רקע לבשורה על פי מרקוס – 12

רקע לבשורה על פי מרקוס

רודולף שטיינר

GA 124

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 12

סודות אותם מלמדת הבשורה על פי מרקוס

הנובר, 18 בדצמבר 1910

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

במהלך השנים דיברנו על המשמעויות העמוקות יותר של הבשורות על פי מתי, לוקס ויוחנן, וגם כאן בהנובר, דיברנו על הסודות של הכריסטיאניות. בוודאי הבנתם שכל אחת מהבשורות מביאה אמצעי ייחודי שדרכו ניתן לחדור ללב ליבו של המסר הכריסטיאני. כדי שנוכל לקבל הבנה כלשהי אודות הכריסטיאניות, עלינו לצאת מתוך הנחת בסיס מסוימת, ובמקרה של הבשורה על פי מרקוס, דבר זה כמעט יותר נכון מאשר במקרה של שאר הבשורות.

כשלומדים בשורה זו, אנו מוכרחים להיות מודעים לאופן בו בני האדם השתמשו בשפה כאמצעי לביטוי בעידנים הקודמים של האבולוציה. השפה העברית הקדומה פותחת בפנינו אופק רחב מאד מהבחינה הזאת. אלה מכם שהיו נוכחים בסדרת ההרצאות בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי, שניתנה במינכן, בוודאי הבנתם עד כמה זה הכרחי שמילים מסוימות יתורגמו נכון לפני שאפשר יהיה להבין את מעשה הבריאה של שישה או שבעה ימים, ועד כמה זה חיוני שנשחזר מחדש את המסמכים הקדומים האלה כדי להאיר את האמיתות הפנימיות הרוחניות הטמונות בהם. השפה העברית משתמשת בתנועות ובעיצורים בצורה שונה לחלוטין מכל שפה שמדוברת היום. העיצורים ייצגו את מה שהאדם ראה סביבו; התנועות הביעו חוויות פנימיות של הנפש, ומסומנות רק בנקודות. בזמנים הקדומים ההם, ואפילו בשפה היוונית, מילה כשלעצמה הייתה אינדיקציה למציאות על-חושית. כל אחד ידע שמילה מדוברת שמכילה צלילים מסוימים או הברות מסוימות תעורר בנפש סדרה שלמה של תמונות מנטליות. היה ניתן להביע הרבה מאוד במספר קטן של מילים, הודות לפעולתם של כל הגורמים האלה. עלינו תמיד לזכור זאת כשאנו לומדים את הבשורה על פי מרקוס. איננו צריכים להגביל את עצמנו למילים עצמן, מפני שהמילים כשלעצמן אינן יכולות להוביל אותנו לתוך הסודות והתעלומות של הבשורה הזאת.

הרשו לי לתת דוגמא אחת או שתים כדי להמחיש זאת. בתקופות הקדומות, השפה הייתה אמצעי להבעת מציאויות של הנפש והרוח. בימינו, היא אמצעי להבעת חשיבה מופשטת, וזאת רחוקה מאוד מהחשיבה החיה, התמונתית שרק היא יכולה להצביע על הדרך לתוך עולמות הרוח. אם ברצוננו להחזיר לעולם סוג זה של חשיבה חיה, עלינו לשנות בהתאם את צורות הביטוי בשפה שלנו. השפה הפכה להיות פדנטית, מועילה רק כביטוי של חשיבה מופשטת; היא איבדה לגמרי את האיכות החיה שמסוגלת, באמצעות המילים שבשפה, להוביל לספרות גבוהות יותר ולאחד את הנפש עם סודות היקום. במחזה המסתורין הרוזנקרויצרי שער ההתקדשות, התחלנו להחדיר לתוך השפה חיים אמיתיים. לעתים קרובות מדובר בניואנסים דקים. השפה שלנו גסה, אין בה גמישות, ורק במאמץ רב ניתן לגרום לה להביע את ההיבטים העדינים של החיים הרוחניים. לכן ניסיתי לעבוד עם השפה כך שהיא תוכל להצביע אל סודות הקיום. במחזה המסתורין, כדי להביע הרבה דברים שמילים אינן מסוגלות להביע, ניסיתי להשתמש באמצעים אחרים. המחזה מתאר אדם המתאמץ לעשות את צעדיו הראשונים לקראת חניכה, לשמוע את הטונים הרוחיים שמהדהדים בנפשו. המחזה מציג את החוויות העמוקות הרבות שיוהנס עובר במהלך התפתחותו. התקדמותו היא כזו שדרך החוויות הפנימיות הקשות, אך בו-זמנית גם העוצמתיות ביותר, הוא מגיע לספרה של הדווכאן בעולמות הרוח, ששם הוא יכיר את חייהן של הישויות האלמנטליות ואת פעילותן. כל ניסיון להביע זאת במילים רגילות היה מוביל למושגים מופשטים בלבד. לכן ניסיתי להציג אנשים חיים, המביעים בעצם טבעם את הסודות הטמונים באופן בו שזורים ביחד האור והחושך. בדרך זו, ניסיתי להשמיע בצלילים ממשיים דברים שהיו נשמעים בלתי מציאותיים לו היינו מביעים אותם במילים של השפה המודרנית. חייבים להקשיב בתשומת לב לצליל של המילים, ולהרגיש איך הצליל הנכון נשמע במקום הנכון, כאשר חשים איפה צליל מסוים מתאים ואיפה לא. זוהי מעין אלכימיה רוחנית. ובאמצעים מסוג זה אפשר לרמוז על חייהם ופעילותם השוזרת והאורגת של הכוחות הרוחיים ביקום.

במחזה המסתורין, מריה והמלוות שלה, פיליה, אַסְטְרִיד ולוּנה, מברכות את יוהנס עם הגעתו לדווכאן. פיליה הינה הייצוג הפואטי של נפש התחושה, ולכן הצליל אִי (I) מופיע בשמה פעמיים והצליל אַ (A) מופיע פעם אחת. לוּנה הינה ביטוי של נפש התודעה, ולכן אַ (A) ו- (U) מופיעים בשמה פעם אחת. בשם של אַסְטְרִיד, הביטוי של הנפש השכלית או האינטלקטואלית, מופיע קודם הצליל אַ (A) ולאחר מכן הצליל אִי (I). בדרך זאת ניתן להביע הרבה דברים, בצורה הרבה יותר אמיתית מאשר במילים. אילו היה אפשר לעורר חוש לדברים כאלה, יכולתי להשתמש בהרבה פחות מילים. עליכם ללמוד לחוש את המשמעות של ה- (U) עם צלילו העמום, העמוק, את הקלילות של ה- אִי (I) ואת המשמעות העדינה של אַי (AI ) או אֶי (EI), עם תחושת הפליאה שהוא מעורר בנפש. זה מביא לסוג הבנה שונה מכל דבר שניתן להביע דרך מילים רגילות. הצלילים של השפה יוצרים כלי נפלא, הרבה יותר חכם מבני האדם, והיה טוב לו היינו מקשיבים לחכמה זו. אך במקום זאת, בני האדם עושים הכול כדי להרוס אותה. אם אנו רוצים לקבל הבנה כלשהי לגבי התקופות הקדומות עם צורות ההבעה הייחודיות שלהן, עלינו לחדור למה שחי אז בנפשות של בני האדם.

כשאנו קוראים את השורות בהתחלת הבשורה על פי מרקוס, אנו יכולים להרגיש עד כמה חיוני שנחשוב כך על השפה ועל סודותיה. בתרגום של לותר, שמבחינות רבות עדיין הטוב ביותר – התרגום של וויצזקר הרבה פחות טוב – הקטע מישעיהו אומר: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר, 'פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהוָה; יַשְּׁרוּ, בָּעֲרָבָה, מְסִלָּה, לֵאלֹהֵינוּ'." [1]

הייתם חושבים שכל מי שניגש בכנות לכך יצטרך להודות בכך שהוא אינו מבין כלל פסוק זה. כדי להבין מה משמעותו האמיתית, מדע הרוח חייב לאפשר לנו לזהות מה היה עתיד להתרחש, על פי ישעיהו שעבר חניכה במיסטריות אלה, דרך האירועים בארץ ישראל והמיסטריה של גולגותא. בימינו, אף אחד לא מוכן להודות בכך שישנם אנשים שיכולים באמת לומר לנו משהו חשוב אודות האימפולסים המשמעותיים ביותר באבולוציה של העולם. לכן, קיימים הסברים מגוחכים אודות האָפּוֹקָלִיפְּסָה, ויש שטוענים שהמחבר עצמו חווה כבר את האירועים המתוארים. אנשים מדברים על מחקר אובייקטיבי, אך הם יוצאים תמיד מההנחה שאת מה שהם אינם יודעים לא ניתן לדעת. במילים שציטטנו, ישעיהו נותן ביטוי למשהו שהוא ידע דרך התקדשות: שאימפולס בעל חשיבות עליונה יינתן לאבולוציה של האנושות. מדוע הוא, וכל המקודשים האחרים, ראו באירוע זה שהוא הצביע אליו אירוע בעל משמעות כה גדולה? התמונה שהייתה לו לגבי האבולוציה של האנושות הייתה אמיתית, והוא ידע שבזמנים הקדומים הייתה לבני האדם ראייה רוחית טבעית, וגם שדרך הגוף האסטרלי הם יכלו לראות לתוך עולמות הרוח. הגוף האסטרלי איבד בהדרגה את כושר הראייה שלו, וירדה בו אפלה, אך ההתקדמות של האדם הייתה תלויה דווקא באובדן זה של ראייה אסטרלית. כך נוצרה כעת האפשרות שה'אני' יפעל. מתוך ידע חניכה זה, ישעיהו היה יכול לומר גם: בימים ההם, אנשים ידברו רק על האני שלהם, וכל עוד אני זה אינו מלא בכריטסוס, הוא יהיה מוגבל לקליטה במישור הפיזי דרך החושים והאינטלקט. עולם הרוח ינטוש את בני האדם. אך אז יגיע כריסטוס, יביא נחמה, ונפשות בני האדם יהיו חדורות יותר ויותר באימפולס הכריסטוס כדי שהם יוכלו להסתכל שוב למעלה לתוך עולם הרוח. אך לפני שזה יתאפשר, הם יחוו את האפלה של הגוף האסטרלי.

ההתחלות הראשונות של הגוף הפיזי של האדם נוצרו בשבתאי הקדום, של הגוף האתרי על השמש הקדומה, של הגוף האסטרלי על הירח הקדום; והאני מתפתח על האדמה. לפני שהגוף האסטרלי איבד את יכולות הראייה הרוחית ונכנסה בו האפלה, האני היה צריך לפעול בהתחלה בחושך. לפני שהחלה האבולוציה הארצית במובן האמיתי שלה, התרחשה מעין חזרה, שחזור, של אבולוציית הירח. במהלך תקופה זו, הגוף האסטרלי של האדם התפתח לשלב בו השתקפה בו הפעילות של היקום כולו. כשהסתיים השחזור של אבולוציית הירח, האני החל להיכנס לתהליך אבולוציוני וישעיהו יכול היה לומר שהאני יהיה יותר ויותר דומיננטי על האדמה.

היו ישויות שהגיעו לשלב האנושי על הירח הקדום, וישויות אחרות הגיעו לשלב האנושי על השמש הקדומה ועל שבתאי הקדום. האדם הגיע לשלב האנושי על האדמה. המלאכים הגיעו לשלב האנושי על הירח הקדום, והאדם הגיע לשלב האנושי על האדמה. כתוצאה מכך, הישויות שהקדימו את האדם קיבלו את המשימה לבצע הכנות למה שהאדם יהיה עתיד להיות על האדמה. את המשימה של האדם על האדמה הכינו הישויות שקדמו לו – המלאכים. לכן, בנסיבות מסוימות, מלאך יכול להיכנס לתוך ישות אנושית. כאשר זה קורה, יתכן והאדם הארצי עצמו יהיה מאיה, כי ישות מדרגה גבוהה יותר משתמשת בנפשו. האדם הינו באמת הדמות אותה אנו רואים מולנו, אך יכול להיות שהוא המעטה של ישות אחרת. כך זה קרה שאותה האינדיבידואליות שחייה פעם כאליהו והתגשמה מחדש כיוחנן המטביל, הפכה להיות הכלי של מלאך שדיבר דרכה. ב-שער החניכה מתרחש תהליך דומה, וישות אחרת פועלת בתוך מריה ודרכה:

במעגל הזה נוצר לו קשר

מהחוטים אשר טווה הקרמה,

בהתהוות עולם.

הו ידידה, המכאובים שלך

הם חוליות בשרשראות

אותן יצרה יד הגורל,

וכך מעשי האלים שזורים בחיי אדם.

(שער ההתקדשות, סצנה 3)

מעשה של האלים מתמזג עם חיי האדם ויוצר גורל אדם.

כך התאחד ביוחנן המטביל מעשה של השמיים עם גורל האדם. ישות אלוהית, מלאך, פעלה בו ודרכו. מה שיוחנן עשה היה אפשרי רק מפני שבזמן שיוחנן האדם היה מאיה, ישות אחרת חיה בתוכו, ישות שהייתה לה המשימה לבשר מראש מה יהיה גורלו של האדם על האדמה. לכן, כדי לתרגם את הקטע באופן שיעזור לנו להבין מה הכוונה האמיתית, התרגום יצטרך להיות בערך כך: "שימו לב: ה'אני' שיופיע בישותו של האדם שולח לפניו את המלאך שמכין את הדרך בשבילו." המלאך הינו הישות שחיה באישיות של יוחנן המטביל, והשיעור שניתן ללמוד ממדע הרוח הוא שעל מקודשי הירח להכין את החניכות ששייכות במהותן לאדמה. עלינו כעת להתבונן באופן בו התפתח טבע האדם עד למיסטריה של גולגותא. חישבו על מה אנשים וודאי הרגישו כשהם הסתכלו לאחור אל העידנים הקדומים, בהם הגוף האסטרלי הצליח לראות לתוך עולמות הרוח, ואז הבינו שעם כל גלגול חדש הגוף האסטרלי נעשה חשוך יותר. בזמנים הקדומים, כשהאדם רצה להתבונן במשהו בעולם הרוח, הגוף האסטרלי שלו נהייה מואר וקורן. אך זה הפסיק בהדרגה, והחושך בגוף האסטרלי גדל, עד שבתוך האדם הופיעה בדידות, בידוד, שממה ἔρημος. המילה קיימת אפילו ביוונית. ואז קול מתעורר בנפש האדם, כמו זעקה של געגועים לכך ש'האדון', ה'אני', יכנס לתוך הנפש. זה היה הרגש המלווה את המילה χὐριοç 'קיריוס', המתורגמת בצורה כל כך גרוע כ'יהוה'. אנשים הרגישו שהנפש מורכבת משלושה כוחות: חשיבה, רגש ורצון. ואז בא הזמן בו ה'אני', ה'קיריוס' היה מיועד להתקבל בתוך הנפש. לזה התכוון יוחנן המטביל במילים: 'פַּנּוּ דֶּרֶךְ יהוה, יַשְּׁרוּ מְסִילּוֹתָיו!'

אם כן, הציטוט מישעיהו בתחילת הבשורה על פי מרקוס מצביע אל ההנחיה מלאת החוכמה של האבולוציה האנושית עד לזמן של המיסטריה של גולגותא. דבריו אלה של ישעיהו הצביעו גם על מה שאנו יודעים כעת על יוחנן המטביל. תיארתי באיזה תנאים היה ביכולתו להפוך לכלי של מלאך. בשביל כך, הייתה הכרחית חניכה מסוימת – החניכה שאפשרה לאדם שחווה אותה לגלות לאנשים אחרים שהגיע כעת הזמן שה'אני' יחדור לנפש האדם.

את הבשורה הזאת יכול היה להביא רק מי שעבר את החניכה שמאז התקופות הקדומות ידועה בטרמינולוגיה של המיסטריות כחניכת הדלי (Aquarius). השפה של השמיים הביעה את הסודות הגדולים של עולם הרוח, סודות שנתגלו לבני האדם דרך חניכה. אך ורק שפת השמיים מסוגלת להביע את מה שמתרחש בנפש האדם כשהיא עוברת חניכה למיסטריות הגדולות. אי אפשר לתאר דברים כאלה במילים אנושיות. בני האדם הביטו למעלה לכוכבים, התבוננו ביחסים ביניהם, ואמרו לעצמם: אם נוכל לעצב ביטוי נאות למה שמגלים הכוכבים, זאת תהיה הדרך המתאימה ביותר לציין את טבעם של התהליכים המיסתוריים הפועלים באדם במהלך חניכה מסוימת.

לא משנה באיזה שם השתמשו התרבויות השונות, תמיד אהורה מאזדאו הגדול היה זה שאליו הרימו בני האדם את מבטם: הם הרימו את מבטם לאותה ישות אלוהית ולהיררכיה שלו בשמש. כריסטוס הינו הישות הרוחית העליונה בין ישויות השמש. ישנן שתים עשרה דרכים שונות בהן יכולה להתרחש החניכה למיסטריות הקדושות של השמש, וכמעט שאי אפשר להסביר זאת במילים אנושיות. אבל אם נחשוב על השמש העומדת באחת הקונסטלציות ושולחת את קרניה דרך אותה קונסטלציה אל כדור הארץ, ואם אנו לוקחים בחשבון איך היא קשורה לשאר הכוכבים, יהיה לנו מעין כתב שמביע את העובדה שאדם מסוים עובר חניכה למיסטריות של השמש באופן כזה שהוא הופך למקודש דלי (Aquarius).

קחו, למשל, את שבעת הרישים הקדושים. הסמל של החניכה שלהם למיסטריות השמש הינו התמונה של השמש בסימן שור. כאשר השמש עומדת בסימן שור, המראה שמופיע בשמיים מגלה את המיסטריה של החניכה הייחודית של הרישים. חניכה זו התממשה דרך שבע האישיויות שהיו שבעת הרישים הגדולים. הדבר בא בם לידי ביטוי בעובדה שהפְּלֵיאָדוֹת, מקבץ של שבעה כוכבים, קורנות מאותו האזור של השמיים. זהו גם האזור שבו מערכת השמש כולה נכנסה ליקום שאליו אנו שייכים. כך שכדי לציין את הצורות השונות של החניכה למיסטריות השמש, אנו יכולים להשתמש בביטויים המראים את הפוזיציה של השמש ביחס לקונסטלציה מסוימת.

יוחנן המטביל היה צריך לעבור חניכה בסימן הדלי, ביטוי המראה שהשמש עמדה בקונסטלציה של הדלי. נסו להבין זאת כך: במהלך היום, או בצד המואר של גלגל המזלות, נמצאים הטלה, השור, התאומים, הסרטן, האריה, הבתולה והמאזניים. הקונסטלציות בצד של הלילה, או הצד החשוך, הן העקרב, הקשת, הגדי, הדלי והדגים. מאחר ששתי הקונסטלציות האחרונות נמצאות בצד הלֵילִי, על קרני השמש היוצאות מהן לא רק לחצות מרחב פיזי, אלא גם לשלוח דרך מרחב רוחני את האור הרוחני של השמש, אור העובר דרך האדמה. מקודשים שעברו חניכת דלי קיבלו שם זה של מקודשי דלי (Aquarius Initiates) מפני שהם יכלו להעניק טבילה במים, כלומר לאפשר לאדם הטבול במים להיות מוחזק מכוחה של השמש הרוחנית.

העובדות של החיים הרוחניים כאן על האדמה הן המקור שממנו נובעים השמות של הקונסטלציות השייכות לגלגל המזלות, דרך העברה לשמיים. אך ההסבר אותו נותנים האנשים הנחשבים למלומדים בימינו הוא שאישיויות מסוימות קיבלו שמות של קונסטלציות שמיימיות. האמת היא בדיוק הפוכה! נאמר כיום שיוחנן המטביל נקרא "איש מים" מפני שהשם הזה בא מקונסטלציית דלי ואז יוחס לו. אבל זה כמו לשים את העגלה לפני הסוס. בוודאי שמעתם על הניסיון האירוני של מדען מסוים לקבוע שנפוליאון לא היה דמות היסטורית. הנימוק היה שהשם 'נפוליאון' יכול לבוא בקלות מהשם 'אפולו', כאשר התחילית 'נ' מצביעה על דרגה יחסית – ולכן פירושו מעין סופר-אפולו. לנפוליאון היו שישה אחים ואחיות, והכוכב אפולו הוא אחד משבע הפליאדות. שנים עשר המפקדים של נפוליאון אמורים להיות שנים עשר הסימנים של המזלות, ואמו של אפולו, לטו, הופכת להיות אמו של נפוליאון, לטיציה… וכך הלאה, באותה הנימה!

אם אנו עוקבים אחר מסלול השמש בשמיים, אנו מגלים שברגע שהשמש הפיזית שוקעת, השמש הרוחנית מתחילה לעלות. במסלול היומי או הקיצי, השמש מתקדמת משור לאריה, וכך הלאה. במסלול הלילי או החורפי, השמש תגלה לנו את סודות חניכת הדלי או הדגים. מבחינה פיזית, מסלול השמש הינו מבתולה לאריה, סרטן, תאומים, שור, טלה. מבחינה רוחית, המסלול הינו מבתולה למאזניים, עקרב, קשת, גדי ומדלי לדגים. המקביל הרוחי של המסלול של השמש הפיזית הינו המעבר מהדלי לדגים.

לכן יוחנן יכול היה לומר: עליו לגדול, אך עלי להצטמצם. יהיה לכם תמונה לגבי המשימה שלי כשהשמש תעבור מסימן הדלי לסימן הדגים. אני מקודש דלי ואינני ראוי לתת לכם את סודות השמש בסימן הדגים. אינני ראוי להתיר את שרוך נעליו של מי שאני מבשר על בואו.

במילים אלו, יוחנן מדבר על עצמו באופן חד משמעי כמקודש דלי. תמונות בלוחות שנה קדומים מראות את משמעות דבריו כשהוא אומר: 'אינני ראוי להתכופף ולהתיר את שרוך נעליו'. התמונות הישנות של הקונסטלציות של המזלות מראות את איש המים כורע ברך.

Image result for aquarius

כל התנוחה שלו מראה את יראת הכבוד שהוא בוודאי חש כלפי השמש כאשר היא עוברת אותו ובעלייתה בדגים חושפת את מה שעומד לבוא. זוהי התמונה של יוחנן המטביל: השמש ממשיכה בדרכה, והוא אינו יכול לעצור בעדה; הוא רק יכול לבשר מראש את מה שיבוא.

הנביא ישעיהו ידע שכאשר השמש תעבור לדגים, יגיע היתר חדש. ההתקדמות מסמנת את הופעתם של בני אדם או ישויות הקשורות לחניכת דגים. מסיבה זו הסמל המייצג את ישוע כריסטוס בתקופות הכריסטיאניות הקדומות היה הדג או שני דגים שעדיין ניתן לראות בקטקומבות ברומא. מדוע אמר ישוע לתלמידיו: 'אעשה אתכם לדייגי אדם'? יוחנן המטביל הכין את חניכת הדגים שישוע מנצרת היה צריך לעבור כדי שכריסטוס יֵרֵד ויחדור לתוכו. האירועים בארץ ישראל, החשובים ביותר בכל תהליך האבולוציה של העולם, נכתבים בסימנים נפלאים בגלגל המזלות. מה שאירע צעד אחר צעד בארץ ישראל מוסבר לעומק לא בכתב אנושי, אלא באמצעות כתב שמיימי שיש להתבונן בו כדי לרכוש הבנה אמיתית כלשהי אודות תהליך נשגב כל כך עד שהוא קשור ישירות למקרוקוסמוס. מה שהעין הפיזית ראתה בישוע מנצרת המתהלך בארץ ישראל בבשר ודם – האם זה היה הכול? אם אתם זוכרים את מה שאמרתי, זה היה מאיה, אשליה. למעשה, הכוח הרוחי כולו, הכוח הרוחי המרכזי של השמש נכח בדמות של ישוע מנצרת המתהלך בארץ ישראל; הדמות שהופיע פיזית כישוע מנצרת הייתה מאיה.

כל דבר שישוע כריסטוס עשה היה קשור באירועים מקרוקוסמיים. חישבו על כל הפעמים שנאמר בבשורה על פי מרקוס שכריסטוס ביצע את מעשי הריפוי שלו לאחר שהשמש שקעה או לפני שהשמש עלתה. נאמר: 'עם שקיעת השמש התמלאה חצר הבית בחולים ואנשים אחוזי שדים'. מדוע הובאו אליו החולים ואחוזי השדים דווקא בשעה זו? מפני שהשמש שקעה וכוחותיה כבר לא פעלו בישוע באופן פיזי, אלא באופן רוחני; מה שישוע עמד לעשות לא היה קשור בכוחות הפיזיים של השמש. השמש הפיזית שקעה, אך כוחות השמש הרוחית פעלו דרך ליבו וגופו. וכאשר ישוע רצה לחשוף את כוחותיו הגדולים והעוצמתיים ביותר, היה עליו להפעיל אותם בזמן שהשמש הפיזית לא נראתה בשמיים. כך גם כשאנו קוראים: 'לפני שהשמש עלתה' – יש למילים משמעות מדויקת. כל מילה בבשורה על פי מרקוס מצביעה על קשרים קוסמיים גדולים בין תהליכים ביקום לבין כל צעד וכל מעשה אותו עשה כריסטוס בגופו של ישוע מנצרת כאן על האדמה. אם תרצו לצייר מפה של השבילים עליהם הוא צעד, והמעשים אותם עשה, ואז להתבונן בתהליכים המקבילים בשמיים, תקבלו את אותה התמונה: כאילו תהליכים מהשמיים הושלכו כמו היטל למטה לאדמה.

מהיכן שאב אדם כמו קפלר את עקרונות האסטרונומיה? בחייו בתור קפלר, הוא לא מצא את הכוחות שאפשרו לו לתמצת את היסודות של האסטרונומיה בשלושת החוקים הגדולים שלו. שלושת החוקים הללו מתארים במילים את תנועתם של כוכבי הלכת סביב הכוכב הקבוע שלהם. קפלר הצליח לגלות אותם רק מפני שההתלהבות שלו אפשרה לזיכרונות מסוימים לעלות בו. בהתגשמות ארצית קודמת, קפלר היה תלמיד של המיסטריות המצריות הקדומות. אצל קפלר כמו אצל רבים אחרים, החוויות הללו עלו שוב כאינטואיציות מעוממות. בחיי הנפש של אנשים כאלה היו דברים רבים שהיו ביטוי להרמוניה של הספרות. קפלר התבונן בקונסטלציות הנפלאות שנראו בשמיים במהלך חייו. הוא צפה במפגש של שבתאי, יופיטר והירח, ודרכו ניסה להסביר את הכוכב שהדריך את שלושת החכמים מהמזרח. תיאוריות מופשטות מחרידות כמו תורת קנט-לפלס עדיין לא הומצאו בימיו של קפלר.

הבשורה על פי מרקוס נותנת ביטוי להרמוניה נפלאה בין הקוסמוס הגדול לבין מה שעמד להתרחש פעם אחת על האדמה שלנו דרך המעשים של ישוע כריסטוס והמיסטריה של גולגותא. איננו יכולים להבין את הבשורה הזו, אלא אם כן נוכל לפענח את הכתב של הכוכבים, וזה דורש הבנה של הסודות הפנימיים של שפת השמיים. כשהבשורה אומרת שהשמש שקעה, אין זה אומר אך ורק שהשמש כבר אינה מאירה, אלא גם שהישויות הרוחיות של היררכיית השמש עברו לתוך עולם של כוחות רוחיים עוצמתיים יותר, מפני שכעת עליהן לפעול דרך האדמה, דרך החומר הפיזי של האדמה. את כול זה חשו בני האדם כאשר נאמר להם מה עבר דרך ישוע כריסטוס לאחר ששקעה השמש. עולם שלם של משמעות נכח במילים אלו.

אני מקווה שהאינדיקציות המעטות האלו יוכלו לעזור לנו לחדור עמוק יותר לסודות הטמונים בבשורות. בייחוד דרך לימוד הבשורה על פי מרקוס הקדוש, נפש האדם יכולה להתרומם להבנה של התעלומות הנפלאות שבהתרחשויות הקוסמיות. כל מילה בבשורה זו מלאה במשמעות גדולה.

———————————————————————————–

  1. הערת המתרגמת: כמובן הפסוק כאן מובא במקור, לא בתרגום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *