סודות הסף – 02

סודות הסף

רודולף שטיינר

8 ההרצאות שניתנו במינכן – 24-31.8.1913

GA 147

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

תודה לעמוס בן אהרון על הרשות להשתמש בתרגומיו מתוך מחזות המיסתורין.[1]

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה מספר 2  25.8.1913

החיים לאחר המוות, כפי שהם מוצגים בהתעוררות הנפש. תודעה מבוססת על ראייה רוחית בין העולם החושי והעולם העל-חושי. הפעילות של אהרימן ולוציפר. מהו הרוע? הסכנות שבחציית הסף.

 

ראיתם שחוויות הנפש של הדמויות המופיעות ב-התעוררות הנפש מתרחשות בגבול בין עולם החושים הפיזי לבין עולמות הרוח העל-חושיים. יש משמעות עצומה מבחינת מדע הרוח שנתפוס את אזור הגבול הזה בראיה הפנימית שלנו, מפני שזה טבעי שבהתחלה כל דבר בעולם העל-חושי שנפש האדם יכולה לחוות הינו שטח בלתי מוכר מנקודת המבט של היכולות וחוויות הנפש שלנו בעולם הפיזי של החושים.

כאשר אדם הכיר את עולם הרוח באמצעות השיטות השונות שלמדנו, כלומר, כאשר הנפש למדה להתבונן, לחקור ולקלוט מחוץ לגוף הפיזי, אז הקיום והקליטה בעולם הרוח דורשים שהנפש תפתח יכולות מיוחדות, כוחות מיוחדים. כשבמהלך קיומה הארצי הנפש שואפת לתודעה המבוססת על ראייה רוחית, בין אם האדם הוא כבר רואה רוחי ובין אם הוא שואף לכך, כמובן שעליה להיות מסוגלת להישאר מחוץ לגוף בעולם הרוח, ואחר כך לחזור שוב לגוף הפיזי, ולחיות כאדם ארצי אנושי, אדם בעל חושים נורמליים בעולם החושים.

לכן נוכל לומר שכאשר הנפש מגיעה לראייה רוחית, עליה להיות מסוגלת לנוע בעולם הרוח על פי חוקיו, ועליה להיות שוב ושוב מסוגלת לחצות את הסף בחזרה אל תוך העולם הפיזי החושי, ולהתנהג כאן נכון ובהיגיון בריא, אם נשתמש במילים פשוטות. מאחר שהיכולות של הנפש שמתאימות לעולם הרוח שונות, חייבות להיות שונות מאלה שהנפש משתמשת בהן בשביל החושים הפיזיים ושאר הגוף הפיזי, הנפש חייבת בהחלט לרכוש יכולת לנוע, ניידות, אם ברצונה להשיג ראייה רוחית. אז היא יכולה לקלוט ולהפנים את עולם הרוח באמצעות היכולות הנדרשות לכך, ולאחר מכן לחצות את הסף בחזרה, וכעת לחוות את עולם החושים בעזרת היכולות הנדרשות כאן. רכישת היכולת הזו להסתגלות, לטרנספורמציה, אף פעם אינה קלה. אך כדי להעריך נכון את ההבדלים בין עולם החושים הפיזי ועולם הרוח, עלינו לשאת באופן ברור מול עיני רוחנו בדיוק את אותו אזור של גבול בין שני העולמות, ואת הסף אותו הנפש חייבת לחצות כאשר היא רוצה לעזוב עולם אחד ולהיכנס לעולם השני. נראה במהלך הרצאות אלה את הנזק שיכול להיגרם לנפש באופנים שונים ורבים אם היא מביאה את ההרגלים של עולם אחד לתוך העולם השני, כאשר יש לחצות את הסף – בין אם לכיוון זה או לכיוון השני.

ההתנהלות שלנו כשאנו חוצים את הסף הזה נעשית קשה במיוחד בגלל נוכחותן של אותן הישויות בסדר העולם שממלאות תפקיד מסוים באירועים המוצגים ב-התעוררות הנפש ובשאר המחזות: הישויות הלוציפריות והאהרימניות. אכן, כדי להשיג את היחס הנכון לגבי המעבר שדיברנו עליו בין שני העולמות, הכרחי שנדע כיצד להתנהג נכון כלפי שני סוגי הישויות, הישויות הלוציפריות והישויות האהרימניות. יהיה זה כמובן נוח מאד – וזהו הפתרון שנפשות רבות בוחרות בו, לפחות באופן תיאורטי – לומר: "כן, נראה שאהרימן באמת טיפוס מסוכן. אם יש לו כזו השפעה על העולם ועל העניינים של בני האדם, הדבר הפשוט ביותר הוא לגרש מנפש האדם את כל האימפולסים שבאים ממנו." אולי נראה שזה הפתרון הנוח ביותר, אבל מבחינת עולם הרוח, יהיה זה דבר חכם בדיוק כאילו שמישהו, כדי להחזיר את האיזון לכפות המאזניים, יסלק את מה שמכביד על הכף הנמוכה. ישויות אלה שאנו מכנים אהרימן ולוציפר נמצאות ממש כאן בעולם, יש להן תפקיד בסדר האוניברסלי, ואי אפשר פשוט להרחיק אותן. חוץ מזה, אין זו שאלה של לחסל אותן, אלא – כמו במקרה של המשקולות בשני צדי המאזניים – הכוחות האהרימניים והלוציפריים חייבים לאזן אחד את השני בהשפעתם על בני האדם ועל ישויות אחרות. אנו לא מביאים לפעולה נכונה של אף אחד מהכוחות השונים על ידי כך שנסלק אותו, אלא על ידי כך שאנו מעמידים את עצמנו ביחס הנכון כלפיו. ההתייחסות שלנו כלפי הישויות הלוציפריות והאהרימניות הללו אינה נכונה אם אנחנו פשוט אומרים שהן רעות ומזיקות. למרות שכוחות אלה מורדים במובן מסוים בסדר הכללי של היקום – סדר שנקבע עוד לפני שהם נכנסו אליו – הדבר אינו נובע מהעובדה שפעולתם תמיד מזיקה, אלא מהעובדה שיש להם תחום פעילות מוגדר בסך הכול של היקום, בדיוק כמו לישויות האחרות של העולמות העליונים שפועלות על פי החוק. ההתנגדות וההתמרדות שלהם נגד הסדר הקוסמי נעוצה בכך שהם עוברים את הגבולות של התחום שלהם; הם מפעילים מעבר לגבולות התחום הזה את הכוחות שהם היו צריכים להפעיל רק בתוך המרחב החוקי שלהם. כעת אנו נבחן את אהרימן או את הישויות האהרימניות מנקודת מבט זו.

אנו יכולים לאפיין את אהרימן בצורה הטובה ביותר אם נאמר: הוא אדון המוות, השליט הגדול על כל הכוחות שצריכים לחולל בעולם החושים הפיזי את מה שצריך שיהיה בעולם זה: החידלון והמוות של כל הישויות שלו. המוות בעולם החושים מהווה חלק הכרחי באירגון שלו, מפני שאחרת, אילו החיים לא היו נהרסים כל הזמן, הישויות שחיות בו היו מתרבות ומצטברות יותר מדי. המשימה לווסת זאת על פי החוקים נפלה בחלקו של אהרימן בעולם הרוח; הוא השליט על סדר המוות. תחום השליטה שלו הינו עולם המינרלים, עולם מת לחלוטין. ניתן לומר שהמוות זורם על העולם המינרלי כולו. יתרה מזו, מאחר והעולם הארצי שלנו בנוי כפי שהוא בנוי, העולם המינרלי וחוקיו חודרים לכל שאר הממלכות של הטבע. הצמחים, בעלי החיים, בני האדם – במידה בה הם שייכים לעולם הארצי, כולם חדורים בחומר המינרלי; הם סופגים את החומרים המינרליים, ואיתם, את כל הכוחות והחוקים של ממלכת המינרלים; הם נתונים לחוקים אלה במידה בה הם שייכים לישות האדמה. לכן, כל מה ששייך באופן מוצדק למוות נכנס גם כן לספרות העליונות של שליטתו הלגיטימית של אהרימן. במה שסובב אותנו כטבע חיצוני, אהרימן הינו האדון הלגיטימי של המוות, ואין לראות אותו ככוח של רוע, אלא כמישהו שהשפעתו היא לגיטימית לחלוטין בסדר העולמי הכללי. יהיה לנו יחס נכון לעולם החושים רק כאשר יהיה לנו מידה סבירה ונכונה של עניין כלפי עולם זה, כלומר, כאשר העניין שלנו בעולם החושים הוא כל כך סביר שאנו יכולים לראות בו את הכול מבלי לדרוש בחמדנות שצורות פיזיות כלשהן יחיו לנצח; להיפך, שנוכל לוותר עליהן כשהן פוגשות את מותן הטבעי. היכולת לשמוח וליהנות בצדק מהדברים בעולם החושים, אך לא להיות תלויים בהם עד כדי כך שנתנגד לחוקי המוות וההתפרקות – זה היחס הנכון של האדם אל עולם החושים. כדי להגיע ליחס הנכון הזה כלפי הצמיחה וכלפי ההתפוררות, לאדם יש בתוכו את האימפולסים של אהרימן; הם פועמים בתוכו מסיבה זו.

אך אהרימן יכול לחצות את הגבולות שלו. קודם כול, הוא יכול להרחיק לכת עד כדי כך שהוא מתחיל לפעול על החשיבה האנושית. אדם שאינו רואה לתוך עולם הרוח, ואין לו הבנה לגביו, לא יאמין שאהרימן יכול לשים את אצבעותיו על החשיבה האנושית באופן מאד ממשי – אך זה בדיוק מה שהוא עושה! כל עוד החשיבה האנושית חיה בעולם החושים, היא קשורה למוח, שעל פי החוק האוניברסלי נתון להתפרקות. אהרימן צריך לווסת את תהליך ההתפרקות של המוח האנושי, אבל כאשר הוא חורג מהתחום שלו, הוא מפתח את הנטייה להפריד את החשיבה האנושית מהכלי שלו, המוח בן התמותה, כדי להפוך אותה לעצמאית. הוא מנסה לנתק מהמוח הפיזי את החשיבה הפיזית המופנית אל עולם החושים. חשיבה אמורה להתמזג עם זרם ההתפרקות של המוח כאשר האדם עובר דרך שער המוות. כשאהרימן מכניס את האדם כישות פיזית לזרם המוות, הוא נוטה לחטוף את חשיבתו ולהוציא אותה מתהליך ההתפרקות. במהלך חייו של האדם, אהרימן תמיד נועץ את ציפורניו בפעילות החשיבה הזו, ופועל על האדם כך שהחשיבה שלו תשוחרר מהחידלון. היות שאהרימן פעיל באופן זה בחשיבה האנושית, והיות שאנשים שקשורים לעולם החושים קולטים כמובן רק את ההשפעות של הישויות הרוחיות, אלה שתפוסים כך באחיזתו של אהרימן חשים את הדחף לקרוע את חשיבתם ממקומה הנכון בסדר הקוסמי הגדול. התוצאה היא הלך נפש מטריאליסטי; זו הסיבה שבגללה אנשים רוצים להפנות את חשיבתם רק לעולם החושים, והאנשים שמסרבים להאמין בעולם רוח הם אלה שעסוקים באופן אובססיבי במיוחד עם אהרימן: הוא זה שנכנס לתוך החשיבה שלהם ומוודא שהיא תישאר בעולם החושים. קודם כול, אם אדם לא הפך לאוקולטיסט מעשי, התוצאה מבחינת הלך הנפש שלו תהיה שהוא יהפוך למטריאליסט מוחלט ונחרץ שאינו רוצה לדעת דבר על עניינים רוחניים. אהרימן הוא זה שפיתה אותו לשם, רק שהוא לא שם לב לכך. אך עבור אהרימן התהליך הוא כזה: כשהוא מצליח לנתק את החשיבה הפיזית מהבסיס שלה שקשור למוח, הוא משליך לתוך העולם צללים ופַנְטוֹמים שמתפשטים ונוהרים בעולם הפיזי; איתם, אהרימן מנסה כל הזמן להקים ממלכה אהרימנית מיוחדת.

הוא אורב ללא הרף לרגע בו החשיבה של האדם עומדת לעבור לתוך הזרם בו האדם עצמו ימשיך במסעו דרך שער המוות; שם אהרימן אורב, מוכן לחטוף כמה שהוא רק יכול מחשיבה זו, להחזיק בה, וליצור מתוכה, לקרוע מתוכה צללים ופנטומים שיאכלסו את העולם הפיזי. כאשר מתבוננים בהם בראייה אוקולטית, פנטומים אלה נעים הנה והנה בעולם הפיזי ומפריעים לסדר האוניברסלי; הם יצירות שאהרימן מביא לעולם בדיוק כפי שתיארנו. אנו נחווה רגש נכון כלפי אהרימן כשנעריך את האימפולסים הלגיטימיים שלו, מפני שכאשר הוא נותן להם להיכנס לנפש שלנו, יש לנו יחס נכון לעולם החושים. אך עלינו להיות ערניים כדי שהוא לא יפתה אותנו באופן שתיארנו. כמובן שיותר נוח לאנשים לבחור במדיניות: "טוב, אז נעקור כל אימפולס אהרימני מנפשנו." אך אי אפשר להשיג דבר בעזרת הרחקה כזו מלבד זה שהכף השניה של המאזניים תרד ממש עד למטה – וכל מי שבאמצעות תיאוריות שגויות מצליח לגרש מנפשו אימפולסים אהרימניים ייפול קורבן לאימפולסים של לוציפר.

ניתן לראות זאת במיוחד כאשר אנשים, הנרתעים מליצור יחס נכון כלפי הכוחות האהרימניים, בזים לעולם החושים, ועוקרים מן השורש את שמחתם והנאתם מעולם החושים. אז הם דוחים את הקשר הטוב שהיה להם בעבר עם עולם החושים, וכדי לא להתקשר אליו, הם מדכאים כל עניין בעולם הפיזי. יחד עם זה באה סגפנות מזויפת, המספקת פתח רב-עוצמה לכניסת אימפולסים לוציפריים לא חוקיים. את ההיסטוריה של הסגפנות ניתן לכתוב יפה מאד על ידי הצגתה כפיתוי מתמשך של לוציפר. בסגפנות מזויפת, האדם חושף את עצמו לסוג זה של פיתוי, מפני שבמקום שהוא יאזן נכון בן כפות המאזניים, וישתמש בקוטביות של הכוחות, הוא מבטל לגמרי צד אחד.

אך כאשר האדם מעריך נכון את עולם החושים הפיזי, פעולתו של אהרימן מוצדקת לחלוטין. עולם המינרלים הינו עולמו שלו, הממלכה שעליה זורם המוות ללא הרף. בממלכות הגבוהות יותר של הטבע, אהרימן הינו הרֶגוּלָטוֹר של המוות, בכך שהוא משפיע על מהלך האירועים והבריאות בצורה לגיטימית, על פי החוק. את מה שאנו יכולים לקלוט בעולם החיצוני כעל-חושי, אנו מכנים מסיבות מסוימות רוחני; את מה שיותר פעיל בתוך האדם באופן פנימי, אנו מייחסים לנפש. אהרימן הינו ישות רוחנית יותר. לוציפר הוא בעל טבע נפשי יותר. לאהרימן ניתן לקרוא האדון של כל מה שמתרחש בטבע החיצוני; לוציפר חודר עם האימפולסים שלו לתוך הטבע הפנימי של האדם.

גם ללוציפר יש משימה לגיטימית, בתאום מוחלט עם הסדר הקוסמי האוניברסלי. במובן מסוים, המשימה של לוציפר היא להפריד את האדם, וכל דבר בעולם ששייך לנפש, מהחיים ומהעיסוק הבלעדי במימד הפיזי-חושי. אילו לא היה כוח לוציפרי בעולם, היינו חולמים ברשמים הזורמים אלינו מהעולם החיצוני ובמה שבא אלינו דרך האינטלקט. היינו מבלים את הקיום של הנפש האנושית בחלימה בעולם החושים. אכן קיימים אימפולסים שלא יפרידו את הנפש מעולם החושים כל עוד הם קשורים אליו באופן זמני, אלא מרוממים את הנפש לסוג שונה של חיים, של רגש ושל הנאה ממה שיכול להציע עולם החושים. עלינו רק לחשוב על שאיפתה של האנושות כהתפתחות אמנותית. בכל מקום בו האדם יוצר משהו דרך הדמיון וחיי הנפש הרגשיים שלו, כשהוא איננו נאחז עוד אך ורק בעולם החושים אלא מתעלה מעבר לו, לוציפר הוא הכוח שמוציא אותו מעולם החושים. חלק גדול בכל מה שמרומם ומשחרר בהתפתחות האמנותית של האנושות בא בהשראתו של לוציפר. ויש עוד משהו נוסף שבא כהשראה מלוציפר: יש לאדם את ההזדמנות דרך כוחות הלוציפריים לשחרר את חשיבתו מסתם העתקה כמו צילום של עולם החושים; הוא יכול להתעלות מעבר לכך בחופש, כמו בפילוסופיה, למשל. מנקודת מבט זו, כל התפלספות היא השראה של לוציפר. היה אפילו אפשר לכתוב היסטוריה של ההתפתחות הפילוסופיה באנושות, בתנאי שלא מדובר בפוזיטיביזם גרידא – כלומר היא איננה מסתפקת בצד החיצוני המטריאליסטי בלבד– ויכולנו לומר: ההיסטוריה של התפתחות הפילוסופיה הינה עדות מתמשכת להשראה של לוציפר. למעשה, אנו חבים כל עבודה יצירתית שמתרוממת מעל לעולם החושים לפעילותו של לוציפר ולכוחותיו שפועלים בתאום עם החוק.

אך גם לוציפר יכול לחרוג מהספרה שלו, והמרד של הישויות הלוציפריות נגד הסדר הקוסמי נובע מחריגה זו. ללוציפר יש נטייה תמידית לחרוג מהספרה שלו על ידי זיהום חיי הרגש של הנפש. אהרימן קשור יותר לחשיבה שלנו, לוציפר לרגש, לחיי האמוציות, התשוקות, הדחפים והחשקים. לוציפר הוא אדון על כל מה שקשור לרגש בנפש בעולם החושים הפיזי. יש לו נטייה לנתק את חיי הרגש של הנפש ולהפריד אותם מהעולם הפיזי, להפוך אותם לרוח spiritualize, ולהקים, אפשר לומר, על אי בודד של קיום רוחי ממלכה לוציפרית, המורכבת מכל רגש נפשי שהוא רק יכול לחטוף ולקחת מעולם החושים. בעוד שאהרימן רוצה להחזיק בחשיבה בעולם החושים הפיזי ולהפוך אותה לצללים ופנטומים, שהראייה הרוחית של העולם האלמנטרי תופסת אותם כצללים צפים, מרחפים, לוציפר עושה את ההפך: הוא לוקח את מה שהנפש מרגישה בעולם החושים הפיזי, קורע אותו מהנפש ושם אותו בממלכה לוציפרית מיוחדת שהוא הקים כממלכה מבודדת דומה לטבעו שלו, בניגוד לסדר הקוסמי הכללי.

נוכל לקבל מושג על האופן בו לוציפר יכול להגיע לבני אדם כפי שתיארתי, אם נבחן בכל ליבנו ונפשנו תופעה בחיי האדם עליה נדבר בצורה מפורטת יותר בהמשך: תופעת האהבה במובן הרחב ביותר של המילה, היסוד של חיים מוסריים אמיתיים בסדר העולמי של האנושות. לגבי האהבה במובנה הרחב ביותר, ניתן לומר את הדברים הבאים: כאשר האהבה מופיעה בעולם החושים הפיזי ומשפיעה על חיי האדם, היא מוגנת באופן מוחלט מכל התקפה לוציפרית לא חוקית אם האהבה היא כלפי אדם אחר ולמען אותו אדם. כאשר פוגשת אותנו ישות כלשהי, אדם אחר או ישות השייכת לממלכה אחרת של הטבע בעולם הפיזי, ישות זו פוגשת אותנו עם תכונות מסוימות. אם אנו לגמרי פתוחים לקבל את התכונות הללו, אם אנו מסוגלים לאפשר להן לגעת בנו, אז הן דורשות את האהבה שלנו ואנחנו לא יכולים שלא לאהוב את הישות האחרת הזו. הישות הזו מניעה אותנו לאהוב אותה.

המקום בו סיבת האהבה אינה נעוצה במי שאוהב, אלא באובייקט האהבה, הצורה והסוג הזה של אהבה בעולם החושים חסינה לחלוטין מול כל השפעה לוציפרית. אבל אם תתבוננו בחיי האדם, תראו במהרה שמשחק בהם תפקיד סוג אחר של אהבה, בה האדם אוהב מפני שלו עצמו יש תכונות מסוימות שחשות סיפוק, או עונג, או מוקסמות כאשר הוא יכול לאהוב אדם זה או אחר. כאן הוא אוהב למען עצמו; הוא אוהב כי יש לו נטייה מסויימת, ונטייה זו מוצאת סיפוק באהבה למישהו אחר.

גם האהבה הזו, שאנו יכולים לקרוא לה אהבה אנוכית, חייבת להיות קיימת. היא באמת צריכה להיות נוכחת באנושות. כל מה שאנו יכולים לאהוב בעולם הרוח, כל העובדות הרוחניות, כל מה שאהבה יכולה לגרום שיחיה בנו ככמיהה או כאימפולס המושך אותנו למעלה לעולם הרוח, כדי להבין את הישויות של עולם הרוח, כדי לקלוט את עולם הרוח: כל זה נובע באופן טבעי מאהבה רגשית לעולם הרוח. אך האהבה הזאת לרוח חייבת – לא יכולה אלא חייבת – להתקיים באופן הכרחי למען טובתנו. אנחנו ישויות ששורשיהן נמצאים בעולם הרוח. זאת חובתנו להפוך את עצמנו למושלמים עד כמה שאנו יכולים. למען עצמנו אנחנו צריכים לאהוב את עולם הרוח כדי למשוך ממנו לתוך ישותנו כמה שאפשר יותר כוחות. באהבה רוחנית, לגמרי מוצדקת הנוכחות של אלמנט אינדיבידואלי – אנו יכולים לכנות אותו אנוכי – מפני שהוא מנתק את האדם מעולם החושים; הוא מוביל אותו למעלה לעולם הרוח; הוא מוביל אותו הלאה כדי שהוא ימלא את חובתו ההכרחית להמשיך להתקדם ללא הרף לעבר שלמות.

ללוציפר יש נטייה להחליף בין שני העולמות. באהבה אנושית, כל פעם שאדם אוהב בעולם החושים הפיזי עבור עצמו, אהבה שיש בה אנוכיות, זה מופיע מפני שלוציפר רוצה שהאהבה הפיזית תהפוך להיות דומה לאהבה רוחנית. אז הוא יוכל לעקור אותה מעולם החושים הפיזי ולקחת אותה לתוך הממלכה המיוחדת שלו. זה אומר שכל אהבה שניתן לקרוא לה אנוכית, ושאינה קיימת לטובת האהוב אלא לטובתו של זה שאוהב, חשופה לאימפולסים לוציפריים.

אם אנו שוקלים את מה שנאמר, נראה שבתרבות מטריאליסטית זו יש סיבה טובה להצביע לפיתויים לוציפריים אלה בקשר לאהבה, כי חלק גדול מההשקפה והספרות של היום, במיוחד ברפואה, חדור במושג האהבה הלוציפרי. היינו נוגעים בנושא שעלול להעליב אנשים רבים, אילו התייחסנו אליו בצורה מפורטת יותר. למעשה, חלק גדול מהמדע הרפואי שלנו מעריך מאד את האלמנט הלוציפרי באהבה; לגברים נאמר שוב ושוב – כי פונים במיוחד לעולם הגברים בנושא זה – שהם חייבים לטפח תחום מסוים של אהבה מפני שהוא הכרחי לבריאותם, כלומר הוא הכרחי לטובתם שלהם. נותנים עצות רבות בכיוון הזה, וממליצים על התנסויות מסוימות שאינן נובעות מאהבה לאדם השני, אלא מפני שמניחים שהן חיוניות בחיים של הגבר. נימוקים מסוג זה – גם כשהם באים בלבוש של מדע – אינם אלא השראות מהאלמנט הלוציפרי בעולם; חלק גדול מהמדע חדור בנקודות מבט לוציפריות. לוציפר מוצא את החיילים הטובים ביותר שהוא יכול לגייס לממלכה שלו בקרב אלה שמוכנים לקבל עצות כאלה, ומאמינים שהן חיוניות לבריאותם ולרווחתם. אנו מוכרחים לדעת באופן חד-משמעי דברים כאלה. חייבים להדגיש שוב ושוב את המילים שציטטתי אתמול: אנשים אף פעם לא שמים לב לשטן, בין אם הוא בצורה לוציפרית או אהרימנית, אפילו כשהוא אוחז אותם בגרון! אנשים אינם רואים שהמדען המטריאליסטי שנותן עצות מהסוג שתיארתי נמצא תחת השליטה של לוציפר. הם מכחישים את קיומו של לוציפר מפני שהם מכחישים את קיומם של כל עולמות הרוח.

אם כן, מצד אחד אנו רואים שמה שנעלה ונשגב, מה שנושא את האבולוציה של האנושות ומרומם אותה, תלוי בלוציפר. האנושות חייבת להבין כיצד לשמור על מקומם הנכון של האימפולסים שבאים ממנו. כל פעם שלוציפר מופיע כשומר של היופי וההדר, כפַּטְרוֹן של האימפולסים האמנותיים, מהפעילות הזאת עולה באנושות כוח גדול ונשגב. אך יש גם צד של צל בפעולות של לוציפר. הוא מנסה בכל מקום לקרוע את החלק הרגשי של הנפש מהאורגניזם החושי ולהפוך אותו לעצמאי, חדור באנוכיות ובאגואיזם. כך נכנס לנפש הרגשית אלמנט של רצון עצמי, ונטיות אחרות מסוג זה. אז האדם יכול ליצור לעצמו בפעילות חסרת מעצורים – ביד חופשיה ונדיבה, ניתן לומר – כל מיני רעיונות אודות היקום. כמה אנשים נהנים מלהתפלסף, מביעים בקלות רבה כל מיני רעיונות, מבלי לטרוח לבדוק האם ההשערות שלהם בכלל תואמות את המהלך הכללי של הסדר ביקום! למעשה, יש בעולם מספר רב של פילוסופים תימהוניים כאלה. מאוהבים ברעיונות של עצמם, הם לא דואגים לאזן את האלמנט הלוציפרי עם האלמנט האהרימני שתמיד בודק האם כל מה שהאדם רוכש באמצעות החשיבה שלו בעולם החושים הפיזי תואם באמת את החוקים של העולם הפיזי. כך שאנו רואים את האנשים האלה מתרוצצים עם הדעות שלהם, שהן סתם תוצאה של התלהבות פנאטית מנוגדת לסדר הקוסמי. הצד האפל של האימפולס הלוציפרי הינו המקור של כל ההתלהבות הפנאטית הזו, של הדעות האנוכיות והמבולבלות, של הרעיונות התימהוניים ושל האידיאליזם השקרי והראוותני. אך הכי חשוב, הגבול או הסף בין החושי לעל-חושי הוא המקום בו אנו עומדים מול האלמנטים הלוציפריים והאהרימניים האלה, כאשר אנו מתבוננים בו עם תודעה שמבוססת על ראייה רוחית.

כשנפש האדם מקבלת על עצמה לרכוש את היכולת להתבונן לתוך עולם הרוח, היא מקבלת על עצמה, יותר מכל דבר אחר, משימה שאחרת מתבצעת על ידי ההדרכה הלא מודעת של חיי הנפש. הטבע וחוקיו דואגים לכך שבחיי היומיום, האדם לא יעביר את ההרגלים ואת החוקיות של ממלכה אחת לשנייה; הסדר הטבעי היה יוצא לגמרי מכלל שליטה לו העולמות המופרדים היו מתבלבלים ביחד. הדגשנו לפני רגע שהאהבה לעולם הרוח חייבת להתפתח כך שהאדם יפתח בעצמו קודם כול עוצמה פנימית החודרת את הכול, וגם כמיהה לשיפור עצמי. עליו לשים את מבטו על עצמו כאשר הוא מטפח את אהבתו לעולם הרוח. אך אם הוא מעביר לעולם החושים את סוג ההתלהבות שיכולה להוביל אותו לנשגב ביותר בעולם הרוח, זה יוביל אותו למה שמתועב ביותר. ישנם אנשים שבחוויה הפיזית החיצונית שלהם ובפעילויות היומיומיות הרגילות שלהם אין להם כל עניין בעולם הרוח. אומרים שהיום אנשים כאלה אינם תופעה נדירה. אך הטבע אינו מרשה לנו להשתמש באסטרטגיה של בת היענה בענייניו. האסטרטגיה של בת היענה, כידוע לכם, היא שהציפור מכניסה את ראשה לתוך החול, ומאמינה שהדברים שהיא אינה רואה אינם קיימים. מוחות מטריאליסטים מאמינים שעולם הרוח איננו קיים; הם לא רואים אותו. הם באמת בנות יענה.

ועם זאת, במעמקי נפשם, הכמיהה לעולם הרוח אינה מפסיקה להתקיים רק מפני שהם אוטמים את עצמם ומכחישים את מציאותו. הכמיהה נמצאת שם. בכל נפש אדם, לא משנה עד כמה היא מטריאליסטית, הכמיהה והאהבה לעולם הרוח חיה, אך האנשים שאוטמים את נפשם אינם מודעים לכמיהה זו.

יש חוק האומר שמשהו שמדחיקים ואוטמים בנקודה אחת יפרוץ בנקודה אחרת. התוצאה של הדחקת האימפולס האנוכי שנכסף לעולם הרוח היא שהוא חודר לתשוקות החושניות. האהבה שחייבים לחוות כלפי עולם הרוח משליכה את עצמה משם לתוך האימפולסים, התשוקות והדחפים החושניים, ואימפולסים אלה הופכים לסטיות. הסטייה של האימפולסים החושניים והחריגות הדוחות ממה שנורמאלי מהוות תמונת מראה למה שהיה יכול להיות איכויות נשגבות בעולם הרוח, אילו בני האדם היו משתמשים למען עולם הרוח בכל הכוחות שהם מזרימים לעולם הפיזי. עלינו לשקול זאת ברצינות; מה שמוצא ביטוי בעולם החושים כאימפולסים מתועבים היו יכולים – אילו היו מכוונים לעולם הרוח – להשיג שם משהו בעל אופי נשגב ביותר. יש לכך משמעות עצומה.

אתם רואים כיצד בהקשר זה הנשגב הופך למתועב כאשר איננו שומרים על הגבול בין עולם החושים הפיזי והעולם העל-חושי, או איננו מעריכים אותו נכון. התודעה המבוססת על ראייה רוחית צריכה להתפתח כך שנפש בעלת ראייה רוחית תוכל לחיות בעולמות העל-חושיים על פי החוקים של עולמות אלה; ואז עליה להיות מסוגלת לחזור לחייה בגוף, מבלי ללכת לאיבוד בעולם החושים הפיזי הרגיל בגלל החוקים של העולמות העל-חושיים.

נניח שהנפש אינה מסוגלת לעשות זאת – אז יתרחש הדבר הבא. כאשר הנפש חוצה את אזור הגבול בין עולם אחד לשני, היא לומדת איך להתנהל בצורה הנכונה קודם כל דרך המפגש עם שומר הסף. אך נניח שנפש מסוימת הפכה לרואה רוחית (וזה בהחלט יכול לקרות), ובגלל נסיבות שונות היא רכשה ראייה רוחית מבלי לפגוש את שומר הסף. נפש כזו תצליח לראות אל תוך העולמות העל-חושיים דרך ראייה רוחית, ותקלוט שם דברים, אך היא תחזור לעולם החושים הפיזי לאחר שנכנסה בצורה לא נכונה לעולם הרוח, ורק "נשנשה" מהמעדנים הנמצאים שם. יש מספר לא קטן של אנשים כאלה שטועמים מהממתקים בעולם הרוח, ואפשר לומר באמת שהנשנוש שם הרבה יותר חמור מאשר בעולם החושים. לאחר הטעימות הללו מעולם הרוח, לעתים קרובות מאד קורה שהאדם מביא בחזרה לעולם החושים את מה שהוא חווה, אך החוויה מתכווצת ומתעבה. רואה רוחי מסוג זה, מישהו שאינו מתנהל על פי החוקים של הסדר האוניברסלי, חוזר לעולם החושים ומביא איתו את התמונות והרשמים הדחוסים של העולמות העל-חושיים. הוא כבר לא רק יתבונן בעולם הפיזי ויבחן את תופעותיו, אלא כל עוד הוא חי בגוף הפיזי יהיו בפניו תופעות הלוואי המעוכבות של עולם הרוח בתמונות דומות מאד לאלה של עולם החושים, חוץ מהעובדה שאין להם כל קשר למציאות, והם אך ורק אשליות, הזיות, תמונות חלום.

אדם שמסוגל להתבונן בצורה הנכונה אל תוך עולם הרוח לעולם לא יתבלבל עוד בין המציאות לפנטזיה. בהקשר זה, הפילוסופיה של שופנהאואר, בהיבטים בהם היא שגויה, מפריכה את עצמה. במקרה של השגיאה הגדולה ביותר – הרעיון שהסביבה שלנו כולה אינה אלא תמונה מנטלית – היא מפריכה את עצמה אפילו בעולם החושים. אם בוחנים את האמירה של שופנהאואר, היא תתגלה כרעיון מופרך מעיקרו, כי החיים עצמם ילמדו אותך להבחין בין ברזל שחומם ל-900 מעלות שניתן לקלוט בעזרת החושים וברזל חם דמיוני שלא יגרום לכל כאב. החיים עצמם מגלים את ההבדל בין מציאות לפנטזיה כאשר חיים בעולם הממשי עם היכולות השייכות לעולם זה. אפילו האמירה של קאנט שבה הוא ניסח את מה שהוא כינה ההוכחה שלו לקיום האלוהות, כלומר, שלמאה דולרים דמיוניים יש ערך שווה למאה דולרים אמיתיים – החיים יסתרו גם זאת. כמובן, מאה דולרים מדומים מכילים את אותו מספר של סנטים כמו מאה דולרים אמיתיים, אך בכל זאת יש ביניהם הבדל ניכר מאד בחיים האמיתיים. הייתי ממליץ לכל מי שחושב שהאמירה של קאנט נכונה שינסה לשלם חוב של מאה דולר עם כסף מדומה; הוא ישים לב להבדל מיד.

אם זה נכון בעולם החושים הפיזי, כאשר נוכחותנו בו איתנה ואנו מצייתים לחוקיו, אותו הדבר נכון לגבי העולמות העל-חושיים. אם רק מנשנשים שם, לא תהיה לנו כל הגנה מפני בלבול בין האשליה לאמת; כאשר התמונות מתכווצות ומתעבות, חושבים שמה שאמור להיות תמונה בלבד היא למעשה מציאות. גם הממתקים שאדם כזה מוציא מעולם הרוח מהווים שלל מיוחד שאהרימן יתנפל עליו. ממה שהוא יכול להוציא מהחשיבה האנושית הרגילה הוא מקבל רק צללים דקים, אבל – אם נבטא זאת בשפה פשוטה – הוא זוכה לצללים ופנטומים שמנים כאשר הוא סוחט (על פי מיטב יכולתו) מתוך גוף האדם את התמונות השקריות האשלייתיות שנוצרו כאשר האדם טעם בסתר וללא רשות מעולם הרוח. באופן אהרימני זה, עולם החושים הפיזי מאוכלס בצללים ופנטומים רוחיים שמתנגדים בתוקף לסדר הקוסמי הכללי.

מכל מה שנאמר, אנו רואים כיצד ההשפעה האהרימנית יכולה לחדור בצורה החזקה ביותר כשהיא חורגת מהגבולות שלה ופועלת נגד הסדר הקוסמי הכללי; היא הופכת לרוע, במיוחד בעיוות של הפעילות הלגיטימית שלה.

אין רוע במהותו. כל רוע נובע מכך שמשהו שהוא טוב בכיוון מסוים מופעל בעולם בכיוון אחר, ועל ידי כך נהפך לרוע. באופן דומה במידת מה, ההשפעה הלוציפרית, הדוחפת לדברים נשגבים ונעלים כה רבים, עלולה להפוך למסוכנת, למסוכנת ביותר, במיוחד עבור הנפש שהשיגה ראייה רוחית. כאן זה קורה בצורה הפוכה. קודם ראינו מה קורה כאשר נפש "מנשנשת" בעולם הרוח, כלומר קולטת שם משהו, אבל כשהיא חוזרת לעולם החושים הפיזי היא אינה אומרת לעצמה: "כאן אל לך להשתמש באותו סוג של תמונות חשיבה שנכונות בעולם הרוח." במקרה זה, הנפש חשופה בעולם הפיזי להשפעתו של אהרימן. אך גם ההיפך יכול לקרות. נפש האדם יכולה לשאת לעולם הרוח את מה ששייך רק לעולם החושים הפיזי, את אותם סוגים של ראייה, רגש, ותשוקה שהנפש חייבת לפתח במידה מסוימת בעולם הפיזי. אך אין להעביר לעולם הרוח אף רגש שאנו מטפחים כאן, כדי שהנפש לא תיפול קורבן לפיתויים של לוציפר במידה יוצאת דופן.

זה מה שמשקפת הסצנה התשיעית של התעוררות הנפש כשמציגים את הלך הנפש הפנימי ביותר של מריה. תהיה זו טעות לבקש שבסצנה זו יופיע משהו גועש ומרגש באופן כל כך דרמטי כמו שאנשים אוהבים לראות בדרמות פיזיות שטחיות. אילו טבעה הפנימי של מריה היה כזה שברגע בו היא מקבלת את הזיכרונות מהעולם הדווכאני ומהתקופה המצרית, הנפש שלה הייתה חווה תשוקות סוערות, דחפים מטרידים, היא הייתה נזרקת הָלוֹךְ וְחָזוֹר על ידי גלי רגש אלה. נפש שאינה מסוגלת לקבל את האימפולסים של עולם הרוח ברוגע פנימי, בשלווה מוחלטת, ולהתעלות מעבר לכל דרמה פיזית חיצונית, תסבול בעולם הרוח מגורל שאוכל לתאר רק בתמונה הבאה: דמיינו לעצמכם ישות העשויה מגומי שעפה לכל הכיוונים במרחב סגור מכל הצדדים, נתקלת בקיר אחד ואז נזרקת בחזרה שוב, עפה לכל הכיוונים בתנועה סוערת על גלי החיים הרגשיים. למעשה, זה מה שקורה לנפש הנושאת לעולם הרוח את סוג הקליטה, הרגש והתשוקה ששייכים לעולם החושים. וקורה עוד משהו. לא נעים להיזרק לכל הכיוונים כמו כדור גומי, כאילו שהאדם נמצא במעין כלא קוסמי. לכן, במקרה כזה, נפש בעלת ראייה רוחית פועלת על פי המדיניות המיוחדת של בת היענה. למעשה, הנפש מעמעמת את עצמה בנוגע לכך שהיא נזרקת קדימה ואחורה; היא מכהה את התודעה שלה כדי שלא תהיה ערה לכך עוד. על כן היא מאמינה שהיא אינה נזרקת קדימה ואחורה. ואז לוציפר יכול להתקרב עוד, מפני שהתודעה עמומה. הוא מפתה את הנפש לצאת, ומוביל אותה לממלכה המבודדת שלו. שם הנפש יכולה לקבל את הרשמים הרוחיים שלה, אבל מאחר והיא מקבלת אותם בממלכה מבודדת זו, הם לגמרי לוציפריים.

מפני שקשה להגיע להכרה עצמית, ולנפש יש קושי גדול ביותר לקבל תמונה ברורה לגבי תכונות מסוימות שיש לה, וגם מפני שאנשים נחושים להגיע כמה שאפשר יותר מהר לעולם הרוח, אין זה פלא שהם אומרים לעצמם: אני כבר מספיק בוגר; כמובן שאוכל לשלוט בתשוקות שלי. למעשה, הרבה יותר קל לומר זאת מאשר לעשות זאת. יש תכונות מסוימות שמאתגרות במיוחד את השליטה שלנו. יהירות, שאפתנות ותכונות אחרות דומות מושרשות כל כך עמוק בנפש האדם שלא קל לו להודות לעצמו: אתה יהיר ושאפתן! אתה חומד כוח! כשאנו מתבוננים לתוך עצמנו, בדרך כלל איננו מצליחים לראות את האמת דווקא לגבי אותם רגשות שהם הגרועים ביותר. כשהאדם לוקח אותם איתו לתוך עולם הרוח, משמעות הדבר היא שהוא בקלות ייפול קורבן ללוציפר. וכשהוא שם לב שהוא נזרק לכאן ולשם, הוא אינו מוכן לומר: זה בא מהיהירות שלי או מהשאפתנות שלי – אלא הוא מחפש דרך להרדים את הנפש. אז לוציפר נושא אותו לממלכתו. שם, כמובן, האדם יכול לקבל תובנות, אבל הן לא תואמות את הסדר הקוסמי, שתוכנן לפני שלוציפר התחיל להתערב.[2] קיימות תובנות רוחניות בעלות טבע לוציפרי לחלוטין. האדם יכול לקבל רשמים מוזרים ביותר ויחשוב שהם אמת אבסולוטית. הוא עלול לספר לאחרים על כל מיני גלגולים של אדם זה או אחר, אבל כל זה יבוא מהשראות לגמרי לוציפריות.

כדי שתיווצר ההתייחסות הנכונה לגבי ה-"התעוררות" שלה, חובה הייתה עלינו להציג את מריה, ברגע בו עולם הרוח עמד להסתער עליה בתקיפות כזו, כאדם שיכול להיראות אבסורדי למישהו כמו אחד ממבקרי התיאטרון הצעירים המשובחים שלנו. מבקר מודרני אנין טעם יכול לומר: "לאחר שנגמרת הסצנה המצרית, שם יושבת מריה, כאילו שכרגע אכלה ארוחת בוקר, והיא חווה את הדברים מבלי שתהיה שם לפחות קצת דרמה מעוררת ומרגשת." אך כל דבר אחר יהיה שקר בשלב זה של התפתחותה של מריה. רק השלווה הרגועה של מריה יכולה לשקף את אמת ההתפתחות שלה, כאשר קרני האור הרוחי נופלות על הסצנה. אנו רואים כמה תלוי בהלך הנפש, בשליטה הפנימית על כל האמוציות והתשוקות שיש להן משמעות רק בעולם החושים הפיזי, כדי שהנפש תחצה את הסף של עולם הרוח באופן הנכון; אחרת היא תחווה שם את התוצאה ההכרחית של מה שנותר מהרגש החושני. אהרימן הוא הישות הרוחנית יותר; מה שהוא עושה בפעילות הלא לגיטימית שלו, בפעילות הבלתי חוקית שהוא יכול ליצור, זורם פחות או יותר לתוך עולם החושים הכללי. לוציפר הינו יותר ישות של נפש; הוא מנסה למשוך אלמנטים נפשיים רגשיים מעולם החושים ולהגשים אותם בממלכתו הלוציפרית המיוחדת, שבה עבור כל אדם – על פי האגואיזם המושרש בטבעו – לוציפר רוצה להבטיח את האפשרות הגדולה ביותר של עצמאות מובדלת.

אנו רואים מכל זאת, שכאשר אנו רוצים ליצור שיפוט אודות ישויות כמו אהרימן ולוציפר, אי אפשר פשוט לקרוא להם טובות או רעות. במקום זאת, עלינו להבין מהי הפעילות החוקית, מהי הספרה הנכונה של ישויות אלה, ואיפה מתחילה פעולתן הבלתי חוקית, היכן הן חורגות מהגבולות שלהן. כי דרך העובדה שהן חורגות מהגבולות שלהן, הן מפתות את בני האדם לחצות באופן בלתי חוקי את הגבול לעולם השני, ולקחת איתם את היכולות ואת החוקים של העולם הזה. הסצנות ב-"התעוררות הנפש" עוסקות במיוחד במה שנחווה כאשר חוצים הלוך ושוב את הגבול בין עולם החושים הפיזי לבין העולם העל-חושי. בהרצאה של היום רציתי להתחיל לתאר כמה מן הדברים שיש לשים לב אליהם באזור הגבול בין שני העולמות. מחר נמשיך עם הנושא.

  1. 4 מחזות המיסתורין יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה:  שער ההתקדשות * מבחן הנפש * שומר הסף * התעוררות הנפש
  2. רודולף שטיינר, שומר הסף, סצנה 7. מתוך ארבע מחזות המסתורין.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *