קוסמוסופיה – 01

קוסמוסופיה

רודולף שטיינר

הרצאה 1 – דורנאך 23 לספטמבר 1921 GA207

תרגמה מאנגלית: אורנה בן-דוד

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת כחותם – ראו כאן

לו היה על חכם מזרחי בזמנים הקדומים, וחייבים אנו לחזור לזמנים מאוד קדומים בתרבות המזרח אם ברצוננו לחשוב על מה שברצוני לומר כאן – כזה שהתקדש במיסטריות של המזרח העתיק, לו היה עליו להפנות מבטו לתרבות המערבית המודרנית, הוא וודאי היה אומר לעמיתיו: "אתם חיים אכן לגמרי בפחד, כל הלך הרוח של נפשכם נשלט על ידי פחד. כל מה שאתם עושים, וכמו כן כל מה שאתם מרגישים חדור בפחד ובהשתקפויות שלו ברגעים החשובים ביותר בחיים. מכיוון שיש לפחד קרבה הדוקה לשנאה, משחקת השנאה תפקיד מרכזי בתרבות שלכם כולה".

הבה נבהיר זאת. כוונתי היא שהחכם הקדום של תרבות המזרח היה מדבר באופן הזה לו היה עומד היום בינות לאנשים מערביים כשהוא שרוי במתכונת זהה לחינוך, להלך רוח של ימים עתיקים אלו. הוא היה מבהיר שבזמנו ובארצו, הייתה התרבות מיוסדת על בסיס שונה לגמרי. קרוב לודאי שהוא היה אומר כך :"בזמני, פחד לא לקח חלק בחיים התרבותיים. הדבר המרכזי בהשקפת עולמנו, על פעולותיה והחיים החברתיים הנובעים ממנה, היה שמחה – שמחה שיכלה להתעלות עד לנקודה של נתינה עצמית מוחלטת לעולם, ולהתרומם בתורה לאהבה.

הוא היה מבטא זאת באופן הזה, וכתוצאה מכך היה מצביע (לו היינו באמת מבינים אותו) על מה שמנקודת מבטו הינו המרכיבים החשובים ביותר, האימפולסים החשובים ביותר בתרבות המודרנית. לו היינו יודעים כיצד להאזין לו באופן הנכון, היינו זוכים בדברים רבים להם אנו זקוקים על מנת למצוא נקודת התחלה לחיים המודרניים ולתפסם. למעשה ניתן למצוא עדיין הד מן התרבות הישנה באסיה, למרות שהשפעות אירופאיות חזקות חדרו לתוך החיים התרבותיים, הדתיים, האסתטיים והמדעים שלה. תרבות עתיקה זו נמצאת בירידה, וכאשר החכם המזרחי הקדום אומר "אהבה הייתה הכוח היסודי של התרבות המזרחית הקדומה" אז אנו חייבים להודות שעקבות מועטות מאהבה זו נשארו בהווה. מי שמסוגל לתפוס זאת, יכול לראות אפילו עתה, בתרבות האסייתית הנמצאת בירידה, חדירה של אלמנט קדום של שמחה, של עונג בעולם, ואהבה לעולם.

בזמנים קדומים אלו היה קיים במזרח רק מעט ממה שלאחר מכן נדרש מהאדם, מאז שהמחשבה המהדהדת מצאה את הביטוי הקיצוני ביותר שלה באמרה היוונית :"דע את עצמך!" "דע עצמך" זה נכנס למעשה לחיים ההיסטוריים האנושיים רק לאחר התרבות היוונית העתיקה. השקפת העולם המזרחי הקדומה, מקיפה ומלאת אור, לא הייתה חדורה עדיין בידע אנושי מסוג זה. היא לא נטתה בשום דרך לעבר מבט ישיר של האדם לתוך עצמו הוא.

במובן זה, הייתה הישות האנושית תלויה בתנאים ששררו בסביבתה. תרבות מזרחית קדומה זו יוסדה תחת רשמים שונים לגמרי של אור השמש באדמה, והתנאים הארציים שלה היו גם הם שונים מאלו של התרבות המערבית המאוחרת יותר. במזרח הקדום, מבטו הפנימי של האדם, נלכד, ניתן לומר, על ידי כל מה שסבב את הישות האנושית כעולם, והיא הומרצה במיוחד למסור את ישותה הפנימית כולה לעולם.

ידע קוסמי הוא זה שפרח בחוכמה המזרחית הקדומה, וההתבוננות על העולם מקורה בידע זה. אפילו במיסטריות עצמן – אתם יכולים להסיק זאת מכל מה ששמעתם במשך שנים רבות – בכל מה שחי במיסטריות של המזרח לא הייתה שום הצמדות לאתגר, "דע את עצמך!" ההפך הוא הנכון – "הפנה מבטך החוצה לעבר העולם ונסה לתת למה שחבוי במעמקי התופעה הקוסמית להתקרב אליך!" – זה האופן שבו הובע האתגר של התרבות המזרחית הקדומה.

מכל מקום, כאשר התרבות האסיאתית החלה להתפשט מערבה, חויבו מוריה של מיסטריה זו ותלמידיה, להפנות מבטם לתוך הישות הפנימית של האדם. בזמן שמושבות של מיסטריות נוסדו במצרים ובצפון אפריקה, ובמיוחד כאשר המיסטריות החלו לפתח את המושבות שלהם רחוק יותר במערב – מרכז מיוחד היה באירלנד הקדומה – אז המורים והתלמידים של המיסטריות שהגיע מאסיה, עמדו בפני ההכרח לפתח ידע-עצמי והתבוננות פנימית אמיתית, פשוט מפאת תנאים גיאוגרפים של העולם המערבי והתצורה האלמנטלית השונה לגמרי.

רק משום שתלמידי מיסטריות אלו, עדיין באסיה, רכשו ידע של העולם החיצון – ידע של עובדות וישויות רוחיות המונחות מעבר לעולם החיצוני, רק דרך זה, היו הם מסוגלים בשלב הבא לחדור עמוק לתוך כל מה שהתקיים למעשה בישותו הפנימית ביותר של האדם. באסיה כל זה לא היה יכול להתרחש כלל. המבט המופנה פנימה שותק, אם אפשר לומר. מבטו של האדם, בהיותו מופנה זמן רב כלפי חוץ על מנת לחדור לעולמות הרוח, לא היה עתה מסוגל לחדור לתוך הישות הפנימית של האדם, באמצעות כל מה שהובא ממיסטריות המזרח למושבות המיסטריות המערביות. רק הנפשות החזקות יכלו לשרוד את מה שהם תפסו. ישותו הפנימית של האדם הגיעה למעשה לתודעת האנושות רק במושבות המיסטריה הללו, שהועברו מהמזרח ויוסדו באזורים במערב.

נוכל לשים לב לרושם שנוצר על ידי ידע-עצמי זה על המורים והתלמידים של המיסטריות המזרחיות אם נחזור על האמירה שהופנתה לתלמידים שוב ושוב על ידי המורים שלהם שטיפחו כבר את ראיית הישות הפנימית של האדם. אמירה שנועדה להבהיר להם מהו סוג הלך הנפש שאיתו צריך להתקרב לידיעה-עצמית זאת. האמירה שאליה אני מתייחס מצוטטת לעיתים קרובות. היא נהגתה במלוא מובן המילה רק במושבות המיסטריה העתיקות יותר במצרים, צפון אפריקה ואירלנד כהכנה עבור התלמיד וכתזכורת עבור כל מתקדש אודות החוויות של ישות האדם הפנימית.

האמירה הולכת ככה: "על כל מי שלא התקדש במיסטריות הקדושות נאסר לחשוף את סודות הישות הפנימית של האדם. הגיית סודות אלו בנוכחות אדם שלא התקדש אסורה. הפה שיהגה סודות אלו מניח את עומס החטא על עצמו, והאוזן מעמיסה עלינו את החטא כאשר היא מאזינה להם.

שוב ושוב נאמרה אמירה זו מתוך ההתנסות הפנימית של אינדיבידואל שהתחנך על ידי החוכמה המזרחית, אותה היה מסוגל להשיג כאשר הוא חדר, בזכות התנאים הארציים של המערב, לתוך ידע הישות האנושית. המסורת שימרה אמירה זו, וגם היום חוזרים עליה – מבלי שום הבנה של טבעה הפנימי העמוק – במסדרים הסודיים ובחברות הסודיות של המערב שהינן עדיין בעלות השפעה חיצונית גדולה. אולם חוזרים על זה רק בכוח המסורת.

היא לא נהגת במלוא כובד המילה, משום שאלו שאומרים אותה לא באמת יודעים מה המשמעות שלה. אפילו בזמננו, משתמשים באמירה זו כמוטו מסוים במסדרים הסודיים במערב: "ישנם סודות הקשורים לישות האדם הפנימית שיכולים להיות מועברים רק לאנשים בתוך החברות הסודיות, משום שאחרת הפה ההוגה אותם חוטא, והאוזן השומעת אותן חוטאת באותה המידה".

חובה עלינו לומר שכאשר הזמן התקדם, אנשים רבים – לא במרכז אירופה אלא בארצות המערביות – למדו בחברות הסודיות שלהם את מה שהגיע כמסורות מהמחקרים של החוכמה העתיקה. זה מתקבל מבלי שיבינו את זה, למרות שכאימפולס זה זורם לעיתים קרובות באופן מעשי לכדי פעולה. במאות קודמות יותר, למעשה מאז אמצע המאה החמש עשרה, המבנה האנושי הפך לכזה שאינו מאפשר לראות את הדברים האלה בצורה המקורית שלהם. ניתן לבחון אותם רק באופן אינטלקטואלי. ניתן לקבל עליהם מושגים, אבל לא להגיע להתנסות אמיתית שלהם. אנשים אוחזים רק ברמזים. אנשים רבים יכולים לחדור לתוך עולם זה של חוויות דרך רמזים כאלה.

אנשים מסוג זה מאמצים לעיתים צורות מוזרות בחיים החיצונים, כמו לדוגמא בולוור ליטון, שכתב את זאנוני[1]. ניתן לתפוס למה הוא נהפך בחייו המאוחרים רק אם יודעים כיצד הוא קיבל תחילה את המסורות של ידיעה-עצמית, וגם כיצד בזכות המבנה המיוחד האינדיבידואלי שלו, הוא גם היה מסוגל לחדור לתוך מיסטריות מסוימות. לכן הוא התרחק מדרכי החיים הטבעיות. בו אפשר לראות במיוחד למה הופכת גישתו של אדם לחיים כאשר הוא מכניס לתוך התנסותו הפנימית עולם רוחני "זר" זה, לא רק לתוך הקונספטים שלו, אלא לתוך הלך הנפש השלם שלו. עובדות רבות אז יכולות להבחן באופן אחר מאשר בעזרת הסטנדרטים המקובלים.

כאשר דיבר בולוור בנסיעותיו על התנסויות פנימיות בהדגשה מסוימת, ליוותה אותו אישה צעירה בנגינה בכלי דמוי-נבל, וזאת משום שהוא נזקק תמיד למוסיקת-נבל זו בין הפסג'ים של דיבורו. כמובן שזה נראה היה משונה למדי. פה ושם הוא הופיע באסיפות כאשר מסביבו התרחשו כל הדברים האחרים בדרך הפורמאלית והקונבנציונלית.

הוא נהג להיכנס בתלבושת החריגה שלו ולהתיישב, כאשר נערת-הנבל שלו ישובה לפני ברכיו, אומר כמה משפטים, ונערת-הנבל הייתה מנגנת, ממשיך בדיבורו, והנערה נגנה שוב. משהו גנדרני במובן הגבוה של המילה, ניתן לאפיין זאת כך, הוצג בפני העולם הרגיל כאשר פלשה מוסכמה אנושית פדנטית יותר ויותר, במיוחד מאז אמצע המאה החמישית.

לאנושות יש מושג קלוש לגבי דרגת הקונבנציונאליות שלתוכה היא גדלה. לאנשים יש פחות ופחות מושג משום שהם רואים אותה כדבר טבעי. אדם רואה דבר מה כהגיוני כל עוד זה מיישר קו עם 'שנעשה'. הדברים בחיים קשורים כולם האחד עם השני. היובש של מערכת היחסים שאנשים מנהלים היום קשור להתפתחות האינטלקטואליות של הזמנים המודרניים, מערכת היחסים שישויות אנושיות בני זמננו מנהלים האחד עם השני, משתייכת להתפתחות האינטלקטואלית של המאות האחרונות.

שני הדברים קשורים האחד עם השני. אדם כבולוור ליטון, כמובן, לא התאים להתפתחות כזו. ניתן בקלות להעלות על הדעת אנשים מזמנים עברו, הנוסעים בעולם, מלווים באדם צעיר ובמוסיקה ערבה לאוזן. צריך לראות באור הנכון את השונות בין גישות נפש שונות. כך נוכל להבין דבר כזה. בבולוור ליטון ניצת דבר מה שלא יכול היה כבר להתקיים באופן ישיר בתקופה המודרנית האינטלקטואלית, אלא כמסורת בלבד.

אנו חייבים להחזיר לעצמנו את אותו ידע הישות האנושית שחי במושבות המיסטריה אודותם אני מדבר. האדם הרגיל היום מכיר את העולם דרך רשמי החושים החיצוניים. הוא מארגן ומסדר את מה שהוא רואה בעזרת האינטלקט שלו, כך הוא גם מסתכל לתוך ישותו הפנימית. באופן בסיסי זהו העולם שאותו הוא סוקר, ומתוכו הוא חי . רשמי החושים ניתנים מבחוץ, הדימויים המנטאליים מתפתחים מרשמי חושים אלה. דימויים מנטאליים אלו, כאשר הם חודרים פנימה, משתנים על ידי דחפי הרגישה והרצון יחד עם כל מה שמשתקף בחזרה להכרה כזיכרון. לפנינו אם כן מה שהנפש מכילה, התוכן של החיים שבתוכם אורג האדם המודרני ומתוכם הוא פועל. לכל היותר מובל האדם המודרני על ידי מיסטיציזם שגוי לשאלה : "מה נמצא באמת בתוך ישותי הפנימית? מה מניב ידע עצמי?" בהעלותו שאלות מסוג זה הוא שואף למצוא את התשובה בתודעה הרגילה שלו.

מכל מקום, תודעה רגילה זו נובעת רק מהחוויות שמקורן למעשה בחוויות החושים שהשתנו דרך רגש ורצון. כאשר אנו מסתכלים בישות הפנימית שלנו בעזרת התודעה הרגילה אנו מוצאים רק את ההשתקפויות, את תמונות-המראה של החיים החיצוניים. ולמרות שהרשמים החיצוניים עוברים שינוי על ידי הרגש והרצון, אנשים לא יודעים עדיין כיצד פועלים הרגש והרצון. מסיבה זו אדם נכשל לעיתים קרובות ותופס את תמונת המראה של העולם החיצון שעברה שינוי בתוך ישותו הפנימית, ומתייחס אליה אולי, כמסר מיוחד מהעולם הנצחי האלוהי. מכל מקום, לא כך הדבר. מה שמופיע בפני התודעה הרגילה של האדם המודרני כידע-עצמי הינו רק השתנות של העולם החיצוני, השתנות המשתקפת מתוך ישותו הפנימית של האדם לתוך התודעה שלו.

אם ברצוננו באמת להתבונן לתוך הישות הפנימית שלנו, נהיה מוכרחים – והשתמשתי פעמים רבות בדימוי זה – לשבור את המראה הפנימית. הישות החיצונית שלנו הינה אכן כמראה. אנו מתבוננים בעולם החיצוני. שם נמצאים רשמי החושים החיצוניים. אנו מצרפים להם תמונות מנטאליות. תמונות מנטאליות אלו משתקפות דרך ישותנו הפנימית.

כאשר אנו מתבוננים בישותנו הפנימית אנו מגיעים רק למראה הזו [ראה ציור בהמשך באדום]. אנו רואים מה שמשתקף במראת הזיכרון הזו [חיצים אדומים]. אנו לא מסוגלים להתבונן לתוך ישותו הפנימית של האדם בעזרת המודעות הרגילה שלנו בדיוק כפי שאין אנו מסוגלים לראות מה נמצא מעבר למראה מבלי לשבור אותה.

מכל מקום, זה בדיוק מה שהתחולל בתרגילי ההכנה של השביל העתיק של חוכמת המזרח: המורים והתלמידים של מרכזי המיסטריה שהגיעו למערב יכלו לחדור לתוך הישות הפנימית של האדם היישר דרך הזיכרונות. מתוך מה שהם גילו הם נשאו לאחר מכן מילים אלו שכוונו למעשה להעביר את המסר שאדם שרוצה להישיר מבט לתוך ישות-האדם הפנימית, צריך להתכונן היטב – במיוחד בזמנים קדומים אלה.

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA207/English/AP1985/images/207-01-01.gif

מה אם כך נמצא בתוך הישות הפנימית? ניתן לראות שם כיצד חודר דבר מה מכוח המחשבה והתפיסה שמתפתח בחזית ראי-הזיכרון מעבר לתמונת זיכרון זו. מחשבות חודרות מבעד למראת זיכרון זו. מחשבות חודרות מעבר למראת-זיכרון זו ופועלות לתוך הגוף האתרי של האדם, לתוך החלק של גופו האתרי שיוצר את הבסיס לגדילה אך הינו גם מקורם של כוחות הרצון.

בהתבוננו לחלל המואר על ידי השמש, ובסוקרנו כל מה שמתקבל דרך רשמי החושים, קורן לתוך ישותנו הפנימית דבר מה שהופך מצד אחד לתמונות זיכרון אבל כמו כן מטפטף דרך מראת-הזיכרון כשהוא חודר אותה בדיוק כפי שתהליכי הגדילה, ההזנה וכיוצא בזה חודרים אותנו.

כוחות המחשבה חודרים תחילה את הגוף האתרי, והגוף האתרי, חדור באופן זה על ידי כוחות-המחשבה, פועל באופן מסוים על הגוף הפיזי. מיד לאחר מכן (באותו הרגע) עובר הקיום החומרי של גופו הפיזי של האדם טרנספורמציה שלמה. בעולם החיצון, חומר אף פעם לא מגיע למצב שבו הוא נהרס כליל. זו הסיבה בעטייה יכולים פילוסופים ומדענים מודרניים לדבר על שימור החומר. אבל חוק שימור חומר זה תקף רק לגבי העולם החיצון. בתוך ישות האדם, החומר נספג לגמרי לתוך הלא כלום. הדבר המהותי בחומר נהרס כליל. בדיוק על עובדה זו מבוסס הטבע האנושי: על היכולת לזרוק את החומר לאחור למצב של כאוס, להרוס חומר כליל, בתוך הספירה שמונחת עמוק בתוך הזיכרון.

על דבר זה הצביעו בפני תלמידי המיסטריה שהועברו מהמזרח לתוך מושבות המיסטריה של המערב, במיוחד באירלנד. "בישותך הפנימית, מתחת ליכולת הזיכרון, אתה נושא עמך דבר מה הפועל באופן הרסני, ומבלעדיו לא יכול היית לפתח את המחשבה, משום אתה חייב לפתח מחשבה על ידי חדירה עם כוחות המחשבה לתוך הגוף האתרי."

גוף אתרי שנחדר על ידי כוחות מחשבה, פועל על הגוף הפיזי באופן כזה, שהחומר נזרק לאחור לתוך מצב של כאוס ונהרס. לכן אם אדם מסתכן להיכנס לתוך ישותו הפנימית של האדם בעזרת אותה הגישה איתה הוא חודר לתוך הזיכרון, הוא נכנס לאזור שבו רוצה ישות האדם להרוס, להשמיד את מה שנמצא שם. כדי לפתח את האני האנושי מלא-המחשבה, כולנו נושאים איתנו, מתחת למראת-הזיכרון, זעם של הרס, זעם של פירוק ביחס לחומר. לא קיים ידע-עצמי שאינו מצביע בעוצמה רבה לעבר עובדה אנושית פנימית זו.

מסיבה זו, כל מי שאמור ללמוד על נוכחות מקור זה של הרס[2] בתוך ישותו הפנימית של האדם חייב לגלות עניין באבולוציה של הרוח. הוא חייב להיות מסוגל במלוא העוצמה לומר לעצמו: הרוח חייבת להתקיים – בעבור המשכה של הרוח, חייב החומר להישמד.

רק לאחר שהאנושות עסקה לאורך שנים רבות בתחומי העניין הקשורים לחקירה רוחנית מדעית, ניתן להסב תשומת לב זו למה שמתקיים למעשה בתוך ישותו של האדם. היום חובה עלינו לעשות זאת, משום שאם לא כן יחשיב אדם בתרבות המערבית עצמו למשהו לגמרי שונה ממה שהינו באמת. רק אם אדם בתרבות המערבית יהיה מודע לכך שהוא הינו נדן למקור של כוחות הרס, יוכלו כוחות הירידה לעבור טרנספורמציה לכוחות עליה.

מה יקרה לו לא יובל האדם על ידי מדע הרוח למודעות זו? כבר באבולוציה של זמננו אנו יכולים לראות מה יכול לקרות. מה שהינו מופרד, מבודד בישות האנושית, ועובד רק בתוכה, בתוך הבמה היחידה בתוכה, בה חומר נזרק לאחור אל כאוס, פורץ עתה החוצה וחודר לתוך הדחפים האנושיים החיצוניים. זה מה שיקרה לתרבות המערב, כן, ולתרבות של האדמה כולה. ניתן לראות זאת בכל הכוחות ההרסניים המופיעים היום-במזרח אירופה, לדוגמא. זוהי השתוללת זועמת של הרס הפורץ החוצה מתוך ישותו הפנימית של האדם לעבר העולם החיצוני, ובעתיד יכול האדם למצוא את הכיוון בנוגע למה שבאמת זורם לתוך האינסטינקטים שלו, רק כאשר ידע אמיתי של ישות האדם ייחשף שוב, כאשר נהיה שוב מודעים למקור ההרס בתוכו של האדם, שחייב להיות שם, לטובתה של אבולוציית-החשיבה האנושית.

כוח מחשבה זה שחייב להיות ברשות האדם על מנת שתהיה לו תפיסת עולם המותאמת לזמננו, כוח מחשבה זה שחייב להיות שם בחזית מראת-הזיכרון, מחולל את המשכה של המחשבה לתוך הגוף האתרי, וכך פועל הגוף האתרי החדור בחשיבה באופן הרסני על הגוף הפיזי. מקור הרס זה באדם המערבי המודרני הינו עובדה, והידיעה על כך רק מסב את תשומת ליבנו לכך. מוטב שהיה לאדם ידיעה מקיפה אודות הרס זו, ושיכנס לאבולוציית הציוויליזציה המודרנית מנקודת מבט זו, מאשר שמקור ההרס יתרחש שם מבלי שהאדם יוכל להביא את הדבר למודעותו.

כאשר שמעו לראשונה אותם תלמידים של מושבות המיסטריה אודותיהם דיברנו על סודות אלו, הייתה תגובתם המיידית פחד. הם למדו להכיר את הסודות לפני ולפנים. הם התוודעו לתחושה שחדירה לתוך ישותו הפנימית של האדם – לא באופן קל דעת של מיסטיציזם מעורפל, אלא ברצינות המרבית – חייבת להחדיר פחד. תלמידי המיסטריות העתיקות של המערב שחשו פחד זה, התגברו עליו רק כשהם נחשפו למשמעות השלמה של עובדות אלו. רק אז הם היו מסוגלים לכבוש דרך התודעה מה שעלה בתוכם כפחד.

כאשר הגיע עידן האינטלקטואליזם, הפך פחד זה עצמו ללא מודע, וככזה הינו פעיל עדיין. הוא פועל בחיים החיצוניים מתחת לכל מיני מסכות. מכל מקום, מתאים לתקופה המודרנית לחדור לתוך ישות האדם הפנימית. "דע עצמך" הפך להיות דרישה מוצדקת. על ידי זימון מכוון של פחד זה, שאחריו הגיעה ההתגברות על פחד זה, הוכוונו תלמידי המיסטריה לידיעה עצמית באופן הנכון.

עידן האינטלקטואליזם עמעמם את המראה של מה שמונח בתוך ישותו הפנימית של האדם, אבל הוא לא היה מסוגל להיפטר מהפחד. כך קרה שהאדם היה והינו תחת השפעת פחד לא מודע זה עד למידה של האמירה "לא קיים דבר כלל בישות האנושית שמרומם את הלידה והמוות".

קיים פחד לחדור עמוק יותר מאשר לתוך חיי הזיכרון, חיי מחשבה רגילים אלה, שלגיטימיים אחרי ככלות הכול רק בין לידה ומוות. קיים פחד להתבונן מטה לתוך מה שהינו למעשה נצחי בנפש האדם, ובגלל הפחד הזה טוענים שאין שום דבר כלל מחוץ לחיים אלו בין לידה ומוות. מתוך הפחד עלה מטריאליזם חודרני, מבלי שיהיה לו רמז קלוש על כך. הקונספטים של העולם החומרי הינם התוצר של פחד ודאגה אלו.

כך חי לו פחד זה בתוך הפעולות החיצוניות של ישויות אנוש, כשהוא חודר לתוך המבנה החברתי, כמובן במהלך ההיסטוריה מאז אמצע המאה החמש עשרה, ובמיוחד בתפיסת העולם המטריאליסטית של המאה התשע עשרה. מדוע הפכו אנשים אלו למטריאליזם, כלומר, מדוע הם הכירו רק בחיצוני, בזה שניתן בקיום החומרי? משום שהם פחדו לרדות לתוך מעמקי הישות האנושית.

זה מה שרצה החכם הקדום מהמזרח להביע מתוך הידע שלו כאשר הוא אמר "חיייכם, מערביים מודרניים טבולים בפחד, אתם מכוננים את הסדר החברתי שלכם על פחד, אתם יוצרים את האומנויות שלכם מתוך פחד, תפיסת העולם המטריאליסטית שלכם נולדה מתוך פחד.

אתם והממשיכים של אלו שבזמני ייסדו את השקפת העולם המזרחית הקדומה, למרות שהם הגיעו עתה לניוון – אתם ואותם אנשים של אסיה, לא תבינו אף פעם האחד את השני, משום שאצל העם האסיאתי כל דבר נבע, אחרי הכול, באופן אולטימטיבי מתוך אהבה. אצלכם כל דבר מקורו בפחד מעורבב בשנאה."

זה ודאי נשמע קיצוני, לכן אני מעדיף לנסות להביא בפניכם את העובדות כביטוי היוצא מפי החכם העתיק מהמזרח. קל יותר להאמין שחכם כזה יכול היה לדבר באופן הזה לו היה חוזר, בעוד שאדם מודרני יכול להיחשב לטיפש לו היה אומר אותם בצורה כל כך קיצונית! מתוך הצגה קיצונית זו של הדברים אנו יכולים ללמוד מה שבאמת צריך להילמד היום בעבור מהלכה הבריא של הציוויליזציה. על האנושות לדעת שוב שהמחשבה הרציונאלית, שהינה ההישג הגדול ביותר של הזמנים המודרניים, לא הייתה יכולה לבוא לידי קיום לו לא היו חיי הרעיונות עולים מתוך מקור של הרס. מקור זה חייב להיות מוכר, כך שניתן יהיה להחזיקו בצורה בטוחה כדי שלא יעבור החוצה לתוך האינסטינקטים החיצוניים ויהפוך להיות שם לדחף חברתי.

על ידי התבוננות בדברים באופן הזה ניתן באמת לחדור לתוך ההקשרים של החיים המודרניים על ידי התבוננות בדברים באופן הזה. העולם שמתגלה כמקור של הרס מונח בפנים, מעבר לזיכרון-המראה. החיים של האדם המודרני מתנהלים בין זיכרון-המראה ותפיסת החושים החיצונית. הישות האנושית, כאשר היא מתבוננת לתוך ישותה הפנימית, מסוגלת לראות מעבר לזיכרון-המראה רק מעט. בה במידה היא מסוגלת לחדור דרך כל מה שנפרס החוצה בפניה כתפיסת החושים. היא לא יכולה לראות מעבר לזה. היא מוסיפה לכך עולם חומרי, אטומיסטי שהינו אכן עולם פנטסטי, משום שהיא אינה מסוגלת לחדור דרך הדימויים המנטאליים החושיים.

עולם זה הנמצא מעבר לעולם הדימויים החושיים מנטאליים החיצוניים אינו זר לאדם. כל לילה בין הירדמות ליקיצה הוא חודר עולם זה. כאשר אתם ישנים, אתם שוכנים בתוך העולם הזה. מה שאתם חווים שם מעבר לעולם התמונות המנטאליות חושיות אינו העולם האטומיסטי שאותו משערים חוזי מדע הטבע. מה שמונח מעבר לספירה של עולם החושים נחווה למעשה על ידי החכם הקדמון מהמזרח במיסטריות שלו. רק כאשר אדם דבק בעולם, כאשר הוא משתוקק ומתאווה להיכנע כליל לעולם הוא יכול לחוות אותו. אם ברצוננו לחדור מעבר לרשמי החושים חייבת האהבה לשכון במודעות. אהבה מודעת זו היא זו שרווחה בתרבות הקדומה של המזרח.

מדוע אנו חייבים להיות בדבקות זו? חייבת להיות לנו דבקות משום שאם אנו רוצים להיכנס לעולם שמעבר לחושים בעזרת האני האנושי הרגיל, נוכל להיפגע. על מנת לחדור לתוך העולם שמעבר לעולם החושים אנו חייבים לוותר על האני כפי שאנו חווים אותו בחיי היום יום. כיצד מתהווה אני זה? האני הזה נוצר על ידי יכולתם של בני האדם לצלול לתוך הכאוס של ההרס. האני הזה חייב להתחשל ולהתקשות בעולם הזה המונח בתוך האדם כמקור של הרס. בעזרת האני הזה יכול האדם לחיות מעבר לספירה של עולם החושים החיצוני.

הבה ונדמה לעצמה את מקור ההרס באורגניזם השלם של האדם. מה שאני מתאר ניתן להבנה באופן צר, לא בצורה מקיפה, אבל הייתי רוצה לשרטט זאת בפניכם. כאן הוא מקור ההרס, כאן הוא הנדן האנושי. לו מה שנמצא בפנים הייה מתפשט החוצה לעולם כולו, מה היה חי בעולם דרך האדם? רוע! רוע אינו אלא כאוס שנזרק החוצה, הכאוס שהינו הכרחי בישותו הפנימית של האדם. בכאוס הזה, שחייב להיות בתוך האדם, במקור הרס הכרחי זה באדם, האני האנושי, האניות האנושית, חייבת להתחשל. אניות זו לא יכולה לחיות מעבר לספירה של החושים האנושיים בעולם החיצוני. זו הסיבה מדוע מודעות האני נעלמת בשינה, וכאשר היא מופיעה בחלומות היא מופיעה לעיתים קרובות כזרה ומוחלשת.

http://wn.rsarchive.org/Lectures/GA207/English/AP1985/images/207-01-02.gif

האני, שמתחשל למעשה במקור של רוע, לא יכול לעבור מעבר לספירה של פנוראמת החושים. לפיכך, החכם הקדמון מהמזרח תפס בבהירות שניתן ללכת הלאה רק דרך דבקות, דרך אהבה, דרך כניעה של האני – ובחדירה שלמה לתוך אזור זה לא נימצא אדם יותר בעולם הוואנה, עולם שנארג בשגרה, אלא בעולם הנירוונה, כאשר הקיום השגרתי (הרגיל) נעלם.

פרשנות זו של נירוונה, של הכניעה הנעלה ביותר של האני, כפי שהיא קיימת בשינה, כפי שהיא קיימת במודעות שלמה עבור התלמידים בתרבות הקדומה מהמזרח – הינה הנירוונה אותה מזכיר אדם קדום מהמזרח כמו זה שהצגתי בפניכם באופן היפותטי. הוא יכול היה להגיד: "לגביכם, מכיוון שעליכם לטפח את האניות, הכול מבוסס על פחד. עבורנו, מכיוון שהיה עלינו להדחיק את האני, כל דבר היה מבוסס על אהבה. עבורכם, מדבר האני ששואף להכריז על עצמו, לגבינו, מדובר על נירוונה, בזמן שהאני זורם החוצה באהבה לתוך העולם כולו.

ניתן לנסח עניינים כאלה בעזרת קונספטים, ואז הם נשמרים באופן מסוים, אבל עבור האנושות הם חיים כתחושות, כרגשות הנעים וחודרים את הקיום האנושי. רגשות ותחושות מסוג זה מרכיבים את מה שחי היום מצד אחד במזרח ומהצד השני במערב. במערב הדם והלימפות של בני האדם חדורים על ידי האגוהות שהתחשלה במקור הרוע הפנימי. במזרח, חי בדמם של בני האדם ובלימפות שלהם הד הכמיהה לנירוונה.

הן במזרח והן במערב דברים אלו חומקים מהקונספטים האינטלקטואלים הגסים של זמננו. הבנה אינטלקטואלית שואפת למשוך החוצה את הדם מתוך האורגניזם החי, לשים אותו מתחת לזכוכית במעבדה למקם אותו תחת מיקרוסקופ, להתבונן בו וליצור רעיונות אודותיו. הרעיונות שנהגים באופן הזה הינם גסים ביותר, אפילו מתוך נקודת המבט של ההתנסות הרגילה. זה כל מה שניתן להיאמר. האם אתם מאמינים שמתודה כזו נוגעת בהבחנה העדינה בניואנסים בין בני אדם שיושבים כאן האחד ליד השני? באופן טבעי נותן המיקרוסקופ רק קונספטים גסים אודות הדם, אודות הלימפה. ניתן למצוא גוון עדין של שונות אפילו בין בני אדם המגיעים מאותה הסביבה. הניואנסים הללו מתקיימים כדרך הטבע בין בני אדם מהמזרח ואלו מהמערב באופן טבעי. למרות שהאינטלקט המודרני יכול לתפוס אך ורך תמונה גסה שלהם.

כך חי כל זה בגופיהם של בני אדם מאסיה, אירופה ואמריקה, ובמערכת היחסים ההדדית שלהם בחיים החיצוניים. לא ניתן להתמודד עם הדרישות של החיים החברתיים המודרניים בעזרת האינטלקט הגס הרווח בכמה המאות האחרונות. מעל לכל לא נוכל למצוא את האיזון בין מזרח ומערב, למרות שאיזון זה חייב להימצא.

בסתיו האחרון של שנה זו (1921) ילכו אנשים לועידת וושינגטון[3] שם הם ידונו אודות עניינים אותם סיכם גנרל סמוטס[4], השר האנגלי של דרום אפריקה, בגאונות אינסטינקטיבית הייתי אומר. האבולוציה של האנושות המודרנית, הוא אמר, מאופיינת בעובדה שנקודת ההתחלה עבור אינטרסים תרבותיים, שעד עתה היו באזור הגובל לים הצפוני ולאוקיינוס האטלנטי, עוברים עתה לעבר הפסיפיק. התרבות של האזורים הממוקמים מסביב לים הצפוני נפוצו בהדרגה דרך המערב ויהפכו להיות תרבות העולם. מרכז כוח הכובד של תרבות עולם זו תעבור מהים הצפוני לפסיפיק.

האנושות עומדת פנים מול פנים בפני שינוי זה. אנשים עדיין מדברים, האופן שבו מדברים אנשים עולה מתוך הקונספטים הישנים והגסים, ושום דבר מהותי לא מושג – למרות שחייבים להשיגו אם ברצוננו באמת לנוע קדימה. סימני הזמן עומדים בפנינו עם משמעות מאיימת, וכך הם אומרים לנו: עד עתה נדרש רק אמון מוגבל בין בני האדם, שלמעשה פחדו בחשאי האחד מן השני. פחד זה כוסה על ידי כל מיני רגשות.

עתה אנו נזקקים לגישה של הנפש שתהיה מסוגלת לחבוק תרבות עולמית. אנו נדרשים לאמון שיוכל לאזן בין הניגודים של מזרח ומערב. כאן נפתחת פרספקטיבה משמעותית לה אנו נזקקים. בני אדם היום מאמינים שניתן לנהל בעיות כלכליות בהתחשבות באחרים. העמדה העתידית של יפן בפסיפיק, או כיצד לספק לכל האנשים העובדים על פני האדמה גישה חופשית לשוק הסיני, וכיוצא בזה. בעיות אלו לא תיושבנה בשום ועידה עד שאנשים יתחילו לשים לב שהפעילויות והיחסים הכלכליים מניחים מראש את האמון בין אדם אחד לשני. בעתיד ניתן יהיה להשיג אמון זה רק באופן רוחני. תרבות חיצונית תזדקק להעמקה רוחנית. ברצוני היום להתבונן מנקודת מבט שונה על עניינים שדנו בהם בעבר לעיתים קרובות. מחר נדבר הלאה באותו האופן.

—————————————————————————————————————

  1. Edward George Earl Bulwer-Lytton, 1803–1873 – הספר זאנוני יצא בעברית בהוצאת אמת-של-הלב – ראו כאן
  2. “Source of destruction,” Zerstoerungsherd; -herd suggests a furnace or oven as well as a source.
  3. Washington Conference, a disarmament conference held from November 1921 to February 1922.
  4. Jan Christiaan Smuts, 1870–1950

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *