עולם החושים ועולם הרוח – 05

עולם החושים ועולם הרוח

רודולף שטיינר

GA 134

שש הרצאות שרודולף שטיינר נתן בהנובר, 27 בדצמבר 1911 עד 1 בינואר 1912.

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה 5      31.12.1911

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

טבעו הכפול של האדם. צורה מתיזה-החוצה וצורה קורנת. המיסתורין של שילובן בקוסמוס. טכניקת הקרמה. הדלקת הרובד הרוחי דרך הרס הרובד החומרי. הדם כנוזל מיוחד.

ההרצאה של אתמול השיגה את התוצאה שבסוף כל השיקולים המסובכים שלנו יכולנו להגיע לאיזשהו מושג לגבי האופן בו עלינו לדמיין את החומר, לגבי התמונה המחשבתית שעלינו לבנות לגבי החומר. מצאנו שעלינו לתפוס את החומר כצורות רוחיות שבורות – צורות רוחיות כתושות. כשהמשכנו לדבר על איך אנחנו, כבני אנוש, כבולים לקיום חומרי, על איך הצורה הרוחית השבורה והמפוזרת חדרה לתוכנו, אנשי האדמה, ומילאה את ישותנו, מצאנו את עצמנו מובלים באופן בלתי נמנע להתבוננות נוספת בעובדה המהותית ביותר מכל הקיום החומרי, בעובדה המוצגת בצורה יפה כתמונת הגירוש מגן העדן. כלומר, היה עלינו להתבונן בתהליך שדרכו האדם חדור בחומר ארצי. ממה שנאמר אתמול – כלומר, אם עקבתם אחרי מה שנאמר לא רק בחשיבה אלא הצלחתם להיכנס במידת מה למשמעות העמוקה יותר של הדברים – בוודאי הגעתם לרעיון שלמעשה האדם היוא מעין ישות כפולה. הרשו לי להזכיר לכם את מה שנאמר שלשום כשציינו שעקב ההשפעה הלוציפרית הוחדרו לישותנו מה שניתן לכנות קליטות חושיות, שעקב ההשפעה הלוציפרית אנחנו כבני אדם ארציים קיבלנו את הקליטות החושיות השונות שלנו. תזכרו שהצבענו על כך שקליטות חושיות אלה, השייכות בעיקרן למימד הארצי, למעשה לא נועדו לאדם מראש. האדם היה אמור לחיות בקירבת הרצון השולט. השמיעה שיש לנו היום באמצעות האוזניים, הראייה דרך העינים והקליטה בעזרת איברי חישה אחרים, הן תהליכים שהופיעו כתוצאה ישירה של ההשפעה הלוציפרית. ואז המשכנו והראנו כיצד תהליך פנימי יותר – מה שמופיע בגוף האדם כתהליכים של הפרשות מהבלוטות – נובע מהפרעה נוספת באירגון של האדם, ותיארנו הפרעה זו. ולבסוף, את הפעילות האורגנית הרגילה של הזנה ושל עיכול חומר בגוף האדם ייחסנו למעין נוכחות יתר של פעילות בגוף האסטרלי לעומת הפעילות בגוף האתרי, נוכחות יתר שהיא שוב תוצאה של השפעה לוציפרית. אתמול מצאנו מהיבט אחר שמה שמכונה חומר עיצבי הוא שוב נוצר עקב השפעה לוציפרית, ואותו הדבר נכון לגבי חומר השריר וחומר העצם.

כעת נמשיך להתבונן בישות הכפולה הזו שבאדם. ראינו, מצד אחד, שהקליטה החושית, הפעילות של הבלוטות והתהליך האורגני של מטבוליזם נובעים כולם מהשפעה לוציפרית, ומצד שני, שהנוכחות עצמה של העצבים ושל מערכת העצמות ומערכת השרירים נובעת גם כן מאותה השפעה לוציפרית. איזה מין יחס קיים בין שני בני האדם האלה – מצד אחד, אדם החושים, הבלוטות והעיכול, ומצד שני האדם של עצבים, שרירים ועצמות? איזו משימה קוסמית ניתנה לשתי הישויות האלה, כשהן מוצמדות כל כך קרוב אחת לשניה בטבע האדם? אם תחשבו על זה לעומק, תגיעו בקלות – אפילו ללא כל אוקולטיזם נוסף – לרעיון שכל מה שקשור לפעילות החושים והבלוטות, וגם כל מה שקשור למערכת המטבולית, שייך למה שארעי ובר-חלוף. אפילו מהתבוננות שיטחית נוכל לראות שכאשר חלק זה מיצה את עצמו באדם, הוא חולף ונגמר. הוא משהו שהאדם משאיר מאחוריו. נשמור עובדה זו בחשיבה שלנו בצורה ברורה לחלוטין. אין מטרה מתמשכת ונצחית שאמורה להתגשם דרך ביצוע פעולות אורגניות אלה. עלינו רק להביט סביבנו וללמוד ממה שהמדע וחיי היומיום יכולים ללמד כדי להבין באיזו מידה נוראית אנו כלואים בחיים האלה על ידי התהליכים הללו.

בהיבט זה אנחנו אך ורק מנגנונים להזנה ועיכול, וכו'; זה דומה לגלגל שממשיך להסתובב עוד ועוד ללא הרף באותה צורה. אלא אם כן נרצה להאמין שזו התקדמות בטבע האנושי כאשר האדם מפתח לאורך השנים, כפי שיש לו הזדמנות, טעם מעודן לגבי מאכל או משקה מיוחד זה או אחר, נאלץ לומר שיש מעט מאד אבולוציה קדימה בשגרה המתמדת הזו של אכילה ועיכול. היא חוזרת על עצמה שוב ושוב באותו האופן, ושיש לנו כבני אדם איזה ערך נצחי ומיוחד בכך שעלינו להתעסק בפעילויות אלה – איני חושב שיש מישהו שיטען דבר כזה אפילו בחלומותיו. גם ההפרשה של הבלוטות משלימה את משימתה ברגע שהיא מתרחשת. יש לה כמובן משמעות עבור חיי האורגניזם ככלל, אך אין לה ערך נצחי. אין ערך נצחי גם לתפיסה החושית כשלעצמה, כי הרשמים החושיים באים והולכים. חישבו על עד כמה זה שקיבלתם דרך רושם חושי נהיה חיוור וחלש, אפילו אחרי מספר ימים בלבד, איזה הבדל מהותי ורדיקאלי יש בין הזיכרון והרושם החושי. אני חושב שתהיו מוכנים להודות בכך שלמרות שהרשמים החושיים לעיתים קרובות יפים מאד ומביאים הנאה רבה לחיי האדם בחווייתם וקליטתם המיידית, אין להם ערך נצחי. אין כל ספק שזוהי האמת. כי מה קרה לערך של הרשמים החושיים שקיבלתם, אולי כילד קטן או כנער או כילדה גדולה יותר? כל הצלילים והמראות שחדרו אז לתוך עיניכם או אוזניכם – איפה הם עכשיו? כמה חיוורים הזיכרונות שלנו! כשתתבוננו במחשבה זו – שלאדם, במידה בה הוא אדם של חושים, בלוטות, ועיכול, אין כל ערך עבור הנצח בזכות פעילויות אלה – אז תוכלו בקלות לאחד אותה עם המחשבה שהצגנו אתמול באופן כללי, ושאנו יכולים, למרבה הצער, לתאר רק בקצרה במהלך הרצאות אלה – עם המחשבה של צורה מתפזרת, של צורה שנשברת ומתרסקת ומתפזרת. כשצורה חודרת לתוך פעילויות אלה, כשצורה מרוסקת, כלומר חומר, נדחף לתוך האורגניזם, היא מביאה לפעילות חושית, להפרשה מהבלוטות ולפעילות מטבולית. מכאן ברור שבפעילויות אלה מדובר בצורה מתרסקת, בצורה שנשברת לחתיכות. התהליכים שפוגשים אותנו בפעילות חושית, בהפרשה מהבלוטות ובפעילות העיכול אינם אלא ביטויים מיוחדים של תהליך ההרס בצורה. הם תהליכים מיוחדים שניתן לתארם באופן כללי כתהליך ההרס בצורה, או כהפיכה של הצורה לחומר.

אך כאשר אנו מגיעים לפעילות העצבית, לפעילות השרירים או לסגולות של העצמות באדם, המצב שונה לחלוטין. אתמול יכולנו לראות שבמערכת העצמות יש לנו אימגינציה שהפכה לחומר, במערכת השרירים אינספירציה שהפכה לחומר ומתבטאת בתנועה, ובמערכת העצבים אינטואיציה שהפכה לחומר. וכעת הגענו לנקודה שממנה נוכל להמשיך ולהתקדם, ולתת תיאור מלא יותר של אמת שבהרצאות אנתרופוסופיות כלליות יותר ניתן לתאר רק באופן חלקי. כאשר אדם עובר דרך שער המוות, מערכת העצמות שלו מתפרקת באופן הדרגתי, לאט לאט, דרך תהליך ריקבון, או דרך שריפה, או בכל דרך אחרת שזה יקרה. אבל מה שנשאר כשמערכת העצמות מתפוררת מבחינה חומרית היא האימגינציה. האימגינציה אינה הולכת לאיבוד. היא נשארת באותן הסובסטנציות שעדיין נשארות בתוכנו גם כשעברנו דרך שערי המוות ונכנסנו לקמלוקה או לדווכאן. נשארת בתוכנו צורת תמונה, שעבור הרואה הרוחי המנוסה והמאומן אינה לגמרי דומה למערכת העצמות של האדם; אבל כשרואה רוחי פחות מאומן מרשה לה לפעול עליו, הוא כן מוצא דימיון חיצוני בצורה של מערכת העצמות; ומהסיבה הזאת, המוות מיוצג, ובמידה מסוימת בצדק, באימגינציה של השלד. התמונה נובעת מראייה רוחית בלתי מאומנת, אך עם זאת, לא לגמרי מוטעית.

ביחד עם אימגינציה זו נמצא מה שנשאר מהשרירים, כשהם מתפוררים במובן הפיזי. מהשרירים נשארת האינספירציה, כי השרירים הם למעשה אך ורק הביטוי של אינספירציה; הם אינספירציה חדורה בחומר. האינספירציה נשארת כשאנו עוברים דרך שערי המוות. זו עובדה מעניינת ביותר. ממערכת העצבים, לאחר שהעצבים עצמם עברו את תהליך ההתפוררות, נשארת לאחר המוות האינטואיציה. כל אלה מהווים חלקים ממשיים שמרכיבים את הגוף האסטרלי ואת הגוף האתרי שלנו.

אתם יודעים שהאדם לא עוזב לגמרי את גופו האתרי; תמצית ממנו אנו לוקחים איתנו כשעוברים את שער המוות. אך אין זה הכול. יש עוד משהו שעלינו לגלות כעת. האדם נושא את מערכת העצבים שלו כל הזמן בעולם, ומערכת עצבים זו אינה אלא אינטואיציה שפזור בה חומר. כשהאדם נושא עימו את מערכת העצבים בעולם, העובדה היא שבמקומות בהם ממוקמים העצבים באורגניזם האנושי תמיד יש אינטואיציה, ואינטואיציה זו מקרינה רוחניות שנמצאת סביב האדם בלי הרף כמו מעין הילה קורנת. כך שאין כאן רק שאלה הקשורה במה אנו לוקחים איתנו כשאנו עוברים דרך שער המוות; עלינו לקחת בחשבון גם את האינטואיציה שאנו מקרינים החוצה מתוכנו ביחס למידה בה מתפוררים העצבים.

תהליך ההתפוררות מתרחש בנו כל הזמן, עלינו כל הזמן להיווצר מחדש – למרות שבמקרה של העצבים, במקום בו יש עצבים, יש מידה גדולה יותר של המשכיות מאשר במקומות אחרים. מתרחשת זרימה מתמשכת החוצה, שניתן לקלוט רק באמצעות האינטואיציה. כך שנוכל לומר שסובסטנציה רוחית – סובסטנציה שניתנת לקליטה על ידי האינטואיציה – קורנת ללא הרף מתוך האדם ככל שמערכת העצבים שלו מתפוררת. מכך תוכלו להבין שבמידה בה האדם משתמש במערכת העצבים הפיזית, במידה בה הוא מכלה אותה ומביא אותה למצב של הרס, הוא אינו חסר משמעות עבור העולם. למעשה, יש לו משמעות גדולה. כי סוג הסובסטנציות – סובסטנציות הנקלטות באופן אינטואיטיבי – שמזרימות אינספירציה תלוי באופן בו האדם משתמש בעצבים שלו. והזרמה זו מתרחשת כך שהיא מאכלסת בלי הרף את העולם בתהליכי תנועה מגוונים עד אין סוף. סובסטנציות מלאות באינספירציה זורמות מתוך האדם לתוך העולם. (מילים אלה לא כל כך מוצלחות, אך אין לנו אחרות.) ומהעצמות של האדם זורמת החוצה מה שניתן לכנות סובסטנציה הנקלטת באופן אימגינטיבי. כאן יש עובדה מעניינת ומרתקת ביותר. הרשו לי לפרט, לא על מנת להאכיל אתכם ביותר מידי תוצאות של מחקר רוחי, אלא מפני שזה באמת מעניין.

דרך קרינה זו מהעצמות כשהן מתפוררות, האדם משאיר מאחור, באופן ממשי, בכל מקום בו הוא הולך, תמונות; כלומר תמונות רוחיות הניתנות לקליטה באמצעות האימגינציה. בכל מקום בו היינו, נשארות מאחורינו תמונות-צלליות עדינות. לאחר שתצאו מאולם זה, ראייה רוחית רגישה ומאומנת תוכל עדיין לקלוט על הכיסאות תמונות עדינות. יהיה אפשר לקלוט אותן במשך זמן מה, עד שהן יתקבלו אל תוך התהליך העולמי הכללי – תמונות צלליות עדינות שכל אינדיבידואל הקרין מתוך מערכת העצמות שלו. אימגינציות אלה הן הסיבה לאותה הרגשה לא נעימה שיש לנו מדי פעם כשנכנסים לחדר בו חי לפני כן אדם לא סימפתי. הרגשה זו מופיעה בעיקר בשל האימגינציות שהוא השאיר מאחור. אנו עדיין פוגשים אותו במעין תמונה-צללית. ובהקשר זה, אדם רגיש אינו שונה בהרבה מהרואה הרוחי, מפני שגם לו תהיה הרגשה לא נעימה לגבי מה שאדם אחר השאיר מאחוריו בחדר. לרואה הרוחי יש רק היתרון שהוא יכול לראות בתמונה אימגינטיבית את מה שהאדם השני רק מרגיש באופן יותר אינסטינקטיבי.

אולם מה קורה עם כל מה שאנו מקרינים מתוכנו באופן שתיארנו? כל מה שזורם מתוכנו באופן זה, ידידיי היקרים – קחו את כל זה ביחד, ותקבלו, למעשה, את כל ההשפעה שאנו משאירים על העולם. כי לא משנה מה אנו עושים, אנו זזים כשאנו עושים זאת, אנו מביאים את מערכת העצמות והשרירים שלנו לידי תנועה. לא רק זה, אלא גם כשאנו שוכבים וחושבים, אנו מקרינים מתוכנו סובסטנציה הניתנת לקליטה על ידי האינטואיציה. בקיצור, לא משנה באיזה פעילות אנו עוסקים, אנו שולחים החוצה לתוך העולם את הסובסטנציה הרוחית הזאת; היא עוברת מאיתנו אל תוך העולם ללא הרף. העובדה היא שאילו תהליכים אלה לא היו מתרחשים, לא היה נשאר דבר מהאדמה שלנו בסוף האבולוציה שלה, לא היה נשאר דבר חוץ מחומר מרוסק שהיה עובר כמו אבק לתוך החלל האוניברסלי. אבל באמצעות האדם, משהו מהתהליך החומרי של האדמה נשמר וחי בקוסמוס הכללי, ביקום; והוא מה שיכול לעלות דרך אינספירציה, אינטואיציה ואימגינציה. בדרך זו, האדם נותן לעולם את החומר שממנו העולם בונה את עצמו מחדש. האדם מספק, כביכול, את אבני הבנייה. זה מה שימשיך לחיות כנפש וכרוח של הארץ כולה כשהסובסטנציה החומרית של האדמה הזו תתרסק ותתפורר כמו גוויה; כשם שהטבע הנפשי והרוחי האינדיבידואלי של האדם ממשיך לחיות לאחר שהוא עבר דרך שער המוות. האדם נושא את נפשו האינדיבידואלית דרך שער המוות; האדמה נושאת לתוך קיום-יופיטר את מה שבא מתוך האימגינציות, האינספירציות והאינטואיציות של האדם. פה נמצא ההבדל הגדול בין שני האנשים בתוך האדם. האדם שקולט בעזרת חושיו, שמפריש בבלוטותיו, שמעכל ושמזין את עצמו – זה האדם שנועד להיות זה שנשאר מאחור, הוא שייך לזמן, ונפטר. אך מה שנובע כתוצאה מנוכחות העצבים, השרירים והעצמות – זה מובלע לתוך האדמה, כדי שהאדמה תוכל להמשיך להתקיים.

וכעת אנו מגיעים למשהו שעומד כמו מסתורין גדול בקיומנו, משהו שלא ניתן לתפוס בעזרת האינטלקט, בדיוק מפני שהוא באמת מסתורין; רק הנפש היא זו שיכולה להאמין בו ולחדור לעומקיו. ואף-על-פי-כן, זוהי אמת לאמיתה. מה שהאדם מזרים מתוכו לתוך סביבתו מתחלק באופן ברור לשני חלקים. קודם כל, אותו חלק של האינספירציה, האינטואיציה והאימגינציה שבו תלוי, כביכול, הקיום הקוסמי הכללי, שאותו הקוסמוס מקבל, וגומע. אך ישנו חלק אחר שהקיום הקוסמי אינו מקבל, אלא ההפך, דוחה. הקיום הקוסמי מבהיר את עמדתו בצורה ברורה מאד, כמעט אומר: "באינספירציות ובאינטואיציות ובאימגינציות אלה אני יכול להשתמש, אני סופג אותם כדי שאוכל לשאת אותם לקיום יופיטר." אבל את החלק האחר הקיום הקוסמי דוחה, מסרב לקבל אותו; והתוצאה היא שאותן אינטואיציות, אינספירציות ואימגינציות אחרות, היות שבאף מקום הן אינן מתקבלות, נשארות כפי שהן לעצמן; הן נשארות – מבחינה רוחנית – בקוסמוס, לא ניתן לפרק אותן. כך שמה שאנו מקרינים מתוכנו מתחלק לשני חלקים: החלק שמתקבל בשמחה על ידי הקוסמוס, וזה שאותו הקוסמוס דוחה. הקוסמוס אינו מרוצה מהשני ומשאיר אותו. הוא נשאר איפה שהוא נמצא. כמה זמן הוא נשאר? הוא נשאר שם עד שהאדם בא והורס אותו בעצמו באמצעות מה שהוא מזרים מתוך עצמו, כאשר הזרמה זו היא מהסוג שמסוגל להרוס אותו; וככלל לאף אדם אין את הכוח להרוס הזרמות שהקוסמוס דחה, חוץ מלאדם שהוא עצמו שלח אותן מתוכו. כאן יש משהו השייך לטכניקת הקרמה, כאן נמצאת הסיבה שבגללה עלינו לפגוש בעצמנו שוב במהלך הקרמה שלנו את כל אותן אימגינציות, אינספירציות ואינטואיציות שהקוסמוס דחה. כי אנו עצמנו חייבים להרוס אותן ולהשמיד אותן; הקוסמוס מקבל רק מה שנכון וצודק במחשבה, מה שיפה ברגש, ומה שטוב ובריא מבחינה מוסרית. כל דבר אחר הוא דוחה. זהו הסוד, זהו המסתורין הגדול. וכל דבר שיקרי בחשיבה, כל דבר מכוער ברגש וכל דבר שהוא רוע מבחינה מוסרית – האדם חייב למחוק את קיומו כדי שהוא כבר לא יהיה שם; ועליו לעשות זאת באמצעות המחשבות והרגשות או אימפולסי הרצון או המעשים הנכונים. זה ילווה אותו עד שהוא ימחק אותו. כך שאתם רואים שלא נכון לומר שהקוסמוס מורכב מחוקי טבע ניטרליים בלבד או מתבטא בחוקי טבע ניטרליים בלבד. לקוסמוס, שהוא כל מה שנמצא סביבנו, שמשהו ממנו אנו יכולים לקלוט בעזרת החושים שלנו ולתפוס בעזרת האינטלקט שלנו, לקוסמוס יש גם כוחות אחרים ושונים לחלוטין. ניתן לומר שהקוסמוס דוחה ומגנה בצורה חזקה את הרע, את המכוער ואת השיקרי, וצמא לקבל לתוכו את הטוב, את היפה ואת האמיתי. כוחות הקוסמוס אינם שופטים אך ורק בזמנים מסוימים, אלא לאורך האבולוציה הארצית כולה.

וכעת נוכל למצוא תשובה לשאלה: כיצד עומדת האבולוציה של האדם ביחס לישויות הרוחיות הגבוהות יותר?

ראינו איך, מצד אחד, האדם של חושים, בלוטות ועיכול נוצר באמצעות ההשפעה הלוציפרית. וגם את האדם השני אנו יכולים לייחס במובן מסוים להשפעה הלוציפרית. אך בעוד שהאדם הראשון נידון להרס, מיועד אך ורק לזמן, תפקידו של האדם השני הוא להציל את הטבע האנושי לנצח, להמשכיות, לשאת משהו אנושי לתוך קיום עתידי. משימתו של האדם של עצבים, שרירים ועצמות היא לשאת לקיום הבא את מה שהאדם חווה בקיומו הארצי. וכך אתם רואים שלמעשה האדם נפל מהגבהים הרוחיים כשהוא הפך להיות האדם הראשון – האדם של חושים, בלוטות ועיכול – והוא בהדרגה הולך ומפלס את דרכו למעלה לקיום רוחי על ידי כך שהוא קיבל בתור משקל נגד את האדם השני – האדם של עצבים, שרירים ועצמות. אך הדבר המוזר הוא שהפרשה זו של סובסטנציה אינטואיטיבית, אינספירטיבית ואימגינטיבית לא יכלה להתרחש בשום דרך אחרת, אלא רק באמצעות התהליכים החומריים, שהם תהליכים של הרס. לו העצבים, השרירים והעצמות שלנו לא היו מתפוררים כל הזמן, לו במקום זאת הם היו נשארים כפי שהם, אזי לא יכולנו להזרים מתוכנו את הסובסטנציה הרוחית הזאת. כי רק ההרס וההתפוררות בקיום החומרי הוא זה שיכול לתת הזדמנות לרוחי להידלק ולעלות בלהבות. כך שאילו העצבים, השרירים והעצמות שלנו לא יכלו להתפורר, ובסופו של דבר להיהרס במוות, אזי היינו נידונים להיות כבולים לקיום ארצי זה, ולא יכולנו להשתתף באבולוציה שממשיכה אל העתיד. ההווה היה מתקשה בעבורנו והופך לאבן, ומבחינתנו לא היתה קיימת אבולוציה לעתיד. כמו שני כוחות מאזנים – כל אחד מחזיק את השני בשיווי משקל – כך פועלים הכוחות באדם הראשון ובאדם השני בתוכנו.

בין השניים, כאילו מתווך בין השניים, אנו מוצאים חומר שדיברנו עליו לעיתים קרובות בהרצאות היותר כלליות שלנו, אבל עדיין לא התיחסנו אליו בהקשר זה. בין השניים, מוצב הדם – שגם בהקשר זה הוא "נוזל מיוחד." כי כפי שראינו, כל מה שלמדנו להכיר בתור חומר עצבי, וכו', הפך לכזה רק דרך פעולת הכוחות שהם תוצאה של ההשפעה הלוציפרית. אך בדם, יש לנו משהו שקיבל ישירות, ממש כחומר, את ההשפעה הלוציפרית. תזכרו שראינו שהאופן בו הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי פועלים אחד לתוך השני היה שונה ללא ההשפעה הלוציפרית. אך שם מדובר במובן מסוים בדברים על-חושיים שרק לאחר מכן סופחים את החומר לתוך עצמם; שפועלים על החומר עם ההשפעה הלוציפרית שהם עצמם ספגו קודם, והופכים חומר זה למה שהוא. החומר של העצבים, השרירים והעצמות חייב את קיומו לעובדה שגופים מסוימים של האדם מתחברים בצורה לא מסודרת. על החומרים כשלעצמם אין ללוציפר השפעה; כי חומרים אלה נוצרים כתוצאה ממה שהוא עשה, הם קיימים מפני שהוא הזיז את הגופים, הפריע לסידורם. במקום בו לוציפר ניגש לישות האנושית, הוא הביא לבלבול בסדר בין הגופים. אך על הדם – על הדם כחומר, כסובסטנציה –לוציפר פועל ישירות. הדם הוא המקרה היחיד – ולכן הוא "נוזל מיוחד" – שבו בסובסטנציה החומרית עצמה יש לנו עדות לכך שהאדם של ימינו אינו כפי שהיה באמת מיועד להיות, אינו כפי שהוא היה ללא ההשפעה הלוציפרית. כי הדם הפך למשהו שונה לחלוטין ממה שהוא היה אמור להיות.

אתם עלולים לומר שזהו שוב רעיון מגוחך! זיכרו מה אמרנו אתמול לגבי מקור החומר. אמרנו שהחומר נוצר כשהצורה הרוחית מגיעה למעין גבול, ושם היא מתפרקת ומתפזרת; צורה מרוסקת זו מופיעה כחומר. זהו החומר הארצי הממשי. במציאות הוא מופיע ישירות באופן זה רק בעולם המינרלי, כי שאר החומרים עוברים שינוי עקב התערבותם של דברים נוספים. אולם חומר הדם הוא, כשלעצמו, חומר יחיד במינו.

Diagram 6

Diagram 7

גם חומר הדם נועד להגיע קודם כול לגבול מסוים. נניח שכאן (a) יש לנו קרני-צורה רוחיות גרידא של סובסטנצייה של דם, וכאן (b) כוחה נגמר. על פי הנטיות הטבועות בה מן ההתחלה, הסובסטנציה של הדם לא הייתה אמורה להתפזר ולזרום לתוך המרחב, אלא כאן, בגבול (b), הייתה אמורה להפוך לחומרית במידה מעטה בלבד, ואז לזרום בחזרה לתוך עצמה, להיות מרוססת ישירות בחזרה אל תוך הרוחי. כך הדם היה אמור להיות. במילים פשוטות, הדם היה אמור להגיע רק עד לצורה הדומה לקרום של חומר, עדין ודק; הוא היה אמור להגיע רק עד לנקודה בה הוא מתחיל להיות חומר. הוא היה אמור כל הזמן לזרום מתוך הרוחי, לרגע להפוך לחומר רק במידה בה ניתן לקלוט אותו כחומר, ואז לזרום בחזרה אל תוך הרוח ולהיבלע שוב לתוך הרוחי. זרימה תמידית מתוך הרוחי ובחזרה לרוחי – זה מה שהדם היה אמור להיות. נטיותיו הטבועות בו מכוונות למטרה זו. הדם תוכנן להיות הבזק תמידי של אור בתוך החומרי. הוא למעשה נועד להיות משהו לגמרי רוחי. והוא היה כזה לו בתחילת האבולוציה הארצית האדם היה מקבל את האני שלו מישויות הצורה בלבד; כי אז הוא היה חווה את האני שלו דרך ההתנגדות הנוצרת עקב ההבזק הנדלק באופן רגעי בדם. בהבזק בדם האדם היה חווה את האני, (את ה-“I am”), את ה"אני הנני;" זה היה האיבר של קליטת האני שלו. אך זאת הייתה אז הקליטה החושית האחת והיחידה שהייתה לאדם בכלל; האחרות לא היו קיימות לו הכול היה קורה ללא ההשפעה הלוציפרית. האדם היה חי באחדות עם הרצון השולט. הקליטה החושית היחידה שנועדה לאדם היתה זאת – שבהבזק של הסובסטנציה של הדם ובזרימה המיידית בחזרה אל הרוחי, האדם יקלוט את האני שלו. במקום לראות צבעים ולשמוע צלילים ולטעום טעמים, האדם היה אמור לחיות בתוך הרצון השולט; הוא היה אמור, כביכול, לשחות בתוכו. מה שתוכנן עבורו היה שמתוך עולם-הכול הרוחי (the World-All), שבו הוא היה ניצב כאימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה טהורה, הוא יתבונן למטה על ישות הנמצאת על האדמה או בסביבת האדמה – ולא ירגיש: "אני נמצא בישות זו," אלא: "אני מתבונן לשם – זה שייך לי – הדם הרוחי הופך לרגע לחומרי, ובמה שמבזיק אלי אני קולט את האני שלי." הקליטה החושית האחת והיחידה שהייתה אמורה להיווצר היא הקליטה של האני, והסובסטנציה האחת והיחידה שנועדה לאדם בעולם החומרי היא הדם בצורת אותו הבזק רגעי. כך שלו האדם היה הופך לכזה, לו היה נשאר האדם של גן העדן, הוא היה מתבונן למטה מתוך עולם-הכול על מה שהיה אמור לסמל אותו על האדמה הזו ולתת לו את מודעות האני, כלומר ישות רוחית גרידא המורכבת מאימגינציות, אינספירציות ואינטואיציות, שבתוכן האני עולה בניסיונו לפרוץ החוצה. ובהבזק זה האדם היה יכול לומר: "אני הנני, כי דרכי נוצרה אותה ישות ששייכת לי שם למטה."

Diagram 8

זה מוזר, אך זו עובדה. האדם נועד לחיות בסביבה של האדמה. נניח שאדם חי כאן (a) בסביבה של האדמה, ואז היה מתוכנן שהוא עצמו ייצור על האדמה את ההשתקפות שלו, ורק באמצעות תגובה זו יקרין שוב בחזרה את האני שלו, ואז הוא היה אומר: "שם למטה נמצא הסימן שלי." האדם לא היה אמור לשאת עימו את אדם העצמות שלו ואת אדם הבלוטות שלו, וכו' – ועוד פחות היה אמור להכריז על הרעיון המגוחך: "זהו אני." הדבר היה אמור לקרות בצורה שונה לחלוטין. האדם היה אמור לחיות בסביבתה של האדמה, ולהוריד סימן וסמל לתוך האדמה בהבזק של צורה בדם, ואז הוא היה אמור לומר לעצמו: "שם אני מכניס את היתד שלי – את הסימן ואת החותם שלי, שנותן לי את המודעות לאני שלי. כי מה שנהייתי, בכך שעברתי דרך קיום השבתאי ודרך קיום השמש וקיום הירח – עם זה אני יכול לרחף כאן בחוץ בעולם-הכול. האני הוא זה שעלי להוסיף כעת; ואני קולט את האני שלי כך שאני רושם את עצמי באדמה מתחתי, כך שאני תמיד יכול לקרוא מה אני בהבזק הדם." לכן, לא היינו אמורים להתהלך על האדמה בגוף של בשר ועצמות, אלא להקיף את האדמה ולרשום, כביכול, שם למטה סימנים שמהם נוכל לזהות ולדעת שאנחנו זה – שאנחנו אני. לאף אחד שמתעלם מעובדה זו אין ידע אמיתי לגבי טבעו של האדם.

ואז בא לוציפר וגרם באדם לכך שלא יהיה לו רק את האני לקליטה חושית, אלא שירגיש כאני שלו גם את הגוף האסטרלי שלו – את כל מה שהוא רכש על הירח כגוף אסטרלי, חשיבה, רגש ורצון. בכך האני לא היה טהור עוד, משהו אחר התערבב בו; וזה הוביל לכך שהאדם היה מוכרח ליפול למטה לתוך חומר. הגירוש מגן העדן הוא הנפילה לתוך חומר. ומייד לאחר מכן הגיע השינוי בדם של האדם. כי כעת, במקום הבזקים רגעיים וחזרה למימד הרוחי שייקבל אותו שוב, הדם הופך לחומר אמיתי של דם; הוא עובר כולו לחומר ומגיח כסובסנציה של דם. הוא מקבל את הנטיה להיות כפי שאנו מכירים אותו היום. כך שהחומר הזה של דם, שעל פי הדרך הנכונה היה אמור לחזור אל הרוח ממש ברגע בו הוא הופך לחומר, כעת מגיח לתוך שאר האדם, ממלא את כל המבנה שלו, ועובר שינויים על פי הכוחות השונים באדם. למשל, כאשר הוא חודר למקום בו ישנה נוכחות יתר של הגוף הפיזי לעומת האתרי או של הגוף האתרי לעומת האסטרלי, וכן הלאה, הדם הופך לסובסטנציה של עָצָב, לסובסטנציה של שריר, וכולי. לוציפר כופה על הדם חומריות גדולה יותר. בעוד שהדם היה אמור לפרוץ ואז להיעלם מייד, לוציפר הביא אותו לחומריות גסה. זהו המעשה הישיר האחד והיחיד שלוציפר ביצע בחומר עצמו. הוא הפך את הדם לחומר, בעוד שבדברים אחרים הוא לפחות הביא רק לבלבול הסדר ביניהם. ללא לוציפר, הדם לא היה כפי שהוא; במקום זאת הוא היה קיים ברובד רוחי המגיע רק עד לקו הגבול של החומריות, רק למצב של status nascendi, (מצב של התהוות) ואז הוא חוזר מייד. הדם כחומר הוא היצירה של לוציפר, ומאחר והדם של האדם הוא ביטוי פיזי של האני שלו, האני של האדם מחובר כאן על האדמה עם יצירה של לוציפר.

Diagram 9

ושוב, מאחר שאהרימן יכול לגשת לאדם רק מפני שלוציפר הגיע לשם קודם, אנו יכולים לומר: הדם הוא מה שלוציפר זרק למטה כדי שאהרימן יתפוס אותו. כך שלשניהם יש כעת גישה לאדם. האם זה פלא שרגש ראשוני עתיק גורם ללוציפר-אהרימן לראות בדם את רכושו הארצי? האם נוכל להתפלא על כך שיש לו חוזים חתומים בדם, או שהוא מייחס ערך רב לכך שפאוסט חותם את החוזה בדמו? כי הדם שייך כולו ללוציפר. בכל דבר אחר נמצא משהו אלוהי; בשום דבר אחר הוא אינו לגמרי בבית, אפילו הדיו הוא יותר אלוהי מבחינתו מאשר הדם; הדם הוא בדיוק האלמנט שלו.

כך שאנו רואים שיש באדם את שתי הישויות הללו, אדם החושים, הבלוטות והעיכול, ואדם העצב, השריר והעצם. הכוחות הספציפיים של כל אחת מהישויות האלה טעונים בחומריות גסה, ובשתיהן יש הספקה של דם, בצורה אותה הוא קיבל דרך פעולת ההשפעה של לוציפר. כי הרי לגמרי ברור, אפילו מבחינת המדע החיצוני, שהאדם, במידה שהוא ישות חומרית, הוא תוצר של הדם שלו. כל מה שחומרי באדם ניזון מתוך הדם, למעשה כולו דם מותמר; מבחינת החומר, העצמות, העצבים, השרירים, הבלוטות, כולם אינם אלא דם מותמר. האדם למעשה הוא דם, ובכך הוא לוציפר-אהרימן מתהלך. הוא נושא את לוציפר-אהרימן איתו כל הזמן. רק בחסד מה שקיים מאחורי החומר, ונזרם לתוך החומר דרך הדם, האדם שייך לעולם האלוהי ולאבולוציה שנעה קדימה, ולא לאבולוציה שאינה אלא שריד מן העבר. לוציפר – וגם אהרימן – הגיעו לעולם שלנו על ידי כך שנשארו מאחור בשלבי אבולוציה מסוימים.

אם נזכור את כל מה שאמרנו, אנו יכולים לראות בצורה ברורה איך בתחילת האבולוציה הארצית היה לבני האדם משהו במשותף, משהו שאיחד אותם. מלכתחילה היה להם בדם משהו שהיה משותף לכולם. כי אילו הדם היה נשאר כפי שהוא תוכנן עבור האדם, הוא היה נביעה טהורה של ישויות הצורה. ישויות הצורה היו חיות בתוכנו בדם. כפי שרבים מכם יודעים, ישויות הצורה האלה אינם אלא שבעת האלוהים של התנ"ך. זכרו את כל מה שנאמר בסידרת ההרצאות במינכן אודות ספר בראשית[1] ותראו שאילו האדם היה שומר את דמו במצב שהוא היה אמור להיות בו, הוא היה מרגיש בתוכו את שבעת האלוהים; כלומר, הוא היה מרגיש את האני שלו בתוכו כבעל שבעה איברים. אחד מהם היה האיבר העיקרי והיה מקביל ליהוה; ששת האחרים היו, בתחילה, בדרגה נמוכה ממנו. האדם היה מרגיש באני שלו כמעין גל עולה בתוכו של כל אחד משבעת האלוהים או שבע ישויות הצורה, וזה היה יוצר בו באופן ספונטני ומן ההתחלה את טבעו בעל שבעת האיברים שכעת עלינו לרכוש בעמל ובמאמץ כה רב. מפני שלוציפר זיהם את דמו של האדם, עליו לחכות זמן כה רב; עליו לחכות עד שהוא ישלח מספיק זרמים של סובסטנציה אינטואיטיבית ואינספירטיבית ואימגינטיבית מתוך העצבים, השרירים והעצמות כדי שיהיה בשל לקבל שוב לתוכו את הטבע בעל שבעת האיברים. עד כה הגענו רק למקום שניתן לתאר בצורה מופשטת כך: טבע האדם כפי שהוא פועל לתוך האני מתוך הגוף הפיזי, ומתוך הגוף האתרי, כפי שהוא פועל מהגוף האסטרלי, ומהאני האמיתי של האדם – יהוה – ומהמנאס או רוח העצמיות; טבע האדם כפי שהוא פועל מבודהי או רוח החיים, ומאטמה או אדם הרוח. אך האדם מעולם לא היה יכול לגרום להאפלה של ששת האיברים האחרים ולהארה העוצמתית של איבר אחד, האני, אילו לוציפר לא היה מקבל את הסמכות להתערב במהלך האבולוציה. הסיבה האמיתית לכך שבתחילת האבולוציה הארצית שאר האיברים עברו האפלה בעוד שהאני הפך לזוהר במיוחד ומואר באגואיות מלאה באור – הייתה שהאני הוחדר במהירות לתוך חומר צפוף, כך שהוא הגיע למודעות ברורה לאינדיבידואליות שלו, לאינדיבידואליות המופרדת המיוחדת שלו, בעוד שאילו הדברים היו קורים אחרת, הוא היה מרגיש את היותו בעל שבעה היבטים.

כך שאנו רואים מצד אחד שאילו הדם של האדם היה נשאר כפי שהיה, הוא היה מגיע לאני שמלכתחילה היה בעל אופי של שבעה היבטים. אולם בכך שלוציפר ניתן לאדם, האדם הגיע לאני יחיד ומאוחד בטבעו, הוא הגיע למצב בו הוא מרגיש ומכיר את האני שלו כמרכז ישותו. לכן אנו יכולים להבין איך הדם בצורתו המקורית מכיל משהו שהיה יכול לעבוד בכיוון חברתי, היה יכול לאחד אנשים, כדי שיוכלו להרגיש שהם שייכים לגזע אחד של אנושות. זה היה כך לו שבעת האלוהים היו מתגלים באני של האדם, כפי שזה היה אמור לקרות בהתחלה. המתנה של לוציפר לאדם גרמה לכך שהאדם מרגיש את עצמו כאיניבידואליות מסוימת ומנתק את עצמו בעצמאותו מהגזע המשותף של האנושות. תהליך העולם מתרחש על האדמה כך שבאמצעות הפעולה של לוציפר האדם נוטה להיות יותר ויותר עצמאי, בעוד שבאמצעות הפעולה של שבעת האלוהים הוא נוטה יותר ויותר להרגיש את עצמו כחלק מהאנושות כולה.

איזו השלכה יש לכל זאת על המוסר ועל כל חיי האדם באבולוציה שלו – על כך נדבר מחר.

——————————————————————————————

  1. בראשית – סודות סיפור הבריאה המקראי – 10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *