עולם החושים ועולם הרוח – 01

עולם החושים ועולם הרוח

רודולף שטיינר

GA 134

שש הרצאות שרודולף שטיינר נתן בהנובר, 27 בדצמבר 1911 עד 1 בינואר 1912.

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה 1       27.12.1911

בהרצאות אלה משימתי תהיה לבנות גשר מהחוויות הרגילות של חיי היומיום לעיסוקים הנשגבים ביותר של האדם, ובכך למצוא נקודת מפגש חדשה בין חיינו היומיומיים לבין מה שיש לאנתרופוסופיה או למדע הרוח להעניק לנפשנו ולרוחנו. כי, כפי שידוע לכם, חברים יקרים, ככל שנספוג יותר לעומק את מה שיכול לתת מדע הרוח, הוא יזרום יותר לתוך הרגש שלנו, לתוך הרצון שלנו ולתוך אותם כוחות שאנו זקוקים להם כדי לפגוש את הנסיבות והאירועים הרבים והמגוונים של החיים. ואנו יודעים גם שמדע רוח זה, שאותו אנו יכולים ללמוד כעת הודות למה שזורם בזמן זה ממש מהעולמות העליונים, הוא במידה מסוימת צורך עבור האנושות. תוך זמן יחסית קצר, באופן בלתי נמנע, האדם היה מאבד כל ביטחון בחיים, כל שלווה פנימית, את אותו שקט נפשי שכל כך חיוני לחיים, אם המסר שאנו קוראים לו בשם אנתרופוסופיה או מדע הרוח לא היה מסוגל להגיע לאנושות בתקופה שלנו בדיוק.

אולם אנו יודעים היטב גם שזרם רוחני אנתרופוסופי זה מביא להתנגשות חריפה בין שתי נטיות מנוגדות בחשיבה של האדם, ברגש שלו ובתפיסתו. נטייה אחת היא מגמת חשיבה ורגש שמתהווה כבר מאות שנים ושזוכה לאחיזה מוחלטת באנושות כבר בימינו, או לבטח תצליח לעשות זאת בעתיד הקרוב. מדובר במה שמכונה ההשקפה המטריאליסטית, אם נשתמש במילה במובן הרחב ביותר, המתקיפה, ניתן לומר, את כיוון החשיבה השני, של האנתרופוסופיה – היא מתקיפה את השקפת העולם הרוחנית. וקונפליקט זה בין שני כיווני החשיבה יילך ויחמיר בעתיד הקרוב. יתרה מזאת, קונפליקט זה יופיע בצורה כזו, שלעיתים קרובות יהיה קשה מאד לדעת מול איזה כיוון מחשבה אנו ניצבים. כי מגמת החשיבה המטריאליסטית, למשל, לא תמיד תופיע מולנו באמת הגלויה שלה, אלא עלולה ללבוש כל מיני תחפושות. למעשה יהיו זרמים מטריאליסטים רבים שילבשו מסכה רוחנית, ולעיתים לא יהיה בכלל קל לדעת איפה אורב המטריאליזם ואיפה עלינו לזהות את הזרם הרוחני האמיתי. השתדלתי להראות עד כמה קשה להגיע למסקנות נכונות בעניין זה באמצעות דוגמאות רבות בשתי הרצאות שהעברתי לא מזמן. בראשונה, מטרתי הייתה לעורר הבנה לגבי הקלות בה אדם יכול להפוך למתנגד כן להשקפת העולם האנתרופוסופית אם הוא מרשה לעצמו להיות תחת ההשפעה המכרעת של המחשבות והרעיונות השולטות בעולם כיום. "כיצד אדם מפריך את מדע הרוח" – זה מה שניסיתי להראות בהרצאה הראשונה, והמשכתי לתת הרצאה נוספת על הדרך בה ניתן לתמוך במדע הרוח ולאמת אותו.

כמובן לא דמיינתי לרגע שאוכל להציג את כול מה שניתן להציג לגבי שני הצדדים; מטרתי הייתה אך ורק לעורר הרגשה כלפי העובדה שאפשרי לחלוטין להביא מספר מפתיע של נימוקים נגד השקפת העולם האנתרופוסופית, נימוקים שניתן למצוא בהם הצדקה גדולה. ישנם בימינו אנשים שפשוט אינם יכולים, אלא להתנגד עם כל נפשם לאנתרופוסופיה, והם בשום פנים ואופן אינם אנשים לא ישרים, אלא לעתים קרובות מאד הם מחפשים אחר האמת במסירות ובאופן כן ביותר. אין לי כל כוונה כעת לעבור שוב על כל הנימוקים שניתן להביא כנגד האנתרופוסופיה. אני רק רוצה לציין שנימוקים כאלה נובעים בטבעיות מעצם הרגלי החשיבה של זמננו, ושניתן לבסס אותם היטב. בימינו אפשר בהחלט להפריך את האנתרופוסופיה עם כל מה שיש לה להציע. אך כאשר מפריכים את האנתרופוסופיה בצורה כזאת, כשמביאים את כל הסיבות והנימוקים שרק ניתן, עולה השאלה: באיזה דרך מגיע אדם לעמדה שכזאת? נניח שמישהו מאמץ היום את האנתרופוסופיה מתוך נטייה עמוקה הטבועה בנפשו, ואז הוא לומד את כול מה שיש למדעים המודרניים ללמד מתוך הבסיס המטריאיליסטי שלהם. אדם כזה יכול להפריך ולשלול את האנתרופוסופיה או את מדע הרוח באופן רדיקלי ביותר. אך כדי לעשות זאת, עליו קודם להביא את עצמו לעמדה מסוימת בנפשו, לעמדה אינטלקטואלית לחלוטין. אתם תבינו ביתר בהירות למה הכוונה אם נתבונן כעת במצב ההפוך בנפש. לרגע נסתפק רק בטענה הפשוטה, שאותה אני מביא מתוך ניסיון אישי, שכאשר אדם הבקי בכל הממצאים של המדע בזמננו מתמסר לחלוטין לאינטלקט שלו, אז הוא יכול להפריך את האנתרופוסופיה באופן רדיקלי. כעת לא נדון בכך יותר, ונפנה לכיוון אחר, כדי לגשת לנושא שלנו מהיבט חדש.

האדם יכול להתבונן בעולם משני כיוונים. הוא מוצא השקפת עולם אחת כאשר, למשל, הוא מתבונן בזריחה יפה להפליא. הוא רואה את השמש מופיעה, כאילו מולידה את עצמה מתוך הזהוב של השחר, הוא צופה באור השמש המשתרע על הארץ, והוא מהרהר ברגש עמוק בעוצמה ובחום של קרני השמש כאשר הם מוציאים כבמטה קסם, חיים מהאדמה של כדור הארץ במחזוריות חוזרת ונשנית כל שנה. או שוב, אדם יכול להתמסר להתבוננות בשמש השוקעת; הוא צופה בדמדומים ההולכים ומעמיקים עד שיורד החושך של הלילה וכוכבים אין ספור זורחים בכיפת השמיים, והוא שוקע במדיטציה לנוכח הנפלאות של השמיים זרועי הכוכבים של הלילה. כאשר אדם מתבונן בטבע בדרך זו, הוא עולה לתפיסה שבוודאי תמלא אותו בברכה עמוקה ביותר. כי הוא יכול לעלות לתפיסה הדומה למחשבה שפעם גתה הביע כל כך יפה במילים: "כאשר אנו מתבוננים בפלא של העולם זרוע הכוכבים, כאשר אנו מהרהרים בתהליך של היקום כולו, עם כל הודו והדרו וכל נפלאותיו, אזי אנו מובלים להרגשה שלכל התפארת המתגלה מול עינינו ביקום כולו שסביבנו יש משמעות אך ורק כאשר היא משתקפת בנפש אנושית מלאה בהתפלאות." כן, האדם מגיע למחשבה שכפי שהאוויר הנמצא בכל מקום סביבו מעצב ובונה את ישותו – נכנס לתוכו, כדי שהוא יוכל לנשום אותו, כדי שבאמצעות התהליך שהוא עובר בתוכו הוא יוכל לבנות את ישותו – כפי שהאדם הינו התוצר של אוויר זה ושל חוקותיו ותהליכיו, כך הוא במובן מסוים גם תוצר של כל העולם הרחב כולו המהווה את סביבתו החושית, הוא תוצר של כל מה שזורם לא רק לתוך חוש הראיה שלו, אלא לתוך החוש שנפתח לעולם הצליל והקולות ולשאר העולמות שזורמים פנימה דרך החושים שלנו. האדם מתחיל להרגיש שהוא פוגש את העולם החיצוני החושי כישות שבה מוכל עולם חושים זה כולו; הוא מרגיש את עצמו כהתמזגות של העולם סביבו. והוא יכול לומר לעצמו: כאשר אני מביט יותר מקרוב אל העולם סביבי, כאשר אני מתבונן בו, ותופס אותו עם כל חושיי, אז אני רואה איך המשמעות האמיתית של כל מה שאני רואה שם בחוץ מתגשמת בצורה הטובה ביותר כאשר היא מתגבשת בצורה הנפלאה של האדם עצמו.

ובאמת, כאשר האדם מצליח לראות זאת, הוא יכול לחוות את ההרגשה אותה הביע כל כך בעוצמה המשורר היווני:

"פלאים רבים חיים ונעים,

אך המופלא מכולם הוא האדם!"

כי באדם זורמים ביחד כל ההתגלויות של העולם החיצוני; כל החד-צדדיויות הופכות באדם לרב-צדדיות. אנו מתבוננים בעולם החושים, ואנו רואים את האדם העומד באמצע עולם זה כישות של חושים, שבו מוכל כל דבר אחר שבעולם. כי ככל שאנו חוקרים את העולם ביתר דיוק, אנו רואים יותר מקרוב שבאדם כל החד-צדדיויות של היקום זורמים ומתמזגים לשלם. ואז, כאשר אנו מפתחים את הרגש הזה כלפי העולם הגדול, ורואים כיצד הכול מתאחד באדם,  יכולה לעלות בנפשנו מחשבה שתמלא אותנו בתחושה עמוקה של קדושה וברכה – המחשבה, חבריי היקרים, של האדם התואם את רצון-האל God-willed man. אנו יכולים להרגיש שזה באמת כאילו שהמעשים והמטרות של האלים בנו ויצרו יקום שלם שממנו זורמים מכל צד השפעות ופעולות שבסופו של דבר יכלו להתמזג ולהתאחד ביצירתם יקרת הערך ביותר שאותה הם הביאו ממש למרכז היקום – האדם. האדם נוצר לפי רצונם של האלים! כך אמר מישהו שגם כן התבונן בעולם החושים מזווית זו, כלומר בקשר שלו לאדם. מה הם כל כלי הנגינה, הוא אמר, בהשוואה למבנה המופלא של האוזן האנושית? מה הם לעומת המבנה המופלא של הגרון האנושי, שלמעשה הוא כלי מוזיקלי, כמו האוזן? דברים רבים בעולם יכולים לעורר את התפלאותנו והשתאותנו: ואם האדם, כפי שהוא עומד בעולם, אינו מעורר רגש זה, זה רק מפני שאנו לא למדנו להכיר אותו בכל הפלא של המבנה שלו. כשאנו מתמסרים להתבוננות שכזו, אזי יכולה באמת להתעורר בליבנו המחשבה: איזה מעשים מופלאים אין ספור עשו הישויות האלוהיות והרוחיות כדי שהאדם יוכל לבוא לעולם!

חבריי היקרים, זהו שביל אחד שעליו האדם יכול לפסוע בהתבוננותו על העולם. אך יש שביל נוסף. והשביל השני נפתח בפנינו כאשר אנו מפתחים רגש לנוכח התפארת והעוצמה, לנוכח העוצמה המדהימה של האידיאלים המוסריים שלנו; כשאנו מתבוננים לתוך הנפש שלנו ונעשים לרגע מודעים למשמעותם של האידיאלים המוסריים בעולם. הרגישות הנוקבת לגדולה ולנשגבות של אידיאלים מוסריים שייכת לטבע האנושי הבריא מכל הבחינות. ואנו יכולים לפתח בתוך עצמנו בקשר לאידיאלים המוסריים בתוכנו, רגש שפועל בנפש באותה עוצמתיות כמו הרגש העולה בהשראת התפארת והיופי בהתגלויות היקום שמחוצה לנו. זה אכן יכול להיות כך כאשר אנו מציתים בתוכנו אהבה והתלהבות כלפי האידיאלים המוסריים והיעדים של האדם. רגש חם מאד יכול למלא אז את הנפש. אך אחריו באה, באופן הכרחי, מחשבה שונה מהמחשבה שבאה באופן טבעי לאחר ההתבוננות בעולם שתיארנו קודם, מחשבה שמתבססת על ההתגלות של היקום דרך האדם. כעת עולה מחשבה אותה חווים בעוצמה רבה ביותר במיוחד אלה שיש להם את המושג הנעלה ביותר לגבי כוחם של האידיאלים המוסריים. ניתן להביע זאת כך: אדם, כמה רחוק אתה, כפי שאתה כיום, כמה רחוק אתה מהאידיאלים המוסריים הנשגבים שיכולים לעלות בליבך! כמה אתה קטן וחסר חשיבות, עם כול מה שאתה עושה ומסוגל לעשות אי פעם, לעומת הגדולה של האידיאלים המוסריים שאתה יכול להציב בפניך! ולא להרגיש כך, חבריי היקרים, לא להרגיש קטנים בהשוואה לאידיאלים שלנו הינו רק עדות לתודעה קטנה ביותר! כי ככל שהתודעה והנפש גדלות, האדם מתחיל להרגיש יותר ויותר עד כמה הוא לוקה בחסר לנוכח האידיאלים המוסריים שלו. ואז מתחילה להתעורר בנפש מחשבה נוספת, מחשבה שיכולה להציף אותנו בני האדם לעתים קרובות – המחשבה להפעיל את כל האומץ שלנו ואת כל הכוח שלנו כדי שנוכל ללמוד להפוך את האידיאלים המוסריים לחיים וחזקים יותר בתוכנו מאשר קודם. או יכול לקרות גם שאצל בני אדם בעלי אופי מסוים, המחשבה של החולשה שלהם מול אידיאלים מוסריים כל כך משתלטת על נפשם שהם מרגישים לגמרי שבורים בגללה, ומרגישים מרוחקים מאלוהים, דווקא מפני שיש בהם בו זמנית רגש עוצמתי כל כך של אדם התואם את רצון-האל בהיבטו החיצוני, כפי שהוא ניצב בעולם החושים. "הנה אני עומד", אולי הם אומרים לעצמם, "כישות חיצונית. כשאני בוחן את עצמי כישות חיצונית, אני חייב לומר לעצמי: אתה התמזגות של כל העולם התואם את רצון-האל, אתה ישות התואמת את רצון-האל, אתה בדמות האל! ואז אני מתבונן אל תוך עצמי… שם אני מוצא אידיאלים שאלוהים חרת בליבי, ושלבטח חייבים להיות כוחות התואמים את רצון-האל בתוכי…" ואז הם מרגישים תחושה של לקות שמציפה את נפשם.

אלה שני השבילים שהאדם יכול לפסוע עליהם בהתבוננותו בעולם ובעצמו. הוא יכול לראות את עצמו מבחוץ ולחוות תחושה נפלאה של מבורכות בטבעו התואם את רצון-האל; הוא יכול לראות את עצמו מבחוץ ולהיות מוצף בחרטה על נפשו שהתרחקה מאלוהים. אך הלך נפש בריא אינו יכול אלא להגיע למסקנה הבאה: מאותו המקור האלוהי שממנו באים הכוחות שהציבו את האדם באמצע היקום – כאילו כתמצית מרוכזת ביותר של היקום, מאותו המקור האלוהי באים גם האידיאלים המוסריים שהוא מוצא חרותים בליבו. מדוע האחד כה מרוחק מהשני? זוהי החידה הגדולה של הקיום האנושי. ואם נאמר את האמת, לא היה קיים דבר כמו התיאוסופיה, או אפילו הפילוסופיה, אילולא השבר הזה בנפש האדם, ל הקונפליקט שתיארתי לא היה מורגש באופן פחות או יותר מודע, אם כתחושה מעורפלת ובלתי מוגדרת או כקליטה ברורה ומאורגנת. מפני שכל חשיבה עמוקה וכל התבוננות וחקירה נובעים מחוויית הצרימה הזאת בנפש. מה יכול להיכנס למקום זה בין האדם התואם את רצון-האל לבין האדם המנוכר-מהאל? זאת השאלה המרכזית של כל פילוסופיה. אנשים אולי ניסחו אותה והגדירו אותה באין ספור דרכים, אך היא עומדת בשורש של כל חשיבה אנושית. האם יש דרך בה האדם יכול לראות איזושהי אפשרות לבנות גשר בין התמונה הנפלאה של טבעו החיצוני לבין התמונה המטרידה ביותר של נפשו?

כאן, חבריי היקרים, עלינו לומר משהו על הדרך בה הנפש האנושית יכולה ללכת כדי לרומם את עצמה באופן ראוי להתבוננות בשאלות הגדולות והנשגבות של הקיום. כי בהליכה בדרך זו, נוכל לגלות את מקורן של טעויות רבות.

בעולם החיצוני, במידה בה עולם זה נשלט על ידי המדע החיצוני, כשאנשים מדברים על ידע, הם תמיד אומרים: כן, כמובן, אנו מגיעים לידע לאחר שאנו יוצרים שיפוטים נכונים ומשתמשים בחשיבה נכונה. לפני זמן לא רב, ציטטתי דוגמה פשוטה כדי להראות איזו טעות גדולה יש בהנחה שאנו נגיע לאמת בוודאות כשאנו מגיעים דרך חשיבה למסקנות מדויקות והגיוניות; והייתי רוצה שוב להתייחס לכך, כדי להראות לכם שדיוק בחשיבה הגיונית אינו מוביל בהכרח לאמת.

היה פעם ילד קטן שחי בכפר, ומדי פעם הוריו שלחו אותו להביא לחם. הוא תמיד לקח איתו עשר מטבעות, והביא הביתה בתמורה שש לחמניות. אם קנית לחמניה אחת, מחירה הייתה 2 מטבעות, אבל הוא תמיד הביא הביתה שש לחמניות בעבור עשר המטבעות שלו. הילד לא היה טוב במיוחד בחשבון ואף פעם לא הטריד עצמו בשאלה איך זה יכול להיות שהיו לו עשר מטבעות, כשלחמניה עולה שתי מטבעות, ובכל זאת הוא מביא הביתה שש לחמניות בעבור עשר המטבעות שלו. יום אחד הגיע מאזור אחר ילד, שהפך להיות מעין אח מאומץ של הילד הקטן שלנו. הם היו בערך באותו גיל, אבל האח המאומץ היה טוב בחשבון. והוא ראה איך האח שלו הלך לאופה עם עשר המטבעות, והוא ידע שלחמניה עולה שתי מטבעות. כך שהוא אמר לו: "אתה צריך להביא הביתה חמש לחמניות." הוא היה טוב מאד בחשבון, וההגיון שלו היה ללא רבב. לחמניה אחת עולה שתי מטבעות, הוא לוקח עמו עשר, אז ברור שהוא יביא הביתה חמש לחמניות. אך הנה, הוא הביא שש. ואז הילד הטוב בחשבון אמר: "אבל זה לא נכון! לחמניה אחת עולה שתי מטבעות, ואתה לקחת עשר, ועשר לחלק לשתים זה חמש; אתה לא יכול בשום פנים ואופן להביא הביתה שש לחמניות. בטח עשית טעות או גנבת לחמניה אחת…" אבל הנה, גם למחרת, הילד הביא שש לחמניות. כי באותו מקום המנהג היה שכשקנית חמש קיבלת עוד אחת נוספת, כך שכששילמת על חמש לחמניות קיבלת שש. זה היה מנהג ממש מתאים לכל מי שהיה צריך חמש לחמניות בביתו.

הילד שהיה טוב בחשבון חשב נכון למדי, ולא הייתה שום טעות בחשיבה שלו; אבל החשיבה הנכונה הזאת לא התאימה למציאות. עלינו להודות בכך שהחשיבה הנכונה לא הגיע למציאות, כי המציאות לא מסתדרת על פי חשיבה נכונה. ניתן לראות בברור במקרה זה איך עם החשיבה ההגיונית החכמה ביותר, הקפדנית ביותר שניתן לבצע, אפשר להגיע למסקנה נכונה, ועם זאת, כששופטים אותה על פי המציאות, המסקנה שלך יכולה להיות מוטעית לחלוטין. זה יכול תמיד לקרות. לכן הוכחה שמושגת אך ורק דרך חשיבה אינה יכולה להיות לעולם קריטריון למציאות.

אפשר לטעות בגדול גם כשמחברים בין סיבה לתוצאה, כאשר למשל עושים זאת לגבי אירועים שמתרחשים בעולם החיצוני. אתן לכם דוגמא. נניח שאדם מטייל לאורך נהר. הוא מגיע למקום מסוים, ואתה רואה ממרחק שבמקום הזה הוא נופל מהגדה לתוך המים. אתה ממהר להגיע לשם כדי להציל אותו; אבל כשמושכים אותו מן המים הוא כבר מת. כעת אתה רואה לפניך את הגופה. אתה יכול לטעון שהאדם טבע. אתה יכול לעבוד על ההוכחה לכך בכישרון רב. אולי במקום בו הוא נפל למים הייתה אבן. הוא מעד בגלל האבן, נפל למים וטבע. רצף החשיבה נכון לחלוטין. כשאדם הולך על גדה של נהר, מועד על אבן שנמצאת שם, נופל למים ומוציאים אותו מת – הוא בטח טבע. זה לא יכול להיות אחרת. אבל דווקא במקרה זה, זה לא בהכרח נכון. כשאתה מפסיק לתת לחיבור הספציפי הזה בין סיבה לתוצאה לשלוט בך, אתה אולי תוכל לגלות שהאדם לקה בהתקף לב, וכתוצאה מכך, כיוון שהוא טייל על גדת הנהר באותו רגע, הוא נפל פנימה. הוא כבר היה מת כשהוא נפל למים; למרות שהכול קרה לו בדיוק כפי שזה היה קורה לאדם שנפל פנימה כשהוא חי. אתם מבינים, כשמישהו מגיע למסקנה, במקרה הזה על פי רצף של אירועים חיצוניים, שהאדם מעד, נפל למים וטבע, המסקנה מוטעית. היא אינה תואמת את המציאות. כי האדם נפל למים מפני שהוא מת. לא הוציאו אותו מן המים מת מפני שהוא נפל למים. מסקנות מעוותות כאלה ניתן למצוא בכל מקום בספרות המדעית של זמננו; רק שלא שמים לב אליהן, כשם שגם במקרה זה לא היו שמים לב שהמסקנה אינה נכונה, אם לא היו טורחים לחקור את העניין. בהקשרים יותר עדינים של סיבה ותוצאה, נעשות טעויות מסוג זה כל הזמן. אני רק רוצה להראות בדרך זו שלמעשה החשיבה שלנו אינה מסוגלת כלל להגיע להחלטה בקשר למציאות.

אולם אם זה באמת כך, אם החשיבה שלנו אינה יכולה להוות מורה דרך בטוח עבורינו, איך נוכל אי פעם להציל את עצמנו מלשקוע לספקות ולבורות? כי העובדה היא שכל מי שיש לו ניסיון בעניינים אלה ועוסק בחשיבה לעומק יודע שאפשר להוכיח ולהפריך כל דבר. אף פילוסופיה לא תוכל עוד לכפות את עצמה עליו, גם אם היא תהיה מבוססת על החשיבה החדה והעמוקה ביותר. הוא יכול להעריך מאד את החוכמה שלה ואת עומק חשיבתה, אך הוא לא יכול להתמסר לחשיבה ההגיונית גרידא של האינטלקט, מפני שהוא יודע שבאותה מידה ניתן לחשוב באופן רציונאלי גם לכיוון ההפוך. זה נכון לגבי כל דבר שניתן להוכיח או להפריך. בהקשר זה, אפשר לעיתים קרובות לשים לב לדברים מעניינים בחיי היומיום. יכול להיות מרתק, למרות שכמובן מדובר בעניין תיאורטי בלבד, להכיר אנשים שהגיעו לנקודה מסוימת באבולוציה של הנפש שבה הם מתחילים לקלוט ולחוות שכל דבר ניתן להוכיח ולהפריך, אך הם עדיין אינם בשלים מספיק כדי לאמץ גישה רוחנית לעולם.

בשבועות האחרונים נאלצתי להיזכר לעיתים קרובות באדם שפגשתי פעם, שהיה לו סוג זה של מבנה נפש במידה גדולה במיוחד, ועם זאת הוא לא היה מסוגל להגיע לאותה תפיסה של המציאות שמדע הרוח יכול להעניק. הוא הגיע לשלב בו הוא ראה בברור את האפשרות להוכיח ולסתור כל אחד ואחד מהמשפטים שהפילוסופיה יכולה להציע. אני מתכוון לפרופסור באוניברסיטת וינה, שנפטר לפני מספר שבועות, אדם בעל יכולת ואינטליגנציה בלתי רגילות, לורנץ מולנר. אדם מוכשר מאד, שיכול היה להביא הוכחות ברורות לכל סיסטמה או לכל מחשבה פילוסופית שרק אפשר. הוא היה יכול גם לסתור את כולם, ותמיד ראה את עצמו כאדם סקפטי. שמעתי אותו פעם אומר את המשפט הנוראי הבא: כל פילוסופיה אינה אלה משחק נחמד מאד! – וכאשר צפית, כפי שהיתה לי הזדמנות לעיתים קרובות, במהירות ובחדות של חשיבתו המבריקה במשחק זה, היה מעניין לראות גם שלא יכולת להיות בטוח בו בשום רגע, כי הוא אף פעם לא הודה בדבר. במקרה הטוב, כשמישהו אחר דיבר נגד נקודת מבט מסוימת, הוא נהנה במיוחד להציע כל דבר שהיה ניתן להציע כדי לאשר נקודת מבט זו – וזאת למרות העובדה שאולי מספר ימים קודם לכן הוא כבר קטל את הרעיון ללא רחמים. מוח מעניין ביותר, למעשה במובן מסוים אחד הפילוסופים המשמעותיים ביותר שחי בזמן האחרון. האופן בו הוא הגיע להלך נפש כזה הוא גם מעניין מאד. כי מלבד זאת שהוא היה חוקר קפדן של ההיסטוריה של האבולוציה הפילוסופית של האנושות, מולנר היה כומר קתולי. ושאיפתו העמוקה הייתה להשאר כומר קתולי טוב, אף אל פי שבמשך שנים רבות הוא היה פרופסור באוניברסיטת וינה. הוא היה ספוג בדרך החשיבה הקתולית, והתוצאה הייתה, מצד אחד, שכל משחק החשיבה הזה שהוא מצא בעולם החיצוני נראה קטן בהשוואה לשיטות החשיבה שהוחדרו בקנאות דתית מסוימת. אך מצד שני, הקתוליות שלו השפיעה עליו גם כך שלמרות הכול, הוא לא הצליח להתעלות מעבר לעמדת הספק. הוא היה אדם גדול מידי בכדי להסתפק בקתוליות דוגמטית, אך מצד שני, הקתוליות שלו הייתה גדולה מידי בתוכו בכדי שיוכל לעלות לתפיסה תיאוסופית של המציאות. מעניין ביותר להתבונן בנפש כזאת, שהגיעה לשלב בו ניתן ללמוד את מה שהאדם צריך אם ברצונו להתקרב למציאות. כי מיותר לומר שאיש חכם ומוכשר זה ראה בבהירות שהוא אינו יכול להתקרב עם חשיבתו למציאות.

כבר ביוון העתיקה היה ידוע מה צריכה חשיבה אנושית בריאה לקחת כנקודת מוצא אם היא מקווה להגיע יום אחד למציאות. ואותו המשפט שנאמר ביוון העתיקה עדיין נכון כיום: כל חקירה אנושית צריכה לנבוע מפליאה! יש לקבל משפט זה באופן חיובי לחלוטין, חבריי היקרים. למעשה, בנפש הרוצה לחדור אל האמת, קודם חייב להתקיים התנאי הזה: הנפש חייבת לעמוד בפני היקום בהלך נפש של פליאה והשתאות. וכל מי שמסוגל להבין את כוחה המלא של אמירה זו של היוונים, תופס, שכאשר אדם לוקח כנקודת מוצא את הלך הנפש של פליאה, ללא קשר עם כל שאר הנסיבות שאיתן הוא מגיע ללימוד ולחקירה של האמת, אך ורק מפאת תחושת הפליאה לנוכח עובדות העולם, זה כאילו שזרע נפל לתוך האדמה ויוצא ממנו צמח. במובן מסוים נוכל לומר שהזרע של כל ידע הוא באופן הכרחי הפליאה. הדבר שונה לחלוטין כאשר אדם מתחיל לא מפליאה, אלא אולי מתוך העובדה שכאשר הוא היה צעיר המורים הטובים שלו הכניסו בו עקרונות כאלה או אחרים שהפכו אותו לפילוסוף; או שאולי הוא נהיה פילוסוף מפני שבסגנון החיים בו הוא גדל נהוג ללמוד משהו מהסוג הזה, כך שהוא הגיע לפילוסופיה אך ורק בגלל הנסיבות. ידוע היטב גם שאת הבחינות בפילוסופיה הכי קל לעבור. בקיצור, יש מאות ואלפי נקודות מוצא ללימוד הפילוסופיה שאינן פליאה, אלא משהו שונה לחלוטין. אך כל נקודות מוצא אלה מובילות רק להכרת האמת שניתן להשוותה ליצירת צמח מעיסת נייר, ולא מכך שהצמח גדל מהזרע. ההשוואה מתאימה לחלוטין! כי כל ידע, שמקווה להצליח להבין את חידות העולם, חייב לנבוע מזרע הפליאה. אדם יכול להיות פיקח מאד בחשיבתו, אולי אפילו לסבול מעודף אינטליגנציה; אם הוא לא עבר דרך שלב הפליאה, לא ייצא מזה דבר. הוא ייתן לך סדרות חכמות של רעיונות, ללא כל רעיון שלא יהיה מדויק – אך הדיוק עצמו אינו מוביל בהכרח למציאות. חיוני לגמרי שלפני שנתחיל לחשוב, לפני שאפילו נתחיל להניע את החשיבה שלנו, נחווה את מצב הפליאה. חשיבה שנעה ללא פליאה אינה אלא משחק מחשבתי. כל חשיבה אמיתית צריכה לנבוע מהלך נפש של פליאה.

וגם זה לא מספיק. עלינו להתקדם עוד צעד. אפילו כשהחשיבה נובעת מהלך נפש של פליאה, אם יש לאדם נטייה בגלל הקרמה שלו להיות חכם ובעל חשיבה חדה, ואם הוא מתחיל לפתח במהרה גאווה והנאה בפיקחות שלו ואולי ישקיע את כל האנרגיה שלו בפיתוח פיקחות זו בלבד, אזי הפליאה אותה הוא חש בתחילה כבר לא תעזור לו בכלל. כי אם, לאחר שהפליאה אחזה בנפש, האדם אינו עושה יותר מאשר "לחשוב", הוא אינו יכול לחדור אל המציאות. הרשו לי בבקשה להדגיש שאינני אומר שאדם חייב להפוך לחסר מחשבה ושהחשיבה מזיקה. לעיתים קרובות בחוגים שלנו דעה זו נפוצה. רק מפני שנאמר שחייבים להתחיל מפליאה, אנשים עלולים לראות את החשיבה כשלילית ומזיקה. כשאדם עשה צעד קטן בחשיבה ויכול לקחת בחשבון את שבעת העקרונות של הישות האנושית, וכו', אין כל סיבה שהוא יפסיק לחשוב. החשיבה חייבת להימשך. אך לאחר הפליאה, חייב להופיע מצב נוסף, והתאור הטוב ביותר שלו הוא יראת כבוד כלפי כול מה שהחשיבה מביאה לנו. לאחר הלך הנפש של פליאה חייב לבוא הלך נפש של הוקרה עמוקה, של יראת כבוד. וכל חשיבה שמנותקת מיראת כבוד, שלא מתבוננת בהוקרה עמוקה על מה שמופיע לפניה, לא תצליח לחדור אל המציאות. החשיבה לעולם לא צריכה לצאת למחול, כביכול, בעולם בצורה קלילה, חסרת זהירות. לאחר שחוותה את רגע הפליאה, עליה לתפוס שורשים יציבים ברגש של יראת כבוד כלפי היקום.

כאן השביל של ידע אמיתי פוגש מיד בהתנגדות גלויה מצד מה שנקרא מדע בימינו. נניח שתפנה למישהו שעומד במעבדה שלו עם המבחנות שלו, כשהוא מנתח חומרים ומרכיב שילובים בתהליך של סינתזה – ונניח שתאמר לו: "אתה לא באמת יכול לקוות לחקור את האמת. כמובן, תחשוב ותבנה הכול בצורה יפה בראש שלך, אבל לא תגיע ליותר מסתם עובדות. ואתה ניגש לעובדות אלה של העולם ללא כל יראת כבוד או הוקרה. למעשה, היית צריך לעמוד בפני התהליכים המתרחשים במבחנות שלך באותו רגש דתי של יראת כבוד שהכומר מרגיש בפני המזבח." מה היה עונה לך אדם כזה כיום? מן הסתם היה צוחק עליך, מפני שמנקודת הראות של המדע כיום, פשוט אי אפשר לראות שליראת הכבוד יש איזה קשר כלשהו עם האמת והידע. או, אם הוא לא יצחק עליך, במקרה הכי טוב הוא יאמר: "אני יכול להרגיש התלהבות גדולה לנוכח מה שמתרחש במבחנות שלי, אבל זה שההתלהבות שלי אינה רק העסק הפרטי שלי, זה שלהתלהבות שלי יש איזה קשר עם חקירת האמת – על זה לעולם לא תצליח לשכנע אדם אינטליגנטי. אתה בוודאי תופיע כטפשי בעיני המדענים של היום אם תעז לומר שהחקר של טבע הדברים, ואפילו החשיבה על דברים, לעולם לא צריכה להיות נפרדת מיראת כבוד, ושאנו לא צריכים לעשות שום צעד קדימה בחשיבה מבלי שנהיה מלאים ברגש של יראת כבוד כלפי אוביקט החקירה שלנו. יראת הכבוד היא הדרישה השנייה בדרך של ידע.

אולם כעת, אדם שהגיע לרגש מסוים של יראת כבוד, ולאחר שחווה את הרגש הזה של יראת כבוד הוא רוצה להתקדם עם חשיבה בלבד, אדם כזה שוב לא יגיע לכלום, הוא לא יכול להתקדם הלאה. נכון שהוא יגיע לכמה תגליות שיהיו נכונות למדי, ומפני שהוא עבר דרך שני השלבים הראשונים, עם הידע הנכון שלו הוא יגיע גם לנקודות מבט בהירות ומוצקות רבות. אבל עם זאת, באופן בלתי נמנע, הוא יפול לחוסר ביטחון. כי חייב להתקיים בנפש תנאי שלישי לאחר שחווינו פליאה ויראת כבוד, והלך נפש שלישי זה ניתן לתאר כך: להרגיש שאנו בהרמוניה מלאת חוכמה עם חוקי העולם. ורגש זה לא ניתן להשיג בשום דרך אחרת מאשר כך שיש לנו את התובנה שהחשיבה הרגילה לבדה היא חסרת ערך. עלינו להרגיש שוב ושוב שהאדם המתבסס על נכונות החשיבה – אין זה משנה אם המסקנה שלו מאמתת או מפריכה משהו – הוא נמצא באותו מצב כמו הילד מהסיפור שלנו שעשה חשבון מדויק לחלוטין לגבי מספר הלחמניות. לו הילד היה מסוגל לומר לעצמו: "החשבון שלי אולי מדויק לגמרי, אבל עלי להימנע מלסמוך על הדיוק של החשיבה שלי, עלי ללכת אחר האמת, עלי להביא את עצמי בתאום עם המציאות" – אז הוא היה מגלה משהו שעומד גבוה יותר מהדיוק, במקרה זה המנהג בכפר לתת לחמניה נוספת על כל חמש לחמניות. הוא היה מגלה שיש לצאת מתוך עצמנו אל תוך העולם החיצוני, ושהחשיבה הנכונה אינה מועילה לנו כשאנו רוצים לגלות האם משהו אמיתי.

אולם הלך נפש זה של להעמיד את עצמנו בהרמוניה מלאת חוכמה עם המציאות אינו בא בקלות, אינו בא מעצמו. אילו זה כן היה קל והיה בא מעצמו, ידידים יקרים, האדם לא היה חווה כיום – ולא היה חווה מעולם – את הפיתוי שבא דרך לוציפר. כי מה שנקרא הבחנה בין טוב לרע, רכישת ידע, אכילה מעץ הדעת, תוכננה עבור האדם על ידי המנהיגים האלוהיים של העולם – רק שהתוכנית נועדה לשלב מאוחר יותר. הטעות של האדם הייתה ברצונו לקחת לעצמו מוקדם מידי את הידע של ההבדל בין טוב לרע. הפיתוי של לוציפר גרם לו לרצות לרכוש מוקדם יותר את מה שתוכנן עבורו לתקופה מאוחרת יותר; זאת הנקודה. התוצאה האפשרית היחידה הייתה ידע לקוי, שאם נשווה אותו לידע האמיתי שהאדם היה זוכה בו בדרך המיועדת לו, הוא כמו לידה לפני הזמן בהשוואה ללידה נורמלית. הגְּנוֹסְטִיקנים העתיקים השתמשו למעשה בביטוי זה, וניתן לראות כיום עד כמה הם צדקו. הם אמרו: הידע האנושי, כפי שהוא מלווה את האדם בעולם לאורך כל גלגוליו, הוא למעשה לידה טרם זמנה; מפני שבני האדם לא יכלו לחכות עד שיעברו את כל ההתנסויות שהיו מובילות אותם לידע צעד אחר צעד. היה צריך לעבור זמן, שבו האדם היה מגיע לבגרות יותר ויותר גדולה בהלכי נפש ובמצבים נפשיים מסוימים, ואז הידע היה בא אליו. הַחֵטְא הַקַּדְמוֹן הזה של האנושות עדיין מתרחש כל הזמן. כי אם אנשים לא היו אשמים בחטא זה, היה אכפת להם פחות מהמהירות בה הם יכולים לרכוש אמת זו או אחרת, ובמקום זאת היו עסוקים יותר בלימוד השלבים שבהם יוכלו להגיע לבגרות שתאפשר להם להבין את האמת.

כמה מוזר היה נראה לאדם של ימינו לו מישהו היה בא ואומר לו: "אתה יכול להבין היטב את התיאוריה של פיתגורס, אבל אם אתה רוצה שיהיה לך הבנה עמוקה יותר של המשמעות הנסתרת של המשפט: "סכום שטחי הריבועים, הבנויים על הניצבים במשולש ישר זווית, שווה לשטח הריבוע הבנוי על היתר" – או אם ניקח מקרה פשוט יותר, אם מישהו היה בא ואומר לך: "לפני שאתה בשל להבין ששלוש כפול שלוש שווה תשע, עליך לעבור חוויה זו או אחרת של הנפש! כי אתה יכול לתפוס את האמת הזאת רק אחרי שתביא את עצמך להרמוניה עם חוקי העולם, שסידרו את הדברים כך שחוקי המתמטיקה מופיעים לפנינו כפי שהם מופיעים!" אתה היית צוחק, ועוד יותר חזק מקודם! אנשים באמת אשמים עדיין כל הזמן בחטא הקדמון, מפני שהם חושבים שבכל שלב שהם מגיעים אליו הם יכולים להבין את הכול, מבלי להתחשב בעובדה שקודם האדם זקוק לחוויה מסוימת לפני שהוא יכול להבין דבר זה או אחר. זה באמת חיוני שנהיה מוחזקים פנימית כל הזמן על ידי המודעות שעם כל החשיבה הקפדנית והמדויקת שלנו אנחנו למעשה לא נגיע לשום מקום בתחום המציאות. הבנה זו שייכת למצב הנפש השלישי אותו אנו מתארים כעת.

גם אם נשקיע את כל המאמצים כדי לשפוט משהו באופן מדויק, תמיד יכולה להיכנס לשם טעות. מסקנה אמיתית יכולה להיווצר רק לאחר שהגענו לבשלות מסוימת, כאשר חיכינו שהמסקנה "תקפוץ" אלינו, לא כשאנחנו טורחים כדי למצוא אותה, אלא כשמתאמצים להפוך לבשלים כדי שהיא תגיע אלינו. אז המסקנה שנגיע אליה תהיה שייכת למציאות. האדם שמתאמץ נורא על מנת לגלות את המסקנה הנכונה לעולם לא יכול לצפות שעל ידי מאמץ כזה הוא יגיע למסקנה מספקת או מכריעה באופן כלשהו. יכול לקוות להגיע למסקנה נכונה לגבי נושא מסוים רק האדם שמשקיע את כל חשיבתו ותשומת ליבו בכך שהוא יהיה יותר ויותר בשל לקבל את המסקנות הנכונות מההתגלויות שאז יזרמו לתוכו, מפני שהוא נהיה בשל לקבל אותם. אפשר לחוות חוויות מוזרות למדי בהקשר זה. אדם שיודע לשלוף במהירות מסקנה מוכנה מראש יחשוב כמובן שאם מישהו נפל למים ומוציאים אותו מהמים מת, הוא בוודאי טבע. אבל אדם שלמד חוכמה, שנהיה בשל מתוך ניסיון החיים שלו, יידע שאין שום משמעות לכך שהחשיבה היא נכונה באופן כללי, אלא שבכל מקרה ומקרה האדם חייב להתמסר לעובדות כפי שהן מופיעות, ולתת להן ליצור את המסקנה. אתם יכולים לראות שבחיים עובדה זו מקבלת תוקף כל הזמן.

ניקח דוגמה. מישהו אומר משפט. הכול טוב ויפה. אתה אולי רואה את הדבר בצורה שונה. אולי תאמר: מה שהוא אומר לגמרי שגוי. לך יש דעה אחרת לחלוטין. יכול מאד להיות שמה שהוא אומר ומה שאתה אומר, שניהם שגויים, שבמובן מסוים שתי המסקנות יכולות להיות צודקות ושתיהן יכולות להיות שגויות. בשלב שלישי זה של הנפש, לא תראה שום דבר מכריע בעובדה שלאדם אחד יש דעה שונה לגבי נושא מאשר לאדם אחר; זה לא אומר כלום. זה רק אומר שכל אחד מהם עומד על דעתו שלו. בעוד שמי שלמד חוכמה אף פעם אינו ממהר לשפוט, וכדי לא להיות מעורב בשום אופן בהסקת המסקנה שלו, הוא יחכה איתה גם כשהוא מודע לכך שאולי הוא צודק. הוא נמנע, הוא בוחן את דעתו. אך נניח שמישהו אומר משפט היום, ואז לאחר חודשיים הוא אומר את ההיפך הגמור. במקרה זה, אתה יכול להוציא את עצמך מהתמונה לגמרי, אין לך כל קשר לשתי העובדות. וכאשר אתה מתבונן בשתי העובדות האלה ונותן להן לעשות רושם עליך, אתה לא צריך להתנגד לאף אחת מהן, כי הן סותרות אחת את השנייה. העולם החיצוני מגיע למסקנה הזאת, לא אתה. אז, ורק אז, האדם החכם מתחיל לגבש דעה. זו עובדה מעניינת שלעולם לא נבין כיצד גתה עסק בחקירת מדע הטבע, אלא אם כן נאמץ מושג זה של חוכמה, לפיו עלינו לתת לאובייקטים עצמם ליצור את המסקנה. לכן גתה העיר את ההערה המעניינת הבאה – תמצאו אותה בעבודה שלי הקדמה לעבודה של גתה בתחום מדע הטבע. הוא אמר: לעולם אל לנו לשפוט או לשער השערות לגבי תופעות חיצוניות; כי התופעות הן התיאוריות, הן עצמן מביעות את הרעיונות שלהן, אם רק נהיה בשלים כדי לקבל רשמים מהן בצורה הנכונה. לא מדובר בישיבה בפינה ובניסיון להבין בעזרת החשיבה משהו שנחליט אז שהוא נכון, אלא בהפיכת עצמנו לבשלים ולתת למעיין האמיתי שממנו נובעת המסקנה לפגוש אותנו מתוך העובדות עצמן. היחס שלנו לחשיבה לא צריך להיות שאנו הופכים את החשיבה לתהליך בו אנחנו שופטים את האובייקטים, אלא שאנו הופכים אותה לכלי שדרכו האובייקטים יכולים להביע את עצמם. זוהי המשמעות של הצבת עצמנו בהרמוניה עם האובייקטים.

כאשר חווינו את השלב השלישי הזה, אפילו אז אין לתת לחשיבה לעמוד על רגליה שלה. אז בא המצב הגבוה ביותר של הנפש שעל האדם להשיג, אם ברצונו להגיע לאמת. זה המצב שניתן לקרוא לו מסירות devotion או כניעה self-surrender. פליאה, יראת כבוד, הרמוניה מלאת חוכמה עם תופעות העולם, כניעה לזרימת העולם – אלה השלבים שעלינו לעבור ושחייבים תמיד להתקיים במקביל עם החשיבה, ולעולם לא לנטוש אותה; אחרת החשיבה מגיעה למה שרק מדויק, ולא למה שאמיתי.

נעשה כאן הפסקה בנקודה זו שהגענו אליה, כאשר עלינו מפליאה דרך יראת כבוד והרמוניה מלאת חוכמה עם תופעות העולם לשלב שאותו כינינו "כניעה", אך עדיין לא הסברנו אותו. מחר נמשיך לדבר עליו. נשמור כל זאת בתודעה, ומצד שני ניזכור גם את השאלה שנשאלה בהתחלה: מדוע אדם צריך רק להפוך לאינטלקטואלי כדי שיהיה מסוגל להפריך את מדע הרוח. נסיים את ההרצאה של היום עם שתי שאלות אלה, שעליהן נמשיך לענות מחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *