סודות הסף – 05

סודות הסף

רודולף שטיינר

8 ההרצאות שניתנו במינכן – 24-31.8.1913

GA 147

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

תודה לעמוס בן אהרון על הרשות להשתמש בתרגומיו מתוך מחזות המיסתורין[1]

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה מספר 5  28.8.1913

חשיבותו של חוק המספר והמידה. השלישיה בכל דבר. הסיפור של פליציה באלדה על טירת המבצר. חשיבה, כתיבה והמילה המדוברת. מדיטציה.

 

הייתי רוצה לעזור לכולכם להבין, אם אוכל, את המאפיינים של הממלכות הרוחיות אותן אנו לומדים בהרצאות הללו. מסיבה זו, אוסיף כאן סיפור קצר כדי לשפוך אור על השאלות שכבר התייחסנו אליהן, ועל השאלות שעומדות לפנינו.[2]

לפני זמן מה, פרופסור קפזיוס היה מוטרד ומבולבל למדי בתוך תוכו. הדבר קרה כך. שמתם לב ב-שער ההתקדשות שקפזיוס הוא היסטוריון, פרופסור להיסטוריה. חקירה אוקולטית גילתה לי שמספר אנשים מלומדים מודרניים הפכו להיסטוריונים בזכות קשר מיוחד עם החניכה המצרית בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, ישירות דרך פולחן החניכה, או הודות למשיכה כלשהי למיסטריות של המקדשים. אתם תראו שקפזיוס הוא היסטוריון שאינו נשען רק על מסמכים חיצוניים; הוא מנסה גם לחדור לרעיונות ההיסטוריים ששיחקו תפקיד באבולוציה האנושית ובהתפתחות הציביליזציה.

אני חייב להודות שכאשר הצגתי את קפזיוס ב-שער ההתקדשות, ב-מבחן הנפש וב-שומר הסף, הייתי כל הזמן מודע לקשר שלו לפולחן החניכה המצרי שמופיע באופן מפורט בסצנות 7 ו-8 ב-התעוררות הנפש. עלינו לזכור שמה שהנפש של קפזיוס חוותה בזמן הגלגול המצרי שלו, יוצר את הבסיס לגורלו בגלגולים מאוחרים יותר ולנפשו של היום. לכן קפזיוס הפך להיסטוריון, עסוק בחייו המקצועיים בייחוד עם מה שנובע לאורך תקופות עוקבות מהאופי המשתנה של עמים, תרבויות ואינדיבידואלים.

אך יום אחד, קפזיוס נתקל בספרות אודות הפילוסופיה של הקל Haeckel. עד אז הוא לא כל כך שם לב לרעיונות אלה, אבל כעת הוא קרא מאמרים שונים על השקפת העולם האטומיסטית של הקל. זאת הייתה הסיבה למצוקה הנפשית שלו; נפל עליו הלך נפש מיוחד כאשר הוא פגש בפילוסופיה האטומיסטית הזו יחסית מאוחר בחייו. ההיגיון שלו אמר לו: איננו יכולים להתייחס נכון לתופעות הטבע אם ההסברים שלנו אינם מביאים בחשבון אטומים על פי השקפה מכניסטית של היקום. במילים אחרות, קפזיוס התחיל לזהות יותר ויותר מה היא, במובן מסוים, האמת החד-צדדית שבתפיסה האטומיסטית, המכניסטית של הטבע. הוא לא היה שייך לאותם האנשים שנלחמים בפנאטיות נגד רעיונות חדשים, כי הוא נתן אמון באינטליגנציה שלו, שאמרה לו שרעיונות אלה הכרחיים כדי להסביר את תופעות הטבע סביבו. אך הדבר הטריד אותו. הוא אמר לעצמו: "התפיסה הזו לגבי הטבע כל כך קודרת, כל כך לא מספקת עבור נפש האדם. היא כל כך לא תומכת בשום רעיון שהאדם היה רוצה לפתח לגבי הרוח והישויות הרוחיות או לגבי נפש האדם!"

וכך ייסר אותו הספק; לכן הוא יצא – כמעט באופן אינסטינקטיבי, הייתי אומר – לטיול שהוא נהג לצאת אליו לעתים קרובות כאשר ליבו היה כבד, אל הקוֹטֶג' הקטן של הזוג באלדה. כשהוא היה מדבר עם האנשים החמים האלה על הדברים שהטרידו אותו, הוא זכה הרבה פעמים להתרוממות נפש אמיתית, ומה שפליציה באלדה נתנה לו דרך האגדות הנפלאות שלה העניק לו רעננות חדשה. כך שהוא הלך לשם. מאחר שהגברת פליציה הייתה עסוקה בבית כשהוא הגיע, הוא פגש קודם את חברו הטוב פליקס, שהוא חיבב מאד. קפזיוס שיתף את פליקס במצוקות שלו, ותאר את הספקות שהופיעו בנפשו כשהוא למד את הפילוסופיה של הקל ואת התורה האטומיסטית. הוא הסביר עד כמה נראה לו הגיוני ליישם אותה בקשר לתופעות הטבע, אך מצד שני, עד כמה שוממה, עקרה ומייאשת היא תפיסה כזו של היקום. במצוקתו, קפזיוס פחות או יותר ביקש מחברו האבהי שיביא לו מזור למצב הנפשי בו הוא נקלע.

פליקס הינו דמות שונה לגמרי מקפזיוס. הוא הולך בדרך מיוחדת משלו. הוא מיד דחה את כל הרעיונות והתורות של הקל, והסביר את המצב האמיתי של הדברים. הוא אמר: "בוודאי שחייבים להיות אטומים; נכון לדבר עליהם. אך עלינו להבין שכדי לבנות איכשהו את היקום, האטומים חייבים להסתדר בשכבות ולהתארגן כך שהיחסים ביניהם יהיו בתאום מבחינת המידות והמספרים; האטומים של חומר אחד יוצרים יחידה של ארבע, של חומר אחר יוצרים יחידה של שלוש, ושל חומר אחר יחידה של אחת או שתים; כך נוצרים החומרים של הארץ."

לקפזיוס, שהייתה לו הבנה טובה בהיסטוריה, נראה שהתורה הזו היא פיתגוראית במידה מסוימת. הוא חש שעיקרון פיתגוראי השתלט על חשיבתו של פליקס, אשר טען שאין לנו מה לעשות לגבי האטומים עצמם, אך שבתוך האטומים נמצאת החוכמה של המידה ושל המספר. הטיעונים נעשו יותר ויותר מסובכים, עם יחסים מספריים יותר ויותר מסובכים, שבהם – על פי פליקס – מתגלה חוכמה קוסמית כעיקרון רוחי בצרופים בין האטומים. המבנים שאבא פליקס בנה בעבור קפזיוס נעשו יותר ויותר מסובכים, וקפזיוס הרגיש שמתגבר עליו הלך נפש מיוחד. נוכל לתאר אותו אם נאמר שכדי שקפזיוס יפענח את הדברים המסובכים הללו, היה עליו לאמץ כל עצב בגופו עד כדי כך שבקושי השתלט על הדחף לפהק ולשקוע במעין מצב של חלום, למרות עניינו הרב בנושא.

אך לפני שהפרופסור שקע לגמרי בחלום, הגברת באלדה הצטרפה אליהם והקשיבה זמן מה להרצאה הזאת על מספרים ומבנים. היא ישבה שם בסבלנות, אך היה לה הרגל מיוחד. כשהטריד אותה משהו לא לגמרי נעים או מהנה, והיה עליה להתגבר על השעמום שלה, היא הייתה משלבת את כפות ידיה ומסובבת את האגודלים אחד סביב השני; כל פעם שעשתה זאת, הצליחה לבלוע את הפיהוקים שלה. וכעת, לאחר שכבר סובבה את אגודליה זמן מה, הייתה הפסקה בדברי בעלה. היא יכלה סוף סוף לעורר את קפזיוס בעזרת סיפור מרענן, וכך פליציה סיפרה לידידה הטוב את הסיפור הבא:

היו היה פעם מבצר גדול באזור מבודד מאד. במבצר חיו אנשים רבים, מכל הגילאים; היה ביניהם קשר משפחתי כזה או אחר, והם היו שייכים כולם לאותה המשפחה. הם חיו בקהילה עצמאית, אבל היו מבודדים משאר העולם. לא היו סביבם אנשים אחרים או ישובים אחרים, ועם הזמן מצב זה התחיל להפריע לרבים מהם. כתוצאה מכך, כמה מהם התחילו לראות חזיונות, ועל פי האופן בו הם הופיעו, נראה שהחזיונות הללו מבוססים על מציאות.

פליציה סיפרה שרבים מהאנשים האלה ראו את אותו החיזיון. בהתחלה, הם ראו דמות אור עוצמתית, שכאילו ירדה מתוך העננים. הייתה זו דמות של אור שהביאה חום איתה כשהיא ירדה ושקעה אל תוך הלבבות והנפשות של האנשים במבצר. הייתה באמת תחושה – כך סיפרה פליציה – שמשהו מלא הדר ירד ממרומי השמיים בדמות זו של אור.

אך במהרה, המשיכה פליציה, אלה שראו את החיזיון של האור ראו עוד משהו. הם ראו איך מכל הצדדים, מכל מקום סביב ההר, הגיחו כל מיני דמויות בצבע שחור, חום ואפור-פלדה, כאילו זוחלים מתוך האדמה. בעוד שהייתה דמות אחת ויחידה של אור שירדה מלמעלה, היו דמויות אחרות רבות, רבות מאד, סביב המבצר. בעוד שהדמות של האור נכנסה ללבבות ולנפשות של האנשים, היצורים האחרים האלה – אפשר לקרוא להם ישויות אלמנטריות – היו כאילו צרים על המבצר.

במשך הרבה זמן, האנשים שמספרם היה גדול למדי, חיו בין הדמות מלמעלה והדמויות שצרו על המבצר מבחוץ. אך יום אחד, קרה שהדמות מלמעלה ירדה עוד יותר נמוך מאשר קודם, וגם היצורים התקרבו עוד יותר אל המבצר. תחושה לא נעימה אחזה בבעלי החזיונות שבמבצר – עלינו לזכור שפליציה מספרת אגדה – והם, ביחד עם שאר אנשי המבצר, נפלו במעין מצב של חלום. הדמות מלמעלה התפצלה לענני אור מופרדים, אך היצורים תפסו אותם והחשיכו אותם, כך שעם הזמן אנשי המבצר נשארו במצב של חלום. אורך החיים הארציים של האנשים גדל לכמה מאות שנים, וכאשר הם חזרו לעצמם, הם גילו שכעת הם מחולקים לקהילות קטנות מפוזרות באזורים שונים של הארץ. הם חיו במבצרים קטנים, שהיו הֶעְתֵּקים של המבצר הגדול המקורי בו הם גרו מאות שנים קודם לכן. והיה ברור שמה שהם חוו במבצר העתיק כעת נוכח בהם ככוחות נפש, כעושר נפשי וכבריאות נפשית. במבצרים הקטנים הללו הם יכלו כעת לבצע באומץ כל מיני פעילויות, כמו עבודת אדמה, גידול בקר וכדומה.

הם הפכו לאנשים מוכשרים, חרוצים, חקלאיים טובים, בריאים בגוף ובנפש.

כשהגברת פליציה סיימה את סיפורה, פרופסור קפזיוס שוב הרגיש כמו שהוא הרגיש כרגיל, שמח וטוב לב. אך אבא פליקס חש צורך לספק הסבר לסיפור, כי זאת הייתה הפעם הראשונה שפליציה סיפרה את הסיפור המסוים הזה. "אתה מבין," פתח פליקס, "הדמות שירדה מלמעלה מהעננים היא הכוח הלוציפרי, והדמויות שבאו מבחוץ הם הישויות האהרימניות…," וכך הלאה. ההסברים של פליקס נהיו יותר ויותר מסובכים. בהתחלה, גברת פליציה הקשיבה, עם הידיים משולבות ומסובבת את אגודליה, אך לבסוף אמרה: "נו טוב, אני צריכה לחזור למטבח. אנחנו אוכלים לביבות תפוחי אדמה לארוחת הערב ואני לא רוצה שיצאו רכות מדי." וכך היא חמקה מן החדר.

קפזיוס שקע במצב רוח כה כבד בגלל ההסברים של פליקס, עד שהוא כבר לא היה מסוגל להקשיב, ולמרות שהוא באמת אהב מאד את אבא פליקס, הוא כבר לא הצליח לשמוע את הסבריו.

אני צריך להוסיף שמה שסיפרתי לכם עכשיו קרה לקפזיוס בתקופה בה הוא כבר נפגש עם בנדיקטוס והפך למה שניתן לכנות התלמיד שלו. הוא שמע את בנדיקטוס מדבר הרבה פעמים על האלמנטים הלוציפריים והאהרימניים, אבל למרות שקפזיוס היה אדם מאד אינטליגנטי, הוא מעולם לא הצליח להבין את הדברים האלה של בנדיקטוס. נראה לו שמשהו חסר; הוא לא היה מסוגל אפילו להתחיל להבין אותם. כך שהפעם, כשהוא עזב את ביתם של הזוג באלדה, הוא שיחזר בראשו שוב ושוב את הסיפור על המבצר ששכפל את עצמו. כמעט כל יום הוא הרהר בסיפור. כשהוא הגיע לבנדיקטוס מאוחר יותר, בנדיקטוס שם לב שמשהו התרחש בקפזיוס. קפזיוס עצמו היה מודע לכך שכל פעם שהוא נזכר בסיפור של המבצר, נפשו התעוררה בו בצורה מיוחדת. נראה כאילו הסיפור פעל על ישותו הפנימית וחיזק אותה. כתוצאה מכך הוא כל הזמן שינן לעצמו את הסיפור – כאילו במדיטציה. עכשיו הוא בא לבנדיקטוס, שחש שכוחות הנפש של קפזיוס התחזקו.

לכן, בנדיקטוס החל לדבר על הדברים האלה באופן מיוחד. בעוד שקודם היה לקפזיוס – אולי בגלל הידע המלומד הרחב שלו – יותר קשה לתפוס את כל הנושא, כעת הוא הבין את הכול מצוין. עם סיפורה של פליציה, שקע לתוך נפשו משהו כמו זרע, וזרע זה הניב פרי בכוחות הנפש שלו.

בנדיקטוס אמר את הדברים הבאים: בוא נתבונן בשלושה דברים שונים: קודם, נתבונן בחשיבה האנושית, במושגים של האדם, במחשבות שהאדם נושא עימו ומהרהר בהן כשהוא לבד עם עצמו כדי שיעזרו לו להבין את העולם. כל אחד מסוגל לחשוב ולנסות להסביר לעצמו דברים כשהוא לבד עם עצמו בבדידות מוחלטת. הוא אינו זקוק בשביל כך לאדם אחר. למעשה, הוא יכול לחשוב הכי טוב כשהוא מסתגר בחדרו ומנסה, עד כמה שהוא יכול, בהרהורים שקטים בינו לבין עצמו, להבין את העולם ואת תופעותיו.

ובכן, אמר בנדיקטוס, תמיד יקרה לאדם שאלמנט נפשי של רגש עולה לתוך מחשבותיו שהוא חושב בינו לבין עצמו, וכך תגיע לכל אדם חושב המשיכה המפתה של האלמנט הלוציפרי. אי אפשר שאדם יהרהר וישקע במחשבותיו ויתפלסף ויסביר לעצמו את כל מה שקיים בעולם מבלי שאימפולס זה יעלה מתוך רגישות הנפש כדחף לוציפרי בחשיבתו. מחשבה אותה קולט אדם אינדיבידואלי תמיד חדורה במידה רבה על ידי האלמנט הלוציפרי.

מקודם, כאשר בנדיקטוס דיבר על אלמנטים לוציפריים ואהרימניים, קפזיוס הבין מעט מאד, אבל כעת היה ברור לו שבמחשבות שהאדם יוצר בתוך עצמו חייבת לארוב המשיכה של הפיתוי הלוציפרי. עכשיו הוא הבין גם שבפעילות האנושית של החשיבה האינדיבידואלית תמיד ימצא לוציפר וו שבעזרתו הוא יכול לחטוף את האדם מהשביל המוביל קדימה באבולוציית העולם; ואז, מפני שהאדם מפריד את עצמו מהעולם עם סוג חשיבה זה, אפשר להביא אותו לאי הבודד אותו רוצה להקים לוציפר – הוא עצמו מופרד משאר הסדר הקוסמי. באי זה מתכוון לוציפר להעמיד את כל מה שמפריד את עצמו וחי קיום מבודד בינו לבין עצמו.

לאחר שבנדיקטוס הפנה את תשומת ליבו של קפזיוס לטבעה של החשיבה הפנימית, האינדיבידואלית, הנפרדת, הוא אמר: כעת בוא נתבונן במשהו אחר. תחשוב על מהי משמעות הכתיבה: גורם מדהים בציביליזציה האנושית. כשמסתכלים על אופי החשיבה, עלינו לתאר אותה כמשהו שחי באדם האינדיבידואלי. היא נגישה ללוציפר השואף להוציא מתוך העולם הפיזי את איכויות הנפש שלנו ולבודד אותן. אך החשיבה המתבודדת הזאת אינה נגישה לאהרימן, כי היא נתונה לחוקים הרגילים של העולם הפיזי – כלומר, היא נוצרת, ולאחר מכן חולפת. הכתיבה היא שונה. ניתן לרשום מחשבה ולחטוף אותה מתהליך ההרס; ניתן להפוך אותה לנצחית. כבר הזכרתי כמה פעמים שהמאמץ של אהרימן הוא לקחת לעצמו את מה שחי בחשיבת האדם בזמן שהיא בדרכה להרס, ולעגן אותה בעולם החושים הפיזי. זה מה שקורה כשאתה כותב משהו. המחשבות, שאחרת היו מתפזרות, הופכות לקבועות ונשמרות לכל הזמנים – וכך אהרימן מסוגל לפלוש לתרבות האנושית.

פרופסור קפזיוס אינו שייך לאותם רֵאַקְצְיוֹנֶרים שברצונם לאסור את הוראת הכתיבה בכיתות הנמוכות, אבל הוא הבין שעם כל הספרים וחומרי הקריאה השונים שאנשים צוברים סביבם, האימפולסים האהרימניים נכנסו לאבולוציה של התרבות האנושית. עכשיו הוא הצליח לזהות את הפיתוי הלוציפרי בחשיבה של האדם עם עצמו, ואת האלמנט האהרימני במה שכתוב או מודפס. היה לו ברור שבעולם הפיזי החיצוני, האבולוציה האנושית אינה יכולה להתקיים ללא פעולת הגומלין בין האלמנטים האהרימניים והלוציפריים בכל מקום ובכל דבר. הוא הבין שאפילו באבולוציה שנעה קדימה, הכתיבה הלכה וזכתה בחשיבות יותר ויותר גדולה (וכדי לזהות זאת, אנו לא זקוקים לראיה רוחית, אלא עלינו רק להתבונן בהתפתחויות שהתרחשו בכמה מאות שנים אחרונות). לכן אהרימן עולה בחשיבות כל הזמן. אהרימן זוכה ליותר ויותר כוח להשפיע. היום, כאשר המילה המודפסת קיבלה חשיבות כה גדולה – וזה היה לגמרי ברור לקפזיוס – בנינו מבצרים אהרימניים גדולים. עדיין אין נוהג כזה (מדע הרוח עדיין לא הביא את הדברים לנקודה בה ניתן לומר את האמת בצורה גלויה בציבור) שכאשר סטודנט הולך בדרכו לספריה, הוא יאמר: "עלי להסתגר בביתו של אהרימן וללמוד למבחן במקצוע זה או אחר!" אבל זאת האמת. ספריות, גדולות וקטנות, מהוות מבצרים של אהרימן, המצודות שמתוכן הוא יכול לשלוט בהתפתחות האנושית בצורה העוצמתית ביותר. עלינו לעמוד באומץ בפני העובדות הללו.

ואז בנדיקטוס הסביר עוד משהו לקפזיוס. מצד אחד, הוא אמר, יש את המחשבות של האינדיבידואל, מצד שני, הדברים הכתובים ששייכים לאהרימן – אבל ביניהם יש משהו במרכז. בכל מה ששייך ללוציפר ישנו שלם אחד; בני האדם שואפים לאחדות כאשר הם רוצים להסביר לעצמם בחשיבה את העולם. אך במה שכתוב, יש לנו משהו אטומיסטי. עכשיו בנדיקטוס גילה משהו שקפזיוס היה יכול להבין מצוין, כי סיפורה של הגברת פליציה כל כך העיר והחייה את ראשו ואת ליבו.

בין השתיים האלה, החשיבה המתבודדת והכתיבה, יש את המילה. כאן איננו יכולים להיות לבד כמו בחשיבה שלנו, כי דרך המילה המדוברת אנו חיים בקהילה של אנשים. לחשיבה של האדם עם עצמו יש את המטרה שלה, והאדם אינו זקוק למילים כשהוא רוצה להיות לבד. אבל לדיבור יש את המטרה ואת החשיבות שלו בקהילה של אנשים אחרים. המילה נובעת מתוך כך שהאינדיבידואל היחיד נמצא עם עצמו, והיא מתגלית בחברה של אחרים. המילה המדוברת היא המחשבה שמתגלמת, אך בו זמנית, עבור המישור הפיזי, היא שונה לחלוטין מהמחשבה. אין צורך שנשתמש בהיבטים של ראייה רוחית שאותם הזכרתי בהרצאות שונות; ההיסטוריה החיצונית מראה לנו – ובתוקף היותו היסטוריון, קפזיוס הבין זאת היטב – שלמילים או לדיבור היה בוודאי קשר שונה מאד עם האנושות של פעם מהקשר שיש להן היום.

ככל שחוזרים לעבר הרחוק יותר, מגיעים למעשה – כפי שמראה זאת החקירה האוקולטית – לשפה האחת המקורית המדוברת בכל העולם. גם עכשיו, כשמתבוננים בעברית הקדומה – מבחינה זו השפה העברית היא לגמרי מיוחדת במינה – מגלים כמה שונות המילים מהמילים בשפות שלנו במערב אירופה. המילים בעברית הרבה פחות רגילות וקונבנציונליות; יש להן נפש, כך שניתן לקלוט בהן את משמעותן. הן עצמן מוציאות ומביעות את משמעותן הפנימית, המהותית. ככל שהולכים לאחור בהיסטוריה, ניתן למצוא יותר שפות כאלה, שדומות לשפה האחת המקורית. מגדל בבל האגדי הוא סמל לעובדה שפעם באמת הייתה שפה אנושית אחת קדמונית; היא התפרקה לשפות של העמים והשבטים השונים. העובדה שהשפה האחת המשותפת התפרקה לקבוצות רבות של שפות מצביעה על כך שהמילה המדוברת הלכה כבר חצי דרך לכיוון הבדידות של החשיבה. אדם אינדיבידואלי אינו מדבר שפה משלו, כי אז הדיבור היה מאבד את משמעותו, אבל ניתן למצוא כיום שפה משותפת רק בקרב קבוצות של אנשים. כך שהמילה המדוברת הפכה להיות משהו באמצע בין חשיבת האדם עם עצמו והשפה הקדמונית. בשפה המקורית המשותפת היה אפשר להבין מילה באמצעות איכות הצליל שלה; לא היה צורך לנסות לגלות משהו נוסף לגבי משמעותה, מפני שכל מילה חשפה את הנפש שלה. מאוחר יותר, השפה האחת הפכה לשפות רבות. כפי שידוע לנו, כל דבר שקשור בהפרדה משרת את לוציפר; לכן, כאשר בני האדם יצרו את השפות השונות שלהם, הם פתחו את הדלת לעיקרון שגורם למחלוקת. הם מצאו את דרכם לזרם שמאפשר ללוציפר להסיט את בני האדם מההתקדמות הנורמלית של העולם, שהייתה מתוכננת לפני הופעתו; כעת לוציפר יכול להרחיק אותם לאי המבודד שלו ולהפריד אותם מהמהלך הפרוגרסיבי של האבולוציה האנושית.

על כן, אלמנט הדיבור, המילה, מוצא את עצמו במצב ביניים. אילו היה נשאר כפי שתוכנן במקור, ללא התערבותו של לוציפר, הוא היה שייך לעמדה מרכזית אלוהית, חופשיה מהשפעתו של לוציפר ושל אהרימן; ואז, בהתאם להתקדמות סדר העולם האלוהי, האנושות הייתה מפליגה על זרם שונה. אך השפה הושפעה מצד אחד על ידי לוציפר. בעוד שמחשבה שהאדם חושב בינו לבין עצמו הינה לגמרי הקורבן של הכוחות הלוציפריים, המילה עצמה נתונה להשפעתו רק במידה מסוימת.

מצד שני, גם הכתיבה משפיעה על השפה. ככל שהאנושות מתקדמת, יש יותר משמעות להשפעת המילה המודפסת על השפה המדוברת. הדבר בא לידי ביטוי כאשר נעלמים בהדרגה ניבים עממיים שאין להם כל קשר עם כתיבה. במקומם מופיע סוג דיבור אלגנטי יותר, ואף קוראים לו "דיבור ספרותי." השם מצביע על ההשפעה של הכתיבה על הדיבור, ואפשר עדיין לראות איך הדבר קורה במקומות רבים. לעתים קרובות אני נזכר באופן שזה קרה לי ולחבריי בבית הספר. באוסטריה, שבה מתערבבים ניבים כל כך רבים, בית הספר התעקש על כך שהילדים ילמדו את "הדיבור הספרותי," שרוב הילדים מעולם לא השתמשו בו. היתה לכך תוצאה מיוחדת; אני יכול לדבר על כך בכנות, מפני שאני עצמי נחשפתי לשפה ספרותית זו במשך תקופה ארוכה בחיי, והצלחתי להיפטר ממנה רק בעזרת מאמצים גדולים ביותר. גם עכשיו היא לפעמים משפיעה על הדיבור שלי. השפה הספרותית מוזרה בכך שאת כל התנועות הארוכות מבטאים כאילו הן קצרות, והפוך, בעוד שבניב, השפה שנולדה מתוך המילה המדוברת, מבטאים אותן נכון. כשאתה מתכוון לשמש למעלה בשמיים, Sonne, הניב אומר d'Sunn. אבל מישהו שהלך לבית ספר אוסטרי מתפתה לומר die Soone. הניב אומר der Sun כשמתכוונים לSohn (בן), בעוד ששפת בית הספר אומרת der Sonn.

EnglishGermanDialectLiterary Speech
Sun שמשSonne (תנועה קצרה)Sunn (קצר)Soone (ארוך)
Son בןSohn (תנועה ארוכה)Sun (ארוך)Sonn (קצר)
    

זאת דוגמא קיצונית מן העבר, כמובן, אבל היא ממחישה את הכוונה שלי.

אתם רואים כיצד הכתיבה פועלת בחזרה על השפה המדוברת; בדרך כלל היא משפיעה עליה. אם בוחנים את האופן בו מתפתחים הדברים, מגלים שהשפה כבר איבדה את מה שצומח מתוך הארץ והאדמה, את מה שהכי מלא בחיוּת, הכי אורגני; אנשים מדברים יותר ויותר שפה של ספרים. האלמנט האהרימני בכתיבה הוא זה שמשפיע ללא הרף על המילה המדוברת מהצד השני. אך מי שרוצה לעבור התפתחות נורמלית יראה בקלות מתוך שלושת הדברים שבנדיקטוס הביא כדוגמא לקפזיוס, כמה יהיה זה חסר היגיון וטעם שנרצה להרחיק את אהרימן ואת לוציפר מתוך האבולוציה האנושית.

נבחן את שלושת הפעילויות הללו: חשיבה עם עצמנו, המילה המדוברת, וכתיבה. אפילו כשהוא מכיר לחלוטין בעובדה של השפעתו של לוציפר על החשיבה ושל השפעתו של אהרימן על הכתיבה, אף אדם הגיוני לא ירצה לסלק את לוציפר מהמקום בו הוא פועל, כי משמעות הדבר יהיה לאסור על האדם לחשוב עם עצמו. לכל הדעות, עבור אנשים מסוימים זה יכול להיות סידור נוח ביותר, אבל הסיכויים הם שאף אחד לא היה מוכן להציע זאת בגלוי. כשם שהמטען החיובי והשלילי מצביע על קוטביות בטבע הפיזי החיצוני, כך גם אנחנו נצטרך להסכים שהאלמנטים המנוגדים האהרימניים והלוציפריים חייבים להתקיים גם כן. הם שני קטבים, שלא יכולנו לחיות בלעדיהם, אבל יש להביא אותם לקשר נכון לגבי המידה והמספר. אז האדם יכול לנוע ביניהם באזור האמצע דרך המילה המדוברת – כי המילה נועדה להיות הכלי לחוכמה ולהבנה, המכשיר של המחשבות והתמונות המנטליות. האדם יכול לומר: עלי להתאמן להשתמש במילים כך שדרכן אאפשר לכל מה שמלא ברצון-עצמי וכל מה שאישי לעבור תיקון. עלי לקחת לתוך נפשי את החוכמה שהעידנים הקדומים גילו מתוך המילה. עלי לשים לב לא רק לדעתי האישית, לא רק למה שאני מאמין או יכול לזהות נכון דרך היכולות שלי, אלא עלי לכבד את מה שהגיע אלינו מהתרבויות השונות, דרך המאמצים והחוכמה של הגזעים השונים באבולוציה האנושית." משמעות הדבר יהיה להביא את לוציפר לקשר נכון עם המילה. לא ניפטר מהחשיבה האינדיבידואלית, אלא מתוך ההבנה שהמילה המדוברת שייכת לקהילה, נוכל לנסות להתחקות אחריה דרך תקופות זמן ארוכות. ככל שנעשה זאת, נאפשר ללוציפר להפעיל את השפעתו הנכונה. ואז, במקום שרק ניכנע לסמכות של המילה, אנו נגן על משימתה, שהיא להעביר חוכמה ארצית מתקופת תרבות אחת לשנייה.

מצד שני, אם אדם מבין את העניין במלואו, עליו להתחייב לא להיכנע לעיקרון הסמכותי הנוקשה ששייך לכתיבה – בין אם היא קדושה ביותר מבחינת התוכן שלה או לגמרי חילונית – כי אחרת הוא ייפול קורבן לאהרימן. ברור שעבור העולם החומרי החיצוני יש צורך בכתיבה, והכתיבה היא זו שאהרימן משתמש בה כדי להסיט את החשיבה מדרכה להרס; זוהי משימתו. הוא רוצה למנוע מהחשיבה להמשיך בדרכה לתוך זרם המוות: הכתיבה היא האמצעי הטוב ביותר לשמור את המחשבות במישור הפיזי. לכן, במודעות מלאה, עלינו להתמודד עם העובדה שהכתיבה, שנושאת בתוכה את האלמנט האהרימני, לא תצא וידה על העליונה באנושות. דרך הערנות שלנו עלינו לשמור את המילה במקום אמצעי, כדי שבצידה השמאלי ובצידה הימני – גם בחשיבה וגם בכתיבה שלנו – שני ההפכים הקוטביים, לוציפר ואהרימן, יעבדו ביחד בו זמנית. זה המקום בו עלינו לעמוד, וזה יהיה המקום הנכון, אם ברור לנו גם בשכל וגם בלב שתמיד חייבת להיות קוטביות.

קפזיוס אחז בכל מה ששמע, בעזרת כוחות הנפש שלו שאותם חיזקה פליציה. הגישה שלו למה שבנדיקטוס הסביר הייתה עכשיו שונה לחלוטין מאשר בעת ההסברים הקודמים שקיבל מבנדיקטוס לגבי האלמנטים הלוציפריים והאהרימניים.

האגדות הזורמות מתוך עולם הרוח הזינו יותר ויותר את כוחות הנפש שלו, כך שקפזיוס עצמו קלט עד כמה התחזקו בתוכו יכולות הנפש שלו. בסצנה 13 ב-התעוררות הנפש רואים זאת; כוח נפש הקיים בתוך קפזיוס ומקבל את השם פיליה מופיעה בפניו כישות מוחשית עבור איברי הרוח, ולא רק כאלמנט מופשט בנפשו. ככל שפיליה קמה יותר לחיים בנפשו כישות אמיתית, קפזיוס מבין יותר טוב את מה שבנדיקטוס מצפה ממנו. כשהוא שמע בפעם הראשונה את הסיפור המחייה על המבצר ששכפל את עצמו והפך למספר גדול של מבנים כאלה, זה לא השפיע עליו בהתחלה. למעשה, הוא כמעט נרדם. ואז, כשאבא פליקס דיבר על האטומים, הוא באמת כבר כמעט ישן. אבל עכשיו, כשנפשו התבגרה כל כך, קפזיוס זיהה את השלישיה הטבועה בכל זרם באבולוציה של העולם: מצד אחד החשיבה הלוציפרית של האדם עם עצמו, מצד שני, הכתיבה האהרימנית, ומצד שלישי, המצב האמצעי, האלוהי הטהור. כעת הוא הבין את המספר שלוש כגורם משמעותי ביותר בהתפתחות התרבותית במישור הפיזי; הוא שיער שאת המספר שלוש הזה ניתן למצוא בכל מקום. קפזיוס ראה את חוק המספר שונה מאשר קודם; עכשיו, הודות להתעוררותה של פיליה בתוכו, הוא קלט את טבעו של המספר באבולוציה של העולם. עכשיו גם טבעה של המידה נעשה ברור לו; בכל שלישיה יש שני קטבים, שיש להביא אותם באיזון הרמוני אחד עם השני. בכך, קפזיוס זיהה חוק קוסמי רב-עוצמה וידע שהוא בוודאי קיים, באופן זה או אחר, לא רק במישור הפיזי אלא גם בעולמות העליונים. עלינו לפתח נושא זה מאוחר יותר בעזרת תיאורים מדויקים יותר של העולם הרוחי האלוהי. קפזיוס שיער שהוא חדר לחוק הפועל בעולם הפיזי כאילו מוסתר מאחורי צעיף, ושבכך שקלט אותו, יש לו משהו שאיתו יוכל לחצות את הסף. אם הוא יחצה את הסף וייכנס לעולם הרוחי, אז עליו יהיה להשאיר מאחור כל דבר שניזון בחוויה פיזית בלבד.

מספר ומידה – הוא למד להרגיש מה הם, להרגיש אותם באופן עמוק, וכעת הוא הבין את בנדיקטוס, שהזכיר דברים אחרים, בהתחלה דברים פשוטים, כדי להבהיר את העיקרון במלואו. "אותה החוקיות של השלישיה, של הקוטביות או הניגודיות בשלישיה, של איזון הרמוני," אמר בנדיקטוס לקפזיוס," קיימת גם בתחומים אחרים בחיינו. נתבונן בחשיבה, בתמונות המנטליות, או ברעיונות, מנקודת מבט נוספת. קודם כול, יש לך תמונות מנטליות; אתה מנסה לפתור לעצמך את התשובות לסודות היקום. שנית, ישנה הקליטה החושית הטהורה; למשל, בהקשבה. ישנם אנשים שנוטים להרהר בכל דבר באופן אינטרוספקטיבי. אחרים לא אוהבים לחשוב, אלא יקשיבו, יקבלו את הכול דרך הקשבה, ויקבלו את הכול אם הוא בא מסמכות, אפילו אם זו הסמכות של תופעות טבעיות, מפני שקיימת כמובן דּוֹגְמָה של התנסות חיצונית, כשמישהו מוכן לתת להתרחשויות השטחיות שבטבע להכתיב לו את דרכו."

בנדיקטוס גם הראה לקפזיוס שבחשיבה של האדם עם עצמו נמצאת המשיכה הלוציפרית, בעוד שבהקשבה, או בכל סוג אחר של קליטה חושית, נמצא האלמנט האהרימני. אך ניתן להישאר בדרך האמצע, ולנוע בין השניים, כביכול. אין צורך לעצור ולהישאר עם החשיבה האינטרוספקטיבית, המופשטת שבה אנו מסתגרים בתוך הנפש שלנו כמו נזירים, ואין צורך להתמסר לגמרי לראייה או לשמיעה של הדברים שעינינו ואוזנינו קולטות. אנו יכולים לעשות יותר מזה. אנו יכולים לחזק פנימית כל דבר שאנו חושבים עד שהמחשבה מופיעה בפנינו כמשהו חי; אנו יכולים לצלול לתוכה באופן אקטיבי באותה המידה כמו במקרה של משהו שאנו שומעים או רואים בחוץ. אז המחשבה שלנו הופכת לממשית ומוחשית כמו הדברים שאנו שומעים או רואים. זוהי הדרך האמצעית.

בחשיבה מסוג ההרהורים הפנימיים, לוציפר מתקיף את האדם. בהקשבה, או כקליטה חושית או כקבלה של הסמכות של אחרים, נוכח האלמנט האהרימני. כאשר אנו מחזקים ומעוררים את פנים הנפש שלנו כך שאנו יכולים לשמוע או לראות את מחשבותינו בזמן שאנו חושבים, אז אנו מגיעים למדיטציה. המדיטציה היא דרך האמצע. היא איננה חשיבה, והיא איננה קליטה חושית. היא חשיבה חיה בנפש בדיוק כמו הקליטה החושית, והיא קליטה של משהו שלא נמצא מחוץ לאדם. היא קליטה של המחשבות. בין האלמנט הלוציפרי של חשיבה והאלמנט האהרימני של תפיסה חושית, החיים של הנפש במדיטציה זורמים בתוך אלמנט רוחי-אלוהי שרק הוא נושא בתוכו את ההתקדמות הנכונה של אירועי העולם. האדם שנמצא במדיטציה, שחי במחשבותיו באופן כזה שהן הופכות לחיות בתוכו בדיוק כמו הקליטות של העולם החיצוני, חי בזרם האלוהי הבלתי פוסק הזה. לימינו נמצאות המחשבות הרגילות, לשמאלו האלמנט האהרימני, ההקשבה הרגילה; הוא לא מסתגר לא מפני המחשבות ולא מפני ההקשבה, אלא מבין שהוא חי בשלישיה, כי החיים נשלטים ונשמרים בסדר על ידי המספר. הוא מבין גם שבין הקוטביות הזו, אנטיתזה זו של שני האלמנטים, המדיטציה זורמת כמו נהר. הוא מבין שבמידה נכונה על פי החוק יש לאזן את האלמנטים הלוציפריים והאהרימניים במדיטציה.

בכל תחום-חיים האדם יכול ללמוד את העיקרון הקוסמי הזה של מספר ומידה שאותו למד קפזיוס לאחר שנפשו עברה הכנה דרך ההדרכה של בנדיקטוס. נפש שרוצה להכין עצמה לידע של העולם הרוחי מתחילה בהדרגה לחפש בכל מקום בעולם, בכל נקודה שניתן להגיע אליה, אחרי ההבנה של המספר, ובמיוחד של המספר 3; אז היא מתחילה לראות את הניגודים הקוטביים המתגלים בכל הדברים ואת הצורך בכך שניגודים אלה יאזנו אחד את השני. מצב האמצע אינו יכול להיות סתם זרימה קדימה, אלא עלינו למצוא את עצמנו בתוך הזרם שמכוון את הראייה הפנימית שלנו שמאלה וימינה, בעוד שאנו מנווטים את הסירה שלנו – הדבר השלישי, האמצעי – באופן בטוח בין הקוטביות השמאלית לקוטביות הימנית.

מתוך הכרה בכך, קפזיוס למד בעזרת בנדיקטוס כיצד לנווט בצורה הנכונה למעלה לתוך עולם הרוח וכיצד לחצות את סף עולם הרוח. ואת זה יצטרך ללמוד כל אדם שרוצה למצוא את דרכו למדע הרוח; אז הוא יגיע באמת להבנה של הידע האמיתי של העולמות העליונים.

———————————————————————————————

  1. 4 מחזות המיסתורין יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה:  שער ההתקדשות * מבחן הנפש * שומר הסף * התעוררות הנפש
  2. ראו גם שלוש הרצאות אודות מחזות המיסתורין הראשונות בלקט זה – מאת רודולף שטיינר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *