מאוד ברצינות. עליכם להשיג תמיכה איתנה בתוך עצמכם – כפי שיוחנן רצה לכתוב את האפוקליפסה והעביר את עצמו לאי פאטמוס עם שקיעת החמה שחלה ב-30 בספטמבר 395.

ניתן לבדוק באותו ערב באופן אסטרונומי את הערכוּת השמש, מזל הבתולה והירח, וזה נעשה. ממדע מטריאליסטי זה עולה המסקנה: ‘לכן האפוקליפסה נכתבה באותו זמן.’ ואז נאמר לנו שהמדע בדק זאת. זו הדרך שבה המדע מוודא דברים.

בדרך הפנימית מוצאים את כל השמחות והצער, הכאבים והאושר שחיים בנו. אך כל זה קשור לאגו התחתון והמתכלה שלנו. כל עולם התשוקה הזה מקיף אותנו כמו ערפל שמכסה את הרוח מבעדנו. הוא מונע מאיתנו לראות ולהבחין ברוח. עלינו לפרוץ דרכו כדי להגיע לרוח. ישנם כוחות המתקרבים לתלמיד תורת הנסתר בכדי להפוך את הערפל הזה לדחוס עוד יותר. הערפל נעשה דחוס עוד יותר אם איננו מתנגדים לו. עלינו לשרוף אותו כדי להימנע מלהישרף באש תשוקותינו. אם לא נתגבר על הערפל הזה, אם לא נתנגד להפיכתו לדחוס יותר ויותר באמצעות הכוחות הלוציפריים והאהרימניים, “אנו אסירים”, כמו שאומרים רואי הנסתר. למעשה יש בני אדם שנולדים עם יכולות גדולות ומגיעים לשלבים מסוימים במהירות רבה, אך אז הם נעטפים לחלוטין בערפל כזה, על ידי הכוחות היריבים כך שהם לא יכולים להחלץ. מכנים זאת המאסר האוקולטי.

עולם הרצון שלנו מורכב כולו מאגואיזם. ואנחנו יכולים להתגבר על האגואיזם הזה רק בענווה עמוקה. איזו מחשבה יכולה להוביל אותנו להתגברות על האגואיזם? המחשבה שכבר דיברנו עליה אתמול בהרצאה האקזוטרית, המחשבה שהרגנו את כריסטוס. אנחנו רוצחים, כן, זה מה שאנחנו. אנו יכולים לשנות עובדה זו, אך רק אם נניח לדבריו של פאולוס לחיות ולהפוך לאמת בנו, “לא אני, אלא כריסטוס שבי”. אל לנו להרוג את האלוהי שבנו באמצעות האגואיזם, דרך חיי הרצונות שלנו וכו’, עלינו לתת לכריסטוס לחיות בנו. עלינו להתחיל לבצע בנו בתנועתיות רצינית את הדבר הקל והכל כך קשה הזה.

קמנו מהאלוהי: Ex Deo nascimur. עלינו לקחת על עצמנו את כל הסבל ברצון ובסבלנות מתוך מחשבה שהרגנו את כריסטוס; עלינו להתמסר אליו לחלוטין ולמות בו: In Christo morimur. ואז ניוולד מחדש, נתעורר מחדש באמצעות רוח הקודש: Per Spiritum Sanctum reviviscimus. פסוק זה נשמע שונה באופן אקזוטרי מאשר אזוטרי, אך ההבדל הוא רק במילה אחת שנותרה בחוץ בגרסה האזוטרית. כשאנו משאירים מילה זו בחוץ ולא אומרים מילה זו ביראת כבוד ענווה לגבי מה שמילה זו מבטאת, אזי הרגש שלנו עובר ביראת כבוד ענווה למה שנשאר בלתי נאמר.

Ex Deo nascimur
In … morimur
Per Spiritum Sanctum reviviscimus.

זה מספר לנו שהאדם קם מן הרוח; שהוא במקור היה כלול ברוח:

ברוח היה מונח הנבט של גופי.

והרוח שילב בתוך גופי

את העיניים החושיות,

כדי שדרכן אוכל לראות

את אור הגופים.

והרוח הטביעה בגופי

תחושה וחשיבה

ורגש ורצון,

כדי שדרכם אוכל

לקלוט גופים

ולפעול עליהם.

ברוח היה מונח הנבט של גופי.

בגופי מונח נבט הרוח.

ואשלב בתוך רוחי

את העיניים העל-חושיות

כדי שדרכן אוכל לראות את אור הישויות הרוחיות.

ואטביע בתוך רוחי

חכמה וכוח ואהבה,

כדי שדרכי הישויות הרוחיות תוכלנה לפעול

ואהפוך לאיבר מודע לעצמו

של מעשיהן.

בגופי מונח נבט הרוח.