רודולף שטיינר

Bn/GA 129

מס’ שמידט S-2427

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

עריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס’ 8

מינכן, 25 באוגוסט 1911

משמעותם האמיתית של מבחני הנפש. אלים מתקדמים וישויות שנשארו מאחור. המיסטריה של גולגותא

בהרצאה של אתמול ראינו איך בישות האדם פועלים כוחות מקרוקוסמיים רבים, וראינו גם איך היוונים חוו כוחות אלה ונתנו להם ביטוי תמונתי במיתולוגיה, שרובה עדיין קיימת בימינו. אינני מתייחס לעתים כה קרובות למיתולוגיה היוונית כדי לפרש אותה, אלא כדי להאיר בעזרת מה שקיים בה על אמיתות טהורות מסוימות. התמונות, ביחד עם מה שאנו צוברים מההיסטוריה, יכולות לעזור במובן הזה יותר טוב מאשר הרעיונות המופשטים שלנו, שדלים מידי כדי לתת ביטוי ראוי לפלאים הגדולים של העולם. גם בדמות של דיוניסוס, תשומת הלב שלנו נמשכה למשהו שקשור לכוחות העמוקים ביותר בנפשנו, למה שניתן לקרוא להם האתגרים או המבחנים של הנפש. אם כן, מה הכוונה בביטוי “מבחני הנפש”? המבחנים הם מה שפוגש את האדם כל פעם שהוא מנסה להיכנס לשבילים המובילים לעולמות הרוח. דיברתי אתמול על המבחן הכי קל ועדין מהם. לרוב מבחנים אלו כוללים את ההתנסויות שהאדם יכול לחוות בדרכו לעולמות העליונים, התנסויות שהנפש שלו אינה ערוכה להן אם היא לא עברה הכנה מסוימת. אם כן, המבחן טמון בעובדה שעל האדם לעשות מאמצים גדולים כדי להיות מסוגל לשאת ידע מסוים, כדי לפגוש בשלווה חוויות מסוימות. חווית-נפש מסוג זה מתוארת לקראת הסוף של המחזה הרוזנקרויצרי השני שלי, מבחן הנפש, וזה אולי יעזור להבהיר מה הוא בעצם אותו מבחן פנימי.

ניזכר בדמות המוצגת שם, הדמות שאנו מכירים אותה בשם קפזיוס. אנו יודעים משני המחזות הללו איזה חוויות הוא עבר. ראינו איך הוא מתקרב בהדרגה לחיי הרוח, בהתחלה בעזרת אינסטינקט בריא שמרחיק אותו מאותו סוג של ידע שהוא עסק בו עד כה, ושנותן לו תחושה מסוימת לגבי חיי הרוח אך לא יותר מזה. הוא מתחיל לחוש שאולי קיימת מציאות גבוהה יותר מאחורי עולם החשיבה. מפני שהוא משחרר את הרסן מתחושות אלו, מפני שהוא מרשה להן לפעול במלואן, באופן בלתי נמנע הוא מתרשם עמוקות מהרעיונות האקזוטריים של מדע הרוח. האמירות של מדע הרוח שונות בבסיסן מכל שיח מדעי או ספרותי אחר. בעוד שבתחומים הללו הרעיונות פונים רק לאינטלקט שלנו, ואולי דרך האינטלקט בעקיפין גם לרגש שלנו, האדם מאפשר למדע הרוח או למדע הנסתר לפעול עליו בצורה נכונה רק אם הוא נותן לו לנגוע במעמקים הפנימיים ביותר של נפשו, אם נפשו מתהפכת, כביכול, אם היא משתנה לגמרי עקב מה שזורם לתוכו ממדע הרוח, לא כתוכן מופשט, אלא כחיים עצמם. בערך זה מה שמתואר כחוויה של קפזיוס בסצנה הראשונה של המחזה השני, לאחר שהוא נאבק עם עצמו כתוצאה מהתחושות המוקדמות שלו, ואז צולל עמוק לתוך הכתבים של בנדיקטוס, לתוך “ספר החיים”. זה לא רק גורם לו להרהר, להשקיע מאמץ שִׂכְלִי בניסיון להגיע למשמעות של מה שהוא קורא, כפי שהוא היה עושה לא משנה מה הוא היה קורא, אלא הוא מרגיש שעולם הרוח מתפרץ לתוכו באופן שהוא אינו מבין. ויש לכך השפעה נוספת עליו. יהיה אולי קל להשוות את הלך הנפש השולט בסצנה הראשונה של המחזה השני עם הלך הנפש הקיים בפתיחה של פאוסט של גיתה, אך יש ביניהם הבדל מהותי. הלך הנפש של פאוסט מראה רק שכאשר אדם מגיע לסקפטיות מסוימת, לספקנות מסוימת לגבי כל ידע, אז יש לאדם דחף פנימי למצוא דרכים אחרות מאשר הדרכים הרגילות להשגת ידע. במקרה של קפזיוס קורה משהו אחר. קודם כל, הוא נקרע לשניים, הוא נקלע לקונפליקט פנימי עמוק, מפני שהוא מזהה שהספק, ההתעקשות להישאר בבורות, הוא החטא הגדול ביותר של האדם. הוא לומד להכיר בכך שבמעמקי נפש האדם קיים משהו שהתודעה הרגילה בכלל אינה מודעת לו. בשכבות העמוקות ביותר של נפשנו נמצא אוצר רדום. במעמקי הנפש אנו שומרים משהו שבהתחלה התודעה הרגילה אינה מסוגלת לזהות אותו.

כשאנו חודרים עד הסוף למשמעותו ולחשיבותו האמיתית של מדע הרוח, אנו מבינים שאין זו רק כמיהה אנוכית, אלא חובה עמוקה כלפי הכוחות המקרוקוסמיים שלא ניתן לאוצר הטמון בנפשנו להתבזבז. אנו מגיעים להבנה שעמוק בתוך כל אדם טמון משהו שפעם האלים השתילו בתוכו מתוך גופם, מתוך הסובסטנציה שלהם. אנו מתחילים להרגיש: “האלים הקריבו חלק מקיומם, הם כאילו קרעו מתוך עצמם חלק מבשרם, והפקידו אותו בנפשות של בני האדם”. אנחנו כבני האדם יכולים לעשות אחד משני דברים עם אוצר זה, עם ירושה אלוהית זו. מתוך עצלנות מסוימת אנו יכולים לומר: “למה אני צריך את הידע? האלים יובילו אותי בכל מקרה ליעדי!” אך האלים אינם עושים זאת, מפני שהם הטמינו את האוצר הזה בתוכנו כדי שנוציא אותו לאור היום מתוך החירות שלנו. וכך אנו יכולים לתת לאוצר זה להתבזבז. זה אחד הכיוונים שהנפש יכולה לבחור בו. האלטרנטיבה היא שעקב כך שאנו מזהים את החובה העליונה שלנו לכוחות האלוהיים, אנו נאמר לעצמנו: “עלינו להעלות את האוצר הזה, עלינו לחלץ אותו מהמעמקים הנסתרים של תודעתנו.” מה אנו עושים כשאנו מעלים את האוצר הזה מתוך הלא מודע? אנו נותנים לו צורה שונה מזו שהייתה לו קודם בגוף האלים, אך באורך מסתורי אנו מחזירים אותו שוב לאלים בצורה שהוא קיבל דרכנו. איננו מטפחים בידע שלנו כל אינטרס פרטי משלנו, איננו עושים דבר רק למען האינטרסים של האנוכיות שלנו. אנו פשוט מביאים בחזרה אל תוך העולמות העליונים, בצורה השונה שהיא קיבלה דרכנו, את הירושה הנשגבה שהאלים העניקו לנו, כדי לחלוק אותה איתנו. אבל אם אנו מזניחים את האוצר הזה, אם אנו מאפשרים לו להתנוון, אז אנו כן אנוכיים במובן ממשי מאוד, כי אז האוצר הזה בנפשנו הולך לאיבוד באופן סופי מבחינת תהליך העולם. אנו נותנים לירושה האלוהית שלנו להתבזבז, אם איננו מוכנים להכיר בנוכחותה בתוכנו.

הלך הנפש של קפזיוס נובע מכך. בסצנה הראשונה של המחזה השני הוא חש שזו חובתו לא להישאר בספק, לא להתמיד להישאר בתחושה שהאדם אינו יכול לדעת דבר. הוא מרגיש שתהיה זו הפרה של חובתו כלפי הכוחות הקוסמיים אם ירשה לאוצר זה בנפשו להתבזבז. רק שבהתחלה הוא מרגיש שאין הוא מסוגל להשתמש במכשירים של הגוף שלו כדי לחלץ אוצרות אלו, וזה מה שגורם לקונפליקט בתוך נפשו. אין כאן שום דבר הדומה לעמדתו של פאוסט. להיפך, קפזיוס אומר לעצמו: “עליך להכיר בכך שאינך יכול להתמיד בבורות שלך. אסור לך להיכנע להרגשה המציפה אותך כשאתה חושב על כך שהכוח שהחיים הרגילים העמידו אותו לרשותנו הוא קטן מידי כדי להוציא לאור אוצר זה.” אם כן, נשאר לנו רק משאב אחד – הביטחון בנפש שלנו. אם הנפש מפתחת בסבלנות, לאט לאט, את מה שטמון בתוכה, אז הכוח שהיא עדיין חווה כבלתי מספיק בוודאי ילך ויגדל, עד שלבסוף היא תוכל למלא באמת את מחויבותה כלפי הכוחות הקוסמיים. ביטחון או אמון זה בכוחות ההתמדה של הנפש וביכולתה לשאת פרי צריך לתמוך בנו כאשר אנו מפחדים, ולא יודעים מה לעשות, כפי שזה קורה לנו לעתים קרובות, מפני שאנו מביאים עימנו רק כוח שאנו מושכים אותו מתוך העבר; הוא צריך לתמוך בנו כאשר נראה לנו: “אתה חייב, וברגע זה אינך יכול.” כל מבחני הנפש הם כאלה. מתוך פחד זה, מתוך תחושת חוסר אונים זו, אנו קודם מתכווצים ונרתעים, ורק כשאנו מוצאים את הכוח העולה מתוך הביטחון הזה בעצמנו, מתוך האמון הזה שהולך וגדל בתוכנו בהדרגה ככל שאנו מתעמקים במדע הרוח, רק אז אנו יכולים לעבור בבטחה מבחנים מסוג זה.

מרוח הדברים בכל ההרצאות האלו, בוודאי כבר זיהיתם ששתי השפעות קוסמיות משחקות תפקיד באדם, בטבעו ובישותו השלמה. כדי להביא את שני הזרמים הללו להרמוניה, נדרשת עוצמת נפש גדולה, כוח לפגוש את שתי ההשפעות בשלווה ובאומץ. הדבר בא לידי ביטוי ברור בסוף המחזה השני שלי, מבחן הנפש. אנו רואים שם איך קפזיוס עבר חוויות אוקולטיות חשובות, איך התאפשר לו לראות משהו מהגלגול הקודם שלו, לדעת מה הוא היה על האדמה שלנו מאות שנים לפני כן. ואז אנו מגיעים למשפט שאין להתייחס אליו בקלות דעת. אנו פוגשים את האמירה שהידיעה של מסלול החיים שלך מביאה איתה מחויבויות לאורך גלגולים רבים, לא רק בגלגול אחד. כאשר אנו מביטים לאחור ומתבוננים בגלגול קודם, כשאנו רואים איך התנהגנו כלפי אדם זה או אחר, כשאנו רואים איזה חוב צברנו כלפיו, אנו חשים שיש עלינו נטל כבד של חוב שעלינו להחזיר. ואז עולה בנפש מחשבה שיכולה לקחת מאיתנו את כל האומץ שהיה לנו. אנו מבינים: “בגלגול הנוכחי אין בכלל באפשרותך להחזיר את החוב שהבאת על עצמך.” אנשים רבים חשים כמיהה גדולה לעשות את כל התיקונים שרק אפשר, לעשות הרבה טוב, אבל זה בא מתוך אנוכיות. רוב בני האדם באנוכיות שלהם לא יכולים לסבול שעליהם לשאת דרך שער המוות חלק כה גדול מהחוב שלהם, הם אינם יכולים לסבול את העובדה שעליהם לומר לעצמם: “עליך למות ועליך לקחת את חוב האשמה שלך בעניין זה או אחר איתך לגלגול הבא שלך.” אך האומץ להודות באופן חופשי וכן בכך ש”יש לך על נפשך רוע ומעשים רעים” מצריך דרגה גבוהה של העדר אינטרס אישי, בעוד שהאדם לרוב רוצה לחשוב על עצמו שהוא טוב, על פי המושג שלו של מה הוא אדם טוב.

כל מי שעובר חוויות אוקולטיות מהסוג שדיברנו עליו חייב להכיר בכנות בנטיות שלו לרוע, ויתרה מזו, עליו לקבל את העובדה שאין זה באפשרותו לתקן את הכל בחיים האלה. רומנוס מביע זאת במבחן הנפש [סצנה 13] בדברים שיכולים להמחיש נקודה זו. הוא אומר שאת האשמה מהגלגול הקודם יש לשאת דרך שער המוות, ושעלינו לעמוד באומץ מול הרגע בו השומר עומד מולנו ומציג בפנינו את חשבון החוב שלנו. יש לקחת ברצינות את המצב הזה. הוא מביא אותנו למפגש עם הזרם השני, שניתן לתאר אותו באופן הבא: כאשר האדם מטפח ידיעה עצמית – לא ידיעה עצמית שטחית, רגילה, אלא ידיעה עצמית אמיתית – כשהוא לומד באמת משהו על אודות ישותו הפנימית ביותר, אז לרוב הוא מגלה בעצמו משהו שמאוד קשה לו לקבל, משהו דוחה ביותר מבחינתו, משהו שמרסק אותו לחלוטין כשהוא באמת מבין אותו. ראו את הניגוד בין הרגשה מזעזעת זו במעמקי הנפש לבין הרגש השולט באנשים כה רבים, אפילו אנשים שיש להם היכרות מסוימת עם מדע הרוח. אנו שומעים לעתים כה קרובות שנאמר: “אני עושה זאת בלי כל מחשבה על עצמי, אינני רוצה דבר עבור עצמי,” וכדומה. יכול להיות שדווקא כאשר האדם הכי מרוכז בעצמו הוא שם על עצמו מסכה, הוא מסתיר עובדה זו מעצמו באמירה: “אני לא רוצה שום דבר בשביל עצמי.” זה קורה הרבה. אך עדיף להודות מול עצמנו באמת שבשורה התחתונה אפילו המעשים הלא אנוכיים ביותר נעשים למען עצמנו, כי על ידי זיהוי זה אנו בונים יסודות שבהדרגה יאפשרו לנו לשאת את התמונה האמיתית אותה שם בפנינו שומר הסף.

כעת נתבונן בשאלה ברמה גבוהה יותר. מדוע אנו מוצאים בעצמנו דברים כה רבים ששולטת בהם דיסהרמוניה? הדבר קשור בכל האבולוציה של האנושות. יהיה עלינו לעסוק בלימוד מעמיק יותר של האבולוציה האנושית אם ברצוננו להבין מדוע דווקא כשהאדם צולל עמוק יותר לתוך ישותו וטבעו הוא מוצא דיסהרמוניה כה רבה. נניח לרגע שיש בנו אוצר חבוי במעמקי הנפש שהתודעה הרגילה הנוכחית אינה מודעת לו בכלל, וכאשר דרך מבחני הנפש שלנו נגלה אוצר זה, נמצא שם דברים כה רבים שיזעזעו אותנו, עד שכנראה נירתע מרוב אימה, ונרגיש מרוסקים לחלוטין. מה הוא הדבר הזה שאנו נושאים בתוכנו? כולנו יודעים שהאנושות עברה אבולוציה מסובכת מאוד לפני שהאדם הגיע למצבו הנוכחי. אנו יודעים שכדי להגיע לצורתו הנוכחית היה עליו לעבור את האבולוציות של שבתאי, השמש והירח, ושרק לאחר מכן הוא נכנס לאבולוציה של האדמה. יום אחד בעתיד המורכבות של עובדות החיים תזכה להכרה בחוגים רחבים יותר, ובני האדם יראו שאי אפשר להבין את האדם או את סביבתו מבלי לקחת בחשבון את האבולוציות של שבתאי, השמש והירח. אז אנשים יראו עד כמה נאיבית, שטחית התרומה של המדע המופשט של היום. המבנה של האדם של היום, מבנה שמורכב מארבעה היבטים, עבר הכנה איטית ועיצוב דרך האבולוציות של שבתאי, השמש והירח. כאשר אבולוציית הירח הגיע לסיומה, האדם כבר התפתח עד לשלב גבוה יחסית. במהלך התקופה בין האבולוציה של הירח לבין האבולוציה של האדמה, נעשתה עבודה על הפיתוח של האלמנט הרוחי שהיה נוכח באדם במהלך האבולוציה של הירח, עד שהוא הפך לנבט חדש לאבולוציה של האדמה.

אם כן, מה היה מצבו של האדם – התוצר של האבולוציות של שבתאי, השמש והירח – כשהוא הגיע לאדמה? כבר עסקנו בשאלה זו מהיבטים רבים ושונים. היום נתבונן בה מעוד זווית. איננו יכולים ללמוד לדעת עובדות אוקולטיות אם אנו מסתפקים בכמה מושגים מופשטים; עלינו להתקרב לאמת על ידי כך שנאיר את העובדות מכל הצדדים. השבילים אל האמת הגבוהה הם מורכבים, ויכול לצעוד בהם רק מי שמוכן להיעזר בסבלנות ולעקוב אחרי המבוך שלהם.

איך היה האדם כאשר הוא הגיע לאדמה, כשהוא נושא איתו את הפירות של האבולוציה שלו על הירח? שום דבר ממה שאנו מכירים היום כגוף הפיזי של האדם לא היה קיים בתחילת האבולוציה של האדמה. למרות שהעקרונות הראשוניים של הגוף הפיזי היו נוכחים כבר באבולוציה של שבתאי, המשיכו להתפתח על השמש, והגיעו לשלב גבוה של התפתחות על הירח, עלינו בכל זאת להבין שבתקופות בין שבתאי לשמש, ושוב בין השמש לירח, כל מה שהתפתח כזרע של הגוף הפיזי ושל גופים אחרים כבר לא היה פיזי, אלא הכל נלקח שוב אל תוך הרוח. הפיזי היה שם כאילו בתמיסה, היה נוכח רק בצורת כוחות, כוחות בעלי יכולת ליצור צורות פיזיות, אך האלמנט הפיזי לא היה נוכח באופן ממשי. כשהחלה האבולוציה של האדמה, מה שאנו מכנים פיזי לא היה קיים בצורה פיזית, אלא רק בצורה רוחית, צורה רוחית שהייתה מסוגלת להתעבות בהדרגה עד לצורה פיזית. את זה יש לזכור.

עכשיו נוכל להתקדם הלאה. אנו יודעים שכעת אנו נמצאים בתקופה הפוסט-אטלנטית, ושלפני תקופה זו הייתה התקופה האטלנטית והתקופה הלמוריאנית. אם חוזרים לאחור מעבר לתקופה הלמוריאנית, אנו מגיעים לתקופות עוד יותר קדומות של אבולוציית האדמה. אבל בתחילת התקופה הלמוריאנית, האדם עדיין לא הגיע מבחינת הגוף הפיזי לצורתו הנוכחית. כל מה שפיזי היום, כולל החלקים הצפופים ביותר שלו, היה קיים בזמן ההוא בצורה אתרית; כלומר, הכוחות של הגוף הפיזי הנוכחי שלנו היו בזמן ההוא כאילו במעין תמיסה בגוף האתרי. בגוף האתרי היו אותם כוחות שהיו מסוגלים להוביל להיווצרותו של הגוף הפיזי הנוכחי שלנו, אם הם התעבו בהתאם לטבעם. אם כן, כוחות אתריים אלה היו במובן מסוים הכוחות של הגוף הפיזי, אבל הם עדיין לא היו נוכחים במצב פיזי. לכן, כאשר האדם נכנס להתפתחות הלמוריאנית שלו, גופו הצפוף ביותר היה עדיין גוף אתרי. ההתעבות שהובילה לגוף פיזי החלה רק מהתקופה הלמוריאנית. התעבות זו כגוף פיזי התרחשה באופן מסובך מאוד. אם כן, עבור הראייה הרוחית האדם היה קודם בגוף אתרי. גוף אתרי זה הכיל את אותם כוחות פיזיים שנרכשו במהלך האבולוציות של שבתאי, השמש והירח. לכוחות אלה הייתה נטייה להתעבות, כך שבהדרגה נוצר הגוף הפיזי, אך הם עדיין לא היו בצורה פיזית. אילו הכוחות של הגוף הפיזי היו מתעבים בהתאם לנטייתם בזמן ההוא, האדם של היום היה נראה שונה מאד אפילו במראה הפיזי שלו.

אילו כל מה שהיה באדם כנטייה היה מקבל ביטוי בתחילת התקופה האטלנטית, המראה הפיזי החיצוני שלו היה שונה לחלוטין. במהלך התקופה הלמוריאנית, האטלנטית והפוסט-אטלנטית, פעלו בטבע האדם לא רק הכוחות שכבר היו נוכחים באדם כנטייה בצורה התחלתית, אלא גם כוחות אחרים. אם אנו רוצים לקבל מושג על האופן בו פעלו כוחות הגוף האתרי בהמשך, ניתן להמחיש זאת בצורה הטובה ביותר דרך התבוננות במערכת אורגנית מסוימת של הגוף הפיזי האנושי. ננסה להבין איך התהווה מתוך הגוף האתרי מאז תקופת למוריה חלק מישות האדם.

             ירח                 שמש                     שבתאי

הדיאגרמה מייצגת את הגוף האתרי האנושי כפי שהוא היה בתחילת האבולוציה של האדמה, לפני תקופת למוריה. קיימים בה זרמים רבים, כיווני כוח מגוונים ביותר, שהם התוצאה של האבולוציות של שבתאי, השמש והירח. מתוכם נבחר להדגיש מספר מסוים של כוחות, שמטרתם הייתה ליצור באורגניזם הפיזי של האדם את מחזור הדם שלו, אשר מרכזו נמצא בלב. כלומר, ישנם כוחות שנרכשו בתנאיי שבתאי, השמש והירח, ושלאחר מכן התעבו בצורה כזו שהם יצרו את מערכת הדם עם מרכזה בלב. אנו מתארים כעת מערכת אורגנית מסוימת, שמאז תקופת למוריה התהוותה בהדרגה מתוך כוחות ספציפיים בגוף האתרי שלנו דרך התעבות פיזית. כשם שניתן לראות איך גבישי מלח מתגבשים מתוך תמיסה של מלח שולחן במים, אם מטפלים בתמיסה בצורה הנכונה, כשם שצורה גבישית מופיעה ואפשר לראות אותה בתוך התמיסה, כך קורה משהו דומה, במובן גבוה יותר, למערכת הדם והלב. הם מתגבשים מתוך כוחות מיוחדים בגוף האתרי האנושי, כוחות שטבועה בהם נטייה להתעבות עד להיווצרותה של מערכת אורגנית פיזית זו. רק במהלך האבולוציה של האדמה הם היו יכולים להתפתח ולהפוך ללב הפיזי.

עדיין לא ראינו מדוע הדבר התרחש רק במהלך האבולוציה של האדמה, ולא למשל באבולוציה של הירח. מהי משמעותם עבורנו של מחזור הדם והלב? למעשה, מחזור הדם והלב הם העולם האתרי בצורה מעובה, הם הכוחות המעובים, הצפופים יותר, של העולם האתרי! מבחינת האבולוציה הארצית, בעבור אותם כוחות שהתעבו והפכו ללב ולמחזור הדם שלנו, היה מתרחש מעין מוות, מעין סוף, מהרגע בו כוחות אלו היו מגיעים לדרגת הצפיפות הקיימת כיום בלב הפיזי, בדם ובכל מערכת הדם. התכונה החשובה והמיסתורית ביותר של האבולוציה הארצית היא שלא התרחשה רק התעבות זו של הכוחות שהגיעו משבתאי, השמש והירח עד להיווצרותה של מערכת אורגנית שכזו, כלומר שלא רק מה שהיה בגוף האתרי הפך לפיזי, אלא שמבחינת כל אחת מהמערכות של האיברים שלנו באבולוציית האדמה נכנס אימפולס שבעקבותיו מה שהיה פעם אתרי והפך לפיזי מתמוסס שוב, והופך שוב לאתרי. אחרי שהכוחות האתריים התעבו ונוצרה מערכת של איברים, לא מתאפשר להם לנוח כאילו הגיעו ליעדם, אלא מתערבים אז כוחות אחרים, שממוססים אותם שוב. זהו אחד האימפולסים החשובים ביותר באבולוציית האדמה שלנו. ממש ברגע בו האיברים האנושיים שלנו הגיעו לצפיפות הגדולה ביותר באבולוציית האדמה, כוחות מקרוקוסמיים מסוימים ממוססים שוב את החומריות של המערכת האורגנית, כך שמה שהיה שם לפני כן ובהדרגה הגיע למצב אורגני זה, כעת מופיע שוב, וניתן שוב לראות אותו.

רואה רוחי יכול לעקוב במדויק אחרי תהליך זה במקרה של הלב והדם הזורם דרכו; אפשר לראות איך מתרחשת ההתפרקות הזאת, איך אימפולסים ארציים נכנסים לסובסטנציה של מערכת אורגנית שכזו. ניתן לראות בראייה רוחית שזרמים יוצאים ללא הרף מתוך הלב שלנו, שהוא התוצאה של מחזור הדם שלנו. אם רואים דרך ראייה רוחית איך הדם פועם בגוף האדם, אז רואים גם איך דם זה נעשה שוב דליל יותר בלב, איך באלמנטים העדינים ביותר שלו – לא באלמנטים הגסים, אלא באלמנטים העדינים יותר – הוא מתמוסס וחוזר לצורה האתרית. כשם שהדם נוצר בהדרגה באתר, כך בגוף האנושי של היום מתרחש התהליך ההפוך. הדם הופך להיות אתרי יותר, וזרמים של אתר זורמים ללא הרף מהדם אל הראש, כך שאנו רואים איך נבנה הגוף האתרי בכיוון הפוך באמצעות הדם. אנו רואים שמה שהתגבש מתוך הגוף האתרי בחלק הראשון של תקופת למוריה, ויצר את מחזור הדם של האדם ואת ליבו, כעת חוזר לצורתו האתרית וזורם בגוף האתרי האנושי לכיוון הראש. ואילו זרמים אתריים אלה באדם לא היו זורמים ללא הרף מהלב אל הראש, לא היינו יכולים לחשוב. לא משנה כמה היינו מנסים לחשוב על העולם ולדעת את סודותיו, לא היינו מסוגלים כלל להשתמש במוח שלנו כמכשיר לחשיבה. כמכשיר לחשיבה המוח היה לגמרי חסר תועלת אילו היה מתפקד רק כמוח פיזי. עלינו להיעזר בראייה רוחית כדי ללמוד איך המוח היה פועל היום אילו לא הייתה התערבות בפעולתו. האדם היה מסוגל אז רק לחשוב מחשבות הקשורות לצרכים הפנימיים של גופו. למשל, הוא היה יכול לחשוב: “עכשיו אני רעב, עכשיו אני צמא, עכשיו אני רוצה לספק אינסטינקט זה או אחר.” אילו האדם היה תלוי לגמרי במוחו הפיזי, הוא היה יכול לחשוב רק מחשבות הקשורות לצרכיו הגופניים שלו, הוא היה אגואיסט מוחלט. אך זרמים של סובסטנציה אתרית עדינה שבאים מהלב זורמים כל הזמן דרך המוח. זרמים אתריים אלה קשורים בעקיפין לחלק עדין וחשוב של המוח האנושי, שנקרא בלוטת האצטרובל. הם שוטפים ללא הרף את בלוטת האצטרובל, שהופכת לזוהרת ותנועותיה כאיבר במוח הפיזי מגיבות בהרמוניה לזרמים אתריים אלה הנובעים מתוך הלב. באופן זה, זרמים אתריים אלה נמצאים שוב בקשר עם המוח הפיזי ומטביעים בו חותם שמאפשר לנו לדעת, בנוסף לידע אגואיסטי, משהו על אודות העולם החיצוני, משהו שאיננו עצמנו. כך משפיע על המוח דרך בלוטת האצטרובל הדם שלנו שהפך לאתרי. תמצאו תיאור עוד יותר מפורט לגבי תהליך זה מנקודת מבט מסוימת בהרצאות שהתקיימו בפראג ושאמורות להתפרסם בקרוב בשם פיסיולוגיה אוקולטית. בהרצאות אלו הצבעתי מהיבט אחר על דברים הקשורים לתפקוד בלוטת האצטרובל. כך שאתם רואים שעל האדמה לא מתרחש רק תהליך המוביל למיצוק, אלא גם תהליך הפוך של דילול מחדש. כשאנו מבינים זאת, אנו מגיעים למסקנה שאנו נושאים בתוכנו כוחות שיגרמו לנו לחזור לצורות שהיו לנו במהלך האבולוציה של שבתאי, השמש והירח.

בתודעתו הרגילה של היום, האדם אינו יודע דבר על משחק הכוחות הנפלא שמתרחש בגופו האתרי. הוא אינו יודע דבר על התקשורת הזאת בין הלב למוח. כל מי שלומד עליה דרך התפתחות אוקולטית נעשה מודע למשהו מיוחד בזרמים אתריים אלה, וכאן הידיעה העצמית מביאה למשהו מרשים ביותר, למשהו בעל משמעות עליונה. האדם מתוודע לאופן בו כוחות אלה זורמים למעלה מהלב אל המוח, כדי לעצב את המוח בצורה כזו שהאדם יוכל להשתמש בו כמכשיר של חיי הנפש שלו. אך בו-זמנית, הוא לומד שכוחות אלה לא עברו ללא פגע דרך האורגניזם האנושי, שהם אינם עוזבים את הלב באותו המצב שבו נכנסו לתוכו. כל מה שהאדם פיתח בזמן הזה מתוך הלא מודע, כל מה שהתפתח כאינסטינקטים, כתאוות ותשוקות נמוכים יותר, נכנס שוב לזרם האתרי שעולה למעלה מן הלב. אם כן, קיבלנו כוחות אלה בתקופה הקדומה של למוריה כזרם אתרי טהור, שלא הייתה בו כל כמיהה אחרת, כל רצון אחר, חוץ מלהתעבות כדי ליצור את המבנה המופלא והמלא בחוכמה של הלב שלנו. מאז עידנים אלה אנו המשכנו לחיות כבני אדם פיזיים עם הלב הזה, ועם מחזור הדם הזה, עברנו מספר התגשמויות מבלי לדעת דבר על התמצקות זו של הגוף האתרי שלנו שיצרה את החלקים הפיזיים של הלב ושל מחזור הדם. ואנו נהיינו חדורים בחשקים, כמיהות, סימפתיות ואנטיפתיות, רגשות ותשוקות, הרגלים וטעויות, והגוף האתרי שנולד מחדש ושכעת זורם למעלה אל המוח נעשה עכור יותר, הוא התמלא בכל הדברים הללו. אנו שולחים את כולם למעלה מהלב שלנו, וכעת, מתוך ידיעה עצמית אמיתית, אנחנו נעשים ערים לכך. אנו נעשים ערים לעובדה שאת מה שקיבלנו מהאלים עצמם במעמקי גוף החיים שלנו איננו מסוגלים להחזיר לאלים באותו המצב שבו קיבלנו אותו, אלא שהוא התלכלך מישותנו אנו. בהדרגה עלינו לבחון ולדעת יותר מקרוב מה הוא הדבר שתיארתי כרגע כמעין לכלוך של ישותנו.

כדי להבין זאת, עלינו לדעת שבתחילת האבולוציה של שבתאי, או יותר מדויק לפני תחילתה, היה זרם אתרי אחד ויחיד עבור כל האנושות וכל האבולוציה של האדמה. הפיצול בכוחות הקוסמיים התרחש למעשה ברגע בו החלה האבולוציה של שבתאי. אנו נלמד מאוחר יותר גם את הסיבה לכך. כרגע אני רק מזכיר זאת. הדואליות בפעולה הקוסמית כולה התחילה רק מהרגע בו שבתאי החל להתפתח. המיתולוגיה היוונית מצביעה על כך כאשר היא מציגה את סטורן, שבתאי או כרונוס, כפי שקראו לו היוונים, כמתנגד לאביו, אורנוס. הדבר מעיד על כך שהם היו מודעים לאחדות המקורית של כל הכוחות המקרוקוסמיים. אבל כאשר סטורן או כרונוס החלו להתגבש, באותו רגע משהו מוסתר בטבעו של כרונוס הציב אותו בעמדה של התנגדות לאבולוציה הכללית. אם נחזור על מה שנאמר קודם, נוכל להביע זאת כך: בתחילת ההתפתחות של שבתאי חל מעין פיצול בקרב כל הישויות הרוחיות-אלוהיות ששלטו באבולוציה. כתוצאה מכך, כעת יש לנו זרם אבולוציוני שמעורב ישירות בכל מה שמתרחש מאז, במהלך האבולוציות של שבתאי, השמש, הירח, והאדמה שלנו, וזרם אחר הפועל במקביל לזרם ראשי זה.

אם אשתמש בדימוי פשטני, תוכלו לקבל מושג כללי על הזרם השני אם תחשבו על האוויר, האטמוספירה המקיפה את האדמה שלנו, כסובסטנציה עדינה יותר, לעומת החלקים הצפופים יותר של האדמה, המים והאלמנטים המוצקים. בדומה לכך, ניתן לדמיין שעל שבתאי, השמש והירח התרחשה התפתחות צפופה יותר, אך אבולוציה זו הייתה עטופה כל הזמן באבולוציה דלילה יותר. נוכל לדמיין שהיו ישויות רוחיות-אלוהיות שפעלו ישירות על שבתאי, השמש והירח בסובסטנציה שלהם, אבל היו תמיד ישויות רוחיות אלוהיות אחרות בפריפריה שהקיפו את הישויות הרוחיות הפועלות ישירות בשבתאי, בשמש ובירח, כשם שהאוויר מקיף את האדמה. כך הצבענו על שתי ספירות של אלים, שתי ממלכות רוחיות, שאחת מהן מעורבת ישירות בכל מה שמתרחש באבולוציה של שבתאי, השמש והירח, והשנייה שומרת על ריחוק מסוים, כביכול, ומתערבת רק מבחוץ, בעקיפין. עלינו לנסות לקבל מושג על האופן בו קטגוריה אחת של אלים קשורה לשנייה. שימו לב במיוחד לקשר בין אותם אלים שטווח הפעולה שלהם יותר מקיף, אותם אלים שמשתתפים בצורה ישירה באבולוציה של שבתאי, השמש והירח, לבין אלה שמקיפים את הגלובוס הקוסמי הזה ומלווים אותו במעין מצב של ריחוף בשלבי האבולוציה הרציפים שלו.

תוכלו להבין זאת יותר טוב אם תתבוננו קודם באדם עצמו. קחו את נפש האדם: היא חושבת. מה זה אומר, לחשוב? זה אומר ליצור מחשבות. החשיבה היא תהליך שמתרחש בתוכנו, ומצד אחד הופכת אותנו לישויות נפשיות אמיתיות, ומצד שני היא מושכת אותנו למעלה וגורמת לכך שהמחשבות שלנו יאפפו את נפשנו ללא הרף. האדם, עם מחשבותיו, אפילו כישות בעלת נפש, נמצא עדיין בשלב נמוך יחסית באירגון העולם. אך הישויות שתיארתי כאלים, וחילקתי לשני זרמים, נמצאות בשלב הרבה יותר גבוה. דמיינו לרגע שהאדם היה מסוגל לא רק לתפוס את המחשבה שלו כמחשבה, אלא שנפש האדם הייתה עוצמתית כל כך שמה שהיא חושבת היה הופך מייד לישות. דמיינו שהיינו מולידים את המחשבות שלנו כישויות, שכל פעם שהיינו אוחזים במחשבה היא הייתה מייד קיימת. (במובן מסוים היא אכן נשמרת בכרוניקה האקשית, אבל איננה הופכת לצפופה מספיק כדי לפגוש אותנו כמציאות.) דמיינו שאנחנו לא רק היינו חושבים מחשבות, אלא שעם כל מחשבה היינו גורמים להיווצרות ישות! אז תבינו מה קורה בעולם הרוחי-אלוהי. האלים שחיו בהרמוניה מלאה, בהרמוניה המושלמת שהייתה קיימת ביניהם לפני שבתאי, חשבו מחשבות. אך מחשבותיהם לא היו כמו מחשבות אנושיות, שעלינו לתאר כלא ממשיות. מחשבותיהם של האלים היו ישויות, אלים אחרים. אם כן, ישנם דורות של אלים שקיומם הוא מקורי, ואחרים שהם רק הייצוגים – הרעיונות הממשיים – של האלים הקשורים ישירות לאבולוציות של שבתאי, השמש והירח. הם האלים שמקיפים את ספירת העולם במהלך התפתחותה דרך האבולוציות של שבתאי, השמש והירח.

אם כן, קיימים שני דורות של אלים. הדור השני הוא עולם המחשבות של הדור הראשון, למעשה הוא קשור אליו כמו שהמחשבות שלנו קשורות לקיום הנפשי האמיתי שלנו. איך קראנו עד כה לאלים שהם רק המחשבות של האלים המקוריים? עקב מאפיינים מסוימים קראנו להם ישויות לוציפריות. עלינו לשייך לקטגוריה של ישויות לוציפריות את כל הישויות שניתן לומר עליהם: לאלים המקוריים היה צורך לדעת את עצמם, להציג את עצמם מול עצמם. לכן הם הפגישו את עצמם עם הישויות הלוציפריות כמחשבות קוסמיות, או כישויות-מחשבה קוסמיות, בדיוק כמו שהאדם פוגש את מחשבותיו כיום. וכשם שהאדם למעשה מגיע לידיעה עצמית קודם במחשבותיו, כך האלים המקוריים למדו לדעת את עצמם בלוציפר וצבאו. אפשר לתאר זאת אחרת. אפשר לומר שישויות אלו, שהן למעשה רק הרעיונות של האלים, תמיד היו בפיגור אחרי האלים האחרים בהתפתחותם. האלים המתקדמים השאירו מאחור חלק מעצמם, כדי שהם יוכלו להביט לאחור ולראות את עצמם בראי הזה שיצא מתוך הסובסטנציה שלהם עצמם – כשם שבחיי היומיום אנו יכולים לראות את עצמנו במראה. אם כן, הישויות הלוציפריות הן למעשה ישויות שנשארו מאחור, ישויות שהושלכו מתוך האלים המקוריים, ישויות שקיימות כדי ליצור ראי של ידיעה עצמית עבור האלים המתקדמים.

במובן מסוים מה שמתרחש במיקרוקוסמוס של נפשנו הוא תמונה שלמה של מקרוקוסמוס זה. רק שהתבנית שתוכננה מראש במקרוקוסמוס מופיעה בתוכנו בצורה הפוכה. אנו נושאים במיקרוקוסמוס שלנו העתק של הפיצול בשורות האלים, שבעקבותיו קבוצה אחת של אלים היא הקבוצה המקורית, בעוד שהשנייה נולדה מתוך הקבוצה המקורית וקיימת כדי שהאלים המקוריים יוכלו להציג את עצמם בפני עצמם. מזה תוכלו לראות היטב שבוודאי קיים הבדל גדול בין שתי הקטגוריות האלו של אלים. ההבדל ברור מאוד. ניתן לראות אותו בעובדה שכל העצמי שלנו, כולל כל מה שבלתי מודע בתוכנו, כל העצמי המקיף שלנו שממנו נוצר גם הארגון הגופני שלנו, נובע מהדור המקורי של האלים. מצד שני, מה שאנו חווים, מה שאנו יכולים לתפוס בתודעה הרגילה היומיומית שלנו בא מהדור של אותם אלים שהם רק המחשבות של האלים המקוריים.

הישות שלנו מגיעה אלינו משני צדדים. הארגון שלנו ככלל, עם כל מה שלא מודע בתוכנו, בא מהדור המקורי של האלים. מה שאנו מודעים לו בא מן הצד השני, מהדור של האלים שרק מרחפים סביב האבולוציות של שבתאי, השמש והירח. לכן, כאשר אנו בוחנים מקרוב את חיי החשיבה שלנו, אנו מרגישים שהרעיון או הייצוג המנטלי הוא, במובן גבוה יותר, רק הבת הצעירה ביותר, כביכול, של דור של אלים. אנו חשים את חוסר הממשות, את האופי החולף, החמקמקות, של חיי המודעות שלנו. זה משהו שהתגלה גם לתלמידי המיסטריות היווניות, ונעשה ברור עבורם: “יש זרמים אלוהיים שעוברים דרך כל האבולוציה, זרמים שהם מקיפים הכל, חובקים הכל, ושמזרימים לתוכנו את כל ישותם, זרמים שאנו לגמרי לא מודעים להם. ויש גם זרמים אחרים שנכנסים רק למודעות הנורמלית הרגילה.” אז היה ברור לתלמיד היווני שעליו להתעלם מהתודעה הרגילה שלו ולפנות לאלים הקדומים, אלים שנקראו גם האלים של העולמות התחתונים או של המעמקים, אלים שגם דיוניסוס היה שייך למהותם. רק כך הוא היה מסוגל לרכוש ידיעה של המהות האמיתית של האדם.

באבולוציה של העולם יש רק ישות אחת שדרכה יכול להיכנס לתוכנו משהו חדש לגמרי, כמו למשל אלמנט חדש של ראייה רוחית, אך גם אלמנט חדש של רגש ושל פעולה, חדור בכוחות אוקולטיים.

העובדה היא שמהזרם האלוהי שריחף מעל האבולוציות של שבתאי, השמש והירח, עד לנקודה מסוימת בזמן יכול היה להיכנס לחיי האדם רק מה שתיארתי כעת. זה זרם לתוך התודעה האנושית מבחוץ, כביכול, מבלי שהאדם ירד עמוק לתוך ישותו הפנימית ביותר, לתוך האזור של האלים התחתונים. ומה שזרם פנימה באופן זה לעולם לא היה מסוגל להגיע אי פעם למציאות הקוסמית האמיתית. דרך ידע חיצוני אי אפשר היה להגיע למציאות הקוסמית האמיתית. כדי להגיע למציאות הקוסמית האמיתית, למה שבמהלך העידנים הארוכים של אבולוציות שבתאי, השמש והירח, נכנס למודעות הרגילה שלנו מבחוץ היה צריך לחדור משהו שלא היה רק חיי החשיבה של האלים התת-אדמתיים, האלים הכתוניים [the sub-earthly, the Chthonic deities], אלא משהו שהיה מציאות כשלעצמו. היה צריך לחדור משהו שיגרום לחיי החשיבה שלנו – למה שנראה לנו שכאילו הופרש מנפשנו בצורת חיי החשיבה הלא ממשיים שלנו – שפתאום לרגע קצר תאחז בה מציאות ממשית… שמחשבה בעלת ערך מיוחד תמשיך להתקיים ותישאר איתנו, קרובה אלינו כמו הנפש שלנו ממש, כמציאות. היה צריך לקרות משהו כזה כדי שהאלים הנעים בהיקף יוכלו לפעול באותו אופן כמו שפעלו האלים האחרים במהלך העידנים – אותם אלים שדרך העצמי היותר מורחב שלהם פעלו ישר לתוך האירגון הגופני שלנו. משהו היה צריך לזרום לתוכנו מבחוץ, וזה היה מהווה מעין התחדשות מעולם הרוח, תחייה, התעוררות מחדש לחיים של מה שעיצב אותנו מלכתחילה ולאחר מכן נסוג לתוך מעמקי המודעות שלנו.

מה שנכנס ברגע מסוים לתוך האלים הללו מהפריפריה היה למעשה כריסטוס, שבטבילה על ידי יוחנן המטביל בירדן נכנס לגוף של ישוע מנצרת. בכריסטוס, נכנסה לחיים הפיזיים ישות אלוהית באותה הדרך שכבר צעדו בה האלים שקודם היו רק חיי החשיבה של האלים הראשונים. אך כעת, בפעם הראשונה נכנסה ישות אמיתית, ישות שאיננה רק המחשבה של האלים האחרים, אלא ממשית ועצמאית. מתוך מרחבי העולם, בהם עד אז חיו רק המחשבות של האלים האחרים, באה מחשבה אלוהית שהיא ממשית. איך זה התאפשר? זה התאפשר מפני שלפני אירוע משמעותי זה של הטבילה בירדן על ידי יוחנן חל תהליך ארוך של הכנה שנמשכה לאורך כל האבולוציה של שבתאי, השמש והירח. מה שקרה על גדות הירדן, ומאוחר יותר במיסטריה של גולגותא, הוא הד לאירוע עוצמתי אחר שהתרחש בעבר הרחוק מאד, בזמן האבולוציה של השמש.

אנו יודעים שלפני האבולוציה של האדמה, היו האבולוציות של שבתאי, השמש והירח. על האדמה אנו חווים את המיסטריה של גולגותא ואת הטבילה על ידי יוחנן המטביל. מהכרוניקה האקשית ניתן ללמוד שבמהלך אבולוצית השמש התרחש אירוע חשוב אחר. ניתן לתאר אותו כשיאו של תהליך ארוך. האלים מלמעלה היו המחשבות של האלים של מטה, והאלים האלה מלמעלה גילו שמתאים להם יותר (אם נבטא זאת בשפת היומיום) לחיות באלמנט המדולל של העולם העליון מאשר באלמנט הדחוס יותר שממנו עשויה האדמה. במהלך אבולוציית השמש, התרחשה ההפרדה הזאת בין שני הדורות השונים של האלים, שאחד מהם החליט להמשיך לחיות, כאלים הקדומים האמיתיים, עם האלמנטים של האדמה, המים והאוויר, בעוד שלאחרים היה קשה מידי להיכנס לאלמנטים הצפופים האלה, והמשיכו לחיות רק במה שאנו מכנים אלמנטים אתריים, בהתחלה עם אתר החום, ולאחר מכן עם אתר האור, האתר הכימי ואתר החיים. ניתן לתאר שני דורות אלה של אלים הפועלים זה לצד זה כך שהאלים מקבוצה אחת בחרו בדרך הקשה יותר, שלקחה אותם דרך האלמנטים הצפופים, הדחוסים יותר, בעוד שהאלים מהקבוצה השנייה בחרו בדרך הקלה, ומרחפים סביב הדור הראשון באתר הכימי ובאתר החיים, שמתוכם הם יצרו את גופיהם. כל מה שחי באלמנטים האתריים העדינים התפתח באופן זה. התפתחו כוחות שלטווח הרחוק היו מסוגלים לחיות רק באלמנטים היותר עדינים אלה. דבר זה התרחש בעיקר במהלך אבולוציית השמש.

אך לקראת האמצע של אבולוציית השמש, קרא משהו מדהים. ישות מסוימת פיתחה כוחות שלא היו בהתאם לאלמנטים העדינים, המדוללים יותר של האתר. במקביל עם המיסטריה של גולגותא שאנו קוראים לה קורבן האדמה הגדול, אנו יכולים לדבר על קורבן שמש, בכך שישות שבחרה לחיות בין האלים שרצו לחיות רק באלמנטים העדינים יותר פיתחה למרות זאת כוחות של התעבות שמתאימים לאלמנטים של האדמה. לכן, מאז אבולוציית השמש, בשורה של הישויות המצוידות רק בכוחות שמתאימים לספירות האתריות, קיימת ישות שבתוך האתר הקוסמי נמצאת בקשר פנימי עם האלמנט של האדמה. מאז האבולוציה של השמש, ישות זו חיכתה לרגע הנכון כדי להחדיר את הכוחות שהיא פיתחה לתוך האדמה עצמה. לזכותו הגדולה של זרטוסטרא ייאמר שהוא זיהה: “בשמש בשמיים ממעל נשאר משהו מאבולוציית השמש הקדומה. כעת ישות זו נמצאת בשמש. אך מתקרב הרגע בו היא גם תוריד לאדמה את צורתה המתאימה לאלמנטים של האדמה.” ואז הגיע הזמן בו האנושות, עדיין לא מספיק בשלה כדי לזהות ישות זו שהפכה בעצמה לחלק מהעולם האתרי, יכלה למרות זאת לזהות אותה כהשתקפות. זה היה שלב בדרך.

כך במהלך האבולוציה, מסיבות שנפרט מחר, ישות זו התגלתה בפני האנושות, בהתחלה לא באופן ישיר, אלא בצורה משתקפת, שאנו יכולים לתאר אותה כקשורה למציאות כמו שאור הירח, שהוא אור שמש משתקף, קשור לאור הישיר של השמש. אותה ישות שהתחילה להתכונן למעשה הגדול שלה בגולגותא במהלך אבולוציית השמש הקדומה, התגלתה קודם לאנושות בצורה משתקפת. ולצורה משתקפת זו העם העברי הקדום קרא יהווה. יהווה הוא ההשתקפות של כריסטוס. הוא למעשה זהה לכריסטוס, רק שהוא התגלה בראי, טרם זמנו, באורח נבואי, עד שהגיע הזמן הנכון להתגלות לא רק כהשתקפות, אלא בצורתו הוא, בצורתו הטהורה.

כך אנו רואים שהאירוע החשוב ביותר עבור האדמה הוכן בשמש הקדומה, אנו רואים שהאנושות התכוננה לקראת כריסטוס דרך התרבות העברית הקדומה. אנו רואים את הישות שפעם נפרדה מהאדמה ועברה לשמש כעת חוזרת שוב לאדמה, אך אנו גם רואים שהיא התגלתה קודם לאדם כדמות משתקפת. יהווה קשור לכריסטוס האמיתי כמו שהאלים העליונים קשורים לאלים מלמטה, הוא הייצוג של כריסטוס האמיתי, ובעבור בעלי ראייה רוחית, הוא דומה לו לגמרי. כך במובן מסוים אנו יכולים לדבר על יהווה-כריסטוס, ובכך להבין את המשמעות האמיתית של הבשורות, שמספרות שכריסטוס עצמו אמר: “אם תרצו לדעת אותי, אז עליכם לדעת איך משה והנביאים דיברו עלי.” כריסטוס ידע היטב שכאשר בני האדם דיברו על יהווה, הם דיברו עליו, ושכל מה שנאמר על יהווה נכון לגביו, כמו שהדמות המשתקפת במראה קשורה לארכיטיפ שלה.