קהילות של הדור החדש

קהילות של הדור החדש

ארמן טאוגו

2002

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

IMG_0364

ארמן טאוגו Armen Töugu

ארמן טאוגו, נשוי ואב לארבעה ילדים, נולד בארמניה, ירוואן.חי בעיר טלין שבאסטוניה. בא מתחום הפיזיקה התיאורטית שבה עבד עד שנת 1990. ב-1996 סיים לימודיו כתיאולוג והיה כומר בקהילה כריסטיאנית בגרמניה. ועד 2007 היה כומר בקהילות כריסטיאניות באסטוניה וליטא. משנת 2007 עבר שוב לגרמניה יחד עם אשתו וילדיו להיות כומר בקהילה כריסטיאנית. תמיד התעניין בתמונה הכללית של האדם והעולם וכבר בצעירותו הכיר את האנתרופוסופיה שנתנה לו כלים לחשיבה אינטואיטיבית.

מזה מספר שנים עובד עם הקהילה האנתרופוסופית בטלין, לפני כן עבד כמורה שיעורי דת בבי"ס בשטוטגרט, כיום הוא מבקר רבות בערי רוסיה, במדינות הבלטיות, ארה"ב, גרמניה וישראל (בישראל מבקר כבר מספר שנים ברציפות את הקהילה ברחובות וברחבי הארץ). מרצה ונותן יעוץ לקבוצות ויחידים בנושאים: ילדי אינדיגו, חינוך, חינוך מבוגרים, פועל להקמת אקדמיה רוחנית ללימודי לוגיקת החשיבה, לוגיקת הרגש ולוגיקת הרצון. פיתח טכניקת "דרמה אינטואיטיבית" המבוססת על הרעיונות של שטיינר – להעלאת רמת התודעה של קבוצת אנשים מעל ומעבר ליכולותיו של אדם אחד, ומדיטציה דיאלוגית. בעברית יצא ספרו: ילדי האינדיגו – הדור החדש? בהוצאת חירות.

****

בחיי היום-יום אנו נמצא בקושי משהו שנוגע לרגשות ולמחשבות של בני זמננו, מהקשר בין בני אדם, החיים המשותפים והעבודה המשותפת. גם שאלת "לחם חוקנו" בשביל רוב האנשים היא שאלה בת קיום וקשורה בעיקרה עם קשרים בין בני אדם וקהילות.

אם נתקרב יותר לשאלה זאת, אזי ניתן לראות מתוך התיעוד ההיסטורי, שלוש צורות של קהילות בני-אדם. העתיקה מביניהם עומדת מתחת לסמל של הפירמידות, ברור לנו שקהילות אלו היו במצרים העתיקה במשך מאות שנים ללא שינוי. הקהילה הייתה אוטוקרטית והירארכית הדוקה, היכן שכל אחד כפוף לזה שמעליו ומבצע את רצונו של זה שמעליו. כמובן שמנקודת המבט של בני זמננו ניתן לחשוב שזה אפשרי רק בעזרת שיטות אכזריות כמו שזה קורה בקהילות דיקטטוריות. אבל בכל מקרה כשחושבים כך, שוכחים את העובדה שכל התכונות הנפשיות של המצרים היו שונות מאשר אנשים של היום. כיוון שכמו שקיימת אבולוציה של גוף האדם, למשל לפי התיאוריה של דרווין, כך גם צריכים לקחת בחשבון אבולוציה של תודעה של בני אדם והקשור אליו, אבולוציה של קהילות בני-אדם, אם אנו רוצים להבין אותם. תודעה זאת אצל רוב אנשי מצרים היה שונה מאשר אצל בני זמננו. כאן יכולה לעזור המחשבה הבאה: אם אנו רוצים להבין למשל, איזה צורת גוף עוברת האנושות בזמן התפתחותה, אז אפשר לעקוב אחר שינוי הצורות שעובר עובר ולאחר מכן התינוק עד שהוא מקבל צורת בן-אדם בוגר. הצורות השונות האלו הן פחות או יותר חזרה על מה שעברה האנושות כולה במשך אלפי שנים. תופעה זאת בביולוגיה נקראת חוק האונטוגנזה – זאת אומרת שכל יצור בנפרד, לפני שהוא מגיע לצורתו הנוכחית, עובר קודם את כל שלבי ההתפתחות של כל מינו. דבר זה נכון גם בהתפתחות הגופנית וגם בהתפתחות הנפשית וחברתית של האדם. החוק הזה של אונטוגנזה יכול לעזור לנו אם אנחנו ננסה לענות על השאלה: איזו תכונות נפשיות היו למצרים לפני 4-5 אלפי שנה? בצורה מסוימת הם היו בדיוק כמו שילד של היום בגיל הגן או בשנים הראשונות של ב"הס. כמו שילד בגיל זה צריך סמכות של מבוגרים, ולכן מקבל את סמכותם פחות או יותר בצורה טבעית (בגיל מוקדם-יותר, ולפני ההתבגרות מינית – כמובן שפחות), בדיוק כך לבני מצרים העתיקה היה מנהיג, שמבוסס, אם להסתכל בצורה חיצונית, על סמכות של פרעה. במילים אחרות, פרעה ייצג כוח כמו שצריך להיות אצל גננת בגן והורים במשפחה. אבל כאן קיים הבדל אחד מאוד חשוב: הילד בזמן התבגרות המינית, יטיל ספק בסמכות הזאת כיוון שבהתפתחותו הוא יעשה צעד לכיוון החירות הפנימית – מצד שני, המצרי הממוצע, עד סוף ימיו לא יפקפק בסמכות החיצונית, הוא אפילו לא יגיע לרעיון לנסות את זה. בגלל זה ההירארכיה המצרית יכלה להתקיים במשך אלפי שנים. אך כיום דיקטטורה בקושי יכולה להחזיק מעמד יותר מחצי מאה, בלי טלטולים חזקים, אלימות ו"שטיפת מוח". אפשר להגיד שהמצרי הקדום בפגישתו עם סמכות חיצונית עוד לא היה במצב של לפתח באופן עצמאי בנפשו דיעה משלו, או לזכור דעות קיימות. בנפשו הוא היה נתון להשפעה חיצונית בצורה חזקה, כמו שזה קורה לילד קטן.

לסיכום, ילד בגיל הגן או בשנות ב"הס הראשונות, הוא בעצם חוזר בזמן הנוכחי לזמן מצרים. וזה טוב, כי אם בילדות חסרה אישיות סמכותית, אז כמבוגר האדם לא יצליח להיות בעל סמכות לעצמו ולהגיע לחשיבה עצמאית, שבעזרתה יוכל להיעזר בחיים, הוא יישאר תלוי בהשפעות החיצוניות. תופעה זו מתגלה בחינוך ללא אישיות סמכותית.

בכל מקרה יש צורך להבין שתמיד יש יוצאים מהכלל, תמיד יש אנשים, שבגלל התפתחותם הנפשית התקדמו קדימה יותר מהרוב, במצרים האנשים האלו היו יכולים להגיע לדעות עצמאיות ולהגן עליהם מהשפעת הסמכות החיצונית. אך בגלל זה הם נפלו מהמבנה החברתי של הפירמידה, כי לא תמיד הם רצו לעקוב אחריו ללא ויכוח עם הניהול של הסמכות העליונה, אותו הם חוו כמו לחץ חיצוני ולפעמים אף התנגדו לו. ואז הם הפכו ל"כבשים שחורות" בפירמידה הקיימת: אם זה היה קהילת כפר, משפחה או במקום אחר. את האנשים אלו חיפשו כוהני המקדש הנודדים ולקחו למקדשים, כיוון שאמרו: מאנשים אלה, שהתחזקו בפנימיות שלהם ובמובן זה התקדמו בהתפתחותם, יכולים לקום מנהיגי העם הרוחניים. ואם דרישת החירות שלהם לא תקבל הכוונה מסוימת דרך חינוך מסוים, אז אנשים אלו יהפכו לשודדים, מכיוון שהם מנודים ונמצאים מחוץ החוק. תובנות אלה הובילו את המחפשים, את ה"הכבשים השחורות", לביה"ס של המקדש, שם הם עברו חינוך קשוח עם משימות קשות. ומהם היו יוצאים כוהני מקדש, שהיו מנהיגי העם מאחורי פרעה, המייצג החיצוני של הכוח. מצד הכוהנים גם היה פירמידה משלהם: הם היו מתחת להנהגה הירארכית של ישויות עליונות, שהובילו את האנושות ונחשבו מצד המצרים הקדומים לאלים.

כאן צריך להוסיף, שכיום יש ילדים אשר כבר בגיל יחסית מוקדם לא רוצים לקבל סמכות חיצונית של מחנכים. להם מיוחסים מה שניקרא "ילדי כוכבים". הם דורשים תשומת לב מיוחדת ואת הערנות הרוחנית של המחנך, כיוון שמחנכים צריכים ללמוד ללוות אינדיבידואלים אלה בילדותם לא דרך חינוך חיצוני, אלא יותר ליווי נפשי, במובן מסוים כמו במצרים העתיקה בבתי הספר של המקדש, במקרים אחרים אינדיבידואלים אלו יתויגו כלא-נורמאליים ובסופו של דבר יפלו למוסדות של החינוך המיוחד.

אז במצרים ראינו שתי קבוצות ברורות של אנשים: כאלו שעוד היו במודעות של ילד, וכאלו שהתקדמו בדרכם לחירות ומתוכם חלק עברו התקדשות לכוהני מקדש. עם הזמן ההתפתחות הנפשית של בני האדם הלכה וגדלה, ומספרם של אלו שהיו עצמאים נפשית גדל עד שהגיע לגבול קריטי, אחרי זה כבר אי אפשר היה למצוא כל "מפריע סדר" ובצורה מיוחדת ללמד במקדשים. כתוצאה מכך החברה המצרית קיבלה זעזוע פנימי והתחילה להתפרק. הכוח קיבל התחלה של מאבק דעות ומפלגות – זה הביא בהדרגה לשקיעת המצרים. אך קרוב לזמן זה ביוון העתיקה נוצרה צורה חברתית חדשה, אשר בגדול יותר מתאימה לאותם אינדיבידואלים אשר בעיקרון לא רצו לקבל את הסמכות החיצונית, כמו שזה היה במצרים. אלו היו אנשים אשר בתוך תוכם רצו להיות, איך להגיד, כל אחד בשביל עצמו פרעה קטן, על מנת לפעול לפי דעה וחשיבה עצמאית. אפשר להגיד, שהאנושות יחד עם זה עשתה צעד משמעותי לכיוון ההתפתחות של חירות פנימית. אבל אנשים אלו לא היו יכולים יותר להישאר בחברה שנשלטת על ידי כוח סמכות חיצונית. אז, מצד של מנהיגים רוחניים של בני אדם היתה אינספירציה של צורה חדשה של חברה אנושית, שהופיעה בהתחלה כביטוי של דמוקרטיה ביוון העתיקה, מכיוון שהיה ברור שאם יישאר הכול בצורה הישנה של פירמידה, איפה שלכל אחד יש את המקום שלו כמו בלבנים במבנה ענק של החברה, אז זה יוביל למלחמת דמים, מלחמת דעות ומפלגות. עכשיו ה"לבנים" האלו, אפשר להגיד, לא רצו יותר להישאר ללא תנועה במקום שקבעו להם, אלא כל אחד התחיל לבנות את המרחב החופשי שלו. אז בשביל שהם לא יתקלו זה עם זה כל הזמן, היו צריכים לתת להם חוקים וכללים לחיים משותפים. עקרון חשוב מאד היה הצבעה דמוקרטית, כלומר שיטה כזאת, איפה שהחלטה מתקבלת על ידי רוב קולות. נכון שכלל זה לא עצר מאבק דעות ורגשות הקשורות לזה, אך היה יכול להפחית במקצת את העברת המאבק להיבט פיזי, שהיה מביא לחיסול הדדי של אנשים. אפשר להגיד, שב"פירמידה" החוק העליון היה פרעה והדעות שלו (מלך צרפת לואי ה- 16 ביטא זאת בצורה מאוד מדויקת, כשאמר על עצמו: "אנחנו – זה המדינה"). בדמוקרטיה להיפך, גוף המחוקק נפרד בהדרגה מאישיות מסוימת ונעשה עצמאי. יחד עם זאת, אנו רואים ביוון העתיקה ומאוחר יותר ברפובליקה הרומית, כבר שלושה סוגי קהילות: האזרחים החופשים – שומרי חוק, העבדים – שנשארו עוד במודעות מצרית, והמקודשים מהמיסטריות – שקיבלו חוקים מהאלים (החוקים ביוון ורומא היו מגיעים באינספירציה מהאלים כפי שמעידים המיתוסים על הופעת עמים אלו). רק עם היעלמות המיסטריות הקדם נוצריות, הועבר תפקיד החוקים לאט-לאט לידי אדם.

עובדה שכדאי שנשים את ליבנו אליה היא – שבין פריחת מצרים לפריחת הדמוקרטיה היוונית עוברים כאלפיים שנה. כמעט אותו דבר, אם לא יותר, בין זמן יוון לזמננו. כאן עולה שאלה: האם עשתה האנושות צעד נוסף לכיוון התפתחותה לחירות הפנימית? ואם כן, אז מהו הצעד זה, ואיזה חברה מתאימה לדרגת ההתפתחות הזאת? מה שקיים כיום כצורת החברה שלנו, במבט ראשון בקושי מצביע שצריכים להיות כאן דרישות לשינויים משמעותיים. כיום יש הרבה חברות-פירמידה כגון דיקטטורה פוליטית או קבוצות עבודה, בהם אנשים נמצאים תחת ניהול של מישהו בעל סמכת מקובלת. או שהרבה קבוצות דתיות שיש להם את הגורו שלהם. הרבה ארגונים חדשים, גם במשק, שמאורגנים לדוגמה כקבוצת אנשים בעלי רעיון משותף כאשר רק אחד מהם נושא את הרעיון באופן בולט. האנשים האלו מרגישים את עצמם בעיקר מאוחדים ודרך רגשות סימפטיה מתארגנים לגוף יחיד. אך בקשר לצורה חברתית, האנשים אלו שוב חוזרים למצרים. אם נעקוב אחר המשך ההתפתחות של קהילה כזאת, אז אפשר לראות משהו מאד מעניין. אפשר לראות, שאחרי תקופה התחלתית מאושרת והרמונית, העובדים מתחלים לפקפק בהתחלה זה בזה, ואז כל צורת הניהול והביקורת שלהם דורשת יותר דמוקרטיה, זכויות לקבלת החלטות וכו'. כך, בהדרגה, אווירה כללית של סימפטיה מתמלאת בכוחות אנטיפטיה, מתחיל וויכוח בין פרעה, גורו לבין התלמידים שלו ו"מפריעי סדר".

מה עומד מאחורי זה? כדי לענות על שאלה זו, צריכים לקחת בחשבון את הדברים הבאים: כל חברה היא בעלת לא רק הנהגה חיצונית אלא גם רוחנית. במצרים סגדו למנהיגים כמו לאלים. ויותר נכון לישויות רוחניות כגון מלאכים (ANGELS) ומלאכי-עליון (ARCHANGELS), כפי שהם נקראים במסורת הנוצרית. הם העומדים מאחורי הקלעים בכל מה שקורה בעולם החיצוני כמנהיגים של חברות קטנות וגדלות. דרך רגשות חזקים הם נותנים אינספירציה למנהיגים, אשר אחר כך נותנים השראה להרבה אנשים לפעולות מתאימות. כשפרעה היה מדבר לעם, הוא היה רק דובר של האל, אז דרך פרעה דיבר האל. הודות לכוחו, פרעה ריתק את הקהל, הכניס להם מוטיבציה והביא אותם לפעילות פנימית, ולפי צורך פעילות חיצונית. כמו למשל, לבניית פירמידות. בני אדם העבירו אבני בניין ששקלו טונות והרימו אותם אחת על השנייה רק בכוחם, ללא טכנולוגיה מודרנית. את ההישגים הללו ניתן כיום להשיג רק במקרים נפשיים מיוחדים, כמו תחת היפנוזה. אפשר גם להגיד שאז אדם בעל סמכות גבוהה (לדוגמא פרעה) היה מסוגל להכניס את האנשים תחתיו למצב דומה של היפנוזה, וע"י כך האנשים היו מסוגלים להגיע להישגים שלא עולים על הדעת בימינו. עם זאת מאחורי התרחשויות אלו עמדו ישויות רבות עוצמה, שנתנו להם את האימפולסים האלו, שהעבירו אותם התפתחות אישית בזמן מצרים הקדומה. התפתחותם היתה קשורה בזה שהם דרך שכנוע, איחדו קבוצות של אנשים בכוחות של סימפתיה, על מנת להוביל אותם כאורגניזם שלם אחד. כאשר האנושות התקדמה לדמוקרטיה, הישויות המובילות האלו גם היו צריכות לשנות את השיטות שלהן – ההתפתחות הייתה צריכה להמשיך הלאה, כבר לא בדרך סוגסטיבית-מאגית, הודות לכוחות סימפטיה או כוח משיכה, אלא דרך אינספירציה של חוקים שהיו אמורים להתקבל על ידי אנשים כחוקים של האלים. אם המלאכים לא היו מסרבים לתת אימפולסים ישירים לקבוצות בני אדם דרך סימפטיה, אזי זה היה מהווה מכשול לאנשים בהתפתחותם לחירות והיה מחזיק אותם בדרגת המודעות של מצרים. כך בהדרגה, המלאכים עברו לסוג אחר של הכוונה, שהיווה גם בהתפתחותם צעד נוסף. אך לא כל המלאכים היו מסוגלים לעבור לשיטה החדשה של הכוונה. חלקם רצו להמשיך ולהוביל את האנשים בשיטה הישנה. חלק מהמלאכים, אפשר להגיד, נשארו מאחור. וכשבא עידן הדמוקרטיה, היה מאבק מתמיד בין מלאכים שהתקדמו ואלו שנשארו מאחור, שבכדור ארץ התבטא כמאבק בין דמוקרטיה ודיקטטורה – במובן זה, בין השאר, ניתן לדבר על מלחמת פרס ביוון העתיקה, איפה שהתנגשו פרס דספוטית ויוון הדמוקרטית. המלאכים המתקדמים רצו להוביל את האנשים על ידי חוקים, כפי שניתן לראות בעשרת הדיברות של משה, שניתנו אחרי יציאת בני ישראל ממצרים (יחד עם זה גם יציאה ממעגל השפע של המודעות המצרית), כיוון שבני ישראל היו כבר מובלים בצורה אחרת מבעבר.

ואם עכשיו נחזור לשאלה לגבי הקהילות החדשות, המתאימות לזמננו, אז יחד איתה מופיע שאלה נוספת על שיטה חדשה של שיתוף פעולה עם המלאכים.

אז יש לנו שלוש שאלות: איזה דרגה של חירות פנימית צריכה להיות לבן האדם בזמננו? איזה צורת עבודה משותפת צריכה להיות בין אנשים המתאימה לזמננו? איזה צורה צריכה להיות של שיתוף פעולה עם המלאכים, שמתאימה לזמננו?

על מנת לענות על השאלה הראשונה: הקשורה לחירות הפנימית של אינדיבידואל נפרד – אנו צריכים לקחת בחשבון את הדברים הבאים. בן אדם של היום נקרא בין חורין (חופשי), אם הוא יכול ללא השפעה חיצונית לפתח ולחוות בנפשו את דעתו, השקפתו, דרך שיפוטו, רצונו וכו'… אבל עם זאת, בדרך כלל, לא שמים לב שכל מה שאנו קוראים לו דעה עצמית או נקודת מבט באים במקורם, ממה שהיום מחשיבים כתת-מודע. אך, תת-מודע זה מושפע בחיי היום-יום ממניפולציות שונות (כמו תקשורת, מסורת, דעות מקובלות, תדמית תורשתית של העם, משפחה, רושם מילדות מוקדמת, וגם שיטות שונות של חינוך ודברים נוספים רבים). כתוצאה מזה יוצא שהרבה ממה שהשתרש בתת-מודע ופועל הלאה, מסתכלים על זה כעל רכוש פרטי. ואחר כך, הרבה פעמים, גאים שהדעה הפרטית, "רכושם", כצורה של נקודת מבט, מנצחת את האחרים בויכוחים. במקום זה אפשר למחות, שלא ניתן לסלק את כל ההשפעות, על מנת להיות באמת חופשי ולהיות אנחנו עצמנו. אם היינו שומעים את זה בזמן הקדום ממצרי או יווני, אזי היינו נאלצים להסכים איתם. אבל מאז, ההתפתחות צעדה צעד נוסף קדימה. ולהתווכח עם זה יהיה חסר תועלת, כמו להתווכח על זה שילד בגיל הגן או מתבגר שונים ממבוגר עצמאי במאפייני נפשו. היום בני אדם יותר אינדיבידואלים בצורה משמעותית מתקופת מצרים או יוון ויותר חזקים ביחס למודעות עצמית. בגלל זה אנשים מודרניים כל כך רחוקים מתת-המודע שלהם או ממודעות חלקית בחיי הנפש הפנימיים, כך שהם רוכשים עצמאות מהפנימיות שלהם. זה היה עוד צעד בכיוון לחופש פנימי – עכשיו לא רק מהקשרים חיצונים, אלא גם, כמו שתואר, כעולה ופועל מבפנים. רודולף שטיינר תיאר מצב זה כחוסר מוחלט בדעות קדומות. אך בכל זאת הצעד הזה דורש מאנשים את רצונם הטוב, אקטיביות פנימית והתעוררות ניכרת. ובדרך כלל מנופץ ע"י הרצון לנוחות. אפשר להגיד שכבר קיים, כבר כמה מאות שנים, הפוטנציאל לכוח הנדרש שבעזרתו האדם יכול להיות יותר חופשי מבפנים, אבל השימוש בו מנופץ מהמחסור ברצון הטוב לחירות ומהדעות הקדומות האהובות של עצמו. ולזה מגיעים מההתחלה. ואם מישהו יצליח ליצר ברוחו מרחב חופשי מדעות קדומות, אז במרחב חופשי זה הוא יכול לחוות הימצאות של מלאכים, שרוצים לעבוד יחד איתו, אך הם לא כופים את רצונם על בני האדם כשלטון העליון (במצרים היה לזה מקום) והם לא נותנים חוקים אתיים למיניהם על מה שבני אדם צריכים או לא צריכים לעשות, כיוון ששתי הצורות של ההכוונה הללו של האנושות כבר לא מתאימים לזמננו. יתר על כן, המלאכים המתקדמים רוצים לשתף פעולה עם בני אדם כשותפים שווים. בשבילם זה ניסיון חדש לגמרי – לעבוד עם קבוצות של אנשים, הכוללים אינדיבידואלים ששואפים לחופש פנימי, או במילים אחרות חופשיים מדעות קדומות.

אינדיבידואליות של מלאכים הביאה מזמני מצרים ניסיון עשיר בעשיית הרמוניה בקבוצות של בני אדם. אך זאת הייתה הרמוניה של פירמידה, היכן שלכל אחד היה מקום קבוע ומופרד מההירארכיות העליונות. עכשיו הם לומדים לקשור את ההרמוניה הזאת בקבוצות יחד עם חופש של כל אחד מהם, עם אותו חופש אשר אנשים בודדים בחברות אנושיות ישלחו לקראת המלאכים. הרמוניה באה מלמעלה, מלאכים מורידים אותה על קהילות כאלו, וחופש עולה מתוך בני האדם אל המלאכים. בכל מקום שיש עבודה משותפת כזאת, היא מביאה להעשרה הדדית של מלאכים ובני אדם: מלאכים מקבלים ניסיון של חופש בהרמוניה, בני אדם – ניסיון של הרמוניה בחופש.[1] לקהילות החדשות הללו יש את התסמינים הבאים: זוהי קבוצת אנשים, אשר השתחררה לא רק מהשפעות חיצוניות, אלא גם מדעות פנימיות של עצמם, בשביל לעבוד ביחד, בשיתוף וביצירתיות מתוך עצמם כאינדיבידואלים חופשים על נושאים משותפים, פרויקטים משותפים וכו'. עם זאת, התוצאה של עבודה זו מביאה לא לקונגלומרט (ממוצע) כאוטי, ללא קשר או סתירה בנתינה של אנשים נפרדים, אלא לפסיפס אחיד, מחובר ע"י מלאכים לסימפוניה. מחיי היום-יום מוכרים לנו רגעים של אחידות דעות אלו, כאשר כמה אנשים עסוקים בעניין משותף ולאחר מכן יכולים להגיד, שקרו בזמן זה נסים קטנים, כאשר חלק מהמשתתפים בדקה הנכונה ובזמן הנכון קיבלו משהו הדרוש לאותו עניין משותף. יחד עם זה אומרים, שכאן עזרו המלאכים. השאלה היא רק: האם ניתן לארגן כך, שעזרה כגון זו של מלאכים הייתה נעשית אפשרית באופן מודע וקלה מצד בני האדם?

אם ניקח בחשבון את הקשיים הניצבים בדרך להתפתחות התודעה, אזי ניתן לשאול אחרת, איך יכול בן אדם אחד לעזור לאחר בדרך שחרור מאלוזיות (תעתועים)? לזה יכול לעזור לנו ניסיון, אשר יש לכל אחד בחייו: להיות אובייקטיבי יותר קל בשיחה עם בן אדם אחר, מאשר לבד. ניסיון זה יכול גם לעלות עד לכך שבזמן השיחה חווים מצב שבו אומרים מחשבות שלא היו לפני השיחה, ולפעמים מרגישים שבזמן השיחה נעשים יותר חכמים, מאשר קודם. או חווים את החוויה: עכשיו אני עם האחר בשיחה. אנו נמצאים באותו תדר נפשי ויכולים לקלוט בצורה הדדית מחשבות ורגשות אחד של שני, ואז אומרים רעיונות שהאחר רק קלט וכו'. לזה ניתן לקרוא פנומן סוציאלי, כאשר בתנאים מסוימים בעבודה משותפת בין אנשים נוצר משהו חדש. תנאי ראשון לזה הוא שלמשתתפים יש כל הזמן רצון טוב להשתחרר מדעות קדומות בזמן העבודה המשותפת. גם אם זה לא ניתן לכל אחד בצורה מושלמת, יכול להתרחש הדבר הבא: באותה מידה שכל אחד בנפרד השתחרר מהתרדמת שאפפה את נפשו, באותה מידה הוא נעשה מעורר לאזור הנפשי של האחר. בתחילה זה יהיה כגישוש פנימי של עצמי לסביבה הנפשית. ואז כאילו בבת אחד מגיעה ההתעוררות למה שקורה כבר לא רק במישור הפיזי, אלא למה שגובל עימו – למישור הנפשי. רודולף שטינר קורא לזה התעוררות שנייה בנוסף לראשונה שמתרחשת במישור הפיזי כאשר מתעוררים ממצב נורמאלי של השינה. דימוים נפשיים, אשר משתחררים לפני ההתעוררות השנייה, ינועו בתחילה בצורה חופשית בחלל בין האנושות, אבל אז יתקבלו ויעובדו ע"י מלאכים. ניתן להגיד, דעות פרטיות, אשר היו משוחררות וניתנו לבני אדם בצורה חופשית יתפסו ע"י מלאכים ויבואו להרמוניה. הקבוצה תחווה, עם זאת, הרמוניה בלי שכל אחד ירגיש כבול ברגש הרמוני. יחד עם זאת יחוו אותה אידיאה, אשר מתאימה לנושא העבודה של הקבוצה. יותר נכון, המשתתפים יחוו אותו מנקודות שונות – כל אחד מנקודת המבט שלו. ניתן להסביר את הכול בצורה הבאה: נדמיין לעצמנו שני מיתרי כינור, אשר אחד מהם מכוון על צליל C, והשני על צליל F. זה דומה לשתי נפשות של בני אדם, כל אחד מכוונת לדעה משלה. אם הן תשחררנה את הדעות שלהן, אזי לכל מרחב נפשי תפתח דרך חופשית לדעה של האחר, עם זאת תהיה, אפשר להגיד, פתוח לחלון בשביל חוויות אימגינטיביות של דמויות מעולם הנפש. החוויה זאת תגרום לתחילתו של שינוי נפשי. נפש אחת תעלה מצליל C לצליל F, כי עכשיו יש לה דימוי של F ולא של C; והשנייה תתאים את עצמה למטה, מצליל F לכיוון צליל C. איפה שהוא בדרך הם יפגשו. ואז יגיע מצב של רזוננס, פתאום החוויה שלהם תתחזק ותעמיק. כמו שני מיתרים אשר מכוונים לצליל אחד, צלילם מתחזק ומעמיק.

במישור הנפשי מתרחש אותו דבר: מתרחש כיוון הדדי, מדימוי C לדימוי F, ומדעה F לדעה C, ואיפה שהוא בחצי הדרך הם חווים קפיצה של תודעה, כאשר יגיעו לאותו צליל של תדרי נפש. קפיצה זו גורמת לבן אדם לחוות במודעות את ממלכת הנפש, מקום פעילותם של המלאכים. חוויה זו מגיעה כך, כאילו המרחב מקבל עומק, שבו ניתן להתבונן כאפשרות למידה נוספת, איפה שיש מודעות לקיום הנפשי של האחר, בדומה למישהו שהתעורר משינה ויכול להיות מודע לקיום הפיזי של האחר באותו מרחב פיזי. וכאשר בני אדם מגיעים למודעות בתחום זה של האחרים, המלאכים יכולים להתחיל לעבוד איתם בשיתוף, כיוון שהם יכולים להגיד: "רק עכשיו בן אדם זה נעשה כל כך מחוזק בפנימיותו שההשפעה שלנו כבר לא תהיה מהפנטת ותגביל את חירותו. עד לרגע זה אנו נחכה עם השפעתנו". אפשר להגיד באופן טריביאלי: מלאכים מתקדמים ממתינים לאותן קבוצות, שאיתן הם יכולים לעבוד בשיתוף פעולה עם בני אדם חופשיים, ערים בעולם הנפש. כיוון שהם לא רוצים לכפות את עצמם על בני אדם על מנת לא להפריע לחופש הפנימי שלהם ובזה לגרום למצב של שינה בהקשר לעולם הנפש. נכון להגיד שיש עוד שני סוגי רוחות של קבוצה, שהם עדיין כיום רוצים להוביל את הקהילות של האנשים בפרינציפ של הפירמידה או ע"י נתינת חוקים מלמעלה בציווי. שניהם שייכים לישויות שנשארו מאחור בהתפתחותם, אשר רוצים להשלים היום את מה שהם פספסו בהתפתחותם. רוחות של קבוצה אשר נשארו מזמני מצרים מביאים אינספירציה של קבוצות פירמידליות, כפי שזה הובא לפני כן. הם שולחים את כוח הסימפטיה לקבוצות, שבעזרתה המשתתפים נמצאים במצב של היפנוזה. כמו כן יש הרבה קבוצות, בעלי מוביל כריזמטי מובהק בראש, מין פרעה כזה, שמצידו גם נתפס ע"י רוח קבוצתית שכזו. אך עובדה זאת לא מודעת לחלוטין, ויש חושבים שרוח הקודש מדברת ממנו, כיוון שמוביל זה מרגיש בתוך עצמו כוח עליון שגורם לו לפעול. אך רוח הקודש – זה רוח של אהבה אלוהית עליונה, אשר היום בשום אופן לא יכפה את רצונו על בני אדם. אבל היום עוד יש מספיק אנשים, אשר מוכנים להקריב את חירותם לרוח של פירמידה, על מנת לקבל הרגשה של מוגנות. בדיוק כך בחלום ניתן להרגיש מוגן כשכל הבעיות של היום נסוגות ואין צורך להיות אחראי על מעשיך. אפשר, באמת, להגיד שאנשים אלו אף פעם לא ערים ביחס לעולם הפיזי. מהם, במצבים מסוימים, באים הפנאטיים מכל הגוונים, ולא משנה אם זה קשור יותר בשאלות של חינוך לא הרמוני או הרגלי אכילה או שאלות לא פחות הרמוניות של הסדר דתי-פוליטי. אך כאשר מופיעים אנשים שלא רוצים עוד להישאר במצב של מצרים ואשר, אפשר להגיד ערים לעולם הפיזי ודורשים דמוקרטיה וחופש, שזאת מובנת על ידם רק בצורה חיצונית חומרית כחופש להשיג כל אשר רצונם, הבלתי נשלט, חפץ וכל אשר האינסטינקט אומר, אזי דרך אותם אנשים פועלים רוחות קבוצתיות של סוג השני שנשאר – ניתן לקרוא להם רוחות של קבוצות-דיון. סוג זה של רוחות רוצה להפריד בין אנשים ולחזק את האגואיזם מצד אחד ומצד שני לארגן אותם למכונה המתפקדת היטב. כאשר רוח של קבוצת פירמידה שם לב שמרחב פעולתו נמצא בסכנה, כיוון שבקבוצה אשר הייתה תחת האינספירציה שלו והייתה מחוברת כאחד מתחילים להופיע רצונות דמוקרטים, אשר מודעים לעצמם בכוחות הפרדה של אנטיפטיה, ביקורת, ויכוחים ואי שביעות רצון של חלק מהמשתתפים, אז הוא מחפש איך לשחרר אדים, שבעזרתם ניתן לסלק מהקבוצה את כוחות האנטיפטיה האלו, שנזרעו בנשמת המשתתפים ע"י אותו רוח של קבוצות-דיון המאיים על קבוצה זו בהתפרקותה. הוא מפנה את אותם כוחות הפרדה אל מישהו המתאים לזה, שהופך להיות "שעיר לעזאזל" ומגורש מהקבוצה. בעזרת זה, לזמן מסוים, הקבוצה שוב נעשית בריאה ומלוכדת ע"י סימפטיה. עד לפעם הבאה, עד שיתחזק הרצון הטבעי לחירות של אנשים נפרדים. במילים אחרות, עד שמתחרה דמוקרטי של רוח ה"פירמידה" לא ינסה שנית להשתלט על הקבוצה ולא ימצא שוב ויגורש "שעיר לעזאזל" חדש, המאיים לפרק את האחידות של הקבוצה ברגשי אנטיפטיה. השיטה של "שעיר לעזאזל" היתה בשימוש בישראל, בזמנים בהם כוחות ההפרדה איימו לפרק את הקהילה הישראלית. כל שנה בחג, היו הופכים 'שעיר לעזאזל' בעל חיים, אשר לאחר מכן גורש. היום אותו תפקיד בקבוצה קושרה לבן אדם. הפרינציפ המודרני של "שעיר לעזאזל" נמצא בשימוש בשלטון דיקטטורי, בצורה מודעת לחלוטין, על מנת לחזק את הפירמידה המדינית. אפשר באותו אופן לחשוב על "ניקיונות" קבועים בשכבות שונות של אוכלוסיה ברוסיה בימי סטלין, רובם רק לצורך פרופילקטי, בלי שיהיה מדובר על מלחמה ממשית של מתנגדים. כאן ניתן לשאול: איך המצב קורה לבני אדם אשר התקדמו מספיק רחוק בדרך לחופש פנימי מדעות קדומות – האם גם הם יהיו מגורשים מחברות פירמידה כ"שעירים לעזאזל" או לא? אם ניקח בחשבון שמצב של חופש מדעות קדומות אומר גם שחרור מהשפעות לא מודעות של כוחות סימפטיה ואנטיפטיה, במילים אחרות, השגת חיסון נפשי (מצב נפש כזה ניתן לקרוא אמפטיה), אזי אפשר להבין בקלות שבן אדם הנמצא במצב אמפטיה של הנפש, בכלל לא מתאים לתפקיד של "שעיר לעזאזל", כיוון שבכוח חירותו מדעות קדומות אין לו במשותף מכוחות האנטיפטיה, אשר ה"שעיר לעזאזל" לוקח עימו מקבוצה – אבל כל זאת נשאר בקבוצה לאחר עזיבתו. ולכן, בן אדם כזה, אם הוא עובד באחד מקבוצות פירמידה – מה שלא סביר בכלל – לא יוכל להיות מנוצל ע"י רוח הקבוצה הנוכחי בשביל תפקיד של "שעיר לעזאזל". יותר נכון ההיפך, ינסו לקבלו כמנהל מפלגה, על מנת לנצל את כישוריו ליצירת הרמוניה בשביל לחזק את הקבוצה ע"י "הנהלת פרעה". עם זאת, זה לא אומר שבן אדם כזה יהיה נשלט אם יקרה שישתף פעולה בזה. לפני שמשהו כזה קורה, בן אדם כזה העוקב אחרי הרצון החופשי, יעזוב קבוצה כזאת, בלי שייקח עימו משהו מכוחות האנטיפטיה. בקבוצות דמוקרטיות בן אדם כזה באופן חיצוני לא יבלוט, אך הוא יכול לקחת תפקיד של יוצר הרמוניה.

מקרב "שעירי לעזאזל" בתנאים ידועים, יוצאים מהפכנים, הנלחמים נגד הדיקטטורה, אך הם בעצמם נשלטים ע"י רוחות מהסוג השני, הסוג הדמוקרטי. אם קבוצת פירמידה קיימת יותר מדי זמן, אז הגוף האתרי שלה הופך למומיה, כמו שזה התבטא בצורה חיצונית כמומיה בפירמידות. אנשים אשר יותר מדי זמן נשארים בצורה של חברות כאלה בעצמם נהפכים יותר ויותר דומים לזומבי, מומיות חיות, הנמצאים במצב הדומה לטרנס. הקבוצות הדמוקרטיות להיפך, בעלי נטייה לבנות הכול בדומה למכונה, בעזרתה ניתן להחזיק במסגרת את כל הרצונות האקראיים והסובייקטיביים אנטיסוציאליים לחופש, שבאופן אינסטינקטיבי יש לחבריו הבודדים. זה מתבצע בעזרת חוקים המתקשים, תקנים והכוונות. ובמקרה זה לא יכול להתקיים בסיס לאמון באנשים אחרים. עם זאת הכול עובר דגנרציה לכיוון מכונה בירוקרטית. גוף החיים של אורגניזם כזה גם יתחיל יותר ויותר להתפרק לחתיכות ולמות. לכן אנשים הנמצאים בכזו חברה אשר מאורגנת חזק, יותר ויותר מתחילים לשים לב למחסור בכוחות חיים ומתלוננים על חוסר שמחת חיים, התרוממות רוח ויותר לא חשים שמחה בפגישתם עם עובדים. הכול הופך לרוטינה אפורה. וכאן הקהילות החדשות, של הדור השלישי, מהווים לאנשים של היום צורה בריאה ומחוזקת ע"י הדדיות והתרוממות לקיום משותף. צורה כזאת רודולף שטיינר רצה להכניס בכנס חג המולד. אך כנראה בזמנו לאנשים רבים הסמכות שהוא היווה בשבילם היתה למחסום בלתי חדיר בדרך לחירות פנימית. מחסום זה מנה מהם כאינדיבידואלים לשמור על מצב של חופש מדעות קדומות בקירבה למישהו מקודש שכזה. לאחר מות השיטה של השעיר לעזאזל מצד אחד, והרגל לדיונים (ויכוחים) מצד שני, נוצרה האטה של ההתפתחות העתידית לכיוון של קהילות הדור השלישי. יש הרבה רוחות שנשארו, שמנסים דרך, שנמצאת בהשפעתם, לחבל בעבודה של קהילות כאלה. זה קבוצות של בני אדם, אשר נדרשות או כל הזמן להמציא חוקים חדשים, כיוון שהם לא סומכים על העובדים שלהם, או נהיים דיקטטוריים, כיוון שהם חושבים שהם יודעים יותר טוב מכולם. שתי הקבוצות נשלטות ע"י הרוחות הראשונות או השניות. אבל שתי הקבוצות נמצאות גם במלחמה קשה אחת מול השניה, כמו למשל בפוליטיקה העולמית של היום, במלחמה כביכול של העולם החופשי (דמוקרטיה של דיונים ומתחרים) נגד טרוריזם (הרמוניה של פירמידה). אך אם מדובר על לחבל בהתפתחות של הקהילות של הדור השלישי, אזי הם מחברים את כוחם יחדיו. והיום השאלה של קהילות מסוג חדש עומדת בחוזק רב יותר מאשר בזמנו של רודולף שטיינר, וזאת כי המלאכים של מיכאל מוצאים רק קצת קבוצות כאלה, אשר מוכנות לשתף איתם פעולה כקבוצות של הדור השלישי. אך למלאכים יש משימות ומטלות משלהם, והם מוכרחים לגמור את עבודתם, גם אם אנשים לא ישתפו איתם פעולה.

קיימים שיטות שונות שיכולות לעזור למשתתפים לעבוד, לקבל החלטות ולנהל פרויקטים ביחד עם המלאכים כמו קהילות של הדור השלישי. הצעד הראשון הוא תהליך התעוררות לעולם הדימויים הנפשי, שבו גם פועלים מלאכי מיכאל, ודרך זה לעזור שדימוים אלו מהמישור הנפשי ירדו מטה ויתבטאו במישור הנראה לעין דרך פעולה אומנותית. מצד אחד זה יחזק את המודעות של המשתתפים במתרחש, אם הם לא מספיק ערים במישור זה, מצד שני, דימוים שייווצרו בעבודה בנפשות של בודדים, לא יהיו תלויים בהשפעות סובייקטיביות, כיוון שהם יהיו מוצגים במרחב פיזי ודרך זה יהיו יותר קשים, במובן ישיר של מילה. יחד עם זה ניתן להסיק שהם יהיו יותר עצמאיים מראייה סובייקטיבית של משתתפים בודדים וצורתם לא תשתנה יותר באופן אקראי. בעזרת זה ניתן לעלות את רמת האובייקטיביות של תהליך העבודה. חוץ מזה הביטוי אומנותי כזה במרחב פיזי ומה שבא אחריו כתהליך התפתחותי של דימויים, פועלים כזכוכית מגדלת שמגדילה את הזמן למשתתפים בעלי תודעה, שאחרת לא יכלה לעקוב אחרי השינויים המהירים של דימוים אימגינטיביים. למטרות אלו רודולף שטינר כתב וביים דרמות מיסתורין, שבהן תהליכים של עולם על-חושי התבטא במרחב נראה. במובן זה ניתן להגיד: כאשר קבוצה עובדת על נושא בשיטה אומנותית כזאת, אז היא מנסה לדמיין את דרמת המיסתורין, בה היא מבטא בעולם הנראה תהליכים בלתי נראים, על מנת להעיר את התודעה לבלתי נראה ולתרגל שיתוף פעולה עם עוזרים בלתי נראים.

הצעד הבא לשיתוף פעולה כזה נמצא בזה שדימוים פנימיים יותר, לא מתבטאים במרחב, אלא מוצגים על ידי המשתתפים לפי כללים מסוימים פנימיים וחיצונים. שיטת עבודה כזאת, בכל מקרה, דורשת ניסיון עבודה של צד ראשון ורק אז השימוש יכול להיות פורה, כאשר ייאסף מספיק ניסיון במה שיתבטא במרחב כדימוי של פרשנותם והבנתם. לאחר שהסתכלו בעולם של הדימויים, מגיע שלב של הבנה, או תרגום של מה שהתקבל לשפת אדם, שלא מקובל בזמן העבודה, אחרת הדימויים ייעלמו מהתודעה כמו שנעלם זיכרון של חלומות לאחר ההתעוררות. הפרינציפ החשוב בעבודה הוא החיפוש אחרי פתרון הרמוני של משימה הניצבת מולם. הפיתרון רק אז יכול וצריך להתקבל, כשיתהווה ויתקבל כהרמוני לכל המשתתפים. וכאשר בריאליות מתקיימת עבודה כזאת, אז המשתתפים מרגישים שבאמת לא יכולה ולא צריכה להתקבל החלטה שלפחות משתתף אחד לא מרגיש מאוחד איתה. זהו ניסיון קיים, שבמסגרת קבוצה כזאת מגיעים לחברה של הדור השלישי. רודולף שטינר הראה כתכונה מבדילה של שלב עתידי בהתפתחות של בני אדם, שיבוא זמן כאשר אף בן אדם לא ירגיש מאוחד עם העולם, אם לפחות בן אדם אחד יצטרך להישאר אומלל. נכון שזה שאיפה הרחוקה של העתיד בו מדובר על כל האנושות. אך במסגרת של קהילת אנשים לא גדולה זה כבר היום אפשרי בהכלת האחר, ונדרש לשאוף ללמוד ולהתנסות בעבודה משותפת כזאת. כאן ניתן להדגיש שוב שמדובר לא במין שונה של תרגילים או טכניקות סוציאליים, אלא על עבודה ריאלית יחד עם ישויות רוחניות.

יחד עם זה אנו הצבענו על שלוש צורות מיוחדות של עבודה משותפת בקהילות של הדור השלישי: הראשונה, זה חופש פנימי ופתיחות תודעה של כל אחד מהמשתתפים בזמן העבודה המשותפת; השניה – התעוררות של המשתתפים לעולם הנפשי של האחרים בקבוצה, במילים אחרות, ההרגשה של חלקים עליונים בלתי נראים של המשתתפים; והשלישית – תוצאה הרמונית לכל אחד בנפרד בעזרת עזרה חכמה של מלאך. אולם זה רק דימויים אידיאלים שבאופן תמידי מיוצרים ע"י מלאכים בגוף האסטרלי של בני אדם, אשר צריכה להיות באופן מודע מובנת ע"י אנשים. באותו יחס ניתן להגיד גם שקהילות כאלו בעלי משימה לגרום לאנשים לשים לב לפעולה זאת של המלאכים.[2]

היום כמעט כל איש נמצא בחברה משני הסוגים – פירמידאלית ודמוקרטית. אך הצורות האלו במצב הנקי נדירות מאד. אם זה במשפחה, במקום העבודה, בקהילות כנסיה או בתי כנסת, במוסדות מדיניים וכו' – בכל מקום ניתן לראות תערובת של שתי צורות אלו.

אך יש אנשים אשר בהתפתחותם התקדמו קדימה, הם הפכו למסטרים בעבודה משותפת אחד עם שני ועם מלאכים בקהילות מהסוג השלישי. להם קרא שטינר "מסטרים של הקשבה הדדית של רגש ותחושה משותפים", וזאת כי התוצאה היא שבקהילות כאלה מגיעים לכך שנשארים חופשיים בלי הדעות הקדומות של האינדיבידואל, ולומדים ליצור אחד את השני ואת העולם החיצוני בעזרת מלאכי-מיכאל בהקשבה הדדית של רגשות ותחושות משותפות. אך חייבים להדגיש שוב שבעבודה בקהילות של דור שלישי מדובר לא על קבלת החלטות באופן דמוקרטי כלשהו, אשר הושגו ע"י פשרות או משהו דומה. גם לא מדובר על מה שנקרא תמימות דעים, כשכמה מהמשתתפים, לטובת הרוב, מוותרים מלעמוד על נקודת המבט שלהם, על מנת לא ליצור קבלת החלטה משותפת. גם מעשה כריסטוס מתבסס לא על קבלת החלטה דמוקרטית, אלא על החלטות קהילה רוחנית, אשר התקבלו לא בהצבעה או אמירה מלמעלה, אלא בהשגת נימה הרמונית עם כל יצורי העולם. לכריסטוס עצמו אפשר לקרוא רוח הרמוניה, אשר תמיד מביא ומסדר את כל יצורי העולם, ואשר יחד עם זה מהווה רוח של חירות. ובאיחוד של חירות עם הרמוניה, במילים אחרות חוכמה, נוצרת אהבה. כל הדברים האחרים נמצאים, במקרה הטוב, באופן לא מספק גם אם נאצל, ולא עומדים בדרישות ובציפיות הזמן – בתחום הדמוקרטי או הסמכותי. ואם חברה כלשהי צריכה תקנים יותר ויותר מורכבים או בכלל "בפרעה", אזי זה סימן שהם עוד מושפעים מרוח קבוצתית נחשלת, ומלאכי-מיכאל ומלאכים אחרים צריכים עוד לחכות. בקהילות מיכאל מדובר לא על דמוקרטיה של פעם וגם לא על פירמידה הרמונית. בקהילות מיכאל מדובר על זה שלכל משימה באמת צריכים בחופש מוחלט למצוא פתרון, אשר יורגש ע"י כולם, גם מצד בני האדם וגם מצד המלאכים שמשתתפים כיצירה חופשית והרמונית. הניסיון שאסף המחבר בתחום זה בשנים אחרונות בקבוצות עבודה שונות, שכנעה אותו שהיום בהחלט יש דרך, לא תמיד, אך באמת ברוב המקרים, למצוא פתרונות כאלה, אם יש רצון טוב לחופש מדעות קדומות, ולמעשים מתאימים!

—————————————————————————

  1. רודולף שטינר הראה מה מתרחש בקהילות כאלה במילים הבאות: "אם אנשים חיים יחד באידיאליזם של קבוצה, אשר חולקים ביחד, גם אם זה בקריאה או משהו אחר, את התוכן שיש באנתרופוסופיה, אזי בזה קיימת הבנה אחרת. בהוויה משותפת עם העל-חושי, באופן אינטנסיבי ביותר, נפש אדם אחד תתעורר מנפש של אדם אחר… וכאשר תוכן אנתרופוסופי יחווה בקבוצת אנשים בהכוונת מחשבה נכונה, כאשר נפש אדם אחד תתעורר מנפש אדם אחר, נפש אדם זה באמת תתעורר לקהילה רוחנית. אך חשוב שתודעה זאת תתקיים באמת… קהילה אנתרופוסופית מנסה להרים את נפש האדם לעולם על-חושי, כדי שהיא יעמוד מתחת למלאכים".
  2. (GA 257, 03.03.1923) – יצא בעברית בהוצאת חירות בסדרה בשם: להתעורר בקהילה 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *