רקע לבשורה על פי מרקוס – 13

רקע לבשורה על פי מרקוס

רודולף שטיינר

GA 124

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 13 (רשימות)

קובלנץ, 2 בפברואר 1911

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

קול המלאכים (אנגלוס) ודיבור ישויות הצורה (האקזוסיאי)

נתחיל היום מהמילים בבשורה על פי מרקוס הקדוש: 'הנני שלח מלאכי (שליחי) לפניך ופנה דרכך. קול קורא במדבר.' בטקסט המקורי, המילים הן: קול קורא בבדידות. כל מי שקורא מילים אלו עם ראש פתוח ימצא את עצמו בהתחלה אובד עצות מבחינת פירושן. הוא יראה בהן סתם ביטוי או במקרה הטוב אלגוריה. כי מה הטעם בקול שקורא במדבר? הרי בוודאי יהיה יותר מקובל ללכת למקום בו יש אנשים רבים, ולא למדבר!

באור מדע הרוח, מתגלה בקטע זה העומק של החוכמה אותה מכילה כל מילה בכתבי הקודש. נגלה שכל מילה בטקסט המקורי נמצאת במקומה הנכון, ויתרה מכך, רק אז אפשר להבין אותה.

מה הכוונה במילים: 'שלח מלאכי לפניך ופנה דרכך'? אנו יודעים שהבשורה מתכוונת כאן ליוחנן המטביל. אבל כדי להבין מדוע הבשורה משתמשת במילה 'מלאך' עלינו לחזור לנסיבות הקיימות בתקופה מוקדמת יותר באבולוציה של האדמה שלנו, ולחשוב על איזה דרגות של ישויות היו שייכים לה. אנו יודעים שעל האדמה הפיזית שלנו גם קיים סדר היררכי מסוים, בו ממלכת המינרלים נמצאת בשלב הנמוך ביותר; אחריה באה ממלכת הצמחים ומעליה ממלכת בעלי החיים, ובשלב הגבוה ביותר, האדם. מעבר לאדם קיימת ההיררכיה של המלאכים, מלאכי-עליון והארכאי (ישויות או רוחות האישיות, או הראשוניות); מעליהן ההיררכיה של האקזוסיאי (ישויות הצורה, או הכוחות), הדינאמיס (ישויות התנועה, או העוצמות, וגם המעלות), והקיריוטטס (ישויות החוכמה); ומעליהן ההיררכיה העליונה של כתרים, כרובים ושרפים.

כל ההיררכיות האלו נמצאות בתהליך אבולוציה מתמיד. כשם שאנו עוברים כעת דרך השלב האנושי של האבולוציה על האדמה, המלאכים עברו את השלב האנושי (אם כי בצורה שונה משלנו) במהלך התקופה האבולוציונית של הירח הקדום, המצב הקודם של הפלנטה שלנו. לכן, הם בשלב מתקדם יותר משלנו. כשם שאחת המשימות שלנו על האדמה הינה להוביל ולהדריך את ילדינו, כך גם המשימה של המלאכים הינה להוביל ולהדריך את האנושות. אבל מאחר ולא מתאפשר להם להתגשם בצורות של הקיום הארצי, על מנת לעזור לנו עליהם להרשות לחוכמתם לזרום לתוך הגוף של בני האדם הטהורים והמפותחים ביותר, כדי שהאמיתות האלוהיות ייאמרו לאנושות באמצעות קולם. במקרה כזה אנו יכולים לומר: המלאכים התעטפו במאיה.

נוכל להבין זאת עוד יותר ברור אם נחזור לתקופות של עידנים קדומים ורחוקים, ונדמיין את שבעת הרישים של הודו. אילו היינו מסתכלים על צורתם החיצונית, היינו רואים אנשים פשוטים, אולי איכרים. המהות הפנימית של ישותם הייתה חבויה בתוכם. אך באמצעות ראייה רוחית, היינו רואים אותם בתוך הילות לוהבות, המקרינות חום לסביבתם. אך כדי שהחוכמה הקוסמית הגדולה ביותר תוכל לחדור לתוכם, כל שבעת הרישים היו צריכים להיות ביחד. האלוהות ניגנה בהם, כאילו שהיו סקלה של שבעה טונים. השפה אותה דיברו הייתה נשמעת לנו כצלילים בלתי מובנים.

כמעט ואי אפשר לגבש היום כל מושג לגבי טבעה של השפה באותן תקופות קדומות, מפני שהשפה שלנו, בניגוד לשפה ההיא, הינה אוסף של רעיונות חסרי חיים שאנו משתמשים בהם כדי להגיע למסקנה הגיונית. בימי הרישים, הצליל היה זה שגרם לתמונות לעלות מול העין הפנימית. אם כן, מה היה המקור הראשוני של השפה? החכמים של הזמנים הקדומים הביאו אותה מהכוכבים. בשבילם, גלגל המזלות היה הכתב של האלוהות בשמיים. הקונסטלציות של המזלות יצרו את העיצורים, כוכבי הלכת יצרו את התנועות, ועל פי האופן בו כוכבי הלכת שינו את מסלולם בגלגל המזלות, החכמים פירשו את המשמעויות השונות של החוכמה השמיימית.

הגוף של הרישים היה מאיה, בה טמונה הלִיבָּה הפנימית ביותר של האלוהות.

כשמכוונים את האור שנובע ממדע הרוח על המילים של כתבי הקודש, מתפוגג כל השיממון שניתוח מטריאליסטי יכול לנטוע בהם. אנו מבינים את המשמעות האמיתית של המילים האומרות שאלוהים שלח מלאך לפניו, כדי להכין את הדרך בעבור מי שהיה עתיד לבוא. המלאך הינו ישות מפותחת יותר מההיררכיה הראשונה מעל האדם, ישות שעטפה את רוחה במאיה של הגוף האנושי – במקרה זה בגוף של יוחנן המטביל, אליהו שהתגשם שוב. כדי להבין באמת את המילים של הבשורה, עלינו רק לזרות עליהן אור נכון, ולפרש אותם באופן מדויק פשוטן כמשמען.

התיאולוגים אינם מוצאים הסבר למילים המדברות על הקול הקורא במדבר. מה יכולה להיות משמעותן?

יוחנן המטביל הטביל במים. בטבילה זו, כל הגוף צלל לתוך הירדן כחלק מטקסי החניכה. מדוע? מפני שהגוף האתרי של אדם מפותח מבחינה רוחנית היה אמור להשתחרר לזמן קצר מהגוף הפיזי; ואז האדם חווה את מה שחווה מי שמת, כשגופו האתרי משתחרר מהגוף הפיזי. מופיעה מולו תמונה של התגשמותו הנוכחית עד ללידתו, בכל פרטיה כמעין פנורמה, והוא חש ויודע שמחוץ לגוף של בשר הוא ישות רוחית.

כל מי שחזר לגוף הפיזי שלו לאחר החוויה הזאת במשך הטבילה היה מאותו רגע שונה בתוך תוכו משאר בני האדם: הוא הרגיש שעִם התרחבות זו של הידע הוא עומד לבד, מופרד משאר האנושות; הוא חש שבני האדם כבר אינם מסוגלים להבין אותו, שהוא מבודד, כאילו שהוא 'במדבר', ביחידות. ובמצב זה של בדידות פנימית עמוקה ביותר הוא נהייה מודע ל'קול הקורא' – המלאך שלו. במקרה זה, המלאך המדריך היה עטוף באישיות של יוחנן המטביל. זאת המשמעות של הקטע בבשורה המדבֵר על הקול הקורא, או הזועק, במִדְבר.

בהמשך הבשורה על פי מרקוס, כשכריסטוס מלמד את החוכמה הנשגבה ביותר בבתי הכנסת, המילים הן: 'השתוממו האנשים על הוראתו, כי היה מלמד אותם כבעל סמכות ולא כסופרים.' מה זה אומר שהוא 'מלמד כבעל סמכות'? כשם שהמלאכים הינם המדריכים של אנשים אינדיבידואלים, ומלאכי-עליון הינם המדריכים של עמים שלמים, כך ישנן ישויות אחרות, עוד יותר נשגבות, שמדריכות את הכוחות של הטבע. הן מהוות את המקורות שמתוכם שואבים אנשים בעלי רוח גאונית כדי ליצור את יצירות המופת שלהם. היצירות של ליאונרדו דה וינצ'י, מיכלאנג'לו, רפאל, נותנים ביטוי לכוחות הטבע.

כדי לתאר היכן מתגלמים כוחות טבע אלה, בואו נדמיין שאנו עומדים על הפסגה של הר בשוויץ. אם יש לנו מזל ואנחנו שם בשעת הזריחה, הקסם והיופי העילאי של מראה זה של הטבע יציפו אותנו, ונרגיש שאנו חדורים בכל ישותנו בכוחות רבי העוצמה שקורנים מתוכו ומגלים לנו את כוחו של אלוהים הכול יכול. אנו רואים איך מתוך האפור המהבהב של השחר מופיעים הצבעים העדינים הראשונים של השמש הזורחת, איך הפסגות המכוסות שלג של ההרים נצבעות בסגול ורוד, ועינינו מרותקות במחזה זה של אור וזוהר הולך ומתרחב. אנו רואים איך הקרניים מעוררות צבעים שזורמים כאילו מכל עבר וממלאים יותר ויותר מהמרחב שסביבנו, עד שלבסוף השמש עולה בכל הודה, מדליקה חיים ומקרינה חום עד לעמקים הנמוכים ביותר. בהופעה מפוארת זו של הטבע, אנו רואים למעשה את ההתמזגות של כוחות רוחיים, וכוחות אלה הינם הישויות של ההיררכיות שלמדנו להכיר בשם אקזוסיאי, הכוחות, או רוחות הצורה. במקור, המילים של הטקסט הן: 'הוא מלמד כמו שמלמדים האקזוסיאי.' כריסטוס דיבר עם הכוחות של ישויות אלו. ביוחנן המטביל, המלאך, הישות הגבוהה בדרגה אחת מהאדם, היה זה שדיבר. בכריסטוס, האקזוסיאי הם אלה שדיברו, הישויות שכפי שאמרתי מדברים דרך אירועי הטבע. הכוחות שלהן בגופו של כריסטוס היו אלה שאפשרו לו ללמד 'כבעל סמכות'.

יוחנן המטביל עבר את החניכה הגבוהה ביותר שקשורה בקונסטלציה של הדלי. במפות עתיקות של גלגל המזלות, הסימן המתאר את מזל דלי הוא איש שמתכופף למטה ומחזיק את זרועותיו בתנוחה מסוימת. זה ממחיש את המילים של הבשורה על פי מרקוס: 'הנה חזק ממני בא אחרי, אשר אינני ראוי להתכופף ולהתיר את שרוך נעליו'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *