עונות השנה ואימגינציות מלאכי עליון – 04

עונות השנה ואימגינציות מלאכי עליון

 

רודולף שטיינר

דורנאך 5-10/10/1923 GA229

מהדורה חדשה מתוקנת 

תרגום מאנגלית : עלי אלון

עריכה והקלדה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – הספר מכיל את צילום הלוחות שצייר רודולף שטיינר – ראו כאן

הרצאה 4   9/10/1923

אימגינציית קיץ

אוריאל

יוחנן הקדוש

בפגישתנו בפעם הקודמת ממוקדים היו הגיגנו בפסחא, בחג האביב, ועלינו להיכנס עתה להגיגים אלה באורח רוחי יותר מאשר עשינו כשהתבוננו בעונות הקודמות. ייתכן שייראה בזה מן הסתירה אך אין הדבר כך. לעת חג המולד היה עלינו להתחיל בנתינת הדעת לאופן בו עוברת שינויים בהדרגה אבן הגיר המינרלית הארצית. ומזה העברנו את מחשבתנו אל הפסחא. יתרה מזאת, מחקרנו הוליכנו להבנת ממשל הרוחי בחומרי באופן כללי. לעת הקיץ, בעיצומו של קיץ, שזור האדם וארוג בישות הטבע. הטבע מן האביב ועד הקיץ נעשה פעיל יותר ויותר, מרוצה באורח פנימי יותר ויותר והאדם עצמו, בכל הווייתו, שזור בישות הטבע הזאת. ועל כן ניתן לומר: האדם חווה מעין תודעת טבע במשך מרומי הקיץ. במשך האביב, אם ברשותו השגה ותחושה לכך, מתלכד הוא עם כל הצומח, המנץ והנובט. הוא פורח עם הפרחים, מופרה עם הצמח, נותן פרי עם הצמח, מזדהה עם החי והקיים בחוץ. באורח זה פוקח הוא את ישותו לישות הטבע ובכך בוקעת ועולה בו מעין תודעת טבע. ולאחר מכן, הואיל והטבע גוסס בסתיו ועל ידי כך נושא בו את המוות, הרי שגם האדם, אם לעת חג מיכאל, חווה הוא את הסתיו כשהוא באהדה לסתיו, עליו לחוש במוות זה בעצמו. ועם זאת הרי שהוא בעצמיותו שלו, אל לו להיות שרוי בתודעת טבע זו, אל לו ליטול בזה חלק. עליו לנשא את עצמו מעל לזה. במקום להיות שרוי בתודעת טבע זו, עליו לדלג ולעבור לכוח רב עזוז והתעצמות של תודעת העצמיות. אך בנגוהות עונת הקיץ, הואיל ומצויה תודעת הטבע באדם במרומיה, נחוץ לקוסמוס ונדרש מהאדם, אם הוא רוצה בכך, להביא אליו את הרוחי.

ועל כן רשאים אנו לומר: האדם צמוד לטבע במשך הקיץ ואם ברשותו ההשגה הנאותה, התחושה הנאותה והנכונה לכך, כי אז בא לקראתו הרוחי האובייקטיבי מתוך הטבע השוזר, השוקק חיים. ועל כן אם ברצוננו למצוא את עצם מהותה של ישות אנוש בסביבות יום יוחנן הקדוש (אמצע הקיץ), עלינו להתבונן ברוחיות האובייקטיבית החיצונית ואותה ניתן למצוא בכל מקום בחיי הטבע. הטבע מהווה אך ורק למראית-עין חיצונית, אותה ישות ישנה המנצה ונובטת, השואבת מן הכוחות הרדומים את עוצמותיה של הצמחייה, שתכולתה מעין הווית קיום רדומה של הטבע. אך בטבע רדום זה מתגלה, אם לאל ידו של האדם לחוש זאת, הרוחי החי ושוזר לפני ולפנים כל הטבע. אכן כך הדבר. כשאנו עוקבים אחר הטבע במשך מרומי הקיץ, נגלה, בהעמקת נפש רוחית ובעיניים רואות, שמבטנו מופנה למעמקי האדמה עצמה; נגלה ונמצא שמינרלים במעמקי האדמה נושאים את תהליך התגבשותם הפנימי לעברנו בעוצמת יתר, מאשר בכל עונת שנה אחרת. אכן יש לנו הרושם, בהסתכלנו באורח אימגינטיבי במעמקיה של האדמה לעת חג יוחנן הקדוש, כי שם למטה, שוזר וחי בתצורות גבישים, שאליהם מתגבשת האדמה הקשה, כל דבר שמהות גבישית לו – התצורות הגבישיות הזוכות ומשיגות את יופיין במשך שיא פסגתו של הקיץ. באמצע הקיץ מתהווה כל דבר באדמה מתחת בקווים, זוויות ופני השטח. וכאשר נקבל התרשמות כוללת, הריהו תהליך ההתבצרות של זה שטבע גבישי ארצי לו, החי ונע בגוון כחול עמוק. אצייר זאת עבורכם על הלוח על אף שציור כזה יהווה שרטוט דימויי גרידא.[1]*

כך יכולים אנו לומר בהביטנו כלפי מטה, שמתקבלת התרשמות מכל מיני קווים-מסלוליים ועל פני הכל שורה הכחול, וכחול זה שזור בכל מקום בקווים המנצנצים ככסף, כך שבכל מקום בתחומי הנצנוץ הכספי הכחול, מצוי תהליך ההתגבשות. הרי זה כמו חפץ היה הטבע הארצי להציג את כוחות היצירה בפלסטיות מופלאה, בפלסטיות שלא ניתן לראותה באופן בו רואים אנו בעינינו, אלא כך שנחוש עצמנו נמוגים למעשה לתוך פלסטיות הטבע, שנחוש באמת ובתמים כל מסלול שם למטה, כל מסלול כסוף ונוצץ, בעצמנו, בפנימנו. אנו, כישויות אנוש, נחוש עצמנו כבתבנית המתפתחת מן המבנה הקרקעי הכחול של קרום האדמה. ונחוש בפנימנו שחדורים אנו בעוצמה דרך המסלולים הגבישיים הנוצצים הכסופים. ואז אם ניגש אדם לעצמו ושואל: כיצד פועלים מסלולים גבישיים, נוצצים וכסופים, גלים גבישיים אלה, כיצד פועלים הם בפנימך האדם? מהי מהותו של אותו נצנוץ כסוף שם באדמה? מהו זה החי, השוזר בכחול-האדמה? הו, אז יודע השואל: זהו הרצון הקוסמי. ברשותנו התחושה שניצבים אנו לפני הרצון הקוסמי.

כך הדבר בהתבוננותנו כלפי מטה. וכיצד יהא בהפנותנו מבטנו כלפי מעלה אל שמי השכינה? בהפנותנו מבטנו אל שמי השכינה, יהיה לנו הרושם של האינטליגנציה שמתפשטת. בשלב הנוכחי במרומי הקיץ, בהסתכלנו מעלה בשמים, תחושה לנו שהאינטליגנציה השוזרת הזאת איננה של ישות בודדת אחת, אלא של ישויות רבות השוכנות זו עם זו וזו בזו. וכך מעלינו שזורה אינטליגנציה מתפשטת, השורה באור, אינטליגנציה החיה ופעילה ללא הפוגות, הנוגהת סביב בהדר-אור-זהבהב, המשלים את הרצון כאנטיתזה. בה בשעה שמתחתינו למטה חשים אנו: האפלוליות הן בגוון כחול עמוק, שם ניתן לחוות כל דבר כעוצמות בלבד. מעל, חשים אנו שהכל כזה הנהו שמוארים אנו בהשגתו וחדורים בתחושת האינטליגנציה.

והנה בפעילות קורנת זו (ואינני יכול לבטא זאת אחרת) מופיעה דמות. בסתיו היה עלי לקרוא בשמו של מיכאל כדמות העיקרית העולה לפנינו, לפני נפשנו הנבראת משזירתו של הטבע. (בנוגע לגבריאל, אם נשתמש בכינוי העתיק, על היכנסו לעת חג המולד, נחזור ונדבר מאוחר יותר). בהרצאה האחרונה הראיתי כיצד מופיעה לפנינו, לעת הפסחא בעונת האביב, דמותו של רפאל. הוא מופיע אלינו באורח דרמתי, כמתווך, המעורר בנו את ההערצה ואת יראת הכבוד הדרושות לאימגינציות הפסחא הקוסמיות. ועתה, עבור זמנו של יוחנן הקדוש, מופיעים לפנינו מיד פנים רציניים באופן יוצא מגדר הרגיל. טבע רציני העולה בנגיהה ובקרינה מן האינטליגנציה הקורנת האוניברסלית (ראש אדום במשטח הזהוב). משיגים אנו את הרושם שדמות זו תוכל לארוג גופה באור מהאינטליגנציה הקורנת. ועל מנת שדמות זו תוכל לארוג גופה מאור במשך מרומי הקיץ, נחוץ שיתרחש מה שתיארתי לכם, היינו, שהרוחות האלמנטריות של ישות האדמה תעופפנה, כצורך, כלפי מעלה. בהתרומם ישויות אלמנטריות אלה, נשזרות הן באינטליגנציה הנוגהת מעל, אינטליגנציה נוגהת זו פורשת עליהן את חסותה. ומתוך הנצנוץ, נוצץ שם באור באינטליגנציה הנוגהת, מתהווה דמות זו.

זה כבר נערץ, באורח אלוהי, על ידי כושר הראיה הרוחית-האינסטינקטיבית הקדומה ועדיין יכולים אנו לקרוא לזה באותו השם בו היה ידוע באותה תקופה. ועל כן יכולים אנו לומר: לעת הקיץ עורך אוריאל את הופעתו בינות לאינטליגנציה הנוגהת.

סתיו: מיכאל

חורף: גבריאל

אביב: רפאל

קיץ: אוריאל

ברצינות עמוקה, מופיע נציג זה של הכוחות האורגים הקוסמיים לעת הקיץ, כמו מבקש הוא את תבניתו באור השוזר. קיימים דברים שיכולים אנו להמשיך ולסקור בפעליו של אוריאל, המתבצעים באור: אוריאל, אשר האינטליגנציה שלו מורכבת למעשה מן הכוחות הפועלים הדדית בכוכבי הלכת של המערכת הפלנטרית שלנו, הנתמכים על ידי הפעילות של הכוכבים הקבועים בגלגל המזלות. אוריאל, הנוצר, הוא עצמו, את המחשבה הקוסמית במחשבתו שלו.

כך מתהווה תחושה מישירה באדם: מתוכך, בוקעים ועולים ענני קיץ נוגהי אינטליגנציה, שבהם משתקפות למעלה התצורות הגבישיות הכחולות, שמתחת לקרום האדמה. כן משקפות תצורות הגביש הכחולות שבפנים האדמה, את האינטליגנציה הנוגהת שבתצורות העננים. בתצורות הענן הנוגהות במרומי הקיץ, מופיעה באורח אימגינטיבי, בהבעה רצינית, הבנה קוסמית מרוכזת.

הפעלים של הבנה קוסמית מלוכדת זו, של אינטליגנציה קוסמית מאוחדת זו, הם פעלים שנשזרו באור. תועלתם בכך, שדרך כוח המשיכה המצוי באינטליגנציה קוסמית מרוכזת זו של אוריאל, נמשכים כלפי מעלה הכוחות הכסופים (לבן בציור). ובאור ובאינטליגנציה הקורנת בפנימה מעל, כפי שנראית היא מן האדמה – והופעתה, הופעת שמש מרוכזת, המצטופפת אלי חוד מוזהב – חשים אנו שהכסף המנצנץ הזורם לכיוון מעלה מלמטה, נקלט על ידי חיי השמש הקורנת מעל. וכסף האדמה (וזהו ביטוי אמיתי לחלוטין שעומד אני להשתמש בו), וכסף האדמה משתנה באורח קוסמי, באורח אלכימיסטי אלי זהב קוסמי, אשר חי ושוזר שם מעל. קיימת קרינה מתמשכת של זהרורי כסף אלי זהב.

בעוקבנו אחר דברים אלה הלאה לעבר חודש אוגוסט, זוכה ההתרשמות במשהו המשלים את דמותו של מיכאל שתיארתיו קודם לכן. סיפרתי לכם אודות חרבו של מיכאל וממה מורכבת היא ואף סיפרתי לכם מהו זה שממנו שוזר הדרקון את חייו. אך עתה, באור יקרות זה, באור-חמדה זה הקורן, הנראה רוחית מן המהות הקוסמית האורגת בעיצומה של עונת הקיץ, שואלים אנו את עצמנו: מנין משיג מיכאל, השומר ומשגיח עלינו בחג מיכאל בסתיו, מנין משיג מיכאל את הלבוש האופייני לו, את הלבוש הנוגה תחילה בזהב השמש ולאחר מכן נפקח בהוד והדר כמו פורצות כלפי מעלה קרני אורה בזהרורי כסף בפנים הקפלים הזהובים – מנין באה אדרתו של מיכאל שזורת הזהב ובה זהרורי כסף? – זהו אשר נוצר שם מעל, על ידי קרינת הכסף כלפי מעלה, על ידי הזהב מעל הזורם אל הכסף הקורן. לכאן מונחים זהרורי הכסף הקורנים סביב מן האדמה והמשתנים בכוח פעילותה של השמש. וכך רואים אנו שצעד אחר צעד לקראת הסתיו, שב וחוזר מה שהוענק על ידי האדמה מן הכסף אל הקוסמוס, שב וחוזר כזהב.

בכוח זה של הכסף המשתנה אלי הזהב הווה הדבר, המתמשך במהלך החורף בפנים האדמה כפי שתיארנו קודם לכן: זוהר השמש בממשלו של אוריאל, שעיצב עצמו בעיצומו של הקיץ במרומים, נמשך למעמקי האדמה ובה משתזר-מתנחשל רוחית, בהעניקו חיים לזה המבקש חיים עבור השנה הבאה במשך מעמקי החורף.

כך רואים אתם, שבבואנו לעונת החיים הנובטים ומנצים, לא נוכל לדבר אודות החומר הנשזר על ידי הרוח כפי שדברנו על האדמה בחורף, כי עלינו לדבר עתה על הרוח הנארגת על ידי החומר, היינו, הרוח שכסף וזהב חודרים בה לפני ולפנים. כמובן שאל לנו לתאר כל זאת באורח חומרי. עלינו, לעומת זאת, לצייר לעצמנו את הכסף ואת הזהב, בהיותם דלילים מעל ומעבר לכל מידת אנוש. ואז ייראה לנו כל זה כמו היווה מעין רקע של פעלי אור קוסמיים. או אז משיגים אנו רושם בהיר של דמות זו של אוריאל ומשיגים אנו רושם נהיר של מבטו. חשים אנו בכמיהה עמוקה ביותר להבין מבט מיוחד זה של אוריאל המופנה כלפי מטה. התרשמותנו היא שעלינו להסתכל סביב כדי לוודא מה מציין המבט שלו. עיני נפשנו נפקחות למשמעותו של מבט זה כאשר לומדים אנו, כישויות אנוש, להתבונן עמוק יותר למטה, באורח רוחי, אל המעמקים הנוגהים בכחול-כסוף שבקרקע האדמה בקיץ. שם, בינות לקרני האור הגבישיות שבנוגה הכסף, נעות באורח בלתי סדיר קמעה, צורות הנמסות ומתאחות; צורות המתקבצות ונמוגות. או אז נפקחות עינינו (החזות ניראת באורח שונה על-ידי כל אחד ואחד), לראות שצורות אלה, שגגות אנוש הן הנראות מתחת בניגוד לצורות הסדירות והתקינות בעלות הטבע הגבישי. על ניגוד זה, שבין יופי ההתגבשות הטבעית התקינה, לבין שגגות אנוש שמשתרגות בינות ומסביב, מופנה מבטו הרציני של אוריאל. כאן מוחש, מבעד למרומי הקיץ, מה לא מושלם עדיין בגזע אנוש, בניגוד לגבישים המעצבים עצמם בסדירות מושלמת כזאת. כאן מקבלים אנו את הרושם ממבטו הרציני של אוריאל, כיצד נשזר אלמנט הטבע עם המוסר. כאן קיים בפנימו מערך העולם המוסרי, לא רק כאימפולסים מופשטים. כי בחיי יום-יום מסתכלים אנו בהוויתו של הטבע מבלי לשאול: האם שוכנת המוסריות בהתפתחותם של הצמחים? האם מצויה מוסריות בתהליך ההתגבשות? אך עתה רואים אנו כיצד שזורות בטבע בעיצומו של הקיץ, שגגות אנוש ואפילו בטבע החיצון, ביצירת הגבישים הסדירים והתקינים המתבצרים בפנים. וכנגד זה מעפילה כל תכונה טובה של אנוש וכל מעלה טובה, במסלולים כסופי-הזהרורים ונראית כענני המעטפת של אוריאל (באדום) ונכנסת לאינטליגנציה הקורנת, כאשר כל מעלה ומעלה הופכת ליצירת אמנות בתצורות פלסטיות בעננים.

בלתי אפשרי להפנות את המבט אל הבעתו הרצינית של אוריאל, דרך כובד ראש ההולך וגובר בהתבוננות במעמקיה של האדמה, מבלי לראות שם משהו שניתן לתארו ככנף-דמוית-זרועות, או כזרוע-דמוית-כנפיים, במחווה של אתראה נחרצת, בנותנה את האפקט של התנועה המכוננת על ידי אוריאל, שטבעה נושא מטה אל הגזע האנושי מה שאכנהו בצדק: המצפון ההיסטורי. בעיצומו של הקיץ, כמו ניתן להיראות המצפון ההיסטורי, הנראה ברפיון מיוחד בהתפתחותו בתקופתנו הנוכחית, כמחוות האתראה של אוריאל. וודאי שעליכם לצייר כל זאת כאימגינציה. דברים אלה ממשיים הם בתכלית, אך כמובן שאיני יכול לדבר אודותיהם כפי שהפיסיקאי מדבר על חשמל חיובי ועל חשמל שלילי, על פוטנציאלים וכן הלאה. עליי לדבר איתכם בתמונות שעשויות לחיות. בכל אופן, מה שנחווה בתמונות חיות אלה ממשות בו. אכן קיים הוא.

עתה, אם הושג הרושם על זיקתו של האדם, באשר למוסריותו, אל האלמנט הגבישי שמתחת, ואל מעלות אנוש שממעל, המנצנצות ביופי, או אז קלטנו אל חווייתנו הפנימית ביותר, זיקה זו של האדם, והאימגינציה המהותית של יוחנן הקדוש באה לפוגשנו. כי קיימת אימגינציה של יוחנן הקדוש כפי שתארתי שקיימות אימגינציית מיכאל, אימגינציית חג המולד והפסחא. והנה, (בלבן) מופיעה בפסגה מעל, כמו-מוארת בעוצמת עינו של אוריאל, היונה. (התמונה מצויה שם לעין הרוחית המתבוננת).

הכחול-כסוף-הזהרורים אשר מתחת, ומעמקי האדמה המכילים אף את המחדלים ואת הכישלונות האנושיים, מתקבצים יחדיו אלי תמונה. התמונה של אמא אדמה (בכחול). לא חשוב מהו שמה, דמטר או מרים, הרי היא תמונתה של אמא אדמה. כך, שבהפנותנו את מבטנו כלפי מטה, לא נוכל למעשה אלא לצרף באימגינציה את כל הסודות הללו של המעמקים, אלי זה שמהותו הגשמית היא של כל הווית היקום. בה בשעה שמצד שני, בזה שמתרכז בדמות המרחפת מעל, חשים אנו וחווים את האב-הרוח של כל הווית הקיום, של כל המצוי בסביבתנו.

והנה, כתוצאה מצירוף הפעילות של האב-הרוח עם האם-האדמה, של זה הנושא בפנימו באורח כה נפלא את ההרמוניה של פעילות הכסף הארצי והזהב השמימי – רואים אנו בין האב לבין האם את הבן. כך שבוקעת ועולה אימגינציה זו של השילוש המהווה באמת ובתמים אימגינציית יוחנן הקדוש, בשעה שברקע מצוי אוריאל כשהוא יוצר, כשהוא משגיח ללא הרף, כשהוא מתרה ומזהיר.

הדבר אשר מיוצג למעשה על ידי השילוש לא ניצב סתם כך בדוגמטיות לפני הנפש, כי אז יושג הרושם שרעיון כזה של השילוש, שתיאור כזה של השילוש, עליו להיות מנותק מן השזירה הקוסמית ומן החיים הקוסמיים. אין הדבר כך. השילוש מתגלה בעיצומו של הקיץ, מן הפעילות הקוסמית, מן החיים והשזירה הקוסמיים. הדבר בא לידי גילוי בכוח משכנע אם חודרים אנו בתחילה לרזיו של אוריאל.

בהציגנו לפני נפשותינו תמונת יום-יוחנן-הקדוש זו, הרקע צריך להיות דמוי כיפה: רקע מעוגל ובו פעיל אוריאל כפי שתואר. ומול רקע זה תעלה כצורך בתמונה חיה, האימגינציה של השילוש (נדרשת טכניקה מיוחדת להבהיר זאת, כי על הדבר הזה לעלות בתמונה המתבלטת בחשיבותה. ניתן להיעזר למשל, בידע של שימוש בעשן, בחומר מתאדה וכולי). ואם אמורה להימסר לאדם אימגינציה כנה של הדברים הללו, צריך הדבר להיעשות בסביבות יום-יוחנן-הקדוש לעת הקיץ.

קולטים אנו את התמונה השלמה אך ורק בהיכנסנו לאלמנט הדרמתי ובהראותנו את רפאל הניצב במרכז המחזה המיסתרי, שיש להציגו אז, רפאל כמורהו של האדם המנחה את האדם אל סודותיו של הטבע המרפא, אל רזיו של הקוסמוס המרפא. באורח דומה לעת יום יוחנן הקדוש, את כל אשר יכולים אנו לראות בתמונות אורגות ונעות, יש להעביר וליצור במוסיקה אדירה, ומאלמנט רב עוצמה זה של מוסיקה, ידברו ללבותינו הרזים הקוסמיים הנחווים על ידי האדם באורח פנימי לעת יום יוחנן הקדוש.

עלינו לתאר לעצמנו שכל מה שתיארתיו צריך שיהיה לו, מצד אחד, הרושם האמנותי התואם לו באמנות פלסטית, בה בשעה שנדרש שמה שנחווה ומוחש באמנות פלסטית, יקבל את חייו כצורך מן הצלילים שוקקי החיים, המלבישים את המוטיב הפיוטי המשתזר וחי לפני ולפנים נפשותינו, בפלסנו את דרכנו אל אוריאל העצום, הפעיל באור, הבורא באור ואשר מעלה בנו את ההתרשמות הכבירה של השילוש. זה הקורן מלמטה למעלה ככסף מנצנץ; זה המתגלה ביופי החקוק שבפעילות האור, עליו להיות מעוצב באותו פרק זמן של יום יוחנן הקדוש בהבעה אינסטרומנטלית מוסיקלית מתאימה, וזאת כדי שנממש את חיינו הפנימיים בזיקה אל הקוסמוס, בתרועת הצלילים שעליהם להריע; כי במעטפת הצלילים המעוררים, מצוי הרז של ליכוד האדם עם הקוסמוס ביום יוחנן הקדוש. את כל זה יש לבטא בלחני המוסיקה כך, שבהתבוננותנו כלפי מעלה נראה את הזהב הקוסמי השוזר, וכשניגש אל מעבר לזהרורי האור הזהובים, נראה את דמותו קורנת האור של אוריאל, בהביטו מטה אל האדמה כפי שתיארתי. מבטו של אוריאל ומחוותו צריכים להוות רעיון מרכזי אחד. במוטיב זה בשמיים, חשה עצמה ישות אנוש מלוכדת מצד אחד עם האינטליגנציה הקוסמית הזוהרת, ומצד שני, למטה מתחת, חש האדם את עצמו מלוכד עם זה השואף למצולות, לזה החבוי באפלולית הכחולה ממנה זורם לכל עבר האור הכסוף. שם למטה חש הינו את היסוד הגשמי להווית הקיום הרוחית השוזרת, החיה. המרומים הופכים למיסתריה. המעמקים הופכים למיסתריה. והאדם עצמו הופך למיסתריה ברחבי המיסתריות הקוסמיות. הוא חש עד למערכת עצמותיו את הכוח-מעצב-הגביש.

ברם, חש הינו אף זאת, כיצד מתלכד כוח-מעצב-הגביש שחודר למערכת עצמותיו באורח קוסמי, עם הכוח שוקק החיים של האור שבשמי השכינה מעל. האדם חש כיצד חי ואורג זה, הנגרם על ידי האנושות ככוח מוסרי במיסתריות אלה של העולם השמיימי מעל, כיצד חי ואורג הוא במיסתריות הללו של העולם שמתחת בלכדו אותן יחדיו. האדם חש עצמו שאינו מנותק עוד מן היקום אלא שמקומו בו, בהתלכדות עם האינטליגנציה הזוהרת מעל, בה חווה הוא, כבחיקו של היקום, את מחשבותיו שעוצמה בהן. והוא חש עצמו מלוכד מלמטה, אף עד למערכת עצמותיו, עם כוח הגיבוש הקוסמי ושניהם גם יחד מלוכדים זה בזה. הוא חש את מותו בליכודו עם חיי הרוח של היקום; וחיי הרוח של היקום משתוקקים לעורר ולברוא במוות הארצי כוחות התגבשות וחיי זהרורים כסופים. גם על זה להריע בצלילים, צלילים שישאו על כנפיהם מוטיבים אלה שהאדם יוכל לחוותם. כי קיימים הם, אין צורך לבקש אחריהם. ניתן לקרוא בהם מפעילותו הקוסמית של אוריאל. כאן עוברת האימגינציה לאינספירציה. והאדם עצמו מהווה במשמעות מסוימת, אינספירציה שבגוף, כישות של אינספירציה, במיסתריות אלה של המרומים ושל המעמקים, ומיסתריות אלה, בליכוד של שתיהן, בתווך; במיסתריות אלה שלעברן מצביעה האם האדמה כלפי מטה, באותן מיסתריות שליכודן נסב בכך שאל-עליון, בפעילות המצורפת של האב-הרוח והאם-אדמה, ניצב במישרין לפני ישות אנוש כרוח הקוסמית התומכת.

את משזר כלל סודות קוסמיים אלה עשוי הנני לשים לפניכם באורח כדלהלן. הרי זה כמו עומדת ישות אנוש הנתונה במשזרו של אמצע הקיץ לחוש את הבא להלן. המילים הראשונות מייצבות את מבטו של אוריאל המתמקד לאינספירציה ומתלכד בצלילי הרוח של המקהלה המתקבצת:

ראה את שזירתנו

את השלהבת הקורנת המרומים

את להט החיים.

חייה בתמיכה הארצית

בעולם הנושם של צורה המעמקים

בעוצמת ההוויה.

חוש עצמותך אתה האדם

באור שמי שכינה המרכז – ישותו הפנימית

ובעזוז הליכוד הקוסמי. של האדם

כאן בתשע שורות אלה שוכנות המיסתריות של המרומים, המיסתריות של המעמקים והמיסתריות של המרכז, או של ישותו הפנימית של האדם; והכל מתקבץ כהצהרה קוסמית של מיסתריות אלה של המרומים, של המעמקים ומיסתריית המרכז המריעות ומתפעמות כבצלילי עוגב וחצוצרה:

חומרי התשתית מתבצרים,

השגגות נשפטות בצדקה,

לבבות אנוש נבחנים ונצרפים.

לפניכם כאן מה שעשוי לחדור לישות אנוש בעיצומו של קיץ, בתמיכתו בה ברוממו אותה ובייצבו אותה, אימגינציית יוחנן הקדוש השוקקת באינספירציה. אינספירציית יוחנן הקדוש השופעת אימגינציה, במילים אלה:

ראה את שזירתנו

את השלהבת הקורנת

את להט החיים

חייה בתמיכה הארצית

בעולם הנושם של צורה

בעוצמת ההוויה.

חוש עצמותך אתה האדם

באור שמי השכינה

ובעזוז הליכוד הקוסמי.

חומרי התשתית מתבצרים,

השגגות נשפטות בצדקה,

לבבות אנוש נבחנים ונצרפים.

——————————————————–

  1. * בסוף הספר מופיעים הרישומים שעשה שטיינר על הלוח בשחור/לבן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *