עיון רוחי-מדעי בשאלות חברתיות וחינוכיות – 04

עיון רוחי-מדעי בשאלות חברתיות וחינוכיות

רודולף שטיינר

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

עריכת תרגום: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

GA192

8.6.1919 שטוטגרט

הרצאה מספר 4

פדגוגיה מנקודת המבט של ההיסטוריה של התרבות

ידידיי היקרים!

מתוך התחשבות ברצינות של הזמנים, זה נראה לי שאם עליי לדבר היום אודות חג הפנטקוֹסט בדרך שבה מדברים בדרך כלל, זה יהיה לא כריסטיאני – גם אם התנהגות לא כריסטיאנית שכזו היא לגמרי מקובלת. כל מי שדיבר כאן על חידוש חיי החינוך ובתי הספר שלנו, דיבר ברוח האמיתית של הפנטקוֹסט – והיו תומכים ברצינות רבה ביותר בתנועתנו עבור האורגניזם החברתי המשולש. כי בשחרור של חיי הרוח, באֵמַנְצִיפַּצִיָה של בתי הספר, טמונה הרוח האמיתית ביותר של הפנטקוֹסט לימינו אנו – אותה רוח פנטקוֹסט שלגמרי נעלמה ממה שמכונה הזרמים הדתיים והווידויים של תקופה זו.

זוהי תקוותנו הכנה שהאמנציפציה של החיים הרוחניים, כמו שאנו שואפים להשיג, תביא לחידושם – דבר שהאנושות זקוקה לו כל כך. אבל האדם יוכל להבין את מה שצריך לעשות לבתי הספר שלנו ולחינוך שלנו בכדי להביא לחידוש הרוח, למזיגה החוצה של רוח הפנטקוֹסט האמיתית, רק אם הוא יבין עד כמה עמוק חדרה הרוח שכנגד הפנטקוֹסט לתוך החיים הציבוריים, למה שמכנים היחסים הרוחניים שבין אחד לשני.

אם אדם מדבר בזמנים האלה כפי שצריך מתוך הבסיס האנתרופוסופי, אז הוא יכול אפילו – אני מדגיש זאת שלוש פעמים – לשמוע את התוכחה הזו: שהמילה "גרמני" והמילה "כריסטיאני" או "כריסטוס" לא מוזכרים אף פעם במהלך הדברים.

ידידיי היקרים, אם לא נוכל למצוא בתוכנו את התשובה לקשקוש מטופש שכזה, אז עדיין לא הגענו ללב תפיסת העולם האנתרופוסופית! זוהי התוצאה הישירה של הפדגוגיה המעוותת שלנו; זה מדגים איזה דברים אבסורדיים טפטפו לתוך נפשותינו דרך החינוך שלנו. מעל לכל עלינו לרכוש ידע על הקשר בין הפטפוט המעוות בעידננו לבין חיינו החינוכיים המעוותים; עלינו לצקת ידע זה בלשונות אש רבות על ראשי בני דורנו.

הרבה מאוד נאמר בזמננו על חוסר חשיבותה של המילה, ועל "בראשית היה המעשה". ידידיי היקרים, תקופה כמו שלנו תמצא אפילו שימוש כוזב עבור הבשורות. המילה נהייתה רק פראזה מקושקשת והמעשה רק לברוטליות חסרת מחשבה. זה נבון בתקופתנו להתרחק מהמילה, בגלל שהמילים שתקופתנו יודעת הן רק פראזות – ומעשים שהיא יודעת הם רק ברוטליות חסרת מחשבה.

יש קשר עמוק בין חיי החינוך שלנו לבין עובדה זו שאותה ציינתי. אנו נושאים בתוכנו שני מקורות של אנושות מעוותת: הלניות [יווניות] מעוותת ורומאיות מעוותת. איננו מבינים הלניזם כמו שהוא היה שייך לזמן ולמקום שלו. אנו יכולים להבין מדוע סוקרטס ואפלטון האציליים ניסו באומץ שכזה לרפא את היוונים מן האהבה הבלתי-נכבשת שלהם לאשליה. היוונים תמיד רצו לברוח מן הרצינות של החיים, וחיפשו את סיפוקם באשליות. סוקרטס ואפלטון, מחוקקי החוק היווניים, נאלצו להצביע בחומרה רבה על המציאות של הרוח, להציל את היוונים מליפול יותר ויותר לתוך הכישלון של גזעם, של נסיגה בנוחות מן הרצינות של החיים באמצעות אשליות. היוונים הרשו "לסוקרטס הבטלן" לדבר אודות הרצינות של החיים כל עוד הוא נראה בלתי מזיק. אבל ברגע שהם הבינו מה שנכלל באמת בדבריו הם נתנו לו לשתות רוש. [צמח רעיל]

רוח הרצינות של סוקרטס אינה הרוח של תקופה זו. אנו ירשנו יותר את הרוח של ההלניזם שהרעילה את סוקרטס. ואנו מתענגים עליה. אנו אפילו מסכימים להרעלת פנינת הספרות העולמית, ההתחלה של הבשורה של יוחנן הקדוש, כאשר אנו מאפשרים למילה "הדבר" – עליה אמרה הברית הישנה שכאשר האדם מאפשר לה להפוך לאחת מאשליותיו, השמיים והאדמה יפלו – אנו מרשים לה להילקח פשוטו כמשמעו. הבשורה של יוחנן הקדוש מתחילה כך: "בראשית היה הדבר [המילה, הלוגוס]". האדם של היום מסתפק במילה "דבר" כפראזה בלבד. אבל כתוב שם משהו שנועד לפזר את כל האשליות שהוא גורר לתוך הפראזה. השמיים והארץ של אשליותינו יתמוטטו אם נרצה ברצינות להבין את "הלוגוס" שקורן מתוך משפט זה, וזה מה שצריך להיחוות בתוכו.

כך התרבות שלנו ניסתה לשפר את התנאים הקשים של החיים על ידי נוחות מיסטית או על ידי פעולות ברוטליות. זה מה שעלינו לראות היום. מה שאנו חייבים להבין מעל לכל הדברים. היום אנו צריכים לצאת החוצה מתוך נפשו של האדם מן הרגע הראשון של החינוך ועד לבתי הספר הגבוהים ביותר, מה שסוקרטס ואפלטון חשבו לגרש מההלניזם כאשר אמרו ליוונים: "היזהרו מאשליות. לרוח לבדה יש מציאות! יש מציאות חיה בתוך רעיונות, והאם לא זה מה שאתם רוצים לראות בתוכה עם הפראזות האשלייתיות שלכם?"

לא נתקדם אם נמשיך לפטפט על אתיקה ודת! שכן הבשורה היא עצמה עובדה באבולוציה של העולם. זה נהיה היום רק פטפוט. ולכן היא מלווה בפעולה ברוטלית חסרת מחשבה. עלינו למלא את נפשנו עם מה שבאמת יכול לתת לנו השראה כאשר אנו מדברים. עלינו למצוא את הדרך לחדור אל המילים שלנו עם כל ישותנו. אחרת המילה נהיית למפתה, מפתה אותנו באשליה, מושכת אותנו מן הרצינות של המציאות. עלינו להרחיק לנצח את הרוח אשר מפתה אותנו ללכת לכנסיה כדי להיות מורמים שם מתוך רצינות החיים, ולשמוע פראזות משביעות רצון זורמות אלינו: שהאל הטוב יעשה שהכל יהיה בסדר, הוא יגאל אותנו מן הרוע שלנו. עלינו להביט לתוך עצמנו, לתוך נפשותינו, אחרי כוחות שהם כוחות אלוהיים, שנשתלו בנו במשך האבולוציה של העולם כדי שנשתמש בהם, כדי שנוכל לקבל את האל לתוך נפשנו האינדיבידואלית. איננו צריכים להאזין לכל המטיפים הללו על אל חיצוני, אשר מרשה לנפשנו לנוח בנרפות על ספות של בוּרים, שאנו כל כך אוהבים כשמדובר בשאלה של חיים רוחניים. החינוך שלנו צריך למצוא את הדרך החוצה מ"הפראזה היוונית", כפי שאפשר לקרוא לה היום. הוא גם צריך למצוא את דרכו מעבר ל"פראזה הרומאית".

"הרוח של החוק" שתקופתנו עדיין סוגדת לה היום היתה נכונה עבור הרומאים. כי מה היתה רוח זו של חוק? משמעות עמוקה טמונה באגדה על יסודה של רומא. חיות פרא הוחזקו יחדיו כדי להיאבק באינסטינקטים החייתיים-אנושיים הגרועים ביותר. עבור זה נברא החוק הרומאי, לרעות את עדר החיות הפראיות יחדיו. אבל עלינו להבין שהפכנו לבני אדם, ואיננו צריכים לסגוד לרוח זו של חוק שצצה מאינסטינקטים רומאים לגיטימיים לביית תאוות אנושיות ברוטליות. הרוח הרומאית אשר עדיין נפוצה אצלנו היום "כרוח הצדק" היא בעלת אופי אוניברסלי שכזה שמתכוון לכך שתאוות אנושיות פראיות לא ישלטו בחירות, אלא יוחזקו בהבלגה מלאה.

כריסטיאניות! התלונות הן שלמילה זו אין שימוש בהרצאות שאנו מעבירים. אבל לעיתים קרובות אנו שוכחים אמירה מאוד כריסטיאנית של פאולוס שנקראת כך: "החטא הגיע דרך החוק, לא החוק דרך החטא. אם אין חוק, החטא היה מת." כמובן שזה אולי לא שווה כלום לזמננו, מכיוון שאנשים הפכו ללא כריסטיאניים. אבל זוהי אמירה שיש ללמוד את משמעותה הרבה. זוהי הרוח הכריסטיאנית האמיתית: לקחת מהמדינה – אשר מחשיבים אותה היום כמכילת-כל, כחובקת-כל, ושהיא הירושה שלנו מרומא – לקחת מתוכה את החיים הרוחיים ואת החיים הכלכליים, ולשחרר אותם. אבל אנשים אינם רוצים את הרוח הכריסטיאנית, ולכן הם רוצים לגרום לעצמם להרגיש בנוח בשימוש רב ככל האפשר במילים "כריסטוס" ו"כריסטיאניות' כפראזות.

כמו כן הם רוצים לשמוע לעיתים קרובות ככל האפשר את המילה "גרמני" רק כפראזה מקובלת. רוח גרמנית אמיתית שררה אצל גתה. האקדמיה למדע של ברלין, הנציגה הנאורה של הרוח הלא-גרמנית הנוכחית של אירופה התיכונה, טבעה צרוף מילים שהזכרתי כאן בעבר: תהילתם של אנשים אלה, המנהיגים הרוחניים של ימינו, מורכבת מכך שהם רואים עצמם כ"שומרי הראש המדעיים של בית הוהנצולרן"![1] האדם שטבע את הביטוי הזה נתן גם הרצאה, בניסוח המדעי של ימינו, וכינה אותה "גתה בלי סוף", שבו התאמץ לרמוס לקרקע את כל רוח מדע הטבע של גתה. הוא נהנה מאוד לומר: "היה עדיף שדמות הפאוסט של גתה תמציא משאבת אוויר שתשאיר את גרטכן זקופה, מאשר כל הדברים המטופשים שהוא עושה בספר ההוא". זה ברוח של הזמן – לרמוס את הרוח הגרמנית האמיתית שמעולם לא השתמשה לשווא במילה "גרמני" – בדיוק כמו שהרוח הכריסטיאנית "המודרנית" (וזה אומר רוח לא כריסטיאנית) תמיד צריכה להזכיר את המילים "כריסטוס" ו"כריסטיאניות", ולהתעלם מהאמירה האחרת שאומרת: "לא תישא את שם אלוהיך לשווא". לאדם צריכה להיות הרגשה עבור מה זה כריסטיאניות, ולא לרצות כל הזמן שאוזניו יתמלאו בפטפטת אודות כריסטיאניות.

זוהי הרוח של "הפנטקוֹסט" היום. אפשר בקושי לומר שאם היא לא היתה כה מטופחת באהבה היא היתה מוצאת קרקע פורייה בהרבה שעליה תיפול. יש שפע של הזדמנויות לראות כיצד בכל מקום רוח זו של פנטקוֹסט בלתי מובנת. העובדה הבאה למשל, שלמעשה יצאה לאור בהמחשה ראויה לציון של רוח תקופתנו (אם אוכל לרדת לרגע לעניין יום-יומי): האיחוד שלנו עבור האורגניזם החברתי המשולש התחיל עם זרעי-מילים שגדלו למעשים, וכדי להיות מובנים השתמשנו במילים של אדם מסוים לשם ציטוט. ואז אדם זה גם דיבר מהצד שלו אודות סוציאליזציה והשתמש במילים שהיו טובות מאוד בשימוש עבור סוציאליזציה, ואשר באותו זמן יכלו להיות מצוטטות באופן יוצא מהכלל על ידי האיחוד שלנו למען האורגניזם החברתי המשולש, בגלל שכמילים, אם הן היו זרעי-מחשבה של פעולות, אז הן היו למעשה מכוונות למה שאנו רוצים לומר. אבל אז, מה קרה? מהצד שממנו המילים הללו באו באופן מקורי, מהלך הפעולות שבאופן טבעי עוקב אחר מילים אלו הותקף באלימות. על מה זה מצביע מתחת לפני השטח של מחשבות האדם? זה היה זה: אוי לך אם תתייחס למילים שלנו שלא כאל פטפוט ופראזה! ברגע שאתם לוקחים את המילים שלנו ברצינות, אנו נהיים לאויבים שלכם! זוהי התוצאה של שיטת חינוך שצמחה בתקופה זו תחת כנפי המדינה. זה מצד אחד. מצד שני זה הגינוי המהנה: אנו נמצאים בהסכמה מלאה עם מה ששטיינר אומר, כל הרעיונות שלו למלחמה בקפיטליזם הקיים. אנו מסכימים עם האורגניזם החברתי המשולש שלו, אבל אנו נלחמים בו בגלל שלא נקבל הטפות מרואה רוחי!

זה לא נראה לא סביר לשאול את עצמנו: מה ניתן להשיג בתקופה שאינה רוצה שום דבר אחר מלבד פראזות או פעולות ברוטליות חסרות מחשבה, המסרבות לכל דבר אחר, אך שבכל זאת נושאת בתוכה את הזרע ממנו בני אדם אמיתיים יכולים להתפתח? אנשים לא רוצים לחשוב; הם מעדיפים מלחמת מעמדות חסרת מחשבה. הם משמיעים פראזות יפות ולא רוצים שהמחשבות שלהם יהפכו למעשים. ואם מישהו לוקח את הפראזות שלהם ברצינות הוא מותקף באלימות.

בחג המולד עלינו לשאול את עצמנו ברצינות: האם לבני אדם שנולדו בעיצומה של רוח כזו יש את הזכות לשפוך פראזות – פראזות מרוחות בשמן – על הפלא של הפנטקוֹסט? חבריי היקרים, הרפש שנשפך היום על פלא הפנטקוֹסט מגיע מהבלוטות כרעל שאיתו חלק רוצים לחנוק את כל מה שנובע היום מהרוח, רעל שבאמצעותו הם מעודדים בתוכם מצד אחד פראזות לא מציאותיות ומצד שני פעולות ברוטליות חסרות מחשבה. הפראזה הבלתי ריאלית היא הפטפוט הדתי של העולם; הפעולה הברוטלית הבלתי רוחית היא מיליטריזם, הרוע הבסיסי של זמננו. עד שנבין בשלמות עד כמה שני הדברים הללו נטועים עמוק בחיי החינוך המעוותים שלנו, לא נוכל לחשוב בצורה פורייה על מה שיש לעשות. כל השאר הם פשוט תרופות אליל.

מה שצריך לעשות, ידידיי, צריך לעשות מתוך המציאות. שכן המציאות נושאת את הרוח בתוכה; ואילו שלילת הרוח הופכת את הכל לאבסורד. ואם בזמננו מישהו מנסה להצביע על מציאויות רוחניות, הוא ממותג כ"חוזה" ו"רואה רוחי". זה משום שהרגש עבור המציאות חסר בכל מקום.

ההשוואה של האורגניזם החברתי לאורגניזם האנושי או כל אורגניזם אחר, הפכה גם לפראזה, בזמננו, ובכל זמן בזוי שכזה. אם רוצים להשתמש בהשוואה מבלי להיזקק לפראזות, יש להציג את הידע הבסיסי לכך כפי שהוא ניתן בספרי "חידות הנפש". איזה משמעות יש לזה היום כשמדברים על האורגניזם החברתי המשולש עד לבסיסו הרוחני, על טבעו המשולש של האורגניזם האנושי המורכב מיכולות העצבים-חושים, היכולות הריתמיות, ומהיכולות המטבוליות, המוצגות לאדם כידע מדע-טבע אמיתי? אבל בני האדם הם כה עצלים שהם לא ירשו למושגים שהם רכשו מההכשרה המעוותת שלהם בבית הספר של ימינו להיות מתוקנים על ידי אלו שמקורם במציאות האמיתית.

המדע הרשמי שלנו, כלומר המדע המקובל בכל מקום כסמכותי, מטפח גם רעיון מבדח אחר. אפילו המדע המודרני כורע ברך בסגידה אלילית בפני כל מה שנדחף כתרבות הגבוהה ביותר. אם כן, לאן עליו לפנות כאשר הוא רוצה להסביר משהו מסתורי במיוחד, מאשר למישהו שברגע זה כורע ברך בפני הנמוך ביותר? לפיכך, מערכת העצבים האנושית הפכה עבור המדע לאוסף של "קווים טלגרפיים"; הוא רואה את כל הפעילות העצבית של האדם כמערכת טלגרפית מסובכת מאוד. העין מבחינה; העור מבחין. ואז מה שנתפס מבחוץ מועבר לתחנת הטלגרף שנקראת "המוח". ויושבות במוח מספר ישויות כאלה או אחרות – כמובן שלמדע המודרני לא יהיה שום קשר לישות רוחנית – בכל אופן, דרך איזושהי ישות שהפכה לפראזה מכיוון שהאדם לא מוצא שום מציאות שם, התפיסה שמודיעים עליה בעזרת מערכת העצבים מועברת דרך העצבים המוטוריים לתוך תנועות של רצון. ואת ההבחנה הזו בין עצבים סנסוריים לעצבים מוטוריים מפטמים לתוך הצעירים שלנו ועליה נבנית כל תפיסת האדם.

במשך שנים נלחמתי בהבחנה אבסורדית זו בין עצבים סנסוריים לבין עצבים מוטוריים, קודם כל מכיוון שההבדל הזה אינו אלא שטות. שכן, מה שמכונה עצבים מוטוריים קיימים רק מפני שעצבים סנסוריים קיימים. עצב סנסורי הוא האמצעי שבעזרתו אנו תופסים את המתרחש באורגניזם החושים שלנו. ומה שנקרא עצב מוטורי אינו עצב "מוטורי" אלא גם עצב סנסורי. הוא קיים רק כדי שאבין את התנועות שלי, שמקורן במשהו די שונה מאשר העצבים המוטוריים. עצבים מוטוריים הם עצבים סנסוריים פנימיים עבור התפיסה של אימפולס-הרצון שלי. עצבים סנסוריים קיימים כדי שאוכל לתפוס את הדברים החיצוניים שקורים למנגנון החושים שלי. וכדי שאני לא אהיה רק ישות בלתי מודעת ההולכת, משיגה, תופסת, מבלי שאני אדע על כך דבר. אם כן, העצבים המוטוריים קיימים לא עבור ההפעלה של הרצון, אלא לצורך התפיסה של מה שהרצון שלי עושה. כל הרעיון של הבחנה הומצא על ידי המדע המודרני מתוך הידע האינטלקטואלי המעוות של זמננו, וזה באמת שטויות מדעיות. זוהי אחת הסיבות לכך שאני נלחם בזה שנים.

אבל יש סיבה נוספת לכך שיש לעקור את השטויות האלה, האמונות התפלות הללו על עצבים מוטוריים וסנסוריים, שביניהן אין שום הבדל, אלא זה שהאחד רגיש למה שנמצא מחוץ לגוף והשני למה שנמצא בתוך הגוף. זו הסיבה האחת.

אף אחד בשום סוג של מדעי החברה אינו יכול להשיג הבנה נכונה של האדם ביחסו לעבודה אם יבנה מושגים על הבחנה מוטעית זו בין עצבים סנסוריים לבין עצבים מוטוריים. מקבלים מושג מוזר מאוד על עבודה אנושית, אם מה שקורה כאשר עובדים, כאשר מביאים את השרירים לידי תנועה, אם לא יודעים שכשמביאים את השרירים לתנועה לא תלויים במה שנקרא השרירים המוטוריים, אלא בקשר המיידי של הנפש עם העולם החיצוני. אינני יכול לעשות יותר מלציין עובדה זו בפניכם, מכיוון שכיום אין עדיין לבני אדם אפילו את ההבנה הקלה ביותר לכך. החינוך עדיין לא הניב אפילו יכולת פרימיטיבית להבנת דברים כאלה מכיוון שהוא עדיין עובד על בסיס הבחנה מטורפת זו בין עצבים סנסוריים למוטוריים. כשאני עומד בפני מכונה עלי לעמוד בפניה כאדם שלם; מעל לכל עלי ליצור קשר בין השרירים שלי למכונה הזו. קשר זה הוא באמת כל מה שעבודתו של האדם תלויה בו. זהו קשר שצריך להבין אם רוצים לדעת את המשמעות החברתית של עבודה – היחס המיוחד הזה של אנשים לעבודה. מה מושג העבודה שלנו כיום?

התהליך שמתרחש אצל האדם כיום כשהוא, כפי שאנו אומרים, "עובד" אינו שונה, בין אם הוא מפעיל עצמו במכונה, או קוצץ עץ, או עוסק בספורט להנאתו. הוא יכול להתיש את עצמו באותה מידה, הוא יכול לצרוך כוח עבודה באותה מידה בענף כלשהו של ספורט שהוא מיותר חברתית, כמו בחיתוך עץ שהוא הכרח חברתי. והאשליה של ההבדל בין עצבים סנסורים למוטוריים היא המקור הפסיכולוגי של תפיסת העבודה של האדם כיום – בעוד שבמציאות אפשר להשיג תפיסה אמיתית של עבודה רק אם מתחשבים לא כיצד האדם מפעיל עצמו בעבודה, אלא באיזה סוג של יחס לסביבתו החברתית הוא ממוקם על ידי עבודתו. אני מאמין שאתם לא ממש מבינים את זה, מכיוון שהמושגים שיש לאדם היום על דברים אלה הם כה מעוותים על ידי החינוך שלנו, שיעבור הרבה זמן עד שניתן יהיה למצוא מעבר ממושג העבודה שהוא אבסורד חברתי ומהמושג של עצבים סנסוריים ומוטוריים שהוא אבסורד מבחינה מדעית. בדיוק בדברים האלה עלינו לחפש את הסיבה לכך שחשיבתנו כה לא מעשית. כיצד האנושות יכולה לחשוב באופן מעשי על דברים מעשיים כשהיא קורבן למושג אבסורדי שכזה: שיש לנו מכשיר טלגרפי שנמצא בנו שממנו חוטים עוברים למקום כזה או אחר במוח ואז משתנים לחוטים אחרים – עצבים סנסוריים ועצבים מוטוריים! זה מהמדע הלא-מדעי שלנו, הנובע ממערכת בית ספר מעוותת, שאליו אנשים מעוניינים להצמיד את אמונתם – מזה נוצר חוסר האפשרות לחשוב חברתית.

זה מה שעלינו להכיר כיום כרוח פנטקוֹסט. זה יהיה חכם יותר למזוג זאת בזרמים יחידים על בני האדם של ימינו, מאשר להשתמש בסוג של משחת אליל שנחשבת היום לטובה יותר לזה או לזה. כשאומרים היום כי המין האנושי צריך ללמוד מחדש ולחשוב מחדש, אנשים מאמינים לכל היותר שמישהו משתמש באותן פראזות שהם עצמם משתמשים בהם – קל להבין זאת מכיוון שאנשים מיד מתרגמים את מה שמישהו אומר לפראזות ואוטופיות. אך האם אין הבדל אם מרצה פופולרי אומר: "המין האנושי צריך ללמוד שיעורים חדשים", או שמא מישהו אומר שהוא יודע שדרך הרגל החשיבה המלאכותית האנושות יצרה עומקים כאלה של מחשבות שווא שהם אפילו מגיעים מטה לתוך המבנה של מערכת העצבים האנושית, כך שכיום יש לבני אדם אמונה טפלה מושרשת עמוקות בנוגע לעצבים סנסוריים ומוטוריים מכיוון שהרשויות שלהם כופות עליהם את זה. צריך להבהיר לעולם שאדם מדבר מתוך בסיס של מציאות – ואומר דברים שונים מאוד על מציאות זו – כשמדברים מתוך הקרקע של התנועה האנתרופוסופית על "חשיבה מחדש" ו"למידה מחדש", זו צריכה להיות משימתה של החברה האנתרופוסופית להבהיר זאת. כי היום הפראזה רכשה עוצמה כזו שמבחינת המילים עצמן כל מי שאינו מסוגל להבחין בין מציאות לפראזה יכול להפנות אתכם, למשל, למאמר המערכת של היומון של שטוטגרט של ימינו ולומר: הבט, גם שם יש הטפה אודות "למידה מחדש". אך לא מדובר בהשוואת מילים, שכן אז אנו נופלים לעבודת אלילים-מילולית; היום עלינו לראות מהי המציאות ולהגן על עצמנו מפני הסכנה ליפול לעבודת אלילים. כמה פעמים הייתי צריך לצערי לא להסכים כאשר פראזות כמו אלה נאמרו: הביטו, מישהו שוב דיבר שם מעל הדוכן "באופן תיאוסופי למדי" – כפי שאנשים אומרים. הדברים כל כך גרועים מכיוון שהם מראים כמה מעט יכולות קיימות כיום כדי להבדיל בין ידיעת מציאות לבין שימוש זחוח בפראזות. עם פסטיבל הפנטקוֹסט אמורה תוכחה זו להימזג מטה לתוך הנפשות האנושיות: "התרחקו מפראזות וחיזרו למציאות!" אנו מדברים היום בתחום המדע, תחום האמנות ותחום הדת – למעשה, אנו דיברנו בכל מקום – בפראזות שנתקעות בגרון ואינן כוללות את האדם כולו; בדיוק כמו שהאמונה של האדם כיום היא שרשמי החושים שלו נשארים אי שם למעלה במוחו ואינם נרשמים גם בפעילות המוטורית שלו. הכל קשור באופן הכי אינטימי, ועד שלא יהיה שינוי בהרגלי החשיבה אותם יצר המדע הרשמי בזמננו, אשר המדע הפופולרי כופה עלינו, לא תהיה התחדשות אמיתית של פנטקוֹסט – כי כל התחדשות אחרת היא רק על פני השטח ואיננה זורמת, כפי שהיא חייבת, ממעמקים פנימיים אמיתיים. אם על חיי בית הספר והחינוך שלנו באמת לבטא התחדשות, עלינו להיות ערים לדברים שנדונו כאן, ולהגן על האנושות מפני המחלות שבקלות יכולות להתעורר בה כיום, בגלל הירושה שלה מהרומאיות.

יש להילחם נגד אהבת האשליה הנפוצה כל כך בימינו. האדם של ימינו מרגיש בנוח כשהוא יכול להשלות את עצמו ביחס למציאות, כשהוא יכול לומר לעצמו: לא הכריסטוס בתוכי, אשר עורר את כוחי, אשר שחרר כוחות רבי עוצמה בתוכי – איני מתיימר לכך; אלא הכריסטוס אשר הוא חיצוני לי, ושברחמיו משחרר אותי מחטאי מבלי שאצטרך לעשות דבר בקשר לכך מתוך הרצינות שלי או מכוחותיי!

ידידיי היקרים, שוב ושוב במכתבים רבים שכתבתי היתה בי אמונה זו בכריסטוס שאחזה בי, בהתאמה למה שאנתרופוסופיה צריכה לעשות ורוצה לעשות. שוב ושוב התמודדתי עם הבקשה "להפוך זאת ליותר פופולרי" בפראזות טריוויאליות, "כדי שאנשים יוכלו להבין זאת", את מה שיש היום לחתום בדיוק מחמיר מתוך המציאות של הרוח מכיוון שהזמן דורש זאת. אבל ברגע שאמיתות אנתרופוסופיות נחתכות לפראזות טריוויאליות הן נהיות רק פראזות, כמו כל הפראזות הזולות כל כך בימינו; הן תובלנה או לטריוויאליות של הרחוב או לבורוּת של המדע המודרני. שוב ושוב מצאתי את האומץ לא לעשות זאת – לא להפחית את ההוראה האנתרופוסופית לפראזות הטרוויאליות של הרחוב (המכונות "פופולריות") או לדבר כדי שאנשי המדע יבינו אותי. קיבלתי את שתי התוכחות הללו פעמים רבות. ידידיי היקרים, אני צריך לדבר כך שאמצא הד בחוסר-ההיגיון המדעי של ימינו. זה יהיה נעים במיוחד עבורי כאשר אנשים יתנהגו כמו שפרופסור בטיבינגן[2] נהג לאחרונה מתוך השכנוע המדעי של ימינו. נראה לי שהאמת שולטת באירועים חיצוניים, שכן אותה פרשה היא ההוכחה הטובה ביותר עד כמה נחוץ שהחיים הרוחניים ישתנו לחלוטין. במיוחד, אם רוצים למצוא מעבר לרוח הפנטקוֹסט האמיתית, מפטפוט מילים למילים נושאות זרעים, יש לבחון ברצינות שוב ושוב את המושגים הרגילים הישנים של האדם כדי לראות מהו זה שהאדם לא רוצה ליצור לגביו מושגים חדשים – מהו זה שאולי ניתן לפטפט עליו, בעודנו עדיין נאחזים במושגים הישנים של האדם, כשאין בהירות לגביהם.

אגב, לגבי הערך של המילים כיום, אין משמעות רבה לציין כי בחוגים מסוימים בפרולטריון יש רצון טוב מספיק בכדי להבין את הרעיונות של האורגניזם החברתי המשולש אפילו טוב יותר מאשר מעמד הביניים מבין אותם. אם למעמד הבינוני היה רק את אותו "רצון טוב", זה מה שרבים היו רוצים לומר היום. הפרולטריון צוחק מאימפולס זה בקרב מעמד הביניים להיות בעל "רצון טוב" – והוא צודק בכך שהוא צוחק. הוא מוכן יותר להבין מאשר אדם ממעמד הביניים. אבל זה על בסיס שונה לגמרי שהוא מוכן להבין את הדברים האלה, והוא צוחק כשמישהו פונה לרצונו הטוב של מעמד הביניים כדי להשיג הבנה; הוא צוחק במיוחד כשאומרים שאפשר לצפות לתוצאה מפנייה זו. מכיוון שהוא יודע היטב שהבנתו הטובה יותר נובעת ממשהו אחר לגמרי: שבבוקר אם הוא לא עובד הוא מוצא את עצמו ברחוב: הוא קשור עם המעמד החברתי שלו, אני יכול לומר, בנקודה מסוימת – לא לאורך קו ישר כמו תושב ממעמד הביניים של ימינו: הוא מבין מתוך האנושיות שלו שהסדר החברתי הנוכחי הביא לכך שיש לו אינטרסים אחרים מאינטרסים אנושיים, שכן הוא אינו דבר אחר בבוקר שהוא נזרק לרחוב , אלא רק אדם. מזה נובעת ההבנה הטובה שלו.

באשר לאזרח ממעמד הביניים, ובמיוחד לפקיד מדינה: המדינה לוקחת אותו ביד בהקדם האפשרי – לא מוקדם מדי, כי אז זה עדיין נחשב לא יאה, וכך המדינה משאירה אותו לאמהות ולמיניקות. אבל ברגע שהוא מגיע מעבר לתקופה ראשונה בלתי יאה זו, הוא נלקח באחת להשגחה של המדינה ומכשירים אותו, מכינים אותו – לא להיות אדם, אלא להיות פקיד-מדינה. ואז החוטים נקשרים, כך שהוא קשור לסדר החברתי לא בנקודה, כמו הפרולטריון, אלא בקו ארוך; באמצעות חוטים בכל האינטרסים שלו, הוא נקשר היטב לסדר החברתי הקיים דרך מדינה ונתמך על ידי המדינה. הוא מאומן בכל התנהגותו להיות לביטוי הנכון של הסדר החברתי. ואז הוא אוכל, והוא מסופק. לא רק שהוא מוזן, אלא שהוא כל כך מטופל שהוא לא צריך לדאוג לעצמו. ואז, כשהוא לא מסוגל יותר לעבוד, המדינה דואגת שהוא יקבל פנסיה כך שבלי צורך לעשות משהו בקשר לעצמו הוא נתמך כראוי על ידי הכוחות שהכשירו אותו מלכתחילה להיות הביטוי הנאמן שלהם. זה נמשך עד המוות. ואז הוא עדיין מטופל, הפעם על ידי דת שמקבלת את ישועתה לא מכוחות הנפש הפנימיים, אלא מרחמים שנכנסים פנימה מבחוץ; דת זו דואגת שנפשו "תצא לפנסיה" לאחר המוות. זהו התוכן המדויק של חכמת המדינה וחכמת הדת. אין פלא שהאדם ממעמד-הביניים, אזרח של המדינה ושל השמיים, תלוי במה שהוא קשור אליו כה ביסודיות.

כאן נמצא הניגוד: אינטרס אישי מצד אחד, אבל אז גם אינטרס אישי בפינה הקרובה ביותר של הצד השני. זה ההיפך מהאינטרס האישי מהצד השני, שמספר אנשים משיגים כיום את מה שהאנושות צריכה להשיג בתקופה זו של נפש התודעה, ושעליו דיברתי לעיתים קרובות: לבסס את עצמך כאדם אינדיבידואלי. רק לפרולטריון יש הזדמנות לעשות זאת, לבסס את העובדה שהוא קודם כל אינדיבידואל, כאשר הוא לא נכנס לניגוד עם כל האחרים. ככל שהוא נכנס פנימה יותר, כך זה גרוע יותר עבורו. כי כאן בצד זה נמצאים אנשים אשר באופן דומה ממוקמים במשרותיהם על ידי הפרולטריון: הם האנשים שיש להם תפקיד כלשהו באיגוד המקצועי. גם אם המשרות שלהם נקראות בשמות אחרים, הם נכנעים בקלות לאותם הליכות נהדרות כמו אזרחי מעמד-הביניים, והם נלחמים בכל מה שצץ ומפריע להופעה זו. כך הם רוכשים בהדרגה את ההרגלים של מעמד-הביניים.

מדברים היום בעולם הפרולטריון של האיגודים המקצועיים. באנגליה כחמישית מכלל האוכלוסייה העובדת מאורגנת כלכלית. זה הרבה באופן יחסי. כך גדל מעמד הפועלים האנגלי הנוכחי, ברוח המודרנית של ההתארגנות, בצורה די מסודרת לכדי דרך חשיבה של המעמד הבינוני. בגרמניה מאורגנים רק שמינית, האחרים הם עובדים לא מאורגנים. וזה העובדים הלא מאורגנים כיום שעומדים על הקרקע של האישיות; אלה הם הכוחות המניעים האמיתיים, הם אלה ששימרו את התודעה לגבי המשמעות של להישאר סתם אדם, בלי הפנסיות – אפילו בלי הפנסיה שהוקצבה עבור חיים רוחניים מאוחרים יותר של האדם. כך אנשים אלה העומדים בתחום הכלכלי החיצוני על בסיס האינדיבידואליות שלהם הם, אני יכול לומר, הערוץ הנפשי עבור זה שצריך להתעורר כיום כצורך היסטורי, עבור זה ההופך את הדרישה של הפרולטריון של היום באותו זמן לדרישה היסטורית-עולמית.

הסדר הכלכלי המודרני רתם את הפרולטריון לבתי החרושת ולקפיטליזם, שם קל להם יותר להבין מהי דרישת הזמן, מאשר לאדם ממעמד הביניים שמסתובב עם כל החוטים לתחזוקתו ולפנסיה שלו, ושאינו רוצה לחשוב. אם היה חושב, אם היה מנתח נכון את התקופה, אז לא ניתן היה לדבר כפי שעשה לאחרונה הפרופסור מטובינגן, שהעלה טיעון זה במהלך הדיון לאחר אחת ההרצאות שלי: זה עתה נאמר כי "קיומו של הפרולטריון ראוי לאדם" וזה מתערער מכיוון שהפרולטרין מקבל שכר עבור עבודתו; האם לא שולם שכר לקרוזוֹ [Caruso][3] כשהוא שר, ובסוף הערב קיבל 30 או 40 אלף מארק עבור עבודתו? או – המשיך הג'נטלמן הבלתי אנוכי – האם אין אני גם מקבל שכר? – אני לא מרגיש שום דבר מעסק "לא ראוי לאדם" כשאני מכניס את משכורתי! גם קרוזוֹ לא מרגיש זאת כשהוא אוסף את ה-30 או ה-40 אלף מארק שלו … זה תמצית הדברים שהוא אמר. והוא המשיך ואמר: ההבדל היחיד הוא בכך, שבמקרה אחד השכר הוא יותר, במקרה השני פחות, אבל זה לא חשוב – במציאות הכל אותו דבר!

ידידיי היקרים, זו הרוח שפורחת מחיי החינוך של היום! זו אותה רוח שאומרת: אנו הופכים לאומה ענייה, לא נוכל לשלם עבור בתי ספר וחינוך, המדינה תצטרך להיכנס ולשלם עבורם. כעת, למי שחושב כל כך בקוצר-ראות, צריך להשיב לו: אך מה המדינה עושה כשכולם עניים, והיא חייבת לפתע להיות קרויסוס[4] שישלם את החובות שכולנו לא יכולים לשלם? ראשית, המדינה גוזלת בצורה של מיסים את כל מה שיש לכולם: נראה לי שהיא בקושי יכולה לייצר כמו קרויסוס את מה שלאנשים עצמם אין. זה מה שצריכים ללמוד מעמדות אלו של אנשים. זה גם מה שעל אותם אנשים ללמוד להבין מי נתמך על ידי המדינה מכיסם של מי שעומדים באופן כלכלי על בסיס האינדיבידואליות האנושית שלהם. כל עוד שהם לא למדו להבין זאת דרך נחיצות החיים, אי אפשר להביא זאת לתשומת לבם. וכך נראה לי שמספר רב של אנשים כיום רוצים להעלות באוב תקופה בה ניתן היה לזרוק אדם לרחוב אם הוא לא מוכן להביא לסדר חברתי אחר באמצעות אימפולס של מחשבה. זה יכול בקלות לקרות שלא ניתן יהיה לשלם עוד את פנסיות המדינה עליהן דיברתי – ובמקרה זה, אני מאמין, שהאנשים לא היו מקבלים כה הרבה מאותם פנסיות רוחניות אחרות שמשולמות היום לנפש אחרי המוות על ידי הקהילות הדתיות שנהיו כה תלוית בכוחות החומריים.

אולם כעת, כשמתעורר משהו שאינו מוכן להיות רק פראזה, אלא מתעקש להיות גרעין של מחשבות עבור פעולה, אנשים לא יכולים לקבל זאת כמשהו שונה מפראזה. הם לא יכולים לתפוס שמושג עבודה אמיתי תלוי בידע ממשי של החיים, אפילו בפרטים בודדים כמו האבסורד המדעי הקיים בהבחנה בין עצבים מוטוריים לסנסוריים.

זה חיוני היום שלפחות מספר אנשים יביטו לתוך מעמקים אלו. היום זה במיוחד הכרחי שאינדיבידואלים לא יתנו לעצמם להשתטות ולומר: אנו נהיה חברתיים בחיים הכלכליים החיצוניים, אך לא ניגע בבתי הספר, ובמיוחד בבתי הספר התיכוניים והמכללות. הם חייבים להישאר כמו שהם. זה הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות, שכן מצב העניינים ששרר עד כה רק יחמיר, אם הוא יישאר כמו שהוא. אם נשאיר את החיים הרוחיים כפי שהם, אזי בחיים הכלכליים חברתיים, בחיי החברה הגלויים לעין תהיה עריצות גדולה בהרבה ותנאי חיים גרועים בהרבה מאי פעם. כיום כמובן שהלחץ הכלכלי הקיים הוא הגורם להתפרצויות מפחידות באורגניזם החברתי. האם עכשיו זה מצליח על ידי ציד-מעמדות, על ידי הביורוקרטיה מהסוג הגרוע ביותר? האם בני אדם למדו סוף סוף (אם כי מעט מאוחר) שהם אינם יכולים להסתמך על "קרנות המזבח", אכן מאמינים שזה יהיה בטוח יותר להיות תלויים באותה דרך באוצר המדינה ובתקציב המדינה? הקפיטליזם ידע כיצד להביא בהדרגה את סביבת המזבח לכבוד לכוח שכבר באמת לא קיים, אך שחי הלאה בפראזות, אל אלילות תאגידית ותאגידי ציד-מעמדות.

מה שהאנושות זקוקה עבור חידוש הרוח הוא האומץ להבין שחייה הרוחניים של האנושות הפכו היום לפטפוט דתי מצד אחד, ומצד שני פעולה ברוטלית חסרת מחשבה, מיליטריזם. האדם הטיפוסי בתקופה הקפיטליסטית המודרנית הזו מרגיש את עצמו הכי טוב כאשר הוא עוסק בחיתוך התלושים שלו, ומפנה את עיניו בזמן שהוא עושה זאת ממה שבאמת מתרחש באמצעות אותה פעולה. מצד אחד הבשורה הפכה לפטפוט על אהבת השכן ואחווה, והוא יושב שם בנוחות עם המספריים שלו, חותך את הכל לחתיכות: הוא לא צריך לראות את המציאות של מה שהוא עושה, כי מצד שני הוא יודע שהוא לא צריך להגן על עסקיו בעצמו: המדינה עושה זאת על ידי ייצור חרבות. חווינו את הברית הזו בין חיי העסקים לחיי המדינה בתקופה המודרנית: זה בדיוק מה שהביא עלינו את הקטסטרופה העולמית. "מדינה" זו שבני אדם כה גאים עליה: האם היא לא היתה המגן הגדול על החיים הכלכליים המתנהלים תחת הקפיטליזם? ידידיי היקרים, הייתי רוצה לקוות שאיש לא ישאל את הפטריוטים של פעם אודות הפטריוטיזם שלהם (כי הם היו פטריוטים "טובים", הם טבעו את המילה מפראזה פטריוטית, וזה היה מאוד הרה אסון בתקופה שרק חלפה לציין שלפראזה פטריוטית זו היה בסיס אמיתי מאוד, שהמדינה הנערצת על ידי הפטריוטים הייתה אחרי הכל רק מגן על שטרות כסף?) – צריך לקוות שפטריוטים אלה לא הפכו לפתע "לבלתי פטריוטים" בעצמם וכעת כאשר הזהב שלהם לבטח מוגן טוב יותר בכוחות ההסכמה, הם יסדרו במהירות את הפטריוטיזם שלהם! לא אומר שום דבר במיוחד אודות אפשרות שכזו, אך ברצוני להפנות את תשומת לבכם לקלות בה ניתן להפוך את הפראזה הפטריוטית לצד ההפוך שלה. יש שפע של דוגמאות בקשר לכך.

אלה הדברים שחייבים לומר היום, בזמן שחוגגים את הפנטקוֹסט, ביחס לנחיצות חידוש חיי בית הספר והחינוך. אל לנו להקשיב עוד לדיבורים החלקלקים שנמסרו לאנושות. על בני האדם להרגיל את עצמם למילים המצביעות על המציאות של ימינו. אז יתאפשר שרוח הפנטקוֹסט האמיתית תרד לקרבנו, שלשונות אש קטנות יגיעו אל כל שיעלה בעתיד מתוך החיים הרוחניים המשוחררים, לבית הספר הנמוך ביותר כמו גם הגבוה ביותר, כך שבעתיד הרוח המשוחררת, שהיא רוח הקודש האמיתית, תוכל להביא להתפתחות הרוחנית של האנושות.

אולי מישהו מדבר על משהו שהפטפוט הדתי של ימינו אינו חושב עליו כ"כריסטיאני" בדיוק. אך האנושות תצטרך להחליט אם הדיבורים הכריסטיאניים של האדם של ימינו מקורם ברוח שאיתה פטרוס הכחיש את אדונו שלוש פעמים, או אולי הגיע לנקודת משבר של הרוח שאמרה: "מה שגיליתי לכם אינו מוגבל רק לתקופה אחת, אלא יעמוד דרך כל התקופות. ולא אחדל להכריז לכם את האמת; אני אהיה איתכם עד לקץ זמן האדמה." אלו שיכולים לשמוע כיום אפילו בכריסטיאניות, רק את רוח העבר, יהיו ליצרני הפראזות, הפטפטנים. אלו שיקבלו את הרוח החיה כיום אפילו עבור השינוי והבנייה מחדש של הסדר החברתי, יהיו אלה שאולי יהיה ניתן לראות בהם את הכריסטוס האמיתי.

יהי רצון שתקופה זו תצמח מרוח הפנטקוֹסט המובנת באמת.

—————————————————————————————————-

  1. בית הוהנצולרן, בגרמנית Hohenzollern היא משפחת אצולה גרמנית שהתקיימה שמונה מאות וחמישים שנה, החל מהמאה ה-11 ועד לאחר מלחמת העולם הראשונה, שהעמידה נסיכים לברנדנבורג, מלכים לפרוסיה ולגרמניה כולה. ענף נוסף של המשפחה, הוהנצולרן-זיגמרינגן, העמיד מלכים ברומניה.
  2. עיר בגרמניה – Tübingen
  3. אנריקו קארוסו – 1873 עד 1921 לספירה. מגדולי הזמרים במאה ה-20.
  4. קרויסוס היה מלך לידיה שבאסיה הקטנה בשנים 560 לפנה"ס 546 לפנה"ס, בנו של אליאטס השני. התפרסם בעושרו הרב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *