רקע לבשורה על פי מרקוס – 06

רקע לבשורה על פי מרקוס

רודולף שטיינר

GA 124

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 6

בן האלוהים (the Son of God)ובן האדם .(the Son of Man)

הקורבן של אורפאוס

ברלין, 16 לפברואר 1911

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

אחרי הפסוקים בבשורה על פי מרקוס שהשתדלנו להבהיר בהרצאה הקודמת, באות מילים מיוחדות וראויות לציון, מילים שדומות מבחינות רבות לאלו שמופיעות בבשורות האחרות, למרות שאת משמעותן המלאה ניתן ללמוד בצורה הטובה ביותר בבשורה על פי מרקוס. המילים מתייחסות לכך שלאחר הטבילה והחוויות ב'מדבר', ישוע כריסטוס הלך לבית הכנסת ולימד את האנשים שם.

התרגום הרגיל של המשפט הוא: "וישתוממו על-תורתו כי-היה מלמדם כאיש שלטון ולא כסופרים." לאדם של העידן שלנו, גם אם הוא מאמין הדוק בכתבי הקודש, משפט זה אינו אומר הרבה מעבר לכך שמה שלימד ישוע כריסטוס היה עוצמתי ועשה רושם עמוק – להבדיל ממה שלימדו הסופרים.

אך ביוונית, המשפט המתורגם 'כאיש שלטון ולא כסופרים' הינו:

ὴν γαρ διδἁσχῳv αὐτοὐς ώς ἐξουαίχν ἕχων, χαὶ οὐχ ώç οί γραμματῑç

(ēn gar didamaskōn autous hōs exusiān echōn, kai ouch hōs hoi grammateis)

אם ננסה להבין את הכוונה בפסוק משמעותי זה, נתקדם עוד צעד לקראת ההבנה של סודות שליחותו של כריסטוס. כבר הפניתי את תשומת לבכם לעובדה שבדומה לכתובים אחרים שנכתבו מתוך השראה אמיתית, לא קל להבין את הבשורות, ושכדי להבין את משמעותן האמיתית, עלינו לחבר יחד את כל המחשבות והרעיונות אודות עולם הרוח שנרכשו במהלך שנים רבות. רק רעיונות מסוג זה יכולים לעזור לנו להבין לעומק את הכוונה כשנאמר בבשורה שהוא לימד בבית הכנסת כאחד האקזוסיאי, כעוצמה והתגלות, ולא כמו אלה שנקראים כאן: γραμματῑç (סופרים).

כדי להבין פסוק כמו זה, עלינו להזכיר לעצמנו את מה שלמדנו על העולמות העליונים, העל-חושיים. למדנו שהאדם, כפי שהוא חי בעולם שלנו, שייך לסדר ההיררכי הנמוך ביותר, שמקומו במדרגה הנמוכה ביותר של סולם הסדר זה. ישר מעליו בעולם העל-חושי, בדרגה הראשונה, נמצאות הישויות הנקראות באזוטריקה הנוצרית, אנג'לוי, מלאכים. הם הישויות העל-חושיות השייכות לדרגה מיד מעל האדם, שמשפיעות על חייו. מעליהם נמצאים הארכאנגלוי או מלאכי העליון, ואז הארכאי או ישויות האִישִׁיּוּת; לאחר מכן, האקזוסיאי, הדינמיס והקיריוטטס, ולבסוף הכתרים, הכרובים והשרפים.

אם כן, מעל לאדם ישנן תשע דרגות של ישויות רוחיות. ועכשיו ננסה לתאר כיצד הישויות העל-חושיות השונות האלה מתערבות בחיי האדם.

המלאכים הם הישויות שנמצאות הכי קרוב לאדם, כשליחים של עולם הרוח אל האדם האינדיבידואלי בחייו הארציים. יש להם השפעה מתמדת על הגורלות של בני האדם במימד הפיזי. הארכאנגלוי או מלאכי-עליון הינן ישויות רוחיות שפעולותיהן חובקות ספרה רחבה יותר. הן הישויות שניתן לקרוא להן 'רוחות-עם', והן מנהלות ומכוונות את העניינים של קבוצות שלמות של אנשים. כשאדם של זמננו מדבר על 'רוח-עם', הוא חושב רק במונחים של מספרים, על כך וכך אלפים של האינדיבידואלים שבמקרה מאכלסים את אותו האזור. אבל במדע הרוח, כשאנו אומרים רוח-עם, אנו מתכוונים לאינדיבידואליות של העם, לא כמספר מסוים של אנשים, אלא כאינדיבידואליות ממשית, כמו שאנו מדברים על אינדיבידואליות במקרה של אדם אחד. ההדרכה הרוחנית של עם שלם נמצאת בידי מלאכי העליון. כל הישויות הגבוהות הללו הן ישויות על-חושיות שיש להן תחום פעילות משלהן. הארכאי, ישויות האִישִׁיּוּת או 'ההתחלות הראשוניות' הן שוב שונות ממלאכי העליון או רוחות-העם. אם אנו מדברים על רוח-העם הצרפתי, הגרמני, האנגלי וכו', זה מצביע על אזורים שונים של כדור הארץ. אבל יש משהו שמשותף לכל בני האדם של היום, לפחות לכל העמים המערביים, ומעניק להם בסיס להבנה הדדית. לעומת רוח-העם היחידה, כאן אנו מדברים על רוח-הזמן: יש רוח-זמן אחת בתקופת הרפורמציה, ורוח-זמן אחרת בזמננו. הארכאי, רוחות-הזמן, עומדים מעל רוחות-העם האינדיבידואליות, והם המנהיגים של תקופות עוקבות.

ברמה גבוהה עוד יותר אנו מגיעים לאקזוסיאי. הם ישויות על-חושיות מסדר שונה במהותו. כדי לקבל מושג על האופן בו הישויות של ההיררכיות העליונות האלה שונות מהמלאכים, ממלאכי העליון ומהארכאי, בואו נזכיר לעצמנו שאין הבדל מהותי בין אדם ששייך לעם אחד ואדם ששייך לעם אחר מבחינת המבנה החיצוני, הפיזי, ומה שהוא אוכל ושותה. אי אפשר לומר שהעמים שונים לחלוטין אחד מהשני, חוץ מאשר מבחינת הנפש והרוח. הישויות הרוחיות המובילות של התקופות העוקבות (רוחות-הזמן) עוסקות רק בענייני נפש ורוח. אך האדם אינו מורכב רק מנפש ורוח. הגוף האסטרלי שלו הוא זה שמושפע בעיקר מכל מה ששייך לנפש ולרוח. קיימים גם מרכיבים דחוסים יותר של ישות האדם, שאינם שונים מאד אחד מהשני מבחינת הפעילויות של המלאכים, מלאכי העליון והארכאי. אך על אותם מרכיבים דחוסים יותר של מבנה האדם, משפיעות ישויות רוחיות השייכות לדרגות גבוהות יותר, מהאקזוסיאי כלפי מעלה. השפה וצורות החשיבה הנוכחיות שייכות לספרה של רוחות-העם ורוחות-הזמן – מלאכי העליון והארכאי. אך בני האדם מושפעים גם מהאור, מהאוויר, ומהאקלים של אזור מסוים. סוג אחד של בני אדם משגשג מתחת לקו המשווה, וסוג אחר באזורים הקרובים יותר לקוטב הצפוני. איננו מסכימים עם הפרופסור לפילוסופיה הגרמני שטענתו, המוצגת בספר שזכה לקוראים רבים מאוד, הייתה שתרבויות בעלות חשיבות מכרעת אמורות להתפתח באזורים עם אקלים ממוזג, מפני שבני האדם האחראים לתרבות שכזו היו קופאים מקור בקוטב הצפוני ונכווים בקוטב הדרומי! אבל אנו בהחלט יכולים לדבר על ההשפעות השונות של המזון על בני האדם החיים בסוגי אקלים שונים. התנאים החיצוניים אינם חסרי השפעה על אופי העם – למשל, האם הם חיים באזורים מישוריים או בעמקים בין הרים. שם אנו רואים איך כוחות הטבע חודרים למבנה של האדם ומשפיעים עליו. על פי מדע הרוח, ישויות על-חושיות פעילות בכל כוחות הטבע ופועלות על בני האדם דרך כוחות אלה. אנו יכולים להבדיל בין הארכאי והאקזוסיאי, ולומר: המלאכים, מלאכי העליון והארכאי משפיעים על האדם רק דרך מה שקשור לנפש ולרוח – השפה, הרעיונות, צורות החשיבה של התקופה, וכו', אך הם אינם פועלים דרך כוחות הטבע; הפעילות שלהם אינה משפיעה ישירות על הגוף האתרי או הפיזי, שהם המרכיבים הנמוכים יותר של מבנה האדם.

מצד שני, הישויות מהדרגה של האקזוסיאי והישויות הרוחיות הגבוהות עוד יותר פועלות לא רק על האדם, אלא גם בכוחות של הטבע החיצוני; הן כביכול ה'מנהלות' של האוויר והאור, של הצורות השונות בהן נוצרים סוגי המזונות בממלכות הטבע. הן הישויות ששולטות בממלכות הטבע האלה. את התופעות של רעם וברק, גשם ואור השמש, איך מזון מסוים גדל באזור אחד, ומזון אחר באזור אחר, בקיצור כל הסידור של התנאים הארציים, אנו מייחסים לישויות רוחיות מההיררכיות הגבוהות יותר מאלה של המלאכים, מלאכי העליון והארכאי. למשל, אנו רואים את ההשפעות של הפעילות של האקזוסיאי באור שפועל עלינו וגם על הצמחייה, לא רק בהשפעות הבלתי נראות לעין שבהן פועלות רוחות-הזמן.

כעת נתבונן במה שמעניקה הציביליזציה לבני האדם, ומה עליהם ללמוד כדי להשיג התקדמות. לכל אינדיבידואל יש ברשותו מה שנוצר בתקופתו שלו, אך גם, במידה מסוימת, הפירות של התקופות הקודמות. ניתן לשמר כהיסטוריה, וללמד וללמוד כהיסטוריה רק את מה שנובע מההיררכיות הנמוכות ועד לדרגת רוחות-הזמן. את מה שזורם ישירות מממלכות הטבע, אי אפשר לשמר במסורת. אף על פי כן, אותם בני אדם שכוחות הידע שלהם מאפשרים להם לחדור לעולמות על-חושיים יכולים לעלות מעבר לרוחות-הזמן, לצורות התגלות עוד יותר גבוהות. את ההתגלויות הללו ניתן לזהות כשייכות לספרה גבוהה מזו של רוחות-הזמן, כבעלות משקל גדול יותר מכל דבר שמגיע מרוחות-הזמן, וכבעלות השפעה מאד מיוחדת על בני האדם. כל אדם רציונלי צריך לשאול את עצמו מדי פעם האם נפשו מושפעת יותר עמוק ממה שניתן ללמוד מהמסורות של עמים רבים ורוחות-הזמן של תקופות היסטוריות, או מזריחה נפלאה, שהיא התגלמות ישירה של הטבע ושל העולמות העל-חושיים. אינדיבידואלים עשויים להיות מודעים לכך שזריחה בכל הדרה יכולה לנגוע בנפש עמוק לאין ערוך מכל המדע, הלימוד והאמנות של כל הזמנים. נניח שהיצירות של מיכלאנג'לו, לאונרדו דה ווינצ'י, רפאל ואחרים בגלריות האיטלקיות נגעו עמוק בליבנו, ומאוחר יותר אנו מטפסים על הר בשוויץ, ומתבוננים במראה המתגלה בפנינו. אנו נהיה מודעים בצורה עוצמתית מאוד למה שהטבע יכול לגלות. אנו נשאל: מי הוא האמן הגדול יותר: רפאל, לאונרדו דה ווינצ'י, או הכוחות שציירו את הזריחה שאותה רואים מההר? והתשובה יכולה להיות רק שגם אם הישגי בני האדם הם נפלאים ביותר, מה שמופיע בפנינו כהתגלות של כוחות רוחיים אלוהיים הינו גדול הרבה יותר.

כאשר המנהיגים הרוחניים של האנושות, המקודשים, מופיעים בפני העולם, מה שהם מלמדים אינו מבוסס על המסורת או נשאב מתוכה, אלא נובע ממקורות ראשוניים, והגילויים שלהם הם כמו גילויי הטבע עצמו. מה שאחרים רק משחזרים אינו יכול להיות בעל השפעה עוצמתית כמו זו של הזריחה. בהשוואה למה שאומרת המסורת על מה שלימד משה או זרתוסטרא ולמה שרוחות-הזמן ורוחות-העם לימדו דרך צורות התרבות החיצונית, ההשפעה שיש לטבע עצמו גדולה בהרבה. רק כאשר הגילויים של משה ושל זרתוסטרא נבעו מהחוויה הישירה של העולמות העל-חושיים, השפעתם הייתה עוצמתית כמו זו של התגלויות הטבע. הדבר הנפלא בהתגלויות הראשוניות הללו לאנושות הוא שהן כמו ההתגלויות של הטבע עצמו. עלינו לזכור כאן שהאקזוסיאי שייכים להיררכיה הנמוכה ביותר של הישויות שפועלות בכוחות הטבע.

אם כן, מה הייתה החוויה אותה חוו האנשים שהתאספו בבית הכנסת כשישוע כריסטוס בא להיות בקרבם? עד כה, הם למדו מה'סופרים', אנשים שהכירו את הלימוד שהגיע מרוחות-הזמן ומרוחות-העם. אנשים היו רגילים ללימוד מסוג זה. אבל כעת, בא מישהו שלא לימד כמו הסופרים, מישהו שדבריו היו דומים להתגלות מממלכת הכוחות העל-חושיים בטבע, ברעם או בברק. אנו יודעים שככל שהדרגה של ההיררכיות גבוהה יותר, כוחותיהן גדולים יותר, ולכן אנו יכולים להבין לעומק את הדברים הללו בבשורה על פי מרקוס.

אם אנו יכולים להרגיש את המציאות העל-חושית העומדת מאחורי היצירות של בני אדם כמו רפאל, לאונרדו דה ווינצ'י ואחרים בעלי שיעור קומה דומה, אנו עדיין יכולים לראות במספר היחסית קטן של תמונות שהגיעו אלינו משהו מההשראה המקורית. יצירות אמנות גדולות, עבודות של גאוניות רוחנית, הן תמיד הדים של ההתגלויות הראשוניות. ואם נוכל לחוש משהו ממה שרפאל, למשל, הביע בציוריו, או ליצור רעיון חי על פועלו של זרתוסטרא, נוכל לשמוע משהו ממה שמגיע מהאקזוסיאי.

אבל במה שלימדו בבתי הכנסת הסופרים, כלומר אנשים שהידע שלהם בא מרוחות-העם ומרוחות-הזמן, לא היה דבר שיכול היה להוות אפילו הד חלש להתגלויות הישירות של הטבע. לכן, המילים האלה בבשורה על פי מרקוס מרמזות על כך שבבני האדם החיים בימים ההם, התחילה לעלות המחשבה שמשהו חדש לחלוטין מדבר אליהם; שדרך האיש הזה שבא אליהם מתגלה משהו שהוא כמו הכוח של הטבע עצמו, כמו אחד הכוחות העל-חושיים מאחורי תופעות הטבע. האנשים התחילו לחוש בהדרגה מה נכנס לתוך ישוע מנצרת ונוכח כסימבול בטבילה על ידי יוחנן. האנשים בבית הכנסת היו קרובים לאמת כשהם אמרו: כשהוא מדבר, זה כאילו שהאקזוסיאי מדברים, לא רק הארכאי, רוחות-הזמן, או רוחות-העם.

רק באמצעות הידע של מדע הרוח נוכל שוב להחדיר תוכן ומשמעות מלאה וחיה לתוך המושגים המופשטים חסרי החיים שמופיעים בשפע בתרגומים המודרניים של הברית החדשה, ולהבין מה כרוך בכך שאנו משקיעים מאמץ להגיע לעומקן של הבשורות. יחלפו דורות לפני שניתן יהיה לקוות שבני האדם יבינו, אפילו בערך, את המשמעויות העמוקות שאותן בני זמננו יכולים רק לשער בצורה מעורפלת. חקירה אמיתית של הרבה דברים בבשורות תהיה אפשרית רק בעתיד.

בעיקרו של דבר, מה שהמחבר של הבשורה על פי מרקוס רצה להציג היה הרחבה של מה שלימד פאולוס, אחד מהראשונים שזיהו את מהותה וטבעה של ישותו של כריסטוס באמצעות תפיסה על-חושית ישירה. עלינו להבין מה למעשה לימד פאולוס ומה הוא חווה דרך ההתגלות שהגיעה אליו בדרכו לדמשק. למרות שבברית החדשה האירוע מתואר כהתגלות פתאומית, אלה שמכירים את העובדות האמיתיות יודעים שסוג זה של הארה יכולה להגיע בכל רגע למי ששואף להגיע לעולם הרוח, ושכתוצאה מהחוויות שלו, הוא הופך לאדם שונה. ובמקרה של פאולוס הקדוש, ברור לחלוטין שדרך ההתגלות בדמשק זה מה שקרה.

אפילו לימוד שטחי של הבשורות ושל המכתבים של פאולוס יבהיר שפאולוס הקדוש רואה באירוע של גולגותא את הנקודה המרכזית של כל האבולוציה של האנושות, ושהוא מקשר את האירוע ישירות למה שמתואר בתנ"ך כבריאה של אדם, האדם הראשון. פאולוס לימד בערך כך: הישות שעלינו לכנות האדם הרוחני, האדם האמיתי, שבעולם המאיה קיימת ממנו רק תמונה אשלייתית, ירד בזמנים הקדומים של למוריה אל עולם האשליות הזה, כאשר מצפים לו החוויות שהיה עליו לחוות בבשר במהלך גלגולים עוקבים. הוא הפך לאדם בצורה שהוא לבש במהלך התקופה של למוריה, התקופה האטלנטית, והתקופות הפוסט-אטלנטיות עד לבואו של כריסטוס. ואז התרחש האירוע של גולגותא.

לאחר החזון שלו ליד דמשק, לפאולוס לא היה שום ספק שבאירוע של גולגותא קרה משהו שניתן להשוות אותו לירידה של האדם לתוך בשר. כי אז התקבל האימפולס להתגבר בהדרגה על אותן צורות של קיום ארצי שלתוכן נכנסה האנושות דרך אדם (Adam). לכן, פאולוס קורא לישות שהופיע בכריסטוס 'אדם החדש' ‘the new Adam’, אותו כל אדם יכול למשוך אל עצמו דרך איחוד עם כריסטוס.

אם כן, מהתקופה של למוריה ועד לזמנים הקדם-נוצריים, אנו רואים את הירידה ההדרגתית של האדם לתוך החומר – בין אם קוראים לו אדם Adam או בשם אחר כלשהו. אז ניתן לו הכוח והאימפולס לעלות שוב, כדי שבסופו של דבר הוא יוכל לחזור, מועשר בפירות של הקיום הארצי, אל המצב המקורי, הרוחני שהוא היה בו לפני שהוא ירד לתוך החומר.

אם אנו רוצים להבין את המשמעות המרכזית של האבולוציה, איננו צריכים לשאול: האם אי אפשר היה לחסוך מהאדם את הירידה הזו לחומר? האם היה הכרחי שהוא יעבור גלגולים שונים כדי לעלות שוב למצב שהוא היה בו מן ההתחלה? שאלות כאלה נובעות רק מאי הבנה מוחלטת של משמעותה הרוחנית של האבולוציה. כי האדם לוקח איתו מהקיום הארצי את כל הפירות של חוויותיו והוא מועשר הודות לתוכן הגלגולים שלו – תוכן שלא היה שלו מקודם.

חישבו, באופן היפותטי, על אדם שיורד וחי את הגלגול הראשון שלו: הוא לומד בו דברים מסוימים. בגלגולו השני הוא לומד יותר; וכך הלאה בכל הגלגולים שלו. בהתחלה, מסלול הגלגולים הוא מסלול של ירידה: האדם מסתבך יותר ויותר בעולם הפיזי. ואז הוא מתחיל בעלייה, ויכול להתרומם במידה בה הוא מקבל את אימפולס כריסטוס לתוכו. יום אחד הוא ימצא את דרכו שוב לעולם הרוח; אבל אז הוא ייקח איתו את כל מה שהצליח להשיג על האדמה.

פאולוס רואה בכריסטוס את הנקודה המרכזית של כל תהליך האבולוציה הארצית של האדם, את הכוח שנותן לאדם את האימפולס לעלות לעולם העל-חושי, כשהוא מועשר בכל החוויות של החיים הארציים.

אך מנקודת מבט זו, איך פאולוס רואה את הקורבן בגולגותא, את הצליבה? לא קל לקשור לרעיונות המודרניים שלנו את האופן בו פאולוס – וגם המחבר של הבשורה על פי מרקוס – הבין את הקורבן בגולגותא, את העובדה המשמעותית יותר באבולוציה האנושית. לפני שננסה לעשות זאת, עלינו להכיר היטב את הרעיון שהאדם, כפי שהוא עומד בפנינו, הינו מיקרוקוסמוס, ועלינו ללמוד את כל ההשלכות של עובדה זו.

בחייו של האדם בין הלידה למוות בכל גלגול, ניתן לזהות שתי תקופות התפתחות, שונות זו מזו. כבר דיברתי באופנים שונים בעבר על ההבדל בין שתי התקופות – כי הלימודים שלנו במדע הרוח הרבה יותר שיטתיים ממה שרוב האנשים חושבים. תקופה אחת נמצאת בין הלידה לבין הנקודה בה מתחיל הזיכרון של האדם. אם תעקבו אחרי הזיכרונות שלכם, תגיעו לנקודה מסוימת בעבר בה הזיכרונות מפסיקים. כבר חייתם אז, ואולי שמעתם מההורים או מהקרובים שלכם סיפורים על מה שעשיתם אז; לכן אתם יודעים משהו, אבל אתם עצמכם לא זוכרים דבר מעבר לנקודה מסוימת בזמן. הזיכרון הנורמלי נפסק בנקודה זו. הגיל המתאים ביותר לכך הוא בערך גיל שלוש. לפני נקודת זמן זו, הילד מפנים שפע של רשמים. רק חישבו על כמה הוא סופג ומפנים בשנה הראשונה, השנייה והשלישית של חייו; ועם זאת, אין לאדם המודרני שום זיכרון לגבי האופן בו הרשמים האלה הגיעו אליו. ואז באה התקופה בה חוט הזיכרון עובר באופן רצוף.

עלינו לשים לב לשתי תקופות התפתחות אלה מפני שהן מאד חשובות לחיי האדם ככלל. עלינו להתבונן בהתפתחות האדם באופן מדויק ובתשומת לב, ולהימנע מהדעות הקדומות של המדע המודרני. עובדות המדע מאמתות את מה שעלי לומר, אבל אין לייחס יותר מדי משקל לדעות קדומות שמתרחקות מאד מהאמת. התבוננות מקרוב בהתפתחות האדם מבהירה שחייו כאינדיבידואל בחברה תלויים בכל מה שמהווה חלק מחוט הזיכרון, שמתחיל בערך בשנה השלישית. בטווח של חוט זיכרון זה נמצא כל עיקרון שלפיו אנו מכוונים את חיינו באופן מודע; הוא חובק את כל חוקי ההתנהגות שאנו מאמצים באופן מודע כראויים שנציית להם. לאני שלנו אין מודעות לגבי מה שנמצא מעבר לנקודה זו; משם, שום דבר לא מוצא את דרכו לתוך החוט של החיים המודעים שלנו.

אם כן, לפני שמתחילים החיים המודעים שלנו, ישנן שנים מסוימות בהן הקשר שלנו עם העולם שסובב אותנו שונה לחלוטין מהקשר שלנו איתו מאוחר יותר.

ההבדל הוא רדיקאלי. אם מתבוננים בתשומת לב בילד בתקופה שאותה הוא אינו זוכר בגיל מבוגר יותר, נראה שבשנים הראשונות האלה הוא מרגיש את עצמו כחלק מהחיים האוניברסליים, המקרוקוסמיים, הרוחניים. הוא אינו מפריד או מנתק את עצמו מהחיים האלה, אלא מרגיש חלק בלתי נפרד מכל הסביבה. הוא אפילו מדבר על עצמו כמו אחרים. הוא לא אומר: 'אני רוצה', אלא 'דני רוצה'. רק מאוחר יותר הוא לומד לדבר על עצמו כ'אני'. פסיכולוגים מודרניים שמתמחים בעבודה עם ילדים אינם מקבלים את ההסבר הזה, אבל הנימוקים שלהם אינם מצליחים לסתור את האמת, אלא רק מהווים עדות לחוסר ההבנה שלהם. בשנים הראשונות שלו, הילד מרגיש חלק מהעולם סביבו. רק מהרגע בו מתחילים הזיכרונות שלו, הוא מתחיל להתנתק בהדרגה מהסביבה שלו כישות עצמאית.

לכן ניתן לומר שהעקרונות אותם האדם מאמץ כדי לכוון את חייו ואת כל התוכן של התודעה שלו שייכים לשלב ההתפתחות השני, שמתחיל מנקודת הזמן שדיברנו עליה. בשלב הראשון יש לו יחס שונה לחלוטין עם סביבתו; הוא מרגיש הרבה יותר קשור אליה. הדרך היחידה להבין זאת באופן מעמיק היא לדמיין מה היה קורה אילו צורת התודעה שיצרה את ההרגשה הזו של קשר ישיר עם העולם הסובב את הילד בילדותו המוקדמת הייתה נשמרת בשנים לאחר מכן. אם זה היה קורה, חיי האדם היו מתקדמים במסלול שונה מאד. האדם לא היה מרגיש כל כך מבודד; אפילו בשנים מאוחרות יותר הוא היה מרגיש את עצמו חלק בלתי נפרד, איבר, של המקרוקוסמוס, העולם הגדול. כפי שהדברים במציאות, הוא מאבד את תחושת האחדות עם העולם הגדול, ומאמין שהוא מבודד ממנו. בחיים הרגילים, בידוד זה נכנס למודעות של האדם רק בצורה מופשטת, למשל באנוכיות שלו, או בנטייה להיסגר יותר ויותר בתוך עורו. ההשקפה שחיי האדם סגורים בגבולות של עורו הינה שטות גמורה. בכל נשימה, כל פעם שהוא נושף, הוא נהיה חלק מהעולם החיצוני, מאחר שהאוויר שהוא קודם שאף פנימה כעת נמצא בחוץ. התמונה שיש לאדם על עצמו היא אשליה גמורה, אבל זה בלתי נמנע בגלל צורת התודעה שיש לו. בימינו, אין לאנשים נטייה להבין את הקרמה, והם גם לא מספיק בשלים לכך. אם, למשל, נשבר החלון של מישהו, הוא עלול לקחת זאת כעלבון מכוון נגדו, והוא מתרגז מפני שהוא מרגיש אדם מבודד. אך אילו היה מאמין בקרמה, הוא היה מרגיש קרוב לכל המקרוקוסמוס והיה יודע שלמעשה אנחנו שברנו את החלונות בעצמנו. כי למעשה אנו חלק מהמארג של הקוסמוס כולו, וזו שטות גמורה לדמיין שאנחנו סגורים בתוך העור שלנו. אך רק בילדות המוקדמת מאוד קיים הרגש הזה של אחדות עם הקוסמוס; בחיים המאוחרים יותר הוא אובד, בנקודה שעד אליה מגיע הזיכרון.

זה לא תמיד היה כך. בתקופות הקדומות, לפני לא כל כך הרבה זמן, התודעה השייכת לילדות המוקדמת הגיעה, לפחות במידה מסוימת, עד לשנים המאוחרות יותר בחייו של האדם. כך היה בתקופות של ראייה רוחית קדומה; וביחד איתה, גם החשיבה וגם הדרך לבטא עובדות היו שונות מאוד. זהו היבט של האבולוציה האנושית שהתלמיד של מדע הרוח חייב להבין באופן ברור.

כשנולד בימינו ילד ממין זכר, הוא נחשב פשוט כבן של אביו ושל אימו: ואם אין לו תעודת לידה שעליה רשומים השמות של הוריו ושמעידה על כך שהוא קיים, לא ידוע עליו שום דבר באופן רשמי, ובנסיבות מסוימות עצם קיומו מוטל בספק. לחשיבה המודרנית, האדם הוא פשוט הצאצא של אביו ואימו.

לא כך חשבו האנשים בעבר הלא כל כך רחוק. אך החוקרים והאנשים המלומדים של היום אינם יודעים שבתקופות קדומות לא רק החשיבה של האדם הייתה שונה, אלא גם התוכן והמשמעויות של המילים והכינויים. לכן, הפרשנויות של האגדות הקדומות אינן משקפות את משמעותן האמיתית. למשל, מספרים לנו על אורפיאוס, זמר יווני. אני מדבר עליו מפני שהוא שייך לתקופה של מאות שנים לפני הנצרות. ניתן לראות בו אחראי על האירגון של המיסתריות היווניות. התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, שבשלב ההתחלתי שלה הוא היה דמות חשובה, הייתה הכנה לאירוע כריסטוס ולמה שהאנושות הייתה עתידה לקבל דרכו. ביוון, אורפיאוס היה המארגן והמכין הגדול.

אם אדם מהתקופה המודרנית היה פוגש דמות כמו אורפיאוס, הוא היה פשוט אומר: הוא הבן של אבא כך וכך ואמא כך וכך – והמדע היה אולי מחפש תכונות תורשתיות. למשל, ישנו ספר עבה, בו מוצגות כל התכונות התורשתיות של המשפחות של גיתה, בניסיון להציג אותו כסך הכול של כל התכונות הללו. לא כך חשבו האנשים בימי אורפיאוס. מבחינתם, האדם של בשר ותכונותיו הפיזיות לא היו באמת חשובים. התכונות המהותיות היו אלה שאפשרו לאורפיאוס להיות המנהיג והמארגן של התרבות היוונית הקדם-נוצרית, ובטח שלא המוח הפיזי או מערכת העצבים שלו. הדבר המהותי היה העובדה שהייתה בו – בתחום הניסיון שלו – תכונה שנבעה מהעולם העל-חושי, ושהתאחדה עם האלמנט החומרי-פיזי אותו סיפקה האישיות שלו. העיניים של היוונים היו מכוונות לא לדמות הפיזית של אורפיאוס שבאה מאביו ומאימו, ואולי גם מסבא וסבתא שלו; הדמות הזו הייתה פחות או יותר חסרת חשיבות, היות שהיא הייתה רק הביטוי החיצוני, המעטה. האלמנט המהותי היה מה שירד ממקור על-חושי, והתאחד עם הישות החומרית במימד הפיזי. לכן, יווני היה אומר לעצמו: כשאורפיאוס עומד בפניי, כמעט ואין להביא בחשבון את העובדה שהוא בא מאב ומאם; מה שכן חשוב הוא שאיכויות הנפש שלו, שגרמו לו להיות מי שהוא, נובעות מהעל-חושי, ממציאות על-חושית, שעד כה לא היה לה כל קשר עם המישור הפיזי; אלמנט פיזי-חומרי הצליח להתאחד כאן באישיותו עם המציאות העל-חושית. ומאחר שהיוונים ראו את הייחודיות של אורפיאוס באיכות לגמרי על-חושית, הם אמרו שהוא הבן של מוזה, הבן של קאליופה, לא של אימא פיזית, אלא של מציאות על-חושית שעד אז מעולם לא היה לה כל קשר עם המימד הפיזי והחומרי.

אך בתור הבן של קאליופה, ולא יותר מכך, אורפיאוס היה יכול לתת ביטוי רק לתופעות של העולם העל-חושי. בהתאם לאופי העידן בו הוא חי, שליחותו הייתה גם לתת ביטוי למה שיכול לשרת את החיים הפיזיים בתקופה ההיא. לכן הוא לא היה רק הדובר של המוזה, של קאליופה, כמו שבעידנים קדומים עוד יותר הרישים היו רק הדוברים של כוחות על-חושיים. חייו של אורפיאוס נתנו ביטוי לעל-חושי באופן כזה שגם העולם הפיזי היה חשוב בחייו. מה שהוא לימד היה קשור ומותאם לאקלים של יוון, למה שהיה חלק מהטבע החיצוני של יוון – וכך אורפיאוס נהיה הבן של אויגרוס, אל הנהר מתראקיה.

זה מראה לנו שמה שהיה הכי חשוב מבחינת היוונים היה מה שחי בנפשו של אורפיאוס. בימים ההם אנשים תוארו על פי האיכות של נפשם, הערך הרוחני שלהם, ולא, כמו מאוחר יותר, באמירות כגון: הוא הבן של איש כך וכך, או הוא בא ממקום כך וכך. מעניין מאוד לראות עד כמה היוונים הרגישו מעורבים בגורלו של איש כמו אורפיאוס, מצד אחד הבן של מוזה, ומצד שני, הבן של אל של נהר בתראקיה. להבדיל מהנביאים הקדומים, אורפיאוס לא היה נתון רק להשפעות על-חושיות, אלא גם להשפעות חומריות – לכל ההשפעות של העולם הפיזי-חומרי.

אנו יודעים שהאדם מורכב ממספר איברים: הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי והאני. אדם כמו אורפיאוס, בנו של מוזה – כעת אתם יודעים מה פירוש הדבר – עדיין היה מסוגל לראות לתוך עולם הרוח; אך מצד שני, היכולת שלו לחוות את עולם הרוח נחלשה עקב החיים שהוא ניהל במישור הפיזי בתור בנו של אביו, אל הנהר מתראקיה. המנהיגים בתקופה הפוסט-אטלנטית השנייה והשלישית, שהפכו לכלים שדרכם נשמעו אמירות מעולמות הרוח, יכלו לראות את הגוף האתרי שלהם מופרד מהפיזי. בתרבויות בהן הייתה נפוצה הראייה הרוחית הקדומה – וזה היה כך אפילו אצל הקלטים – כשאדם נהיה מודע לכך שהוא נקרא לתקשר משהו לבני האדם האחרים, הדבר התגלה לו כך: הגוף האתרי שלו יצא מהגוף הפיזי והפך להיות כלי שנשא את הכוחות שזרמו לתוכו מלמעלה. אם אלה שהשמיעו את האמירות המגיעות מעולמות הרוח היו גברים, גופם האתרי היה נשי, וכתוצאה מכך, הם ראו את מי שהעביר להם את המסרים מעולמות הרוח כלובשת צורה נשית.

מטרת האגדה הייתה גם להראות שלמרות שאורפיאוס היה בקשר ישיר עם הכוחות הרוחיים, בתור הבן של אל-הנהר התראקי, תמיד הייתה אפשרות שהוא לא יהיה מסוגל לשמר את מה שהתגלה לו דרך גופו האתרי. ככל שהוא הרגיש יותר בבית בעולם הפיזי וחי את חייו כבן של ארצו, כוח הראייה הרוחית שלו ירד. האגדה מספרת שאורידיקה, זו שדרכה הגיעו אליו ההתגלויות, בת הזוג של נפשו, נקרעה ממנו עקב הכשת נחש ארסי – דימוי של חולשותיו האנושיות – ונלקחה לעולם התחתון. הוא יוכל לזכות בה שוב רק אם יעבור חניכה. – כל פעם שמסופר על מסע לעולם התחתון, הכוונה היא לחניכה. – כדי לזכות באורידיקה שוב, על אורפיאוס לעבור חניכה. אבל הוא היה כבר יותר מדי לכוד בעולם הפיזי. הוא אכן השיג את היכולת למצוא את דרכו אל העולם התחתון, אבל כשהוא חזר, כשעיניו שוב פגשו את אור השמש, הוא כבר לא ראה את אורידיקה. מדוע זה היה כך? זה היה מפני שברגע שהוא ראה את אור השמש, הוא עשה משהו שהיה אסור לו לעשות: הוא הסתובב והביט לאחור. כלומר, הוא הפר ציווי חמור שהאל של העולם התחתון נתן לו: לאדם הפיזי, החי במימד הפיזי, אסור להביט לאחור מעבר לנקודה בזמן אותה הגדרתי, מעבר לתקופה של החוויות המקרוקוסמיות של הילדות; אילו חוויות אלו היו חודרות לתודעה הרגילה בחיים מאוחר יותר, הן יעוררו ראייה רוחית בצורתה הקדומה. מכאן הציווי של האל של העולם התחתון שאף אדם לא אמור לחפש לחדור לסודות של הילדות, לזכור מעבר להיכן שנקבע הסף. אך זה מה שאורפיאוס עשה, ולכן איבד את היכולת של ראייה רוחית.

בסיפור הזה של האובדן של אורידיקה, עומד בפנינו משהו עדין ורגיש מאוד. תוצאה אחת היא שהאדם מֻקְרָב לעולם הפיזי. עם ישות שמטבעה עדיין מושרשת עמוק ברוח, האדם הוא גם, חלקית, סוג של ישות שגורלה הוא להתהוות במישור הפיזי. ולכן, כל הכוחות של המישור הפיזי דוחקים בו ולוחצים עליו, והוא מאבד את אורידיקה, הנפש התמימה שלו – וכך גם גורלו של האדם המודרני הוא לאבד אותה. כוחות אלה קורעים את אורפיאוס לגזרים; במובן מסוים, הוא מוקרב.

אם כן, מה אורפיאוס חווה כנציג של המעבר בין התקופה הפוסט-אטלנטית השלישית לרביעית? קודם כול, הוא חווה את שלב התודעה אותו הילד משאיר מאחור – הקשר עם המקרוקוסמוס. זה לא עובר לתוך החיים המודעים, ולכן בישותו ובהווייתו הפנימית האדם נקרע לגזרים ומומת על ידי החיים במישור הפיזי, שבמובנם האמיתי מתחילים באותה נקודה שעליה דיברנו.

ועכשיו חישבו על האדם הזה החי במישור הפיזי; בדרך כלל הוא מסוגל לזכור רק עד לנקודת זמן מסוימת; מעבר לנקודה זו, משתרעות שלוש השנים של ילדותו המוקדמת ביותר. עם חוט זיכרון זה, הוא כל כך סבוך ולכוד במישור הפיזי, שבתוך ישותו הוא אינו יכול לסבול זאת והוא נקרע לגזרים. כך קורה עם הרוח האמיתית של האדם היום – זה מוכיח עד כמה עמוק הוא סבוך ותפוס בחומר. זוהי הרוח שבנצרות הפאולינית נקראת "הבן של האדם" (the Son of Man). עליכם להבין מושג זה – המושג של "הבן של האדם" שניתן למצוא אותו בתוך האדם מאותו רגע בחייו שעד אליו מגיע הזיכרון שלו, ושכולל כל מה שהוא רכש מהתרבות סביבו. זכרו את ה"אדם" הזה, ואז דמיינו לעצמכם מה הוא היה אילו היו מוספים לכך את כול מה שדוחק ולוחץ עליו מהמקרוקוסמוס בשלוש השנים הראשונות של ילדותו. זה יכול להיות בסיס בלבד, מפני שבשלב הזה ה'אני' האנושי המפותח, עדיין אינו נוכח. אבל אילו זה היה מתמזג לתוך התודעה של 'אני' מפותח, היינו עדים לאירוע דומה למה שאירע בטבילה בירדן, ברגע בו הרוח ירדה מלמעלה לתוך ישוע מנצרת: שלוש השנים התמימות של הילדות המוקדמת התמזגו עם שאר ישותו של האדם. זו העובדה המידית. והתוצאה הייתה שחיי הילדות התמימים האלה, כפי שהם שאפו להתפתח על האדמה הפיזית, יכלו להתפתח רק במשך שלוש שנים – כפי שזה קורה תמיד – ואז הגיעו לקצם. הם לא יכלו להתמזג עם מה שהאדם נהייה באותה נקודת הזמן שממנה מתחיל כרגיל הזיכרון שלו.

חישבו מה היה אילו: באדם אחד היינו רואים מעורבבים כל הקשרים ההדדיים עם המקרוקוסמוס שמופיעים בצורה מעורפלת ולא ברורה בשנים הראשונות של הילדות, אבל אינם יכולים באמת להידלק בילד מפני שהוא עדיין נטול תודעת אני. חישבו עוד יותר רחוק, ודמיינו לעצמכם איך, אם המציאות כן הייתה מופיעה באופן כזה בתודעה מאוחרת יותר, היה נוצר משהו שמקורו איננו בטבע האדם עצמו, אלא במעמקי העולמות הקוסמיים שמתוכם אנו נולדים. אם תחשבו על כול זה, תקבלו מושג על משמעות המילים שנאמרות בקשר לאירוע המתואר כירידת היונה: 'אתה בני אהובי, ובך אני חפץ.' הפירוש הוא: הנה כריסטוס מתגשם, נולד, בישוע מנצרת, נולד בו ברגע הטבילה על ידי יוחנן. בכריסטוס הייתה נוכחת, בצורתה הגבוהה ביותר, התודעה ששייכת רק לשנים הראשונות של הילדות; כעת, יחד איתה היה רגש של אחדות עם הקוסמוס, רגש שילד היה חווה אותו אילו הייתה לו מודעות מלאה לחוויות שלו בשלוש השנים הראשונות. במקרה כזה הייתה עוד משמעות נוספת במילים: 'אני ואבי' – כלומר האב הקוסמי – 'אחד אנחנו'.

אם תהרהרו עמוקות בדברים אלה, תתחילו לקבל מושג על מה חווה פאולוס הקדוש כאלמנט ראשון, בסיסי, בהתגלות ליד דמשק, חוויה שמצאה ביטוי במילים היפיפיות: 'אִם לֹא תָּשׁוּבוּ וְתִהְיוּ כִּילָדִים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם.' בין המשמעויות הרבות של אמירה זו, יש אחת שעליה הצביע פאולוס: לא אני, אלא כריסטוס בתוכי – זאת אומרת, כריסטוס, שיש לו תודעה מקרוקוסמית כמו זו שהייתה לילד אילו הוא היה יכול לשלב איכשהו את התודעה של שלוש השנים הראשונות עם תודעת האני של החיים לאחר מכן. אצל האדם הרגיל של היום, שתי צורות תודעה אלה מופרדות מפני שהן אינן יכולות להתיישב אחת עם שנייה. גם אצל ישוע כריסטוס עצמו הן לא יכלו להתקיים ביחד; אחרי שלוש השנים האלה, המוות היה מתרחש כפי שהוא אכן אירע בנסיבות הקיימות בארץ ישראל. הנסיבות האלה לא היו מקריות, אלא נוצרו מפני שהשניים חיו אחד בתוך השני: הבן של אלוהים (שהוא בן אדם מרגע היוולדו ועד להתפתחות תודעת האני) והבן של האדם (מה שהוא לאחר שהושגה תודעת אני). האירועים שהגיעו לשיאם לאחר מכן באירועים בארץ ישראל היו התוצאה של החיים ביחד של הבן של אלוהים והבן של האדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *