פלאי העולם – 01

פלאי העולם

מבחני הנפש התגלויות הרוח

רודולף שטיינר

Bn/GA 129

מס' שמידט S-2427

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס'1

מקורה של האמנות הדרמטית בחיי הרוח האירופאים. המיסטריה של אלאוסיס

מינכן, 18 באוגוסט 1911

את דברי הפתיחה של הפסטיבל שלנו השנה שמנו בפיו של הרמס,[1] שליח האלים, וכשאנו חושבים על מה שמדע הרוח שלנו שואף להיות, אולי יש לראות בכך משהו סימבולי. כי בשבילנו מדע הרוח איננו רק מקור של ידע רגיל לגבי העולם, אלא "מתווך": דרכו אנו יכולים באמת לעלות לאותם עולמות עליונים שמשם, על פי היוונים הקדומים, היה זה הרמס שהביא לבני האדם את הניצוץ שיכול היה להצית בהם את הכוחות המובילים למעלה לספירה העל-חושית. ובקשר למילים אלו של הרמס, אולי יורשה לי היום, בהרצאת מבוא זו, להוסיף כמה הערות לדברים שהדהדו כאן על הבמה מהמופעים של הימים האחרונים, כדי שדברים אלו יוכלו להשתלב עם כל מה שייאמר בהרצאות הבאות.

מופעים אלו לא הוצגו אך ורק כמעין תוספת שתקשט או תייפה את הפסטיבל שלנו; יש לראות בהם חלק אינטגרלי עמוק מהאירוע השנתי שמתקיים כאן כבר שנים רבות, ומוקד של הפעילות הרוחית-מדעית שלנו כאן במינכן. השנה עלה בידינו לפתוח עם חידוש של הדרמה שהיא המקור של כל אמנות הדרמה המערבית, דרמה שניתן להבין אותה באמת רק אם נתבונן מעבר לכל המסורת ההיסטורית של אמנות הדרמה במערב. עובדה זו גם הופכת דרמה זו להקדמה ראויה לאירוע כמו שלנו, כי היא עומדת על הקרקע של מדע הרוח. דרמה זו מחזירה אותנו בזמן לאותה תקופה בהתפתחות התרבות האירופאית שבה עדיין לא היו מופרדות זו מזו הפעילויות הרבות של האינטלקט והנפש של האדם שכיום מובדלות ומחולקות למדע, אמנות ודת. דרמה זו מחזירה אותנו ברגש להתחלות הראשונות של האבולוציה התרבותית האירופאית, עד לתקופות בהן תרבות מאוחדת, שנולדה ישירות מתוך חיי רוח עמוקים ביותר, הציתה באנשים להט דתי לנוכח הרבדים הנעלים ביותר שנפש האדם מסוגלת להגיע אליהם; הייתה זו תרבות בה פעמו החיים הדתיים. ניתן אף לומר שהתרבות הזו הייתה למעשה דת. אנשים לא ראו בדת ענף נפרד בתרבות שלהם, אלא דיברו על דת גם כשהיו עסוקים ישירות בעניינים המעשיים של חיי היומיום. עיסוק זה בעצמו הועלה לרמה של דת, כי הדת הקרינה על כל חוויה שהייתה לאדם. אך דת ארכיטיפית זו הייתה עוצמתית מאוד מבחינה פנימית, והייתה עוצמתית מאוד בפעולותיה הייחודיות. היא לא הייתה מוגבלת רק לרגש דתי של התרוממות רוח מעורפלת לנוכח הכוחות הגדולים של היקום; ההשראה שלה הייתה כה עוצמתית שחלק מפעולותיה הייחודיות לבשו צורות שלא היו אלא צורותיה של האמנות. החיים הדתיים זרמו וגלשו לתוך צורות נועזות, והדת הייתה אחת עם האמנות. האמנות הייתה בתה של הדת, ועדיין חיה בקרבה אינטימית עם אימה. שום רגש אמנותי בימינו אינו מכיל את העוצמה בה התמלאו כל אלה שהשתתפו במיסטריות הקדומות וראו את החיים הדתיים זורמים לתוך צורות האמנות.

אך בו זמנית, דת ארכיטיפית זו ביחד עם בתה, האמנות, היו כל כך מטוהרות, עלו כל כך גבוה לספירות המזוקקות של החיים הרוחיים האתריים, שהשפעתן הולידה משהו בנפש האדם, משהו שבימינו נשארה ממנו רק השתקפות חלשה, השתקפות מופשטת, במדע ובידע שלנו. כאשר הרגש התעצם, התמלאה הנפש בהתלהבות כלפי מה שגלש מן הדת לתוך צורה אמנותית, אז ניצת בנפש הידע אודות האלים והדברים האלוהיים, הידע אודות ממלכת הרוח. אם כן, הדעת הייתה הבת השנייה של הדת, וגם היא חיה בקשר הדוק עם האֵם הארכיטיפית של כל תרבות.

אם נשאל את עצמנו מה אנו מקווים להשיג עם הצעד ההתחלתי הקטן של היום, התשובה היא שאנו היינו רוצים להצית מחדש באנושות מעין איחוד, מעין הרמוניה, בין האמנות והמדע. כי רק כך יכולה הנפש, עם הלהט של הרגש, ועם התעצומות של כל מה שטוב ברצון שלנו, להחדיר לכל היבט של התרבות האנושית את אותו חזון עוצמתי שיוביל את בני האדם שוב לגבהים האלוהיים של הקיום, ובו-בזמן לחדור לפעולות השגרתיות ביותר של חיי היומיום. אז החיים שאנו מכנים חילוניים יהפכו לחיים קדושים, כי הם חילוניים רק מפני שאנשים שכחו את הקשר שלהם עם המקור האלוהי של הקיום כולו.

האירוע שארגנו השנה מיועד להיות ביטוי ישיר של רגש זה, שחייב להחיות אותנו כדי שהאמיתות של מדע הרוח יכנסו למעמקי הנפש של האדם. לכן, על פי מדע הרוח, במשמעות האמיתית של מילים אלו, עלינו לראות במיסטריה של אלאוסיס מעין שמש אשר שולחת את קרניה ללבבות שלנו, ואשר יכולה לעורר תפיסה אמיתית לגבי מהו מדע הרוח.

מה שאנו מכירים כדרמה, מה שמוכר במערב כאמנות הדרמה והגיעה לשיאה עם שייקספיר, היא זרם של חיי הרוח שמקורו במיסטריה; הדרמה היא הפיכה של מיסטריה קדומה למשהו חיצוני. אם אנו מנסים להתחקות אחר מקורותיה, אנו מגיעים למשהו שדומה למיסטריה של אלאוסיס.

רעיון זה כבר נכח במחשבותינו לפני מספר שנים, כשהפקנו דרמה זו בקונגרס של החברה התיאוסופית במינכן. אולי יורשה לי להזכיר אירוע שעשוי לשפוך אור על מטרותינו, כי אירועים יומיומיים יכולים להיות מאוד רלוונטיים לאידיאל הרוחני שמרחף בפני מחשבותינו. כאשר התחלנו לפני זמן מה להתכונן לקראת ההפקה של ילדי לוציפר,[2] נזכרתי במשהו שאני חושב שהשפיע מאוד על מהלך ההתפתחות המדעית-רוחית שלנו במרכז אירופה. כשאני הגעתי למסקנה שהגיע הזמן שאקשור את העבודה הרוחנית שלי עם מה שאנו מכנים אנתרופוסופיה או מדע הרוח, דיון על מחזה זה, ילדי לוציפר, היה מה שנתן לי את ההזדמנות לה הייתי זקוק. אחרי הדיון הזה, נתנו למחשבות שלנו על עבודתנו לעבור תקופת התפתחות של שבע שנים. אך הזרע שנטמן בנפשותינו עם המילים שנאמרו על ילדי לוציפר התפתח בינתיים בשקט בלבבותינו, על פי החוק של הריתמוס של שבע שנים. בסוף שבע השנים, היינו מוכנים להפיק גרסה בגרמנית של ילדי לוציפר בפתיחת האירוע השנתי שלנו במינכן.

בהרצאה של היום, שמשמשת כהקדמה להרצאות הבאות, יורשה לי אולי לקשר מחשבה זו למחשבה אחרת, שנובעת מעומק ליבי, מביטחון עמוק ביותר. יש לצקת בצורה ייחודית את אותו סוג של חיי רוח שבעתיד ישפיעו יותר ויותר על החשיבה המערבית. היום ניתן לחשוב על האנתרופוסופיה או מדע הרוח באופנים שונים. אנשים לא תמיד חושבים בהתאם למה שהקיום דורש, בהתאם לכוחות האבולוציה הפועלים באדם, אלא הם חושבים בהתאם לרצונם שלהם, בהתאם לרגשות שלהם. לכן, אדם זה או אחר יכול לראות דבר זה או אחר כאידיאל הנכון. יש אידיאלים רבים באנתרופוסופיה, על פי הלכי הנפש בלבבות של בני האדם, על פי האופן בו הרגשותיהם מעוררים בהם נטייה זו או אחרת. אך אוקולטיזם אמיתי, שהתפתח לרמה גבוהה יחסית, עוזר לנו לראות שכיסופים כאלה לאידיאל תמיד קשורים לאישיות שלנו. אידיאלים מסוג זה הם למעשה רק מה שאדם זה או אחר היה רוצה שייקרא אנתרופוסופיה, משהו שהרגשות האישיים שלו והמבנה של האינטלקט שלו גורמים לו להאמין שהוא הדבר הטוב ביותר. האנתרופוסופיה איננה התחום היחיד שעליו אנשים מגבשים את דעותיהם מתוך רגשות ומניעים אישיים, אך מדע הרוח חייב ללמוד לא לקחת כאמת מידה את מה שנובע מתוך רגש אישי. כבני אדם, אנו תמיד עלולים לטעות, לא משנה עד כמה נאמין שאנו מטפחים אידיאל חסר אנוכיות. אנו יכולים לגבש דעה אודות מה שחייב לקרות באבולוציה של האנושות רק כאשר איננו מרשים לרגשות האישיים שלנו להשפיע עלינו בקשר לאידיאל, וכאשר איננו שואלים עוד מה אנו עצמנו רואים כדרך הטובה ביותר שיש להתייחס למדע הרוח. כי אנו יכולים להגיע לדעה אמיתית רק אם ניתן לדרישות של החיים לדבר, ללא כל קשר לנטיות שלנו, ללא כל קשר לסוג הביטוי הספציפי של חיי רוח שאנו מעדיפים. אנו יכולים להגיע לדעה אמיתית רק אם נשאל את עצמנו איך התפתחה הציביליזציה האירופאית במאות השנים האחרונות, ומהן צרכיה המיידיים. אם נציב לעצמנו שאלה זו ללא משוא פנים, נקבל תשובה כפולה. קודם כל, כדי שחיי הרוח האירופאים לא יתייבשו, כדי שהם לא יהפכו ל"מדבר", הצורך הגדול מכולם – וזה מה שמראות כל ההתרחשויות בחיי החשיבה כיום – הוא במדע הרוח. שנית, היא זקוקה למדע רוח שמתאים לתנאים שהתפתחו לאורך מאות השנים, לא בתוך אינדיבידואל זה או אחר, אלא באירופה ככלל. אבל אנו נוכל להביא מדע רוח שעונה לתנאים אלה רק אם נשאל את עצמנו באופן בלתי אנוכי מה האירופאים למדו לחשוב ולהרגיש במאות השנים האחרונות, ולמה הם צמאים כאמצעי להעמקה רוחנית של חייהם.

אם נשאל את עצמנו שאלה זו, אז כל הסימנים של התקופה מראים לנו שהתשובה לא יכולה להיות ההמשך של האוקולטיזם או המיסטיציזם כפי שהוא מוכר כבר אלפי שנה, באותו האופן בו הוא הביא ברכה גדולה לעמים שונים. ההמשך של המסורת המיסטית הזאת כפי שהיא הייתה מוכרת תמיד, כפי שהיא הגיעה אלינו דרך ההיסטוריה, אינו יכול לספק את הצרכים של הציביליזציה האירופאית. יהיה זה חטא כלפי התרבות האירופאית וכל מה שקשור אליה אם רק נצלול לתוך האוקולטיזם הישן; זה היה אומר שאנו מעמידים את ההעדפות האישיות שלנו מעל הצרכים של הקיום. לא משנה עד כמה תהיה גדולה הנטייה שלנו לצורה זו או אחרת של אוקולטיזם קדום, עלינו לדכא אותה, ולשאול את עצמנו לְמה זקוקים האנשים בתנאים שנוצרו במשך מאות שנים של התפתחות. הסימנים של התקופה מבהירים היטב גם שמה שאנו מכנים מדע מודרני, עם כל ההערכה שהוא זוכה לה כיום, עם כל הסמכות שניתנת לו כיום, הוא כמו עץ שעבר כבר את שיא התפתחותו ויישא מעט מאוד פרי בעתיד. כשאני אומר שמה שמוכר היום כמדע פיזי הוא ענף הולך וקמל בשמיים הרוחיים והמנטליים של האנושות, אני יודע שזה ייחשב להצהרה נועזת, אבל היא איננה נאמרת סתם. המדע עשה שירות טוב. אם אנו זורים אור על מצב קיומו, כפי שעשיתי בדבריי, אין זה אומר שאנו מזלזלים בהישגיו.

לא האוקולטיזם הקדום ולא המדע המודרני יוכלו לספק את הצורך העמוק ביותר של האנושות בעתיד, הצורך ליצור קשר בין נפש האדם וההתגלות הרוחית. זה מה שריחף לפנינו כשהתחלנו לפני מספר שנים לפתח את חיי הרוח בקווים רחבים יותר. ואם יורשה לי לומר משהו שהוא עניין הן של רגש והן של ביטחון באמונה, הייתי אומר שמנקודת מבט אובייקטיבית וללא דעות קדומות, העבודה של ידידינו היקר אדוארד שורה (Edouard Schuré), המקודשים הגדולים,[3] ההולכת בנתיב אמצעי בין אוקולטיזם היסטורי גרידא, שניתן לקרוא עליו בכל מקום מתיעוד היסטורי, לבין ההשכלה האקדמית שהיא ענף ציביליזציה הולך וקמל, היא התחלה ספרותית בעלת חשיבות יוצאת מן הכלל באותו סוג של חיי רוח שכל אירופה תהיה זקוקה לו בעתיד. היא התחלה משמעותית ביותר לקראת ההבנה של האנתרופוסופיה האמיתית, האנתרופוסופיה אשר מתבוננת בחיים ישירות, רואה איך חיי הרוח כיום הם כמו טיפטוף איטי, ורואה איך הזרם יתרחב. ציינתי זאת בתחילת ההרצאות שלי כאן לפני שנה.[4] כל מי שמסוגל לראות במידה כלשהי אל תוך העתיד, כל מי שרואה מה העתיד דורש מאיתנו, יודע שעם המקודשים הגדולים נעשה צעד ספרותי ראשון לאורך אותו שביל זהב אמצעי בין האוקולטיזם הקדום לבין המדע המודרני אך מתנוון, ושהתחלה יפה וחשובה זו שהספר כבר עשה עבור כל המדינות האירופאיות תלך ותלבש עוד ועוד צורות. הלך החשיבה של הספר מעורר בנו רושם של סימפתיה לא בגלל ההעדפה האישית שלנו בעד צורה זו או אחרת של מדע הרוח, אלא מפני שאנו רואים שהצרכים של הציביליזציה האירופאית, שקולם מורגש בצורה יותר ויותר תובענית, דרשו שתהיה התחלה ספרותית שכזו. אם אתם מכירים ספר זה, אתם יודעים עד כמה מרשים האופן בו הוא מפנה את תשומת הלב למיסטריה של אלאוסיס, נושא אותו שורה פיתח הלאה במקדשים של המזרח.[5]

איזה סוג מחשבות מתעוררות בנו עקב האינדיקציות – האנתרופוסופיות במובן הטוב ביותר – אותן אנו מוצאים במקודשים הגדולים ובשחזור של המיסטריה של אלאוסיס? אם נסתכל לאחור אל המקורות הראשונים של חיי הרוח והאמנות באירופה, נמצא שם שתי דמויות, דמויות שיש להן משמעות עמוקה להבנה תיאוסופית אמיתית של כל חיי הרוח המודרניים – שתי דמויות שבולטות כייצוגים סימבוליים של אימפולסים רוחיים גדולים. עבור מי שמסוגל להתבונן מתחת לפני השטח של חיי הרוח של היום, דמויות אלו מופיעות כמו שתי קרני אור נבואיות: פרספונה ואיפיגניה. עם שני שמות אלו אנו למעשה נוגעים, מבחינה מסוימת, בשתי נפשות באדם המודרני, שתי נפשות שיכולות להגיע לאיחוד ביניהן רק דרך מבחנים נפשיים קשים ביותר. במהלך הימים הבאים נראה באופן יותר ברור איך פרספונה מעוררת בליבנו את המחשבה של אימפולס שרמזנו אליו לעתים קרובות בלימודים המדעיים-רוחיים שלנו. פעם האנושות קיבלה את היכולת להשיג ידע באופן שונה מזה של היום. מהרצאות קודמות אנו יודעים על ראייה רוחית קדומה, שבזמנים הקדומים נבעה מטבע האדם, כך שתמונות של ראייה רוחית עלו באופן בלתי נמנע בנפש האדם, כמו שהרעב והצימאון והצורך באוויר עולים בגוף האדם. לתוך תמונות אלו זרמו סודות של עולמות הרוח. זאת הייתה המתנה הקדומה של ראייה רוחית, שפעם האדם ניחן בה, ושנלקחה ממנו עקב הלידה ההדרגתית של הידע בצורתו המאוחרת יותר. במידה מסוימת, היווני הקדום חש שכבר בתקופתו מתרחש האונס של הראייה הרוחית הקדומה על ידי הידע המודרני, וחזה שזה יקרה יותר ויותר בעתיד – עתיד שכעת הוא ההווה שלנו. לכן הוא הפנה את מבטו למעלה אל אותה דמות אלוהית ששחררה בנפש האדם ישירות מתוך הטבע האלמנטלי את הכוחות שהובילו לראייה הרוחית הקדומה ההיא. הוא הביט למעלה אל האלה פרספונה, שהייתה המלכה של ראייה רוחית עתיקה זו, שהייתה מחוברת לטבע האדם. ואז היווני הקדום הזה אמר לעצמו: "במקום הראייה הרוחית הקדומה הזו, תלך ותתפשט תרבות אחרת, תרבות שאותה מנהלים בני האדם בעצמם, תרבות שנולדה מבני אדם, נולדה מבני אדם שכבר איבדו את הראייה הרוחית העתיקה."

בתוך התרבות שהיווני הקדום קישר לשמות של אגממנון, אודיסאוס, מנלאוס, אנו מוצאים את התרבות החיצונית אותה אנו מכירים היום, שאין בה שום נגיעה של הכוחות של ראייה רוחית. זוהי תרבות בה ההנחה היא שהידע שקיים אודות הטבע וחוקיו מועיל כדי למצוא בסיס פילוסופי לסודות הקיום בדיוק כמו לייצור כלי נשק. אך האדם כבר אינו מרגיש שתרבות שכלתנית מסוג זה דורשת הקרבה – הוא כבר אינו מרגיש שכדי לרכוש אותה עליו להקריב קורבן במובן העמוק יותר לישויות הרוחיות העליונות שמנהלות את העולמות העל-חושיים. למעשה, את הקורבנות האלה מקריבים בכל מקרה, אך בני האדם עדיין אינם ערניים מספיק כדי לשים לב אליהם. היווני הקדום כן שם לב שתרבות חיצונית זו שאותה הוא ייחס לזמנים של אגממנון, מנלאוס, אודיסאוס, כרוכה בהקרבה; הבת של הרוח האנושית היא זו שבמובן מסוים יש להקריבה שוב ושוב. והיווני הקדום ייצג הקרבה מתמשכת זו אותה תובעת התרבות האינטלקטואלית כהקרבתה של איפיגניה, בתו של אגממנון. אם כן, לשאלה שעולה מהקרבתה של איפיגניה מהדהדת תשובה נפלאה! אילו לא היה ניתן לאנושות שום דבר מלבד אותה תרבות חיצונית שאת התחלותיה ניתן לייחס, כפי שהבין זאת היווני הקדום, לאגממנון, מנלאוס, אודיסאוס, אז עקב השפעתה בלב האנושי, הכוחות העמוקים ביותר של הנפש היו קמלים ועוברים מן העולם. רק מפני שהאנושות שמרה על הרגש שעליה להקריב קורבן מתמשך, ושעליה להפריד מתוך התרבות האינטלקטואלית הכללית הזו טקסים שלא בצורה שטחית, אלא במובן יותר עמוק, אפשר לכנות אותם טקסים של כוהנים – רק עקב כך, התרבות האינטלקטואלית ניצלה מהתייבשות. כשם שאיפיגניה הועלתה כקורבן לאלה ארטמיס, אך דרך ההקרבה שלה הפכה לכוהנת, כך במהלך אלפי השנים שעברו היה צורך לנקות ולטהר אלמנטים מסוימים מהתרבות האינטלקטואלית שלנו, ולתת להם אופי דתי-כוהני בקורבן לאלים העליונים, כדי שהם לא יגרמו ללב ולנפש האדם לנבול ולהתייבש. כשם שפרספונה מסמלת את המנהיגה של התרבות הקדומה של ראייה רוחית, כך איפיגניה מייצגת את הקורבן המתמשך אותו חייבת להקריב השכלתנות שלנו על מזבח החיים הדתיים העמוקים יותר.

שני הגורמים הללו כבר חיו בחיי התרבות האירופאיים מאז התקופה של יוון העתיקה ועד לתקופה שלנו – מאז שסוקרטס חטף את החשיבה המדעית מתוך התרבות המאוחדת העתיקה, ועד לתקופה בה ניטשה המסכן, במאמצי נפשו, בחר בדרך של הפרדת שלושת הענפים של התרבות – מדע, אמנות ודת – וכתוצאה איבד את האיזון שלו. כי כבר ישנם כוחות שפועלים למען האיחוד מחדש של מה שהיה צריך להיות מופרד במשך אלפי שנים, מפני שהעתיד כבר מאיר את ההווה עם אתגר זה. העידן הנוכחי, דרך נציגיו – אנשים שקיבלו השראה מרוחות העידן – היה צריך להבין שוב את שני האימפולסים שאותם תיארנו, ולקשר אותם עם השמות של פרספונה ואיפיגניה. ואם מבינים זאת, מבינים גם את המשמעות של המעשה של גיתה כשהוא צלל לתוך חיי יוון העתיקה, והביע בסמל של איפיגניה את מה שהוא עצמו הרגיש שהוא השיא של אמנותו. כשהוא כתב את איפיגניה שלו, שמבחינה מסוימת מהווה ביטוי סימבולי ליצירתו כולה, גיתה נגע בפעם הראשונה בעושר הרוחני של התקופה של אירופה העתיקה. מתוך מעשה זה של גיתה, מהדהדת אלינו היום המחשבה הנסתרת: "כדי שאירופה לא תיחרב עקב השכלתנות שלה, עלינו לזכור את ההקרבה המתמשכת שהתרבות האינטלקטואלית חייבת להקריב לתרבות הדתית." כל התחום של התרבות האינטלקטואלית מהווה עבור חיי הרוח הגבוהים יותר אווירה קשוחה כמו המלך תואס באיפיגניה. אך בדמותה של איפיגניה עצמה אנו פוגשים רוך והרמוניה, שאינם שונאים עם אלו ששונאים אלא אוהבים עם אלו שאוהבים. לכן כאשר גיתה קיבל השראה להציג את איפיגניה שלו בפני אירופה כדי להעיד על ההקרבה המתמשכת של השכלתנות, הייתה זו תזכורת ראשונה לאימפולסים החשובים ביותר עבור חיי הרוח של אירופה. אנו יכולים באמת להרגיש שהישויות הרוחיות המביאות השראה לזמנים המודרניים מילאו את נפשו באור.

היה צורך בתזכורת שנייה, לה נאלצנו לחכות קצת יותר זמן – תזכורת המצביעה על עידן בו עדיין חיה התרבות הקדומה של ראייה רוחית, התרבות הקשורה לשם פרספונה. בספרו של אדוארד שורה: המקודשים הגדולים, בפרק שעולה לשיא מסוים באופן בו מתוארת המיסטריה של אלאוסיס, שוב ניתן להרגיש שישויות הנותנות השראה לחיי הרוח האירופאית פועלות כדי לעורר מתוך החושך המנצנץ של העידן הכרה הולכת וגוברת בצורך להצית מחדש את התרבות הקדומה של ראייה רוחית שאותה מייצגת פרספונה. קוטב אחד של חיי הרוח האירופאים מופיע בהתחדשות של הדמות העתיקה של איפיגניה. הקוטב השני מופיע עם ההצגה מחדש של המיסטריה של אלאוסיס מאת אדוארד שורה. ועלינו לראות שאחד הכוכבים המיטיבים ביותר שולט במאמצים שלנו, בכך שההפקה הזאת של המיסטריה של אלאוסיס יכולה לשפוך את אורה על החיים האנתרופוסופיים שלנו בנוכחות מי שיצרה אותה, האדם שכבר שנים רבות שימח את ליבנו בנוכחותו.

מה שאמרתי הוא עניין של הרגשה רק באופן חלקי. מהיבט אחר, זאת מחשבה העולה מתוך הביטחון המפוכח והאובייקטיבי ביותר. אם הבעתי היום ביטחון זה, זה משום שאני מסכים אם גיתה ש"רק מה שמביא פרי הוא אמיתי" – פנינה של חוכמה עבור כל השאיפה והמאמץ שלנו לידע. אם יש סימן כלשהו שמה שאנו עושים בשנים האחרונות נושא פרי, אנו יכולים להודות בכך שהחשיבה שהביאה השראה לעבודה שלנו של שנים רבות, החשיבה שהייתה תמיד נוכחת כאורח חבוי, כאח לנשק, הוכיחה עצמה כאמיתית באמצעות הפירות שהיא הביאה. בימים הבאים, כשנתחיל לדבר על "פלאי הטבע, מבחני הנפש והתגלויות הרוח," נדון בדברים רבים שימחישו את הנושא שלנו ויהיו קשורים למה שאמרתי על איפיגניה ופרספונה. כאן הרשו לי לומר מראש שכשם שאיפיגניה היא בתו של אגממנון – אחד מהגיבורים האלה שהיוונים העתיקים מייחסים להם את תחילת הפולחן של השכלתנות במובנו הרחב ביותר, עם הצורות המעשיות והאגרסיביות שהוא לובש – כך פרספונה היא הבת של דמטר. אנו נראה שדמטר היא השליטה של הפלאים הגדולים ביותר של הטבע, היא צורה ארכיטיפית שמצביעה על תקופה בה חיי המוח האנושי עדיין לא היו מנותקים מהחיים הכלליים של הגוף, תקופה בה התזונה באמצעות מזון חיצוני והחשיבה באמצעות הכלי של המוח לא היו תפקודים שונים. כאשר הגידולים בשדות שגשגו, אנשים עדיין הרגישו בתקופה ההיא שהחשיבה חיה שם, שהתקווה זורמת על השדות וחודרת את פעילות הפלא של הטבע כמו שירת עפרוני. הם עדיין הרגישו שביחד עם הסובסטנציה החומרית נספגים לגוף חיים רוחיים, והוא מטוהר, הוא הופך לרוח – כמו האימא הארכיטיפית, הרגישו שמה שנולד ממנה באופן אלמנטלי הופך לפרספונה בבן אדם עצמו. השם של דמטר מפנה אותנו בחזרה לאותן תקופות רחוקות בעבר כאשר טבע האדם היה כל כך מאוחד שחיי הגוף היו בו-זמנית חיים רוחניים, שכל האסימילציה הגופנית הלכה יד ביד עם אסימילציה רוחנית, אסימילציה של חשיבה. היום אנו יכולים ללמוד על איך היו הדברים אז רק מהרשימות האקשיות. מהרשימות האקשיות אנו לומדים שפרספונה היא הבת האמיתית של דמטר. משם אנו לומדים גם שארוס, דמות נוספת המופיעה בשחזור של המיסטריה של אלאוסיס, מייצג את האמצעים שדרכם, על פי הרגש היווני, הכוחות של דמטר הפכו להיות, במהלך התפתחות האדם, מה שהם כיום. כאשר דמטר עומדת בפנינו על הבמה, עם נזיפה חמורה של כוח בראשיתי, שחודר לכל רגש אנושי כאילו דרך קסם, כל הפלא של הטבע האנושי מופיע מייד בפני הנפשות שלנו. בדמטר, עומד בפנינו משהו שמדבר בכל העידנים כאימפולס של טבע האדם. כאשר דמטר נמצאת על הבמה, אנו מרגישים שהוא זורם אלינו. דמטר היא הנציגה העוצמתית ביותר של ה"צניעות"[6] – כפי שאנו קוראים לה היום בצורה מופשטת – אותה עוצמה ארכיטיפית הנושאת פרי בשפע, כאשר אין היא סתם סגפנות, אלא חובקת את האהבה הארכיטיפית של האנושות. מצד שני מה מדבר אלינו מדמותו של ארוס? האהבה בניצניה, האהבה התמימה. ארוס הוא שליטה של אהבה זו. כך הרגישו היוונים.

ועכשיו הדרמה מוסיפה להתגלות. איזה כוחות פועלים בעוצמה מחיה לאורך הדרמה כולה מתחילתה ועד סופה? הצניעות, שהיא בו זמנית אהבה ארכיטיפית בכל פוריותה, והאהבה התמימה, האהבה בניצניה, הן אלו ששולטות בתוך הדרמה, כשם שבחוץ, בקרב הפלאים היומיומיים של הטבע, שולטים הכוחות של החשמל החיובי והשלילי. כך בכל המרחב בו זורמת דרמה ארכיטיפית זו, דרמה זו שמלאה בציפייה, אפשר לחוש באופן פחות או יותר מודע משהו מן הכוחות הפועלים מאז תחילת הזמן ושעדיין חודרים לתוך החיים המודרניים שלנו; למרות שאת הזרמים הארכיטיפיים האלו, את הזרם של דמטר ואת הזרם של ארוס, יספגו בעתיד יותר ויותר הנטיות המגולמות בשלוש הדמויות לונה, אסטריד ופיליה. בימים הבאים אנו נסביר זאת באופן ברור יותר. אנו נראה קשר חי בין, מצד אחד, הזרמים ששייכים למקורו של האדם, דמטר וארוס עם פרספונה ביניהם, ומצד שני משהו שמתחיל להתעורר בנו בצורה עדיין מעורפלת ולא אישית. זהו משהו כמו מעין מצפון רוחי, שכעת קורא לנו מהספירות הבלתי מוכרות, ועדיין אינו יוצא אל הבמה. זהו רק קול שנשמע מבחוץ. אני מתכוון לשלוש הדמויות לונה, אסטריד, פיליה, בנותיה האמיתיות של פרספונה.

ניסיתי להציג בפניכם את הרגשות שגרמו לנו לתת מקום כבוד בתחילת הלימודים שלנו למיסטריה של אלאוסיס, בצורתה המחודשת ביצירתו של אדוארד שורה. אין ספק שההכשרה אותה קיבלתם בשנים האחרונות תאפשר לכם לצפות בהצגות של יצירה חשובה זו באופן שצריך להיות טבעי לנו בתנועה האנתרופוסופית. היום קל מדי להאשים אותנו בחובבנות בהשוואה למה שמופיע כאמנות דרמטית בעולם החיצוני. קל להצביע על הטעויות שאנו עושים כולנו אם באמצעים הדלים שלנו אנו מנסים להתמודד עם יצירה גדולה כמו המיסטריה של אלאוסיס. אבל אנחנו לא מנסים, או לפחות איננו צריכים לנסות, להציג את הדברים באותו האופן כמו שזה נעשה על הבמות המודרניות הרגילות. מי שכבר יש לו מושג כלשהו לגבי החותם שאותו עלינו להטביע באמנות מתוך הידע הרוחני הייחודי שלנו יידע שמטרתנו שונה לחלוטין. הוא יידע גם שהצגות שיוכלו להגיע למושלמות מסוימת בעתיד חייבות להתחיל במצב הלא מושלם שלהן עכשיו. איננו אמורים להתחרות עם מופעי במה רגילים. איננו שואפים לדבר כזה, וזו טעות אפילו לעשות השוואות כאלה. מבקר התיאטרון יכול לומר כל מה שברצונו על מופעי במה אחרים, אך מבחינת המטרות של מדע הרוח, מבחינת מה שצריכות להיות מטרותינו, הוא חובבן אפילו בתחום האמנות.

אלו מכם שחווים את אותה הכרת התודה העמוקה שאני מרגיש כל פעם בפתיחת הפעילויות שלנו במינכן כלפי כל מי שתרם להתרחשותן לא יחשבו שזה אישי מידי או לא מתאים אם גם השנה, לקראת סוף הרצאה מקדימה זו, אני אפנה אליהם בדברי תודה מעומק ליבי. לא רק שנדרשו ידיים רבות כדי לאפשר את קיומו של אירוע זה, אלא היינו זקוקים גם לנפשות שכבר החדירו לתוך עצמן את מה שיכול להיות הפרי היפה ביותר של חיים מלאים במאמץ רוחני – את מה שהייתי קורא לו חום רוחני. חום רוחני זה לעולם לא נשאר ללא תוצאות, ותמיד מביא להתפתחותם ההדרגתית של כישורים בתחום הפעולה שלו. לכן, כל פעם שאנו מתחילים בעבודה – קודם רק הקבוצה הקטנה של אלו מִכּם במינכן שהם השליחים של הקהילה הגדולה יותר, שמתאספת כאן לאחר מכן – אנו מוצאים את עצמנו מלאים בחום רוחני, ואפילו כשבהתחלה נראה ששום דבר לא עובד כשורה, יש לנו אמונה שעבודתנו חייבת להצליח. והיא כן מצליחה כמיטב יכולתנו. יוזמה זו מוכיחה לנו שבעולם שולטים כוחות רוחיים, שכוחות רוחיים אלו עוזרים לנו, שאנו יכולים לבטוח בהם. ואם לפעמים נראה שהדברים לא מתקדמים כמו שצריך, אז אנו אומרים לעצמנו שאם איננו מצליחים, זה מפני שהכוחות העומדים מאחורי הפעילות שלנו אינם מעוניינים שנצליח, ואז אי ההצלחה תהיה הדבר הנכון. לכן אנו עושים את מה שעלינו לעשות מבלי לחשוב על סוג ההצגה שתיוולד בסוף. אנו חושבים על הכוחות הרוחיים, שלהם אנו מקריבים את הקורבן הקטן שלנו אותו אנו משקיעים מבחינת הזמן – הקורבן של השכלתנות המודרנית להעמקה הדתית של לב האדם. יפה לראות איזה חום רוחני קיים בקבוצה קטנה זו, נפלא לראות איך כל אדם שמבצע משימה של הקרבה בכלל לא קלה, חווה למעשה משהו רוחני. זהו קורבן של אחווה, שאותו נושאים בשבילנו כל המשתתפים. מי שמבין זאת ירגיש את אותו הרגש של תודה אמיתית שאני נותן לו ביטוי כעת.

תודתנו כמובן מופנית קודם כול למי שיצר את המיסטריה של אלאוסיס החדשה, ולכל אלה שעבדו איתי כאן בזמן ההכנות במינכן. הייתי רוצה להזכיר במיוחד את כל מי שבמהלך שנים רבות של עבודה בשירות מדע הרוח היו חדורים בחום רוחני אוהב, וחוו את הקריאה לאחֵד את הידע והניסיון שלהם עם מה שאנו מנסים לעשות כאן. הרשו לי להגשים משאלת לב עמוקה בכך שאני אזכיר שתי חברות שתרומתן כאן הייתה ייחודית מאוד, גברת שטינדה (Fräulein Stinde) והרוזנת קלקרויט (Countess Kalckreuth). ההרמוניה היפה בין חשיבתן הרוחנית ועבודתן הטכנית גרידא מאירה עלינו בכל מקום באירוע זה במינכן. הרשו לי להזכיר את ידידנו הטוב אדולף ארנסון (Adolf Arenson), שבשנה זו כמו בשנים הקודמות הלחין את המוזיקה לכל שלושת המחזות. אני משאיר זאת ללב שלכם לשפוט את הקומפוזיציות הללו. אני עצמי רואה מזל גדול של הגורל בכך שעבודתנו זכתה להשלמה דרך הקומפוזיציות המוזיקליות של ידידנו היקר ארנסון. יתרה מזו, אני מרגיש שזהו סימן של מזל טוב במיוחד שהאפקטים הבימתיים, שריחפו מעל הסצנות והחדירו אותן ברוח דתית אמיתית, נבנו בצורה כל כך נפלאה על ידי הברונית פוֹן אקהרדשטיין ((Baroness von Eckhardstein. מבחינתי, כל ניצוץ של אור, בין אם הוא אדום או כחול, כל גוון באפקט הבימתי, בין אם בהיר או מעומעם, חשוב ובעל משמעות, והעובדה שהברונית חשה זאת זה אחד הדברים שעלינו לראות בהם באמת את עבודתה של הרוח.

אני רוצה להפנות את תשומת לבכם גם לתפאורה שאותה ייצרו האמנים שלנו, מר לינדה (Linde), מר פולקרט (Folkert) ומר האס (Haas), וכאשר אני מזכיר את שמותיהם הייתי רוצה שתבינו שהחשיבה הרוחנית החיה בנפשם מצאה את דרכה אפילו לתוך המכחולים שלהם. מה ששלושתם תרמו היא הרוח אותה אתם רואים בתפאורה. כמובן, באף אחד מהדברים שהזכרתי איננו מוצאים מושלמות, אבל אנו כן מוצאים את ההתחלה של מטרה. הייתי רוצה שתראו בכל מה שנוצר כאן מתוך הרצון שלנו, בכל מה שעדיין לא ניתן להשיג במלואו, את האופן בו אפשר לחשוב על ההתפתחות העתידית של האמנות.

לכן כל כך חשוב גם שההפקה הדרמטית תהיה רק בידי שחקנים ששואפים לידע רוחני. הייתי רוצה, לא מתוך העדפה אישית, אלא מפני שאי אפשר אחרת, שאף מילה במופעים הדרמטיים שלנו לא תיהגה על ידי מישהו שלא דוגל בדרך החשיבה שלנו, גם אם מילים אלו לא ייאמרו באמנות מושלמת ובליטוש האידיאלי של דיקציה בימתית.

המטרה שלנו היא משהו שונה לחלוטין מהטכניקה הבימתית הרגילה. איננו מתכוונים למה שאנשים מכנים אמנות כיום. מה שאנו רוצים הוא שבכל מי שעומד על הבמה, ליבו ידבר מתוך חום רוחני, ושאווירה כזו תנשום במופע כולו, בין אם הוא מופע טוב או בינוני, שנחווה חום רוחני כאמנות ואמנות כחום רוחני. מסיבה זו, כל מי שנוכח באירועי הדרמה הללו שמתקיימים לפני סדרות ההרצאות שלנו במינכן חייב להרגיש: "אין מילה אחת שנאמרת בהפקה זו אשר לא נחוותה במעמקי נפש השחקן." מבחינות רבות, הדבר יוביל לאיפוק מסוים, שכל מי שאין לו רצון להרגיש דברים באופן רוחני עלול לשפוט אותו כחובבנות, אך זאת ההתחלה למשהו שעתיד לבוא, ההתחלה של משהו שיום אחד ייחשב כאמת אמנותית במובן העמוק והרוחני ביותר של המילים, גם אם זה אולי נראה לכם כלא מושלם ופשוט מדי. לכן, אף אחד מכם שמבין זאת לעולם לא יחשוב שיש לדלג על קטעים. תקבלו בשלווה את כל הקטעים הארוכים שהנושא דורש. שום דבר אינו ארוך מדי עבורנו, שום דבר אינו לא מספיק דרמטי, במובן המודרני, המקובל של הביטוי, מפני שאנו עסוקים לא בדרישות של התיאטרון החיצוני, אלא במה שהנושא דורש, ולעולם לא נוותר על אמונותינו לגבי הדרמה. למשל, קחו את האגדה ששמעתם אתמול, האגדה אותה מספרת פליצ'יה לקפזיוס בסצנה החמישית של המחזה מבחן הנפש. הקהל הרגיל לבקר בתיאטרון היה שופט אותה כמשעממת מאוד. אנו לעולם איננו צריכים להירתע מלכלול קטעים ארוכים שעלולים להיראות כמשעממים על הבמה, אם האמת הדרמטית דורשת זאת. האמת הדרמטית היא השיקול העיקרי בהפקות שלנו.

יתרה מזאת, החופש הדרמטי דורש שלכל אדם שתורם ועובד איתנו יהיה חופש פעולה מבחינת תפקידו, כדי שהוא יוכל להרגיש שכל פעולה שהוא עושה וכל מילה אותה הוא אומר על הבמה יוצאות ממנו. לעולם לא תראו במופעים שלנו הפקות בימתיות מוכתבות באופן שרירותי כמו אלו שכל כך אופנתיות כיום. במקום זאת, תרגישו את ההשפעה של הרוח המשתרעת באופן בלתי נראה על כל ההפקה שלנו, אפילו אם אינה מושלמת וראשונית, המשכפלת את פעולתה בכל אינדיבידואל הקשור בדבר. לכן, כאשר מישהו מעורב ביוזמה כמו זאת, הוא מרגיש מעל לכל דבר אחר הכרת תודה עמוקה על ההקרבה אותה מקריב כל שחקן ושחקן. אין זה אפשרי שנזכיר את שמות כולם באופן אינדיבידואלי, מפני שכל כך רבים עזרו, אבל כל אחד מהם השיג הרבה.

יכולתי להמשיך ברשימה זו של תודות עוד זמן ארוך. אך לבסוף, הייתי רוצה להודות לכם על כך שהפגנתם הבנה כלפי מה שיום אחד, בדרמה של העתיד, ייחשב כתנאי בל יעבור – שמה שלא רואים על הבמה חייב לשחק את תפקידו בדיוק כמו מה שרואים, שזה שרק מרמזים עליו חייב לתפוס מקום בדיוק כמו התפקידים החומריים יותר; שדמויות מסוימות חייבות להיות בולטות יותר באורות של חזית הבמה, בעוד שלגבי אחרות יש רק רמזים סודיים במעמקי המילה האנושית. את הכוונה שהייתה לי במחזות המיסטריה שלי, ושתהיה יותר ויותר מורגשת כמשמעות האמיתית של שלוש הדמויות פיליה, אסטריד ולונה, ניתן להעביר רק חלקית באור בו הן מופיעות על הבמה בצורה פיזית; מפני שלשלוש דמויות אלו שאמורות להציג אימפולסים חשובים באבולוציה של האנושות קשורים גם סודות אינטימיים של הנפש, סודות אינטימיים שאפשר להעריך אותם נכון רק על ידי החיבור בין מה שתופס את תשומת הלב דרך האורות החזקים לבין מה שמרומז באינטימיות של המילה המדוברת. שלוש דמויות נשיות אלו, שפועלות באור הירח הכסוף ומעצבות מתוך הצורות הארעיות אותן לובשים חלקיקי המים את הגביע שמייצג באופן עדין את מטרותיהן, הן בצורתן הברורה והן בצורתן העדינה יותר – ישויות אלו שאנו פוגשים באור הירח הכסוף של האגדה, ושמראות לנו כיצד הן מלוות את הנפשות של בני האדם כחברות אינטימיות, מראות לנו איך בני האדם מעוצבים בילדות, איך הם נראים אחרי שעברו שלוש פעמים שלוש מאות ושישים שבועות – את ישויות אלו ניתן להבין רק כאשר לוקחים בחשבון את שני האספקטים: את האספקט שניתן לתפוס על ידי החושים ולראות באופן חיצוני, שאותו רואים על הבמה בצורה מוחשית, והאספקט השני, שנראה כל כך משעמם ומיגע לקהל המודרני שמבקר בתיאטרון, ומובא דרך הסיפור של אגדה עדינה – הכלי היחיד המתאים כדי להעביר את עדינות המשמעות אותה מביעות דמויות כמו לונה, אסטריד ופיליה. וכשרואים שכבר היום יש מספר נפשות המסוגלות לחוות רגש טהור וחסר דעות קדומות לגבי מה שלרוב לא נסבל בקלות על הבמה, אז אפשר לומר: מדע הרוח מכיר לכם תודה על כך שהייתם מוכנים לאמן את נפשכם לחוות ולספוג את מה שניסינו לעשות כאן בשירותו. מכל הסיבות האלו, בסיום מבוא זה להרצאות הבאות שלנו, בוודאי לא תתנגדו לכך שאתן ביטוי להכרת התודה שלי.

רגשות של הודיה ושמחה ממלאים אותי, לא רק כשאני רואה שהחברים שלנו משתפים פעולה ביחד ומסתגלים למה שחדש, אלא גם כשאני רואה אנשים כמו פועלי הבמה שלנו, שעובדים בשבילנו בנכונות כזו. אני מרגיש שזו באמת סיבה להבעת תודה כאשר אחד הפועלים שואל אם הוא גם יכול לקבל ספר. אני יודע היטב שהכול נמצא בשלב התחלתי מאוד ולא מושלם, אבל זה משהו שיישא פרי, משהו שאנחנו נמשיך לעבוד עליו. אם מכול מה שניסינו לעשות בפתיחת האירוע שלנו במינכן יש דבר אחד שיטביע עלינו את חותמו – כי מדע הרוח אינו מיועד להיות משהו מופשט, תחביב שנעסוק בו, אלא משהו שקשור לתנאים של כל חיינו – אז כבר קיבלנו תוצאה מהמאמץ הצנוע שהשתדלנו להשקיע, בתור התחלה בלבד; משהו מהכוונה שלנו כבר הושג. ברוח זו, ברוכים הבאים לתחילת סידרת הרצאות זו. היא תוקדש ללימוד הדברים הרבים שאותם אנו פוגשים כשאנו מפנים את מבטנו לעולם הרחב, וחווים את מה שעבור היוונים הקדומים היה המקור של כל התיאוסופיה, של כל הפילוסופיה – כשאנו חווים "פליאה," שממנה באה המילה הגרמנית שפירושה פלא; כשאנו חווים תחושה נבואית לגבי "מבחני הנפש" האלו, ולגבי מה שעשויה להיות ההכרעה של כל פליאה והשחרור מכל המבחנים שאותו יכולות להעניק "התגלויות הרוח". מה שניתן לחוות משלושתם: מפלאי הטבע, מבחני הנפש והתגלויות הרוח, זה יהיה נושא הלימודים הקרובים שלנו.

———————————————————————————————–

  1. דר' שטיינר מתכוון לדברי הפתיחה של "המיסטריה של אלאוסיס" מאת אדוארד שורה. לפני הרצאה זו, הוצגו הפקה בימתית של יצירה זו בשפה הגרמנית ביחד עם מופעים של שני מחזות המיסתורין של דר' שטיינר עצמו. ( 4 מחזות המסתורין ששטיינר כתב יצאו בעברית בהוצאת סופיה ומוצגים בהרדוף מידי פעם. כמו כן יצא ספר עם סדרת הרצאות של שטיינר על המחזות: סודות הסף – יצא בעברית בהוצאת חירות).
  2. ילדי לוציפר, אדוארד שורה, (פריס).

    Les Enfants de Lucifer, Edouard Schuré, (Paris, Perrin et Cie, 1922

    תרגום לאנגלית: The Children of Lucifer by B. Kemmis, (Rudolf Steiner Publishing Company, 1935)

    ההפקה שדר. שטיינר מתייחס אליה הייתה מבוססת על תרגום לגרמנית מאת מרי וון סיברס, שאותו רודולף שטיינר הפך לחרוזים לבנים, אך לא פורסם עד לשנת 1955, תחת הכותרת לוציפר, ילדי לוציפר.

    Lucifer, Die Kinder des Lucifer. (Rudolf Steiner Nachlassverwaltung, Dornach, Schweis).

  3. מהדורה ראשונה 1889 (Perrin et Cie. Paris). מהדורה באנגלית, המקודשים הגדולים, אותה תרגם פרד רותוול בשני כרכים. (Rider & Co. London). באמריקה תורגם על ידי גלוריה רספברי, 1961.

    (Rudolf Steiner Publications Ltd., West Nyack, New York).

  4. קורס-הרצאות שתורגמו לאנגלית תחת הכותרת בראשית: סודות סיפור הבריאה המקראי – יצא בעברית בהוצאת חירות.
  5. מקדשים של המזרח, מאת אדוארד שורה. ( Sanctuaires d'Orient, par Edouard Schuré. Perrin et Cie, Paris).
  6. באנגלית chastity, המתייחס בעיקר לתחום המין, לבתוליות. הערת המתרגמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *