עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע

The Tree of life and the Tree of the Knowledge of Good and Evil

עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע

רודולף שטיינר

25 יולי 1915  GA 162

תרגמה מאנגלית: אורנה בן-דור

ההרצאה מופיעה בספר בהוצאת כחותם: רוע – מקורו ותפקידו בעולם

ראינו אתמול שקיימים שני זרמים תרבותיים, שתי נטיות הזורמות במהלך ההיסטוריה: מצד אחד זו של ידע מתפתח וחכמה, ומצד שני כוחות החיים שבנקודה מסוימת חייבים לאחד עצמם עם החוכמה.[1]

זוהי דוגמא אחת לאופן שבו שתי נטיות חד-צדדיות שונות יוצרות הרמוניה ושלמות כאשר הן נפגשות ופועלות יחדיו – עובדה שתוצאותיה הינן באמת בעלי פרופורציה מרעידת-אדמה. אם כן, אנו יכולים לתפוס את התוצאות הנלוות של חוכמה מיובשת וסקלרוטית. ולראות כיצד אי הידע – אי ההכרה של עיקרון החיים, כמו נבט ירוק על ענף האבולוציה האנושית, מאחד עצמו עם העיקרון הקדמוני המנוון של הידע והחוכמה.

היום ברצוני לבחון את העובדה האובייקטיבית הזו מנקודת מבט יותר אינטימית וסובייקטיבית, על ידי התבוננות קרובה וישירה יותר בטבע האנושי שלנו. הבה ונזכר תחילה, כפעמים רבות בעבר, כיצד אנו עוברים כל יום דרך החילוף הריתמי בין האחדות של ארבעת 'הגופים' שלנו – פיזי, אתרי, אסטרלי ואני– ומצב בו ארבעתם מופרדים ברמה מסוימת לשני זוגות, כך שהפיזי והאתרי נשארים מאוחדים האחד עם השני, אבל נפרדים מהאחדות האחרת של האסטרלי והאני.

החילוף בין  שינה וערות תלויה בהתאחדות והפרדה ריתמית זו של ארבעת הגופים. התבוננו כבר בתהליך הזה יותר לעומק. אפילו מבלי לעלות כתות בבית ספר, יכולים אנשים  באמת לחוש בזמן היקיצה, רגע מאוד בהיר, מאוד מואר שהם מרוממים עצמם, מושכים עצמם מעלה מתוך טבילה בשזירתם של מי החיים הרוחניים הנעלים.[2]

רוב בני האדם חייבים להרגיש זאת מידי פעם. קרוב לוודאי שהם הרגישו שהם לא עולים מתהום הנשייה, אלא ממשחק הדדי של כוחות נצחיים הרבה יותר מאשר אלו שבתוכם הם שוכנים בחיי הערות. בטוחתני שאנשים רבים הרגישו שהם שוכנים במהלך השינה בתוך אלמנט שמאפשר להם להיות חכמים יותר מאשר האופן בו הם מתנהלים במהלך היום. רק מעטים לא התעוררו בזמן זה או אחר עם הידיעה שהם פגשו משהו במהלך השינה שאינם יכולים לתכלל אותו עם המודעות הערה. התנסות זו יכולה לגרום לנו לחוש קשי תפיסה בהקשר לבהירות המוענקת לנו בשזירתם הנצחית של חיי השינה.

במשך השינה אנו שוקעים בעולם של כוחות-חיים שוזרים, שמקיפים אותנו באופן הדומה לזה שבו אורגים החיים הפיזיים את אריגיהם בתודעה הפיזית שלנו, ושבדרך כלל נעלם כליל ברגע היקיצה.

אפילו ללא לימוד אוקולטי יש ביכולתנו לראות שבמהלך השינה אנו שוקעים באלמנט שאותו אין אנו יכולים להעביר לחיי הערות שלנו. נוכל להבין מדוע זה כך אם נזכר בדואליות הראשונה עליה דיברנו אתמול: בני אדם למדו להבחין בין טוב ורע, הם אכלו מעץ הדעת טוב ורע ומסיבה זו הם לא יכולים לאכול מעץ החיים.

מה הכוונה ב 'לא לאכול מעץ החיים'? על מנת להבין זאת, עלינו להבין גם מה נבע מהעובדה שאכן אכלנו מעץ הדעת טוב ורע. כל אחד יכול לראות שלו לא היה מתרחש הפיתוי המכונה לוציפרי, היינו חיים על פני האדמה באופן שונה לגמרי. לפיתוי של לוציפר היה אפקט מסוים על החיים האנושיים. כתוצאה ממנו אנו יכולים לפתוח סוג מסוים של ידע והגיון, דרך מסויימת של התייחסות לדברים סביבנו דרך כוחות ההיגיון שלנו. סוג זה של מערכת יחסים עם העולם והתופעות שלו עלו בגלל הפיתוי הלוציפרי והשפעתו, משום  שטעמנו מעץ הדעת טוב ורע. כל הידע שלנו הינו תוצאה של זה. לו היינו נמנעים מאכילת הפרי, היה הידע שלנו כולו מסוג שונה לגמרי ממה שנחשב ל'נורמאלי' בתנאים שבהם אנו קיימים היום המושפעים מלוציפר.

בבקשה זכרו את העובדה הזו – שכל הידע של התודעה הערה שלנו הינו תוצאה של האכילה מפרי עץ הדעת. נראה שהדבר מובן יותר כאשר אשטח בפניכם עובדה נוספת, על בסיס תפיסות אוקולטיות רבות – שחוסר התודעה  שלנו בשינה, בלילה, פריסת המסך הכהה של השינה על המודעות שלנו, הינה פשוט האפקט של העובדה שלא הורשנו לאכול מעץ החיים. בדיוק כפי שידע אור-היום שלנו הינו האפקט של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע, כך חוסר המודעות שלנו במהלך השינה נובע מכך שלא הורשנו לטעום מפרי עץ החיים. לו הורשנו לאכול מפרי זה, לא הייתה המודעות שלנו מעומעמת, מוחשכת במהלך השינה. אבל כאשר אנו מתגברים על מצב זה של חוסר המודעות במהלך השינה, כאשר אנו הופכים למסוגלים, על ידי התפתחות עצמית רוחנית מדעית סיסטמתית, להבחין במשהו ממציאות המשחק ההדדי הנצחי של הכוחות אודותיהם דיברתי, אנו הופכים למודעים גם לאופן שבו אנו מבלים את הזמן בין ההירדמות ועד היקיצה. זה יכול להכות בנו, משום שאנו למעשה מבלים את הזמן הזה בזרועותיו של לוציפר. ועובדה זו יכולה לפקוח את עיננו לתוכן שלם ומסתורי שעומד בתשתית: משום שאנו תופסים שברגע שבו הוענשנו באיסור האכילה מעץ החיים, נידון לוציפר לאכול ממנו בהתמדה. כך שאריגה זו, חיים נצחיים שבהם שוכן לוציפר ושאותם אנו חווים, בערות, כשהם מושרשים באינטליגנציה מעבר לזו שלנו, אינטליגנציה אותה אנו לא יכולים לתפוס באופן מודע משום שלוציפר טוען לבעלות עליה, הינה בעלת אפקט מסוים.

משום שלוציפר רכש לעצמו את האזור של חיים אורגים נצחיים, דבר מה שהיה למעשה אמור להשתייך לגורל שלנו, שאדוני-אלוהים הקדוש, יעד אותו לנו מראש – לא התרחש. הכוונה הייתה שבעירות נוכל לקבל לתוך גופינו האתרי והפיזי את האריג הנצחי הנרקם במהלך השינה.[3]

הבה ואצייר בפניכם את זה באופן סכמתי. כאן באדם אספקט-האני ששוכן מחוץ לגוף הפיזי במהלך השינה. כאן בצהוב זה האספקט האסטרלי, שגם הוא עוזב את הגוף הפיזי. כאן בכחול זה הגוף הפיזי שנשאר במיטה, וכאן בצהוב זה הגוף האתרי שגם הוא נשאר מאחור.

האלוהות המתפתחת של יהוה-אלוהים ייעדה מראש שבערות ירדו החיים האורגים הנצחיים אודותם דברתי לתוך הגופים האתרי והפיזי של האדם. אל תניחו להפחידכם לעובדה שלוציפר נמזג לתוכנו כאשר אנו צוללים למשחק הנצחי של הכוחות במהלך השינה.

בהרצאותיי במינכן[4] הצבעתי שזו תהיה טעות גמורה לחשוב שצריך להשתחרר מלפיתתו של לוציפר בכל מחיר. זוהי למעשה דעה קדומה חומרנית. ישויות רוחניות מתקיימות מסיבה מסוימת. אין טעם לנסות להכחיש או להתכחש לקיומם. במקום זאת צריך להכיר בתוקף ובמטרה של לוציפר ואהרימן בתוך האלמנט הנכון שלהם, וללמוד לראות שהם מסיבים נזק רק כאשר הם לא שייכים. נכון וראוי עבור לוציפר לחיות ולארוג בחיי השינה שלנו, בתוך האלמנט שהינו סגור עבורנו משום שלנו יש ידע שונה, אותו הרווחנו כתוצאה מהאכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. אבל קיימים תהליכים אבולוציוניים הכרחיים שמדע הרוח הופך לאפשריים, אותם אנו חייבים להתחיל להבין, ורגע היקיצה מאפשר לנו לתפוס אותם.

תגובת הלוואי העדינה שלה אנו יכולים להיות מודעים ביקיצה, של החיים האורגים שבהם אנו שקועים במהלך השינה, צריכה לחדור לגופינו הפיזי והאתרי. נצחיות אורגת זו הינה למעשה הגוף האסטרלי שלנו, שחי ושוזר וזורם באוקיינוס הקוסמי. והשטיח אותו הוא אורג שם, החוויות שהוא נשזר לתוכם, צריכות להיכנס ולחדור הן לגוף הפיזי והן לגוף האתרי.

הבה ואצייר זאת, על מנת לשרטט את הכוונות המקוריות של האלוהות של יהוה-אלוהים המדריכה את האבולוציה האנושית, שיעדה שכל מה שגופינו האסטרלי עובר דרך הלילה יתערבב עם הגופים הפיזי והאתרי שלנו.

מה שציירתי כאן מייצג את השאיפה, כפי שהיא נעשית על ידי גופינו הפיזי והאתרי ברגע היקיצה, של כל החוויות של גופינו האסטרלי. זה היה צריך לקרות במהלך אבולוציית-האדמה הארצית (או האבולוציה הארצית האנושית שלנו) לו הכוונות המקוריות של הנשגבות האלוהית של יהוה היו מושגות. הפיתוי הלוציפרי מנע מזה לקרות. משהו אחר הגיע במקום, שאותו אנו צריכים לצייר באופן שונה.

כאן, בצורה סכמתית כמובן, הינו הגוף הפיזי והגוף האתרי. החוויות של הגוף האסטרלי במהלך השינה חודרות לגוף האתרי רק ברגע היקיצה. הן יכולות להשאיר רק רושם חיוור בגוף הפיזי כאשר הם משפיעים עליו באופן עדין, אבל לא יותר. החדירה האמיתית היחידה הינה לגוף האתרי.

אין זה משום שהגוף האסטרלי נסוג לאחור ולא בגלל שהגוף הפיזי מתנגד לו, אלא משום אותו חוזה מסתורי בין לוציפר לאהרימן שנוצר דרך האריגה ההדדית של אבולוציית אהרימן ולוציפר עם האבולוציה הארצית. התוצאה של זה הינה שברגע היקיצה, מעביר לוציפר לאהרימן את כל מה שהיה אמור לחדור לגוף הפיזי. התנאים שהיו אמורים להתקיים, האריגה האסטרלית המשורטטת  כאן לא חודרת את הגוף הפיזי שלנו, ובמקום זאת עוברת לאהרימן לשכון שם. התהליך האהרימני מצויר כאן כנקודות צהובות המפוזרות באלכסונים הכחולים. כך אנו עומדים בפני עובדה בעלת משמעות גדולה ביותראהרימן, בגוף הפיזי שלנו, מקבל את החוויה שלוציפר חווה במהלך השינה שלנוזו הסיבה שאנו נכשלים במיזוג חוויות-הלילה שלנו עם המודעות הערה. לוציפר מעביר אותם לאהרימן כאשר אנו מקיצים. אבל כאשר הם חותמים על העסקה שלהם כל לילה, מחדשים את החוזה ביניהם, אנו יכולים להפוך למודעים חלקית במצב החלומות הרגיל שלנו אודות מה שמחליף ידיים בין לוציפר ואהרימן. הבה ונתבונן בסוג ידע היומיומי הרגיל שיש ברשותנו בין יקיצה והרדמות. סוג זה של ידע, אתם זוכרים, הינו התוצאה של האכילה מפרי עץ הדעת טוב ורע. במהלך היום אנו אוספים ידע אודות הדברים הסובבים אותנו, ידע שמשלב את ההיגיון והאינטלקט שלנו עם תפיסות החושים. ידע אנושי, ארצי זה, כפי שאתם יודעים ללא ספק, מגיע אליה דרך האני שלנו, שמוענק לנו בזכות העובדה שהאני התווסף לשלושת העקרונות האחרים אותם הבאנו מהשלבים הקודמים של שבתאי, שמש וירח במהלך האבולוציה הארצית. כישויות אנושיות ארציות אנו רוכשים דרך האני ידע אנושי, כלומר, אנו לומדים כל מה שאפשרי עבורנו תחת התנאים שבתוכם אנו שוכנים כאן על פני האדמה. אבל סוג זה של ידע מאופיין  בכך שהוא הופך למעומעם ולחשוך ברגע שאנו נרדמים.

אנו אוספים ידע מבוקר עד ערב, אך כשאנו נרדמים ידע זה מפסיק להיות נגיש באופן מודע עבורנו. במילים אחרות הוא עוזב את האני שלנו. פילוסופים שהפכו את האני ליסוד היחידי של גישתם, ומאמינים שהוא עמיד, שמתייחסים לאני כאל גורם רציף בין לידה ומוות, מדברים שטויות.

האני שלנו , לכל הפחות ההתנסות המודעת שלו, נעלם כל לילה. אם כן הבה ונבהיר: אנו זוכים ואוספים ידע דרך האני, אבל האני הזה נעלם כל לילה בין ההרדמות ליקיצה שוב.

מדוע כך הוא הדבר? 'ידע אור-היום' שלנו נאסף באותו אזור ההולם את אהרימן. ממלכתו של אהרימן הינה המציאות החיצונית פיזית שלנו – משום שהוא מושל על כל סוג של מוות, משום שניתן לומר שמוות הינו 'הרכוש' שלו.

דיברתי על זה בפירוט בהרצאות במינכן.[5]  המודעות שלנו חוצה את אזורו של אהרימן בין יקיצה והרדמות נוספת. ידע יומיומי נורמלי שאנו מפתחים הינו תוצאה של הפיתוי הלוציפרי, הוא מוביל אותנו במהלך החיים הערים לתוך התחום של אהרימן. אנו שוכנים בתחומו של אהרימן באוריינטציה שלנו לעבר ידע חיצוני שמתייחס לעולם החושים החיצוני.

לוציפר הוביל אותנו למצב עניינים זה. אבל- אנו חייבים לעשות הבחנה ברורה כאן – אנו לא שוכנים באזור של לוציפר בחיים הערים שלנו, אלא בממלכתו של אהרימן. קשה לנו להבין את זה, משום שאהרימן שוכן בגופנו הפיזי. הוא תמיד שם, מוכן לעזור כאשר אנו משתוקקים להשיג ידע דרך המדיום של הגוף הפיזי, דרך החושים. הוא פולש לתוכנו, ולוציפר מושיט ידיים אליו על ידי כך שהוא 'לוקח' את הלילה, כל מה שמתחוה בתוכנו כאשר אנו ישנים. במהלך היום, בצירוף עם אהרימן אנו משיגים ידע של העולם הזה. כאשר אנו נרדמים, פורע אהרימן את החשבון עם לוציפר, כשהוא יותר מ-מתגמל אותו עבור מה שהוא, אהרימן, קיבל בזמן הערות שלנו. כאשר אנו נרדמים הוא נותן ללוציפר כל מה שהוא התנסה בתוכנו דרך היום. האפקט של זה, זה שמה שאמור היה להתרחש לא מתרחש. כל מה שאנו חיים דרכו במהלך היום היה אמור להשתנות לחוויה בלילה, כמו זה אבל למעשה מגיע רק עד הרמה האסטרלית, כאשר לוציפר שם ידו על זה באני. כאשר אנו ישנים, חווה לוציפר בתוכנו כל מה שמהדהד ופועל בנו מתוך ידע זמן-היום שרכשנו בעירות. בעוד שלוציפר, נהנה במקומנו מהפירות של מה שחווינו בלילה, בתוך האני שלנו. אהרימן בתוך גופינו הפיזי, לוציפר בתוך האני, אהרימן במהלך היום, לוציפר במהלך הלילה.

המשימה שלנו היא להיות מודעים לתוצאות של מצב עניינים זה. הבה נתבונן תחילה במה שמתרחש כאשר מעסיק לוציפר את האני שלנו במהלך הלילה. למעשה זה מונע מאיתנו להבין ולחוות-שוב בלילה את מה שרכשנו במהלך היום, כל מה שחשבנו ושפטנו על העולם, כל הקשרים ההדדיים והרעיונות אודותיו. אם יכולנו להמשיך את התהליך הזה בלילה, היינו חודרים באמת את חוויות זמן הערות הזה.

יהוה-אלוהים התכוון במקור שהידע שאנו רוכשים במהלך היום יוכל לחדור ולחלחל בנו במהלך הלילה. לו זה היה קורה, הידע שלנו והמדע שלנו היו מסוג אחר לגמרי – מדע הרבה יותר חי וחיוני, שבו כל קונספט שלנו היה באמת חי בתוכנו. היינו כמו כן ערים לכך שהקונספטים שאנו חווים במהלך היום הינם הצללים של ישויות חיות, כפי שתיארתי לעיתים קרובות.[6]

במהלך הלילה היינו תופסים את כל הקונספטים שיצרנו במשך היום, כשהם מתחיים ומתעוררים לצורות של ישויות אלמנטליות. היינו יודעים שהמדע והידע שפיתחנו הינו חי, אמיתי, חיוני, כוח זורם בתוך העולם- חיים אלמנטליים פעילים ונשזרים.

אבל אין זה המצב, משום שלוציפר אוחז בזה ומונע את זה מאיתנו. הוא מסלק מאיתנו את הידע החי. כל לילה הוא יונק את לשד המושגים החיים של הידע שלנו כשהוא משאיר אותנו רק עם הקליפה היבשה, הקונספטים המתים שמספק המדע.

זו הסיבה מדוע אנו חווים את המדע כבלתי מסוגל לתאר את החיות השוכנת בתוך כל הדברים, מדוע נדמה שהוא מתעסק רק עם קונספטים מתים אודות מה שחי ואורג במציאות העולם. הגישה המדעית גורמת לנו להרגיש שאנו מנותקים מהחיים, שאנו עומדים מחוץ להם ולא יכולים למצוא דרך פנימה. כל מה שהפילוסופים בנו ושוחחו מאז ומתמיד אודות גבולות הידע, אודות חוסר המסוגלות האנושית שלנו לחדור לתשתית המעמקים של הקיום, נגרם הודות לעובדה שהייתה להם תחושה מסוימת של העולמות השלמים של המציאות והחיים מתחת לקונספטים שאנו יוצרים. הם חשו שאנו לא יכולים להתקרב לעולמות אלו משום שלוציפר ינק וייבש את החיים שלהם, כבש אותם, הפך את הקונספטים שלנו לצחיחים ומופשטים.

הבה נתבונן בצד השני של המטבע. מה היה קורה לו היינו נתונים לאהרימן בערות, לו הוא לא היה אוחז בכל מה שאנו חווים במהלך הלילה? מודעות-היום שלנו הייתה אז מתמלאת, מהדהדת בכל חוויות הלילה. כל העולם הרוחני היה נכנס למודעות הערה, היה מתמזג איתה. החילוף הנוכחי בין תודעת יום לחוויית לילה לא הייתה נוכחת כלל באותו האופן. תודעת היום שלנו התפתחה באופן שהתפתחה דרך לוציפר. אילולא היה משליט את השפעתו עלינו כפי שהוא אכן עשה, הייתה לתודעת הערות שלנו מערכת יחסים שונה לגמרי לדברים בעולם החיצוני. במקרה הזה גם היינו לגמרי מסוגלים להעניק את שטף חוויות הלילה שלנו לתודעת הערות. ואז היינו חווים את החיים שלנו באופן אחר לגמרי.

בחיים היומיים שלנו אנו מתבוננים על העולם הסובב אותנו, מתוך רעיונות, קונספטים ותמונות על כל מה שנמצא מסביבנו. אנו יוצרים הקשרים, מאחדים רעיונות ותפיסות. וכך בין לידה ומוות אנו מוגבלים לקשר רק בין דברים שאנו חווים דרך מודעות היום. אבל לו הייתה חווית-הלילה שלנו נכנסת וחודרת למצב הערות שלנו, היינו מסוגלים לקשר כל חווית-יום עם הזיכרון של מה שהתרחש במהלך השינה. כפי שהדברים עכשיו, כאשר אנו פוגשים מישהו שאנו מכירים, אנו מודעים לכך משום שאנו פגשנו אותו כחלק מחיי חוויות הערות. אנו קושרים בין המפגש הנוכחי שלנו בתודעת הערות ובין המפגש הדומה בעבר. אבל זה יכול היה להיות לגמרי שונה לו חוויות הלילה שלנו היו חודרות לחיי היום. היינו אז יודעים שהאדם שאנו פוגשים מתכתב עם ישות מסוימת של רוח איתה נפגשנו בלילה. היינו חווים אותו דרך הלילה ומסוגלים לזהות אותו עם התוכן וההקשר הרוחני שלו. היינו תופסים את השזירה הרוחנית בתוך הופעתו הפיזית. במצב זה היה העולם כולו הופך למציאות שזורה ברוח. אבל הפיתוי הלוציפרי מנע מאיתנו את זה. האספקט הרוחני של החיים נסוג מאיתנו – אהרימן קנה בו אחיזה, ואנחנו נשארנו רק עם הנוכחות שלו בגוף האתרי שלנו הוא יושב שם בגוף האתרי שלנו ולא חודר אותנו באופן מלא, ולכן אנו נכשלים לתפוס את המציאות בדברים הסובבים אותנו. אנו יכולים לחוות את החיים הזורמים ואורגים של הרוח דרך הגוף האתרי שלנו – אנו יכולים לקבל מושג כללי עליהם – אבל אנו לא מסוגלים למזג את זה עם התפיסות החיצוניות שלנו.[7]

אני מקווה שאתם יכולים לעקוב אחרי: במקום שהרוח תכנס לתוך הגוף הפיזי, כך שתהיה נוכחת בכל התפיסות הספציפיות שלנו, היא נשארת שם באופן כללי.

כך שאנו חשים שהרוח נמצאת שם, שהיא שוכנת בעולם, אבל היא לא מגלה עצמה בפנינו בדרכים קונקרטיות וספציפיות. מעל לכל היא לא יכולה לידע את הידע החיצוני והמדע שלנו. היא יכלה הייתה לעשות זאת רק לו הייתה חודרת את הגוף הפיזי. היא נשארת לא יותר מאמונה משום שהיא נחוות רק דרך הגוף האתרי.

כך שהעובדה שאנשים רבים דוחים ידע ספציפי, כשהם מעדיפים אמונה על פניו, הינה הודות לעובדה שיש ברשותם חוש לגמרי נכון שקונקרטיזציה כזו יכולה להוביל לטעות, שהם היו מעדיפים להישאר נטועים בחיים ה'נורמאליים'. אמונה הינה למעשה ידע שנתקע בגוף האתרי, בעוד שידע שאנו רוכשים במהלך היום נתקע בגוף האסטרלי בלילה, וכך הופך לחסר חיים. אמונה חיה שלולת ידע אמיתי, משום שאהרימן שייך אותה אליו, הינה הצד הנגדי לידע ללא אמונה. כאן בציור הזה אנו יכולים לראות גם את לוציפר בתוך האני שלנו מתנסה  בחוויות האהרימניות.

הבה ונסכם, בתקווה שהתבוננויות חשובות ביותר אלו יחרטו בזיכרונכם. אהרימן ולוציפר מעורבים באופן אינטימי בחיינו. הם פועלים יחדיו, מונעים מאיתנו לייסד הרמוניה ושיווי משקל נכונים בין אמונה וידע. במקום זה אנו מתנדנדים בין הקטבים השגויים של אמונה לא יודעת וידע ללא אמונה.

אך זו שגיאה גדולה לחשוב שלא נוכל אף פעם להימלט מלפיתתם של  לוציפר ואהרימן. הם מופקדים על משימתם הקוסמית – כל מה שקרה היה צריך לקרות. כפי שתיארתי אתמול, היה על האנושות לרדת בהדרגה בשביל של ידע גווע, כפי שמוסבר במצב המשורטט כאן. ובניגוד לזה, בניגוד לזרימה של הזרם הזה, כאן עולה במרכז אירופה סוג של אנושות שמפתחת את הנטייה האחרת הזו. רק ההתמזגות, ההרמוניה, בין שני זרמים תרבותיים אלו תאפשר להתגשמות חיה, השתלה אמיתית של אימפולס הכריסטוס להתרחש. אבל יכול לקרות גם מצב שבו שני הזרמים ייפרדו, ייקחו מסלולים נפרדים בהבנתם את הכריסטוס, ויאבדו לגמרי את ההבנה של מה שהם חייבים להציע האחד לשני. הבה ונניח לרגע שהזרם האירופאי הזה ייפול בפני אהרימן, יוכנע על ידי כוחו של אהרימן שיתפשט על המודעות הערה. הבה ונניח לרגע שזרם זה יתפשט וייאבק להבנה של מיסטריות גולגותא. הוא יטה לדחות את התוכן החיצוני של האירוע של המיסטריה הזו, משום שהוא לא ירצה להיכנס לקוף המחט של הגוף הפיזי, לחדור אותו באופן מלא. מוכנע על ידי אהרימן, הוא ייסוג לאחור מהאחיזה הנכונה והמסוימת של האירוע הקוסמי העצום של ירידת הכריסטוס. במקום זאת, הוא ישכון בעולם הפנימי ויתקרב לישוע דרך הגוף האנושי האתרי, כשהוא מבסס ישועולוגיה, תיאולוגיה וידע אודות ישוע. הוא ידחה לכן את כל מה שמגיע לתוך העולם החיצוני מהמיסטריה של גולגותא, כל מה שחודר את המציאות החיצונית.

אם, מן הצד השני, תהיה ידו של המצב שמתואר על העליונה,יהיה עניין מועט בקשר הפנימי שלנו עם הישות האנושית בתוך הכריסטוס, עם ישוע. תשומת לב רבה יותר תינתן, תוכתב על ידי הטבע של נטייה זו, להבנה רחבה ומופשטת של הפעילות הקוסמית. הזרם הזה ישאף לפתח את הכריסטולוגיה, ההופכית לישועולוגיה של הזרם הראשון. אבל האמת שוכנת בשיווי המשקל ביניהם, בתפיסת האחדות של ישוע-כריסטוס, וכריסטוס-ישוע. זו מטרת מדע הרוח. הוא לא רוצה לפנות לצד זה או אחר, אלא להבהיר שהכריסטוס הינו ישות קוסמית – ששכנה תחילה מעבר לספירות הארציות, ולאחר מכן נכנסה דרך המיסטריה של גולגותא, שנתנה אימפולס חדש לכל האבולוציה הארצית באופן הזה, שהורידה מתוך הקוסמוס לתנאי האדמה משהו שזרם, שפעל עליהם ושינה אותם – ובאותו הזמן ישנו קשר פנימי בין אירועים אלו ובין האדם ישוע מנצרת. במילים אחרות, אנו חייבים להבין שכריסטוס, כפי שהיה לפני המיסטריה של גולגותא, לא יכול היה לחדור לאדמה עם האירוע הקוסמי שלו ללא גופו האנושי הפיזי של ישוע. ולכן היה עליו לעבור דרך המיסטריה של גולגותא. היה זה הכרחי עבור הכריסטוס לחוות מה שהוא חווה בישוע. לא ישוע לבדו ולא הכריסטוס לבדו, אלא הכריסטוס בישוע. זו האחדות לה אנו זקוקים. מה שקרה על האדמה לא התרחש דרך הכריסטוס לבדו, אלא דרך הכריסטוס ששכן בישוע. כריסטולוגיה טהורה הינה בלתי אפשרית בדיוק כפי שישועולוגיה טהורה אינה אפשרית. מדע הרוח לא יגיע לשום מקום מבלי כריסטוס ישוע. העובדה של מיסטרית גולגותא היא אינהרנטית למה שנדרש עבור האבולוציה של האדמה.

לו הגורל שנועד במיסטרית גולגותא יתמלא באופן הנכון, יחסים מאוזנים יוכלו להתבסס בין לוציפר ואהרימן בהקשר לכל מה שהישויות האנושיות יאפשרו להתרחש בעולם, אז נהיה חייבים להבין ולהכיר בכך שלוציפר ואהרימן פועלים יחד בתוכנו. אנו חייבים להתנגד באופן מודע לשילוב הידיים ביניהם.  אנו יכולים לעשות זאת אם נעקוב אחרי מדע הרוח שמתאר את שתי הנטיות הללו באופן הבהיר ביותר האפשרי, ומאפשר לנו למצוא דרך לעבר הכריסטוס. זה מה שניסיתי להביע בפסל העץ שיתפוס מקום מרכזי בבנין החדש שלנו.[8]

ארכיטיפ הישות האנושית במרכז, בין הכוח של אהרימן ולוציפר. כאן, באופן אומנותי ומיידי, מתואר משהו שמגיע הרחק לעבר אבולוציית העתיד שלנו, שבמובן מסוים מחליף את השילוש הישן ששיך לעבר בשילוש חדש: כריסטוס – לוציפר ואהרימן. נדבר על כך בפעם הבאה.

  1. ההרצאה הקודמת במחזור זה עסקה בניגוד בין המסורת הישנה של החוכמה המזרחית, ששקעה לצורה מנוונת בזמן רומי, ושההדים שלה הדהדו שוב בפילוסופיה ובתיאולוגיה של ימי הביניים, וחיי הנפש הרעננים והצעירים שלא הוכרו באופן רשמי, אבל שמתוכם התפתחה אבולוציית-האני שלנו. בתקופת נדידת העמים, שני אלמנטים אלו נפגשו וחדרו האחד לתוך האני באטליה, צרפת ספרת ואנגליה. הניגוד בין ידע גווע וחיים ואי- ידיעה של החיים הינו נקודת ההתחלה של ההרצאה .
  2. E.g  August 1910 Genesis ,GA 122. 29 May 1908 in The Gospel of John ,GA 103. And May 1912 1n Experiencing Supersensible Realms GA 143.
  3. יהוה הינו הישות המדריכה של האקזוסיאי, מוזכר בהרצאה האחרונה של חלק 2 של ספר זה. (הרצאה זו לקוחה מספר בשם 'רוע').
  4. בשש ההרצאות של המחזור- מעגל הסודות של הסף-     cycle Secrets of the threshold Anthroposophic Press ,new York,1987,  GA  147
  5. במיוחד בהרצאה השנייה עליה מדובר ברשימה הקודמת.
  6. לדוגמא, בהרצאה השנייה של מחזור art and life Question in the Light of the Science of the Spirit  GA162  ממנו לקוחה הרצאה זו.
  7. בתעתיק קצרני אחר של הרצאה זו, במקום המילה 'כללי', כתובה המילה 'הגוף האתרי' . הוורסיה הראשונה נבחרה, משום שזה משתמע מהמשפטים הבאים. מכל מקום המילים האחרות גם הן מקבלות משמעות בקונטקסט הכללי.
  8. 'נציג האדם' שלא הושלם בזמן שהשריפה הרסה את הגיתהאנום הראשון, ולכן שרד. ראו ספרו של דניאל זהבי: פסלו של רודולף שטיינר: נציג האנושות. – הוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *