רפואה רוחנית
רודולף שטיינר
קורס עבור רופאים ואנשי דת
הרצאה 5 12.9.1924 דורנאך GA318
תרגמה מאנגלית: אורנה בן דור
תיקונים: דניאל זהבי
ההרצאה מופיעה בספר: רפואה רוחנית
חברים יקרים
עלינו להתקדם עתה מהידע שרכשנו בכיוון אחד, אודות אינדיבידואלים שלמרות שאין להם אינטואיציה ממש, מפתחים את תפיסת עולמות הרוח ומראים אספקטים מסוימים של התנהגות, שעבור הרופאים יכולים להראות כפתולוגיים אבל הינם למעשה משהו לגמרי אחר, משהו נוסף. מכיוון שכפי שראיתם, מצב הפתולוגיה נשאר איתם בפוטנציאל וקיים עבורם ריפוי מתמשך המגיע מעולמות הרוח. זה המקרה של אישיות כמו תרזה הקדושה ומתילדה ממגדבור, כפי שגם במקרים של רואים רוחיים ממין זכר.
ארגון האני נפרד משאר האורגניזם האנושי ואז הוא מושך את הגוף האסטרלי קרוב אליו, במובן מסוים רחוק מהאורגניזם הפיזי-אתרי. זהו מצב הערות. מה התוצאה של זה? אתם יכולים לראות בקלות שהדבר מציב את האינדיבידואל במצב חלומי כלשהו. מנקודת מבט מדע-רוחית, האני, על ידי כך שהוא מושך את הגוף האסטרלי לתוך עצמו, לא מרשה לו להיכנס לגופים הפיזי והאתרי באופן שלם, והדבר מייצר מעין מצב של חלום. אבל בגלל גורל קרמתי מסוים, שניהם, האני והגוף האסטרלי הינם חזקים, והם מביאים לתוך מצב החלום יכולת קליטה של תפיסת העולם הרוחני. החלום משתנה למצב שבו יכול האינדיבידואל באמת לראות לתוך עולמות הרוח ולהרגיש את הנוכחות של הישויות הרוחיות.
לא ניתן ללמוד להכיר את הטיפוס השני הזה של אדם כמו במקרה של הטיפוס הראשון. אינדיבידואלים שחשים את הנוכחות של הישויות הרוחניות, המגיעים לדרגות סופיות כתרזה הקדושה וכמתילדה ממגדבור, הינם רבים יותר ממה שניתן לשער. אדם יכול להכיר אותם אם מזדמנת לו שעת כושר מיוחדת כשלהי, או אם הוא טיפח את הכישורים המתאימים. ניתן ללמוד להכיר אותם באופן הטוב ביותר אם מניחים להם לספר לנו על המצב שלהם. הם מדברים בצורה הרבה יותר מעניינת מאשר בני זמננו הרגילים. הסיפורים שלהם מעניינים הרבה יותר. מעל לכל, הם מדברים אודות דברים שאנחנו לא פוגשים בחיי היום יום. הם מעניינים כבר בשלב הראשון.
האינדיבידואלים המנוגדים, אלה שגופם האסטרלי מושך את האני כלפי מטה, גם הם מעניינים אם אנו מניחים להם לדבר אודות עצמם. על מנת להבין את הטיפוס הראשון של האדם נדרשים מעמקי הנפש של הכומר. על מנת להבין את טיפוס האדם השני הזה – שבדרך כלל הינו אפילו יותר מעניין מאשר אנשי החזון הרגילים, שלא מתפתחים למרחק רב – נדרשת אכן הרגישות של רופא שמבין את העולם, בעל אינטליגנציה טובה וכמות נכבדה של אינטואיציה, משום שזה כרוך בהבנה של מה שהם לא מספרים לנו: מה שהם מספרים לנו הינו בעל ערך מועט. זה כרוך בתפיסה של מה שהם אומרים או עושים באופן כזה שאנו יכולים לחשוב עליו ביחס לאורגניזם האנושי. אנשים כאלה, אם שואלים אותם שאלה, מפגינים כמות מסוימת של טיפשות, כמו כן חוסר רצון לענות לשאלה. הם מתחילים לדבר על דבר מה לגמרי זר למה שהם נשאלים.
אבל אם אנחנו יכולים לאחוז במה שהם אומרים אודות עצמם – וכמה מהם מדברים ללא הרף – ניתן להרגיש לפעמים שיש ברשותם מקור פנימי של דיבור שמעניק להם הקשרים מיוחדים של רעיונות כאלו שאין ברשותו של האדם הרגיל. הם יאמרו לכם אם תניחו להם לדבר כאוות נפשם – אתם חייבים לא להציב בפניהם שאלות, אתם חייבים לחטוף את מה שהם אומרים כאילו זה היה במקרה – לדוגמא אדם כזה יכול להגיד: “ברור, לפני עשר שנים הייתי בבית של איכר והאישה הגישה לי קפה. על הכוס היו קישוטים של וורדים אדומים. היא לא יכלה להגיש לי מייד את הקפה מכיוון שהיא שכחה שהסוכר היה במטבח והיה עליה ללכת לשם ולהביא אותו. והיא שכחה את החלב. היא הייתה צריכה להביא את החלב מלמטה, מהמרתף. ואז היא אמרה, “הקפה שלי טוב מאוד”. ואני אמרתי,’כן, אני גם חושב כך, גברת איכר’.” וכך הוא ממשיך וממשיך. הוא מספר לנו על אירועים מהעבר הרחוק שלו, ונכנס לתוך פירוט בלתי יאמן.
אתם חושבים, “לו רק היה לי זיכרון טוב כשלו!” – שוכחים שלו היה לכם זיכרון טוב כשלו הייתם בדיוק כמוהו! כמובן שאני מספר לכם את זה באופן הזה על מנת לשרטט בפניכם טיפוס מסוים, ולהצביע על תוצאה אופיינית. אתם חייבים לחשוב גם על הווריאציות המתאימות הקלות יותר שאתם פוגשים בחיים, אותן אלו שבמיוחד הרופאים פוגשים. אני משרטט לפניכם מקרה קיצוני כך שתוכלו לראות את המאפיינים העיקריים.
כך כאשר הגוף האסטרלי מושך את ארגון האגו לתוכו, נוצר סוג של כוח ליצירת פרטים בזיכרון באופן כאילו אוטומטי. הוא תמיד מסוגל לחזור עליהם. הוא אדיש להקשרים לוגיים ומתאר דברים אחד אחרי השני. כתוצאה מזה אדם לא יכול שלא לתהות מדוע האדם הזה נצמד לדבר אחד ברגע מסוים ולדבר אחר ברגע הבא. הסיפור שלו יכול להתרחש באופן הזה, לדוגמא: “גברת האיכר הלכה להביא את החלב ובזמן שהיא הלכה אני התבוננתי על הפינה של החדר, והייתה של תמונה של המדונה והיא הייתה זהה לזו שראיתי שלושים שנה מוקדם יותר במקום אחר, אבל שם אני לא שתיתי קפה אלא מרק טוב”.
יכול לקרות מצב שהוא מתרחק לגמרי מהחלק הראשון של הסיפור שלו, אבל יתכן גם שהוא יחזור אליו שוב. ניתן לראות שאין זה זיכרון לוגי, אלא זיכרון חלל-זמני, מדויק באופן יוצא מן הכלל, עם תשוקה כפייתית להגיד הכול. זהו זיכרון שבו, כאשר אנו לומדים אותו בצורה יותר רחבה, ניתן לראות דבר מה מופלא ביותר – ניתן לראות את המקור העמוק שלו. אנו יכולים לשים לב שהאדם נהנה מהצליל של מילים מסוימות שהוא קישר עם אירועים מסוימים כאשר הוא חווה את האירועים עצמם, ועתה הוא נהנה שוב מהצליל של המילים. למעשה הוא חוזר לדיבור שנשאר בזיכרון שלו בזמן שהמחשבות נדחפו החוצה – לא לגמרי, אבל כמעט.
אנו יכולים גם להבחין בשינויים בספירת הרצון. לזה אנו צריכים לשים לב, משום שעתה ניתן להבחין בתחילתה של פתולוגיה אמיתית. אנחנו נפגוש את הדבר הבא, ושוב צריך לשים לב, משום שלא ניתן להשיג דבר, אם לדוגמא ניגש לאנשים כאלה על מנת לעשות דבר זה או אחר על מנת להשקיף עליהם. משום שהם יכולים להיהפך לעקשנים באופן בלתי יאמן, הם לא ירצו לשתף פעולה, לא לענות על שאלות, לא לעשות כלום. אבל אם אנו משיגים מוקדם יותר את ההיסטוריה של מישהו כזה ומחברים בין הדברים עם מה שניתן ללמוד משכן של אדם כזה או ממקור דומה, נוכל לגלות, לדוגמא, שאדם כזה מרגיש דחף נוראי בזמן מסוים של השנה ללכת לשוטט במקום מסוים. בדרך כלל לאותו מקום בכל שנה. והדחף הפנימי של הרצון פועל עמוק כך שאם מישהו מנסה ברגע כזה לפעול נגד זה, רק על מנת לגלות באיזה מצב נמצא האדם, יוכל לדוגמא, להבחין בדבר הבא.
קחו למשל מישהו זללן (ישנם זללנים אפילו בקרב אנשים כאלה!). תפסו אותו כאשר הוא משוטט והושיבו אותו לארוחה נהדרת, או שתיים – מה שנותן לו הנאה גדולה בחיים. אתם תמצאו שהוא יישאר ליום אחד, אולי ליומיים אם הוא עדיין במרחק סביר מהמקום אליו מכוונות פניו. הוא יהפך לחסר מנוחה, משום שהוא יחשוק בארוחה טובה נוספת, והוא יודע שבמקום הבא אליו הוא נוסע יש אוכל זוועתי. הוא יודע זאת, משום שהזיכרון שלו מפותח מאוד בדרך כלל. הוא מתחיל להיות עצבני. הוא רוצה ללכת, משום שהוא לא יכול להתאים את רצונו להצעות חיצוניות פתאומיות.
בדיוק כפי שמהצד האחד הוא לא יכול להתאים עצמו לרשמי חושים מיידיים, והוא מפיק מפיו מרגליות ככל שאפשר, כך מן הצד השני הוא לא יכול להתאים עצמו להכרח להכניע את מערכת הגפיים שלו לתנאי חיים חיצוניים. הוא רק רוצה לעקוב אחר דחפי הרצון שלו שמניעים אותו מבפנים באופן מאוד מוגדר. ניתן לראות שהוא איבד כמעט לגמרי את היכולות של ארגון האני המאחד את הישות האנושית עם העולם החיצוני. הרגשות שלו דהויים. דחפי הרצון שלו מונעים מבעדו לקיים מערכת יחסים נורמאלית עם העולם, והוא רוצה רק ללכת בעקבות דחפי רצון אלו. זוהי התוצאה של אני הנמשך למטה לתוך הגוף האסטרלי.
כך שאתם רואים, ניתן לעזור מאוד לאנשים כאלה אם ההבנה הרפואית שלנו וההתמסרות האוהבת של התיאולוגים יפעלו ביחד, לא על ידי תרפיית אינסטנט, אלא בדרך הבאה. ניתן להבחין באנשים אלה בסיטואציות מאוד מוגדרות. בהתחלה עלינו להתבונן על החיים שלהם בין חילוף השיניים לגיל ההתבגרות. בתקופה הזו, מנקודת מבט שטחית, לא ניתן להבחין בשום דבר אנורמלי. כל אחד אוהב לראות כמה חכמים ילדים אלו, חכמים באופן מפחיד, איזה תשובות חכמות הם נותנים, “בדיוק כמו מבוגרים”! אבל צריך להידרך מתשובות חכמות אלו בגילאים בין שבע לארבע עשר.
הילדים שהינם חכמים בצורה מוגזמת בגילאים אלו, מקבלים דבר מה בתקופה זו לפני גיל ההתבגרות שאותו היו צריכים לקבל עבור התפתחותם רק לאחר גיל ההתבגרות. כך נוצר המצב שאותו תיארתי זה עתה. הגוף האסטרלי צריך למשוך את האני כלפי מטה לאחר גיל ההתבגרות, כך שאז האני יכול להתפתח באופן מלא בתחילת שנות העשרים. אצל הילדים האלו הגוף האסטרלי משך את האני למטה כבר לאחר התחלפות השיניים או בגיל תשע, עשר, אחת עשרה. אנו מתבוננים על החוכמה המוגזמת שלהם ונהנים ממנה. בזמן ששנות העשרה המאוחרות מגיעות, האני תקוע עמוק בתוך הגוף האסטרלי. אז קיים המצב שאותו תיארתי, יחד עם הסימפטומים שאותם תיארתי. כך שאם ילד המפגין בשנים מוקדמות אלו חוכמה בלתי בשלה מדאיג אותנו צריך לתת לו סוגים מסוימים של טיפול. קודם כל יתכנו מצבים שבהם הרופאים והכומר יצטרכו לייעץ למורה, כך שהמורה ישים לב מה צריך להיעשות עבור תקופה מוקדמת זו של החיים. כאשר נסיים עם האפיונים הכללים הללו, ניתן כמה הצעות מפורטות של מה למעשה צריך להיעשות. אך תחילה ברצוננו להמשיך ולהצביע על כמה קשרים ברורים בין הנושאים השונים עליהם שוחחנו.
עתה יכול לקרות הדבר הבא: הגוף האתרי מצידו יכול למשוך את הגוף האסטרלי ואת האני חזק מידי, כך שהם יכולים להיקרע באופן מוגזם מהגוף הפיזי והגוף האתרי – שוב במצב ערות. עתה נוצר מצב שדומה שמגיע מבפנים, שבו יש יותר מידי אסטרליות באיברים. הוא לא יכול להתאחד איתם באופן הנכון. המצב הזה הינו תמונת הראי הפתולוגית של המצב החזיוני כפי שקיים לדוגמא אצל תרזה הקדושה, ב”שלב הראשון” שלה כפי שתיארתי, כאשר היא חוותה את הנוכחות של הישויות הרוחניות. שם התקיים המצב של הבאת מצב ערות-שינה למודעות מלאה.
ועתה אצל בני אדם כאלה כפי שתיארתי, נמצא הדבר ההפוך: חלומות נישאים לתוך חיי הערות, עם הסימפטומים הנלווים שאותם ציינתי. משום שזה באמת קורה בחיי ערות: לא מופיעים חלומות, אלא חיי “חלום” אקטיביים שחושפים עצמם באופן של דיבור כזה כפי שתיארתי, ובהפניה קיצונית של דחפי הרצון פנימה. זוהי תמונת-הראי הפתולוגית של חלומות רגילים. קיימת שם אקטיביות במקום הפסיביות שנמצאת במצב הנורמאלי של החלום.
אחר כך יש לנו את השלב השני, משיכת האני והגוף האסטרלי למטה על ידי הגוף האתרי. האינדיבידואל נכנס חזק מידי עם האני, הגוף האסטרלי והגוף האתרי לתוך האורגניזם הפיזי, והאורגניזם הפיזי לא מסוגל לקבל אותם לתוך האורגן האחד שלו. בכל איבר ישנה אסטרליות מוגזמת שלא יכולה להתאחד עם האיבר כהלכה. עתה ניצבת בפנינו תמונת-הראי הפתולוגית של מה שהכרנו כשלב השני עבור האינדיבידואלים שעבורם רשמי החושים היו במובן מסוים מומרצים מבפנים. הכיוון היה מתוך הפנים כלפי חוץ אל החושים. עתה בתמונת-ראי זו הכיוון הינו הפוך: הוא הולך פנימה לתוך האיברים, הוא אוחז באורגניזם הפיזי. ונוצר המצב שתמיד נוצר כאשר הגופים הפיזי או האתרי מוצפים על ידי הגוף האסטרלי ואורגניזם האני והם לא יכולים להתלכד באופן שניתן לכנותו חדירה נכונה לתוך הגוף הפיזי על ידי הגוף האתרי והגוף האסטרלי.
משהו מתוך האיברים הגבוהים של האורגניזם נשאר בתוך האיברים הפיזיים. מה שהטיפוס האחר של האינדיבידואלים יצק לתוך החזיונות הדומים לתפיסה חושית, עם צבעים כמו אלו שבתפיסה חושית, חזיונות שמגלים את עולמות הרוח, שופך במקרה זה את עצמו פנימה, רוצה לקנות אחיזה בגוף הפיזי. בסיטואציה הקודמת הגיע האדם למקומות יותר רחוקים לתוך עולמות הרוח מעבר לעולם החושי. במקרה הזה מגיעים פנימה לתוך האיבר הפיזי, מפגינים את כל מה שנקרא “התקפים”, כל הצורות השונות של אפילפסיה עצמה או סימפטומים אפילפטים (“התקף אונה זמנית”). ניתן להסביר זאת כירידה של האני והאסטרלי חזק מידי לתוך האורגניזם הפיזי, שבתורו מצליח למשוך את הגוף האתרי לתוכו. אנו רואים כיצד מתקדם המצב הראשון לעבר המצב השני.
כאן אנו רואים דבר מה בחיים המודרניים שיכל היה להימנע לו רפואה פסטורלית אמיתית הייתה ננקטת. אנשים לא שמים לב שהמצב הראשון הוא פתולוגי, הם מוצאים את זה פשוט מעניין. והם נעשים ערים למצב השני כאשר מופיעים התקפים או סימפטומים אפילפטיים אחרים. הזיכרון עתה לא מתרחב יותר לפרטי פרטים, ודחפי הרצון הפנימיים כבר לא מתגברים: עתה, מכיוון שארגון האסטרלי והאני נמשכים פנימה, ולכן ארגון האסטרלי נכשל בהתייחסות הנכונה לאיברים מסוימים, אנו רואים שהזיכרון נעלם. במקום הזיכרון שנאחז בפרטים כפי שהיה במצב הקודם (פרטים ללא יחסים לוגיים ביניהם, זה היה רק הזרם השוטף של תמונות אסוציאטיביות), אנו מוצאים עתה שהזיכרון מופרע, מתמוטט, זיכרון עם פערים בתוכו.
זה יכול להיהפך לכה קיצוני שהאדם חי בתוך מעין מודעות כפולה. לדוגמא, הזיכרון שנאחז באורגנים הגבוהים – כל הישות האנושית משתתפת בזיכרון – אוחז באיברים העליונים, נוטש את האיברים הנמוכים. ואז ההפך: האיברים הגבוהים מאבדים את פעילות הזיכרון והאיברים הנמוכים מקבלים אותה שוב. יש חילוף ריתמי. דברים כאלה יכולים לקרות. וכך אנשים אלו הינם בעלי שני זרמי מודעות הזורמים באופן מקביל האחד לשני. בזרם האחד הם זוכרים כל דבר שקורה כאשר הם במצב אחד. ובזרם השני הם זוכרים את כל הדברים האחרים. ואף פעם הם לא יודעים במצב אחד של מודעות דבר מהתכנים של מצב המודעות האחר. כך מידרדר הזיכרון לרמה פתולוגית.
שם נמצאת תמונת-הראי הפתולוגית של מה שמצאנו בשלב השני של הקדוש. הבה ונשתמש במושג זה, משום שלרפואה המודרנית אין מילה עבור דבר שכזה. לקדושים יש עולם מסביבם שהינו חזיוני, אבל שהינו בעל תכנים רוחניים. הם מגיעים לתוך עולמות הרוח ומקבלים רשמים פנימיים שלו. אנשים עם מצב פתולוגי – משום שהקרמה שלהם נתנה להם אישיות חלשה – נמשכים מטה לתוך הגוף הפיזי. ובמקום לקבל מראות של דברים רוחניים הם נכנסים למצב אפילפטי, רווחים ריקים במודעות, חוסר לכידות בחיי היום הערים, וכו’….
אבל עדיין יכול להתקיים המצב השלישי. זהו השלב שבו, מסיבות קרמתיות, נחלש הגוף הפיזי אפילו יותר, יחד עם כל האיברים האחרים, כך שכוחות קרמתיים מוקדמים יותר לא פועלים יותר באופן מספק בתוך הגוף הפיזי. אצל אדם כזה לא האני, הגוף האסטרלי והגוף אתרי נמשכים פנימה על ידי הגוף הפיזי, אלא דבר מה שונה לגמרי מתרחש. עלי לתאר את זה באופן הבא:
חשבו מהו המצב לגבי אלו שהינם רגישים באופן קיצוני בכיוון האחר, בכיוון של החושים, כלומר בכיוון של ארגון האני. כמה רגישים עד כאב יכולים הם להיות לכל דבר שזורם דרך החושים שלהם, צבעים חזקים מידי, צלילים מלאי חיים. בדיוק ההפך קורה במקרה של אלו שהגוף הפיזי שלהם חלש, מסיבות קרמתיות. אנשים כאלה אינם רגישי-יתר מבפנים החוצה, אלא אינם רגישים לגוף הפיזי שלהם ונכנעים עד רמה קיצונית לכל דבר המגיע מהצד האחר, הצד של הרצון, כלומר, מהעולם הפיזי החיצוני. הם נכנעים לכובד, לחום, לקור. כל זה משפיע עליהם לא כפי שישויות אורגניות מושפעות באופן נורמאלי, אלא כפי שהוא משפיע על דברים אנאורגאניים. זה מדכא לכן את הביטוי של הגוף האסטרלי והאני.
הם הופכים להמומים מהעולם, ומפאת הגוף הפיזי החלש הם לא יכולים לעמוד בפניו בעוצמה הנחוצה. הם כמו פיסה של העולם החיצוני, למרות שהם עדיין בתוך גופם הפיזי. זה בבירור ההפך הגמור של מה שתיארנו כשלב השלישי עבור הקדוש. הקדוש עובר דרך כאב שבתורו משתנה לחסד, ולאחר מכן לחוויה של עולם הרוח על טוהר רוחניותו. זה מה שמכונה “מנוחה באל” או “מנוחה ברוח“.
אבל אנשים שמתפתחים בדרך שעתה תיארתי לא מגיעים ל “מנוחה באל” או ל“מנוחה ברוח”. הם מגיעים, למרות שהם לא מודעים לכך, למנוחה בכוחות האוקולטיים החבויים של העולם הפיזי, כוחות שמולם הם, כישויות אנושיות, אמורים למעשה לשמר את העצמאות שלהם. הם מפתחים את תמונת-הראי הפתולוגית של השלב השלישי של הקדוש: המצב שנקרא אידיוטיות, שבו האישיות האנושית נעלמת, ובו נמצא האדם בעולם החיצון, כלומר בכוחות החבויים של הטבע.
הם לא יכולים יותר להתגלות כישויות אנושיות. הם חיים רק בתהליך הטבעי שמתרחש בתוכם, במה שהוא המשכיות של תהליכי טבע חיצוניים, תהליכים צמחיים – אכילת מזון, עיכול מזון, תנועה לעבר כל דרך שעיכול וחומרי מזון נותנים את הדחף לזוז. זהו מצב מלא של ערות-שינה הניתן לתפקודים הגופיים, שאינם תחת השליטה של הגוף הפיזי החלש אלא שהם פעילים כפי שתהליכים בעולם החיצוני פעילים.
ברור שמכיוון שתהליכים אלה פעילים בישות האנושית הם נותנים דחפים דמויי אנוש. אבל אנשים אלה מבודדים מהעולם האנושי הנורמאלי משום שהם נדחפים לתוך העולם הפיזי ברמה מוגזמת. כאן יש לנו עסק עם כל מה שהינו תמונת הראי הפתולוגית של “מנוחה באל”. אנו יכולים לכנות אותה “מנוחה בטבע“. זה קשור למצבים הפרנואידיים השונים, עם מה שבחיי היום יום מכונה אידיוטיות, בעוד שהמצבים הקודמים ניתנים להיקרא פיגור מנטאלי.
ראינו במקרה של הקדוש, את ההתקדמות מרגשות של נוכחות של ישויות רוחניות לעבר השלב השלישי, היות נוכח בעולם הרוחי. וראינו את המצבים הפתולוגיים הנגדיים, תחילה, לקות פסיכופתולוגית כשלב הראשון. אנו יכולים להיות ערים לשלב זה במיוחד כאשר אנו פוגשים תאוות נדודים אנורמלית, שכפי שתיארתי קשורה עם זיכרון נטול היגיון. אנו מתבוננים על זה מתקדם לעבר שלבים של אי שפיות, שבהם השלב הראשון עדיין מאפשר לאדם להתמיד בפעילויות מסוימות בחיים החיצוניים. אז אנו רואים את זה מתקדם לשלב השלישי – שיכול היה גם להיות נוכח בילדות המוקדמת במצב של התהוות.
השלב השני יכול להתקיים בעטיה של העובדה שאף אחד לא יכול לזהות מצבים מסוימים בתקופת החיים הראשונה, בין לידה להתחלפות השיניים ולבטלם. מידי פעם מראים ילדים צעירים לא בדיוק חוכמה מוגזמת, אלא תשוקה לא רגילה ללמוד דברים – דבר שאמור להופיע רק לאחר התחלפות השיניים. האפיון הזה נורמאלי בין התחלפות השיניים וההתבגרות. אולם, כאשר הוא מופיע בתקופת החיים הראשונה עלינו להיות מודאגים ולמצוא את האמצעים – פיזיים, נפשיים ורוחניים – על מנת לרפא מה שהינו כבר פתולוגי. ישנה חשיבות עליונה לחקור כיצד ניתן למנוע יכולות מסוימות מלהפציע לתוך שבע שנות החיים הראשונות, יכולות שצריכות לצמוח רק במהלך שבע השנים השניות.
השלב השלישי יכול לגלות עצמו בשני אופנים. ברוב המקרים מביא אותו האדם כקרמה שלו או שלה – כפי שראיתם מהתיאור שלי. כבר בלידה שרוי האדם במצב אנורמלי בגלל מתח בלתי רגיל בכינוס הגוף האתרי לפני כניסתו לגוף הפיזי. נוצר גוף אתרי שלא רוצה לחדור לגמרי לתוך הגוף הפיזי, לא רוצה להיכנס ללב ולקיבה באופן הרגיל והנכון, אלא להציף אותם. במילים אחרות, גוף אתרי שנושא את הגוף האסטרלי ואת ארגון האני חזק מידי לתוך איברים מסוימים.
כבר בשעת הלידה, או מייד אחריה, אנו מבחינים בדפורמציות בפנים או בגוף היכולות להדאיג אותנו עמוקות. הדבר מכונה פיגור מנטאלי קוגניטיבי – אבל אין דבר שכזה! קיים רק פיגור מנטאלי קרמתי, המתייחס לגורלו השלם של הילד. אנו נדבר על זה באופן שלם יותר, כך שתוכלו לראות כיצד אינקרנציה של דלות מנטאלית כזו, יכולה תחת תנאים מסוימים, לתפוס מקום מועיל בקרמה האנושית, למרות שפירוש הדבר סבל באינקרנציה אחת. אחרי הכול צריך להתייחס לדברים לא רק מנקודת המבט של חיים סופיים, אלא sub specie aeterni מנקודת מבט של חיי נצח של הישות האנושית. אז נוכל לקבל פיצוי וכמו כן תתכן אינקרנציה מלאה בחוכמה.
מן הצד השני, יכול השלב השני אותו תיארתי להתפתח לשלב השלישי באופן הבא. אם בתקופת החיים הראשונה, בין הלידה להתחלפות השיניים, מפציעה לא רק תקופת החיים השנייה אלא גם השלישית – התקופה בין ההתבגרות לשנות העשרים, שבהם חייב הארגון לפעול לתוך האורגניזם שלנו – אז אנו רואים ילד בשנות הארבע עשרה, חמש עשרה שלו עם יכולות שבדרך כלל מקסימות את האנשים. הם אומרים,”הילד הזה מדבר או פועל כמו אדם בשנות העשרים”! אבל זה מה שקורה: ארגון האני מתפתח מוקדם מידי והוא משתלט על הגוף הפיזי והופך אותו לחלש. אז תופיע אידיוטיות בחלקים המאוחרים יותר של חיי אדם.
במקרה הזה, זה לא מגיע עם הקרמה אלא נרכש בחיים אלו עצמם, ויכול להתאזן באופן קרמתי רק בחיים אחרים. אם אנו מתבוננים על החיים באופן אינטליגנטי ויש ברשותנו רפואה פסטוראלית טובה על מנת לתמוך בנו, נוכל למנוע את זה פשוט על ידי כך שנספק חינוך נאות עבור ילדים כאלה בשנות הילדות המוקדמות שלהם.
כל מי שנשאב באופן מקצועי להתבונן על דברים שכאלה צריך להתבונן עליהם לא כסימפטומים בודדים – שאותם כמובן צריך ללמוד באהבה מיוחדת – אלא צריך לפתח הבנה שלהם כתופעה כללית. אדם שכזה יפתח הבנה גם לאופן שדברים כאלה מתרחשים ולסיבתם.
יכולנו לראות שהפדגוגיה הבריאה, כפי שהפדגוגיה של בית ספר ולדורף רוצה להיות, צריכה להתנגד לפדגוגיה של העשורים הקודמים. דברים אלה הפכו לבעלי ערך בלתי רגיל עבור אנשים. לפעמים חינוך ולדורף שלנו חייב להתייחס לדברים מסוימים בחומרה רבה, לדוגמא פועלו של גן פרואבל, שמתנהל לא מתוך החיים אלא מתוך האינטלקט. הוא מעסיק את הילדים לפני התחלפות השיניים בפעילויות שאינם חיקוי של החיים אלא מומצאות בראשם של אנשים.
פירוש הדבר להכניס לתוך השנים הראשונות בחיי הילד דבר מה שלא אמור להיות שם עד לתקופה הבאה, בין התחלפות השיניים וההתבגרות. זה נושא איתו את השלב הראשון של המצב הפתולוגי, מצב מתון של מחלה שבדרך כלל לא מתייחסים אליו עדיין כאל פתולוגי. למרות שאולי היה עדיף לא לתת לו את הכותרת של פתולוגי, משום שכך הרבה דברים אחרים יקבלו את הכותרת פתולוגיים, דברים שצריכים בכל מקרה להיות מוכרים כ “תופעות תרבותיות”. לא צריך רק להעביר ביקורת על הדברים האלה, אלא צריך להבין אותם, כדי שנוכל להתייחס אליהם באופן הנכון.
מה שאנו אמורים לראות לפנינו הינו חינוך שגוי בילדות המוקדמת. תקופת החיים השנייה נישאת לתוך הראשונה. זו הסיבה העיקרית היוצרת דיבור אוטומטי אצל אדם ומניעה את הרצון מבפנים החוצה, מבלי שיתאים עצמו בשום רמה לעולם הסובב אותו. חשבו על סיטואציה כפי זאת שתיארתי כשלב הפתולוגי הראשוני: נטייה קלה, הנגרמת על ידי חינוך גרוע, חינוך שהולך בדרך שגויה. מה קורה אז? תאוות נדודים. האימפולס הזה אינו לגמרי פתולוגיה אבל הוא מאופיין בתשוקה בגיל מסוים לעקוב רק אחרי הרעיונות של עצמך, לא להתעניין בעולם, להיות חופשי ורחוק מהסביבה שלך, נדודים ברצון!
הדבר קשור לתופעות בנות זמננו נוספות שמקורם גם הוא בחינוך פתולוגי, או לפחות בחינוך בעל גוון פתולוגי. אתם יכולים להתבונן בזה כבר עתה. התבוננו על כמה מהקבוצות הללו של הצעירים. עצם הקיום שלהם משתייך לסגנון חיים של העשורים האחרונים של הקאלי יוגה. יש זיקה בין המצב הפתולוגי הקל ובין צורת החיים שאליה הגיעה הקאלי יוגה. הדברים האלה שייכים האחד לשני. הם צריכים להיבחן מתוך שני אספקטים אלו.
אם תתבוננו תראו בקלות גוונים של מה שתיארתי. הם מגלים עצמם בברור בתאוות הנדודים, אבל זהו סימפטום קיצוני. הקשיבו פעם לשיחות שלהם! אפשר להתייאש מהאדישות שלהם לגבי מה שנאמר להם. הם חוזרים ללא הרף על פרטים, פרטים שהם מתארים כ”התנסות” שלהם. הם חוזרים שוב ושוב לאותו הדבר.
בבקשה אל תבינו אותי באופן לא נכון! אני לא מצביע על שום דבר כזה במובן הטריוויאלי. הכוונה שלי היא להראות לכם שתופעה מסוג זה יכולה להיות באמת מובנת רק אם אנו תופסים באופן ברור את הקשר שעליו הצבעתי במהלך ימים ספורים אלו: שקיים תמיד צעד לתוך החיים הרוחניים וההיפוך הקיצוני שלו – צעד לתוך הגוף הפיזי. צעד נוסף לתוך עולם הרוח עבור הקדוש, צעד נוסף לתוך הגוף, לתוך התקפים, לדוגמא, עבור הפסיכופט. וכן הלאה. אלו הם היחסים. אם תחשבו כיצד בעולם החיצוני, בחשמל ובמגנטיות, תמיד צד אחד תלוי בשני, תבחינו שהחיים גם הם יכולים להיות ביחס כזה בין שני קטבים של ההתפתחות האנושית.
כמובן, זה לא יכול להתפרץ באופן מגושם, כפי שמתרחש היום לעיתים כה קרובות עם השקפת העולם המטריאליסטית. צריך להתייחס בעדינות לעובדה זו, שישנם קטבים מנוגדים כאן ושיש קשר בין שני קטבים אלו. אז ניתן יהיה לראות מה ניתן לפתח בכיוון האחד או האחר ונוכל סוף סוף, ללמוד להתבונן בדרך הזו לתוך הטבע של הישות האנושית.