קוסמולוגיה, דת ופילוסופיה – 07

קוסמולוגיה, דת ופילוסופיה

רודולף שטיינר

דורנאך   9.1922    GA 215

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דניאל זהבי

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

פרק שביעי – 12.9.1922

הזיקה בין כריסטוס לבין האנושות

בסקירותיי האחרונות ניסיתי להבהיר כיצד מועברת, בספירת האבולוציה האנושית, הווית הקיום הנפשית-רוחית אל הווית הקיום של החישה הפיזית. וכעת, תלוי הדבר בהבנה שאדם עשוי להחזיק בה לגבי מעבר זה, אם יהא לאל ידו לשזור זיקה שתחפוף לתודעה המודרנית, למאורע גולגותא ולהשלכותיו בהתפתחות האדם על האדמה.

אם אדם אינו יכול להכיר בדבר, מטבעו הפיזי שלו, כיצד משנה עצמו משהו נפשי-רוחי מצורת התנסות רוחית עד כדי התגלותו בעולם חישה פיזי, הרי שלעולם לא ידע כיצד נתגלתה רוחו של כריסטוס, שבאה מעולמות הרוח, באדם ישוע על האדמה. אך יש לשוב ולהדגיש שאין כאן עניין של ידע אינדיבידואלי, הנובע מהתבוננות, אלא הבנה של כלל טבעו וישותו של האדם שמאירה התבוננות מעמיקה. אנשים מעטים בלבד עשויים לבצע את ההתבוננות הזאת, אך ההבנה אפשרית לכל. האדם המכיר בקיומם של העולמות שדרכם עוברת נפש אנוש בהווית קיומה הקדם-ארצית, לומד אף לצפות לעברו של זה אשר לפני מאורע מיסטריה גולגותא היה חי בתור כריסטוס בלבד, בעולמות ההם, ואשר דרך מיסטריה זו, ומאז התרחשותה, ליכד את חייו עם האנושות בת התמותה.

נפשותינו הארציות הגיעו זה עתה למצב קיומן, בו הן חיות כעת בהתפתחות בעלת שלבים. התודעה הרגילה נוטלת את תנאי הקיום של הנפש כפי שהם כיום ומעצבת 'היסטוריה' שבה מוגדרים העניינים כמו היה האדם חושב, רוצה ומרגיש עם עלות שחר העתים, כפי שעושה הוא זאת כיום. אך אין הדבר כך. היו זמנים בהם היו תנאי הקיום של הנפש שונים לגמרי, זמנים שבהם לא היתה קיימת אבחנה כה דקה בין שינה לבין עירות. החלומות עתה מהווים את הגשר היחיד בין השתיים, ולתוכנם יש משהו בלתי אמין ומעורר שאלות. האדם הפרימיטיבי ידע שלב, שבין עירות שלמה לבין שינה בלתי מודעת שהיה תמונתי ורחוק מהחושים אך מגלה היה משהו רוחי ממשי, כשם שהתבוננות החושים מגלה משהו מהפיזי הממשי.

בחיי תמונות אלה, ולא במחשבות, היתה לאדם הקדמון חוויה דמוית-חלום של הווית הקיום שלו הקדם-ארצית. הוא חש בטבע נפשו הקדם-ארצי כמו הד למה שעובר היה בו. לעומת זאת, לא היתה לו אותה תחושת עצמיות כפי שקיימת היא אצל האדם בן זמננו. הוא לא ראה את עצמו באותה דרגה של ימינו בתור 'אגו'. תחושה זו בקעה ועלתה רק במהלך האבולוציה הרוחית האנושית ופרק הזמן הקובע לגבי התפתחות זו הוא הזמן בו התחולל אף מאורע גולגותא. באותה עת נחלשה בתודעה הרגילה ההתנסות הנפשית של ההד מהוויית הקיום הקדם-ארצית. ידע האדם אודות עצמו הצטמצם ונתחם במה שסיפרו לו חיי החישה הפיזיים שלו על האדמה.

נוסף לכך, מפרק זמן זה ואילך נטל מושג המוות משמעות חדשה. לפני כן האדם ידע, כפי שתיארתי, אודות המהות המרכזית של ישותו. הוא ידע זאת באמצעות חישה פנימית של הד זה ובאורח כזה שהיה משוכנע שהד זה לא יושפע על ידי המוות. בפרק זמן היסטורי, כשהראיה הצטמצמה לגבולות טבעו הפיזי של האדם, נעשה המוות לבעיה מטרידה עבור הנפש. התפתחות נוספת של כושרות ידע בלעדיים פנימיים לא היה די בה כדי לפתור בעיה זו. היא נפתרה על ידי מאורעות גולגותא שהתחוללו באבולוציה של האדמה.

כריסטוס ירד להווית הקיום הארצית, מאותם עולמות בהם עבר האדם בחייו הקדם-ארציים. על ידי צירוף חוויות התודעה הערה הרגילה עם ההתבוננות המעמיקה בפעולותיו של כריסטוס עשוי האדם להיווכח לדעת באותו הדבר שנוכח בו, מאז גולגותא, לפני כן באמצעות פונקציה טבעית של תודעתו.

המקודשים של המיסטריות הקדומות דיברו אל הנוהים אחריהם באורח כזה שהם ראו בהתבוננותם בחיים הקדם-ארציים מתת חסד מאותה ישות השמש הרוחית שהשמש הפיזית חופפת לה. המקודשים, בזמן מיסטריית גולגותא, שהמשיכו עדיין בשיטות ההתקדשות הקמאיות, סיפרו לאלה שהקשיבו להם כיצד ירדה אותה ישות עילאית, אשר לפני כן העניקה לאדם את ההד מהעולמות הרוחיים של הווית הקיום הקדם-ארצית כדי שיוכל לשאתו אל החיים הארציים, ירדה ככריסטוס אל האדמה הפיזית והתלבשה בבשר ודם באישיותו של ישוע האדם.

הללו אשר ידעו את האמת אודות מיסטריית גולגותא בתקופות השונות, כמו בימים הראשונים לנצרות, דיברו אודות ישותו העילאית של כריסטוס כעל האחת אשר ירדה מהעולמות הרוחיים לעולם הארצי. מורי האנושות של העת ההיא הדגישו במיוחד היבט זה של כריסטוס היורד מטה מעולם נישא אל האדמה. השקפה זו מותנית היתה כעת בעובדה שהאדם ידע עדיין די, מההתקדשות הקמאית, אודות העולמות העל-טבעיים כדי לראות בכריסטוס ישות עילאית המשתייכת לעולם הרוחי לפני רדתו לאדמה. שרידי ידע זה המשיכו להתקיים עד למאה ה-4 לספירה ואז נמוגו מתודעתו של האדם. מאורע גולגותא הפך להתרחשות שנודעה דרך בניינה של ההיסטוריה הפוליטית בלבד. עקרונות ההתקדשות של העולם העתיק אבדו לעולם החיצוני והשתרשו אך ורק במקומות בלתי ידועים כמעט. רק עתה, בשליש האחרון של המאה ה-19 מגיע שוב שלב באבולוציה של האנושות בו מוליכה ההתקדשות החדשה, כפי שתוארה, למבט על טבעו של כריסטוס בתחומי עולם הרוח. היה צורך לחשיפה מוחלטת של תודעת האגו אשר נועדה להתהוות במהלך ההתפתחות האנושית, וכן נדרש היה שהידע של ההתקדשות ייעלם למספר מאות שנים ושהאדם יפנה כצורך את שימת לבו לעולם החישה החיצון בו יהא ניתן לטפח ולפתח את תודעת האגו תוך חירות.

כך יכלה הקהילה הנוצרית להפנות את דעתם של המאמינים למסורת ההיסטורית בלבד, בהתייחסותה שלה למיסטריית גולגותא, ולהלביש את מה שהיה ידוע פעם בידע הרוחי עבור האדמה ב'דוֹגמות אמונה'. תוכנן של דוגמות אלה אינו מענייננו כאן, אלא רק האופן בו השפיעו על הנפש אם דרך אמונה ללא מצרים, או אמונה בלבד, או באמצעות ידע.

כיום ניתן שוב לרכוש ידע ישיר אודות כריסטוס. דמותו של ישוע ניצבה במשך מאות שנים לפני התודעה הרגילה, וכריסטוס שהיה חי בה, הפך לעניין של אמונה. אך הנטייה לאמונה דוגמטית הלכה ופחתה יותר ויותר ובמיוחד בין מנהיגיה הרוחניים של האנושות. ישוע נראה יותר ויותר כפי שהעמידה ההיסטוריה את תדמיתו הרגילה. משמעותו של כריסטוס אבדה בהדרגה. כך צמח ייחור חדש של תיאולוגיה המתייחס למעשה לאדם ישוע בלבד והוא חסר משמעותו החיה של כריסטוס. אך אמונה בישוע בלבד אינה מהווה עוד את המשמעות של כריסטוס בדת. בתודעה שהיתה ברשותו של האדם הקדום באשר להווית קיומו הקדם ארצית היה לו אף עוגן-אחיזה לזיקה נאותה אל הווית קיומו על האדמה לאחר המוות. בתקופות מאוחרות יותר נועדה התלכדותו עם כריסטוס להעניק לו בדרך שונה את מה שניתן לו בימי קדם על ידי הטבע דרך חישתו את חווית חייו שלו בהתייחסות לבעיית המוות.

כריסטוס נועד לחדור בו במילותיו של פאולוס הקדוש: 'לא אני, אלא כריסטוס בי', והכוונה שהוא אמור להיות שומרו ומדריכו דרך שערי המוות. לאדם קיים כעת אומנם משהו בתודעה הרגילה העשוי לפתח את תחושת האגו השלמה, אולם אין בו דבר שמסוגל יהיה להעניק לנפש את העוצמה להתקרב לשערי המוות בידיעה וודאית של מעברו החי בהם, כי התודעה הרגילה נובעת מהגוף הפיזי ועל כן יכולה היא לתת לנפש אותו כוח בלבד שניתן לראותו כבה עם המוות. לאלה שיכלו ללמוד כל זאת מההתקדשות העתיקה שברשותם, נראה הגוף הפיזי האנושי כמו יצא מכלל פעולה, כי היה עליהם להניח שהוא לא יהיה מסוגל לפתח את הכוח שיעניק לנפש תודעה מקיפה כזאת עד כדי לאפשר לה לחיות את חייה במלואם. כריסטוס הופיע כרופא הנפש של העולם, כמרפא בהא-הידיעה, כגואל, ובאורח כזה יש להכירו בזיקתו המבוססת היטב אל האנושות. התרחשות המוות וזיקתה לכריסטוס, מהווה את הנושא של שיעורי הבא.

על ידי קליטת חווית כריסטוס צומחת ועולה לאדם פילוסופיה בתור התחוות בנצחיות, מתוך מה שמעניקה התודעה הקדומה, שאמרותיהם של המקודשים מעמיקים אותה. וכן פילוסופיה העשויה לכלול בה את הווית האב האלוהי. ניתן שוב לראות באב שברוח את הישות העילאית הנמצאת בכל. הקוסמולוגיה משיגה את מהות כריסטוס אשר לה באמצעות ידע כריסטוס, שבתור ישות עילאית שמחוץ לאדמה נטל לעצמו תבנית בת-תמותה באישיותו של ישוע. בהתרחשות של האבולוציה האנושית מוכר כריסטוס כישות העילאית אשר נפל בגורלה להוות דבר מכריע באבולוציה זו. ובאמצעות ההתעוררות מחדש של הידע אודות האדם הנצחי, שנשכח בחלקו, מונחית רוח אנוש אל מחוץ לעולם החישה הבלעדי בו מתפתחת תודעת האגו, אל הרוח הניתנת לחיווי במלוא ההבנה על ידי הנפש בזיקתה אל האל האב ואל כריסטוס בידע דת בר-השגה השב ומתחדש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *