סוראליזם וציור מתוך הצבע

סוראליזם וציור מתוך הצבע

מאת: דניאל זהבי

המאמר מופיע בספר:

דרך הצבע – התפתחות רוחנית נפשית דרך חווית הצבע

פעמים רבות שאלו אותי אמנים מזרמים שונים מה בין סוריאליזם לציור מתוך הצבע. טענתם העיקרית היתה מבחן התוצאה. מבחינתם בשני המקרים התוצאה היא צורות השאובות מהטבע הסובב אותנו או מהעל-טבעי הדמיוני הכולל ישויות רוחיות או דמוניות. צורות אלו מוּצאות מהקשרן הטבעי ומביאות קדימה רעיונות שכלתניים. פרק זה נולד כתשובה לאותם אנשים. אני רואה עצמי כאחד שיכול לתת תשובה לשאלה זו, כי היתה תקופה בחיי (גילאי 18-23), כאשר אכן יצרתי בשיטה הסוריאליסטית וכיניתי את צורת עבודתי – סוריאליזם מיסטי.

ובכן, למראית עין יש קשר כלשהו, שלא ניתן להכחישו, בין שני הזרמים. ניתן היה לטעון שכמו בסוריאליזם כך גם בציור מתוך הצבע, הדמויות והנושאים הם פרי נפשו של הצייר. אך כאן עלי לעמוד על מספר הבדלים משמעותיים.

קודם כל החומרים: בציור מתוך הצבע אנו עובדים עם צבעי מים נוזליים, דבר המקשה בשלבים הראשונים לתחום צורות ולהפעיל אלמנט שכלתני. בסוריאליזם העבודה היא לרוב בצבעי השמן החומריים מתוך פלטת הצבעים. אכן יכולים לטעון כאן שניתן לצייר גם בצבעי מים, אך ברגע שהם נוזליים מתגבר מאוד הקושי ליצור דרך רישום.

אולם הדבר החשוב שמסמל את ההבדל המהותי בין שתי הגישות הוא – נקודת ההתחלה.

הצייר הסוריאליסט, לפני שהוא מניח את רישומיו על בד הציור כדי לספק צבעים לחללים שתחם, עליו לעשות די הרבה רישומים בנייר, ולתכנן את כל הצורות שתופענה. עליו לדייק ברישומיו העולים מתוך הפנטזיות המשתקפות בנפשו, ולובשות צורה דרך החשיבה. כלומר, לאלמנט השכלתני ניתן משקל רב בעיצוב הצורות, כדי שתשאנה את הרעיונות והאידיאות שעולים בצייר. הצייר יכול לראות די בבהירות, לפני ששם אפילו טיפת צבע, את היצירה הגמורה. למשחק עם הצבעים יש משקל מועט בשינוי של הרישום שהונח לפני כן על בד הציור. אני יכול להעיד על עצמי שבסוף התקופה של הסוריאליזם המיסטי שלי, מצאתי את עצמי 'מתמכר' לחלוטין לתנועת הצבעים בחללים שתחמתי, עד כדי כך שלבסוף עזבתי כל רישום ותיחום מוקדם ושיחקתי רק עם הצבעים. (התקופה חפפה לגילוי של ציור מתוך הצבע ולמעבר לצבעי המים, המאפשרים משחק זה של צבעים, מבלי לאבד את הצבעים הקודמים. השקיפות שיחקה כאן תפקיד מכריע).

כלומר, בסוריאליזם הצייר חי את הרישום ונותן לנפש לנווט אותו ברישום, דרך הפילטר של החשיבה, ואז מספק צבעים. לצבע תפקיד שולי בעיצוב היצירה מבחינת הצורות.

ומה קורה בציור מתוך הצבע? בפרק הקודם תוארה דרך העבודה על כל שלביה. מתיאור זה יכולים לראות מיד כי התפקיד של הצבע הוא הדבר המהותי בעוד שלרישום מוקדם אין מקום כשמציירים עם צבעים.

היצירה מתייצבת לראשונה לפני הצייר בסוף היצירה ולא בתחילתה. אין לצייר מושג מה יעלה בנייר. כל נפשו ורוחו קשובים לצבע (שהוא האלמנט הנפשי-רוחי הכי 'גשמי' שאנו יכולים לשחק איתו, מבלי להיות מקודש או רואה רוחי), הצבע הוא זה שמוביל את הצייר בהתפעמות לתוך קווים וצורות ולנושא הסופי. רק אז יכול הצייר להפעיל את החשיבה והרגש שלו (חשיבה חמה) כדי ל'פענח' את עבודותיו.

יש מקום לדיון לגבי התכנים העולים. הסוריאליסט יכול לטעון כי גם כאן התכנים נפשיים ולא-מודעים. אמנם עם עירוב החשיבה כתהליך מקדים, אך בשיקוף זהה. התשובה לכך היא – שבציור מתוך הצבע אכן הצבע דוחף לצורות, תמונות ונושאים השאובים מתוך נפשו של הצייר, אך הם עולים ללא התערבות ה'אני' ולכן מביאים איכות של צמיחה! יש בהם שיקוף של המיקום המוסרי-נפשי של הצייר וככאלו הם יכולים לשמש לעבודה הפנימית. יותר מזה, ככל שהצייר עובד על עצמו מבחינה רוחנית, ציוריו ישקפו יותר ויותר לא את נפשו, אלא את רוחו. כך עולים ציורים אימגינטיביים המשקפים תובנות רוחיות – תמונות מעולמות הרוח. את חלקן יכול הצייר, תלמיד מדע-הרוח ומגשימו, לזהות כפרי של חוויות רוחניות שפקדו אותו, וחלקן חושפות בפניו מראות ותמונות של עולמות הרוח שעדיין לא נגישים לעיני רוחו.

אם נתייחס לרואה הרוחי ולמורה הגדול רודולף שטיינר, אזי הוא נתן לצבע להוביל אותו בתודעה מלאה לתמונות הרוחיות שהוא ראה!

זהו ההבדל החשוב ביותר בין אמנות שנובעת כפרי של התת-מודע של האדם דרך הפילטר של חשיבתו ללא קשב לעולם הצבעים הנפשי-רוחי, לבין אמנות השואבת מהעל-מודע של האדם (בתודעה ערה אצל המקודש או בתודעה עמומה אצל האדם הרגיל), ללא הפילטר החשיבתי של ה'אני', מתוך קשב עצום וממוקד בעולם הצבעים הנפשי-רוחי.

כאחד שצייר בשני הזרמים הללו, אני יכול לומר כי החוויה במהותה שונה לגמרי.

כסוריאליסט – החוויה העיקרית היתה שנינותי והיכולת לבנות ציור מתוך החשיבה והדימיון, ואז גם אספקת הצבעים שתמיד ריגשה אותי יותר מהרישום, היתה מוגבלת ומסוגרת.

כצייר של הזרם המכונה 'ציור מתוך הצבע' – החוויה העיקרית שלי היא המצב השקט, והייתי אומר – מדיטטיבי, שבו אני נותן לצבעים להוביל אותי. ישנה בי התרגשות רוחנית-נפשית לנוכח עליית הצורות והנושא. רק בסוף היצירה עולה הריגוש החשיבתי-רוחני – הניסיון להבין את הנושא. הידע שלי בתכנים של הידע האנתרופוסופי, והחוויות הרוחניות-נפשיות שחוויתי, נתנו לי כלים רבים לפענוח הציורים – גם שלי וגם של אחרים.

קראתי לריגוש האחרון – 'ריגוש חשיבתי-רוחני', כי הוא לא דומה לחלוטין לשנינות של החשיבה לבדה שמובילה באמנות הסוריאליסטית, אלא מדובר על חשיבה המתחממת לאור תודעת הלב. (או חשיבת הלב, כפי שמכנה אותה רודולף שטיינר).

אתם מוזמנים להתבונן ביצירות שלי באתר זה במדור אמנות: מאות יצירות שנולדו מתוך הצבע וכן בספר אחר שלי – 'ציור מתוך הצבע', המכיל 32 ציורים של עבודותיי האחרונות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *