שחרור החשיבה – 01

שחרור החשיבה

עיונים בפילוסופיה של תומס אקווינס

מאת רודולף שטיינר

3 הרצאות שניתנו בדורנאך

22-24 במאי 1920

GA74

תרגום מגרמנית ועריכה: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום והוצאת תלתן על תרומת הרצאות אלו לארכיב החינמי של כתבי רודולף שטיינר

פרטים על הספר: ראו כאן

הרצאה מספר 1        22.5.1920

תומס ואוגוסטינוס

בשלושת הימים הבאים ברצוני לדבר על נושא שבדרך כלל נהוג לראותו יותר מצידו הפורמלי, ואשר תוכנו נראה בדרך כלל רק בכך שהתנועה הפילוסופית העומדת בבסיס ימי הביניים הביאה לקיבוע עמדתה של השקפת העולם הפילוסופית ביחס לנצרות. מאחר שדווקא צד זה של העניין זכה בעת החדשה לרענון מחודש באמצעות הצו של האפיפיור ליאו השמיני, שדרש, בקלריקאליות שלו, להפוך את התומיזם לפילוסופיה הרשמית של הכנסיה הקתולית, משום כך יש כמובן חשיבות, גם מכיוון זה, לנושא שלנו היום.

אלא שאין ברצוני להתבונן בעניין מהצד הפורמלי הזה בלבד, המתגבש כביכול כפילוסופיה של ימי הביניים סביב אישיותם של אלברטוס מאגנוס ושל תומס אקווינס, אלא שאני מבקש במהלך הימים הללו להגיע לכך שנראה את היסוד ההיסטורי העמוק שממנו עלתה התנועה הפילוסופית הזו, שעל אף הכל מוערכת בימינו הרבה פחות מערכה. ניתן לומר: תומס אקווינס ניסה במאה ה-13 לתפוס את בעיית ההכרה, את בעיית השקפת העולם הכוללת, בדרך ברורה ביותר, בדרך שחייבים להודות כי קשה לחשוב עליה היום, משום שכדי לחשוב עליה יש צורך בהנחות-יסוד שאינן מצויות כמעט ברשותם של אנשים בני-זמננו, גם אם הם פילוסופים.

נחוץ שנוכל להציב את עצמנו לחלוטין באופן החשיבה של תומס אקווינס, וכן בזה של אלה שקדמו לו ואלה שבאו אחריו. נחוץ שנוכל לדעת כיצד יש להבין את המושגים, כיצד חיו המושגים בנפשות בני האדם הללו של ימי הביניים, שעליהם מספרת ההיסטוריה של הפילוסופיה בדרך חיצונית.

אם מסתכלים מצד אחד על הנושא המרכזי של עיון זה, על תומס אקווינס, אפשר לומר שיש לראות בו אישיות אשר לעומת הזרמים העיקריים של הפילוסופיה הנוצרית של ימי הביניים, היא אישיות שנעלמה, אשר הינה רק בחזקת מקָדֵם או מייצג בולט של מה שחי בזרם השקפת עולם נפוץ ואשר רק בא לביטוי באמצעות אישיות זו במעין אספקט אוניברסלי. כך איפוא, כאשר מדברים על תומס אקווינס, אפשר לכוון את המבט לדבר מה בלתי אישי ביותר, שרק מתגלה למעשה באמצעות אישיותו.

לעומת זאת רואים מיד שיש להציב במרכז העיון אישיות מלאה וכוללת, יחד עם מה שחי בה, אם מבקשים לתפוס מהיכן נובעים התהליכים העיקריים של התומיזם – אם מבקשים לתפוס את אוגוסטינוס: באוגוסטינוס יש לתפוס את כל האלמנט האישי ואילו בתומס אקווינס את כל מה שהינו למעשה בלתי אישי. באוגוסטינוס אנו עוסקים באדם לוחם, ואילו בתומס אקווינס אנו עוסקים בעמדת הכנסיה כפי שנקבעה בימי הביניים ביחס לשמיים, לאדמה, לאדם, להיסטוריה וכן הלאה, אשר למעשה, ניתן לומר – כמובן במגבלות מסוימות – באה לביטוי בכנסיה באמצעות הפילוסופיה של תומס אקווינס.

מאורע רב-משמעות עומד בין השניים, ובלא שמפנים את המבט למאורע זה אין אפשרות לקבוע את עמדתם של שני האינדיבידואלים הללו מימי הביניים האחד למשנהו. האירוע שאליו אני מתכוון הוא הכרזתו של אוֹרִיגֵנֶס ככופר בידי הקיסר יוסטיניאן. כל גוון השקפת העולם של אוגוסטינוס יובן רק כשתופסים את מכלול הבסיס ההיסטורי שממנו פעל. אך הבסיס ההיסטורי הזה משתנה לחלוטין בכך שחדלה השפעה עצומה זו על ארצות המערב – היתה זו השפעה עצומה למרות דברים רבים שנאמרו בהיסטוריה של הפילוסופיה – ההשפעה שנבעה מהאסכולות הפילוסופיות באתונה, שנמשכה באופן מהותי עד לתוך המאה השישית ואז חדלה, כך שנשאר דבר מה שמהווה למעשה, בהמשך הזרם הפילוסופי של המערב, דבר מה שונה לגמרי מהזרם שבו עמד אוגוסטינוס בצורה חיה.

עלי לבקש מכם לקחת בחשבון, שהיום יינתנו יותר קווים מנחים ומחר נטפל במהותו הממשית של התומיזם, ושמטרתי והסיבה שאני מביא את מה שברצוני לומר בימים אלו, יובהרו במלואן רק ביום השלישי. שכן גם בכל הנוגע לפילוסופיה הנוצרית של ימי הביניים, בעיקר בנוגע לתומיזם – וסילחו לי על ההערה האישית – אני נמצא במצב מיוחד. סיפרתי לעיתים קרובות, גם בהרצאות פומביות, על מקרה שאירע לי כשהרצאתי לפני אוכלוסיית פועלים על מה שאני רואה כאמת במהלך ההיסטוריה של המערב. הדברים הגיעו לכך שאמנם בין התלמידים היתה הערכה רבה לדברים, אך מנהיגי התנועה הפרולטרית במעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20 הגיעו למסקנה שלא לימדתי שם מרכסיזם אמיתי. ואף על פי שניתן היה לשער שאנושות העתיד חייבת להכיר דבר מה כמו חופש ההוראה, נאמר לי אז באסיפה המכריעה כי מפלגה זו אינה מכירה שום חופש הוראה אלא כפיה בלבד! בכך נסתיימה עבודת ההוראה שלי – למרות שמשכה אז מספר רב של תלמידים ממעמד הפועלים.

דבר דומה קרה במקום אחר, עם מה שבקשתי לומר לפני תשע-עשרה או עשרים שנה על התומיזם וכל מה שנבע ממנו כפילוסופיה של ימי הביניים. היה זה הזמן שבו, במעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20, הגיע לשיאו מה שרגילים היו לכנות מוניזם. כגוון מיוחד של המוניזם – דהיינו מוניזם מטריאליסטי – לכאורה לשם טיפוח השקפת עולם חופשית ועצמאית, אך לאמיתו של דבר כדי לטפח את הגוון המטריאליסטי הזה של המוניזם, נוסדה אז בגרמניה "אגודת ג'ורדאנו ברונו". מאחר שהיה זה בשבילי בלתי אפשרי לקחת חלק בגיבובי הסרק שהסתובבו אז בעולם בתור מוניזם, נשאתי בסניף הברלינאי של "אגודת ג'ורדאנו ברונו" הרצאה על התומיזם. בהרצאה זו ניסיתי להביא סימוכין לכך שהתומיזם הוא מוניזם ספיריטואלי אמיתי ושהמוניזם הספיריטואלי הזה התקבל, בדרך בה התגלה, באמצעות החשיבה החריפה ההגיונית, החשיבה החריפה שעליה אין כל מושג לפילוסופיה החדשה העומדת תחת השפעתו של קאנט ונובעת מהפרוטסטנטיות, ואשר שם אין לה עוד שום כוח. וכך הרסתי את יחסי גם עם המוניזם! כיום קשה מאד לדבר על עניינים מסוימים באופן זה שהדברים שבהם מדובר יבואו באמת מהעניין עצמו ולא כדי לשרת גוון פוליטי כלשהו. ברצוני לנסות בשלושת הימים הבאים לדבר באופן זה על התופעות שציינתי.

אישיותו של אוגוסטינוס ניצבת במאה הרביעית והחמישית, כפי שאמרתי כבר, כאישיות לוחמת. האופן שבו נאבק אוגוסטינוס מטביע רושם עמוק בנפש, אם מסוגלים להיכנס לטבעו המיוחד של מאבק זה. שתי שאלות ניצבו בעוצמה לפני אוגוסטינוס, שאלות שעליהן אין לאנשים כל מושג כיום, בתקופה שבה שאלות ההכרה והנפש מחווירות. את השאלה הראשונה ניתן לאפיין בערך בכך, שאוגוסטינוס נאבק על המהות של מה שיכול אדם לדעת כאמת, אמת התומכת בו וממלאת את נפשו. השאלה השניה היא זו: כיצד, בעולם שיש לו משמעות רק אם למטרתו יש לפחות קשר כלשהו עם הטוב, יש להסביר בעולם זה את נוכחותו של הרוע? כיצד ניתן להסביר את עוקצו של הרוע בטבע האנושי, אשר – לפחות על פי השקפתו של אוגוסטינוס – אינו מגיע לעולם להשתקת קולו של הרוע, גם כאשר האדם מפתח מאמצים כנים וישרים לטוב?

אינני מאמין שאדם כמו אוגוסטינוס הסתכל על שתי השאלות הללו כפי שמסתכל עליהן האדם הממוצע בן זמננו, גם אם הוא פילוסוף. עלינו לחפש את הגוון המיוחד שהיה לשאלות הללו לגבי אנשי המאה הרביעית והחמישית. על אוגוסטינוס עברו בפנימיותו חיים סוערים, וניתן אף לומר הוללים. אך מתוך חיי ההוללות והסערה הללו עלו בו שוב ושוב שתי שאלות אלו. מבחינה אישית הוא היה מפולג לשניים. אביו היה עובד אלילים ואילו אימו נוצריה אדוקה. האם לא חסכה במאמצים להטות את בנה לנצרות. ורצינות זו כוּונה בתחילה למניכאיזם. מאוחר יותר נעיף מבט על השקפת עולם זו, שנכנסה לתחום השקפתו של אוגוסטינוס לראשונה כשעבר מחיי הוללות לרצינות-חיים מלאה.

ואולם לאחר מכן – כמובן רק לאחר שנים – חש יותר ויותר דחייה מהמניכאיזם, ושוב שררה בו הסקפטיות, שלא נבעה רק ממעמקי הנפש או מגבהים מופשטים כלשהם, אלא מכל זרם התקופה של החיים הפילוסופיים, סקפטיות שבה התנהלה בזמן מסוים הפילוסופיה היוונית ואשר נשמרה אחר כך עד לזמנו של אוגוסטינוס.

אולם עתה הלכה ונסוגה הסקפטיות. לגבי אוגוסטינוס הסקפטיות היא רק דבר מה שחיבר אותו עם הפילוסופיה היוונית. סקפטיות זו הובילה אותו לדָבָר שלזמן מה הטביע ללא ספק רושם עמוק באורח יוצא מן הכלל על הסובייקטיביות שלו, על כל עמדת הנפש שלו. הסקפטיות הובילה אותו לכיוון שונה לחלוטין – למה שמכנים בדרך כלל בהיסטוריה של הפילוסופיה ניאופלטוניזם. אוגוסטינוס קיבל מהניאופלטוניזם הרבה יותר מכפי שסבורים בדרך כלל. כל אישיותו וכל מאבקיו של אוגוסטינוס ניתנים להבנה רק כשמבינים כמה נכנס לנפשה של אישיות זו מהשקפת העולם הניאופלטונית. כשנכנסים באופן אובייקטיבי להתפתחותו של אוגוסטינוס, מוצאים שהמשבר שפקד אישיות זו במעבר מהמניכאיזם לפלטוניזם לא חזר על עצמו באותה עוצמה כאשר עבר אוגוסטינוס מהניאופלטוניזם לנצרות. שכן ניתן למעשה לומר: אוגוסטינוס נשאר במובן מסוים ניאופלטוניקאי, עד כמה שיכול היה לעשות זאת. הוא נשאר ניאופלטוניקאי – אלא שהיה ביכולתו להישאר כזה עד דרגה מסוימת. ומשום שיכול היה להישאר כזה רק עד דרגה מסוימת, הביא אותו גורלו לכך שהתוודע להופעתו של כריסטוס ישוע. למעשה המעבר מן הניאופלטוניות לנצרות אינו בגדר קפיצה כה גדולה, אלא התפתחות טבעית אצל אוגוסטינוס. לא ניתן לשפוט את הנצרות האוגוסטינית באופן שבו היא חיה באוגוסטינוס, אם אין מסתכלים תחילה על המניכאיזם, צורה מהותית באותו זמן להתגברות על השקפת העולם הפגאנית הקדומה בעזרת התנ"ך, בעזרת היהדות.

בזמן שבו התעורר באוגוסטינוס, התפשט כבר זרם השקפת העולם של המניכאיזם בצפון אפריקה – שם התעורר באוגוסטינוס – וחי באנשים רבים בני ארצות המערב. לאחר שנוסד באפריקה במאה השלישית בערך בידי מַנִי הפרסי, הגיע המניכאיזם מבחינה היסטורית מעט מאוד לשאר העולם. אם מבקשים לאפיין את המניכאיזם אפשר לומר: הדברים היו אמורים יותר במכלול עמדתה של השקפת העולם הזו ופחות במה שמציינים כיום באופן מילולי כתכולתה.

האופייני למניכאיזם הוא קודם כל שלגביו לא היתה עדיין כל משמעות לשני חלקיה של החוויה האנושית, הצד הרוחני והצד המטריאלי. למילים או לאידיאות "רוח" ו"חומר" לא היתה כל משמעות במניכאיזם. המניכאיזם ראה במה שמופיע לחושים בצורה חומרית אלמנט רוחני, וכשדיבר על רוח לא התעלה מעבר למה שמציגים החושים. המניכאיזם ראה בכוכבים ובמהלכם – במידה גדולה בהרבה מכפי שסבורים היום, כאשר העולם נעשה כה מופשט ואינטלקטואלי – תופעות רוחיות, עובדות רוחיות, ובסודות השמש ראה בו-בזמן את מה שמתרחש כאן על האדמה בתור רוחי, ספיריטואלי. במניכאיזם לא היתה כל משמעות לדבֵּר מצד אחד על חומר ומצד שני על רוח. לגביו כל מה שהינו רוחני מתגלה בו-בזמן כחומרי וכל מה שמתגלה כחומרי הוא בשבילו הרוחני. לכן היה זה מובן מאליו למניכאיזם לדבֵּר על אסטרונומיה, על תופעות עולמיות, כפי שדיבר גם על היסוד המוסרי ועל ההתרחשויות בתוך התפתחות האנושות. כך קיים במניכאיזם, הרבה יותר מכפי שסבורים, הניגוד שאותו הציב בהשקפת העולם: אור וחושך, דבר מה שבא כחיקוי לפרס הקדומה, הוא בשבילו בו-זמנית יסוד רוחני מובן מאליו. ומובן מאליו הוא, שהמניכאיזם מדבר עדיין על השמש הנעה לכאורה במארג השמיים כעל דבר מה הקשור למהויות המוסריות ולאימפולסים המוסריים בהתפתחות האנושות, ושמתוך הקשרים הללו של הפיסי-מוסרי, המתרחשים במארג השמיים, הוא מדבר על גלגל המזלות כעל שנים-עשר ישויות שבאמצעותן אופיינו באופן ייחודי פעולותיה של הישות הראשונית, ישות האור הראשונית של העולם.

אך יש דבר מה נוסף המייחד את המניכאיזם. האדם אינו מופיע לגביו בשום פנים בתור מה שמופיע בפנינו כיום האדם. לנו מופיע האדם כמעין נזר הבריאה. בין אם מעדיף מישהו לחשוב באורח מטריאליסטי או ספיריטואלי – האדם מופיע היום לבריות כמעין נזר הבריאה והממלכה האנושית כממלכה הגבוהה ביותר – או לפחות כנזר ממלכת בעלי-החיים. בכך לא יכול היה המניכאיזם להודות. האדם שמהלך על האדמה, והתהלך עליה גם בזמנו, היה מבחינתו רק שריד שנשמר ממה שצריך היה להיות האדם באמצעות ישות האור האלוהית. האדם היה אמור להיות דבר מה שונה לגמרי ממה שמהלך כעת על האדמה בתור אדם. מה שמהלך כעת על האדמה כאדם נוצר משום שהאדם המקורי, שנוצר בידי ישות האור כדי לחזקה במלחמתה נגד דמונֵי החושך, הפסיד במלחמה כנגד הדמונים הללו, ואולם באמצעות הכוחות הטובים הוצב בשמש, כלומר נלקח בידי ממלכת האור עצמה. אך הדמונים הצליחו לנתק כביכול פיסת אדם מקורי מהאדם האמיתי שנמלט לשמש וליצור ממנו את המין האנושי של האדמה, המסתובב איפוא כאן על האדמה כתוצאה גרועה של מה שלא יכול היה לחיות כלל כאן על האדמה, משום שהורחק אל השמש במלחמת הרוחות הגדולה. כדי להחזיר את האדם – המופיע על האדמה בדרך זו כמעין השלכה רעה – לייעודו המקורי, הופיעה ישות כריסטוס, ובאמצעות פעילותה אמורה פעילותם של הדמונים להילקח מהאדמה.

אני יודע היטב, רבותי הנכבדים, שכל מה שניתן להבין מהשקפת העולם הזו במילים מתוך צורת הדיבור בת-זמננו לא יכול להיות מספק. שכן המכלול נובע ממעמקיה של חוויה נפשית שונה באופן מהותי מזו העכשווית. אך הדבר המהותי שבו מדובר היום חייב להיות מה שהעליתי. שכן עד כמה שיופיע הדבר כדמיוני, את מה שאני מספר לכם על מהלך התפתחות האדמה במובן המניכאי, מדמה המניכאיזם לא כדבר שיש לראותו ברוח בלבד, אלא כדבר מה המתרחש בתור תופעה שהיינו מציינים כיום כתופעה חושית בפני העיניים הפיסיות, ובו בזמן כרוחנית.

זהו הדבר הראשון שפעל בעוצמה על אוגוסטינוס. הבעיות הקשורות לאישיותו של אוגוסטינוס עולות למעשה רק בכך שמבינים את ההשפעה העצומה הזו של המניכאיזם – את העיקרון הרוחני-מטריאלי שלו. יש לשאול: מה גרם להתעוררות חוסר הסיפוק של אוגוסטינוס מהמניכאיזם? לאמיתו של דבר לא גרם לכך התוכן המיסטי של המניכאיזם, כפי שאפיינתי עתה. חוסר הסיפוק התעורר ממכלול עמדתו של המניכאיזם.

תחילה נמשך אוגוסטינוס במובן מסוים וחש סימפטיה למוחשיות החושית, עם התמונתיות שבה הופיעה השקפה זו לפניו. ואולם לאחר מכן התעורר בו, דווקא עם התמונתיות הזו, דווקא עם מה שנראה באופן חומרי-רוחני ורוחני-חומרי, דבר מה שלא יכול היה להביא לו סיפוק. אי אפשר להסתדר נכונה עם הדברים, אלא כאשר נוטשים כאן את מה שרואים לעיתים קרובות כהתבוננות פורמאלית, ויוצאים אל המציאות, כאשר מפנים את המבט לעובדה שאוגוסטינוס היה אדם הדומה לאנשי ימי הביניים, ואלי אף לאדם בן העת-החדשה, יותר מכפי שיכול היה להידמות לאותם בני אדם שהיו, באמצעות הלך הנפש שלהם, נושאיו האמיתיים של המניכאיזם. לאוגוסטינוס היה כבר משהו שאפשר לציין כהתחדשות חיי הנפש.

בהזדמנויות אחרות הוצבע, גם בהרצאות פומביות, על מה שמדובר כאן. בתקופתנו האינטלקטואלית, הנוטה להפשטות, מסתכלים למעשה תמיד על מה שמהווה מבחינה היסטורית, ביחס למאה מסוימת, את ההשפעה האמורה לנבוע ממה שהביאה המאה הקודמת וכן הלאה. בבני אדם אינדיבידואליים זוהי שטות מוחלטת לומר כי מה שהתרחש למשל במאה השמונה-עשרה מכיל בתוכו רק השפעה של מה שהתרחש במאות השלוש-עשרה או הארבע-עשרה. שכן ביניהן מצוי דבר מה החותר ופועל מתוך עומקי עומקיו של הטבע האנושי, שאינו תוצאה בעלמא של מה שקדם לו במובן שבו ניתן לדבר באופן מוצדק על תוצאה כנובעת מגורם מסוים, אלא כְּמַה שנכנס אל החיים האנושיים בתור הבשלת המין המגיעה ממהות האנושות. גם ביחס לתקופות אחרות של התפתחות האדם האינדיבידואלי יש להכיר קפיצות מעין אלו, כאשר דבר מה מגיח מתוך המעמקים אל פני השטח. כך לא ניתן לומר: מה שקורה הוא רק תוצאה בלתי אמצעית, בקו ישר, של מה שקדם לו.

קפיצות מעין אלו מתרחשות גם באנושות בכללותה, וחייבים לקבל את העובדה שהמניכאיזם התקיים לפני קפיצה מעין זו, ולאחריה התקיימה אותה תפיסת נפש, אותה עמדה נפשית, שבה היה גם אוגוסטינוס. אוגוסטינוס לא יכול היה להסתפק פשוט בחיי הנפש שלו בלא שיעפיל ממה שיש למניכאיסט באופן חומרי-רוחני, לרוחני טהור – מה שנוצר ונראה ברוח בלבד. אוגוסטינוס היה חייב להתעלות לדבר מה חופשי מחושיות יותר מכפי שהיה מסוגל מניכאיסט להתעלות. לכן היה חייב להפנות עורף להשקפת העולם התמונתית והמוחשית של המניכאיזם. זה היה הדבר הראשון שהתבטא בנפשו באינטנסיביות רבה, ואנו קוראים זאת מתוך מילותיו: "העובדה שכאשר בקשתי לחשוב על אלוהים חייב הייתי לדמותו באופן גשמי והאמנתי שאינו יכול להתקיים כסוגו-הוא, היתה הסיבה העיקרית וכמעט היחידה לטָעוּת שממנה לא יכולתי להימנע."

כך הצביע אוגוסטינוס לאחור על הזמן שבו חי בו המניכאיזם, על רוחניותו החושית והחושיות הרוחנית. כך הצביע על אותו הזמן ואפיין את התקופה הזו בחייו כטעות. הוא נזקק לדבר מה שאותו ראה כמשהו העומד בבסיס הישות האנושית. הוא נזקק למשהו שלא ניתן לראותו ישירות כפי שרואים את עיקרון המניכאיזם – כרוחני-חושי ביקום החושי. כפי שנאבק בו הכל באינטנסיביות, ברצינות ובעוצמה כדי לצאת לפני השטח של הנפש, כך גם זה: "שאלתי את האדמה, והיא ענתה: אני איני הדבר. ומה שמצוי עליה אומר על עצמו אותו דבר."

מה שאל אוגוסטינוס? הוא שאל מהו האלוהי הממשי. הוא שאל את האדמה וזו אמרה לו: אני איני הדבר. במניכאיזם ענו לו: אני הוא הדבר בתור אדמה, עד כמה שהאלוהי מתבטא בפעולות הארציות. ואוגוסטינוס הוסיף ושאל: "שאלתי את הים והתהומות ומה שהם מסתירים בעצמם מן החי: איננו מהווים את אלוהיך. חפש מעבר לנו. שאלתי את האויר הנושב, וכל היקף האובך ענה לי על כל יושביו: הפילוסופים המחפשים בנו את ישות הדברים, מטעים עצמם. איננו אלוהים." גם הים וגם היקף האובך אינם אלוהים, וגם לא כל מה שנראה באופן פיסי. "שאלתי את השמש, את הירח ואת הכוכבים. הם ענו: איננו האלוהים שאתה מחפש."

כך פילס אוגוסטינוס את דרכו החוצה מהמניכאיזם, דווקא מהיסוד שמאופיין, לפחות בהקשר זה, כדבר המשמעותי ביותר במניכאיזם. אוגוסטינוס ביקש רוחניות המשוחררת מהחושיות. הוא עמד בדיוק בתקופת ההתפתחות של הנפש האנושית, שבה חייבת היתה הנפש להיאבק כדי להשתחרר מראיית הנגלה לעין של החושים בלבד בתור היסוד הרוחני, וראיית הרוחני כחושי. שכן גם בהקשר זה הובנה הפילוסופיה היוונית לא נכון. משום כך תחילת ספרי "חידות הפילוסופיה" כה קשה להבנה, משום שניסיתי לאפיין את הפילוסופיה היוונית כפי שהיתה באמת.

כשמדובר היווני על אידיאות, על מושגים, כאשר מדבר על כך אפלטון, לדוגמא, סבורים כיום כי אפלטון או יווני בכלל התכוון באידיאות שלו למה שאנו מציינים כיום כמחשבות או אידיאות. אין זה כך. היווני דיבר על אידיאות כעל דבר מה שאותו חש בעולם החיצון בדיוק כפי שאנו מדברים על תחושת הצבעים או הצלילים בעולם החיצון. מה שרק עוצב מחדש עם המניכאיזם, ניתן לומר, עם גוון מזרחי, התקיים למעשה בכל השקפת העולם היוונית. היווני ראה את האידיאה שלו כפי שאנו רואים את הצבעים. היו לו עדיין החושי-רוחני והרוחני-חושי, אותה חוויה של הנפש שלא התעלתה למה שאנו מכירים כרוחני המשוחרר מהחושי. כיצד אנו תופסים זאת כעת – אם בתור הפשטה בעלמא או כתוכן ריאלי של נפשנו – בזאת אין ברצוננו להכריע ברגע זה. כל מה שאנו מכנים חוויה משוחררת-חושיות בנפשנו, איננו דבר שהיווני עסק בו. היווני לא הבחין באותו מובן שלנו בין חשיבה לקליטת רשמים חיצונית.

כל תפיסת הפילוסופיה האפלטונית חייבת היתה למעשה להיות מתוקנת מנקודת מבט זו, שכן רק אז קיבלה את פניה הנכונות. כך ניתן איפוא לומר: המניכאיזם אינו אלא עיצוב פוסט-נוצרי – כפי שאמרתי, עם גוון מזרחי – של מה שהיה ביווניות. אין מבינים גם את אריסטו, הגאון הגדול אך הזעֵיר-בורגני שחתם את הפילוסופיה היוונית, אם אין יודעים שכאשר דיבר על המושגים, עמד אמנם ביציבות על הגבול של תפיסת הדברים בהפשטות משוחררות מהחושים, ואולם לאמיתו של דבר דיבר, במובן המסורת שחש, על מה שגם המושגים ראו עדיין בהיקף עולם החושים כמו רשמי החושים.

אוגוסטינוס פשוט נאלץ – באמצעות נקודת המבט שאליה הגיעו נפשות בני האדם בתקופתו, באמצעות תהליכים ריאליים שהתרחשו בנפשות בני האדם שבקרבם עמד כאישיות יוצאת דופן במיוחד – לא לחוות עוד בנפש רק כפי שהיווני חווה, אלא להעפיל לחשיבה משוחררת-חושיות, לחשיבה המכילה עדיין תוכן גם כשאינה מדברת על האדמה, על האויר, על הים, על הכוכבים, השמש והירח – חשיבה בעלת תוכן בלתי מוחשי. אוגוסטינוס חתר לאלוהות שברשותה אמור היה להיות תוכן בלתי מוחשי מעין זה. ועתה דיברו אליו רק פילוסופים, השקפות עולם, שאת מה שהיה להם לומר לו אמרו למעשה מנקודת מבט שונה לגמרי – מנקודת המבט של החושי-על-חושי שאופיינה. אין פלא איפוא, שמאחר שנפשות אלו שאפו בדרך בלתי מוגדרת לדבר מה שלא היה קיים עדיין – וכאשר הצליחו להגיע, כמו עם זרועות רוחיות, למה שהיה שם, יכלו למצוא רק מה שלא היה ביכולתם לקבל – אין פלא שהנפשות הללו הגיעו לסקפטיות!

אולם מצד שני כה חזקה היתה באוגוסטינוס ההרגשה שהוא עומד על קרקע בטוחה של אמת ושהוא מקבל הסבר על השאלות בקשר למקורו של הרוע, עד שבאותה מידה האירה לתוך נפשו בצורה ניכרת השקפת העולם של הניאופלטוניזם שניצבה בתקופתה האחרונה של ההתפתחות היוונית של הפילוסופיה, בעיקר באישיותו של פלוטינוס, ואשר מגלה גם מבחינה היסטורית – מה שלא יכלו למעשה לגלות הדיאלוגים של אפלטון ובמידה המועטה ביותר הפילוסופיה האריסטוטלית – כיצד התנהלו כל חיי הנפש כאשר ביקשו הפנמה מסוימת, יציאה אל מעבר לנורמלי.

פלוטינוס הוא מעין שריד אחרון של סוג בני אדם שביקש אופן הכרה שונה לגמרי לחיים פנימיים של הנפש, מזה שיכול היה להיות בכלל מובן לאחר מכן, מזה שעליו ניתן היה לפתח מושג כלשהו לאחר מכן. פלוטינוס מופיע למעשה בפני האדם בן זמננו כהוזה. הוא נראה, לאלה אשר קלטו לתוכם יותר או פחות מהסכולסטיקה של ימי הביניים, כחולם בהקיץ – ואף כחולם בהקיץ מסוכן. חוויתי זאת באורח חוזר ונשנה. ידידי הוותיק וינסנץ קנאואֶר, הנזיר הבנדיקטי, שכתב על ההיסטוריה של הפילוסופיה וחיבר גם ספר על הבעיות העיקריות של הפילוסופיה מתָאלֶס ועד הַמֶרְלִינְג, היה התגלמות רכות הלב. אדם זה לא חירף מימיו שום תקופה אחרת, מלבד כאשר נסבה השיחה על הפילוסופיה הניאופלטוניסטית, ובעיקר על פלוטינוס. הוא הפך להיות זדוני ומעליב ביחס לפלוטינוס, בהאשימו אותו כחולם בהקיץ מסוכן. האריסטוטלי אן והאמפיריקן מלא שאר-הרוח פרנץ ברטאנו, שנשא בנפשו בעומק בלתי רגיל ובדרך אינטנסיבית גם את הפילוסופיה של ימי הביניים, כתב ספרון בשם: "הפילוסופיה שיוצרות התקופות השונות", בו הוא משתלח בפלוטינוס, שכן פלוטינוס, כפילוסוף, היה לפי דעתו חולם בהקיץ מסוכן בסוף התקופה היוונית. קשה מאד לפילוסופים בני זמננו להבין את פלוטינוס.

על פילוסופים אלו בני המאה השלישית עלינו לומר: מה שאנו חווים כתוכן שכלנו, כתוכן תבונתנו, מה שאנו חווים כסך של מושגים שיצרנו לעצמנו על העולם, אינו מהווה בשבילם בשום אופן את מה שהוא מהווה בשבילנו. ברצוני לומר, אם יורשה לי להתבטא באורח תמונתי: אנו תופסים את העולם באמצעות רשמי החושים, מביאים את רשמי החושים הללו באמצעות הפשטה לכלל מושגים ומסיימים בדרך זו במושגים. המושגים מצויים ברשותנו כחוויות נפש פנימיות ואנו יודעים פחות או יותר – אם אנו בני אדם ממוצעים של ההווה – שברשותנו הפשטות, דבר מה ששאבנו כאילו מתוך הדברים. הדבר המהותי הוא שאנו מסיימים בכך. אנו מפנים את תשומת הלב להתנסויות החושים ומסיימים במקום שבו אנו יוצרים את סך המושגים והאידיאות שלנו. לגבי פלוטינוס לא היה הדבר כך. כל העולם הזה של תחושות החושים היה בקושי קיים לגביו. אך מה שהיה בשבילו דבר מה שעליו דיבר כפי שאנו מדברים על צמחים, מינרלים, בעלי-חיים ואנשים פיסיים, היה משהו שאותו ראה כנמצא מעבר למושגים. זה היה עולם רוח, ולעולם-רוח זה היה לגביו גבול תחתון. הגבול התחתון הזה היו המושגים. בעוד שאנו רוכשים את המושגים בכך שאנו פונים לעצמֵי החושים, הופכים אותם למופשטים, יוצרים לעצמנו את המושגים ואומרים: המושגים הם הסיכום, התמצית של הטבע האידיאי מתוך רשמי החושים – אמר פלוטינוס, שדאג פחות לרשמי החושים: אנו כבני אדם, חיים בעולם-רוח ומה שמגלה לנו עולם הרוח הזה כדבר האחרון, מה שאנו רואים כגבולו הנמוך – אלו המושגים.

בשבילנו נמצא מתחת למושגים העולם החושי. בשביל פלוטינוס נמצא מעל למושגים עולם רוחני, העולם האינטלקטואלי הממשי, העולם של ממלכת הרוח הממשית. נוכל להשתמש גם בתמונה זו: נחשוב שאנו צוללים בים ומביטים למעלה עד לפני השטח של הים. איננו רואים מאומה מלבד פני השטח הללו. איננו רואים מאומה מעל לפני השטח. אז מהווים פני השטח את הגבול העליון. אנו חיים בים ויש לנו אולי את התחושה: הגבול הזה תוחם לנו את יסוד החיים שבו אנו נמצאים – אילו היינו ישויות הבנויות לחיים בים.

לגבי פלוטינוס היה זה שונה. הוא לא ראה סביבו את הים הזה. אך הגבול שהוא ראה היה גבול עולם המושגים שבו חיה נפשו, הגבול התחתון של מה שהיה מעל לה – כפי שאנו היינו תופסים את גבול הים בחלל האויר או בעולם העננים וכיוצא בזה. לגבי פלוטינוס – ובכך הוא סבר בהחלט שהוא ממשיך את השקפתו האמיתית של אפלטון – מה שנמצא מעל למושגים היה בחזקת מה שאפלטון כינה עולם האידיאות. עולם האידיאות הזה הוא דבר מה שעליו מדובר, במובן של הפלוטיניזם, כעולם במלוא מובן המילה.

אין זה פשוט מבחינתכם, אף כשאתם סובייקטיביסטים או חסידים של הפילוסופיה הסובייקטיביסטית המודרנית, לומר, שאתם מביטים החוצה אל האחו: לי יש האחו שלי, לך יש האחו שלך ולשלישי האחו שלו – גם כשאתם משוכנעים שלכולכם יש רק את הדימוי של האחו. אתם מדברים על האחו האחיד, על האחו האחד שנמצא בחוץ. כך דיבר פלוטינוס על עולם האידיאות האחד ולא על עולם האידיאות שבראש זה, בראש השני או בראש השלישי. בעולם האידיאות הזה – ולכך ניתן לשים לב כבר מכל האופן שבו יש לאפיין את מהלך המחשבות המוביל אליו – בעולם האידיאות הזה נוטלת הנפש חלק. כך ביכולתנו לומר: מתוך עולם האידיאות, כשהיא חווה את עולם האידיאות הזה, מתפתחת הנפש, הפְּסִיכֵה. וכפי שעולם האידיאות יוצר את הנפש, את הפְּסִיכֵה, כך יוצרת לעצמה הנפש מצידה את החומר שבו היא מתגשמת. הדבר שממנו מקבלת הפְּסִיכֵה את גופה הוא איפוא יצירה של פְּסִיכֵה זו.

אולם כאן הוא מקור האינדיבידואציה. כאן מתחלקת הפְּסִיכֵה – שבאופן הרגיל נוטלת חלק בעולם האידיאות האחיד – לגוף א', לגוף ב', וכן הלאה, ובכך נוצרת לראשונה הנפש היחידה. הנפשות היחידות נוצרו מכך שהפְּסִיכֵה התחלקה לגופים חומריים יחידים. בדיוק כפי שכאשר לפנָי כמות גדולה של נוזל בתור אחדות, ואני נוטל עשרים כוסות וממלא כל אחת מהן בנוזל זה, כך שהנוזל שמהווה אחדות נמצא כעת בתוכן, בדיוק כך נמצאת הפְּסִיכֵה בתוכי על ידי כך שהתגשמה בגופים – אותם יצרה היא עצמה. כך ניתן לראות במובן הפלוטיניקאי את האדם, קודם כל על פי צידו החיצוני, על פי כלי הקיבול שלו. ואולם זהו למעשה רק הדבר שבאמצעותו מתגלה הנפש, שבאמצעותו היא הופכת את עצמה לאינדיבידואלית. אז על האדם לחוות באופן פנימי את נפשו שלו, המתנשאת לעולם האידיאות. אז מתקיימת צורה גבוהה של חוויה. לעובדה שאנשים מדברים על מושגים מופשטים לא היתה כל משמעות לפלוטיניסט, שכן על מושגים אבסטרקטיים מעין אלו היה אומר הפלוטיניסט: מה צריך להיות הדבר הזה, מושגים מופשטים? מושגים אינם יכולים להיות מופשטים, מושגים אינם יכולים להיות תלויים באויר, הם חייבים לשקוע מטה מתוך הרוח. עליהם להיות התגלויות מוחשיות של הרוחני.

זהו איפוא, חוסר צדק לפרש זאת כאילו מה שהובא כאידיאות היה בעל אופי מופשט כלשהו. זהו הביטוי לעולם אינטלקטואלי, עולם של רוחניות. זה מה שהתקיים גם בחווייתם הרגילה של אותם אנשים שמתוך הקשריהם צמחו פלוטינוס וחסידיו. מבחינתם לא היתה כל משמעות לדיבור על מושגים כפי שאנו מפתחים אותם, משום שלגביהם התקיימה רק התפשטותו של עולם הרוח אל הנפשות. ובגבול של התפשטות זו, בחוויה, התקיים עולם המושגים הזה.

אולם רק כאשר העמיק אדם, רק כשהוסיף לפתח את נפשו, בא לקיום מה שהאדם הרגיל לא יכול לדעת כיום, שאותו חווה מי שהתעלה לחוויה גבוהה. הוא חווה את מה שהיה אף מעל לעולם האידיאות, את האחד – אם נכנה אותו כך – את חוויית האחד, שהיתה לגבי פלוטינוס דבר ששום מושג לא יכול היה להגיע אליו, משום שהיה מעל לעולם המושגים. ניתן היה להגיע אליו רק כשיכול היה אדם לשקוע לפנימיותו בלא מושגים – במה שאנו מכנים כאן במדע הרוח שלנו אימגינציה. תוכלו לקרוא על כך בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים" – אלא שהדבר שאליו מתכוונים בספר זה נבנה במובן של זמננו, בעוד שאצל פלוטינוס הוא נבנה במובן הקדום. מה שניתן לכנות שם אימגינציה הגיע, לפי פלוטינוס, למה שהשתרע מעל לעולם האידיאות.

מתוך השקפה הכוללת הזו על העולם הגיעה למעשה לפלוטינוס כל הידיעה על הנפש האנושית. הוא נמצא לאמיתו של דבר בתוכה. ניתן להיות אינדיבידואליסט במובן של פלוטינוס, רק כאשר בו-בזמן יודעים כיצד האדם מתעלה וחי בדבר מה המתנשא מעבר לכל אינדיבידואליות, אם יודעים כיצד מתעלה האדם אל הרוח, שבה הוא עולה כביכול כלפי מעלה, בעוד לנו כיום, בתקופתנו, יש ההרגל לשקוע מטה אל עולם החושים. אך כל מה שמהווה כאן ביטוי למשהו שסכולסטיקן אמיתי רואה כחלום בהקיץ, אינו מהווה לגבי פלוטינוס מאומה שנחשב. זו אינה היפותזה בשבילו. לפלוטינוס היתה זו קליטת-רשמים ודאית עד לאחד שניתן היה לחוותו רק במקרים יוצאים מן הכלל. לפלוטינוס היתה זו קליטת-רשמים כה ודאית, כה מובנת מאליה, כפי שבשבילנו כיום מינרלים צמחים וחיות מהווים קליטות-רשמים. הוא דיבר רק במובן של דבר שנחווה באמת בנפש באורח בלתי אמצעי כשדיבר על נפש, כשדיבר על הלוגוס שנטל חלק בנוֹאוּס, בעולם האידיאות, ובָאחד.

אוגוסטינוס נאבק להגיע מתוך ראייתו החושית לחוויה רוחנית משוחררת-חושים של הנפש. לגבי פלוטינוס מהווה העולם כולו רוח. העצמים החושיים אינם קיימים בשבילו, שכן כל מה שמופיע כחומרי אינו אלא דרך התגלות, דרך ההתגלות הנמוכה ביותר, של הרוח. הכל רוח, ואם רק נחדור עמוק מספיק אל תוך הדברים יתגלה הכל כרוח. זהו דבר שאוגוסטינוס לא היה יכול ללכת איתו לגמרי. מדוע? משום שלא היתה לו הראיה. משום שאם אתאר את פלוטינוס בתור שריד של תקופות קדומות שבהן היו לאדם צורות ראיה מעין אלו, הרי אוגוסטינוס חי בתקופתו כמבשר – ההיפך משריד – כמבשר של אותם בני אדם שלא יכלו עוד להרגיש, לחוש ולקלוט כי עולם האידיאות מהווה התגלות כלפי-מטה של עולם רוח. הוא לא ראה זאת עוד. הוא היה יכול רק לספר לעצמו על כך, הוא היה יכול ללמוד זאת מאחרים. היה ביכולתו להגיע לכך שאמרו לו זאת והיתה לו עדיין הרגשה שנעוץ בכך דבר מה המהווה דרך אנושית לאמת. זו היתה התהום שעמדה בין אוגוסטינוס לפלוטיניזם. אוגוסטינוס מעולם לא חדל לגמרי לשאוף להבנה פנימית של הפלוטיניזם, ואולם הראיה לא נפתחה לפניו. הוא רק הרגיש שבעולם זה חייב להיות משהו, אך לא היה ביכולתו לחדור לתוכו.

זה היה הלך הנפש שבו נסוג אוגוסטינוס לבדידות, אותה בדידות שמתוכה למד להכיר אחר כך את התנ"ך והנצרות, ומאוחר יותר את דרשותיו של אמברוזיוס ואת מכתבי פאולוס. היה זה הלך הנפש שהביאו לבסוף לומר: כל מה שפלוטינוס חיפש בתור ישות העולם בישות עולם האידיאות, בנוֹאוּס או ב-אחד, שאליהם מגיע האדם רק במצבים מועדפים מיוחדים של הנפש, הופיע בצורה גופנית על האדמה בדמות אנושית באמצעות כריסטוס ישוע. הדבר הבזיק בו כשכנוע מתוך כתבי הקודש: אינך צריך לחדור ל-אחד, עליך רק להביט על מה שמועבר לך במסורת ההיסטורית על כריסטוס ישוע. כאן ירד ה-אחד והפך לאדם.

אוגוסטינוס המיר את הפילוסופיה של פלוטינוס בכנסיה. את העובדה שעבר לכנסיה ביטא בצורה ברורה מספיק. הוא ביטא זאת באומרו: "מי יכול היה להיות כה עיוור, כדי לומר שהכנסיה של האפוסטלים אינה משרתת שום אמונה שהנה אמיתית ונישאת בהסכמה בידי כה הרבה אחים, המעבירים את כתביה מתוך אמונה לבאים אחריהם, כפי ששמרה גם את במות-ההוראה שלה עד לבישופים הנוכחיים עם מורשת המובטחת בקפדנות." זהו הדבר שאוגוסטינוס החשיב, מתוך הלך הנפש שצוין, כבעל הערך העיקרי, אשר לבסוף, אם רק עוקבים אחר כמה מאות שנים, ניתן להוכיחו: התקיימו בני אדם שהכירו עדיין את תלמידי האדון, וקיימת בצורה מהימנה מסורת מתמשכת, על-פיה הופיע על האדמה מה שפלוטינוס ניסה להגיע אליו בדרך שצוינה.

כעת התעוררה באוגוסטינוס השאיפה לשנות את הפלוטיניזם – עד כמה שיכול היה לחדור אליו – להבנה של מה שנפתח לפני הרגשתו ותחושתו, לפני קליטתו הפנימית, באמצעות הנצרות. הוא יישם למעשה את מה שקיבל באמצעות הפלוטיניזם כדי להבין את הנצרות ותכולתה. כך עיצב מחדש את המושג של האחד. לגבי פלוטינוס היה האחד בגדר חוויה. לגבי אוגוסטינוס, שלא היה יכול להגיע עד לחוויה הזו, היה האחד דבר מה שאותו ציין במונח המופשט "קיום". עולם האידיאות היה בשבילו מה שציין במושג המופשט "ידע". פְּסִיכֵה היתה מה שציין במושג המופשט "חיים" או גם במושג "אהבה". אוגוסטינוס אפיין לנו בדרך כה מפתה בצורה הטובה ביותר את העובדה שהוא ניסה לתפוס את עולם הרוח, שממנו ירד, לפי דעתו, כריסטוס ישוע, במושגים ניאופלטוניים, פלוטיניסטיים: כאן מעל לבני האדם יש עולם שממנו בא כריסטוס. החלוקה לשלוש היתה דבר מה שהובהר לאוגוסטינוס מתוך הפלוטיניזם. שלוש ישויות השילוש: האב, הבן והרוח, הובהרו לו מתוך הפלוטיניזם:

אחד – קיום

עולם האידיאות – ידע השילוש

פְּסִיכֵה – חיים – אהבה

ואם שואלים ברצינות: מה מילא את נפשו של אוגוסטינוס כשדיבר על שלושת הגורמים הללו? יש לענות: מילה אותו מה שלמד מפלוטינוס. הוא נשא, גם אל הבנת כתבי הקודש, את מה שלמד מפלוטינוס. אפשר לראות כיצד המשיך עוד הדבר, שכן השילוש הזה התקיים שוב בצורה חיה, לדוגמא, בסקוטוס אריגאנה, שחי בחצרו של קארל הקרח במאה התשיעית ואשר כתב ספר על חלוקת הטבע, בו אנו מוצאים עדיין שילוש דומה. הנצרות קיבלה את פירוש תוכנה מתוך הפלוטוניום. אולם מה שנשאר באוגוסטינוס בצורה חזקה במיוחד מתוך הפלוטיניזם, היה דבר מה מהותי לפלוטיניזם. חישבו על כך שלמעשה רק כשהפְּסִיכֵה ירדה לחומר כמעין כלי קיבול, החל האדם להוות אינדיבידואליות ארצית. אם נעלה מעט אל הישויות הגבוהות, אם נעפיל מן האנושי אל האלוהי או הרוחי, בהם מושרש השילוש, איננו עוסקים עוד באדם היחיד. שם מדובר כביכול בסוג, באנושות.

מתוך מושגינו הנוכחיים, איננו מפנים עוד בדרך חזקה כזו את הדימויים שלנו אל האנושות בכללותה, כפי שאוגוסטינוס עשה מתוך הפלוטיניזם. ברצוני לומר שבני האדם, כאשר הם נראים מלמטה, נתפסים כאינדיבידואלים. האנושות כולה כשהיא נראית מלמעלה – אם אפשרי לומר זאת באופן היפותטי – נתפסת כאחד. פלוטינוס כלל את האנושות כולה – כשהיא נראית מנקודת מבט זו בראיה מלפנים – באדם הראשון. וכאשר ירד אדם הראשון מעולם הרוח הוא היה ישות הקשורה לאדמה, שהיה לה רצון חופשי ואשר, מאחר שחי בה הדבר שהיה עדיין שם למעלה – לא מה שנבע מההטעיה של החומר – לא היתה מסוגלת לחטוא. היה זה בלתי אפשרי לאדם זה, שנקרא אדם, לחטוא ולהיות בלתי חופשי, ובכך היה זה גם בלתי אפשרי למות. כאן באה השפעתה של מה שאוגוסטינוס חש כרוח-הנגד, כישות השטן. זו ניסתה לפתות את האדם. הוא נפל אל החומר ועימו האנושות כולה.

אתם רואים עד לאיזו מידה עמד אוגוסטינוס, עם הידע שקלט, לגמרי בתוך הפלוטיניזם. האנושות כולה היא בשבילו אחד. לא האדם היחיד חטא, אלא באדם הראשון חטאה האנושות כולה. אם נכנסים למה שמצוי לעיתים קרובות בין השורות, בעיקר בכתביו האחרונים של אוגוסטינוס, רואים עד כמה הלך והתקשה אוגוסטינוס לכלול במבטו את האנושות כולה, את האפשרות שהאנושות כולה חטאה. שכן נמצא בו כבר האדם המודרני, המבשר – בניגוד לשריד. חי בו האדם האינדיבידואלי, החש את העובדה שהאדם היחיד ייקח יותר ויותר את האחריות לגבי מה שהוא עושה ולומד. ברגע מסוים הופיע בפניו הדבר כבלתי אפשרי, לחוש כי האדם היחיד אינו אלא מרכיב באנושות בכללותה. אך הניאופלטוניזם, הפלוטיניזם, היה כה נוקשה בו, עד שלא היה ביכולתו אלא להפנות את המבט לאנושות בכללותה. וכך איפוא, עבר מצב זה בכל בני האדם – מצב החטא והמוות – למצב של חוסר היכולת להיות חופשי, חוסר היכולת להיות בן-אלמוות.

האנושות כולה נפלה בכך והוסטה ממקורה הראשוני. האל, אילו היה פועל כדין, היה פשוט משליך כעת את האנושות. אך הוא אינו פועל רק על פי מידת הדין, אלא גם על פי מידת הרחמים – כך הרגיש אוגוסטינוס. לכן החליט האל להציל חלק מהאנושות – והדגש הוא על חלק מהאנושות – כלומר, החלטת האל דנה חלק מהאנושות לקבלת החסד, שבאמצעותו הוחזר חלק זה של האנושות ממצב חוסר היכולת להיות חופשי, חוסר היכולת להיות בן אלמוות, למצב של יכולת החופש ויכולת האלמוות, המסוגלים להתממש כמובן רק לאחר המוות. חלק מהאנושות הוחזר למצב זה. החלק האחר שלא נבחר – נשאר במצב החטא. כך התפלגה האנושות לשני החלקים הללו: אלה שנבחרו ואלה שהושלכו. כאשר מתבוננים באנושות במובנו של אוגוסטינוס, היא מתחלקת פשוט לשני חלקים: לאלה שנועדו לאושר בלא טרחה מצידם, פשוט משום שבתכנית האלוהית כוונו לכך, ולאלה אשר מה שלא יעשו לא יהיה ביכולתם להגיע לחסד, אלה שנידונו וגורלם נחרץ מראש לנידוי. השקפה זו, הידועה גם כתורת חריצת-הדין-מראש, נבעה לאוגוסטינוס מתוך האופן שבו הפנה את מבטו אל האנושות בכללותה. אם חטאה האנושות כולה, היתה למעשה האנושות כולה ראויה לשאת את הגורל של אותו חלק מהאנושות שהושלך.

אלו מאבקים רוחניים נוראים נבעו מתורת חריצת-הדין-מראש הזו, וכיצד צמחה ממנה הפֵּלַגיאָניות (תורתו של פלאגיוס, בן המאה הרביעית, שכפר בחטא הקדמון וטען שהאדם הוא בעל בחירה חופשית), על כך נדבר מחר. אך היום ברצוני רק להוסיף לסיום: אנו רואים כיצד עמד אוגוסטינוס כאישיות לוחמת בצורה חיה בתוך ההשקפה שהתעלתה אל הרוחני ואשר לגביה היתה האנושות מכלול. הוא פירש אותה לעצמו במובנו שלו, במובנה של תורת חריצת-הדין-מראש. אולם בנפשו חי הדחף להעפיל מתוך האינדיבידואליות האנושית לרוחני משוחרר-חושים, רוחני שיכול גם הוא לנבוע רק מהאינדיבידואליות. זה היה המאפיין של התקופה אשר אוגוסטינוס היה מבשרה – שבתקופה זו נעשו בני האדם מודעים למה שלא היו מודעים לו בתקופות הקדומות: לחוויה האינדיבידואלית.

דברים רבים מתקבלים כיום כפראזות, קלופשטוק היה עדיין רציני ולא דיבר בפראזות, כשהחל את "המשיח" שלו במילים: שירי, נפש בת-אלמוות, על ישועת האדם החוטא. הומרוס, באותה רצינות וכנות, החל במילים: שירי, הו מוזה, על הגבר אודיסיאוס רב-הנדודים. אנשים אלו לא דיברו על מה שחי באינדיבידואליות. הם דיברו על מה שדיבר מתוכם בתור אנושות כללית, בתור נפש המין, בתור פְּסִיכֵה. זו אינה פראזה כאשר הומרוס נותן למוזה לשיר במקומו-הוא. התופעה שהאדם יכול חוש את עצמו כאינדיבידואליות רק החלה לבקוע. אוגוסטינוס הוא אחד הראשונים שחשו לאמיתו של דבר את קיומו האינדיבידואלי של האדם עם האחריות האינדיבידואלית. לכן הוא חי בפיצול הזה בתוך עצמו, אך בחווייתו נוצרה השאיפה האינדיבידואלית לרוחני הבלתי-חושי. בתוכו התקיים מאבק אישי, סובייקטיבי.

בתקופה שבאה לאחר מכן נאטמה גם ההבנה שיכלה להיות עדיין ברשותו של אוגוסטינוס לגבי הפלוטיניזם. ולאחר שהפילוסופים היווניים, השרידים האחרונים של אפלטון, נדדו יחד עם פלוטינוס לגלות בפרס, לאחר שהגיחו ממשיכיהם של הפילוסופים הללו באקדמיה של גוֹנְדִי-שָהפּוּר, חדלה בארצות המערב ההסתכלות-מעלה אל הרוחי ונשאר רק מה שהועבר לעולם מן ההבנה הכללית השטחית שבה הובן אריסטו כפילוסופיה יוונית מסוננת, וגם זאת רק ברסיסים קטועים. דבר זה נפוץ והגיע אחר כך בדרך עקיפין, כפי שראינו, דרך הערבים לאירופה. זה היה הדבר שביטא את העובדה ששום תודעה לא ידעה עוד על עולם אידיאות ממשי, ועולם זה לא היה עוד לשום פלטוניזם בגדר הדבר עצמו. כך נותרה השאלה הגדולה: האדם חייב לטוות את הרוח מתוכו-הוא. האדם חייב להוליד את הרוח כהפשטה. כשהוא רואה את האריה ומוסיף לכך את המושג "אריה", כשהוא רואה את הזאב ומוסיף לו את המושג "זאב", כשהוא רואה את האדם ומוסיף לו את המושג "אדם", המושגים הללו חיים רק בתוכו ועולים מתוך האינדיבידואליות.

לשאלה הזו לא היתה עדיין משמעות לגבי פלוטינוס. עתה השאלה קיבלה משמעות. כעת קיבלה שאלה זו משמעות עמוקה עוד יותר, משמעות אחרת. אוגוסטינוס היה יכול עוד לתפוס, בעזרת מה שהאיר בנפשו מתוך הפלוטיניזם, את המסתורין של כריסטוס ישוע. סוג זה של פלוטיניזם חדל. עם סיומה של האסכולה האקדמית של אתונה בשנת 529 באמצעות הקיסר יוסטיניאן, נותק הקשר החי עם השקפות מעין אלו. כמה אנשים חשו בדרך עמוקה יותר מה היתה משמעות הדבר: סוּפָּר לנו על עולם רוח במסורת, בכתבים. אנו חווים מתוך האינדיבידואליות מושגים על-חושיים, מושגים שיצאו מהחושי. כיצד אנו עומדים עם המושגים הללו ביחס לקיום? כיצד אנו עומדים עם המושגים הללו ביחס למהות העולם? האם מה שאנו יוצרים כמושגים חי בנו רק בתור דבר מה שרירותי, או שיש לו קשר לעולם החיצוני?

בצורה זו עלו השאלות, בהפשטה חיצונית, אך בהפשטה שמתוך רצינות אנושית עמוקה וכעניין כנסייתי של ימי הביניים. בהפשטה זו, בתחושת-הלב, עלו השאלות בשני האינדיבידואלים – אלברטוס מאגנוס ותומס אקווינס. לאחר מכן, משעברו הפשטה נוספת, הן נקראו: השאלות שבין ריאליזם לנומינליזם. כיצד אנו עומדים ביחס לעולם שעליו מסופר לנו באמצעות המושגים הללו, היכולים להיוולד רק בתוכנו-אנו מתוך האינדיבידואליות שלנו?

זו היתה השאלה הגדולה שהציבו הסכולסטיקנים של ימי הביניים. ואם תחשבו איזו צורה קיבל הפלוטיניזם בתורת חריצת-הדין-מראש של אוגוסטינוס, תוכלו לחוש את מלוא עומקה של השאלה הסכולסטית הזו: רק חלק מהאנושות, וזאת רק דרך החלטה אלוהית, יכול היה לקחת חלק בחסד, כלומר, להגיע לאושר. החלק האחר נידון מראש לנידוי נצחי. ואולם מה שיכול היה האדם לרכוש לעצמו כתוכן ההכרה שלו, נבע בדיוק מהדבר שמתוכו לא היה יכול עוד אוגוסטינוס לעצב מחדש את המושג הנורא של תורת חריצת-הדין-מראש. הדבר נבע מהאינדיבידואליות האנושית. לגבי אוגוסטינוס היתה האנושות מכלול, לתומס היה כל אדם יחיד בגדר אינדיבידואליות.

כיצד קשור התהליך הקוסמי של חריצת-הדין-מראש כפי שראה אותו אוגוסטינוס, עם מה שחוותה האינדיבידואליות האנושית היחידה? כיצד קשור מה שאוגוסטינוס השליך למעשה לחלוטין, עם מה שהאינדיבידואליות האנושית היחידה יכולה לרכוש? אפשר לחשוב: מאחר שלא נתן תוקף לאינדיבידואליות האנושית, קיבל אוגוסטינוס את תורת חריצת-הדין-מראש ומחק את האינדיבידואליות למען האנושות. בפני תומס אקווינס עמד רק האדם היחיד עם מאמצי ההכרה שלו. ממה שהסיק אוגוסטינוס מתוך התבוננותו באדם, חייב היה תומס לחפש את ההכרה האנושית ואת יחסה לעולם. אין זה מספיק להציב שאלה מעין זו בצורה מופשטת, שכלתנית ורציונאלית. נחוץ לתפוס אותה עם כל הלב, עם כל האישיות האנושית. אז אפשר יהיה להעריך כיצד פעלה על אותם אנשים בני המאה ה-13.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *