על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות – 02

על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות

על משמעות החיים

רודולף שטיינר

GA 155

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 2

השתתפות האדם באבולוציה

קופנהגן, 24 במאי 1912

תהיה זו טעות רצינית אילו מישהו היה מאמין שניתן להציג את השאלה של משמעות החיים והקיום במונחים פשוטים, כמו "מה היא משמעות החיים והקיום?" ואז מישהו יוכל לתת נוסחה פשוטה בכמה מילים, כמו: "דבר זה או אחר הוא משמעות החיים." בצורה כזו, אי אפשר היה לחוות כל תחושה אמיתית לגבי הנשגבוּת, הגדוּלה והעוצמה הטמונה בשאלה זו של משמעות החיים. אומנם אפשר אולי לתת תשובה מופשטת, אך ממה שאני הולך לומר היום, תרגישו עד כמה תשובה כזו לא תהיה מספקת. יכולנו לומר: משמעות החיים קשורה לעובדה שישויות רוחיות עליונות, שאנו רואים אותן כישויות אלוהיות, מביאות את האדם באופן הדרגתי לדרגה שבה יתאפשר לו לשתף פעולה באבולוציה של הקיום, כך שהאדם היה בתחילת התפתחותו בלתי מושלם ולא מסוגל להשתתף בבנייה של היקום, ובמהלך האבולוציה יוכל בהדרגה ללמוד לשתף פעולה יותר ויותר באבולוציה זו.

זאת יכולה להיות תשובה מופשטת, שאומרת לנו מעט מאוד. אם אנו רוצים להגיע לתשובה לשאלה בעלת חשיבות מרחיקת לכת כל כך, עלינו לחדור אל סודות מסוימים של הקיום והחיים. אם כן, אנו יכולים לקחת כבסיס את העובדות שהתבוננו בהן אתמול. אך אנו רוצים לחדור עוד יותר עמוק אל סודות קיום אלה. כאשר אנו מתבוננים בעולם סביבנו, אין זה מספיק שנראה צמיחה וקמילה. כבר אתמול הצבענו על העובדה שצמיחה וקמילה אלה מופיעות בפני הנפש שלנו כתופעות אפופות סוד כאשר אנו תוהים לגבי משמעותן הנסתרת. אך יש משהו שמהווה חידה קשה עוד יותר.

אנו רואים כבר בצמיחה משהו מאוד משונה, משהו מאוד מוזר, שבמבט שטחי מעורר בנו רגש של עצב ונראה טרגי מאוד. אם בעזרת הידע שאנו רוכשים בעולם הפיזי אנו מסתכלים על מרחבי האוקיאנוס או כל צורת קיום אחרת, אנו יודעים שנוצרים אינספור נבטי-חיים, אך מעט מאוד מהתחלות אלו הופכות ליצורים שמתפתחים במלואם. חישבו רק על כמה ביצים של דגים שונים נוצרות כל שנה בים אך אינן מגיעות למטרת התפתחותן, אלא נעלמות לפני כן, ורק לחלק קטן מאוד מהן מתאפשר להגיע לבגרות!

אתמול התייחסנו לעובדה שכל מה שנולד מת שוב. אך כעת אנו פוגשים היבט נוסף: מתוך מספר אינסופי של אפשרויות, רק מעטות הופכות למציאות, כלומר כבר בהתחלה, במקור, קיים משהו מסתורי, בכך שלא כל מה ששואף לקיום יכול באמת להיווצר ולהתקיים בעולם.

ניקח מקרה מוחשי. אם אנו זורעים חיטה או תירס בשדה, אנו רואים שנוצרות שיבולים רבות וגדולות. אנו יודעים היטב שמכל גרעין שיבולת יכולה להיווצר שיבולת חדשה. וכעת אנו שואלים את עצמנו: כמה מגרעיני חיטה אלה בשדה החיטה ישיגו מטרה זו? נחשוב לרגע על אינספור הגרעינים שממשיכים בדרך לגמרי אחרת מזו שמובילה למטרה להפוך שיבולים חדשות. כאן יש לנו דוגמה מוחשית למה שניתן לראות בכל נבטי-החיים. אם כן, אנו חייבים לומר: החיים שסובבים אותנו נוצרים כך שבהיווצרותם נראה שהם משליכים אינספור נבטי-חיים לתוך מעין תהום של אי-הגשמה. בכל מקום בסביבה שלנו, מה שקיים נבנה על היסודות של אפשרויות עשירות אינספור, שלעולם אינן יכולות להפוך למציאויות במובן הרגיל של המילה. אם כן, ניקח בחשבון שהמציאויות מופיעות מתוך קרקע זו של אפשרויות, ונראה בכך היבט אחד של חידת הקיום שמופיעה מול עינינו.

כעת נסתכל בהיבט השני של התמונה, שקיים גם הוא, אבל אנו נעשים מודעים לו רק כאשר אנו נכנסים עמוק לתוך האמיתות האוקולטיות. ההיבט השני מופיע בפנינו כאשר אנו הולכים בדרך של הכרה אוקולטית. כפי שאתם יודעים, דרך זו מתוארת לפעמים כמסוכנת. ומדוע? מהסיבה הפשוטה שאם אנו רוצים לצעוד בדרך אל ידע אוקולטי, אנו נכנסים לתחום שאסור להבין אותו באופן שטחי, כלאחר יד, בצורה בה נראה לנו שהוא מופיע בפנינו.

נניח שאדם צועד בדרך הרוחנית בעזרת השיטות המוכרות לכם, שיטות שניתן למצוא בספרי "כיצד קונים דעת עולמות העליונים",[1] ושאדם זה הגיע לשלב שבו עולות מתוך מעמקי נפשו תמונות שאנו קוראים להן אימגינציות. אנו יודעים איזה סוג תמונות אלה. הם חזיונות, שפוגשים כעולם חדש לחלוטין את האדם הצועד בדרך אוקולטית. אם אדם צועד בדרך זו בכל הרצינות, הוא מגיע לשלב בו כל העולם הפיזי סביבו נהיה מעומעם. במקום עולם פיזי זה מופיע עולם של תמונות נעות, עולם של רשמים סוערים בצורת צלילים, ריחות, טעמים ואורות. אלה עולים בשדה הראייה האוקולטי שלנו ואנו חווים חזיונות אימגינטיביים שמקיפים אותנו מכל צד, והופכים להיות עולמנו, שבו חיה ונעה הנפש שלנו.

כעת נניח שהאדם יתמסר לחוויה שעולם החזיונות, שאליו הוא נכנס באופן זה, הוא לגמרי מציאותי. אדם זה יעשה טעות חמורה מאוד. זו הנקודה בה מתחילה הסכנה. הממלכה של חיי האימגינציה היא חסרת גבולות, כל עוד איננו מצליחים לעלות מאימגינציה, שמעלה בפנינו עולם של חזיונות, לאינספירציה. רק האינספירציה תהיה זו שמצביעה על תמונה אחת ואומרת לנו: עליך להפנות את תשומת ליבך רק לתמונה זו, רק אליה תפנה את מבטך האוקולטי, ואז תחווה את האמת. אינספור תמונות אחרות שמקיפות תמונה מסוימת זו חייבות להיעלם לתוך הלא-כלום. רק אז אותה תמונה אחת ויחידה תעלה מתוך אינספור תמונות אחרות ותתגלה כביטוי של האמת.

אם כן, כאשר אנו צועדים בדרך האוקולטית, אנו נכנסים לתחום של אינסוף חזיונות אפשריים, ועלינו להמשיך להתפתח כדי שנוכל לבחור מתוך אינספור האפשרויות רק את אותן תמונות שמביעות מציאות רוחית אמיתית. אין דרך אחרת מזו שתיארתי. אם מישהו יבוא ויאמר: אתה נכנס לממלכת חזיונות עשירה עד אין קץ. איזה מהם אמיתיים ואיזה מהם אשלייתיים? האם אתה יכול לתת לי כלל שבעזרתו אולי אוכל להבחין ביניהם? כאשר נשאלות שאלות מסוג זה, אף אוקולטיסט אמיתי אינו יכול לתת תשובה כללית, אלא יהיה חייב לומר: אם אתה רוצה ללמוד להבחין ביניהם, עליך להמשיך להתפתח. רק אז תהיה לך האפשרות להפנות את מבטך אל התמונה שנשארת בעינה מול מבטך. תמונה שנותרת בעינה תוכל לכוון אותך; אך התמונות האחרות, שאתה יכול למחוק או להעלים במבטך, הן רק אשליות.

הסכנה נעוצה בעובדה שאנשים רבים מרגישים נפלא בספֵירת החזיונות. כשהם כבר הגיעו לעולם של חזיונות, הם אינם טורחים להמשיך להתפתח או להתאמץ, מפני שהם אוהבים מאוד את המקום הזה. אך אי אפשר להגיע למציאות בעולם הרוח כאשר אנו פשוט מתמסרים להרגשה זו של הנאה, כאשר אנו מתענגים בעולם החזיונות. בדרך זו איננו יכולים לעלות למציאות, לאמת. להיפך, יש להמשיך להתאמץ עם כל האמצעים שעומדים לרשותנו. רק אז עולה המציאות הרוחית האמיתית מתוך אינספור האפשרויות של חזיונות.

כעת תוכלו להשוות בין שני הדברים שאותם תיארתי. מצד אחד, העולם בחוץ, שבו יש אינספור אפשרויות לנבטי-חיים, ורק מעטים מצליחים להגיע למטרתם. מצד שני, העולם הפנימי שאליו מובילה דרך הידע: עולם אינסופי של חזיונות, שמקביל לעולם של אינסוף אפשרויות לנבטי-חיים. מעטים מהם הם חזיונות שאנו מגיעים אליהם בסופו של דבר כחזיונות אמיתיים, וניתן להשוות אותם למעט החיים האמיתיים שנוצרים מתוך המספר האינסופי של נבטי-חיים. יש בעולם חפיפה מלאה בין שני הדברים. הם שייכים לגמרי אחד לשני בעולם.

כעת נמשיך במחשבה זו ונשאל את עצמנו: האם צודק האדם שמרגיש עצוב ומתייאש לגבי החיים והקיום מפני שמכל אינסוף נבטי-החיים רק מעטים מצליחים להגיע ליעדם? האם אנחנו יכולים להיות עצובים בגלל עובדות אלה? האם ניתן לומר: בכל מקום סביבנו מתנהלת מלחמת קיום אכזרית, שממנה רק מעטים מצליחים להינצל במקרה? נחשוב על הדוגמה המוחשית של שדה החיטה. נניח שכל גרעיני החיטה שגדלים שם היו מגיעים ליעדם והופכים שוב לשיבולים. מה הייתה התוצאה? העולם היה הופך למקום בלתי אפשרי לכל מי שניזון מגרעיני החיטה, מפני שלא היה מה לאכול! כדי שהיצורים שאנו מכירים היטב יוכלו להגיע לשלב התפתחותם הנוכחי, נדרש שדברים או יצורים אחרים לא ישיגו את מטרתם, שלא ימשיכו להתפתח, שישקעו כמו לתוך תהום מבחינת גורלם. אך למרות זאת, אין לנו סיבה להיות עצובים, מפני שאם אנו דואגים לעולם, אם אכפת לנו מהעולם, הרי שהעולם מורכב מיצורים, ויצורים אלה זקוקים למזון. כדי שיוכלו למצוא מזון, יצורים אחרים חייבים להקריב את עצמם. לכן, רק נבטי-חיים מעטים יכולים באמת להגיע למטרתם. כל האחרים חייבים ללכת לכיוונים אחרים. זה חייב להיות כך, כדי שהעולם יוכל להתקיים, מפני שרק כך העולם יכול להיות מאורגן בחוכמה. סביבנו יש עולם כפי שהוא, מפני שיצורים מסוימים מקריבים את עצמם לפני שהם הגיעו ליעדם. אם נעקוב אחר היצורים שמקריבים את עצמם, נמצא אותם בתוך יצורים אחרים שבנויים ברמה גבוהה יותר, יצורים שזקוקים להקרבה זו כדי להתקיים. כאן אפשר לומר שאנו מרימים קצת פינה מהצעיף המסתיר את משמעות הקיום, שנראה כה מלא בחידות וכה קשה להבנה כשאנו רואים את החיים שנוצרים ונעלמים לתוך הלא-כלום. אך דווקא בכך מתגלות החוכמה והמשמעות של הקיום, ורק חשיבתנו אינה מצליחה להגיע מספיק רחוק כשאנו רואים שכל כך הרבה דברים חייבים להיעלם לכאורה מבלי להגיע ליעדם.

וכעת, נתייחס להיבט השני, ההיבט הרוחי. ניקח את מה שקראנו לו העולם האינסופי של חזיונות. כאן עלינו להבין קודם כול מה הוא הפירוש של עולם אינסופי של חזיונות. הוא לא שקרי במובן שאנו יכולים לומר: זה שנעלם הוא שקרי, זה שנשאר בסופו של דבר הוא אמיתי. לא במובן זה עולם אינסוף החזיונות אינו אמיתי. זה יהיה רעיון לא חכם בדיוק כמו אמונה שטוענת שנבטי-החיים שאינם מגיעים להתפתחות מלאה אינם כלל נבטי-חיים ושהאימגינציות שנעלמות אינן אימגינציות אמיתיות. כשם שבחיים החיצוניים העובדה היא שרק מעט יצורים מגיעים למטרתם, כך גם מחיי הרוח האינסופיים יכולים להיכנס לשדה הראייה שלנו דברים מעטים בלבד. מה הסיבה לכך?

ניתן ללמוד הרבה משאלה זו אודות הסיבה. נניח שהיינו פשוט מתמסרים לריבוי האינסופי של התמונות שמציפות אותנו. ברגע שנפתח בפני אדם עולם חזיונות זה, החזיונות זורמים ללא הרף אחד אחרי השני, הם באים ונעלמים כמו גלים, נוהרים וזורמים אחד לתוך השני. אי אפשר להתנתק מהתמונות והרשמים שפועמים וגועשים סביבנו בעולם הרוח. אך התבוננות מעמיקה יותר מגלה לנו משהו מאוד מיוחד אצל האדם שפשוט מתמסר לעולם חזיונות זה. כאשר אנו פוגשים אדם שאינו רוצה להמשיך להתפתח, אלא רק רוצה להישאר בשלב החזיונות, אנו מגלים, קודם כול, שהוא חווה משהו, שהוא עבר חוויה זו או אחרת.

טוב, אנו אומרים, הייתה לך חוויה רוחנית, חווית דברים שהם מציאויות עבורך. מצוין. זאת התגלות מעולם הרוח. אך אם יבוא אדם אחר ויספר את חזיונותיו לגבי אותו הדבר, כאשר אדם זה גם הוא לא הגיע בהתפתחותו יותר רחוק מהאדם הראשון, נראה מהר מאוד שלחזיונות שלו יש צורה שונה לחלוטין, כך שעל אותו הנושא ניתן לתת שני תיאורים שונים. בעצם, המצב יכול להיות עוד יותר גרוע. אנו יכולים לגלות שאנשים שרוצים להישאר בשלב של עולם החזיונות מספרים על אותו הדבר פעם משהו מסוים ובפעם אחרת משהו אחר; לפעמים הם אומרים דבר, ולפעמים הם אומרים דבר אחר. רק חבל שלאנשים כאלה לרוב יש זיכרון גרוע, והם שוכחים מה סיפרו לנו בפעם הראשונה. הם עצמם אינם מודעים למה שהם סיפרו. בקיצור, אנו פוגשים באינספור תופעות מכל מיני סוגים. אילו כבני אדם עם האני הנוכחי שלנו היינו רוצים לשפוט נכון את כל מה שמופיע בפנינו בעולם החזיונות, היינו צריכים להשוות אינספור חזיונות. אבל זה לא היה מוביל לשום תוצאה. יש להתבסס על העיקרון שאומנם עולם חזיונות זה הוא התגלות של הרוח, אבל כמידע אין לחזיונות כל ערך. לא משנה כמה חזיונות יהיו לנו, הם אכן התגלויות של עולם הרוח, אבל הם אינם מציאויות. כדי שיהפכו למציאויות, היינו צריכים להשוות בין החזיונות האינדיבידואליים השונים של אנשים אחרים רבים, וזה בלתי אפשרי. האלטרנטיבה היא שהאדם ימשיך להתפתח לשלב של האינספירציה. מה שחווים אז הוא שכאשר אנשים עולים לנקודת המבט של האינספירציה, כל התיאורים זהים אצל כולם. אז כבר אין הבדלים, אין דברים שנראים שונה בעיני אנשים שונים. אז החוויות זהות אצל כל מי שהגיע לאותו השלב בהתפתחותו.

ועכשיו נעבור לשאלה השנייה, שבמובן מסוים מקבילה למה שאנו פוגשים בעולם החיצוני. שם אפשר להשוות בין נבטי-החיים המעטים שמגיעים ליעדם לבין הרבים ששוקעים לתוך התהום של הלא-כלום. אנו מבינים שאבדן זה הכרחי כדי שהעולם החיצוני יוכל להתקיים. אבל מה קורה בעולם הרוח עם אותם חזיונות ואינספירציות? כאן עלינו להבין קודם כול שאחרי שבחרנו בחזיונות, הם באמת עומדים בפנינו כמציאויות רוחיות, שהם אינם סתם תמונות שמוסרות לנו ידע במובן הרגיל של המילה. אין זה כך, ואבהיר זאת דרך דוגמה משמעותית מאוד. אסביר כעת איך החזיונות הנבחרים עומדים ביחס לעולם החזיונות, בדיוק כמו שקודם הבהרנו לעצמנו מה היחס בין נבטי-החיים שהגיעו ליעדם לבין אינספור נבטי-החיים. אלה משמשים כמזון לאחרים. אז מה קורה עם החזיונות הנבחרים, עם אלה שחיים באדם כחזיונות אמיתיים?

כאן עלי להפנות את תשומת לבכם לדבר מסוים. אל תאמינו שאדם שפיתח ראייה רוחית הגיע לשלב שבו עולם הרוח חי בו, ולא באחרים. אין לחשוב על ראיה רוחית כך: "כאן עומד רואה רוחי ושם אדם אחר; ביטויה של מציאות רוחית חייה בנפשו של הרואה הרוחי, אך לא בנפשו של האדם האחר." זה לא נכון. אם רוצים לתאר זאת נכון, יש לומר: עומדים כאן שני אנשים, אחד רואה רוחי, השני לא. מה שהרואה הרוחי רואה, חי בשניהם. גם באדם שאינו רואה רוחי כמו ברואה הרוחי חיים אותם הדברים, אותם אימפולסים רוחיים. דברים אלה נוכחים גם בנפשו של אדם אשר אינו רואה רוחי. רואה רוחי שונה מאדם שאינו רואה רוחי רק בכך שהוא רואה אותם, בעוד שהשני לא. הוא נושא אותם בתוכו ורואה אותם, בעוד שהשני נושא אותם בתוכו ואינו רואה אותם. כל מי שמאמין שלרואה רוחי יש בתוכו משהו שלא קיים אצל השני עושה טעות גדולה. כשם שקיומו של ורד אינו תלוי בכך שאדם יראה אותו או לא, כך הדבר גם עם הרואה רוחי. המציאות חיה בנפשו של רואה רוחי ובנפשו של אדם אשר איננו רואה רוחי, למרות שהוא איננו רואה אותה. ההבדל הוא בכך שאחד רואה אותה, והשני לא. העובדה היא שבנפשם של כל בני האדם עלי האדמות חיים כל הדברים שאותם יכול לראות רואה רוחי באמצעות הראייה הרוחית שלו. חשוב שנבין זאת היטב בנפשנו לפני שנמשיך.

כעת נעבור לתחום שייראה אולי לא קשור, אך יחזיר אותנו מאוחר יותר למה שכבר אמרנו. נפנה את תשומת ליבנו אל עולם בעלי החיים. עולם זה נמצא סביבנו בצורות רבות – בצורת אריות, דובים, זאבים, טלאים, כרישים, לווייתנים וכו'. האדם מבדיל בין צורות אלו, ומגבש לעצמו מושגים לגביהן: מושג של אריה, זאב, טלה וכו'. אבל אנחנו לא צריכים להתבלבל בין המושג שהאדם יוצר לעצמו לבין מהותו של האריה או הזאב במציאות. אתם יודעים, ולכן אני רק רוצה להזכיר לכם, שבמדע הרוח אנו מדברים על מה שאנו מכנים נפשות קבוצתיות. לכל האריות יש נפש קבוצתית משותפת של אריות, לכל הזאבים נפש קבוצתית של זאבים. אמנם יש פילוסופים אבסטרקטים שטוענים שמה שמשותף לחיות מסוימות קיים רק כמושג, שמהות-זאב אינה קיימת בעולם החיצוני. אך אין זה נכון. כל מי שמאמין שמהות הזאב כשלעצמה, כלומר מה שקיים באופן אובייקטיבי בעולם הרוח כנפש קבוצתית, אינה קיימת חוץ מאשר במושגים שלנו, צריך לחשוב רק על הדבר הבא. בחוץ בעולם יש יצורים שאנו קוראים להם זאבים. נניח כעת שהטבע הנפשי של הזאב ומאפייניו נובעים מסוג החומר שממנו מורכב הזאב. אנו יודעים שהחומר בגופו של בעל חיים משתנה כל הזמן. חיה מטמיעה חומר חדש ומפרישה את הישן. באופן זה הרכב החומר משתנה כל הזמן. אבל מה שחשוב הוא שקיים בזאב משהו שהופך את החומר שהוא מטמיע לחומר-זאב. נניח שעם כל האמצעים והשיטות של מדעי הטבע הצלחנו לגלות כמה זמן נדרש עד שהזאב יחדש את החומר שלו. נניח גם שאנו מבודדים את הזאב לאורך זמן זה, ומאכילים אותו רק בבשר טלה, כך שלכל אורך הזמן שנדרש כדי לחדש את החומרים של גופו הפיזי, הוא יאכל אך ורק חומר-טלה. אילו הזאב היה רק החומר הפיזי שממנו בנוי גופו הפיזי, תוך פרק זמן זה הוא היה צריך להפוך לטלה. אבל בוודאי לא תאמינו שהזאב יהפוך לטלה אם לא יאכל כלום חוץ מטלה. אם כן, אתם רואים שהמושגים שאנו מגבשים אודות החיות השונות מייצגים מציאויות על-חושיות שקיימות מעבר למה שנמצא בעולם החושים החיצוני.

הדבר נכון לגבי כל חיה. הנפש הקבוצתית, העומדת בבסיס כל מין של חיה, היא זו שגורמת לחיה מסוימת להיות זאב, לאחרת להיות טלה, לאחת להיות אריה ולשנייה נמר. האדם יוצר מושגים לגבי נפשות קבוצתיות אלה. לרוב, הרעיונות שלנו לגבי עולם החיות מאוד חלקיים. הם חלקיים מפני שהאדם במצבו הנוכחי אינו חודר עמוק לתוך המציאות, אלא נשאר על פני השטח של הדברים. אילו היה חודר יותר לעומק, אז כאשר הוא היה יוצר את מושג הזאב, הוא לא היה נשאר רק עם המושג המופשט, אלא היה חווה את המצב הרגשי המקביל למושג זה. יחד עם המושג, היה מתעורר הלך הנפש, והאדם היה חווה את מהותו של טבע הזאב. הוא היה מרגיש את פראות הזאב, והיה מרגיש את סבלנות הטלה.

הסיבה לכך שזה לא קורה כיום היא – אני יכול להביע זאת רק בצורה סמלית, ואתם מכירים היטב מציאות זו – שלאחר שהאדם נכנס לתחום השפעתו של לוציפר, האלים מנעו ממנו לקבל בנוסף לידע גם את החיים. היה אסור לו לאכול מעץ החיים. לכן יש לו רק ידע, ואינו יכול לחוות את מציאות החיים. הוא יכול לעשות זאת רק אם הוא אוקולטיסט, אם הוא חודר לספֵירה זו באופן אוקולטי. אז הוא אינו מגיע רק למושג המופשט, אלא חי במה שאנו מתארים בביטויים כמו "האכזריות של הזאב" ו"הסבלנות של הטלה."

כעת תבינו איזה הבדל גדול יש בין שני דברים אלה. כל הדברים האלה נלחמים בתוכנו, כי המושגים שלנו חדורים בישות הפנימית ביותר של הסובסטנציה הנפשית. אבל את המושגים האלה חייב האוקולטיסט והרואה הרוחי ליצור לעצמו. הוא חייב לעלות למושגים אלה. כאשר הרואה הרוחי עלה לדרגה זו, אנו יכולים לומר: כעת כבר חי בתוכו משהו מזה. למעשה, שוכנת בתוכו תמונה חיה של כל עולם החיות הנמצא בחוץ. יכולנו לומר: "איזה מזל יש לאחרים, שלא הפכו להיות רואים רוחיים." אבל כבר הצבעתי על כך שבהקשר זה הרואה הרוחי אינו שונה מאנשים אחרים! מה שנמצא אצל רואה רוחי קיים גם אצל אדם אחר. ההבדל הוא רק שאחד רואה אותו בעוד שהשני אינו רואה אותו. למעשה, כל העולם שדיברתי עליו נמצא בנפשו של כל אדם, רק שהאדם הרגיל אינו רואה אותו. הוא זה שעולה ופורץ מתוך מעמקי הנפש הנסתרים, גורם לאדם לשקוע באי שקט, בספקות, מושך אותו לכאן ולשם, והופך אותו לצעצוע של התשוקות והאינסטינקטים שלו. גם מה שלא עולה מעל סף מסוים ולא מוצא ביטוי רק בחולשות, קיים למרות זאת. אדם שהלך נפשו גורם לו להיות רגיש להשפעות אלה מחובר לעולם זה כל כך, עד שרגשות אלה ממלאים אותו, מסבכים אותו במאבקים ובחיים, ומביאים אותו למערכות יחסים כבדות מאוד עם אנשים ויצורים אחרים. זאת עובדה. ומדוע?

אילו הדברים לא היו כך, אז התפתחות האדמה שלנו עם ממלכת בעלי החיים היתה מגיעה במובן מסוים לקיצה. ממלכת החיות, כפי שהיא, הייתה אז מגיעה למעין סוף דרך. היא לא הייתה יכולה להמשיך להתקדם עוד. כל הנפשות הקבוצתיות של החיות, שחיות סביבנו, לא היו יכולות להמשיך את התפתחותן בגלגולים הבאים של האדמה שלנו. היה מתרחש דבר מוזר. הנפשות הקבוצתיות של בעלי החיים היו במצב – סילחו לי על ההשוואה, אך היא תעזור להבהיר למה הכוונה – של מדינת אמזונות, שבה נאסרה כניסת הגברים. ללא גברים, היא הייתה חייבת להיכחד בתור קהילה. בעצם, היא לא הייתה נכחדת מבחינה רוחנית, כי נפשה הייתה עוברת לספֵירות אחרות, אך בתור מדינת אמזונות, זה היה גורלה. באופן דומה, הקהילה של נפשות קבוצתיות של חיות הייתה נכחדת אילו חוץ ממנה לא היה קיים עוד משהו. מה שחי בנפשות הקבוצתיות של החיות חייב לעבור הפריה, ואינו יכול לעבור את המחסום באבולוציה הארצית לקראת ההתגשמות הבאה כיופיטר – כלומר אינו יכול לחצות ליופיטר, אם לא יעבור הפריה, כפי שתיארתי. בזכות הפריה זו, הצורות החיצוניות של בעלי החיים אומנם נעלמות, נכחדות, אך הנפשות הקבוצתיות מופרות ומופיעות ביופיטר בצורה שמתאימה למצב קיום גבוה יותר, וכך מגיעות לשלב הבא באבולוציה שלהן.

אם כן, מה מתרחש כאן למטה, דרך האדם, כאשר הוא חווה את הצורות החיות של הנפשות הקבוצתיות? בדרך זו הוא מספק זרע מפרה עבור הנפשות הקבוצתיות, שאחרת לא היו יכולות להמשיך להתפתח. אם נביא זאת בחשבון, נוכל לומר: אנו כבר רואים שכאשר האדם מתבונן בממלכת החיות, כתגובה לגירוי חיצוני, הוא מפתח בתוכו אימפולסים פנימיים מסוימים. אימפולסים אלה מהווים זרע מפרה עבור הנפשות הקבוצתיות של החיות. אימפולסים אלה, שמהווים זרע מפרה עבור הנפשות הקבוצתיות של בעלי החיים, נולדים עקב גירוי חיצוני. אך החזיונות של הרואה הרוחי, או החיזיון שנבחר כאמיתי, אינם נוצרים עקב גירוי חיצוני. אלה קיימים רק בעולם הרוח, וחיים בתוך נפשות בני האדם.

אך אתם לא צריכים להאמין שבעולם הרוח לא קורה כלום כאשר מתוך אינסוף גרעיני חיטה חלקם נאכלים, בעוד שמעטים מתפתחים והופכים לשיבולים. בזמן שהאדם אוכל את הגרעינים, החלק הרוחי שקשור אליהם עובר לתוך האדם. הדבר בולט ביותר כאשר מתבוננים בראיה רוחית בים בו צפים אינספור ביצי דגים, ורואים שרק מעטים גדלים להיות דגים בגודל מלא. בביצים שמתפתחות ונהיות דגים בוגרים, ניתן לראות להבות קטנות, אבל אלה שאינן מתפתחות פיזית, שנעלמות לתוך התהום מבחינה פיזית, מפתחות להבות בוערות ענקיות. האלמנט הרוחי בהן הרבה יותר עוצמתי. כך קורה גם עם שיבולי החיטה או שיפון שנאכלים. החלק החומרי שלהם נאכל. כשהם נלעסים, מתוך אותם גרעינים שלא הגיעו ליעדם זורם כוח רוחי שממלא את המרחב סביבם. הרואה הרוחי רואה שקורה אותו הדבר כאשר הוא מתבונן באדם שאוכל אורז או משהו דומה. כאשר הוא מטמיע את החומר, מתאחד איתו, כוחות רוחיים שקשורים לגרעינים פורצים וזורמים לכל הכיוונים. לא כל כך קל לראות זאת מבחינת הרואה הרוחי, בייחוד כאשר המזון איננו ממקור צמחי. אבל לא אכנס לפרטים לגבי הנושא הזה היום, מפני שמדע הרוח אינו צריך לעסוק בשום תעמולה בעד קבוצה זו או אחרת, גם לא בעד אלו שדוגלות בצמחונות!

אם כן, הישויות הרוחיות קשורות זו לזו. כל מה שנראה כנכחד, מוסר את חלקו הרוחי לסביבה. חלק רוחי זה, שנמסר לסביבה, מתאחד למעשה עם מה שחי בתוך האדם כאשר הוא הופך להיות רואה רוחי, או נמצא בעולם החזיונות בדרך אחרת כלשהי. החזיונות שנבחרים עקב אינספירציה הם העיקרון שמפרה את החלק הרוחי שמשתחרר מתוך אותם נבטי-חיים שאינם מגיעים ליעדם, ובאופן זה מאפשרים לו להמשיך באבולוציה שלו.

כך מהותנו הפנימית, דרך מה שהיא מפתחת בתוך עצמה, נמצאת בקשר בלתי פוסק עם העולם החיצוני, ופועלת בשיתוף עם עולם זה. עולם זה היה נידון להיכחדות, לא היה יכול להמשיך להתפתח, אילו לא היינו מביאים אליו זרעים מפרים. בחוץ, בעולם, קיימת רוחניות, אך היא רק כמו חצי-רוחניות. כדי שרוח חיצונית זו תוכל להמשיך ולהעמיד צאצאים, רוח אחרת חייבת להגיע אליה, רוח שחיה בתוכנו. זה שחי בנו איננו רק דימוי קוגניטיבי למה שנמצא בחוץ, אלא משהו ששייך למה שחי בחוץ. הוא מתאחד עם מה שנמצא מחוץ לנו, וממשיך להתפתח. כשם שהקוטב הצפוני והקוטב הדרומי חייבים להיפגש בצורת מגנטיות או חשמל כדי שיתרחש משהו, כך גם זה אשר מתפתח בעולם הפנימי שלנו של חזיונות, חייב להתאחד עם זה שמתפרץ כמו הבזק מתוך הדברים שנכחדים כביכול. אלה סודות מופלאים, אך הם נפתרים בהדרגה, ומראים לנו איך הפנים מחובר אל החוץ.

כעת נתבונן במה שנמצא סביבנו בעולם החיצוני ונתמקד בחזיונות שבהם בחרנו, באותם חזיונות שעלו מתוך אינספור האפשרויות של חזיונות. חיזיון שאותו אנו מרימים לדרגה של חיזיון בעל ערך ותקף עבורנו משמש את האבולוציה הפנימית שלנו. מאידך, חיזיון ששוקע בשדה האינסופי של חיי החיזיון אינו נעלם בתוך התהום של הלא-כלום, אלא נכנס לעולם החיצוני ומפרה אותו. החזיונות שבהם בחרנו תורמים לאבולוציה העתידית שלנו. שאר החזיונות עוזבים אותנו ומתאחדים עם מה שנמצא סביבנו, עם נבטי-חיים שלא הגשימו את יעדם.

כשם שיצורים חיים חייבים להזין את עצמם במה שלא הצליח להתפתח ולחיות, כך עלינו להזין את עצמנו במה שאיננו מוסרים לעולם החיצוני כדי להפרות אותו. כלומר גם לכך יש מטרה. כל מה שנולד מבחינה רוחנית בעולם היה חייב למות ללא הרף, אילו לא היינו מוותרים על רוב החזיונות שלנו ולא היינו בוחרים רק באלה שמתגלים בהתאם לאינספירציה.

כעת אנו מגיעים לנקודה השנייה, לסכנה הטמונה בחיי החיזיון. מה עושה אותו אדם שפשוט מקבל כאמת את אינספור החזיונות השונים, אותו אדם שאינו בוחר במה שנכון עבורו ואינו דוחה את כל שאר החזיונות הרבים? מה עושה אדם כזה? הוא עושה מבחינה רוחנית את מה שהיה עושה אדם (אם נמחיש זאת פיזית, תראו מיד מה הוא עושה) שכאשר מדובר בשדה חיטה, הוא לא היה משתמש ברוב הגדול של הגרעינים כמזון, אלא היה זורע את כולם. לא היה עובר הרבה זמן עד שכבר לא היה מקום על האדמה בשביל כל החיטה. דבר כזה אינו יכול להימשך לאורך זמן, מפני שכל היצורים היו מתים, כי לא היה נשאר להם מה לאכול. זה מה שקורה לאדם שרואה אמת בכל החזיונות, שאינו מוכן למחוק אף חזיון ושומר את כולם בתוכו. הוא היה עושה בדיוק אותו הדבר כמו איש שאוסף את כל גרעיני החיטה וזורע אותם שוב. כשם שהעולם היה מתכסה במהרה רק בשדות חיטה, כך גם החזיונות היו מציפים את האדם שלא בחר בחיזיון האמיתי שלו.

תיארתי את מה שנמצא סביבנו, הן פיזית והן רוחנית, את בעלי החיים ואת המושגים שהאדם מגבש לגביהם. הראיתי איך האדם חייב לקבוע מטרה לחזיונותיו, ואיך עולם חזיונות זה חייב להתאחד עם העולם החיצוני כדי שהאבולוציה תוכל להמשיך להתקדם. אבל מה קורה לגבי האדם? הוא פוגש חיה, מתבונן בנפש הקבוצתית שלה, ואומר "זאב", כלומר הוא גיבש לעצמו את המושג "זאב". כשאמר "זאב" עלתה בו התמונה, שלגביה לאדם שאינו רואה רוחי יש רק רעיון מופשט, ולא חוויה של מהות-רגש. ברגע בו האדם אומר את המילה "זאב," זה שחי במהות-הרגש מתאחד עם הנפש הקבוצתית ומפרה אותה. אילו לא היה אומר את השם, ממלכת החיות הייתה נכחדת. אותו הדבר נכון לגבי ממלכת הצמחים.

מה שתיארתי לגבי האדם, נכון אך ורק לגביו; לא לגבי בעלי החיים, ולא לגבי המלאכים וכו'; לאלה יש משימות אחרות. רק האדם קיים כדי שהוא יוכל להעמיד את ישותו מנגד העולם החיצוני, כדי שיוכלו להיווצר זרעים מפרים שמוצאים ביטוי ב"שמות." כך טבוע בטבעו הפנימי של האדם הפוטנציאל להמשך האבולוציה של ממלכת החיות והצמחים.

כעת נחזור לנקודה בה בחרנו להתחיל אתמול. מלאכי השרת שאלו את יהווה מה המטרה שלשמה הוא רוצה לברוא את האדם. המלאכים לא הבינו זאת. אז יהווה אסף את הצמחים והחיות ושאל את המלאכים מה שמותיהם. המלאכים לא ידעו לענות. היו להם משימות אחרות מלבד ההפריה של הנפשות הקבוצתיות. אך האדם כן ידע לומר את השמות. כך מראה יהווה שהוא זקוק לאדם, כי אחרת הבריאה הייתה דועכת.

באדם ממשיך להתפתח זה אשר בבריאה הגיע לקיצו, וזה אשר זקוק לאימפולס חדש כדי שהאבולוציה תוכל להתקדם. לכן היה צריך לברוא את האדם, כדי שיוכלו להיווצר הזרעים המפרים שמוצאים ביטוי ב"שמות".

אם כן, אנו רואים שאיננו נמצאים עם החיים שלנו בתוך הבריאה ללא מטרה. אילו היינו מדמיינים שאין מקום לאדם בבריאה, אז ממלכות הביניים לא היו יכולות להמשיך להתפתח. גורלן היה זהה לגורלו של עולם צמחים שלא הייתה מתרחשת בו הפריה. הגשר בין העולם שהיה בעבר לעולם שיהיה בעתיד נבנה רק דרך כניסת האדם לקיום ארצי, והאדם עצמו לוקח עבור עצמו, עבור האבולוציה שלו, את מה שקיים כ"שמות" בסך הכול העצום של יצורים; ובדרך זו הוא מקדם את התפתחותו ביחד עם כל שאר האבולוציה.

כאן ענינו, אך לא בצורה מופשטת ופשוטה, לשאלה "מה היא משמעות החיים", למרות שגם התשובה המופשטת כלולה במה שתיארנו. האדם הפך להיות שותף בפעולתן של ישויות רוחיות. הוא נהיה כזה דרך כל ישותו. מה שקיים בתוכו הפך להיות זרע מפרה עבור הבריאה כולה. הוא חייב להיות כאן, ובלעדיו הבריאה לא הייתה יכולה להתקיים. כך האדם, שיודע שהוא חלק מן הבריאה, מרגיש כשותף בפעולה רוחית-אלוהית.

כעת הוא יודע מדוע חייו הפנימיים הם כמו שהם, מדוע בחוץ יש עולם של כוכבים, עננים, ממלכות טבע, עם כול מה ששייך אליהם מבחינה רוחנית, ובתוכו יש עולם של חיי נפש. הוא רואה כעת ששני עולמות אלה שייכים זה לזה, ושהאבולוציה יכולה להתקדם רק דרך הפעולה ההדדית ביניהם. בחוץ, בחלל, משתרע העולם האינסופי. כאן, בתוכנו, נמצא עולם הנפש שלנו. אנו לא שמים לב שמה שחי בתוכנו מתפרץ ויוצא מתוכנו, ומתאחד עם מה שחי בחוץ. אנו לא מודעים לכך שאנחנו הבמה שעליה מתרחש איחוד זה. אפשר לומר שמה שבתוכנו מהווה קוטב אחד, ומה שבחוץ בעולם הוא הקוטב השני. שני הקטבים חייבים להתאחד כדי לתרום לאבולוציה של העולמות. והמשמעות, המשמעות של האדם, היא זאת – שאנו יכולים להשתתף בה.

ההכרה הרגילה של התודעה הנורמלית אינה יודעת הרבה על דברים אלה. אך ככל שההכרה שלנו מתרחבת, אנו נעשים יותר ויותר מודעים לכך שבתוכנו נמצאת הנקודה בה הקוטב הצפוני והקוטב הדרומי של העולם – אם תרשו לי להשתמש בדימוי זה – מחליפים ביניהם את כוחותיהם המנוגדים, ומתאחדים כדי שהאבולוציה תוכל להתקדם. מדע הרוח מלמד אותנו שבתוכנו נמצאת הבמה לאיזון כוחות העולם. אנו מרגישים איך שוכן בתוכנו העולם הרוחי-אלוהי כמו במעין מרכז, איך הוא מתאחד עם העולם החיצוני, ואיך הם מפרים זה את זה באופן הדדי.

כאשר אנו מרגישים ויודעים שאנו הבמה שעליה מתרחש כל זה, ויודעים שאנו משתתפים במה שמתרחש, אנו מוצאים את מקומנו הנכון בחיים, מבינים את כל משמעות החיים, ומכירים בכך שמה שבהתחלה אינו מודע בתוכנו, ילך ויהפוך ליותר ויותר מודע דרך ההתקדמות שלנו במדע הרוח. על כך מתבססת כל האבולוציה של הכוחות הרוחניים הגבוהים. בעוד שלתודעה הרגילה לא מתאפשר לדעת שבתוך האדם משהו מתאחד עם משהו שקיים בחוץ, התודעה הגבוהה יכולה להתבונן בכך. דבר זה מפתח את מה ששייך לעולם החיצוני. לכן, הכרחי להגיע לדרגת בגרות מסוימת, כדי לא לערבב ללא הבחנה בין מה שנמצא בפנים לבין מה שנמצא בחוץ. כי ברגע שמגיעים למצב תודעה גבוה יותר, מה שחי בתוכנו הוא מציאות. הוא נשאר בגדר של מראה רק כל עוד אנו חיים בתודעה הנורמלית הרגילה.

אנחנו נשתתף בפעילות הרוחית-אלוהית. אבל מדוע? האם יש בכלל משמעות לכל הדברים האלה אם אנחנו רק מעין כלי לאיזון בין כוחות מנוגדים? כוחות אלה לא היו יכולים להתאזן גם בלעדינו? שיקול פשוט יכול להראות לנו את העובדות. נניח שיש כמות מסוימת של כוח: חלק ממנו בפנים, חלק בחוץ. העובדה שהם עומדים זה מול זה אינה תלויה בנו. בהתחלה, אנחנו שומרים על כך שהם יהיו מופרדים. המפגש ביניהם תלוי בנו. אנו מאחדים אותם בתוך עצמנו. מחשבה זו, אם מבינים אותה נכון, מעוררת בנו סודות עמוקים ביותר. האלים מציגים לנו את העולם כדואליות: בחוץ נמצאת המציאות האובייקטיבית, בתוכנו חיי הנפש. אנו נוכחים כאן, ואנחנו אלה שסוגרים את המעגל, כביכול, ובכך מפגישים בין שני הקטבים. כל זה מתרחש בתוכנו, על במת התודעה שלנו.

כאן נכנס מה שמהווה חופש עבורנו. בזכותו אנו הופכים לישויות עצמאיות. במבנה של העולם כולו עלינו לראות לא רק במה, אלא ספֵירה לשיתוף פעולה. כמובן, אנו מביעים כאן רעיון שהעולם אינו יכול להבין אותו בקלות, אפילו אם הוא מוצג בצורה פילוסופית. זה מה שניסיתי לעשות לפני שנים בספרון שלי "אמת ומדע",[2] שבו הסברתי שקודם מופיעה הפעילות החושית ולאחר מכן העולם הפנימי, ושהכרחי שהם יתקיימו ביחד, שיהיה שיתוף פעולה ביניהם. שם הצגתי את הרעיון בצורה פילוסופית. בזמנו עדיין לא ניסיתי להראות את הסודות האוקולטיים הטמונים בכך, אבל העולם לא הבין אז את הרעיון אפילו בצורתו הפילוסופית.

כעת אנו רואים כיצד עלינו לחשוב על משמעות חיינו. אנחנו אמורים להפוך לשותפים בתהליך העולם – זאת המשמעות. מה שנמצא בעולם מתחלק לשני מחנות מנוגדים, ואנחנו ניצבים באמצע כדי לאחד ביניהם. בשום פנים ואופן אין זה אומר שאנו יכולים לחשוב שעבודה זו מוגבלת לתחום צר. אני מכיר אדם מצחיק שכותב דברים רבים שמתפרסמים בעיתונות הגרמנית. לאחרונה הוא כתב בעיתון שהאבולוציה של העולם דורשת שהאדם יישאר לתמיד באותו השלב, שלב שבו הוא אינו מסוגל לפתור את חידות העולם הרגילות, ושלא היה זה נכון אילו האדם היה מסוגל להבין ולפתור אותן באופן רציונלי. כי אם האדם היה פותר אותן, לא היו נשארות עוד חידות, ולא היה נשאר לו מה לעשות. כלומר, חייב להישאר תמיד ספק בהבנת חידות היקום, חייבים תמיד להישאר דברים בלתי מושלמים! אבל לאדם זה אין כל מושג על כך שברגע שהתודעה הרגילה תגיע לקיצה, תופיע קוטביות חדשה שתציב בעיה חדשה, ותדרוש איחוד חדש. כמה זמן זה אמור לקחת? עד שהאדם יגיע לשלב בו בתודעתו תחזור על עצמה התודעה האלוהית.

כעת, לאחר שקיבלנו מושג על הגודל האינסופי של החידה, נוכל לעבור לתשובה המופשטת, כי אנו יודעים שבתוכנו צומחים הנבטים בשביל עולם רוחי, שבלעדינו לא היה יכול להמשיך להתקדם באבולוציה. עכשיו אנו רוצים לראות איך זה מתחבר לשאלת משמעות החיים, כי כעת יש לנו בסיס רחב התומך בהבנה שלנו. אנו יכולים לומר כעת: פעם, בתחילת האבולוציה, הייתה התודעה האלוהית. היא הייתה שם באינסופיות שלה בתחילת הקיום. תודעה אלוהית זו קודם יוצרת העתקים של עצמה. במה היו שונים העתקים אלה מהתודעה האלוהית? בכך שהם היו רבים, בעוד שהתודעה האלוהית היא אחת. בנוסף לכך, הם היו ריקים, בעוד שהתודעה האלוהית הייתה מלאה בתוכן. כלומר, קודם כול, ההעתקים היו ריבוי, אך ריקים, כשם שהאני שלנו היה ריק בהשוואה לאני האלוהי שהיה מלא בעולם שלם. אך האני הריק הופך להיות הבמה שעליה מתאחדים ללא הרף התכנים האלוהיים, שמתחלקים לשני מחנות מנוגדים. ומאחר שהתודעה הריקה יוצרת איזונים ללא הרף, היא מתמלאת יותר ויותר במה שבמקור היה התוכן של התודעה האלוהית. הדבר קורה דרך האיזון התמידי המתרחש בתוך בני האדם האינדיבידואלים.

האם התודעה האלוהית זקוקה לכך למען התפתחותה? כך שואלים רבים שאינם מבינים כל כך את משמעות החיים. האם התודעה האלוהית זקוקה לכל זה בשביל שלמותה שלה, בשביל האבולוציה שלה? לא, התודעה האלוהית אינה זקוקה לכך. יש לה את הכול בתוכה. אבל התודעה האלוהית אינה אנוכית. היא מאפשרת לאינספור ישויות אחרות יהיה תוכן זהה לשלה. אך לשם כך, על ישויות אלה קודם לכבוש את השלם, כדי שהתודעה האלוהית תהיה בתוכן, ובאופן זה התודעה האלוהית תתרבה. זה שהיה קיים בראשית האבולוציה של העולם כאחדות מופיע אז כריבוי, אך לאחר מכן עם הזמן הוא שוב מתקדם דרך החדירה של האלוהות לתודעה של היחידים.

האבולוציה, כפי שתיארנו אותה כעת, הייתה תמיד כזו מבחינת האנושות; היא הייתה כזו בתקופת שבתאי, וגם בתקופת השמש ובתקופת הירח. הסברנו אותה באופן ברור היום בהקשר של תקופת האדמה. בשבתאי, דרך אבולוציה זו, נוצרו ההתחלות הראשונות של הגוף הפיזי, ובו בזמן התרחש תהליך הפריה כלפי חוץ. בשמש נוצרו ההתחלות הראשונות של הגוף האתרי וכו'. התהליך הוא זהה, רק שהוא הולך ונעשה יותר ויותר רוחני. בסופו של דבר, בחוץ נשארו פחות ופחות דברים שהיו עדיין זקוקים להפריה. ככל שהאנושות ממשיכה באבולוציה שלה, בתוכה יחיו יותר ויותר דברים, ובחוץ יישארו פחות ופחות דברים, שעדיין זקוקים להפריה. לכן, בסופו של דבר, יהיה בתוך האדם יותר ויותר מהדברים שהיו בחוץ. העולם החיצוני יהפוך להיות עולמו הפנימי. הפנמת הדברים, הפיכת הדברים לפנימיים, היא ההיבט השני של האבולוציה המתקדמת.

האיחוד בין הפנימי לחיצוני, הפיכה של מה שחיצוני לפנימי – אלה שתי הנקודות שאליהן מתקדם האדם באבולוציה. הוא יהיה יותר ויותר דומה לאלוהות, ובסופו של דבר הוא יהיה יותר ויותר מלא בפנימיותו. בשלב האבולוציה של וולקן, הכול כבר יעבור הפריה. כל דבר חיצוני יהפוך להיות פנימי. להתמלא בפנימיות – זה להפוך לאלוהי. להפוך לאלוהי – זאת מטרת החיים ומשמעותם.

אבל אנו יכולים להגיע לאמת רק כאשר חושבים על הדבר באופן כזה שאיננו בונים בתוכנו רק רעיונות מופשטים, אלא נכנסים לפרטים. האדם חייב להתעמק בדבר ולהיכנס לפרטים, כדי שבאומרו את שמות הצמחים או החיות, ייוולד בתוכו משהו שמאחד את תוכן המילה עם מה שטמון בבסיס נבט הצמח או החיה, ואז ממשיך לחיות בעולם הרוח. השקפת החיים שלנו צריכה להשתכלל במהלך האבולוציה; כי מה תרם הדרוויניזם בכיוון זה? הוא מדבר על מאבק לקיום, אך אינו לוקח בחשבון שמה שהובס ונהרס, מנקודת המבט שלו, הוא גם ממשיך לעבור אבולוציה. הדרוויניסט רואה רק את היצורים שמגיעים למטרתם, ולא את שאר היצורים שאינם מגיעים למטרתם ונכחדים. אך הרוח מוציאה את אלה שנכחדים, כדי שימשיכו באבולוציה לא רק אלה שמנצחים במלחמת ההישרדות הפיזית. זה שנכחד לכאורה עובר אבולוציה ברוח. זאת הנקודה החשובה.

כך אנו חודרים אל משמעות החיים. שום דבר אינו נהרס אפילו זה שהובס או זה שנאכל, אלא הכול עובר הפריה רוחית, נולד מחדש ברוח. הרבה דברים נעלמו בכל מהלך האבולוציה של אדמה זו ושל האנושות, מבלי שהאדם יוכל לעשות משהו בנדון. ניקח את כל ההתפתחות הטרום-כריסטיאנית. אנו יודעים איך אירעה התפתחות זו. בהתחלה, האדם הופיע מתוך עולם הרוח. בהדרגה הוא ירד לתוך עולם החושים הפיזי. זה שהיה בו בהתחלה, זה שחי בו, נעלם, בדיוק כמו שנעלמו נבטי-החיים שלא הגיעו ליעדם. מהגזע של האבולוציה האנושית אנו רואים אינספור ענפים שוקעים לתוך תהום. בעוד שאינספור דברים נכחדים בהתפתחות החיצונית של התרבות האנושית ושל חיי האנושות, למעלה מתפתח אימפולס-הכריסטוס. כשם שבאדם מתפתחים אלמנטים שנותנים חיים לעולם סביבו, כך אימפולס-הכריסטוס נותן את מה שהכרחי להתפתחות של כל מה שלכאורה נכחד באדם. ואז מתרחשת המיסטריה של גולגותא. זאת ההפריה מלמעלה של מה שנראה כנכחד. כאן מתרחשת באמת טרנספורמציה במה שנראה כמתנתק מהאלוהי ושוקע לתוך התהום. אימפולס-הכריסטוס נכנס ומפרה אותו. מהמיסטריה של גולגותא והלאה, אנו רואים במהלך האבולוציה הארצית פריחה מחודשת וחידוש ההתקדמות דרך ההפריה שהתקבלה יחד עם אימפולס-הכריסטוס.

אנו רואים שמה שלמדנו על הקוטביות מוכיח את עצמו כאמת גם במקרה של אירוע זה, שהוא הגדול ביותר בכל האבולוציה של האדמה. בתקופתנו, מתעוררים לחיים זרעי התרבות שנכחדו בתרבות המצרית העתיקה. הם נמצאים באבולוציה של האדמה. אימפולס-הכריסטוס בא והפרה אותם, וכתוצאה מהפריה זו יש בתקופתנו חזרה על התרבות המצרית-כלדאית. בתרבות שתבוא אחרי התרבות שלנו, תתחדש התרבות הפרסית הקדומה, שמופרית על ידי הזרע של אימפולס-הכריסטוס. בתקופה השביעית, תופיע מחדש בצורה חדשה התרבות ההודית הקדומה, אותה תרבות נשגבה שבאה מהרישים הקדושים, מופרית על ידי אימפולס-הכריסטוס.

אנו רואים איך גם במהלך אבולוציה מתמשכת זו ניתן להבחין בשני העקרונות המנוגדים שהיכרנו אצל האדם: פנים וחוץ, נפשי ופיזי, תהליכים שמפרים זה את זה בפעולה הדדית. למעלה – האימפולס של כריסטוס; למטה – הפריה עם זרע הכריסטוס. למטה – התרבות הארצית באבולוציה מתקדמת; מלמעלה, אימפולס הכריסטוס שירד דרך המיסטריה של גולגותא.

כעת אנו יכולים להבין גם את משמעות אירוע הכריסטוס. האדמה חייבת להשתתף בסודות העולם בדיוק כמו שהאדם האינדיבידואלי צריך להשתתף בסודות האלוהיים. כך נטבעה הקוטביות הן באדם והן באדמה. האדמה וזה שנמצא מעל האדמה, ודרך המיסטריה של גולגותא התאחד לראשונה עם האדמה, התפתחו כמו שני קטבים מנוגדים. כריסטוס והאדמה שייכים זה לזו. אנו מבינים שכדי שהדברים יתגשמו במלואם, הכרחי שהם יתחלקו לשני קטבים, ושהקטבים יתאחדו לאחר מכן שוב, כדי שהחיים יוכלו להתקדם. זאת משמעות החיים.

זה נכון גם שאם אנו מסתכלים על הדברים כך, אנחנו מרגישים שמקומנו בעולם הוא כזה שהעולם היה לא כלום בלעדינו. מיסטיקן עמוק כמו אנגלוס סילסיוס (Angelus Silesius) אמר את המשפט המיוחד במינו, שבהתחלה עלול להפתיע מאוד: "אני יודע שבלעדיי אף אלוהים אינו יכול לחיות; אילו הייתי נעלם, אלוהים היה צריך לחדול לחיות." משפט כזה עלול לזעזע כריסטיאנים צרי-אופקים, אבל לא צריך לשכוח את העובדה ההיסטורית שאנגלוס סילסיוס היה איש מאמין וירא שמיים, אפילו לפני שהוא הפך לקתולי (דבר שהוא עשה כדי לעמוד איתן על קרקע הכריסטיאניות, לדעתו), ובכל זאת אמר זאת. כל מי שמכיר את אנגלוס סילסיוס יידע שאמירתו לא נבעה מכפירה. כל דבר בעולם עומד בניגוד לדברים אחרים, כמו קטבים שלא היו יכולים להיפגש, אילו לא היה האדם. האדם עומד באמצע הדברים ומהווה חלק מהם. אם האדם חושב, העולם חושב בתוכו. הוא הבמה; הוא רק אוסף את המחשבות ביחד. זה מה שקורה גם כאשר האדם מרגיש או רוצה.

אנו יכולים להעריך כעת מה זה אומר כאשר אנו מביטים במרחבי החלל, ואנו אומרים: האלוהות היא זו שממלאת אותם, והאלוהות היא זו שחייבת להתאחד עם זרע האדמה. האדם יכול להצהיר: בתוכי נמצאת משמעות החיים! האלים הציבו לעצמם מטרות מסוימות. אך הם גם בחרו בבמה שעליה אמורות להתגשם מטרות אלו. נפש האדם היא הבמה. לכן אם נפש האדם מתבוננת לתוך עצמה עמוק מספיק, ואינה מנסה רק לפתור את חידות מרחבי החלל, היא מוצאת בתוך עצמה את הבמה שעליה האלים מגשימים את מעשיהם – והאדם עצמו משתתף בהם. זה מה שניסיתי להביע במילים שבמחזה המיסתורין האחרון שלי, "מבחן הנפש",[3] כשהראיתי איך האלים פועלים בישותו הפנימית של האדם, איך משמעות העולם מוצאת ביטוי בנפש האדם, ואיך משמעות העולם תמשיך לחיות בנפש האדם. מה היא משמעות החיים? היא העובדה שמשמעות זו חיה באדם עצמו. זה מה שניסיתי להביע בדברים שהנפש אומרת לעצמה:

"בחשיבתך חיות מחשבות עולם,

ברגש שלך אורגים כוחות עולם,

ברצונך פועלות ישויות עולם;

התמסר למחשבות עולם,

חווה את עצמך דרך כוחות העולם,

ברא את עצמך דרך ישויות רצון.

אל תעצור במרחקים קוסמיים,

דרך תעתועי החלום של המחשבות.

התחל במרחבי הרוח

וסיים במסתרי נפשך:

תמצא אז את מטרות האלים

כאשר תדע בתוכך את עצמך."[4]

אם תרצה לומר משהו אמיתי, לא סתם דעה שעלתה בראשך, עליך תמיד לפנות לסודות אוקולטיים. זה חשוב ביותר. לכן, אל תחשבו שמילים שמופיעות בכתבים אוקולטיים, בין אם בצורת פרוזה או כשירה, עולות באותו האופן כמו מילים ביצירות אחרות. יצירות רוחניות או אוקולטיות שנובעות באמת מתוך האמת, האמת על העולם וסודותיו, נולדות כאשר הנפש באמת מרשה למחשבות-עולם לדבר דרכה, באמת מרשה לרגשות-עולם להצית אותה, ולא לרגשותיה האישיים, וכשהיא באמת מעצבת את עצמה מתוך ישויות הרצון.

זהו חלק משליחותה של התנועה הרוחנית שלנו. שנלמד להבחין בין מה שזורם מתוך הסודות הקוסמיים לבין מה שהמציא דמיונו הגחמני של האדם. התפתחות התרבות תעלה בהדרגה לנקודה שבה, במקום המצאות גחמניות, יופיע זה אשר חי בנפש האדם כקוטב השני של הרוח המקבילה. דברים שנוצרים כך יהפכו בעצמם לזרע נותן-חיים שמתאחד עם הרוח. יש לדברים אלה מטרה בתהליך העולם. מטרה זו היא משהו שנותן לנו לחוות רגש אחריות שונה לחלוטין לגבי מה שאנו עצמנו עושים כאשר אנו יודעים שהדברים שאנו יוצרים הם זרעים חיים, ולא זרעים עקרים שפשוט מתבזבזים. לכן עלינו לאפשר לזרעים אלה לעלות מתוך מעמקי נפש-העולם.

אולי עולה כעת השאלה: כן, אבל איך עושים זאת? בעזרת סבלנות. באופן כזה שאנו מגיעים יותר ויותר לכך שאנו מחסלים כל אמביציה אישית. האמביציה האישית מפתה אותנו יותר ויותר ליצור רק את מה שאישי, מבלי להקשיב למה שעולה כביטוי של האלוהות. איך נוכל לדעת שהאלוהות מדברת בתוכנו? עלינו להמית את כל מה שבא רק מעצמנו, ובעיקר, עלינו להמית כל נטייה לאמביציה. הדבר יוצר את הקוטביות הנכונה בתוכנו ומוליד זרעים אמיתיים ופוריים בנפש. חוסר הסבלנות הוא המדריך הגרוע ביותר בחיים. הוא זה שהורס את העולם. אם נצליח לעשות את מה שאמרתי, תראו שמשמעות החיים תתגשם באופן שאותו תיארתי, דרך ההפריה של מה שקיים בחוץ על ידי מה שנמצא בפנים. אז גם נדע באופן ברור שאם הפנים שלנו איננו נכון, אנו זורעים בעולם זרעים מפרים לא נכונים. מה היא התוצאה מכך? התוצאה היא שנולדים בעולם עיוותים. התרבות העכשווית שלנו עשירה בעיוותים כאלה. בכל המדינות המתפתחות, למשל, בעזרת כוח הקיטור, אפשר לומר, ובקרוב יהיה אפשר לעשות זאת עם בלוני אוויר, נכתבת היום ספרות, שירה. כבר במאה ה-18, סופר מפורסם כתב: מדינה אחת בלבד יוצרת היום ספרים פי חמישה ממה שהאדמה כולה זקוקה לטובתה." היום המצב הרבה יותר גרוע. היצירות האלה מקיפות את התרבות הנוכחית בישויות רוחיות שאינן בנות קיימא, שלא היו נולדות, ולא היו צריכות להיוולד, אילו לבני האדם הייתה הסבלנות הנדרשת. הסבלנות תיוולד כמעין קוטב אחר בנפש האדם; היא תמנע מהאדם לתת דרור ליצירות שאינן אלא תולדה של יהירותו ואנוכיותו.

אין לקחת את מה שאני אומר כהטפת מוסר, אלא כהצגת עובדות. כי זאת עובדה שיצירות שנובעות מאמביציה מולידות בנפש זרעים שמתוכם נוצרים עיוותים בעולם הרוח. לדחות אותם, להתמיר אותם בהדרגה – זאת משימה חשובה עבור העתיד הרחוק. שליחותו של מדע הרוח היא להגשים משימה זו, ומשמעות החיים היא שהשקפת העולם המדעית-רוחית תתפוס את מקומה בכל משמעות החיים; שבכל מקום המשמעות תמשיך לזרום אלינו בחיים, כדי שבכל מקום החיים יהיו מלאי משמעות. מה שמדע הרוח רוצה ללמד אנשים הוא זה: שאנו באמצע המשמעות הזאת, ושאנו יכולים להביע זאת באמת כך:

"בחשיבתך חיות מחשבות עולם,

ברגש שלך אורגים כוחות עולם,

ברצונך פועלות ישויות עולם;

התמסר למחשבות עולם,

חווה את עצמך דרך כוחות העולם,

ברא את עצמך דרך ישויות רצון.

אל תעצור במרחקים קוסמיים,

דרך תעתועי החלום של המחשבות.

התחל במרחבי הרוח

וסיים במסתרי נפשך:

תמצא אז את מטרות האלים

כאשר תדע בתוכך את עצמך."

זאת משמעות החיים, ידידיי היקרים, כפי שעל האדם להבין זאת כעת. עליה רציתי לדבר איתכם היום. אם אנו מבינים אותה במלואה והיא הופכת להיות שלנו, אז הנפשות, שהפכו לאלוהיות, יאפשרו לה לפעול בנפשכם.

את מה שקשה להבין בהרצאות אלה יש לייחס לעובדה שהקארמה מאלצת אותנו להגביל נושא חשוב כל כך כמו משמעות החיים לשתי הרצאות קצרות. יכולנו רק לתת רמזים לגבי היבטים רבים, שרק האדם האינדיבידואלי יכול לחוות אותם בנפשו שלו עצמו. תראו גם בכך קוטביות: בהתחלה יש לתת רמז, שלאחר מכן יש לעבד אותו דרך מדיטציה, וכך כל שיתוף הפעולה שלנו חייב להתמלא במשמעות ותוכן, עד שנפשותינו יוכלו לפעול ביחד זו על זו. זאת מהות האהבה האמיתית, שהיא גם איזון בין קוטביות. במקום שבו מחשבות של מדע הרוח מוצאות דרך לחדור לנפשות, הן צריכות להעיר את הקוטב השני, והן צריכות למצוא איזון עם הקוטב השני. הדבר יכול לפעול כמו מוזיקת ספירות אנתרופוסופית. אם נפעל כך, אנו נחיה חיים אנתרופוסופיים אמיתיים, וגם נהיה מאוחדים בחיים האנתרופוסופיים.

כך הייתי רוצה שתתייחסו להזדמנות שיכולנו להיות ביחד כאן ביומיים אלה. נושאים רוחניים כאלה הם ביטוי של רוח האהבה ומוקדשים לרוח האהבה בינינו, האנתרופוסופים. אהבה זו, דרך הניצוץ שבתוכנו, תעזור לנו להחליף בינינו תכנים רוחניים, ותהווה לא רק אמצעי שדרכו נזכה לקבל יותר ויותר, אלא היא גם תעודד אותנו לפעול יותר ויותר במאמצים האנתרופוסופיים שלנו. כך מדע הרוח מקדם אהבה זו, שנוגעת במעמקים הפנימים ביותר של נפש האדם. אהבה כזו ממשיכה לחיות. כי כאנשים שנאלצים לחיות מופרדים מבחינת המרחב בחברה האנתרופוסופית, נגרום לכך שאהבה זו תשרוד גם אחרי שהקארמה איחדה בינינו לזמן מה בהתגשמות זו. כך אנו נשארים מאוחדים, ומוצאים את הסיבה האמיתית לכך בעובדה שעם כל מה שטוב ביותר בנפשנו, עם כל הכוחות הרוחניים הטובים ביותר שלנו, עלינו ביחד לגבהים רוחיים אלוהיים. וכך אנו רוצים להיות מאוחדים, ידידיי האהובים, גם בהמשך הדרך.

———————————————————————————

  1. כיצד קונים דעת העולמות העליונים – יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.
  2. אמת ומדע – יצא לאור בעברית בהוצאת בדולח.
  3. מבחן הנפש – מחזה המיסתורין השני מתוך ארבעה מחזות. יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה.
  4. מתוך מחזות המיסתורין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *