פירוש האגדות

פירוש האגדות

רודולף שטיינר

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

עריכה לשונית: עירית לאופר

GA108   ברלין   26/12/1908

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ההרצאה היום עוסקת במעין עיקרון או כלל לפירוש האגדות. במובן רחב יותר, אפשר ליישם עיקרון זה גם בהקשר של עולם המיתוסים, ובמילים ספורות נַראה את האופן בו ניתן לעשות זאת. כמובן שבשעה אחת שעומדת לרשותנו איננו יכולים לתאר באופן מדויק כיצד ניתן להשביע את רצונו של ילד היום עם האגדה עצמה, ומאוחר יותר כאשר יתבגר, עם ההסבר לה. כעת אני מעדיף לנסות להבהיר מה צריך להתקיים בנפשו של אדם הרוצה להסביר אגדות, ומה עליו לדעת.

הדבר הראשון שעלינו לקבוע כאשר אנו מספרים אגדות או מיתוסים, הוא שעלינו לדעת יותר, למעשה הרבה יותר, ממה שאנו יכולים לומר; ושנית, שעלינו להיות מוכנים לשאוב את מקורות ההסבר שלנו מחוכמת האנתרופוסופיה. כלומר, אל לנו להכניס לאגדה כל מחשבה שעולה בנו, אלא נהיה מוכנים לזהות חוכמה אנתרופוסופית כשלעצמה, ואז ננסה להחדיר אותה לאגדות. לא כל אחד יצליח בכך מיד. אך גם אם בהתחלה אין ביכולתנו לפתור את חידת האגדה בשלמותה, יתכן שבהדרגה נוכל למצוא את הפירוש הנכון לה. אם הפרשנות תיבנה על יסודות איתנים, היא תוביל בסופו של דבר למשמעות הנכונה, וָלא ניתן יהיה ל"הלביש" עליה פירושי סרק כלשהם. אנו מדברים הן על מספר האגדה והן על מי שאמור ללמוד ממנה. בהמשך ניתן דוגמאות ברורות ביותר כדי להבהיר במה מדובר. את האגדה הראשונה שנדון בה ניתן לספר באופן הבא:

היה היה – היכן זה היה? למעשה היכן זה לא היה? – היה היה שוליית חייט, ובכיסו נותרה רק פרוטה אחת, ועם הפרוטה בכיסו, הוא חש בדחף לצאת למסע. במהרה הוא נעשה רעב, אבל עם הפרוטה שלו הוא היה יכול להרשות לעצמו לקנות רק מרק חלב. כאשר הניחו את המרק לפניו, התעופפו לתוכו המון זבובים, וכאשר הוא סיים את הארוחה, הצלחת הייתה מכוסה בזבובים מזמזמים. הוא חבט בידו בצלחת פעם או פעמיים, וכאשר ספר כמה זבובים הוא הרג, גילה שהיו שם מאה זבובים. הוא ביקש מהפונדקאי לוחית ועליה כתב: "הוא הרג מאה במכה אחת!". לאחר שתלה את הלוחית על גבו, הוא המשיך בדרכו. שעה שחלף על פני ארמונו של מלך, התבונן המלך מבעד החלון החוצה, וכאשר ראה מישהו עובר לפניו ועל גבו לוחית, הוא שלח את משרתו לראות במה מדובר. המשרת ראה את הכתוב על גבי הלוחית: "הוא הרג מאה במכה אחת!", וסיפר על כך למלך. "אהה!", אמר המלך בליבו. "האיש הזה יכול להועיל לי!". המלך שלח את משרתו וציווהו להביא את האיש אליו. "אתה יכול להביא לי תועלת", אמר המלך לשוליית החייט, "האם תהיה מוכן לשרת אותי?". "כן", השיב שוליית החייט, "אני אשמח לשרת אותך אם תעניק לי גמול ראוי, אבל מה יהיה הגמול אומר לך מאוחר יותר". "טוב מאד", אמר המלך, "אני אתן לך שכר נאה אם תקיים את הבטחתך. תאכל ותשתה טוב, כמה זמן שרק תרצה. אחר כך תצטרך לעשות לי טובה המתאימה לכוחותיך. כל שנה באים לארצי דובים וגורמים לנזק איום ונורא. הם כה חזקים, עד שאף אחד לא מסוגל להרוג אותם. אתה בוודאי תוכל להרוג אותם, אם אתה עומד מאחורי הכתוב על הלוחית שעל גבך". שוליית החייט אמר: "בוודאי שאמלא את בקשתך, אבל עד שיגיעו הדובים אבקש אוכל ושתייה ככל שיעלה ברצוני". הבחור אמר לעצמו: "אם לא אוכל להרוג את הדובים והם יהרגו אותי, לפחות אכלתי ושתיתי היטב". כך נמשכו הדברים זמן מה. בבוא היום, כאשר הדובים היו אמורים להגיע, החייט סידר את המטבח, ערך שולחן קטן והשאיר את הדלת פתוחה לרווחה; על השולחן הוא שם מיני מטעמים שדובים אוהבים לאכול ולשתות – דבש ודברים נוספים מעין אלה, והתחבא. הדובים באו, זללו ושתו עד שבטנם התמלאה והם היו חייבים לשכב. שוליית החייט ערף את ראשם של כל הדובים, וכך הרג את כולם.

כאשר המלך ראה זאת, הוא שאל: "איך עשית זאת?", והשוליה ענה: "פשוט הרגתי את הדובים ואחר-כך חתכתי להם את הראש". המלך האמין לו ואמר: "אם עשית את זה, אתה יכול לעשות לי טובה גדולה עוד יותר. כל שנה באים לארצי ענקים גדולים וחזקים. אף אחד לא יכול להרוג או לגרש אותם. אולי אתה תוכל". שוליית החייט ענה: "כן, אני אעשה זאת, בתנאי שאחר-כך תשיא את בתך לי לאישה". למלך היה מאד חשוב שהענקים יגורשו, ולכן הבטיח למלא אחר התנאי של השוליה.

גם הפעם, לפרק זמן קצר, שוליית החייט חי חיים טובים.

כאשר הגיע מועד בואם של הענקים, הוא לקח כל מיני דברים שענקים אוהבים לאכול ולשתות, והלך לפגוש אותם. בדרך הוא הוסיף לדברים שכבר הכין חתיכת גבינה ועפרוני, ועם כל הדברים הרבים האלה, יחד עם חתיכת הגבינה והעפרוני, הוא פגש את הענקים. הענקים אמרו: "חזרנו כדי להתאבק עם האיש החזק ביותר. עד עכשיו אף אחד לא הצליח לגבור עלינו!". שוליית החייט אמר: "אני אתאבק איתכם!". "גורלך יהיה רע ומר!", אמר אחד הענקים. השוליה השיב: "תראה לי את כוחך ומה אתה מסוגל לעשות!". הענק לקח אבן, וריסק אותה בין אצבעותיו. אחר-כך לקח קשת וחץ וירה את החץ כל-כך גבוה עד שזה חזר רק לאחר זמן רב. "אם אתה רוצה לראות את כוחי, ואם אתה רוצה להתאבק איתי, עליך להרשים אותי במעשה גדול מזה". השוליה לקח אבן קטנה, ובהיחבא עטף אותה במעט גבינה, כך שכאשר ילחץ עליה ייזלו ממנה מי-גבינה. אז הוא פנה לענקים ואמר: "אני יכול לסחוט נוזל מאבן, אבל אתם אינכם מסוגלים לעשות זאת!".

יכולתו של החייט לעשות משהו שונה מהם טבע בענקים רושם עז. כעת הוא לקח קשת וחץ, וכאשר הוא ירה את החץ, הוא שחרר את העפרוני מבלי שהענקים שמו לב לכך. העפרוני עף אל-על אך לא חזר. גם הפעם שוליית החייט פנה לענקים ואמר: "החץ שלכם חזר לאדמה, אבל אני יריתי כל-כך גבוה, עד שהחץ שלי כלל לא חזר!". הענקים נדהמו מכך שיש מישהו חזק מהם, ושאלו אותו: "האם תהיה חבר שלנו?". החייט הסכים. ולמרות שהיה קטן, הענקים ראו בו תוספת ראויה לחבורתם, ולקחו אותו עמם. ועדיין העובדה שמישהו חזק מהם הרגיזה אותם כל-כך, עד שפעם כששכב ער במיטתו, הוא שמע שהם זוממים להרוג אותו, והחל בהכנות למנוע את המעשה. באמצעות המצרכים שהביא עמו, הוא הכין ארוחה דשנה. הענקים זללו ושתו עד שבטנם חישבה להתפקע. ועדיין היו נחושים בדעתם להרוג אותו. החייט לקח שלפוחית חזיר, ניפח ומילא אותה בדם, הניחה על ראשו ונשכב לישון. הענק שנבחר להרוג אותו דקר אותו בראשו. כאשר הדם נשפך הענקים שמחו מאד, כי חשבו שהצליחו להיפטר ממנו, והלכו לישון. אבל השוליה יצא ממיטתו, ובעת שישנו הרג אותם אחד אחרי השני. לאחר מכן הוא הלך למלך וסיפר לו איך הרג את הענקים אחד אחרי השני.

המלך עמד במילתו ונתן לחייט את בתו לאישה. הוא התפעל עד מאד מכוחו של חתנו, אך לא הוא ולא בתו ידעו מיהו באמת – האם שוליית חייט או בן-מלך; הם לא ידעו זאת אז, ואם לא הצליחו לגלות זאת מאז, הרי שהם אינם יודעים זאת גם היום.

אגדה זו היא אחת מהאגדות שברצוננו להביא כדוגמה. אבל לפני שנדון בה, נציג כאן אגדה נוספת; כי כאשר אוספים אגדות, אין זה משנה לאיזו תקופה או עם הן שייכות, אם הן אמיתיות, מגלים שהרעיונות הבסיסיים נמצאים בכולם. עלי להפנות את תשומת לבכם לעובדה שהענקים נוצחו באמצעות עורמה. כעת נוכל לחזור מאות שנים לאחור ולהיזכר גם באודיסאוס והענק פוליפמוס באודיסאה. נניח את האגדה הבאה לצדה של זו הקודמת:

היה היה – אז היכן זה היה? למעשה היכן זה לא היה? היה היה מלך שבני עמו אהבוהו כל-כך, עד שתמיד שמע מפיהם איחולים שיזכה באישה טובה ואצילית כמוהו. המלך התקשה למצוא אישה שתתאים לו ולבני עמו. היה לו חבר זקן, יערן עני, שחי בפשטות ובאושר ביער, והיה חכם מאד. היערן יכול היה בנקל להיות עשיר, כי המלך היה מוכן לתת לו הכול, אבל הוא רצה להישאר עני ולשמור על חוכמתו. המלך הלך אם כן לחברו היערן, וביקש את עצתו. היערן נתן לו ענף רוזמרין, ואמר: "שמור על הענף; העלמה שבפניה הענף יתכופף, תהיה זו שאיתה עליך להתחתן". כבר למחרת הציגו בפני המלך עלמות רבות. פנינים פוזרו בפניהן, ובאמצעותן נכתב על שולחן שמה של כל עלמה. נאמר להן שהעלמה שענף הרוזמרין יתכופף בפניה תהיה אשתו של המלך; האחרות יקבלו רק את הפנינים. המלך הסתובב ביניהן עם ענף הרוזמרין, אך זה לא זז; לא התכופף בפני אף אחת מהן. הבנות קיבלו את הפנינים שהובטחו להן והלכו לדרכן. ביום השני נערכו סידורים זהים, גם האירועים חזרו על עצמם, וכך גם ביום השלישי. בלילה שלאחר מכן, כאשר המלך ישן, הוא שמע נקישה על החלון. הייתה זאת ציפור-זהב קטנה שאמרה לו: "אינך יודע זאת, אבל שתי פעמים עשית לי טובה גדולה, ואני רוצה להשיב לך טובה. ברגע שיעלה השחר, קום, קח את ענף הרוזמרין שלך ובוא אחריי. אני אוביל אותך למקום בו תמצא סוס שחץ מכסף חדר לגופו; עליך לשלוף את החץ, והסוס יוביל אותך למקום בו תמצא את כלתך".

למחרת בבוקר המלך יצא ועקב אחר ציפור-הזהב עד שהשניים הגיעו לסוס חולה וחלש מאד שאמר: "מכשפה ירתה חץ לגופי!". המלך שלף את החץ, והחיה החלשה הפכה מיד לסוס מהיר להפליא. המלך עלה על גבו, הציפור עפה לפניהם, וענף הרוזמרין התנופף לפני המלך על סוסו הקסום. לבסוף הגיעו השלושה לארמון עשוי מזכוכית. זמן רב לפני שהגיעו אליו, שמעו זמזום ועוד זמזום וזמזום שחזר על עצמו שוב ושוב, וכאשר המלך נכנס עם ענף הרוזמרין ועם ציפור-הזהב הקטנה, הוא ראה לפניו מלך עשוי כולו מזכוכית עומד שם, ובבטנו זבוב-בשר ענקי; הזבוב הוא שזמזם שעה שניסה לצאת מבטנו של המלך. המלך תהה לפשר התמונה שנגלתה לעיניו, ומלך-הזכוכית פירש לו את המראות. "ובכן הבט אל הספה: מלכתי יושבת שם בשמלת משי ורודה, ואתה תגלה את הסוד שטמון כאן במהרה. ציפור-קוץ קרעה לפני זמן מה את הקור שנטווה סביב המלכה, עוד רגע קט הקור יֵרד מעליה, ועכביש רשע יבוא כדי לטוות סביבה קור חדש; ובעודי כלוא כאן בגוף זכוכית, מלכתי תהיה לכודה בקור-העכביש. אנחנו כלואים כך כבר מאות שנים, וחייבים להישאר כאן עד שנשוחרר". עברה דקה, והעכביש הרשע הופיע וטווה את הקור שלו סביב המלכה, אך בעוד הוא עסוק במלאכתו, הסוס הקסום התקרב כדי להרוג אותו. ממש ברגע שהסוס עמד להניח את פרסתו על העכביש, הזבוב, שהצליח להשתחרר בינתיים, בא לעזרת העכביש. הסוס הקסום הקדים אותו, והרג את שניהם. בן-רגע מלך-הזכוכית הפך למלך בשר ודם, ציפור-הקוץ הפכה למשרתת יפיפייה, והמלכה השתחררה מקור-העכביש.

מלך-הזכוכית פתח וסיפר כיצד כל זה קרה: מיד לאחר שהומלך, מכשפה מרשעת שחיה ביער בקצה ממלכתו התחילה להציק לו. המכשפה רצתה שהוא יתחתן עם בתה, אבל הוא כבר בחר לעצמו עלמה מטירת הפיות הסמוכה לממלכתו. המכשפה נשבעה לנקום בו; היא הפכה אותו למלך-זכוכית, את בתה לזבוב שכרסם בבטנו, את עצמה לעכביש מרושע שארג קור סביב גופה של המלכה, ואת המשרתת היא הפכה לציפור-קוץ. היא ירתה חץ בסוס, וזה נשאר בגופו. כעת הכול הסתדר על ידי כך שהסוס שוחרר והצליח לשחרר גם את האחרים.

המלך שאל את מי שהיה מלך-הזכוכית היכן יוכל למצוא לו אישה מתאימה. מלך-הזכוכית הראה לו את הדרך לטירת הפיות הסמוכה. ציפור-הזהב הקטנה עפה לפניו, וכאשר הגיעו לארמון מצאו חבצלת. ענף הרוזמרין הוביל אותו הישר אל חבצלת והתכופף בפניה; באותו רגע ממש החבצלת, שגם היא כושפה בידי המכשפה בשל היותה אחותה של מלכת הארמון השכן, הפכה לעלמה יפה להפליא. המלך לקח אותה אל ביתו, ובו הם חגגו את חתונתם; הם חיו באושר רב ועִמם כל בני העם. הם חיו מאות שנים. אף אחד אינו יודע בדיוק כמה, אבל אם הם לא מתו, הרי שהם חיים עד עצם היום הזה.

כדי להבין את משמעות האגדות והמיתוסים האותנטיים עלינו, קודם כול, להפסיק לראות בהם פנטזיות הנובעות מדמיון העם; הם אף פעם לא כאלה. נקודת המוצא של כל הסיפורים האותנטיים היא בעבר הרחוק מאד, בתקופה בה לאלה שעדיין לא השיגו כוחות אינטלקטואליים, הייתה מעין ראייה רוחית, שארית מראייה רוחית קדמונית. אנשים שאצלם נשמרה ראייה רוחית זו חיו בין שינה לערות, מצב בו הם חוו את עולם הרוח באופן ממשי, ובצורות שונות ורבות. זה אינו דומה לחלומות שלנו היום, שעבור רוב האנשים (אך לא עבור כולם) הם כאוטיים בטבעם. בזמנים ההם, אנשים בעלי ראייה רוחית עתיקה עברו חוויות כאלה באופן רגיל, כך שכולם עברו חוויות זהות או דומות מאד.

אז מה באמת קרה לאנשים במצב הביניים שבין ערות ושינה? כאשר אנשים נמצאים בגופם הפיזי, הם קולטים את העולם סביבם, עד כמה שהם מסוגלים, דרך איברי החישה הפיזיים שלהם; אך מאחורי עולם זה קיים עולם הרוח. במצב הביניים הוסרה כביכול רעלה, הרעלה של העולם הפיזי, ועולם הרוח נפתח בפני הראייה. כל דבר בעולם הרוח נראה בחיבור מסוים למה שחי בתוך האדם. בעולם הפיזי קורה דבר דומה: איננו יכולים לראות צבעים באמצעות האוזן, ואיננו יכולים לשמוע טונים באמצעות העין. החיצוני מקביל לפנימי. במצב הביניים החושים החיצוניים היו דוממים, בעוד שהנפש הפנימית נעשתה פעילה. כשם שהעין והאוזן מתקשרות לעולם סביבנו, במצב הביניים של התודעה, החלקים השונים של הגוף האסטרלי האנושי יוצרים את הקשרים שלהם עם העולם שסובב אותם. כאשר החושים החיצוניים דוממים, הנפש מתעוררת לחיים.

קיימים שלושה איברים של הנפש: נפש התחושה, הנפש השכלית או האינטלקטואלית, ונפש התודעה. כשם שלעין ולאוזן, לכל איבר בנפרד, יש קשר שונה עם העולם הסובב, כך גם לכל אחד מאיברי הנפש יש קשר ייחודי עם העולם הסובב. במצב הביניים אנו נעשים מודעים לחלק זה או אחר של הנפש, המופנה לסביבתו. אם נפש התחושה פונה במיוחד לסביבתה הרוחית, אנו רואים את כל הישויות הקשורות בקשר הדוק לכוחות הטבע. אנשים אינם יכולים לראות בעצמם את כוחות הטבע הפעילים, אך הם יכולים לראות מה חי בפעילות זו: רוח, מזג-אוויר ותופעות טבע אחרות. הישויות המביעות את עצמן בטבע נקלטות דרך נפש התחושה. כשנפש זו פעילה באופן מיוחד, משמעות הדבר כאילו אנו חיים בתקופה בה עדיין הנפש השכלית או נפש התודעה לא התפתחו; אנו נשלחים לאחור, ורואים את סביבתנו כפי שראינו אותה בזמנים עתיקים, כאשר לא ידענו כיצד להשתמש בנפש השכלית ובנפש התודעה.

בזמנים קדומים אלה היינו בקשר הדוק עם כל כוחות הטבע, ועדיין היינו תלויים בהם. היינו מורכבים, כמו כל מי שחי אז על כדור הארץ, מגוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ונפש תחושה בלבד. באותם ימים יכולנו לעשות בעצמנו את מה שהיום עושות הישויות הפעילות סביבנו בכוחות הטבע הנמוכים; הן נראות לנו כביטוי של מה שאנו היינו פעם, כאשר תוך יללת רוחות סוערות אנשים יכלו לעקור עצים, כאשר הם יכלו לשלוט במזג-האוויר, בערפל ובגשם. הישויות סביבנו נראות לנו בדיוק כמו שאנחנו היינו כאשר עדיין היה לנו כוחם של הענקים, לפני נסיגתנו המוחלטת מכוחות הטבע. הדמויות המופיעות סביבנו הן העתקים של הופעתנו הקודמת, אנשים עם כוחות אדירים, "ענקים". במצב תודעה מסוג זה, אנו רואים ענקים כדמויות אמיתיות, המייצגות ישויות מסוימות, אנשים בעלי כוח אדיר. הענקים גם טיפשים, מפני שהם שייכים לתקופה בה אנשים עדיין לא יכלו להשתמש בנפש שכלית – הם חזקים וטיפשים.

מה יכולה הנפש השכלית לראות במצב הביניים? היא יכולה לראות שדברים עוצבו בהתאם לחוכמה מסוימת. הכול עוצב ונוצר באמצעות כוח, באמצעות הענק שבאדם; באמצעות מה שיש בנפש השכלית שלנו כאשר אנחנו ערים לה, אנו רואים סביבנו ישויות שמביאות חוכמה לתוך כל דבר, שמווסתות את הכול בחוכמה. בעוד שבדרך כלל הענקים מופיעים בדמות גברית, את הדימויים של הנפש השכלית אנו רואים כישויות נקביות בונות, שמביאות חוכמה לפעילות העולם. אלה הן "הנשים החכמות" של האגדות, הפועלות מאחורי כל דבר שנוצר, והן אלה שמעצבות את הכול. בדמויות הללו, אנו שבים ורואים את עצמנו כפי שהיינו פעם כאשר רכשנו נפש שכלית, אך עדיין לא הייתה לנו נפש תודעה. מכיוון שאנו רואים את עצמנו קשורים בקשר הדוק עם מושלות חכמות מאד שעומדות מאחורי הדברים, הרי שלעתים קרובות, כאשר אנחנו נכנסים למצב של תודעת ביניים, אנו חשים ש"הישויות הנקביות החכמות שאני רואה שם באמת קרובות אלי", ולכן לעתים קרובות רעיון ה"אחיות" עולה עם הופעתן של ישויות נקביות אלה.

במצב תודעה זה נפשנו חווה דבר נוסף; מדובר בחוויה שניתן להבינה אך ורק באופן מאד פנימי. במצב נפשי זה אנו נסוגים מהתפיסה הרגילה, ואומרים לעצמנו: "כן, מה שאני רואה עכשיו בנפשי אצור בוודאי במה שאני רואה במשך היום, במה שאז ברור לנפשי השכלית – אך כאשר אני רואה זאת ביום, זה בדיוק ההפך". כאשר במצב ביניים של התודעה אנו זוכרים את רשמי היום, אנחנו רואים אותם כהפוכים לאלה שאנו זוכרים במשך היום אודות מה שנקלט על ידינו במצב הביניים, אודות הצורות החולפות השונות של המערכת האסטרלית שלנו. כאשר אנו זוכרים את רשמי היום, נראה שהצורות האתריות העדינות שעומדות מאחורי המציאות הרגילה, השתנו כביכול והפכו לדמויות נוקשות. במשך היום הדברים נראים לנו כאילו היו מכושפים, וטבעם האמיתי כלוא בהם. כאשר צמח או יצור חי נראה לנו מכושף, זה קורה כך: אנו רואים את המהות של ישות חכמה מאחורי הדמות הפיזית, ואנו נזכרים: "אכן, ביום זה רק צמח; ביום הוא מופרד מהנפש השכלית שלי כך שאינני יכול באמת להגיע אליו". כשאנו מרגישים במשך היום ריחוק זה בין האובייקטים לבין מה שעומד מאחוריהם, למשל בין מראה החבצלת ביום והצורה העומדת מאחוריה וקשורה לנפש השכלית שלנו, נקלוט שבנפש השכלית קיימת מעין כמיהה חזקה להתאחד עם מה שעומד מאחורי האובייקט, או החבצלת; התאחדות זו הייתה ה"נישואים", איחוד צורת הלילה עם צורת היום.

נפש התודעה נולדה בבני האדם בתקופה שבה כבר התרחקנו מכוחות הטבע, ולא יכולנו עוד לחדור לנבכי המסתורין של הקיום. מה שנפש התודעה מסוגלת לעשות רחוק מאד מהכוחות החזקים שתיארנו. פיקחות – לא החוזק או הכוח הגס – היא תכונתה העיקרית. באמצעות נפש התודעה אנו יכולים לראות את כל אותן ישויות רוחיות שנשארו מאחור בשלב בו לאדם היה רק מעטה האני שלו. אנו רואים אותן בזמן ההוא, כאשר כוחן הדל אינו מאפשר להן לפעול רבות, ואם אנו רואים את צורותיהן בדימויים המתאימים לטבען הפנימי, הן מופיעות לפנינו כגמדים. בתקופות ביניים במהלכן אנו משתחררים מתפיסה חושית, אנו מוצאים שכל הממלכה השוכנת מאחורי התפיסה החושית מאוכלסת בצורות כאלה. ברגעים פחות או יותר גבוהים, כאשר אנו מרגישים את הקשר שלנו עם עולם הרוח, אירועי החיים החיצוניים נראים כפי שהם באמת: חותם או העתק של מערכת יחסים זו עם עולם הרוח.

אם בחייו אדם חריף במיוחד, ואינו רק משמים ופרוזאי, אלא מסוגל לתפוס את הקשר שבין החיים למציאות הרוחית, בעיקר במצבים שבני האדם עדיין יכולים לדעת משהו על מציאות רוחית, עשוי להתרחש הדבר הבא: אם במידת מה הוא אדם חושב, הוא ישים לב שאנשים מסוימים המצטיינים בפיקחות, מסוגלים בדרכים מתוחכמות כלשהן להתגבר על הכוחות הגסים, שאלמלא כן היו אלה שולטים בחיי האנשים. אזי הוא יאמר לעצמו: "למעשה בחיים גוברים על כוח גס באמצעות פקחות; ועל כך אנו יכולים להודות לעוצמות שעומדות מאחורינו, אליהן אנו קשורים, כי הן שאפשרו לחוסן מסוים להפוך למודע בתוכנו, חוסן שגובר באמצעות פקחות על כוח גס, חוסן זהה לזה שהיה בנו גם כאשר היינו בשלב הענקים".

האירועים המתרחשים בחיינו הפנימיים נראים לנו כדימויי-מראה של אירועים שהתרחשו בעולם החיצון וכבר חלפו, אבל עדיין ניתן לקולטם בעולם הרוח. בעולם הרוח משתקפים מאבקי ישויות אלה שכוחן הגופני אכן דל יותר, אך בשל כך כוחן הרוחני רב יותר. כאשר מופיע באגדות ניצחון על כוחות גסים או על ענקים, הוא לעולם יהיה מבוסס על תפיסה המתרחשת במצב תודעת ביניים מסוג זה. האדם רוצה לקבל תובנה ברורה אודות עצמו; הוא כבר אינו רואה את עולם הרוח, אך הוא אומר לעצמו: "אני יכול לקבל תובנה ברורה אודות עצמי כאשר אני במצב ביניים כזה. אז אהיה כל-כך חכם, עד שהחוכמה והפקחות ינצחו את הכוחות הגסים!".

כוחות מופיעים, פועלים ומדריכים-מאירים את האדם לגבי המתרחש בעולם הרוח. אזי הוא מספר את שהתרחש בעולם הרוח, ועליו לספר זאת באופן הבא: "מה שראיתי וסיפרתי התרחש פעם, ועדיין מתרחש מאחורי עולם החושים בעולם ברוח, בו תנאי החיים שונים". יתכן שבכל פעם שהוא רואה את האירוע בצורה כזו, האירוע כבר חלף, ועמו התנאים שאפשרו פעולה זו. ועם זאת, אולי הוא עדיין שם. זה תלוי באם מישהו שנכנס למצב ביניים מתבונן באירוע. האירוע לא נמצא כאן או שם, אלא בכל מקום בו יש מישהו שיכול להתבונן בו. לכן כל אגדה אותנטית פותחת במילים: "היה היה – אז היכן זה היה? למעשה היכן זה לא היה?". פתיחה זו נכונה לאגדה, ועל כל אגדה להסתיים במילים: "פעם ראיתי זאת, ואם מה שקרה בעולם הרוח לא נעלם, ואם הוא לא מת, הרי הוא בוודאי חי עד עצם היום הזה". זאת בדיוק הדרך בה עלינו לספר כל אגדה. אם תמיד נתחיל ונסיים כך, ניצור את הסוג הנכון של רגישות למה שמספרים.

נניח שכמו במקרה של המלך באגדה השנייה, על מישהו למצוא אישה. הוא מחפש ישות בעולם האנושי שמהווה דימוי קרוב ככל שניתן למה שהוא יכול למצוא בעולם הרוח כארכיטיפ שלו, וזאת בעזרת הדרכה חכמה מצד כוחות שהנפש השכלית יכולה לזהות; אך לא ניתן למצוא אותה בעולם החיצוני. לכן עלינו להחליף את החיצוני באלמנט פנימי יותר בתוכנו. במישור הפיזי אנו נוטים לטעות. לכן עלינו לאפשר לכוחות פנימיים עמוקים לשלוט כאשר אנו יוצאים למסע חיפוש כמו זה של המלך. גם היום אנחנו מסוגלים לעשות זאת, אם אנחנו נכנסים למצב ביניים של התודעה, כדי להתחבר לכוחות השולטים שם. אולם אנשים בעלי יכולות כאלה חיים בפרישות שאינה מניחה לאירועים הגדולים שבעולם להפריע להם. וכך המלך הולך אל חברו הנזיר, החי בבדידות ובעוני, שיודע את סודותיהם של הכוחות המדריכים את בני האדם אל עולם הרוח. ומתוקף זה הוא מסוגל לתת למלך את ענף הרוזמרין.

המלך איננו יכול לגלות בשום אמצעי חיצוני את מה שרק הארכיטיפים שלו יכולים למצוא בעולם הרוח. לכן קודם כול הוא חולם שבאה אליו ציפור-זהב קטנה, ולאחר מכן הוא נשאר במצב של מעין חלום-ערות. במצב זה, הוא חווה את כל מה שתיארתי באמצעות מגע שקוף המשמש את האדם כחוש בעולם הרוח. בהדרגה הוא מגיע לגלות, דרך הכוחות המתנגדים לטוהר ולאצילות האנושית, משהו שנשמר גם בזמננו: האפשרות להיות מבורך בשמחה טהורה. אף אחד מהכוחות המחוברים לעולם הפיזי היום אינו יכול להביא אותו לכך, רק הכוח שמופיע בפניו כאשר כוחה של הנפש השכלית או של חיי הנפש שלו ככלל מכוונים אל עולם הרוח; וכוח זה בא אליו בדימוי "הסוס הקסום". בעולם הפיזי הסוס הינו רק תמונת צל של מה שעומד מאחוריו בעולם הרוח. הכוחות המזיקים של הנפש, המגולמים בעולם הפיזי, ירו חץ לגופו של הסוס. ברגע שכוחות אלה נעקרים והסוס משתחרר מהם, מתעוררים כוחות המאפשרים למלך להבין ולאמוד את המערכות של יחסים אלו בשלמותן, כך שהתבוננות מעבר למראה החיצוני מאפשרת לו למצוא את מה שנכון עבורו. באמצאות האינטליגנציה הרגילה, הוא היה עלול להרחיק נדוד בעולם ולמצוא אנשים כאן, שם, ובכל מקום, אבל אז הוא היה יכול לחלוף על פני האישה שהוא מחפש; הוא כלל לא היה מבין באלו תנאים מדובר, או מהם המכשולים, והמצב היה נשאר כמקודם.

התנאים שהוא מחפש קיימים, אך הם מעוותים על ידי העולם הפיזי החיצוני, בו רוב הדברים אכן מופיעים באופן שונה. בעולם הפיזי בהחלט חסרים לנו הכוחות בממשותם האמיתית. אך בסופו של דבר מלך-הזכוכית המכושף מופיע בצורתו האמיתית, והוא זה שיכול להראות למלך היכן עליו לחפש אישה. באמצעות הכוחות המתנגדים של העולם החיצון, מלך-הזכוכית שינה את צורתו; כוחות אלה פועלים כאשר האדם מעורב לחלוטין בסבך הדאגות של העולם החיצון. בהתחלה הוא לכוד לחלוטין בנסיבות החיצוניות, ובאופן זה נהפך לשונה בפנימיותו ממי שהוא יכול היה להיות באמת. לעתים קרובות יש לנו דברים, למשל מעשים שליליים בקארמה שלנו, הפועלים כמו זבוב-בשר רשע. האמת שעומדת מאחורי כל זה, מתגלה בתמונות מעין אלה. עלינו להיות מסוגלים לדמיין את המצב: את מה שקיים מאחורי התופעות הפיזיות ניתן למצוא בכוחות המתעוררים במלך. כאשר כוחות הנפש שלו מתעוררים והוא מכוון אותם נכון, הוא מגלה את מה שהכוחות הפיזיים החיצוניים הסתירו ממנו, את "כלתו".

כאשר מתואר באגדה אירוע חיצוני כמו חיפוש אחר כלה, בדרך כלל זה אינו קורה בצורה רגילה, אלא בנסיבות כאלה שמישהו פוגש מעין רועה-נפש שיעורר בו את הכוחות העמוקים, כפי שעשה הנזיר למלך. בכך הוא מובל לכוחות שגורמים לכל דבר בעולם הפיזי להיראות לא אמיתי לזמן מה; הוא זקוק לכך כדי שיוכל להבחין באמת. וכך אנו מבינים שלמרות שנראה לנו שהתנאים החיצוניים הם המקור, נוכחים מצבי תודעה אחרים המאפשרים ראייה אמיתית.

ניתן להסביר כל אגדה באופן זה, אך ההסבר חייב לנבוע מהמציאות הרוחית ששוכנת מאחורי עולם האגדות. בהדרגה ניתן למצוא ולפרש כל מה שמתרחש באגדה, כולל כל הפרטים הקטנים. למשל, כאשר מתחילים להתבונן על כך בצורה פנימית יותר, ניתן להתחיל לראות את הקשר המסתורי בין כוחות התפיסה הפעילים לבין הכוחות החבויים של החיים הרגילים. הנגיעה של ציפור-הזהב הקטנה בחבצלת מסמלת את זה יפה מאד. כוחות רוחיים עדינים ומשמעותיים אכן נוכחים רדומים בחבצלת, אך הם מופיעים רק כאשר ציפור-הזהב מעירה אותם.

האמונה הבסיסית שכל דבר סביבנו הינו אמת רוחית מכושפת ושאנו מגיעים לאמת כאשר אנו מסירים את הכישוף, היא היסוד של ממלכת האגדות. עלינו להבין בצורה ברורה מאד שהאגדה הינה בעיקר סיפור של אירוע אסטרלי. אך באמצעות חזרה מתמדת משתנים הפרטים הקטנים – יש לאנשים כישרון מיוחד לשנות דברים! אנו אוספים בקפדנות את האגדות כפי שאנשים פשוטים שבים ומספרים אותן, ואלה אמנם שאריות מתמונה עתיקה שנראתה בעולם האסטרלי, אם כי יתכן ששונו בה פרטים רבים. ואז אנו טועים בנסותנו להסביר שינויים אלה בצורה מתוחכמת. על מנת להסביר אגדות בצורה נכונה, אנו מחויבים תמיד לחזור לצורתן המקורית, ולזהות אותה ככזאת. כל דבר חייב להתאים לחוויות אסטרליות אלו.

אולי תעלה השאלה האם לאדם צורה זהה לזו שהייתה לו בימי קדם, אשר עדיין אצורים בחוויות רוחיות שאנו חווים במצב תודעת ביניים. התשובה היא לא. עברנו צורות שונות מאד לפני שהתפתחנו למה שאנחנו היום. אולם הדבר שהתגברנו עליו והוצאנו מתוכנו מופיע בצורה ברורה, חיצונית. כדי להתרחק מהכוח הענקי שלנו, היה עלינו להוציא מתוכנו את הצורה הענקית שלנו ולהתגבר עליה, לזכך את כוחותינו ולהעלות אותם לנפש השכלית ולנפש התודעה. אכן קיימות ישויות שנשארו בשלב של הכוחות הגסים. בכל פעם שמופיע משהו רע ויש להתגבר עליו, משהו שנשאר במישור האסטרלי, הוא מופיע תמיד כ"דרקון" או משהו בדומה לו; אין זו אלא הצורה הגרוטסקית שעברה שינוי בעולם הרוח של מה שהיה על בני האדם לשנות ולהוציא מתוכם. עלינו להיות מודעים לכך שזה תואם עובדה וודאית לחלוטין.

לסיכום, הייתי רוצה לספר לכם אגדה נוספת, כדי שתהרהרו בה בעצמכם. היא תכלול את המוטיבים השונים שנכנסים לתמונה, כאשר האדם יוצר קשר עם העולם האסטרלי. אם תיישמו את מה שתיארתי גם לגבי אגדה זו, המסובכת במידת מה, תוכלו בכוחות עצמכם לפרום כמעט את כל החוטים. אגדה זו מהווה מעין סינתזה, שמקבצת יחדיו את הכוחות הכי מגוונים ששזורים בה:

היה היה – אז היכן זה היה? למעשה היכן זה לא היה? היה היה מלך זקן, ולו שלושה בנים ושלוש בנות. כאשר הגיעה שעתו למות, הוא פנה לשלושת בניו ואמר: "השיאו את שלושת בנותיי למי שיקדים לבקשן, כדי שלא ייוותרו רווקות. זאת בקשתי הראשונה מכם. הבקשה השנייה היא זאת: לעולם אל לכם למצוא את עצמכם במקום מסוים, במיוחד בלילה!", והוא הראה להם מקום תחת עץ צפצפה ביער.

כאשר המלך הזקן נפטר, בניו היו נחושים לבצע את הוראותיו. בערב הראשון מישהו קרא דרך החלון וביקש בת-מלך לאישה. האחים הסכימו, וזרקו את אחת האחיות החוצה דרך החלון. בערב השני שוב מישהו או משהו קרא דרך החלון וביקש בת מלך לאישה. האחים זרקו גם את אחותם השנייה דרך החלון. ובערב השלישי, שוב מישהו או משהו קרא דרך החלון, ביקש לשאת בת-מלך לאישה, והאחים זרקו את האחות השלישית החוצה דרך החלון.

כעת הם נשארו לבד, אבל סקרנותם החלה גוברת עליהם. יותר מכול הם רצו לדעת מדוע עליהם להתרחק מעץ הצפצפה שביער. ערב אחד הם יצאו וישבו תחת העץ, הדליקו מדורה, ונרדמו. האח הבכור היה אמור לשמור. בעודו פוסע הלוך ושוב, כשהוא מחזיק את חרבו בידו, הוא ראה שמשהו אוכל את האש. כאשר התקרב אל האש, הוא ראה דרקון בעל שלושה ראשים. הוא נלחם עם הדרקון בעל שלושת הראשים, גבר עליו, קבר אותו, אך לא סיפר דבר לאחיו, ובבוקר הם שבו לביתם. בערב למחרת האחים יצאו שוב, הדליקו מדורה ונשכבו לישון לצדה. הפעם שמר האח האמצעי. במהרה הוא ראה דבר האוכל את האש, וכאשר התקרב הוא ראה שזה דרקון בעל שישה ראשים. הוא נלחם בו, גבר עליו וקבר אותו, אבל לא סיפר דבר לאחיו, והם חשבו שדבר לא קרה. בבוקר למחרת הם שבו לביתם. בלילה השלישי התרחש דבר דומה; הם הדליקו אש, והפעם היה זה האח הצעיר שהיה חייב לשמור. סמוך מאוד לרגע שבו שני האחים נרדמו, בעודו פוסע הלוך ושוב כשחרבו בידו, הוא ראה משהו אוכל את האש. הוא התקרב, ולרגע אחד היסס ואיבד זמן יקר. לבסוף הוא החל להילחם בדרקון שהיה בעל תשעה ראשים; אבל עד שגבר עליו, המדורה כבתה. הוא לא רצה להפתיע את אחיו, לכן חיפש אש כדי שיהיה אור. הוא ראה אור קטן בין הענפים, וניסה לקחת אותו, אבל לא היה בו די. ואז הוא ראה שמשהו נלחם באוויר, שאל מה זה, והיצורים הלוחמים ענו: "אנחנו השמש והשחר, נלחמים על היום". הוא הוריד חבל שהידק את בגדיו, וקשר יחדיו את השמש והשחר, כדי שהיום לא יוכל להתחיל. או אז הוא הלך עוד זמן מה כדי להביא אור ואש, והגיע למקום בו ענקים ישנו ליד מדורה גדולה. הוא לקח מעט מהאש, אבל כאשר ניסה לפסוע מעל אחד הענקים, פיסת אש נפלה על הענק והעירה אותו. הענק תפס בידו של הצעיר, הראה אותו לחבריו ואמר: "ראו את היתוש שתפסתי!".

בן-המלך נבהל מאד, כי הענקים רצו להרוג אותו, אך במהרה הם הגיעו להסכם. הם רצו להשיג שלוש נסיכות, אך כלב ותרנגולת הקימו רעש גדול כל-כך ליד דלתן, עד שהם לא הצליחו להגיע אליהן. בן-המלך הבטיח לעזור להם, ובתמורה הענקים שחררו אותו. הענקים ציידו אותו בכדור-צמר והוא הלך כשהכדור מאחוריו. הוסכם ביניהם שכל פעם שהוא ימשוך בחוט, אחד הענקים יבוא אחריו. תוך זמן קצר בן-המלך הגיע לנהר. (במשך כל הזמן הזה אחיו ישנו). הוא משך בחוט, ואחד הענקים בא והשליך גזע-עץ אל עבר הגדה השנייה של הנהר, כך שבן-המלך יכול היה לצלוח את הנהר ולהמשיך בדרכו. הוא הגיע לארמון המלך שבו ציפה לראות את הנסיכות. הוא נכנס אל אחד מחדרי הארמון שבו ראה אחת מהנסיכות. היא שכבה על מיטה עשויה מנחושת, וענדה טבעת זהב קטנה על אצבעה. הוא הוריד את הטבעת מאצבע הנסיכה, וענד אותה על אצבעו. אחר-כך הוא נכנס לחדר השני בו שכבה הנסיכה השנייה על מיטה עשויה מכסף; גם על אצבעה הייתה טבעת-זהב שגם אותה הוא הוריד וענד על אצבעו. אחר-כך הוא נכנס לחדר שלישי, בו שכבה הנסיכה השלישית על מיטה מזהב, וענד על אצבעו גם את הטבעת שלה. אז הוא הביט סביבו וגילה פתח קטן מאד ששימש ככניסה לארמון. הוא משך בחוט והענק הראשון הגיע, אך ברגע שהוא ניסה לעבור בפתח הצר, כשראשו בפנים וגופו בחוץ, בן-המלך מיהר לערוף את ראשו. כך המשיך ועשה עם הענק השני והענק השלישי, וכך הרג את כל הענקים. אחר-כך הוא חזר לאחיו, ועוד קודם לכן הוא שחרר את השמש ואת השחר. האחים הסתכלו זה בזה ואמרו: "אוי, איזה לילה ארוך!". "כן", הוא ענה, "זה אכן היה לילה ארוך!". אבל כפי שנהגו שני אחיו בלילות הקודמים, גם הוא לא אמר דבר, והם שבו לביתם.

כעבור זמן מה האחים רצו להתחתן. האח הצעיר סיפר לאחיו שהוא יודע היכן מתגוררות שלוש בנות-מלך, והוא הוביל אותם לארמון. שלושת האחים התחתנו, הצעיר מביניהם התחתן עם היפה ביותר, זו ששכבה על המיטה העשויה מזהב. האח הצעיר ירש את אביה של כלתו, ולכן נאלץ לחיות בארצה. לאחר זמן מה הוא רצה לבקר בארץ מולדתו ולקחת עִמו את אשתו. אך אביה אמר לו: "אם אתה יוצא למסע הזה, אשתך תילקח ממך בגבול הממלכה, ואולי לא תשוב לראותה לעולם!". אולם הצעיר וכלתו רצו לנסוע, ולכן יצאו לדרך מלווים בשלושים פרשים שיגנו עליהם. כאשר הגיעו לגבול, האישה נקרעה מעל חתנה, כאילו היה זה כוח טמיר שקרע אותה מעליו. הצעיר שב על עקבותיו, ושאל את אבי כלתו כיצד והיכן יוכל לשוב ולפגוש את אשתו. אבי כלתו ענה לו: "אם יש סיכוי שתמצא אותה, יהיה זה רק בארץ הלבנה". הוא יצא לדרך כדי לחפש את אשתו, אך לא ידע את הדרך לארץ הלבנה.

לבסוף הוא הגיע לארמון, ונכנס כדי לשאול על הדרך לארץ הלבנה. בארמון הוא פגש את בעלת הארמון וגילה שהיא אחת מאחיותיו, ששלושת אחיה זרקו מבעד לחלון. הוא ביקש לראות את בעלה, ולהפתעתו הרבה היה זה דרקון בעל ארבעה ראשים! השניים שאלו אותו כיצד להגיע לארץ הלבנה; הדרקון השיב שהוא אינו יודע היכן היא נמצאת, אבל אולי בעלי החיים שלו ידעו. קראו לבעלי החיים, אבל אף אחד מהם לא הכיר את הדרך לארץ הלבנה. בן-המלך המשיך בדרכו והגיע לארמון השני, בו הוא פגש את אחותו השנייה. הוא ביקש לראות את בעלה, שהיה דרקון בעל שמונה ראשים, וגם הוא לא ידע דבר על הארץ הלבנה. "אולי החיות יודעות," אמר. קראו לחיות, אבל גם אלה לא ידעו את הדרך לארץ הלבנה, כך שבן-המלך היה חייב להמשיך בדרכו. לאחר זמן מה הוא הגיע לארמון השלישי, ושם פגש את אחותו השלישית. הוא שטח בפניה את מבוקשו, והיא ענתה לו בעצב רב שאינה יודעת דבר על הארץ הלבנה. קראו לבעלה, דרקון בעל שנים-עשר ראשים, ובן-המלך שאל אותו על הארץ הלבנה. הדרקון אמר שאיננו יודע עליה דבר, אבל אולי אחת החיות יודעת. קראו לחיות, אבל אף אחת מהן לא שמעה על הארץ הלבנה. אזי הגיע אחרון החיות, זאב צולע. "כן," הוא אמר, " פעם הגעתי לארץ זו; שם נפצעתי, וכעת אני צולע לתמיד. לרוע מזלי אני מכיר את הארץ הלבנה!". בן-המלך אמר: "אני מבקש שתיקח אותי לשם". אבל הזאב סירב ללכת לשם, למרות שהבטיחו לו עדרים גדולים של כבשים. לבסוף הוא השתכנע לקחת את בן-המלך עד לגבעה ממנה יוכל לראות את הארץ הלבנה. הם הגיעו לגבעה, והזאב הצולע עזב אותו שם.

בן-המלך מצא מעיין, שתה ממימיו והרגיש שהם מרעננים עד מאד. אז הגיעה אישה, וכהרף עין הוא זיהה אותה כאשתו, שנקרעה ממנו. גם היא זיהתה אותו, ומיהרה להזהיר אותו: "עדיין אינך יכול לקחת אותי מכאן, כי אם תפעל כך, המכשף שכלא אותי ומחזיק אותי כאן כאשתו, יחזיר אותי מיד על סוסו הקסום. הוא עף באוויר מהר כמו המחשבה.". בן-המלך שאל:

"אז מה נעשה?". והיא ענתה: "יש רק דרך אחת: עלינו להשיג סוס מהיר יותר. לך לאישה הזקנה שחיה ליד גבול הממלכה. תעבוד אצלה כמשרת; היא תתן לך משימות קשות מאד, אך אתה תגלה כיצד לבצע אותן. כשכר על עבודתך עליך לבקש ממנה את הסייח הצעיר ביותר, ואוכף. תאמר לזקנה: 'אני רוצה את האוכף הישן שמונח שם על האדמה, כולו מכוסה בלכלוך.' כדבר שלישי, תבקש ממנה רסן ישן מאד".

בן-המלך הלך לדרכו מצויד בהוראות אלה, והגיע לנחל. שעה שנח בסמוך לו, הוא ראה דג שוכב על הגדה. הדג התחנן אליו: "קח אותי וזרוק אותי חזרה למים; תעשה לי טובה גדולה". בן-המלך עשה כדבריו, ובעודו טרוד במעשה, הדג נתן לו משרוקית קטנה ואמר: "אם אי-פעם תחפוץ במשהו, כל שעליך לעשות זה לשרוק, ואני אשיב לך טובה!". בן-המלך לקח את המשרוקית הקטנה והמשיך בדרכו. לאחר זמן-מה הוא פגש נמלה שנרדפה על-ידי עכביש, האויב שלה. הוא הציל אותה, ובתמורה הנמלה נתנה לו משרוקית קטנה, ואמרה שאם אי-פעם הוא יהיה בצרה עליו לשרוק, ומיד תגיע העזרה. הוא לקח את המשרוקית והמשיך בדרכו. בדרך הוא פגש שועל פצוע שחץ מוכסף תקוע בגופו. השועל אמר: "אם תשלוף את החץ ותתן לי כמה שורשי-צמחים שירפאו את הפצע, אני אעזור לך בעת צרה". בן-המלך עשה כדברי השועל, וגם זה נתן לו משרוקית. כששלוש המשרוקיות בכיסו, בן-המלך הלך לאישה הזקנה שחיה בגבול הממלכה. הוא אמר לה שהוא רוצה לעבוד אצלה כמשרת. "זה אפשרי", אמרה הזקנה, "אבל השירות אצלי קשה מאד; עד כה אף אחד לא הצליח לעמוד בו". היא הובילה אותו לשדה שבו היו תלויים תשעים-ותשעה אנשים. "כל האנשים האלה עבדו אצלי, אבל אף אחד מהם לא הצליח למלא אחר בקשותיי. אם אתה עדיין רוצה לבוא ואם גם אתה לא תצליח לעמוד במשימות, אולי תהיה האיש המאה". כך הוא נהייה המשרת שלה למשך שנה.

באזור ההוא השנה נמשכה שלושה ימים בלבד. ביום הראשון הזקנה הכינה לו מרק שמרדים אנשים, מרק-חלומות, ושלחה אותו לשמור על שלושה סוסים. מיד לאחר שאכל מהמרק, נפלה עליו תרדמה, וכאשר הוא התעורר, שלושת הסוסים כבר לא היו שם. הוא נזכר במשרוקיות; הוציא את הראשונה ושרק בה. היה במקום נחל קטן, ושלושה דגי זהב שחו בו. ברגע שהוא נגע בהם, הם הפכו לשלושת הסוסים, וכך הוא החזיר לזקנה את סוסיה. היא עצמה הייתה זו שהפכה את הסוסים לדגי-זהב. כשראתה שהוא חוזר עם הסוסים, היא כעסה והשתוללה בחמת זעם.

למחרת הזקנה שבה והכינה לו מרק-חלומות, ושלחה אותו עם הסוסים. המרק הרדים אותו, וכאשר הוא התעורר, הסוסים כבר נעלמו. הוא שרק במשרוקית השנייה, ומיד הופיעו שלוש נמלות-זהב. ברגע בו נגע בהן, שוב הופיעו הסוסים, והוא החזיר אותם לזקנה. הזקנה ממש רתחה מזעם, שהרי היא עצמה כישפה את הסוסים, ולכן נזפה בהם קשות. בן-המלך ניצל גם בפעם הזאת. ביום השלישי הזקנה אמרה לעצמה: "עלי לפעול באופן יותר מחוכם". גם הפעם היא הכינה מרק-חלומות, ושלחה את בן-המלך עם הסוסים. אחרי שהמרק הרדים אותו, היא הפכה את הסוסים לשלוש ביצי-זהב, הניחה אותן מתחתיה וישבה עליהן. כשבן-המלך התעורר, הסוסים לא היו, והוא שרק במשרוקית השלישית…. דמיינו לעצמכם, כמה חוכמה הייתה בכל מה שקרה. …השועל הגיע ואמר:"הפעם המשימה קצת קשה יותר, אבל אנחנו נצליח בה. אני אלך לחצר שבה מתרוצצות התרנגולות ואגרום למהומה רבה. הזקנה תצא החוצה, וברגע זה ממש אתה תיגע בביצים, והן ישובו להיות סוסים".

וכך אכן קרה. השועל יצא לחצר, גרם שם לרעש גדול, ובזמן שהזקנה קפצה ממקומה ורצה החוצה, בן-המלך נגע בביצים; כאשר היא חזרה, ראתה לפניה את שלושת הסוסים! כעת הזקנה נאלצה לשאול את בן-המלך: "מהו הגמול שאתה מבקש לך?". היא חשבה שהוא יבקש משהו מיוחד במינו. אך הוא אמר: "כל שאני רוצה הם הסייח שנולד אתמול בלילה, האוכף הישן שכולו מכוסה בלכלוך ורסן ישן". היא נתנה לו את כל מבוקשו. הסייח היה כל-כך קטן עד שבן המלך היה צריך לשאת אותו על גבו. כאשר ירד הלילה, הסייח הקטן אמר: "כעת אתה יכול לישון, ואני ארד למעיין לשתות ממימיו". למחרת בבוקר הסייח חזר וכבר יכול היה לדהור מהר מאד. בלילה השני הכול התרחש בדומה ללילה הראשון, ובלילה השלישי הסוס לקח את בן-המלך למקום בו הייתה אשתו. בן-המלך העלה את אשתו על הסוס הקטן… וזאת הנקודה שמוכיחה את מקורה הנסתר של האגדה לכל מי שמבין בדברים אלה …ובן-המלך שאל: "באיזו מהירות נטוס באוויר?", והאישה ענתה: "במהירות המחשבה!". כשהמכשף שכלא אותה שם לב שהם ברחו, הוא עלה על סוסו הקסום כדי למהר ולתפוס אותם. הסוס שאל אותו: "באיזו מהירות נטוס באוויר?", והוא ענה: "במהירות הרצון או המחשבה!". הוא מיהר לשעוט בעקבותיהם, הלך והתקרב אליהם עוד ועוד – וכאשר הוא היה ממש קרוב, הסוס הקסום הורה לסוסו של בן-המלך לעצור. "אני אעצור רק כשתהיה קרוב מאד אלי," הייתה תשובתו. באותו הרגע, הסוס הקסום התרומם על רגליו האחוריות, זרק מעליו את החוטף והצטרף לסוס הקטן. וכך שוחררה המלכה. כעת בן-המלך יכול היה לשוב לביתו עם אשתו, ולשוב ולחיות בארצם. ואם מה שקרה לא התפוגג, הרי שהם בוודאי חיים עד עצם היום הזה.

אגדה זו יחסית מסובכת יותר, בְּהכילה מרכיבים מגוונים ביותר. עד שיגיע הזמן בו נוכל לפרש אותה באופן מפורט יותר, עלינו לאפשר לה לחדור לנפשנו, כדי לפענח את האלמנטים השונים השזורים בה בהרמוניה כה מופלאה. כמובן, חייבים לסנן ולהוציא את כל מה שהכניסה בה מסורת לא אותנטית. כדי למצוא את החוטים המובילים לכל אירוע, עליכם לפעול על פי העיקרון שתיארנו כאן: נושא הדרקון; נושא שלושת האחיות שנזרקו מהחלון, נושא הנישואים (הנפש השכלית עם העולם החיצון); ושוב, באופן מיוחד במינו, נושא הפקחות של הכוחות המאגיים. בנוסף, מופיע הגורל אוNemesis בצורה מופלאה כאשר בן-המלך פוגש באחיותיו: שלושת האחים השליכו מעליהם את טבעם הנשי הגבוה – מכאן מות הדרקונים ליד האש, וכן הלאה.

אגדות כמו זו מייצגות את חוויותיהם של אינדיבידואלים מסוימים מבין האנשים הנמצאים במצב ביניים של התודעה. גם המיתוסים הגדולים הפופולאריים אודות האלים מייצגים כל מה שאלה שעברו חניכה חווים במישור האסטרלי ובמישורים גבוהים יותר. ביחס למיתוסים הגדולים אודות האלים, ניתן לתאר את מקומן של האגדות באופן הבא: את המיתוסים נוכל להבין כאשר אנו תופסים את הנסיבות הקוסמיות הכלליות העצומות העומדות ביסודם, בעוד שאת האגדות ניתן לפענח כאשר אנו מבינים שהתמונות והאירועים השונים אינם אלא חזרה על אירועים אסטרליים. בזמנים קדומים מאד כל אדם התנסה בחוויות אסטרליות. עם הזמן הן הלכו ופחתו. אדם סיפר אותן לאדם שני, זה המשיך לספרן לאדם נוסף, וכך הועברו האגדות ממקום למקום. הן הופיעו בשפות המגוונות ביותר, וכאשר חושפים את האירועים האסטרליים שעומדים בבסיסן, ניתן לשים לב לדמיון בין אוצרות האגדות ברחבי העולם.

כל אדם שמשתמש בכוחות החשיבה שלו ומרבה לנסוע, יכול למצוא אף היום את השאריות האחרונות של ראייה רוחית פרימיטיבית. במקום זה או אחר הוא עשוי לפגוש מישהו שמספר כחוויה אישית את מה שהוא ראה בעולם האסטרלי. אדם כזה ישמע במהלך מסעותיו בעולם אגדות שמספרים אותן אלה שיש להם עדיין תחושה המנבאת את האמת הטהורה. כך הן נרשמו בספרות שלנו, וכך האחים גרים אספו את אגדותיהם; באופן דומה אספו אותן רבים אחרים שלרוב הם עצמם לא היו בעלי ראייה רוחית, אלא קיבלו אותן מיד שנייה, שלישית או אף עשירית, כך שהם פגשו אותן כשהן פגומות מאד. אך העידן בו לאנשים היה עדיין קשר הדוק עם העולם הרוחי, הולך ומתקרב לסופו. בני האדם נסוגים מעולם הרוח יותר ויותר; ראייה רוחית פרימיטיבית הולכת ונעשית לנדירה יותר ויותר, בעוד שאת הראייה הרוחית האמיתית ניתן יהיה לרכוש, יותר ויותר, באמצעות אימון בלבד, כך שבעתיד לבוא רוב האנשים בעלי ידע כלשהו בנושא, יאמרו על מה שאנשים ראו בזמנים קדומים: "היה היה זקנים שסיפרו דבר זה או אחר מתוך חוויותיהם האסטרליות. היכן זה היה? זה יכול היה להיות בכל מקום." אך בימינו, אנו יכולים לעתים נדירות למצוא מישהו שמסוגל לספר דברים ממקור אמיתי; בעתיד יסופר אודות חוויות אגדיות: "הן התרחשו פעם, ואם הן לא התפוגגו, חוויות אלה מהאגדות חיות עד עצם היום הזה.". אך עבור רוב בני האדם, שבפנימיותם אחוזים בסבך המישור הפיזי, הן כבר מזמן מתו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *