קוסמוסופיה – 02

קוסמוסופיה

רודולף שטיינר

הרצאה 2     24.10.1921     דורנאך     GA207

תרגמה מאנגלית: אורנה בן-דור

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת כחותם – ראו כאן

אתמול דיברתי על האופן בו אנו מוצאים בתוך האדם מקור מסוים של הרס. הראיתי שכל עוד אנו נשארים בתוך התודעה הרגילה יש לנו רק זיכרונות של רשמי העולם. אנו רוכשים ניסיון בעולם, דרך החושים, דרך האינטלקט, דרך הרשמים הכללים על חיי הנפש שלנו. לאחר מכן אנו מסוגלים להיזכר שוב בזיכרון של הבבואות של מה שחווינו. אנו נושאים בבואות אלו של התנסות חושית כחיי הנפש הפנימיים שלנו.

זה באמת כאילו הייתה בתוכנו מראה, אבל כזאת שפועלת באופן שונה מהמראה המרחבית הרגילה. מראה רגילה משקפת מה שנמצא לפניה, בעוד שהמראה החיה שאנו נושאים בתוכנו משקפת באופן אחר לגמרי. היא משקפת במהלך הזמן את רשמי החושים שאנו מקבלים, כשהיא גורמת לרושם זה או אחר להשתקף חזרה שוב לתוך המודעות שלנו, וכך אנו מקבלים את זיכרון רשמי העבר.

אם נשבור מראה מרחבית, נראה מעבר למראה. נראה לתוך האזור שאנו לא רואים כאשר המראה שלמה. באותו האופן, אם ניישם את החוויות הפנימיות של הנפש, נגיע, כפי שאמרתי לעיתים קרובות, לדבר מה הדומה לשבירת המראה הפנימית. הזיכרונות יוכלו להפסק לזמן קצר, משך הזמן תלוי ברצוננו החופשי, ואנו נוכל לראות יותר לעומק לתוך ישותנו הפנימית. כאשר אנו מתבוננים יותר לעומק לתוך ישותנו הפנימית מעבר למראת-הזיכרון, יפגוש מבטנו את מה שאפיינו אתמול כמקור של הרס.

חייב להיות מקור של הרס כזה בתוכנו, משום שרק בתוך מקור כזה יכול האני של האדם להתחשל. זהו אכן מקור של התקשות והתמצקות של האני. כפי שאמרתי אתמול, לו התקשות זו של האני, אגואיזם זה, יצא החוצה לתוך החיים החברתיים, רוע יעלה, רוע בחיי בני האדם ובמעשיהם.

אתם יכולים לראות מכך כמה מסובכים אכן החיים בתוכם ממוקם האדם. לזה אשר נמצא בתוך ישות האדם יש מטרה טובה, מבלעדיו לא היינו יכולים לטפח את האני שלנו, אבל אסור לו לעולם לצאת החוצה. אם הוא נישא החוצה בטעות, הוא הופך לשגוי, הוא הופך לרוע. אם הוא מוחזק פנימה, הוא הדבר עצמו לו אנו זקוקים על מנת להעניק לאני האנושי את החוזק המתאים.

כל דבר בעולם, אם הוא נמצא במקומו הנכון, הינו בעל משמעות מטיבה. לולא היה בתוכנו מקור זה היינו חסרי מחשבה ונמהרים, משום שהמקור הזה מציג עצמו באופן כזה שאנו יכולים לחוות בו דבר מה שלא היינו יכולים לחוות אף פעם בעולם החיצון. בעולם החיצון אנו רואים את הדברים באופן חומרי, כל דבר שאנו רואים, אנו רואים אותו באופן חומרי, ואם נעקוב אחרי המנהג של המדע בן-זמננו נדבר על שימור החומר, נצחיותו של החומר הממשי. במקור-הרס זה אודותיו דיברתי אמש חומר באמת מושמד.

חומר נזרק לאחור לתוך ה'לא כלום', ואז בתוך האין הזה, אנו יכולים להרשות לטוב לעלות. הטוב יכול לעלות אם במקום האינסטינקטים והדחפים שלנו, שמחויבים לפעול לטיפוח האגוהות, ניצוק לתוך מקור זה של הרס, על ידי נטיות מוסריות של הנפש, את כל הרעיונות המוסריים והאתיים. אז יעלה דבר מה חדש. אז במקור-הרס זה ממש יעלו זרעי העתיד. אז אנו, כישויות אנושיות ניקח חלק בהתהוות של העולמות.

כאשר אנו מדברים, כפי שניתן למצוא במדע הנסתר בקוויו העיקרים, על כך שיום אחד תעמוד האדמה שלנו בפני השמדה, ואודות כך שדרך מצבי ביניים למיניהם של טרנספורמציה יעלה קיומו של יופיטר, אנו חייבים לומר את הדבר הבא. בקיום יופיטר תתקיים רק הבריאה החדשה שנוצרה כבר בימינו בישות האנושית מתוך רעיונות מוסריים, בתוך מקור הרס זה. הוא ייווצר גם מתוך האימפולסים הבלתי מוסריים, מתוך מה שפועל כרוע מתוך האגואיזם שלו. כך קיומו של יופיטר יהיה מאבק בין מה שבני האדם על פני האדמה יולידו על ידי נשיאת הרעיונות המוסריים לתוך הכאוס הפנימי, ובין מה שיעלה מטיפוח האגואיזם כאנטי-מוסריות. כאשר אנו מתבוננים לעומק לתוך עצמנו, אנו מתבוננים באזור בו חומר נזרק לאחור לתוך האין.

המשכתי לציין כיצד ניצב החומר בצד השני של הקיום האנושי, בצד בו פנורמת החושים מתפשטת מסביבנו. אנו מביטים בפנורמת חושים זו המתפשטת סביבנו כשטיח, ואנו מוציאים לפועל את השכל שלנו בכדי לצרף ולהתייחס אליהם, על מנת לגלות בתוך פנורמה חושית זו חוקים שאותם אנו מכנים חוקי הטבע. בעזרת התודעה הרגילה, אף פעם לא נוכל לחדור דרך שטיח חושים זה. בתודעה רגילה אנו חודרים שטיח רשמי חושים זה במידה מועטה השווה לזו שבעזרתה אנו חודרים את מראת-הזיכרון בתוכנו. בעזרת תודעה מפותחת, ניתן לחדור את זה, ובני האדם של חוכמת המזרח העתיק חדרו אותה בעזרת תודעה החדורה בראייה אינסטינקטיבית. הם ראו את העולם בו האגואיזם אינו יכול להחזיק עצמו בתודעה.

אנו נכנסים לעולם זה כאשר אנו הולכים לישון. שם מעומעמת האגואיסטיות, משום שמעבר לשטיח החושים מונח עולם שבו לכוח האני, כפי שהוא מתפתח בקיום האנושי, אין כלל מקום. לפיכך תפיסת העולם של הקדמונים מהמזרח, שפיתחו כמיהה מיוחדת לחיים מעבר לפנורמת החושים, נהגו לדבר על הנירוונה, הדחקת האגואיזם.

אתמול הסבנו תשומת לב לניגוד הגדול בין מזרח למערב. בזמנו פיתח איש המזרח את כל מה שאדם משתוקק לראות מעבר לפנורמת החושים, והוא טיפח ראיה לתוך עולמות הרוח שמורכבת לא רק מאטומים ומולקולות אלא מישויות רוחיות. עולם זה היה נוכח בפני תפיסת העולם המזרחית הקדומה כמציאות נראית לעין. בזמננו איש המזרח, במיוחד באסיה אבל גם בחלקים אחרים של העולם, חי ברמות מנוונות של התפתחות ערגה זו להגיע לעולם מעבר לפנורמת החושים, בעוד שבני האדם במערב פיתחו את האגואיזם, פיתחו כל מה שאפיינו כהתקשות והתחזקות המתרחשת בתוך מקור ההרס בישותו הפנימית של האדם.

באומרנו זאת אנו כבר בדרך להציע מה שחייב בהכרח להיספג לתוך תודעת האדם, עתה ובעתיד הקרוב. אם האינטלקטואליזם הטהור שהתפתח מאז אמצע המאה החמש עשרה ימשך, תיפול האנושות לגמרי לניוון, משום שבעזרת האינטלקטואליזם לא נוכל לחדור אף פעם, לא מעבר למראת-זיכרון ולא מעבר לשטיח-עולם החושים הנפרס בפנינו. בני אדם חייבים להשיג שוב את תודעת העולמות האלו. הם חייבים להשיג את התודעה של עולמות אלו אם ברצונם שהכריסטיאניות תהפוך עבורם לאמת, משום שהכריסטיאניות למעשה אינה אמת עבורם היום.

אנו יכולים לראות זאת בברור כאשר אנו מתבוננים על ההתפתחות המודרנית של רעיון הכריסטוס – אם בכלל ניתן לדבר על התפתחות כזו בזמנים המודרניים. האמת היא שעבור האדם המודרני בשלב זה של האבולוציה בלתי אפשרי להגיע לרעיון הכריסטוס כל עוד הוא משתמש רק בתפישות וברעיונות שהוא טיפח כמדע הטבע מאז המאה החמש עשרה. במאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים הוא הפך לבלתי מסוגל ליצור רעיון אמתי אודות הכריסטוס.

צריך להתייחס לדברים אלו באופן הבא. הישות האנושית רואה את העולם מסביבה ומשתמשת ביכולת המצרפת של האינטלקט שלה, שאותו יש לה כעת כתודעה מודרנית, על מנת לבנות חוקי טבע. אם היא תעקוב אחרי קו מחשבה שהינו אפשרי לגמרי עבור התודעה של ימינו, היא תגיע לנקודה שבה יהיה עבורה אפשרי לומר, "עולם זה חדור במחשבה, משום שחוקי הטבע תפוסים במחשבה והינם עצמם מחשבת העולם".

אם נעקוב אחרי חוקי הטבע עד לרמה שנהיה חייבים ליישם אותם כדי להגיע לקיומו של האדם עצמו כישות פיזית, נצטרך להגיד, "בתוך העולם הזה שעליו אנו מתבוננים בעזרת התודעה הרגילה שלנו, מתחילים עם תפיסות חושים ומתקדמים עד למראת-הזיכרון, חי אלמנט רוחי". צריך להיות באמת חולה, באופן פתולוגי, אם, כמו המטריאליסטים האתיאיסטים הרגילים, לא נרצה להכיר אלמנט רוחי זה. אנו מתגלים בתוך האדם הפיזי דרך התפיסה הפיזית ודרך הלידה הפיזית. אנו יכולים להרהר באופן בלתי הולם במה שעולה מהעולם הפיזי, רק אם אנו נכשלים ולא רואים את האלמנט הרוחי האוניברסאלי שלו כמונח בבסיסו.

אנו נולדים כישויות פיזיות מתוך המלאי הפיזי. כאשר אנו נולדים כתינוקות קטנים, אנו אכן, עבור תפיסה פיזית חיצונית, דומים למדי ליצור טבע. מתוך ישות טבע כזו, שהינה בעיקר במצב של שינה, מתפתחות בהדרגה יכולות רוחנית פנימיות. יכולות פנימיות רוחניות אלו יעלו במהלך האבולוציה של העתיד. אם אנו לומדים לעקוב לאחור אחרי יכולות רוחניות עולות אלו באותו האופן שאנו עוקבים אחרי הגדילה ההדרגתית של הגפיים, נמצא שאנו חייבים למצוא את מקורם מעבר לעיבור וללידה. אז אנו מגיעים לנקודת מחשבה חיה ורוחנית אודות העולם, בעוד שלפני כן, בהחשיבו את הטבע החיצוני בנה האדם רק חוקים מופשטים. במילים אחרות מגיעים לאישור מה שאותו כיניתי האל- האב.

מאוד משמעותי הדבר שהסכולסטיקה בימי הביניים שימרה את הידע שניתן היה להשיגו על ידי התבוננות רגילה על העולם דרך ההיגיון האנושי הרגיל, כולל ידע של אלוהים האב. ניתן אף לומר, כפי שהבענו זאת לעיתים קרובות, שאם מישהו מנסה לנתח את העולם הזה כפי שהוא ניתן למודעות הרגילה ולא מגיע להבנת כל החוקים הטבעיים במה שמכונה אלוהים האב, הוא חייב להיות למעשה חולה באופן פתולוגי באופן זה או אחר. היות אתיאיסט משמעותו היות חולה, כפי שאמרתי לא פעם.

בעזרת המודעות הרגילה הזו לא ניתן להגיע מעבר לאלוהים האב, אליו ניתן להגיע בעזרת המודעות הרגילה אך לא מעבר אליה. זמננו מתאפיין בתיאולוגים משמעותיים כאדולף פון הרנק האומר שכריסטוס הבן לא שייך באמת לבשורות, והבשורות הן מסר מהאב, ולכריסטוס-ישוע יש מקום בבשורות רק כל עוד הוא הביא את המסר של אלוהים-האב. כאן ניתן לראות בבירור כיצד באופן בלתי נמנע מובילה חשיבה מודרנית אנשים להכיר, אפילו בתיאולוגיה, רק באלוהים האב ולהבין את הבשורות עצמן כמכילות לא יותר מאשר את המסרים של אלוהים האב. במובנה של תיאולוגיה זו, לכריסטוס יש ערך כל עוד הוא מופיע בעולם ומביא לבני האדם את הלימוד האמיתי הקשור לאלוהים האב.

שני דברים נרמזים כאן. הראשון, האמונה שהשליחות של אלוהים האב לא ניתנים להבנה על ידי לימוד רגיל של העולם. הסכולסטיים עדיין חשבו שהיא יכולה. הם לא העלו על הדעת שהבשורות דיברו על אלוהים האב. הם הניחו שהבשורות דיברו על אלוהים הבן. העובדה שאנשים יכולים להחזיק בדעה שהבשורות דיברו למעשה רק על אלוהים האב, היא הוכחה שגם התיאולוגיה נפלה לאופן חשיבה שטופח במיוחד כמתודה מערבית.

בימי הנצרות המוקדמים בערך עד לשליש של המאה הרביעית לאחר הספירה, כאשר כללה הנצרות בתוכה חלק רציני מחוכמת המזרח, העסיקו עצמן ישויות אנושיות בתשומת לב בשאלת ההבחנה בין אלוהים האב ובין אלוהים הבן. ניתן לומר שהבחנות עדינות אלו בין אלוהים האב לאלוהים הבן, שהעסיקו את תשומת ליבם של האנשים במאות המוקדמות, תחת ההשפעה של חוכמה מזרחית, הפסיקו מזמן להיות בעלות משמעות עבור האדם המודרני, שמעסיק עצמו בטיפוח האגוהות שלו תחת ההשפעה של מה שתיארתי אתמול.

אי אמת מסוימת מצאה כך את דרכה לתוך התודעה הדתית המודרנית. מה שהאדם חווה בפנים, דרכו הוא הגיע לאנליזות ולסינתזות שלו אודות העולם, זה אלוהים האב. מהמסורת – היה ברשותו אלוהים הבן. הבשורות דיברו עליו, המסורת דיברה עליו. לבני האדם היה את הכריסטוס. האדם רצה לדעת אותו אבל דרך חוויה פנימית הוא לא יכול יותר לחוותו. לכן הוא לקח את מה שהיה עליו ליישם רק על אלוהים האב והעביר את זה לכריסטוס-אלוהים. תיאולוגיה מודרנית לא אוחזת בכריסטוס כלל וכלל. ברשותה נמצא רק האב, אבל היא מכנה אותו 'כריסטוס', משום שפעם היא קיבלה את המסורות של הכריסטוס שהיה בהיסטוריה, ובני אדם רוצים כמובן להיות נוצרים. אם בני אדם היו כנים, לא היו מסוגלים לכנות עצמם נוצרים בזמנים המודרניים.

כל זה משתנה לגמרי כאשר אנו מגיעים למזרח. כבר במזרח אירופה המצב משתנה. קחו את הפילוסוף הרוסי אודותיו דיברנו לעיתים קרובות – סולובייב. תמצאו אצלו גישה נפשית שהפכה להיות פילוסופיה ומדברת במלוא הצדק, בצדק פנימי, אודות ההבחנה בין האב והבן. סולובייב צודק בדברו באופן הזה, משום שעבורו הן אלוהים האב והן הבן היו בגדר חוויה אישית. בני האדם במערב לא מבחינים בין האל האב ובין הכריסטוס. אם תהיו כנים עם עצמכם, תחושו שברגע שברצונכם להבחין בין אלוהים האב ואלוהים הבן שניהם יתערבבו לכם. עבור סולובייב דבר כזה היה בלתי אפשרי. סולובייב חש כל אחד מהם באופן נפרד, ובאופן זה הוא חש עדיין את המאבקים הרוחניים שהתרחשו במהלך המאות הראשונות לספירה בכדי להביא לתודעה האנושית את ההבחנה בין אלוהים האב ואלוהים הבן.

זהו הדבר אליו חייב האדם המודרני לחזור. חייבת להיות שוב אמת בכינוי עצמנו נוצרים. לא צריך להתיימר להעריץ את הכריסטוס, כאשר אנחנו משייכים אליו רק את האיכויות של אלוהים האב, על מנת להימנע מכך צריך אדם אמיתות עכשוויות כאלה שעליהן הצבעתי אתמול. זוהי הדרך היחידה שבה אנו יכולים להגיע לחוויה בעלת שני הפנים, לחוויית אלוהים האב וחוויית אלוהים הבן.

עלינו לשנות את כל צורת המודעות שלנו. הצורה המופשטת של המודעות שעליה גדל האדם המודרנית, ושלמעשה לא מאפשרת הכרה מעבר לזו של אלוהים האב, צריכה להתחלף בחיי תודעה יותר קונקרטיים. אין צורך לומר, שלא ניתן להציג דברים כאלו באון גורף לפני העולם, בדרך בה תיארתי אותם עבורכם היום, משום שאנשים עדיין לא הוכנו מספיק על ידי מדע הרוח והאנתרופוסופיה. מכל מקום, תמיד ישנה האפשרות להצביע אפילו בפני האדם המודרני כיצד הוא נושא בתוך ישותו הפנימית את מקור-ההרס וכיצד בעולם החיצון ישנו דבר מה שבו שקוע האני של האדם, שאינו יכול לאחוז עצמו – כפי שבזמנים קדומים סופר לאנשים אודות הנפילה של האדם ועל דברים דומים. צריך רק למצוא את הצורה הנכונה לומר דברים אלו, צורה שתאפשר לאנשים למצוא דרכם לתוך התודעה הרגילה – אפילו כזו שבה השתמשו בלימוד נפילת האדם על מנת לתת הוראות הקשורות ליסודות הרוחניים של העולם – צורה שתהיה ברשותה אוטוריטה שונה מזו שיש ללימודינו אודות אלוהים האב.

המדע המודרני שלנו חייב יהיו להיות חדור בדרכי התבוננות כמו אלו שנחשפו בפניכם כאן. המדע שלנו שואף להכיר בישותו הפנימית של האדם רק את חוקי הטבע. במקור הרס זה, אודותיו דיברתי כאן לעיתים קרובות, מאוחדים חוקי הטבע עם חוקי המוסר. שם חוקי הטבע וחוקי המוסר הינם אחד. בתוך ישותנו הפנימית, חומר, ואיתו כל חוקי הטבע, מושמדים. חיים חומריים, יחד עם כל חוקי הטבע, נזרקים לאחור לתוך כאוס, ומתוך הכאוס טבע חדש יכול לעלות, כשהוא חדור באימפולסים מוסריים שאנו עצמנו הנחנו בתוכו. כפי שאמרנו, מקור הרס זה נמצא מתחת לזיכרון-המראה שלנו. אם נניח למבטנו לחדור הרחק מעבר לזיכרון-המראה, נוכל להתבונן שם במה שנמצא תמיד בתוך הישות האנושית. הישות האנושית לא יכולה להשתנות על ידי ידע: היא לא תגיע הרחק מאשר לידיעה מי היא בתנאים הנורמליים. אדם חייב ללמוד לשקף את מה שהוא ואת האופן בו הוא חי.

כאשר אנו מסוגלים לחדור לתוך מקור הרס פנימי זה של רוע בתוך הישות האנושית וכמו כן מסוגלים להיות מודעים לאופן בו הרוע הפנימי הזה שבו נהרס ובמקום בו נהרס החומר ונזרק לאחור ככאוס, אימפולסים מוסריים יכולים למצוא דרכם אליו, אז אנו מוצאים עצמנו באמת בתחילת הקיום הרוחני. אז אנו תופסים את הרוח היוצרת בתוכנו, משום שכאשר אנו רואים חוקים מוסריים פועלים על החומר שנזרק לתוך הכאוס, אנו רואים פעילות אמיתית של הרוח שנמצאת בתוכנו באופן הטבעי. אנו נעשים מודעים לפעילות הרוחנית הקונקרטית שנמצאת בתוכנו ושהינה הזרע לעולמות עתידיים.

לְמה אנחנו יכולים להשוות את מה שמכריז על עצמו בישותנו הפנימית? אנחנו לא יכולים להשוות את זה עם מה שהחושים שלנו מוסרים לנו אודות העולם החיצוני. אנחנו יכולים להשוות את זה רק למה שישות אנושית אחרת מתקשרת כאשר היא מדברת אלינו. באומרנו שמה שמתרחש בישותנו הפנימית מדבר אלינו. האמירה שאימפולסים מוסריים ואנטי מוסריים מאחדים עצמם עם הכאוס בתוכנו הינה יותר מאשר מטפורה.

בו זמנית אנו נכנסים לעולם בו אין זה הגיוני לדבר על סובייקטיבי ואובייקטיבי. כאשר אתם שומעים אדם אחר, כאשר הוא מדבר אליכם במילים – אתם תופסים בעזרת חוש השמיעה שלכם, אתם יודעים שישות זו של אדם אחר הינה מחוץ לכם, אבל אתם חייבים להכניע עצמכם, להתמסר, על מנת לתפוס את הישות של האדם האחר דרך מה שהוא אומר. מצד שני, אתם יודעים שהמילה המעשית, המילה הנשמעת, אינה רק דבר מה סובייקטיבי אלא דבר מה שמונח בעולם.

לפיכך אנו מוצאים שאפילו לגבי מילים מעודנות שאנו שומעים ומדברים בשיחות שלנו עם אדם אחר, מאבדת ההפרדה בין סובייקטיבי ואובייקטיבי משמעות. אנו עומדים עם הסובייקטיביות שלנו בתוך האובייקטיביות, והאובייקטיביות פועלת בתוכנו ואיתנו במה שאנו תופסים. אותו הדבר במקרה בו אנו צוללים פנימה לתוך העולם הפנימי. אין זה עולם פנימי גרידא. באותו הזמן זהו דבר מה אובייקטיבי. לא ישותנו הפנימית היא זו המדברת: ישותנו הפנימית הינה רק השלב עליו עומד העולם ומדבר.

עבור האדם שקיבל השראה לראות עולם רוחני מעבר לשטיח החושים, עולם בו שולטות ישויות רוחניות של ההיררכיות הגבוהות ושוזרות בו – הדבר דומה. תחילה הוא תופס את הישויות האלו דרך האימגינציה, לראיה שלו הן הופכות חדורות בחיים פנימיים בהם הוא שומע את המילה, שדומה כנשמעת עבורו דרך עצמו אבל במציאות היא נשמעת מבחוץ, מתוך העולם.

באמצעות אהבה ונאמנות חודר האדם את שטיח החושים ורואה מעבר אליו. כאשר הוא מציע באופן הזה את ישותו במלוא הדבקות, הישויות מגלות עצמן בפניו והוא מתחיל לתפוס אותן בעזרת מה שהוא תופס בישותו העצמית כעולם פנימי. אנו גדלים ביחד עם העולם החיצוני. כאשר המילה הפנימית מתעוררת מתחיל העולם החיצוני להישמע באופן קוסמי.

מה שתיארתי לכם קיים היום בכל אדם ואדם, אבל בני אדם לא יודעים על כך ולכן הם לא מודעים, לא ערים לכך. בני אדם חייבים תחילה לגדול לתוך ידע כזה, לתוך ערנות כזו. כאשר אנו לומדים לתפוס את העולם בעזרת התודעה הרגילה שמספקת לנו את הקונספטים האינטלקטואלים שלנו, אנו מגיעים לתפיסת מה שחלף ולתפיסת העבר בלבד. כאשר אנו מתבוננים באופן הנכון דרך מה שהאינטלקט שלנו מספק לנו, מה שנגלה לעיננו באופן בסיסי הינו העולם שחלף. מכל מקום, את אלוהים האב יכולים אנו למצוא בעזרת האינטלקט שלנו, כפי שאמרתי. מהו סוג ההכרה אותו אנו מפתחים אם כן ביחס לאלוהים האב? ההכרה שאלוהים האב מניח את היסוד לעולם החושף עצמו לאינטלקט שלנו במהלך של מה שחלף.

אכן זה כך. עד לאמצע המאה החמש עשרה פיתח האדם דרך האינטלקט שלו יכולת מיוחדת ללמידה והתבוננות במה שיורד בעולם לטמיון. אנו מנתחים גוויות-עולם ובוחנים אותם בעזרת הידע המדעי אינטלקטואלי שלנו. ותיאולוגים כדוגמת אדולף הרנק, שאחז באל האב בלבד, הינם באמת מפרשיו של חלק זה של העולם שנהרס, חולף עם האדמה ונעלם. אלה הם אינדיבידואלים המסתכלים אחורה.

מה המצב אם כן, לגבי אדם שנכנס עמוק לתוך רוח זו שבה האביסו אותו מילדות כדרך חשיבה טבעית מדעית מודרנית? הוא לומד ששם בעולם, קיימות תופעות חיצוניות שעולות וחולפות אבל שהחומר מתמיד, חומר הינו דבר בלתי-נהרס, ואם תגיע האדמה לקיצה החומר לא יושמד לעולם. כמובן, נאמר לו, יבוא הזמן שהאדמה תהפוך לאפר מאובק, אבל אפר זה יהיה מורכב מאותם אטומים ומולקולות, או לפחות מאותם האטומים, כפי שהינם קיימים היום. תשומת ליבו של האדם ניתנת במקרה כזה לכל מה שנהרס, ואפילו כאשר מלמדים אותו על מה שמתפתח אדם לומד באמת רק כיצד מה שנהרס פועל לתוך מה שמתפתח.

האדם המזרחי לא יוכל אף פעם להשתתף בזה. אנו יכולים לראות זאת אפילו במזרח אירופה, באירופה המזרחית, ברגשות הפילוסופיים המודחקים של סולובייב. הוא לא מבטא זאת בצורה ברורה – לפחות לא בבהירות האמורה להיות מבוטאת בתודעה הרגילה של העתיד – אבל ברור שיש בסולובייב מספיק מהמזרח על מנת שיראה בכל מקום, בכל מה שנהרס, מתפורר, נעלם לתוך הכאוס, את מה שעולה מחדש, את הלידה של מה שאמור להיות בעתיד.

אם אנו רוצים לראות את המציאות, את האקטואליות, אנו חייבים לחזות בה באופן הבא. כל מה שאנו רואים בעזרת החושים, כל מה שאנו רואים גם באדם האחר בעזרת החושים, לא יתקיים יותר יום אחד. מה שהופך עצמו למוכר וידוע דרך העין, האוזן וכדומה, יפסיק יום אחד בעתיד מהיות. שמים וארץ יחלפו, משום שמה שאנו רואים בכוכבים באמצעות החושים שלנו שייך גם הוא לדברים החולפים.

שמים וארץ יחלפו, אבל המילה הפנימית שנוצרה בכאוס הפנימי של ישות האדם, במקור של ההרס, תחיה לאחר שהשמים והארץ כבר לא יהיו שם. היא תחייה כמו שזרע של צמח רב-עונתי חי בצמח של השנה העוקבת. בישותו הפנימית של האדם נמצאים הזרעים של עתידי העולם. ואם יקבל אדם לתוך זרעים אלה את הכריסטוס, יחלפו אומנם שמים וארץ, אבל הלוגוס, הכריסטוס, לא יחלוף. אדם נושא בישותו הפנימית את מה שיום אחד יתקיים כאשר כל מה שהוא רואה מסביבו יפסיק מהיות.

הוא חייב לומר לעצמו: אני מתבונן לתוך האל האב. האל האב מונח ביסוד של העולם שאני יכול לראות בעזרת חושי. העולם של החושים הינו ההתגלות שלו, ואף על פי כן זהו עולם נעלם. ואם האדם ייטמע איתו לגמרי, ויפתח מודעות לאל האב בלבד, עולם זה יגרור את האדם כלפי מטה איתו. במקרה זה יחזור האדם לאל האב, הוא לא יוכל להתפתח הלאה.

עולם חדש מתגלה, והוא מתחיל באדם עצמו. כאשר האדם מאציל את הרעיונות המוסריים שלו דרך תודעת הכריסטוס, דרך אימפולס הכריסטוס כאשר הוא יוצר את רעיונותיו המוסריים כפי שהם אמורים להיות דרך העובדה שהכריסטוס הגיע לאדמה, אז מתחייה דבר מה בתוך הכאוס שנמצא בתוכו, נזרע זרע עבור העתיד, שאינו עולם נעלם אלא עולם פרוס בפנינו.

צריך להרגיש היטב את העולם הנעלם והעולם המתגלה. צריך להרגיש כיצד בטבע קיימת גסיסה מתמשכת. הטבע צבוע, אם ניתן לומר כך, במוות הזה. בניגוד לכך, ישנה בטבע התגלות מתמשכת, לידה מתמשכת. זה לא צובע את הטבע בדרך הגלויה לחושים, עדיין, אם נתקרב לטבע בלב פתוח ניתן יהיה להבחין בכך.

אנו מתבוננים החוצה לתוך הטבע ורואים את הצבעים, כל צבעי הספקטרום, מהאדום מצד אחד לסגול מהצד השני, עם כל הגוונים ביניהם. לו היינו מערבבים את הצבעים בדרך מסוימת – גורמים להם 'לצבוע' האחד את השני- הם היו מקבלים חיים. ביחד הם היו הופכים לצבע העור [פריחת אפרסק, מגנטה], הצבע שנובע מהאדם. כאשר אנו מתבוננים על הטבע, אנו מסתכלים במובן מסוים על צבעי הקשת הנפרסים, הסימן והסמל של האל האב. כאשר אנו מתבוננים באדם, צבע העור הוא זה שמתבטא החוצה מתוך ישותו הפנימית של האדם, משום שבאדם כל הצבעים חודרים הדדית, מתחיים באופן הזה, הופכים לחיים דרך חדירה הדדית זו. כאשר אנו חוזרים להיות גוויה, חסר כוח קבלת-חיים זה לחלוטין. שם, מה שהאדם זורק לאחור שוב לתוך הקשת, לתוך הבריאה של האל האב. על האדם לחפש בעצמו את המקור של מה שהופך את הקשת לצבע עור, הופך אותה לאחדות חיה.

אתמול והיום ניסיתי להוביל אתכם, אולי בדרך מורכבת, להבנה של ישות פנימית זו של האדם במשמעות האמיתית שלה. הראיתי לכם כיצד חומר חיצוני נזרק לתוך הלא כלום, לתוך הכאוס, כך שהרוח יכולה להיות יצירתית מחדש. אם נסתכל על יצירתיות חדשה זו, נוכן לראות שהאל האב פועל בחומר, מביא אותו לכדי השלמה (ראה ציור מתחת, בהיר). החומר מציב אותנו בעולם החיצוני בדרכים מגוונות מאוד, כך שהוא נראה לעין עבורנו. בתוך ישותנו הפנימית, נזרק חומר זה לאחור לעבר הלא כלום, ואז נחדר על ידי הוויה רוחית טהורה, בעזרת הרעיונות המוסריים או האנטי-מוסריים שלנו.( אדום) חיים חדשים מתחילים אז לעלות.

העולם חייב להתגלות בפנינו באספקט הכפול שלו. אנו רואים תחילה את האל האב, יוצר מה שגלוי לעין. אנו רואים כיצד מה שנגלה כלפי חוץ מגיע לסופו בישותו הפנימית של האדם, במקום בו הוא נזרק לאחור לעבר הכאוס. אנו חייבים להרגיש חזק כיצד עולם זה, עולם האל האב, מגיע לסופו. רק אז נוכל להשיג הבנה פנימית של המיסטריה של גולגותא. דרך זאת יתבהר לנו כיצד מוענקים שוב חיים לאותו הדבר שהגיע לסופו, בריאת האל האב, על ידי האל הבן. התחלה חדשה מתרחשת.

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA207/English/AP1985/images/207-02-01.gif

ניתן לראות בכל מקום בעולם המערבי כיצד מאז המאה החמש עשרה קיימת נטייה ללמוד ולחקור רק את חלק הטבע הנעלם, דמוי הגווייה של הטבע, שהינו כל מה שנגיש לאינטלקט. כל מה שמכונה חינוך או תרבות, נוצר תחת ההשפעה של מדע שמתעניין רק במה שמת. סוג זה של תרבות מתנגד באופן ישיר לכריסטיאניות אמיתית. כריסטיאניות אמיתית חייבת להרגיש את מה שחי אבל חייבת כמו כן להפריד את הרגש הזה ממה שמתחייה מתוך מה שעבר. לכן הרעיון החשוב ביותר צריך להיות קשור עם המיסטריה של גולגותא, הרעיון של הכריסטוס העולה, הכריסטוס שהביס את המוות. חשוב להבין שהרעיון החשוב ביותר הינו זה שהכריסטוס שעבר דרך המוות התחייה שוב. כריסטיאניות אינה דת של גאולה בלבד. הדתות מהמזרח היו כאלה. כריסטיאניות הינה הדת של התחייה, דת של קימה לחיים בשנית של מה שאם לא כן היה חומר המתפרק חזרה ללא כלום.

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA207/English/AP1985/images/207-02-02.gif

בחוץ בקוסמוס קיים פירוק חומר בירח, ובשמש ישנה התחיות מתמדת, לעולם חדשה וטרייה. בהתבוננות רוחנית, דרך ראייה רוחית – כאשר אנו הולכים מעבר לתפיסת החושים הרגילה ומגיעים לנקודה בה פעילה האימגינציה – אנו יכולים לראות בירח תהליך מתמשך: הוא מתבקע ומתפזר החוצה בהתמדה. שם, במקום בו מונח הירח, החומר שלו מתבקע ומתפזר בעולם כאבק. החומר של הירח נאסף שוב ושוב מתוך הסביבה שלו ולאחר מכן מתבקע ומתפזר (ראה ציור למטה) אם נתבונן על הירח בתודעת האימגינציה, נראה התלכדות מתמדת של חומר במקום שבו ניצב הירח. הוא נאסף שם, ולאחר מכן הוא מתבקע ומתפזר כאבק לתוך העולם.

למעשה הירח הינו כדלהלן (ציור, למטה): תחילה מעגל, אחר כך מעגל קטן, צר יותר, הופך לצר יותר עד שהמעגל הופך לירח עצמו. אז הוא מתפרק, מתבקע, נזרה בעולם כולו. בירח, החומר לא יכול לסבול מרכז. הוא מתרכז לעבר המרכז של הירח אבל לא יכול לסבול אותו. הוא עוצר על הסף ואז מתפזר כאבק קוסמי. רק למבט חושי רגיל נגלה הירח כשלוו. הוא אינו שלוו. הוא הינו איסוף מתמשך של חומר ביחד ופיזור שלו.

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA207/English/AP1985/images/207-02-03.gif

כאשר אנו מגיעים לשמש, אנו מוצאים שהכול לגמרי שונה. כבר באימגינציה אנו מסוגלים לראות כיצד חומר אינו מתפצל באופן הזה כלל וכלל. נכון, הוא מתקרב למרכז, אבל אז הוא מתחיל לקבל חיים בקרני השמש שזורמים החוצה מהמרכז. הוא לא מתפצל ולא מתפזר. הוא הופך לחי ומפזר החוצה חיים מתוך המרכז לכל עבר. יחד עם חיים אלו הוא מפתח אסטרליות. בירח לא קיימת אסטרליות. שם נהרס האסטרלי. בשמש, מאחדת האסטרליות את עצמה עם כל מה שזורם קדימה. השמש הינה למעשה משהו שחדור בחיים פנימיים, בהם המרכז אינו רק נסבל אלא גם בעל השפעה מפרה. במרכז השמש חיות פעילויות קוסמיות מפרות. בניגוד בין השמש והירח אנו רואים את הייצוג הקוסמי של שני תהליכים מנוגדים: בירח נזרק חומר לאחור לתוך הכאוס, בעוד שבשמש הוא מתגלה שוב ושוב, צומח וקולח עם חיים חדשים.

כאשר אנו צוללים לתוך ישותנו הפנימית, אנו מתבוננים לתוך הכאוס הפנימי שלנו, לתוך טבע הירח שבנו. זהו הירח הפנימי. חומר נהרס שם, כפי שהוא נהרס בעולם החיצוני רק במקום שבו נוכח הירח. אז חודרת קרינת השמש את חושינו. קרינת השמש נכנסת לתוך טבע הירח הפנימי שלנו. החומר שהתפרק שם לאבק מתחדש על ידי קרינת שמש זו. כאן, בתוך ישותו הפנימית של האדם, נופל החומר בהתמדה להשפעת הירח, ובהמשך ניתן לראות בחושים את קרינת השמש (ראה ציור, משמאל). זוהי מערכת היחסים איתה אנו עומדים בתוך הקוסמוס, ואנו חייבים להיות מסוגלים לתפוס שתי פעילויות אקטיביות אלו בקוסמוס: טבע הירח המכוון לעבר התפצלות והתפזרות, וטבעה המזרז, מעניק החיים של קרינת השמש.

דרך שתי התנסויות אלו אפשר לראות, במה שמתפרק ומתפזר לאבק, את עולמו של האל האב, שהיה שם עד לזמן בו השתנה העולם לעולמו של האל הבן, שבאופן בסיסי מקורו הפיזי נמצא במה שהינו דמוי-שמש בעולם. היחס בין מה שהינו בעל טבע הירח ומה שהינו בעל טבע השמש, כיחס בין האל האב והאל הבן.

במהלך המאות הנוצריות המוקדמות נתפסו דברים אלו באופן אינסטינקטיבי. בזמננו הם צריכים להתגלות שוב בעזרת נוכחות מלאה של השכל, אם בני האדם רוצים להיות מסוגלים לומר לעצמם במלוא הכנות: אנחנו נוצריים. זה מה שרציתי להציג בפניכם היום.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *