סודות הסף – 07

סודות הסף

רודולף שטיינר

8 ההרצאות שניתנו במינכן – 24-31.8.1913

GA 147

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

תודה לעמוס בן אהרון על הרשות להשתמש בתרגומיו מתוך מחזות המיסתורין[1]

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה מספר 7  30.8.1913

התפתחותו של יוהנס תומזיוס לאורך ארבעת מחזות המסתורין. הקשר שלו עם הכפיל, עם רוח נעוריו ועם פיליה האחרת. שטרדר על סף התהום.

 

בהרצאות אלו דיברנו על הדרך בה התודעה המבוססת על ראייה רוחית עולה לעולמות העל-חושיים, בהם ניתן להבין לעומק את ישותו האמיתית של האדם, ששייכת לעולמות אלה. וניסינו בימים האחרונים להראות כיצד נפש האדם, תוך כדי עלייתה, חוצה את הסף, עוברת קודם דרך העולם האלמנטרי, ולאחר מכן נכנסת לעולם הרוח. הראנו גם איך הנפש פוגשת את מה שניתן לכנות העצמי האחר של האדם.

את העלייה ניתן לתאר באופן הבא. בראשונה, האדם חי בגוף פיזי בעולם החושים הפיזי. כשהוא משיל את האורגניזם הפיזי שלו, הוא ממשיך לחיות בגוף האתרי, כאשר העולם האלמנטרי מהווה את סביבתו. (הבטחתי שמחר אבהיר את הדברים לטובת אלה שמוטרדים בגלל תחושת בלבול בין המונחים בהם אני משתמש כאן ובספרי גוף נפש רוח.) כשהאדם השיל גם את הגוף האתרי, הוא עולה לעולם הרוח עצמו, וזה מהווה את סביבתו במשך התקופה בה הוא חי בגוף האסטרלי, ושם הוא חווה את העצמי האחר שלו. הדגשנו שאנו חווים את העצמי האחר הזה, שממשיך מגלגול לגלגול, באופן כזה שאנו מרגישים כמעט כאילו שאנחנו – כישות שלישית – פוגשים שתי ישויות אחרות. כישות הדומה לנקודה, אנו פוגשים את מה שניתן לכנות העבר שלנו, שהגיע לעולם הרוח בצורת זיכרון, ועבר טרנספורמציה למשהו רוחי כשהוא הובא לשם. העבר שלנו פותח בשיחה באזור בו משוחחות ישויות-מחשבה. שיחה רוחית מעין זו מתחילה כאשר הנפש, שכאילו זה עתה נולדה, צריכה להקשיב לשיחה בין העבר שלה לבין הסביבה הרוחית, ועל ידי כך היא עצמה מתבגרת וצומחת כישות-מחשבה.

ניתן לשים לב לדברים רבים בתהליך הזה של התפתחות לתוך עולמות רוח אלה. כדי להבין זאת יותר טוב, ניקח כדוגמא עלייה נורמלית ואידיאלית לעולם הרוח, או במילים אחרות, העלייה של נפש הנמצאת במצב לגמרי רגוע. כמובן, נפשות כאלה נדירות מאד. זו בדיוק הסיבה שבגללה ניסיתי לתאר את הדרך הרוחנית כפי שתיארתי אותה, לא רק במונחים כלליים אלא בצורה דרמטית כפי שזה קורה לכל נפש המתחילה מנקודת המוצא הספציפית שלה, וכך שעלייה נורמלית ואידיאלית בכלל לא יכולה לבוא בחשבון.

לכל נפש יש דרך רוחנית אינדיבידואלית משלה. כמובן, נוכל להראות זאת רק אם נדגים כיצד מתרחשת העלייה האינדיבידואלית, כמו למשל במקרה של מריה, יוהנס תומזיוס, קפזיוס ושטרדר. אך נשים זאת בצד לרגע. במקום זאת, נדמיין איך זה היה אילו היה מדובר בעלייה אידיאלית של הנפש, במקרה בו מתממשים כל התנאים האידיאלים ביותר לחציית הסף ולכניסה לעולם הרוח. כשנפש כזאת פוגשת את העצמי האחר שלה בעולם הרוח, היא לא תחווה את המפגש הזה כאילו היא רואה צילום של עצמה. במקום זאת, מה שסובייקטיבי בעולם הפיזי של החושים ובעולם האלמנטרי ומה שחי בנפשנו כסובייקטיביות מופשטת, כלומר, שלושת כוחות הנפש של החשיבה, הרגש והרצון, שאנו אומרים שנמצאים בתוכנו, כעת הם כבר אינם בתוכנו. החשיבה, הרגש והרצון שיש לנו בעולם הפיזי עומדים בפנינו כשילוש, כשאנו פוגשים את העצמי האחר שלנו בעולם הרוח. במפגש עם שילוש זה, עלינו להבין שהם שלושתם מהווים את העצמי. ניסיתי להציג אותם בדמויות של פיליה, אסטריד, לונה; הן דמויות לגמרי ממשיות. מספרם בעולם הוא כמספר הנפשות של בני האדם; ברגע שמכירים אחד, מכירים את כולם, כשם שמכירים את כל הגרגרים של שיבולת שועל אחרי שרואים גרגר אחד. אך עלינו להבין בבירור שמה שנמצא בנפש האנושית כנוכחות חיוורת, מעורפלת, הופך במפגש עם העצמי האחר לשילוש חי, שנחווה כשלוש ישויות מופרדות. אנו עצמנו פיליה, אסטריד ולונה, אך הן בו זמנית ישויות-מחשבה חיות, לגמרי עצמאיות.

נפש מספיק מחוזקת חייבת להיות מודעת לכך שהיא בעצמה הינה אחדות של שלוש ישויות אלה, ועלינו להיות מודעים גם לכך שמה שנקרא חשיבה, רגש ורצון הינם מאיה [Maya], הצל ששלוש ישויות אלה מטילות בתוך הנפש. מחלת נפש תהיה או לא לזהות את עצמנו כשלוש הישויות הללו בעולם הרוח, ולראות בהן ישויות שאין לנו כל קשר איתן, או אי יכולת לשמור אותן מאוחדות, ובמקום זאת לתפוס חלק אחד של הנפש כלונה, חלק אחר כאסטריד וחלק שלישי כפיליה. אך נדרשת התפתחות אידיאלית של הנפש, שכמעט ואינה בנמצא אצל בני אדם, כדי לראות את העצמי האחר הזה באופן שלם בשלושת מרכיביו.

אם ברצוננו לראות את הדברים כפי שהם, עלינו לומר שהישויות הנקראות לוציפר ואהרימן שולחות את האימפולסים שלהן לתוך העולם החושי-הפיזי. אנו רואים את השפעתן שם בתחומים רבים מאד. אך הנפשות האנושיות שהולכות בדרך של מודעות רוחית באות במגע הרבה יותר אינטנסיבי עם לוציפר ואהרימן כשהן עוזבות את העולם הפיזי ומנסות להיכנס לעולמות גבוהים יותר. אז אהרימן ולוציפר באים לנפשות הללו ועושים כמיטב יכולתם להשפיע עליהן בכיוונים שונים.

נשתמש בדברים הבאים כדי להמחיש כמה מהמעשים שלהם. נפש האדם די מסובכת ויש בה נטיות סותרות רבות שאין ביכולתה לשלוט בהן. נטיות אלה חבויות עמוק בתוך הנפש, במקום אליו אינה מגיעה המודעות הרגילה שלנו. כפי שכבר ציינתי, אפשר להשוות את החוויה של הכניסה לעולם האלמנטרי להכנסת הראש לתוך תל נמלים. כשאנו מכניסים את המודעות שלנו לתוך הממלכה האלמנטרית, כל מחשבה הופכת לישות-מחשבה חיה אינדיבידואלית ומתחילה לנהל חיים עצמאיים, שלתוכם צוללת המודעות שלנו.

לרואה הרוחי יש את החוויה הבאה: לכל בני האדם יש בנפשם אלמנטים שהם מעבר לשליטתם המלאה, אלמנטים שהם נקשרים אליהם מבחינה רגשית. אהרימן נעשה אקטיבי במיוחד לגבי התקשרויות עוצמתיות אלה. הנפש מכילה חלקים שניתן לנתק מהמכלול שלה, ומאחר שאנו לא לגמרי שולטים במרכיבים האלה, אהרימן מסתער עליהם. עקב פעילות בלתי מוצדקת של אהרימן, שחורג מהתחום הנכון שלו, באותם חלקים של הישות האתרית והאסטרלית של האדם שנוטים להתנתק משאר חיי הנפש ולהפוך לעצמאיים עולה נטייה לקבל מאהרימן צורה, ואף צורה אנושית.

למעשה, יש כל מיני סוגים של מחשבות שיושבות בנו ומסוגלות ללבוש צורה אנושית. כאשר לאהרימן יש הזדמנות להפוך את החלקים האלה של הנפש לעצמאיים ולתת להם צורה אנושית, הם פוגשים אותנו בעולם האלמנטרי בצורת הכפיל שלנו, ה-Doppelgänger שלנו. עלינו להיות מודעים שהכול משתנה ברגע שאנו עוזבים את הגוף הפיזי ונכנסים לעולם האלמנטרי. איננו יכולים לפגוש את עצמנו בעוד אנו בגוף הפיזי, אבל אנחנו יכולים להיות בגוף אתרי כשאנו נכנסים לעולם האלמנטרי, ועדיין לראות את הגוף האתרי הזה מבחוץ כפי שרואים את הכפיל.

מבחינת הסובסטנציה שלו, הכפיל הוא חלק גדול מהגוף האתרי. חלק מגוף זה נשאר אצלנו, אבל חלק אחר נפרד והופך לאובייקטיבי. אנו מסתכלים עליו ורואים שהוא חלק מאיתנו, חלק שאהרימן נתן לו את הצורה שלנו. אהרימן מנסה לעצב את הכול כך שזה יתאים לחוקים הפיזיים. העולם הפיזי נשלט על ידי ישויות הצורה, והן מתחלקות עם אהרימן בשלטון זה. לכן אהרימן יכול לעצב חלק מהאדם ולהפוך אותו לכפיל.

המפגש הזה עם הכפיל הינו תופעה אלמנטרית מטבעו. הוא יכול להתרחש כתוצאה מרשמים ואימפולסים בנפש הלא מודעת אפילו אצל אדם שאינו רואה רוחי. זה יכול לקרות כך: אדם זה או אחר אוהב מזימות ועל ידי כך מזיק לאנשים אחרים. אולי הוא יוצא מן הבית ומתחיל לתכנן עוד מניפולציה. כשהוא חוזר הביתה, יכול להיות שהוא נכנס למשרד שלו, שבו שולחן הכתיבה שלו מכוסה בניירות, ניירות שאולי מכילים דברים שהוא משתמש בהם באינטריגות שלו. יכול לקרות, למרות הנטייה לציניות במודעות הרגילה שלו, שהאימפולסים האלה להפעיל אינטריגות אוחזים בלא מודע שלו. הוא נכנס, מביט בשולחן שלו – ומה רואות עיניו? הוא רואה את עצמו יושב שם!

זה מפגש לא נעים, להיכנס לחדר שלך ולראות את עצמך יושב ליד השולחן. אבל דברים כאלה שייכים לתחום האפשרי; הם קורים לעתים קרובות ובקלות רבה מאד לאלה שאוהבים אינטריגות. האדם באמת פוגש את הכפיל שלו. ההתייחסות לכפיל היא אחת מהמשימות הרבות שלקחתי על עצמי בשני המחזות, שומר הסף ו-התעוררות הנפש. אנו יודעים שהכפיל נחווה על ידי יוהנס תומזיוס. התפתחותו המיוחדת וההתנסויות המוזרות שהוא חווה הן אלו שמביאות למפגשים שלו עם הכפיל;[2] אהרימן יכול לעצב חלק מנפשו כך שקטע זה – במהותו חלק מגופו האתרי – מתמלא באלמנטים אנוכיים. דבר מסוג זה קורה רק כאשר התנאים המוקדמים זהים לאלה שאופייניים למקרה של יוהנס תומזיוס. אפשר לקבל תמונה ברורה לגבי נפשו המיוחדת של יוהנס במהלך ארבע המחזות. יש רמז לשלב מסוים בהתפתחות הנפש שלו גם בסוף שומר הסף.[3] מחפשים רבים בדרך הרוחנית מגיעים לשלב כזה.

בואו נסכם מהו טיב הדברים במקרה של יוהנס תומזיוס. כשמחזירים את המבט ל-שער החניכה, אנו מוצאים את יוהנס תומזיוס חווה, כביכול, את העולם העליון. אבל איך הוא חווה אותו? אפשר לומר שאם אנו מתבוננים בו רק בחלק הראשוני הזה של המחזות, שער החניכה, הוא עדיין לא התקדם הרבה – לא מעבר למה שניתן לכנות "חוויות נפש אימגינטיביות," עם כל חוסר האיזון והטעויות המתלווים לחוויות כאלה. כל החוויות המוצגות שם הינן סובייקטיביות, מלבד הסצנות שאינן חלק מהעלילה, הפְּרֶלוּד והאינטרלוד שלפני סצנה 8. כל שאר העלילה משקפת את החוויה האימגינטיבית הסובייקטיבית של יוהנס תומזיוס; ב-שער החניכה הוא אינו מתקדם מעבר לשלב זה. יש לתפוס את כל מה שרואים על הבמה כתובנה אימגינטיבית המתרחשת בנפשו של יוהנס. הדבר ברור מהוראות הבמה, שמבקשות מיוהנס להיות נוכח על הבמה לאורך כל המחזה, חוץ מאשר בשתי הסצנות שהזכרנו. הדבר מעייף מאד מבחינת השחקן. למרות שבסצנה של המקדש בסוף המחזה יוהנס תומזיוס אומר כל מיני דברים בעלי תוקף אובייקטיבי מבחינה תיאורטית, אנו יכולים להסכים שאנשים אומרים במקדשים שונים דברים רבים שאינם משקפים בגרות, שדורשת תקופת התפתחות ארוכה יותר. אך המילים אינן מה שחשוב כאן; אנו רואים מכל ההצגה שמדובר באימגינציות הסובייקטיביות של יוהנס תומזיוס.

ב-מבחן הנפש חלות התפתחויות חדשות. נוצרת התרוממות גבוהה יותר עקב כך שיוהנס מקבל רשמים מגלגולים ארציים קודמים. הדבר לא נשאר בתחום האימגינציה אלא מתרחב לעולם האובייקטיבי בו פוגשים עובדות רוחיות, בעלות קיום עצמאי מהנפש שלו. אנו מתרחקים מהסובייקטיביות שלו ומגיעים לעולם האובייקטיבי. במהלך שני המחזות הראשונות, יוהנס משתחרר בהדרגה מהמצב הסובייקטיבי, ונכנס לעולם הרוחי האובייקטיבי. זו הסיבה שבגללה קרה באופן כה טבעי – מאחר שב-מבחן הנפש יוהנס הגיע לשלב הראשון של חניכה – שלוציפר משיג את ההשפעה המפתה אותה רואים בסוף המחזה.[4] כך מתקיימים התנאים המאפשרים את המשך התפתחותה של נפש כמו זו של יוהנס תומזיוס, כפי שמתואר ב-שומר הסף.

במחזה זה, יוהנס תומזיוס מובל לתוך העולם הרוחי האובייקטיבי. העבודה שלו דוחפת אותו קודם למפגש סובייקטיבי יותר עם אהרימן שם; כתוצאה ממפגש זה, יוהנס מפתח אנוכיות המנוגדת לסדר העולם האלוהי. אך כעת מתחילות החוויות האובייקטיביות שלו, ואלו שייכות לתחום של לוציפר. כאן בהחלט לא מדובר עוד במה שרק סובייקטיבי, אלא בתמונת עולם הרוח המופרד מהאדם. עולם הרוח הינו חוויה רוחית בדיוק כשם שהעולם הפיזי הינו חוויה פיזית.

יוהנס תומזיוס נכנס כעת בפעם הראשונה לעולם הרוח האובייקטיבי. זה אומר שהוא יכול להביא איתו את כל הפוטנציאל לטעויות שהנפש מסוגלת לעשות, במיוחד את הקשר המוזר שלו עם תיאודורה. יוהנס נכנס לעולם העליון, עם הנטל של הפסולת של העצמי הנמוך שלו, אך בכל זאת, הוא פוגש את העולם העליון. אם יורשה לי להשתמש במונח שטחי, הייתי צריך לומר שיוהנס תומזיוס מתאהב באופן אוקולטי בתיאודורה. דחפים פיזיים מסוימים מתערבים בעולם הגבוה יותר של קשר זה. כאשר יוהנס תומזיוס עובר את כל זה, הוא מגיע לנקודה המתוארת בסוף שומר הסף. כאן הוא חווה את העצמי הרגיל שלו, השייך לעולם הפיזי ולעולם האלמנטרי, וגם את העצמי האחר שהוא פגש כשהוא נכנס לעולם הרוח. בסצנה 9, טיול הבוקר, ובסצנה 11, המקדש, בנוכחותו של הילריוס, יוהנס מגיע למה שניתן לתאר כתחושה פנימית של שני העצמיים הללו. אך ברור שהוא עדיין לא יצר כל איזון ביחסים בין העצמי הרגיל והעצמי האחר; הוא מתנודד הלוך ושוב בין השניים. אם מביאים בחשבון שבסוף שומר הסף ובתחילת התעוררות הנפש, יוהנס תומזיוס עומד בפנינו כנפש החשה את הפעילות המופרדת אך מקבילה של שני העצמיים הללו, אנו יכולים להבין שבישות הנפש שלו קיים הרבה שניתן לעקור, להוציא החוצה, כביכול. בהתחלה, אהרימן עוקר את הכפיל. אך יש בנפשו של יוהנס עוד מה לעקור.

הרשו לי להדגיש שאינני מתאר את כל זה בתור פרשנות אודות המחזות,[5] אלא אני משתמש במה שהם מציגים כדי להמחיש תנאים רוחיים ממשיים ומציאות רוחית אמיתית. אם אנו מתבוננים בקרמה האנושית, בסדר החוקי של הגורל האנושי, עלינו לומר שבנפש האדם קיימת קרמה רבה שכבר התגשמה, אך גם קרמה רבה שעדיין לא התגשמה. עברנו בגלגול הקודם דברים רבים הדורשים שתיווצר בהם הרמוניה; לעת עתה הם שוכנים בלתי פתורים במעמקי הנפש. בכל נפש קיימת קרמה בלתי פתורה מסוג זה.

על יוהנס תומזיוס להפוך מודע לקרמה בלתי פתורה רבה במיוחד, כאשר הישות הפנימית שלו מתפצלת לעצמי הרגיל ולעצמי האחר שלו. כשזה קורה, חלק גדול מהקרמה הבלתי פתורה שלו מופרדת ממנו. מתנתקים ממנה אותם האלמנטים שכל נפש שמפתחת בהדרגה ראייה רוחית חשה בקלות שהם מתנתקים. נפשות כאלה נולדות לקיום הפיזי כשיש להן את אותן התכונות שיש לכל הילדים. אפילו בעלי ראייה רוחית מתחילים את החיים כמו ילדים רגילים, וזה לטובתם. הם לא תמיד מוכנים להפוך לסוג האדם שקרישנמורטי נהיה.[6] ואז בא רגע – רגע שנקבע בקרמה – כאשר עולם הרוח מואר. אבל לעתים קרובות קורה – וזה חשוב – שנפש רואה רוחית חווה את מראה צעירותה שלה עצמה כאלו שהיא ישות אובייקטיבית,[7] ברגעים שהנפש נמצאת בהלך נפש נוגה או טרגי ביותר. אנו רואים את צעירותנו ושואלים את עצמנו, מה היה קורה לצעיר הזה שכעת כמעט זר לנו, אילו לא היינו מוצאים את דרכנו לראייה רוחית? מתרחש פיצול ממשי. חווים מעין לידה מחדש ומסתכלים לאחור על צעירותנו כעל משהו זר. לגבי חלק גדול מהקרמה של שנות צעירותנו, אנו חייבים לומר שאי אפשר לפתור אותו בגלגול הזה. חלק גדול מהקרמה הזאת נשאר קבור, ויצטרך להיפתר מאוחר יותר, או שעלינו לעשות מאמץ כדי להתחיל לפתור אותו עכשיו. נפשו של יוהנס עמוסה בקרמה בלתי פתורה רבה.

גם קרמה בלתי פתורה מעין זו וגם ההתבוננות לאחור בעצמי הצעיר שלנו כאילו מדובר במישהו אחר נחוות באופן פנימי. לוציפר מוצא כאן פתח; הוא יכול לקחת חלק ניכר מהגוף האתרי ולהחדיר אותו, כביכול, בנפש של הקרמה הבלתי פתורה. זה הופך לישות-צל תחת השפעתו של לוציפר, ישות כמו זו שמוצגת ברוח של צעירותו של יוהנס. ישות צל מסוג זה הינה ישות ממשית. היא שם, נפרדת מיוהנס תומזיוס, אך יש לה עיסוקים מבעיתים, מאחר שהיא מנוגדת לסדר העולם. ישות צל זו שמחוץ ליוהנס תומזיוס הייתה אמורה למעשה להיות בתוכו; העובדה שהיא אינה נמצאת בתוכו גרמה לגורלה הטרגי של ישות זו, שחיה בחוץ כחלק מגופו האתרי בעולם האלמנטרי ובעולם הרוח.

אדם שחווה חוויה חשובה ומשמעותית זו זוכה מתוכה לתובנה שהקרמה הבלתי פתורה שלו העמיסה עליו עול של חוב קוסמי ויצרה ישות שעל פי הסדר הנכון אינה שייכת מחוצה לו אלא בתוכו. ב-התעוררות הנפש, פיליה האחרת גורמת ליוהנס תומזיוס להיות מודע לכך שהוא הוליד ילד-נפש, שסובל ממעין קיום בלתי חוקי לבד עם עצמו. הדבר המיוחד לגבי ההתפתחות בעולם הרוח הוא שאתה פוגש את הישות של עצמך, אך אתה יכול לפגוש אותה בהעתקים רבים, אובייקטיבים מבחינה רוחית. במקרה של יוהנס תומזיוס מדובר בשכפול להעתקים מרובים. חלק מישותו בא לפגוש אותו ככפיל, ואז חלק אחר – היות שהקרמה שייכת לטבעו המהותי של האדם – בא כרוח של צעירותו.

ועכשיו נכנס לתמונה אלמנט שלישי, מפני שיוהנס עדיין אינו מוכן לחוות את מה שמריה חוותה. לה הייתה התפתחות יחסית נורמלית. בסצנה 9, אסטריד ולונה מופיעות בפניה – לא בחברתה של פיליה האמיתית – רק שני כוחות נפש אלה. זו עדיין התפתחות יחסית נורמלית. היה זה נורמלי לחלוטין לו מריה הייתה חווה את הנוכחות של כל שלושתם, כאשר החשיבה, הרגש והרצון הופכים לכה אובייקטיביים שמריה מרגישה אותם כאחדות. אך התפתחות נורמלית מעין זו קיימת לעתים נדירות בלבד. הרשו לי להדגיש שכוחות הנפש שניסיתי לתאר כאן הינם דמויות אמיתיות, כך שהמצב המתואר הינו לגמרי אפשרי. נפש התודעה של מריה והנפש השכלית שלה מפותחות בצורה יותר מאוזנת מאשר נפש התחושה שלה; לכן היא פוגשת את אסטריד ואת לונה אבל לא את פיליה. עם זאת, לנפש כמו שלה יש התפתחות נורמלית מאד.

אך התפתחותו של יוהנס תומזיוס חורגת במידה ניכרת ממה שנורמלי. קודם כל, מופיע הכפיל שלו. כאשר הוא מתקרב לעצמי האחר שלו, מופיע הכפיל שלו, ולאחר מכן הרוח של צעירותו. כול זה מלווה את התקרבותו לעצמי האחר, מפני שהעצמי האחר מוציא לאור את המצבים הפנימיים הללו. אילו יוהנס תומזיוס היה מגיע ממש קרוב לעצמי האחר, הוא היה מוצא את עצמו מול כל שלושת כוחות הנפש. אך עליו לעבור הרבה דברים שמופיעים בדרך אל העצמי האחר שלו. מאחר שיוהנס אינו מגיע מיד לעצמי האחר, הוא פוגש את פיליה האחרת, שקשורה יותר לסובייקטיביות שלו. פיליה האחרת הינה, במובן מסוים, העצמי האחר. אבל העצמי האחר, שעדיין שוכן במעמקי הנפש ולא נפרד ממנה לגמרי, עדיין קשור למה שבעולם הפיזי הכי דומה לעולם הרוח. כוח נפש זה קשור גם לאהבה מתגברת על הכול, ובגלל זה, הוא יכול להדריך אותנו אל העולמות העליונים. וכך, יוהנס תומזיוס פוגש את פיליה האחרת, הדמות השלישית, בדרכו לעצמי האחר שלו. אילו נפש הייתה פוגשת את כל שלושת כוחות הנפש, היא לא הייתה חייבת להתמודד עם שום מכשולים. אך במציאות, הישות השלמה של האדם יכולה ללבוש צורה אובייקטיבית ומופיעה בעולם החיצוני בשלמותה. זה מה שקורה כשאנו רואים את פיליה האחרת בסוף סצנה 2 ב-התעוררות הנפש.

הסברתי לכם שככל שהאדם מתפתח אל תוך העולם האלמנטרי ואף אל תוך העולם הרוחי, עליו לרכוש את היכולת לשנות את עצמו, מפני שבעולמות אלה הכול נמצא תמיד במצב של טרנספורמציה; שום דבר שם אינו נשאר במצב סטטי או מוגמר. הצורה המוגמרת קיימת רק בעולם הפיזי, בעוד שבעולם האלמנטרי הכול נע ומסוגל לעבור שינוי.

אך מאחר שהכול משתנה בלי הרף, יכול להיווצר בלבול. אם האדם אינו ערני דיו, הוא יכול להתבלבל בין הישויות. זה מה שקורה ליוהנס תומזיוס: קודם מופיעה פיליה האחרת ומאוחר יותר הוא חושב בטעות שהכפיל שלו הוא פיליה האחרת. טעויות מסוג זה יכולים לקרות בקלות רבה. אנו חייבים להבין שעלינו לעבוד בצורה הדרגתית מאד עד שאנו יכולים לראות את העולמות העליונים בצורה מדויקת, ושעקב השינוי המתמיד, יש שם פוטנציאל גדול לטעויות. והאופן בו טעויות אלה יוצאות לאור משמעותי מאד במהלך התפתחותה של הנפש.

יוהנס עובר חוויה מסוימת שוב ושוב שלוש פעמים,[8] כפי שזכור לכם; אופי החוויה הזו נוצר עקב האופן המיוחד בו התפתח יוהנס. הראשונה מתרחשת עם פיליה האחרת, השנייה עם הכפיל, השלישית שוב עם פיליה האחרת – שלישיה של חוויות. כל דבר בעולם בה בשלשות! אם איננו מוצאים אותן, עלינו לחפש אותן. העובדה שיוהנס תומזיוס פוגש את פיליה האחרת פעמיים ואת הכפיל רק פעם אחת, ובהזדמנות אחת מתבלבל ביניהם, נובעת משלב ההתפתחות שהוא הגיע אליו. גם הסיבה לכך שהוא רואה את ילד-הנפש שלו, את רוח צעירותו, נובעת מאותה העובדה. כמובן, לוציפר עזר ליצור ילד זה, שעכשיו קיים כישות עצמאית. זו אחת החוויות המזעזעות ביותר שרואה רוחי יכול לעבור כאשר הוא מוצא שעולם הרוח מאוכלס בישויות צל שלוציפר יצר מחלקים של קרמה בלתי פתורה. אנו יכולים למצוא ישויות-צל רבות כאלה, שאנחנו עצמנו, בעזרתו של לוציפר, שמנו בעולם הרוח דרך הקרמה הבלתי פתורה שלנו. חוויות אלו עם ישויות-צל תואמות את הנקודה אליה הגיעה התפתחות הנפש שלו.

נניח שהמקרה של יוהנס תומזיוס היה שונה. הוא היה עושה שתי טעויות, היה טועה פעמיים והיה צודק פעם אחת, היה רואה את הכפיל פעמיים ואת פיליה האחרת פעם אחת. אך העובדה היא שהוא היה תפוס מדי בסובייקטיביות. מריה, לעומת זאת, הגיעה כה רחוק לקראת האובייקטיביות שהיא פוגשת שני כוחות נפש. אבל יוהנס חייב לחזק את נפשו עד לשלב בו מה שעדיין נשאר די סובייקטיבי יוכל לפגוש אותו באופן אובייקטיבי: "האריגה הקסומה של ישותו שלו." מילים אלה מחזקות את הנפש. וכאשר אריגה קסומה זו של ישותו נעשית יותר ברורה ומקרבת אותו לעצמי האחר שלו, יוהנס פוגש את עצמו בכפיל שלו, ברוח צעירותו ובפיליה האחרת.

יוהנס תומזיוס היה צריך להיות בנוי אחרת בכדי לחוות את השלישיה באופן שונה – למשל, לטעות פעמיים, ולראות את הכפיל פעמיים. הוא לא היה רואה רק רוח אחת של צעירותו, כמתואר ב-התעוררות הנפש, אלא היה רואה רבים מילדי-הנפש שלו בממלכת הצללים. כאן מתגלים סודות גדולים של חיי הנפש.

מכל מה שאמרתי, אתם יכולים לראות שהדרך של הרואה הרוחי אל ישותו האמיתית של האדם מסובכת, מפני שהנפש עצמה הינה מורכבת. כדי להתקרב אליה, יש לעלות צעד אחר צעד לעולמות רוחיים. משמעות הדבר היא גם שאתה הופך לישות של זיכרון, ישות של העבר, מפני שאתה נהיה מודע לכך שאתה לא נמצא בהווה, וגם שברגע זה אין לך כל עתיד. אתה מה שהיית, ונושא את עברך אל תוך ההווה. ואז, המשך התפתחותך הרוחנית מתרחש כך שמה שנשאת איתך לתוך עולמות הרוח, מה שאתה חווה רוחית, פותח בשיחה רוחית עם עולם הרוח שסביבך. אתה מתפתח כשאתה מקשיב לשיחה זו בין העבר שלך וישויות המחשבה החיות מעולם הרוח. אבל כשאתה מרגיש שהגעת לעולם הרוח שבו אתה פוגש את העצמי האחר שלך, תהיה לך גם תחושה שניתן לתאר כך: "אתה כעת נמצא באמת בעולם הרוח. אתה יכול למצוא את העצמי האחר שלך כישות רוחית, הודות לעובדה שאתה חי בממלכת הרוח לבוש בגוף אסטרלי. אך עדיין אינך יכול למצוא את ישותך האמיתית בעולם זה. למרות שעלית לעולמות הרוח, אתה עדיין לא יכול למצוא את הישות שהצל שלה הוא האני שלך בעולם הפיזי." האדם לומד לאט ובהדרגה איזו חוויה משמעותית עליו עדיין לעבור כדי לחדור אל האני האמיתי, הישות הפנימית האמיתית, העטופה בתוך העצמי האחר.

ישותו של האדם הינה באמת מורכבת וחיה גלומה בתוך מעמקי הנפש. כדי להגיע למעשה לאני האמיתי, האדם נדרש לעבור דרך חוויות מרובות. הדגשנו איך ניתן לחדור לעולם הרוח עם הזיכרון, איך לא נקלטים רשמים חדשים, איך יש לתת למה שהיינו לדבר, ואיך האדם, שכעת הינו ישות-נקודה, חייב להקשיב לשיחה הרוחית בין עברו לבין סביבתו הרוחית. זיכרון זה נשאר איתנו. הוא נשאר איתנו גם בין המוות ללידה החדשה.

הזיכרון של הקיום החושי הממשי בין הלידה למוות נשאר נוכח בנפש בין המוות והלידה החדשה. אך אם חודרים לאני האמיתי לאחר שרכשנו ראייה רוחית, מבינים שנדרשת החלטה, נדרשת עשייה רוחית. ולגביה ניתן לומר: זו חייבת להיות החלטה נחושה של הרצון, לעקור, לשכוח את הזיכרון של מה שהיינו, בכל פרטיו. בכך אנו מגיעים למשהו שהופיע בצורה מעורפלת גם בשלבים המוקדמים יותר של חוויה רוחית וקוגניטיבית. בסצנה השלישית של התעוררות הנפש, בה שטרדר עומד על סף התהום של קיומו, ישנו רמז לגבי חוויה זו שהאדם עובר בעולמות הרוח. אבל אנו עומדים במובן המלא ביותר של המילה על סף התהום של הקיום כאשר מקבלים מתוך חופש אמיתי וכוח רצון את ההחלטה למחוק ולשכוח את עצמנו.

כל הדברים האלה אמיתיים לחלוטין לגבי כל בני האדם; אך אנשים אינם מודעים להם. כל לילה אנו נדרשים למחוק את עצמנו, מבלי להיות מודעים לכך. אך זה עניין שונה לחלוטין להתמסר במודעות מלאה לידי הרס ולשכוח את האני הזוכר שלנו – לעמוד בעולם הרוח ככלום על סף התהום של הכלומיות. זוהי החוויה המרסקת ביותר שאדם יכול לחוות; עלינו לגשת אליה בביטחון מלא שהאני האמיתי שלנו יובא אלינו מתוך הקוסמוס. וזה מה שאכן קורה.

לאחר שהשגנו שכיחה על סף התהום, אנו יודעים שכל מה שחווינו אי פעם נמחק, ואת זה אנו עשינו בעצמנו. אך מתוך עולם שעדיין אינו מוכר – עולם שאוכל לכנות אותו על-רוחי – בא לקראתנו האני האמיתי שלנו, שכל מה שהסתיר אותו עד כה היה העצמי האחר. רק עכשיו אנו פוגשים את האני האמיתי שלנו, שהצל או המאיה שלו כפי שהוא קיים בעולם הפיזי הינו האני הנמוך. כי האני האמיתי של האדם שייך לעולם העל-רוחי. כל זאת היא חוויה פנימית: העלייה אל העולם העל-רוחי, הקליטה של עולם חדש לחלוטין על סף התהום, הקבלה של האני האמיתי מתוך עולם זה.

רציתי שתיאור זה ישמש כגשר להרצאה של מחר. רצוי שתהרהרו בו. אנו נמשיך מחר, ונתחבר למה שאמרתי היום לגבי המפגש המתרחש על סף התהום.

——————————————————————————————–

  1. 4 מחזות המיסתורין יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה:  שער ההתקדשות * מבחן הנפש * שומר הסף * התעוררות הנפש
  2. מבחן הנפש, סצנה 5.
  3. שומר הסף, סצנות 9 ו-10.
  4. מבחן הנפש, סצנה 12.
  5. לאחר המילים המקדימות שלו, רודולף שטיינר הוסיף: בגלל בקשות כה רבות שקיבלתי בכל שנה, התחלתי לכתוב, והתגבש מעין הסבר לארבעה מחזות המיסתורין שלנו. אך כל פעם שוב שמתי את הדבר בצד מאותה הסיבה שציינתי ב-"הערות" המציגות את התעוררות הנפש: "אני סולד מלהוסיף חומר מסוג זה להצגה האמורה לדבר בעד עצמה." אינני מוצא לנכון לתת פרוש אינטלקטואלי למשהו שבאמת לא נובע ממקור תיאורטי או אינטלקטואלי, אלא עומד שלם בכל הסצנות כאינספירציה מעולם הרוח. באמת לא יכולתי לומר משהו אינטלקטואלי עליו יותר מכל אדם אחר שבחן את העניין. כשדברים מוצגים באופן זה, יש צורך לתת להם לדבר בעד עצמם, ולא לייבש אותם עם חשיבה תיאורטית ברורה. אך אולי נוכל להתייחס לנקודות רבות בסדרת הרצאות זו.
  6. קרישנמורטי: בשנת 1911 גברת בסנט קראה לילד הודי צעיר זה כריסטוס שהתגשם; מאוחר יותר, כאדם צעיר, קרישנמורטי דחה את התיאור שהיא ייחסה לו.
  7. רודולף שטיינר, Mysterienstaetten des Mittelalters  (GA 233a), 5 לינואר, 1924. יצא בעברית בהוצאת בדולח בסדרה בשם: רוזנקרויצריזם והתקדשות מודרנית.
  8. התעוררות הנפש, סצנות 2, 4, 10.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *