רפואה רוחנית – 04

רפואה רוחנית

רודולף שטיינר

קורס עבור רופאים ואנשי דת

דורנאך 11.9.1924 318GA

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר: רפואה רוחנית

חברים יקרים,

היום הייתי רוצה להוסיף ללימודים שלנו פרק של אנתרופוסופיה שאין צורך להציג אותו בפני הקהל הרחב בפרטים כה רבים. אך אנו כן זקוקים לו כאן כדי לבחון מהי אחריות בריאה וחוסר אחריות פתולוגית כפי שהרופא והכומר חייבים להכיר אותן.

קודם כול, חשוב להתבונן בשאלה: מה בא לאדם באמצעות התורשה? מה לא מגיע אליו בתורשה אלא חייב לבוא אליו באיזו דרך אחרת? כשאנו בוחנים בני אדם בריאים ובני אדם חולים, הרבה תלוי ביכולת שלנו להבחין בין שני המרכיבים האלה באדם. האדם יוצא מתוך עולמות הרוח, העל-חושיים, ובא לתוך עולם החושים: כלומר, הוא משלב את מה שנתנה לו התורשה עם מה שהוא מביא עמו מחיים ארציים קודמים ומהחיים בין המוות ללידה החדשה. אז אנו רואים כיצד הוא מתפתח כילד, מיום ליום, משבוע לשבוע. אך אם אנו לא תופסים שהוא ישות המורכבת מארבע איברים – גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ואני – איננו יכולים להבין את התפתחותו, כי איננו רואים מה תפקידו של כל אחד מהאיברים האלה בהתפתחותו. יש להם מקור שונה; הם באים מעולמות שונים.

קודם כל, יש לאדם אורגניזם פיזי. התופעה הבולטת ביותר באורגניזם הפיזי שלו הוא שבתקופה הראשונה של חייו, יש לו את מה שנקרא "שיני החלב" שלו, השיניים הראשונות שלו, שנשארות עד שמתרחשת "החלפת שיניים". הייתי רוצה לומר שהשיניים הם רק הדבר הבולט ביותר שמשתנה בזמן הזה. כי העובדה היא שהאדם שומר על החומר הפיזי שהוא קיבל בלידה רק עד להחלפת השיניים. הוא באופן מתמיד משיל את החומר הפיזי מצורתו. כמובן, התהליך יותר מסובך ממה שמשתמע מתוך האמירה הקצרה שבמהלך 7 או 8 שנים האדם משיל מעצמו ומחליף את כל החומר הפיזי שלו. זה די קרוב לאמת, אבל מספיק להתבונן בהחלפת השיניים כדי שנבין שיש לשנות תמונה זו במידת מה. כי לו האמירה הייתה נכונה, היו לנו שיניים חדשות כל שבע שנים. אך למעשה, אנו מקבלים שיניים חדשות רק פעם אחת. השיניים הם אחד הדברים שמתחלפים פעם אחת, ואין הם מתחדשים פעם נוספת. השיניים שייכות לקטגוריה זו במובן הקיצוני ביותר. למעשה, מהלך חיי האדם הוא כזה שככל שהאדם מזדקן, נשאר אצלו יותר מהחומר הפיזי הישן שלו. החלק הגדול של החומר באמת מתחלף כל שבע-שמונה שנים: אך יש להבחין במה שנשאר מאחור. בשנה השביעית, נשארות רק השיניים החדשות. לאחר כל תקופה של שבע שנים נשארים חלקים מסוימים של חומר שאינם מתחלפים, למרות שהחלק הגדול אכן מתחלף. לכן ניתן לומר לגבי שבע השנים הראשונות: אדם משיל מעצמו כל חומר פיזי שהיה לו כשהוא נולד, לא שומר דבר ממנו, שומר רק את הכוחות שחיו ועבדו בתוכו במשך שנים אלה. כוחות אלה גרמו לכך שייווצר חומר חדש, כך שבגיל שבע הגוף הפיזי התחדש במלואו, כולל אפילו את השיניים. מכך, חברים יקרים, יש להבין שעיקרון התורשה, כפי שמבין אותו המדע המודרני, תקף רק בשבע השנים הראשונות של החיים. רק בשבע השנים הראשונות התכונות שהאדם נושא בתוכו באו מהוריו ומהסבים שלו. הגוף הפיזי של אותן שבע שנים ראשונות מספק, במובן מסוים, מעין מודל שממנו האמן שעובד בישות האנושית (המורכבת כעת בשנים הללו, מגוף אתרי, גוף אסטרלי ואני) מעצב גוף פיזי חדש. אנו רואים איך מה שהוא מוריד מעולמות הרוח – האינדיבידואליות שלו, הישות שלו – ומה שהוא מקבל באמצעות התורשה עובדים ביחד בפעילות גומלין אמנותית. אם האדם הוא אינדיבידואל חזק ומביא עמו אסטרליות פנימית ואני חזקים מאד, אשר הופכים את הגוף האתרי לחזק, אז נראה אדם צעיר שצומח ושומר מעט מאד מהמודל, ורק מעתיק את צורתו הכללית. כמובן, יש לשמר את המודל האנושי האוניברסלי, ולכן יש זיקה לצורה האנושית שעברה אליהם בתורשה. אך עם זאת התבוננות יסודית תגלה שבמקרה של אינדיבידואלים בעלי פנימיות חזקה, מתרחשים שינויים חשובים לאחר החלפת השיניים מפני שאינדיבידואלים כאלה מעתיקים את המודל שאותו ירשו רק במידה מועטה.

אם אנו בוחנים דמות כמו זו שכבר דיברנו עליה, תרזה הקדושה, אנו מגלים שאינדיבידואלים עוצמתיים במיוחד דומים מאד להוריהם בשבע השנים הראשונות, אך לאחר מכן, בגיל 9 ו-10, הם מתפתחים באופן מפתיע. כי אז יוצא לאור האינדיבידואל האמיתי. במובן החזק ביותר של המילה, התורשה תקפה אך ורק בתקופת החיים הראשונה. מה שנראה לנו כתורשה לאחר מכן אינה באמת תורשה, אלא יש לראות בו העתק של המודל המורש. ההעתק יכול להיות פחות או יותר מדויק, אך הוא אינו תורשה, אלא העתק של התכונות המורשות. המדען הרגיל חושב שמדובר בעקרון התורשה. אך מישהו שחוקר באמת את טבעו של האדם יראה שיש הבדל מוחלט בין הדמיון להורים לפני החלפת השיניים והדמיון לאחר החלפת השיניים. לפני כן, פעילים כוחות התורשה. לאחר מכן, פעילים הכוחות שמעתיקים את המודל. אי אפשר לטעון שאדם ירש את מה שהוא נושא בתוכו בין החלפת השיניים ותקופת ההתבגרות המינית, כשם שאי אפשר לומר על אמן המעתיק את המדונה הסיסטינית בגלריה בדרזדן שהציור שלו קיבל את התכונות של המדונה דרך תורשה! לעתים קרובות נראה שזה מה שאנשים מאמינים.

אתם יכולים לראות את העבודה המיוחדת שהגוף האתרי צריך לעשות. כי בשנים עד להחלפת השיניים, הגוף האסטרלי והאני משתתפים מעט מאד בעבודה. הגוף האתרי יוצר גוף פיזי חדש לפי המודל. מדוע הוא עושה זאת? זו שאלה משונה, מפני שאי אפשר להפנות לטבע שאלות "מדוע" כאלה. אבל בכל זאת מדוע הוא עושה זאת? הגוף האתרי עושה זאת מפני שבדומה לילד בשבע השנים הראשונות לחייו, הוא עדיין אינו מסוגל לקבל אלא רושם מאד מיוחד מהעולם החיצוני. כאן אנו נוגעים בסוד חשוב של האבולוציה האנושית, סוד אשר עונה לשאלה: מה הילד קולט? התשובה נמצאת רחוק מאד מהרעיונות השכיחים כיום. תראו למה אני מתכוון אם אציג זאת באופן הבא.

האדם חי, נקרא לזה כך, בין המוות והלידה החדשה (או ההתעברות) בעולם הרוח. בעולם הרוח הוא מוקף במציאות שונה מאד מזו שנמצאת כאן בעולם הפיזי. הוא יוצא מהעולם ההוא ובא לעולם הפיזי וממשיך את חייו בגוף הפיזי שהוא מקבל. בעולם הפיזי הזה פועלים אותם הכוחות, אבל הם מוסתרים מהקליטה החושית של האדם. הם כאן. אם תסתכלו על עץ, חברים יקרים, אותם הכוחות הרוחניים פועלים בו כמו אלה שאנו פוגשים בין המוות ללידה חדשה, רק שהם מוסכים, מצועפים, על ידי החומר הפיזי של העץ. בכל מקום בעולם הפיזי בו אנו חיים בין הלידה למוות, פעילים כוחות רוחיים מאחורי הישויות הפיזיות שניתן לקלוט אותן בעזרת החושים. הפעילות של עולם הרוח ממשיכה בעולם הזה בו אנו חיים בין הלידה למוות. העובדה היא באמת שבשבע השנים הראשונות של חיי האדם, הילד יכול לאחד את כל ישותו אך ורק עם מציאות רוחית זו עם כל הצבעים, כל הצורות, עם כל החום וכל הקור. כאשר הוא נכנס לעולם הפיזי הזה, הילד מודע באופן מלא לפעילות רוחית מתמשכת זו. מודעות זאת נחלשת בהדרגה עד להחלפת השיניים. רושם חושי הינו שונה לחלוטין עבור ילד מאשר עבור מבוגר. בדרך כלל לא מכירים בעובדה זו. לילד הרושם החושי הינו משהו רוחני לחלוטין. מהסיבה הזאת – כפי שאמרתי בקורס הפדגוגי – אם ילד רואה את אביו בהתקפת זעם, הוא אינו מודע לתנועות הכועסות אלא למצב המוסרי שמאחורי התנועות. זה מה שעובר לגופו של הילד. לכן בתקופה זו הילד עובד עם כוחות שבונים את גופו הפיזי על פי המודל שלו – הגוף שיהיה עכשיו שלו – ובזמן הזה הוא מכוון לגמרי ליסודות רוחיים; הוא עובד מתוך כוחות רוחיים. מהי משמעות הדבר? מה באמת פועל כאשר פועלים כוחות רוחיים? כמובן שצבעים, צורות, חום, קור, חִסְפּוּס, חלקות, פועלים על הקליטה החושית. אך מאחורי כל זה, מהו הכוח העיקרי שפועל? למעשה, פועל כל מה שקשור לאני. אך ורק ישויות רוחיות בלתי נראות עושות רושם על הילד, ישויות שקשורות בדרך זו או אחרת לאני: מעל לכל, ישויות מהיררכיות הרוחיות הגבוהות מהאדם, אך גם הנפשות הקבוצתיות של בעלי החיים, והנפשות הקבוצתיות של הישויות האלמנטליות. במציאות, כל אלה פועלים על הילד. ומתוך כוחות רוחיים אלה, מתוך הדינמיקה הרוחית העצומה הזאת, הוא יוצר את גופו השני מהמודל המקורי. הוא גדל, ולבסוף נוצר גוף שני שלם כאשר מתרחשת החלפת השיניים. זהו הגוף שאותו האדם בנה לעצמו מאז לידתו, הגוף הראשון שהוא שלו עצמו, גוף פיזי הבנוי מעולם הרוח.

כך שאתם יכולים לראות שבתקופת החיים הראשונה פועלים חוקים מאד מיוחדים בכל מה שמפעיל את הילד, ביחד עם כל המגושמות, הגמלוניות, עם כל חוסר הביטחון שנמצאים בנפשו ובתנועותיו. הם באים מהעובדה שכל הזמן הוא חייב להסתגל לעולם הפיזי, מאחר שהוא עדיין שקוע – באופן חלומי, חצי מודע – בעולם השני שמקיף אותו: עולם הרוח. יום אחד, כאשר הרפואה תעבוד מתוך מבט רוחני אמיתי, נראה בפעילות הגומלין הזאת בין עולם הרוח והעולם הפיזי בשבע השנים הראשונות של החיים, את הסיבה האמיתית והעמוקה של מה שנקרא "מחלות ילדים". אז יהיה לנו הסבר לבעיה שהיום ספרי הרפואה פותרים עם מילים ריקות מתוכן. מילים והסברים שלא מובילים לשום מציאות.

לגוף האתרי יש הרבה מה לעשות בשבע שנות החיים הראשונות אלה. הוא עובד בשקט ובהתמדה כדי לפתח את היכולות שיהיו לו בתקופה השנייה של שבע שנים: יכולות עצמאיות של זיכרון מכוונים יותר לאינטלקט. כל מי שיש לו יכולת הבחנה רואה את הטרנספורמציה הגדולה בחיי הנפש של הילד כאשר הוא עובר מהתקופה הראשונה של שבע שנים לתקופה השנייה. הגוף האתרי כעת משוחרר מהעבודה שהוא היה צריך לבצע – בכל המובן של המילה – כדי לבנות את הגוף השני. הוא משוחרר, חופשי. אנו יכולים לתפוס כיצד הוא משוחרר רק אם אנו מבינים שבגיל 14 נשארים לא רק השיניים, אלא עוד דברים שבתקופה הראשונה של החיים היו צריכים להתחדש. כעת הם נשארים בחומר הפיזי. מה שנשאר, משחרר את הגוף האתרי – והוא עצמו משתחרר בגוף האתרי. מבחינה כמותית, מדובר במשהו קטן, אך הוא בעל חשיבות עצומה. הוא זה שכעת נעשה אקטיבי מאד בתור תכונות של הנפש. דרך מה שהאדם חוסך בזה שהוא לא צריך ליצור סט שלישי של שיניים ( ודברים נוספים רבים שהאבולוציה מטפלת בהם באותו אופן כמו בשיניים), משהו מהגוף האתרי נותר לא מנוצל. מה שזרם בשבע השנים הראשונות לתוך ההתפתחות הפיזית, וכעת נשאר כ"עודף" מההתפתחות הפיזית, פועל עכשיו אך ורק בתחום הנפש, כאשר טבעו תלוי באדם האינדיבידואלי. עם היכולות שהמורה בבית הספר מטפח אצל הילד, הילד עשה את השינוי הגדול משיני חלב לשיניים הקבועות, ועוד דברים רבים. עם הכוחות שהילד חוסך בכך שהוא לא צריך ליצור סט שלישי של שיניים, הוא מתחיל לפתח יכולות נפשיות. זה מתרחש במעמקי הטבע האנושי. בשבע שנים הראשונות, כוחות נפש אלה היו מוטמעים לגמרי בתוך ההתפתחות הפיזית. עלינו להבין שההתפתחות הפיזית הינה פעילות נפשית-רוחית בדיוק באותה מידה שהיא פעילות פיזית. אנו רואים ישות רוחית פעילה בשבע השנים הראשונות של האדם, במובן המלא ביותר של המילה.

איך זה מתקשר לאבולוציה האנושית הכללית שלנו? ובכן, הכוחות שאיתם הנפש האנושית עובדת בשבע השנים הראשונות של החיים נמצאים בקוסמוס; הם כוחות שמש. מהשמש זורמות למטה לא רק קרניים פיזיות-אתריות: בקרני השמש הפיזיות-אתריות אלה, זורמים למטה מן השמש כוחות זהים לאלה שבאמצעותם הגוף האתרי מחדש את הגוף הפיזי בשבע השנים הראשונות של חיינו. ישות השמש היא זו שעובדת כאן. התבוננו בילד – איך הוא עובד על גופו הפיזי השני, ומעתיק אותו מהמודל! הוא סופג כוחות טהורים מהשמש. חייבים להבין איך האדם עומד בקוסמוס! כאשר נשארים לו כוחות אתריים שהשתחררו עם החלפת השיניים, כפי שתיארתי זאת, כוחות אלה פועלים כדי לארגן את הגוף האסטרלי ואת האני. אז האדם זמין בתקופת החיים השנייה למה שלא יכול היה להגיע אליו בכלל בתקופה הראשונה: כעת יכולים להגיע אליו כוחות הירח.

הכוחות האתריים של שבע השנים הראשונות הם כוחות שמש. בהחלפת השיניים האדם נעשה נגיש לכוחות הירח; אלה זהים עם הכוחות של גופו האסטרלי. כך בהחלפת השיניים האדם עובר מהספרה של השמש – אך בו- זמנית הוא עדיין נשאר בה, כי היא נשארת אקטיבית בתוכו – לספרה של הירח. כעת בין החלפת השיניים וגיל ההתבגרות המינית, האדם עובד על עצמו עם כוחות הירח. איתם הוא בונה את גופו השני (למעשה את גופו הארצי השלישי), שבו כבר לא מתחלף כל כך הרבה כמו בתקופת החיים הראשונה, אבל עדיין זה הרבה. שוב נשארים כוחות עודפים, אך כעת הם אסטרליים בטבעם, וכעת הם עובדים על הטרנספורמציה של הנפש. הם השתחררו מעבודתם על הגוף כאשר האדם הגיע לגיל ההתבגרות המינית. כעת האדם הגיע לתקופת חיים שבה נגלים כוחות מסוימים שחופשיים כעת בנפשו, כוחות שבין הגילאים 7-14 עבדו בגופו הפיזי.

כך שבתקופת החיים הראשונה אנו עובדים עם מה שבא אלינו מהשמש. בין החלפת השיניים להתבגרות המינית, כוחות השמש הם אלה שמשתחררים כעת למען פעילות הנפש שלו. זוהי העובדה הגדולה והעוצמתית שאנו מגלים באבולוציה של האדם, שאם אנו מחנכים את נפש הילד בין החלפת השיניים להתבגרות המינית, יש לנו עסק אך ורק עם כוחות שמש. נפש הילד קשור באופן כה אינטימי למה שחי באור השמש! הלב שלנו יכול לשמוח מידיעה כזאת! ידיעה זו באמת שופכת אור על הקשר בין האדם לקוסמוס.

כוחות ירח פעילים בתקופת החיים השנייה בהתפתחות הגופנית; הם עדיין לא משוחררים לטובת חיי הנפש. הם משתחררים בגיל ההתבגרות המינית, ואז הם מצטרפים לעבודת הנפש. השינוי המתרחש בחיי הנפש בגיל ההתבגרות המינית נוצר בגלל העובדה שכוחות ירח עתה מוטבעים בחיי הנפש. לכן מה שהאדם הצעיר עושה בכל מני התנהגויות לאחר תחילת ההתגברות המינית משקף את העבודה ביחד של כוחות השמש וכוחות הירח.

כך אנו רוכשים מבט עמוק אל תוך האבולוציה האנושית. אנו נימנע מלדבר על תורשה במובן הגס שבו מדברים עליה במדעי הטבע. אנו נביט בכיוון השני, כדי לראות מה חי בפעילות האנושית של הילד. השמש היא זו שחיה בכל הפעילות האנושית של הילד, ובחשיבה האנושית שלו.

השמש היא זו שזורמת אלינו מתוך האבן – כי לאבן אין אור משלה, היא יכולה רק לשקף את אור השמש. החוקר של מדעי הטבע מודה בכך – אך חברים יקרים, זהו הפרט הקטן ביותר, המופשט ביותר! גם הילד משקף את כוחות השמש בין השנים 7-14 לחייו. כשם שאנו יכולים לכנות את האור המשתקף מהאבן אור שמש שזורם בחזרה אלינו, כך אנו יכולים לקרוא למה שהילד עושה בתקופת חייו השנייה כשמש. השמש אינה נמצאת רק במקום שנראה לנו ששם היא מרוכזת. המושג הפיזי הזה, שהשמש נמצאת רק שם, דומה למה שחושב אדם שמסתכל בקערת המרק, ורואה בועת שומן צפה על המרק וחושב שבועת השומן היא המרק. אכן, הדימויים הפיזיים שלנו לעתים קרובות ילדותיים מאד, ואם מגלים אותם ורואים את האמת לגביהם, אז אנשים צוחקים. היינו רוצים שדברים רבים נוספים שקורים היום בשם המדע יקבלו את אותה התגובה. כי הדבר די מגוחך. כשהאדם חושב שבועת השומן היא המרק עצמו, זה כמו לחשוב שהכדור הזהוב מעלינו הוא השמש השלמה. האמת היא שהשמש ממלאה את כל העולם.

כעת נתבונן בקשר בין כוחות הירח וכוחות הרבייה. כוחות הרבייה מעצבים עכשיו באופן הדרגתי את הגוף השני של הילד שנבנה בין הגילאים 7-14 ומושלם כאשר מתחיל גיל ההתבגרות המינית. האדם לוקח פנימה את כוחות הרבייה בתקופה זו; זוהי בפירוש פעילות ירח. כוחות אלה קשורים לגמרי לפעילות ירח. הם תוצאה של פעילות ירח.

ועתה האדם מגיע לתקופת החיים בה עליו ליצור את גופו השלישי (אם סופרים מנקודת מבט חיצונית, זהו הגוף הרביעי), התקופה בין גיל ההתבגרות המינית לתחילת שנות ה-20. החלוקה לתקופות של שבע שנים (שביעונים) בשנים מאוחרות יותר כבר אינה מדויקת כמו החלוקה בין החלפת השיניים לגיל ההתבגרות המינית. כעת יש תמיד יותר חומר פיזי שנשאר מאחור; הוא נשאר קבוע באדם, הוא הופך למבנה קבוע. בהדרגה מצטבר באדם הרבה חומר קבוע. ככל שהוא מתבגר בשנים, פחות יוצא ומתחלף חומר מהעצמות. גם בשאר האורגניזם חלקים מסוימים זקוקים ליותר זמן כדי להיפרד. וניתן לראות עובדה פשוטה לגבי השיניים: ברגע שהאדם מקבל את השיניים הקבועות, האם יהיו לו אותן מאוחר יותר תלוי בכמה זמן הן מחזיקות מעמד – בדיוק כמו במקרה של סכין, יש לך אותו כל עוד הוא מחזיק מעמד. הסכין אינו מסוגל להתחדש. גם השיניים אינן מסוגלות להתחדש. הכול זורם: יש התחדשות בהתחלה, אבל לאחר מכן המצב עובר למצב של אי-התחדשות. השיניים מחזיקות את תהליך החיים שלהן בקצב הרבה יותר איטי מבחינת האינטנסיביות שלו מאשר שאר האורגניזם. אך מהסיבה הזאת, ההפך נכון לגבי האיכות שלהן: מבחינת האיכות, השיניים מתקלקלות לפני חלקים אחרים של האורגניזם – מפני שהחלקים האחרים יכולים להתחדש. אם השיניים היו נתונים לאותם החוקים כמו שאר החלקים של האורגניזם האנושי, לא היו צריכים להיות רופאי שיניים. מצד שני, אם שאר החלקים של האורגניזם היו נתונים לאותם החוקים כמו השיניים, כולנו היינו מתים צעירים בתרבות המודרנית הזאת. ואז, האזור הזה של שוויצריה, בו אומרים שרופאי השיניים עסוקים כל כך מפני שהשיניים של האנשים כל כך גרועים, לא היה מאוכלס כל כך, מפני שהוא היה זוכה לפרסום כמקום של מקרי מוות מוקדמים רבים. כך הדברים תלויים זה בזה!

אך כעת, עלינו להמשיך. האדם אקטיבי באורגניזם שלו בשבע השנים הראשונות של החיים עם כוחות השמש, בשבע השנים השניות עם כוחות הירח. בתקופה השנייה הזאת, כוחות השמש נשארים וכוחות הירח משתלבים איתם. בתקופה השלישית של שבע שנים, מגיל ההתבגרות המינית ועד לשנות ה-20, נכנסים כוחות הרבה יותר עדינים, שבאים מפלנטות אחרות. כוחות פלנטריים אלה מופיעים בתהליך הצמיחה של האדם, והיות והם עובדים הרבה פחות חזק מאשר השמש או הירח, השפעתן על האדם פחות נראית לעין. הם עבדו בגופו בין השנים 14-21, ועכשיו בגיל 21 הדבר כמעט ולא נראה, אך הם מתחילים לעבוד בתחום הנפש והרוח. אדם בעל הבחנה יכול לראות את השינוי המיוחד הזה. עד לרגע זה, רק השמש והירח התבטאו בתוך מעשי האדם. כעת כוחות פלנטריים משנים את הפעילות של השמש והירח. למעשה שיטות ההתבוננות הגסות של האנשים אינן מסוגלות לתפוס שינוי זה. אך הוא קיים.

אתם חייבים להבין שעבור מישהו שמעוניין באדם בבריאות ובחולי, הידע של הקשרים הללו חיוני. כי מה למעשה אנו יודעים על האדם, למשל בשנות ה-11 או ה-12 לחייו, אם אנו לא יודעים שכוחות הירח פועלים בתוכו?

אבל עכשיו לאן הדברים מתקדמים מכאן? לאחר התקופה הזאת, למרות שיש כל הזמן פחות חלקים שמתחדשים, עדיין האדם חייב לחדש אותם. עד לגיל 21 או 22, השמש, הירח והפלנטות פועלים ברצף על התפתחותו. ואז, בין הגיל 21 עד 28, פועלים הקונסטלציות של הכוכבים הקבועים. הדבר לא נתפס בהתבוננות רגילה. רק החוכמה האוקולטית אומרת שגלגל המזלות השלם משפיע על הישות האנושית בין תחילת שנות ה-20 ועד לסופן. אז העולם נעשה מחמיר. הוא כבר אינו רוצה לפעול לתוך האדם; הוא נעשה נוקשה. על הקשר החדש המוזר הזה של האדם עם העולם בשנותיו ה-28-29 – שהעולם נעשה נוקשה כלפיו – על זה, המדע המודרני אינו יודע כמעט דבר. אריסטו לימד את אלכסנדר על כך כשאמר לו: אז האדם דוחף נגד שמי הבדולח ומגלה שהם קשים. כך "שמי הבדולח", מעבר לספרה של הכוכבים הקבועים, מקבלים משמעות עבור ההבנה של האדם. ומתחילים להבין שכאשר האדם מגיע לסוף שנות ה-20 שלו, הוא אינו מוצא עוד כוחות בקוסמוס שיעזרו להתחדשותו. אז מדוע איננו מתים בגיל 28? למעשה העולם כן נותן לנו למות בגיל 28. זוהי האמת. כל מי שרואה את הקשר של האדם עם העולם, כל מי שמתבונן באופן מודע על העולם, חייב לומר: אוי, עולם! האמת היא שאתה מחזיק אותי רק עד לשנתי ה-28! רק כאשר מבינים זאת, מתחילים סוף סוף להבין את טבעו האמיתי של האדם.

כי מה קורה לאדם עכשיו, כשהעולם מושך ממנו את כוחותיו המעצבים – כוחות שעד כה הוא יכול היה להשתמש בהם באופן חופשי כדי לבנות את עצמו? מה קורה עכשיו? ברגע מיוחד זה, כשהאדם בגיל 28 מתחיל להראות בבירור שכוחות הגדילה הקודמים אזלו כליל, קורה הדבר הבא: יש אנשים שברגע זה ממש מתחילים למות. יש כאלה שעדיין מחזיקים עוד קצת בכוחות הגדילה שהולכים ומתכלים. אך אפילו גיתה גילה שהוא נהיה קטן יותר כשהוא מדד את עצמו בתשומת לב. זה קרה כשהוא התחיל לעבוד שוב על החלק השני של פאוסט. אך הוא התחיל כבר להיחלש קודם. מהרגע שהעולם נוטש אותנו, עלינו לנהל את ההתחדשות שלנו בעצמנו, מתוך הכוחות שקיבלנו עד כה. כאשר החלקים מהאורגניזם שלנו שיכולים להתחדש הולכים ומתמעטים, אנו לא יכולים לתת לעצמנו גוף חדש באותה מידה מרהיבה בה הילד עובד עד להחלפת השיניים, כאשר הוא מגיע לגוף הראשון שהוא ממש שלו על פי המודל. אך אספנו כוחות רבים מאד מהשמש והירח והכוכבים, שאנו נושאים בתוכנו, ושלהם אנו זקוקים כאשר בגיל 28 עלינו להתחיל לחדש את הגוף הפיזי-חומרי שלנו בעצמנו. זהו הרגע בחיים הארציים כשהאדם מגלה שכעת מוטלת עליו אחראיות מלאה על צורתו האנושית. רגע זה בחייו בו הוא נשאר לגמרי לבדו, הוא הנקודה בזמן שאליה הוא שאף להגיע, ושממנה הוא חייב להמשיך – רגע שהצבעתי עליו אתמול מהיבט שונה לחלוטין.

מתקופת הילדות בה האדם מקבל כוחות קוסמיים רבים, הוא שואף יותר ויותר לקראת נקודה שנמצאת בסוף שנותיו ה-20, כאשר הוא אינו עוד בונה את צמיחתו מתוך כוחות קוסמיים. כול מה שהוא עושה לאחר נקודה זו, הוא עושה באמצעות כוחות מתוך גופו שלו. כאן באמצע נמצאת הנקודה בה האדם מפסיק לעבוד עם כוחות קוסמיים ומתחיל לפתח כוחות מתוך הגוף שלו עצמו.

לעתים קרובות אנו מוצאים אצל ילד זה או אחר שמתרחשת בו פעילות מוקדמת מדי של כוחות מתוך הגוף שלו עצמו. אנו יכולים לראות זאת בסימפטומים פתולוגיים מסוימים – למשל מכך שהעצמות נהיות שבריריות, ובמיוחד מכך שהילד משמין. אך אי אפשר לראות בקלות את הקשר בין הדברים האלה. בכל רגע בחייו, האדם שואף או להגיע אל הנקודה של גיל 28, או להתרחק ממנה. עליכם להבין שהיא מעין נקודת אפס, מעין נקודת מִשְׁעָן, נקודת אפס בזמן, כאשר אנו עומדים בין עצמנו לבין העולם. בדינמיקה הפנימית שלנו אנו שואפים להגיע אליה או להתרחק ממנה. כל מה שקורה בתוכנו הוא להגיע לאפס או להתרחק ממנו, משהו שאנו עושים כדי להתקרב ולהגיע לאפסיות, לכלום (nothingness), או להתרחק ממנו. אנו שואפים אל אותה נקודה בה העולם איננו אקטיבי עוד, ואנחנו עדיין איננו אקטיביים. בין שני המצבים יש מעין אפס. יש משהו בתוכנו שהוא מכוון אל האפס. זה מה שהופך אותנו לישויות חופשיות; מהסיבה הזאת אנו יכולים לקבל על עצמנו אחריות. בתוך המבנה של האדם טבועה העובדה שאנו ישויות חופשיות אחראיות, מפני שברגע של מעבר מהעולם לעצמנו אנו עוברים דרך נקודת אפס – כשם שהמחוג של המאזניים עובר דרך נקודת אפס מימין לשמאל, משמאל לימין, ונקודה זו אינה מצייתת לחוקים שהחלקים האחרים של המאזניים נתונים להם. כשיש לכם מאזניים, אתם יכולים לחשוב: כאן פועלים חוקי המכניקה שלמדתם, כאן תקפים חוקי המכניקה; זה נותן למאזניים צורה מדויקת – זה למעלה, זה למטה או ההפך. זהו חוק המאזניים, חוק המנוף. אפשר לקחת את המאזניים אתכם לכל מקום: היחס שלהם נשאר אותו הדבר בכל מקום – חוץ מאשר בנקודה זאת. הנקודה הזאת חופשיה. אתם יכולים לקחת את הנקודה איתכם כאילו היא אינה קשורה למאזניים: המאזניים נשארים ללא שינוי. וככה זה, כאשר האדם אוחז בעצמו בחוויות הנפש שלו באותה נקודה שאליה הוא קודם שואף להגיע, וממנה אחר כך הוא שואף להתרחק: קודם העולם אקטיבי, לאחר מכן האדם עצמו אקטיבי, וכאן, בנקודה זו, כלום אינו אקטיבי. כאן יכולה לחיות בחופש אותה יכולת אנושית שאינה מוגדרת לא על ידי הטבע ולא על ידי העולם. כאן נמצאת נקודת המקור של חופש האדם. כאן נולדת האחריות.

לכן אם מישהו רוצה להיות מסוגל להעריך את מידת האחריות אצל אדם בן 35, למשל – ואני מתכוון באופן מקצועי, ולא סתם להביע דעה – אז חייבים לשאול את עצמנו: האם הייתה השפעה חזקה מדי מההתפתחות הבלתי נורמאלית של האדם הזה עד לנקודה של סוף שנות ה-20 שלו? האם הנקודה זזה יותר לכיוון הגיל הצעיר יותר או לכיוון גיל מבוגר יותר? אדם אחראי במידה הנכונה אם הנקודה היא נורמאלית, אם כאשר שופטים את האדם השלם על פי חייו החיצוניים ניתן לקבוע שהנקודה היא נורמאלית. אם היא נמצאת בגיל יותר מדי צעיר, כלומר העולם הפסיק לתת מכוחותיו לאדם, אולי נראה שהאדם סובל בקלות, אף אם במידה מועטה, ממחשבות כפייתיות, שהנפש שלו מתקשה, ושהוא אינו אחראי למעשיו במלוא מובן המילה.

אם הנקודה מאוחרת יותר, השאלה תהיה האם טבעו הפנימי של האדם מונע ממנו לפתח חופש מלא בנפשו, האם הוא נוקשה מדי מבחינה פיזית, ובגלל סיבה זו אין הוא אחראי למעשיו בצורה מלאה. הרופא ואיש הדת הם אלה שבאמת מסוגלים להגיע לשיפוט נכון בנושא זה, במובן הרגיש ביותר של המילה. הם ידעו שהם יכולים לשפוט על פי המראה של האדם באופן מדויק למדי האם הוא מאוזן, האם ניתן לומר שנקודת המִשְׁעָן (הפולקרום) של חייו נמצאת במקום הנכון, כלומר בנקודה הנכונה בזמן, או היא מוקדמת או מאוחרת מדי. נדון מאוחר יותר במראהו הפיזי של האדם, כי גם הלימוד האינטנסיבי של הפיזיונומיה שייך לרפואה שמתמחים בה אנשי הדת.

אלה הדברים שבחוכמה העתיקה של המיסטריות נחשבו לחשובים ביותר כדי לשפוט ולהעריך את חיי האדם. אלה דברים שנשכחו ויש להביא אותם שוב לתחום של ידע האדם כדי שלידע זה תהיה השפעה חיובית, כדי שהוא יהיה אקטיבי בכיוון הנכון בפעילות של אנשי הרפואה והדת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *