רקע לבשורה על פי מרקוס – 05

רקע לבשורה על פי מרקוס

רודולף שטיינר

GA 124

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה מספר 5

שני הזרמים העיקריים של התרבות הפוסט-אטלנטית

ברלין, 19 בדצמבר 1910

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ההרצאה הקודמת התחילה בתיאור האופי הייחודי של הבשורה על פי מרקוס. התברר שבבשורה זו, אולי יותר מאשר בשאר הבשורות, נוכל למצוא, באינדיקציות שנשאבו מתוך המיסטריות הנוצריות העמוקות ביותר, הזדמנות לחדור לחוקים ולסודות פנימיים רבים של האבולוציה של האדם ושל הקוסמוס.

בהתחלה, חשבתי שבמהלך החורף יהיה ניתן להציג התייחסויות חשובות ומהותיות בקשר לנושאים שעדיין לא נגענו בהם בתנועה שלנו, או יותר נכון, לעניינים השייכים לרמות רוחניות שעדיין לא הגענו אליהן. אך נצטרך לנטוש את התוכנית הזו מהסיבה הפשוטה שקבוצת ברלין גדלה במספר בצורה כה מדהימה בשבועות האחרונים, שכעת לא נוכל להציג את הדברים בצורה מספיק מובנת לכולם. אנו לוקחים זאת כדבר מובן מאליו שבמתמטיקה ובמדעים נדרש בסיס מסוים, אם ברצוננו להגיע לרמה מסוימת; והדבר נכון עוד יותר כאשר מדובר במדע הרוח. לכן, נצטרך לשקול כיצד להציג את אותם החלקים בבשורה על פי מרקוס שאינם מהווים נושאים מתאימים לקבוצה כה גדולה.

בכל ניסיון להבין טקסט כמו זה של הבשורה על פי מרקוס, עלינו לזכור באופן ברור את הגורמים שהשפיעו על האבולוציה של האנושות. אני תמיד חוזר ומדגיש כאמת מאד כללית ומופשטת, שבכל התקופות, בקרב בני האדם היו דמויות מובילות מסוימות שהודות לקשר מסוים עם המיסטריות ועם העולמות הרוחיים העל-חושיים היו במצב בו יכלו לשתול אימפולסים מסוימים אל תוך האבולוציה למען המשך התקדמותה. קיימות שתי דרכים עיקריות שבאמצעותן אדם יכול ליצור קשר עם העולמות העל-חושיים. את אחת הדרכים ניתן להמחיש בעזרת המקרה של זרתוסטרא, המנהיג הגדול של האנושות, שעליו אדבר בקרוב בהרצאה לקהל הרחב. את הדרך השנייה בה מנהיגי האנושות יוצרים קשר עם עולמות הרוח ניתן להבין אם אנו חושבים על המאפיינים של השביל בו צעד בודהה הדגול. שתי הדמויות הנשגבות האלה שונות לחלוטין אחת מן השנייה מבחינת עבודתן ופעילותן.

מה שמכונה על ידי בודהה ובבודהיזם התבוננות או מדיטציה 'מתחת לעץ בודהי' – ביטוי סימבולי שמציין העמקה מיסטית של תודעת בודהה – הינה דרך בה האני האנושי יכול לחדור לישותו הפנימית ביותר של עצמו. דרך זו, שנפתחה באופן כה מופלא על ידי בודהה, הינה ירידה של ה'אני' לתוך המעמקים, לתוך התהומות, של ישותו, של הטבע שלו עצמו.

תוכלו לקבל מושג יותר ברור לגבי מה משמעות הדבר אם תזכרו שאנו רואים את האבולוציה של האדם דרך ארבעה שלבים. שלושה מתוכם הסתיימו, וכעת אנו חיים בשלב הרביעי. שלוש התקופות הראשונות באבולוציה היו אלה של שבתאי הקדום, השמש הקדומה והירח הקדום, והרביעית היא זו של האדמה עצמה. במהלך שלוש התקופות הראשונות נוצרו הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי של האדם, ובתקופה הנוכחית של האבולוציה הארצית, מתפתח ה'אני' כחלק אינטגרלי של המבנה שלו. תיארנו את האדם מנקודות מבט שונות כ'אני' אפוף בשלושה מעטים – המעטה האסטרלי, המעטה האתרי והמעטה הפיזי, כשכל אחד מהמעטים מגיע בהתאמה משלוש התקופות האבולוציוניות הקודמות של הירח הקדום, השמש הקדומה ושבתאי הקדום.

בשלב ההתפתחותי הנורמלי שלו כיום, לאדם אין מודעות לגוף האסטרלי, האתרי או הפיזי שלו. אתם כמובן תתעקשו על כך שהוא בוודאי מודע לגופו הפיזי. אך אין זה כך. כי מה שנחשב כרגיל כגוף הפיזי של האדם הינו אשליה, מאיה. מה שנחשב כגוף הפיזי הינו התוצר של הפעולה המשותפת של ארבעת האיברים של המבנה של האדם: הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי וה'אני'. כתוצר של פעולה משותפת זו, אפשר לראות בעיניים את הגוף הפיזי וניתן לגעת בו בידיים. אם תרצו לראות את הגוף הפיזי כפי שהוא באמת, תצטרכו לבודד אותו, כמו באנליזה כימית, להפריד אותו, ולהתעלם מה'אני' ומהגוף האסטרלי והאתרי. למרות שתחשבו אולי שזה קורה כל פעם שאדם מת, אין זה נכון. מה שהאדם משאיר מאחור במותו איננו הגוף הפיזי שלו, אלא גווייה. הגוף הפיזי לא יכול להתקיים תחת החוקים שנכנסים לפעולה לאחר שהתרחש המוות, כי החוקים האלה לא שייכים לו; הם שייכים לעולם החיצוני. אם תתחקו אחר המחשבות הללו עד למסקנה הטבעית שלהן, תצטרכו להסכים שמה שנקרא בדרך כלל הגוף הפיזי של האדם הינו השילוב של חוקים שדרכם נוצר הגוף הפיזי בעולם המינרלי שלנו, כשם שחוקי ההתגבשות יוצרים, למשל, גביש של קוורץ או אִזְמַרְגָּד.

הגוף הפיזי של האדם מתפקד כאורגניזם בעולם הפיזי-מינרלי, במובן שמדברים עליו במדע הרוח. מה שאנו יודעים על העולם כיום אינו אלא התוצאה של מה שקולטים החושים, וקליטה כזו אפשרית רק באורגניזם בו יש 'אני'. שיטות ההתבוננות השטחיות שבאופנה בימינו מניחות שחיה, למשל, קולטת את העולם החיצוני בדיוק כמו שהאדם קולט אותו דרך החושים שלו. אך זו תפיסה שגויה, ואנשים היו נדהמים אילו – כפי שיום אחד זה יקרה באופן בלתי נמנע – מישהו היה מראה להם איך סוס, או כלב, או איזה בעל חיים אחר קולט את העולם. אילו היו מציירים תמונה של הסביבה כפי שהיא נתפסת על ידי כלב או סוס, היא הייתה מאד שונה מהאופן בו האדם רואה את העולם. לא יכולנו לקלוט את העולם כפי שאנו קולטים אותו, אילו ה'אני' לא היה מזרים עצמו על העולם הסובב אותנו, וממלא את איברי החישה – העיניים, האוזניים, וכו'. אך ורק אורגניזם בו נוכח 'אני' יכול לקלוט את העולם כפי שהאדם קולט אותו, והאורגניזם האנושי החיצוני עצמו הוא חלק אינטגרלי מתמונה זו. לכן, עלינו להסיק שמה שבדרך כלל נקרא הגוף הפיזי של האדם הינו רק התוצאה של הקליטה החושית שלנו, ולא המציאות.

כאשר אנו מדברים על האדם הפיזי ועל העולם הפיזי סביבו, ה'אני' הוא זה שרואה את העולם, בעזרת החושים והשכל שקשור למוח. לכן, האדם יודע רק את מה שנכנס לשדה הראייה של ה'אני' שלו, את מה ששייך ל'אני' שלו. ברגע שה'אני' אינו יכול להיות נוכח, כבר לא קיימת קליטה של תמונת העולם – במילים אחרות, האדם נרדם. אין תמונה של העולם סביבו, והוא מאבד את ההכרה.

לאן שלא נסתכל, ה'אני' שלנו קשור בכל נקודה למה שאנו קולטים; הוא זורם אל תוך הקליטה, כך שלמעשה אנו יודעים רק את התוכן של ה'אני' שלנו. אדם רגיל של התקופה המודרנית מודע לתוכן זה של ה'אני' שלו, אבל הוא אינו מודע לגוף האסטרלי, האתרי והפיזי שלו שלתוכם הוא חודר כל בוקר, מפני שכאשר הוא מתעורר אין לו קליטה של גופו האסטרלי. הוא היה מזדעזע מאד אילו הוא כן היה קולט את גופו האסטרלי, מאחר שגוף זה מראה את סך הכול של כל הדחפים, התשוקות והיצרים שהוא צבר במהלך גלגולים ארציים רבים. הוא גם לא קולט את גופו האתרי – גם שם הוא לא היה יכול לשאת את המראה. כשהוא חודר לתוך ישותו הפנימית – לתוך הגוף הפיזי, האתרי והאסטרלי שלו – תשומת ליבו מוסטת בן רגע לעולם החיצוני; ושם הוא רואה את מה שישויות מיטיבות מפזרות על פני השטח של ראייתו כדי לשמור עליו מלרדת לתוך הלִבָּה של ישותו הפנימית – חוויה שהוא לא היה יכול לשאת.

לכן, כשאנו מדברים על כך במונחים של מדע רוח, אנו אומרים בצדק שברגע שהאדם מתעורר בבוקר, הוא עובר דרך השער של ישותו. אך בשער הזה עומד שומר, שומר הסף הקטן, שאינו מרשה לו לחדור לישותו, אלא מיד מפנה אותו אל העולם החיצוני. כל בוקר, האדם פוגש את שומר הסף הקטן הזה. כל מי שברגע היקיצה עובר באופן מודע לתוך המעטה האסטרלי, האתרי והפיזי שלו, זוכה להכיר אותו. ובחיים המיסטיים, השאלה היא רק האם שומר הסף הקטן הזה מעמעם באופן מיטיב את המודעות שלנו לישותנו הפנימית כדי שלא נוכל לרדת לתוכה, ויסיט את ה'אני' שלנו אל הסביבה, או האם הוא מרשה לנו להיכנס דרך השער לתוך הטבע והישות הפנימית שלנו. בעיקרו של דבר, החיים המיסטיים כרוכים בכך שנעבור את שומר הסף הקטן וניכנס לתוך ישותנו הפנימית ביותר.

במקרה של בודהה הגדול, מה שמתואר באופן סימבולי כ'ישיבה מתחת לעץ הבודהי' איננה אלא הירידה הזו לתוך הליבה של ישותנו דרך השער שבחיים הרגילים סגור. הבודהיזם מתאר את מה שבודהה היה צריך לחוות כדי להגשים את הירידה הזו. הסיפורים אינם סתם אגדות, אלא מייצגים אמיתות עמוקות, מציאויות עמוקות שהנפש חווה.

החוויות שבודהה פגש בירידה לתוך ישותו הפנימית ביותר מתוארות כ'פיתויים'. כשהוא מתייחס לפיתויים האלה, בודהה מדבר על ישויות – אפילו ישויות שהוא אוהב – שניגשות אליו ברגע שהוא מנסה להתחיל בירידה המיסטית; הן מעודדות אותו לעשות פעולה מסוימת, למשל להתאמן בתרגילים שהיו מסיטים אותו מהדרך הנכונה. מסופר שהדמות של אימו של בודהה מופיעה בפני הראייה הרוחית שלו, ומעודדת אותו לתרגל סוג כוזב של סגפנות. כמובן, לא הייתה זו אימו האמיתית; הפיתוי היה קשור בדיוק לעובדה שבאותו שלב ראשוני בהתפתחות הראייה שלו, מה שהופיע בפניו היה אשליה, מסכה. בודהה עמד בפיתוי ואז הופיעו דמויות דמוניות רבות, שמתוארות ככמיהות שאדם חווה במצבים של רעב וצמא, או כתשוקות, דחפים, גאווה, יהירות, ראוותנות, שאפתנות. הוא פוגש את כל הצורות האלו – אבל איך? הן עדיין ארבו בגופו האסטרלי, במעטה האסטרלי שלו, אבל ברגעים היותר חזקים שלו, בעוד הוא יושב במדיטציה 'תחת עץ הבודהי', הוא כבר התגבר עליהן. הפיתוי הזה של בודהה מראה באופן נפלא את השפעתם של כל הכוחות של הגוף האסטרלי שלנו מפני שעקב הירידה באבולוציה במהלך הגלגולים שלנו, אנו הידרדרנו בלי הרף. למרות הגובה הנשגב שהוא עלה אליו, בודהה ראה את הדמונים שמפתים את הגוף האסטרלי, ובשלב האחרון שהוא הגיע אליו היה הכרחי שהוא יכבוש אותם.

כשאדם יורד דרך האזור של הגוף האסטרלי, דרך פיתויים, לתוך הגוף הפיזי והגוף האתרי – כלומר, כשהוא באמת מגיע לידיעה של שני איברים אלה של מבנה האדם, מה הוא מוצא? כאן יש לשים לב לחוויות הקשורות בירידה. במהלך גלגוליו הארציים, לאדם הייתה יכולת להסב נזק חמור לגופו האסטרלי, אך נגרם פחות נזק לגוף האתרי והפיזי. הגוף האסטרלי נפגע בגלל כל הדחפים הנמוכים, בגלל כל צורה של אגואיזם בטבע האנושי – קנאה, שנאה, אנוכיות, יהירות, גאווה וכו'. אדם רגיל יכול להזיק לגוף האתרי שלו רק דרך שקר או, לכל היותר, עקב טעות לא מודעת. אך אפילו כך, רק חלק מהגוף האתרי יכול להיפגע. חלק מסוים של הגוף האתרי הינו כה חזק, שלא משנה עד כמה האדם ינסה לפגוע בו, הוא לא יהיה מסוגל לעשות זאת; הגוף יהיה תמיד עמיד מול זה. דרך כוחותיו האינדיבידואליים, אדם אינו יכול לרדת לתוך ישותו מספיק עמוק כדי להיות מסוגל לפגוע בגוף האתרי או הפיזי. רק במהלך גלגולים חוזרים ישפיעו על הגופים האלה הפגמים שהוא אחראי עליהם ישירות, ואז הם יופיעו בצורת מחלות, פגמים גופניים ונטיות למחלה בגוף הפיזי. אך האדם אינו יכול לפעול באופן ישיר מתוך האינדיבידואליות שלו על גופו הפיזי. אצבע שנחתכה או זיהום בגוף אינם התוצאה של פעילות כלשהי של הנפש. במהלך הגלגולים שלו, האדם נעשה מסוגל לפעול על גופו האסטרלי ועל חלק מהגוף האתרי; אבל על הגוף הפיזי הוא יכול להשפיע רק בעקיפין, לאולם לא ישירות.

אם כן, אנו יכולים לומר שכאשר אדם יורד לאותו אזור של הגוף האתרי שעליו יש לו עדיין השפעה ישירה כלשהי, נגלה כל מה שמהווה חלק ממנו מהגלגולים הקודמים שלו. על ידי צלילה לתוך מעמקי ישותו, האדם מוצא את דרכו אל גלגוליו בעבר הקרוב או היותר רחוק. וכאשר הירידה עוצמתית ושלמה, כמו במקרה של בודהה הגדול, התמונה של הגלגולים מתרחבת עוד יותר.

במקור, האדם היה ישות לגמרי רוחית. במהלך הזמן, נוספו מעטים סביב ישות רוחית זו. האדם נולד מתוך הרוח, וכל דבר חיצוני הינו הִתְעַבּוּת. לכן, דרך חדירה לישותו, הוא מוצא את הדרך לרוח של היקום. הירידה הזו למעטים האופפים את הגוף הפיזי הינה שביל המוביל למרקם הרוחי של היקום, ומאפשרת לאדם לראות איך הפיזי נבנה במהלך הגלגולים שלו. וכאשר הוא יכול לחזור מספיק רחוק לעבר, לזמנים בהם עם הראייה הרוחית הפרימיטיבית שלו הוא היה במובן מסוים אחד עם העולם הרוחי, אז הייתה לו תמונה ישירה של אותו עולם.

במסורת – ששוב איננה קשורה רק לאגדות – אנו לומדים על השלבים שבודהה הגיע אליהם כאשר הוא חדר לתוך ישותו. על שלבים אלה, הוא עצמו אומר: כשהגעתי לשלב של הארה – כלומר, כשהוא יכול היה להרגיש חלק מהעולם הרוחי – ראיתי את העולם הזה משתרע לפניי כמו ענן; אבל עדיין לא יכולתי להבחין בו בשום דבר, כי עדיין לא הייתי מושלם. התקדמתי עוד צעד, ואז לא רק שיכולתי לראות את עולם הרוח משתרע כמו ענן, אלא יכולתי גם להבחין בצורות מסוימות. אבל עדיין לא יכולתי לראות בברור מהן הצורות, כי עדיין לא הייתי מושלם. שוב עליתי מדרגה, וכעת לא רק שיכולתי להבחין בישויות הרוחיות, אלא גם זיהיתי איזה סוג של ישויות הן. התהליך הזה נמשך עד שבודהה ראה את הארכיטיפ שלו שעבר מגלגול לגלגול, וראה את הקשר האמיתי שלו עם עולם הרוח.

זוהי דרך אחת, הדרך המיסטית; היא הירידה דרך המבנה והישות של האדם עצמו עד לנקודה בה נפרצים הגבולות שמעברם נמצא עולם הרוח. דרך הליכה על שביל זה, מנהיגים מסוימים רוכשים את הכוחות שהם זקוקים להם כדי לדחוף קדימה את האבולוציה של האנושות.

מאוד שונה השביל שדרכו בני אדם כמו זרתוסטרא המקורי הגיעו להיות מנהיגי האנושות. אם תזכרו את מה שאמרתי על בודהה, תבינו שמאחר שהוא נהיה בודהיסטווה בגלגוליו המוקדמים יותר, הוא בוודאי כבר אז עלה דרך שלבים רבים. דרך ההארה המוכרת בשם 'ישיבה תחת עץ הבודהי' – ביטוי שיש להבין אותו כפי שציינתי – אדם יכול לפתח ראייה של עולמות הרוח ולעלות לגבהים גדולים דרך היכולות של האינדיבידואליות שלו. אבל אילו האנושות הייתה נאלצת להיות תלויה רק בסוג זה של מנהיגים, ההתקדמות שהושגה לא הייתה אפשרית. היו מנהיגים מסוג שונה לחלוטין, וזרתוסטרא היה אחד מהם. אינני מדבר על האינדיבידואליות זרתוסטרא, אלא ה'אישיות' של זרתוסטרא המקורי, המבשר של אהורה מזדאו. אם אנו בוחנים אישיות כזו בנקודה בה היא עומדת בהיסטוריה של העולם, אנו מבינים שלא היה מדובר באדם שעלה הודות לאיכויות הפנימיות שלו עצמו. להיפך, הוא אישיות שנבחרה להיות הנושא, המעטה, של ישות רוחית שאינה יכולה להתגשם בבשר בעצמה, ושיכולה רק לשלוח את אורה לתוך מעטה אנושי ולעבוד דרכו.

במחזה המיסתורין הרוזנקרויצרי שלי, שער ההתקדשות, ציינתי איך, בנקודת זמן מסוימת, כאשר הדבר הכרחי עבור האבולוציה של העולם, בן אדם מקבל השראה מישות רוחית גבוהה יותר. אין זה דימוי פואטי, אלא הצגה פואטית של מציאות אוקולטית.

האישיות של זרתוסטרא המקורי, לא הייתה אישיות שדרך האיכויות שלה הגיעה בעצמה לשלב התפתחות נעלה כמו השלב אליו הגיע בודהה; האישיות זרתוסטרא נבחרה להיות המשכן של ישות גבוהה יותר והתמלאה ברוחניות חיה. היה ניתן למצוא אישיויות כאלה בעיקר בתרבויות הקדומות, הקדם-נוצריות, שהופיעו בכל אירופה, בצפון-מערב אסיה ובמרכז-מערב אסיה, אך לא בתרבויות שהגיעו לאסיה דרך אפריקה, ארצות ערב ואסיה הקטנה. במקומות האחרונים שציינתי, דרך החניכה העיקרית הייתה זו שבודהה השיג בצורתה הגבוהה ביותר. אקח את זרתוסטרא כדוגמה ייחודית בקרב העמים של הזרם הצפוני, ואדבר כעת על אופן החניכה שניתן היה למצוא גם באזורנו. לפני 3000-4000 שנה, זה היה סוג החניכה היחיד שהיה ניתן להשיג.

האישיות של זרתוסטרא נבחרה להיות הנושא של ישות גבוהה שהיא עצמה לא הייתה אמורה להתגשם בבשר. בעולמות העליונים הוחלט שאל תוך ילד זה תרד ישות רוחית-אלוהית, וכאשר הוא יגדל היא תוכל לפעול בו, להשתמש במוחו, ביכולותיו וברצונו. למען מטרה זו, נסיבות החיים של אדם כזה צריכות להיות שונות לחלוטין מאלה שקיימות בהתפתחותו של אדם רגיל. את האירוע אותו אתאר כעת בקצרה יש לראות כשייך לחיים השלמים של אדם כזה, והוא אינו מוגבל לממלכת החושים הפיזית. למרות שהחושים הרגילים לא יקלטו את הסימפטומים, יהיה ברור לכל מי שיש לו יכולת אבחון עדינה יותר שממש מן ההתחלה יש עדויות לקונפליקט בין כוחות הנפש של ילד כזה והעולם החיצוני; שבילד הזה יש רצון וכוח מוביל פנימי שאינם תואמים את מה שמתרחש בסביבתו. אך זהו גורלה של אישיות אותה ממלאה ישות רוחית אלוהית. הוא גודל כמו זר, מפני שלאלה שנמצאים סביבו אין תובנות או רגשות שיעזרו להם להבין אותו. לרוב יש רק מעטים – אולי רק אדם אחד – שיש להם בכלל איזה חשד עמום לגבי מה שמתפתח בילד כזה. מצד שני, יופיעו בקלות קונפליקטים עם העולם סביבו, ובמקרה כזה, מה שתיארתי בקשר לפיתויים שליוו את ירידתו של בודהה לתוך ישותו יתרחש בגיל מוקדם יותר בחייו.

על פי ההתפתחות הרגילה, האינדיבידואליות של אדם נולדת לתוך המעטים אותם מספקים הוריו ועמו. מעטים אלה לא תמיד תואמים לגמרי את האינדיבידואליות, ומסיבה זו אנשים כאלה חשים אי סיפוק מסוים לגבי גורלם. אינדיבידואליות שמתפתחת בדרך הרגילה לא הייתה מסוגלת לסבול קונפליקט כל כך עז ועוצמתי כמו הקונפליקט אותו חווה זרתוסטרא, למשל, כשנתבונן בילד כמו זרתוסטרא באמצעות ראייה רוחית, יתגלה שיש לו רגשות, יכולות וכוחות חשיבה שונים לגמרי מאלה שמתפתחים באנשים סביבו. במיוחד, יהיה ברור – למעשה זה תמיד ברור, אבל מתעלמים ממנו, מפני שלא כל כך שמים לב בימינו לחיי הנפש והרוח – שבני האדם החיים סביב ילד כזה אינם יודעים דבר על טבעו האמיתי; ההיפך, הם מרגישים כלפיו שנאה אינסטינקטיבית; הם לא מצליחים להבין דבר על מה שמתפתח בתוכו. לא קיים קונפליקט חד יותר שראייה רוחית יכולה לקלוט מזה שמתפתח בין ילד הנולד להיות מושיע של האנושות והסערות של שנאה שמשתוללות סביבו. הדבר הוא בלתי נמנע, כי דווקא מפני שילד כזה הוא שונה, אפשר להעניק לאנושות את האימפולסים הגדולים. סיפורים דומים מסופרים גם על אישיויות אחרות חוץ מזרתוסטרא.

מסופר שמהרגע בו הוא נולד, זרתוסטרא ידע לחייך – דבר שבדרך כלל מתאפשר רק אחרי שבועות רבים. מספרים שהחיוך של זרתוסטרא בא ממודעותו להרמוניה של העולם. נאמר שהחיוך היה הסימן הראשון של ההבדל בין הילד הזה וכל מי שהיה סביבו.

ישנו סיפור שני, האומר שאויב, מעין הורדוס אחר, ששמו היה דורנסרון (Duransarun), חי באזור בו נולד זרתוסטרא, וכאשר האמגושים הכלדאים גילו לו שנולד הילד, הוא ניסה להרוג אותו במו ידיו. האגדה מספרת שברגע שהוא הרים את חרבו, הזרוע שלו נעשתה משותקת, והוא נאלץ לוותר על הניסיון. אלה תמונות של מציאויות רוחיות שיכלו להתגלות רק לתודעה על-חושית. עוד מספרים לנו איך האויב הזה של התינוק זרתוסטרא ציווה על משרת לקחת אותו למדבר כדי שחיות הפרא יטרפו אותו. אבל כשנערך חיפוש, גילו שאף חיה לא נגעה בתינוק ושהוא ישן בשלווה. לאחר שגם ניסיון זה כשל, אויב הילד ציווה שישכיבו אותו במקום בו יעבור עדר פרות ושוורים שידרסו אותו למוות. במקום זאת, כך מספרת האגדה, החיה הראשונה נשאה את התינוק בין רגליה, לקחה אותו הצידה והניחה אותו לאחר שכל העדר עבר. דבר דומה קרה עם עדר סוסים. והניסיון האחרון של האויב היה לחשוף את התינוק לחיות בר שהגורים שלהן נלקחו מהן. אבל כאשר ההורים חיפשו את הילד, גילו שוב שהחיות לא פגעו בו: למעשה, על פי האגדה, 'פרות שמיימיות' היניקו אותו.

את הרמזים הללו יש להבין כעדויות לכך שעקב הנוכחות של הישות הרוחית, של האינדיבידואליות שעוברת לתוך נפש כזאת, נכנסים לפעולה כוחות מיוחדים מאוד. ילד כזה נמצא בדיסהרמוניה עם סביבתו. הדבר הכרחי כדי שהאבולוציה תזכה בדחף למעלה. הדיסהרמוניות תמיד בלתי נמנעות כדי שתושג התקדמות אמיתית לקראת שלמות. יש להבין גם שכוחות אלה עוזרים להביא את הילד לקשר המיועד עם עולם הרוח. אבל איך חווה הילד עצמו את כל הקונפליקטים האלה?

נסו להבין את החדירה הזו של נפש האדם לתוך ישותו כהתעוררות. כאשר הנפש יכולה לחוות את הגוף הפיזי ואת הגוף האתרי, היא משיגה את ההתפתחות אותה ראינו אצל בודהה. אבל עכשיו דמיינו לעצמכם שאתם נרדמים בהכרה או מודעות מלאה. כפי שזה קורה היום, האדם מאבד את ההכרה כשהוא נרדם והוא נבלע בריק. אבל אילו הוא היה חוזר להכרה, הוא היה מוקף בעולם רוח שישותו הייתה זורמת לתוכו. אבל כאן יש שוב מכשולים. כשאנו נרדמים, גם לפני השער שעלינו לעבור דרכו עומד שומר. זהו שומר הסף הגדול, ששולל מאיתנו כניסה לעולם הרוח כל עוד איננו מוכנים. הסיבה לכך היא שאם אנו מנסים, מבלי שנהיה מספיק חזקים מבחינה פנימית, להזרים את האני שלנו לתוך עולם הרוח שאליו אנו נכנסים כשאנו נרדמים, אנו נצטרך להתמודד עם סכנות מסוימות.

הסכנות הן אלה: במקום לראות את המציאות האובייקטיבית בעולם הרוח, אנו נראה רק את התוצאה של הפנטזיות אותן אנו עצמנו לוקחים איתנו לעולם ההוא; אנו לוקחים לשם את הגרוע ביותר שנמצא בנו – כל מה שאינו בהתאם לאמת. לכן, משמעותה של כל כניסה מוקדמת מדי לעולם הרוח תהיה שבמקום המציאות, האדם יראה דמויות וצורות גרוטסקיות, מוזרות, מראה שעל פי מדע הרוח אינו שייך לאנושיות שלו. מצד שני, אם לאדם הייתה ראייה אובייקטיבית של עולם הרוח, הוא היה מגיע לשלב גבוה יותר והיה רואה את מה שאנושי. אם בעלייתו של האדם לעולם הרוח, מופיעות לפניו צורות של חיות, זהו תמיד סימן לכך שהוא רואה פנטזיות. צורות חייתיות אלו מעידות על המשחק חסר האחריות שלנו עם דמיונות; הן מופיעות מפני שאין לנו בסיס פנימי מספיק יציב. יש לחזק את היכולות שלנו שאינן מודעות בלילה, כדי שנקבל ראייה באמת אובייקטיבית של עולם הרוח החיצוני. אחרת, אנו רואים אותו באופן סובייקטיבי, ואנו לוקחים איתנו את הפנטזיות שלנו. הן כמובן מלוות אותנו, אבל שומר הסף מגן עלינו מלראות אותן. להיות מוקפים בצורות חייתיות שמתקיפות אותנו ומנסות להטעות אותנו כשאנו עולים לעולם הרוח – זהו תהליך פנימי לחלוטין. כדי להיכנס לעולם הרוח באופן בטוח, אנו נדרשים לפתח כוח יותר ויותר גדול.

כאשר תינוק כמו הילד זרתוסטרא מלא בישות גבוהה יותר, כמובן שהגוף הקטן אינו בוגר ועליו להתפתח עד שהוא מגיע לבגרותו. המערכת האורגנית של האינטלקט והפעילות החושית גם מופרעת. ילד כזה נמצא בעולם שניתן באמת לומר עליו שהוא 'בין חיות פרא'. הדגשתי לעתים קרובות שבתיאורים מסוג זה, האלמנטים ההיסטוריים והתמונתיים מייצגים שני היבטים של אותו הדבר. האירועים מתרחשים באופן כזה, שכאשר הכוחות הרוחיים פועלים מבחוץ בצורת עוינות, כמו במקרה של הילד זרתוסטרא, הם מתגשמים בדמותו של המלך דורנסרון. הכול קיים כארכיטיפ בעולם הרוח, והאירועים החיצוניים מקבילים למה שמתרחש בעולם הרוח. השכל המודרני אינו תופס מחשבה כזו בקלות. אם אנו אומרים שלאירועים המתרחשים סביב זרתוסטרא יש משמעות בעולם הרוח, אנשים חושבים שהם אינם יכולים להיות ממשיים. אם אנו מראים שהאירועים הינם היסטוריה אותנטית, אז אנשים נוטים לראות את האישיות שמדובר עליה כלא יותר מפותחת מכל אדם אחר. למשל, התיאולוגים הליברלים של היום נוטים לראות את דמותו של ישוע מנצרת כשווה למה שהם מדמיינים כאידיאל שלהם, או לא גדולה בהרבה מאידיאל זה. אם אנשים צריכים לדמיין אינדיבידואליות נשגבה באמת, הדבר מפריע למטריאליזם העצלן של נפשם. לא יכול להיות בעולם שום דבר העולה על הפרופסור או התיאולוג ששואף להגיע לאידיאל שלו עצמו! אך כאשר אנו עוסקים באירועים גדולים, אנו מדברים על משהו שהוא גם היסטורי וגם סימבולי; היבט אחד אינו סותר את ההיבט השני. מי שאינו מבין שלאירועים חיצוניים יש משמעות נוספת, מעבר למה שנראה על פני השטח, לעולם לא יקלוט את מציאותם המהותית.

הנפש של התינוק זרתוסטרא נחשפה באמת לסכנות גדולות; אך בו זמנית, כפי שמספרת האגדה, 'הפרות השמיימיות' עמדו לצדו כדי לסייע לו ולתת לו כוח.

ניתן למצוא סיפורים דומים בכל האזור מהים הכספי, עד לאזור שלנו ולמערב אירופה, על כל המייסדים הגדולים של תפיסות עולם. בתוך אישיויות כאלו, מבלי שהן עצמן יעלו לגבהים נשגבים דרך התפתחותן, שוכנת ישות רוחית כדי שהן תהפוכנה למנהיגות של בני אדם. היו מספר מסורות כאלה בין העמים הקלטיים. על הביך (Habich), דמות חשובה בדת הקלטית, שגם הוא היה חשוף לסכנות ושגם אותו היניקו פרות שמיימיות, מסופר שהוא הותקף על ידי חיות עוינות שנאלצו להיכנע לו. התיאורים של הסכנות שעמדו מול הביך, המנהיג הקלטי, נשמעים בדיוק כמו קטעים משבעת ה'ניסים' של זרתוסטרא – כי את זרתוסטרא יש לתפוס כאישיות הגדולה ביותר מבין המנהיגים מסוג זה. מאפיינים מסוימים של הניסים שלו ניתן למצוא בכל יוון, ועד לאזורים הקלטיים במערב. כדוגמה ידועה, עליכם רק להיזכר בסיפור של רומולוס ורמוס.

זוהי הדרך השנייה בה מופיעים מנהיגים של האנושות. תיארנו כעת כמה מן המאפיינים העמוקים יותר של שני הזרמים התרבותיים הגדולים בתקופה הפוסט-אטלנטית. אחרי הקטסטרופה האטלנטית הגדולה, אחד הזרמים האלה התפשט והתפתח באפריקה, ארצות ערב ואסיה דרומית-מזרחית. הזרם השני התפשט במסלול יותר צפוני דרך אירופה עד לצפון ומרכז אסיה. שם שני הזרמים התאחדו; והתוצאה היא התרבות הפוסט-אטלנטית שלנו. בזרם הצפוני היו מנהיגים לפי מה שתיארתי בדמותו של זרתוסטרא; בזרם הדרומי, מצד שני, היו מנהיגים מהסוג שהתגלה בצורתו הנעלה ביותר בבודהה הגדול.

אם תזכרו כעת את מה שכבר ידוע לכם על אירוע כריסטוס, תרצו להבין מה קרה באמת בטבילה על ידי יוחנן בירדן. כמו במקרה של כל הדמויות המובילות והמייסדים של החשיבה הדתית בזרם הצפוני – שביניהם זרתוסטרא היה הגדול ביותר – ישות רוחית אלוהית, כריסטוס, ירדה לתוך בן אדם. התהליך היה זהה, אבל הוא התרחש ברמה הגבוהה ביותר. כריסטוס ירד לתוך אדם בשנתו ה-30, לא בילדותו, והאישיות של ישוע כריסטוס הוכנה במיוחד לקראת אירוע זה. בבשורות מראים לנו את הסודות של שני הסוגים של מנהיגות בסינתזה, בהרמוניה אחד עם השני. בעוד שמה שמספרים האוונגליסטים מתי ולוקס מתמקד במיוחד בתיאור של האופן בו התפתחה האישיות בה נכנס כריסטוס, הבשורה על פי מרקוס מתארת את טבעו של כריסטוס עצמו, האלמנט באינדיבידואליות הנעלה הזו שלא ניתן להגביל אותה בתוך הכלי האנושי. לכן, הבשורות של מתי ולוקס מתארות בבהירות נפלאה סיפור פיתוי שונה מזה שאותו מספר מרקוס. הוא מתאר את כריסטוס שנכנס לתוך ישוע מנצרת. הבשורה על פי מרקוס מתארת את סיפור הפיתוי שמופיע במקרים האחרים כבר בילדות – המפגש עם חיות הפרא והעזרה אותה מושיטים הכוחות הרוחיים. ניתן לראות זאת כמעין חזרה של נס-זרתוסטרא כשהבשורה של מרקוס מספרת במילים פשוטות ומרשימות: 'רוח אלוהים נשא מיד את ישוע אל הבדידות (המדבר), שם הוא נשאר לבדו עם חיות המדבר … באו המלאכים' – כלומר, ישויות רוחיות – 'לשרת אותו'. הבשורה על פי מתי מתארת תהליך שונה לחלוטין, תהליך שנראה כמו חזרה על הפיתויים של בודהה, כלומר, המבחנים והפיתויים אותם פוגשת הנפש של אדם שחודר לתוך ישותו הפנימית.

הבשורות של מתי ולוקס מתארות את השביל עליו צועד כריסטוס כשהוא יורד לתוך המעטים אותם קיבל מישוע מנצרת. הבשורה של מרקוס מתארת את סוג הפיתוי שכריסטוס נאלץ להתמודד איתו כשהוא פגש את הסביבה – כפי שקורה עם כל מייסדי הדת הגדולים שקיבלו השראה מלמעלה מישות רוחית. ישוע כריסטוס חווה את שני הסוגים של הפיתויים, בעוד שהמנהיגים שקדמו לו חוו רק סוג אחד. כריסטוס איחד בתוכו את שתי דרכי הכניסה לעולם הרוח. זאת הנקודה החשובה ביותר. מה שקודם אירע בשני זרמים מופרדים שלתוכם זרמו מאוחר יותר זרמים קטנים יותר, כעת התאחד לזרם אחד.

רק מנקודת מבט זו אנו יכולים להבין את הסתירות המדומות או האמיתיות בבשורות. המחבר של הבשורה על פי מרקוס חונך במיסתריות שאפשרו לו לתאר את הפיתוי שמתואר בבשורה שלו – את המפגש עם חיות הפרא והעזרה של ישויות רוחיות. לוקס חונך להיבט אחר. כל אחד מהאוונגליסטים כתב על מה שידע והבין. לכן, הבשורות שלהם מציגות היבטים שונים של האירועים בארץ ישראל ושל המיסתריה מגולגותא.

בכל דבריי רציתי להראות, מנקודת מבט שלא אימצנו עד כה, איך עלינו להבין את מהלך האבולוציה של האנושות ואת התערבותם של אינדיבידואלים מסוימים: בין אם מדובר באלה שעולים מהדרגה של בודהיסטווה לזו של בודהה, או באלה שמשמעותם נובעת פחות מהם עצמם כמו במה שבא אליהם מלמעלה. רק בדמות של כריסטוס מתאחדים שני הטיפוסים האלה; ורק כאשר אנו יודעים זאת, אנו יכולים להבין נכון את כריסטוס.

עכשיו יהיה ברור מדוע מופיעות אי-הלימות אצל אישיויות אגדיות. כאשר נשמע שאחת מהן התנהגה בנושא של טוב או רע כמו שהתנהג זיגפריד, למשל, מישהו בוודאי יתקומם ויטען שאחרי הכול, הוא היה אמור להיות מקודש! אבל במקרה של אישיות כמו זיגפריד, שדרכה פעלה ישות רוחית, ההתפתחות האינדיבידואלית איננה גורם שמביאים אותו בחשבון. יכול מאד להיות שלזיגפריד היו פגמים. מה שהיה באמת חשוב הוא שיש לתת דחף לאבולוציה של האנושות, ולמטרה זו היה צריך לבחור את האישיות המתאימה ביותר. אי אפשר לאמץ את אותו הסטנדרט באופן אוניברסלי, ואי אפשר לשפוט את זיגרפיד כמו שהייתם שופטים מנהיג שקם מתוך זרם התרבות הדרומי, מאחר שדמות כמו זיגפריד שונה לחלוטין באופי ובטיפוס מהאנשים שחודרים אל תוך ישותם הפנימית.

לכן ניתן לומר שהדמויות המנהיגות השייכות לזרם הצפוני חדורות על ידי ישות רוחית שמגרשת אותן מתוך עצמן, ומאפשרת להן לעלות לתוך המקרוקוסמוס. בעוד שבתרבות הדרומית האדם שוקע לתוך המיקרוקוסמוס, בזרם הצפוני ישותו זורמת לתוך המקרוקוסמוס, ובדרך זו הוא מכיר את כל היררכיות הרוחיות, כשם שזרתוסטרא הכיר את המהות הרוחית של השמש.

אם כן, נוכל לסכם את כל מה שנאמר כך: הדרך המיסטית, הדרך של בודהה, מובילה למעמקים בישותו הפנימית של האדם, והוא מגיע לעולם הרוח כאשר הוא הוא מצליח לפרוץ לתוכם. הדרך של זרתוסטרא מוציאה את האדם מתוך המיקרוקוסמוס, וישותו מתפזרת במקרוקוסמוס, כך שסודותיו הופכים לשקופים בפניו. עדיין אין לעולם מספיק הבנה לגבי הישויות הגדולות ששליחותן היא לחשוף את הסודות של המקרוקוסמוס. ישנה מעט מאוד הבנה, למשל, לגבי מהותו וטבעו של זרתוסטרא. ואנו נגלה עד כמה שונה מה שיש לנו לומר ממה שבדרך כלל נאמר בימינו.

הערותיי נועדו להעביר לכם את האופי הפנימי המהותי של הבשורה על פי מרקוס.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *