סודות הסף – 01

סודות הסף

רודולף שטיינר

8 ההרצאות שניתנו במינכן – 24-31.8.1913

GA 147

תרגום מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

תודה לעמוס בן אהרון על הרשות להשתמש בתרגומיו מתוך מחזות המיסתורין[1]

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן.

הרצאה מספר 1     24.8.1913

החיים לאחר המוות, כפי שהם מוצגים בהתעוררות הנפש. רוב הנפשות ישנות במשך שעת החצות הקוסמית או זמן שבתאי; אלה שמוכנות נשארות ערות. הנפש מתעוררת באופנים שונים, אך נדרשת שלווה מושלמת. הלך נפש של ציפייה.

אם תחזרו בזיכרונכם לסצנות הדרמטיות שעמדו לפנינו בימים האחרונים, תגלו שהן מובילות אותנו לנושא שנתבונן בו בסדרת הרצאות זו. קודם כל, הייתי רוצה להביא בפני זיכרונכם את סצנות 10,9 ו-13 מ-התעוררות הנפש. את השפעתן של סצנות אלה ניתן לתאר כפשוטה וישירה. לאחר האירועים בממלכת הרוח (סצנות 5 ו-6) והחניכה המצרית (סצנות 7 ו-8), יכול להיות שישנם אנשים שהיו מצפים שיופיע בפני עיניהם המשך הרבה יותר עוצמתי, אולי יותר טרגי, או עם דיבור הרבה יותר מודגש, ולא רק הירגעות הדרגתית שהופכת לשקט פנימי. אך כול דבר שהיה מוצג שונה בסצנות 9, 10 ו-13 היה נראה שקרי מבחינת התפיסה האוקולטית.

אנו רואים על הבמה התפתחויות שונות של הנפש. יש לציין כאן שהבאנו גם תיאורים תיאורטיים של ההתפתחות אל תוך העולמות הגבוהים, ויש בתיאורים אלה נקודות התייחסות לכל אדם הנמצא בדרכו אל עולם הרוח. אך עם זאת, ההתפתחות של הנפש הינה בהכרח שונה עבור כל אחד, על פי טבעו המיוחד, על פי אופיו, על פי הטמפרמנט שלו, ועל פי נסיבות חייו. לכן ניתן להגיע להבנה עמוקה יותר של ההתפתחות האזוטרית של הנפש אך רק כשמתבוננים במגווניה: עד כמה שונה האופן בו היא מתרחשת אצל מריה (Maria), עד כמה הוא שונה אצל יוהנס תומזיוס (Johannes Thomasius), ואצל הדמויות האחרות שבמחזה.

הסצנה התשיעית מכוונת קודם כול לאותו רגע פסיכולוגי בו לתוך נפשה של מריה פורצת המודעות לגבי החוויות שחדרו למעמקי ישותה, אך לא באופן מודע לגמרי במשך התקופה הדוואכאנית[2] לפני הלידה, ודרך החניכה המצרית הקדומה. במה שהוצג בפנינו כ"ממלכת הרוח", ענייננו בחוויות הנפש שהתרחשו בין המוות בסוף התגשמות בימי הביניים לבין הלידה לתוך העידן הנוכחי שלנו. חוץ מאשר באותו פרק במחזה מבחן הנפש[3] בו מוצגת הסקירה הרוחית של חייו הקודמים של קפזיוס על ידי קפזיוס (Capesius) – האירועים של כל ארבעת מחזות המסתורין מתרחשים בהווה, בתקופה שקשורה לעבר הרוחי בדוואכאן (Devachan), בין המוות של הדמויות השונות לאחר התגשמותם בימי הביניים (וזה התוכן של הפרק שהזכרתי) לבין חייהם הנוכחיים.

החוויות בתקופת הדוואכאן שונות לפי ההכנה אותה עשו הנפשות שלנו כאן בחיים הארציים. יש להבין שזאת חוויה משמעותית כשנפש יכולה לעבור במודעות את מה שנקרא שעת החצות הקוסמית. נפשות שלא מוכנות לכך יעברו תוך כדי שינה את אותו פרק זמן שנקרא תקופת השבתאי של הדוואכאן (ניתן לכנות את התקופות שאותן הנפש חווה בין המוות ללידה החדשה על פי הקשר שלהן עם הפלנטות השונות: תקופת שמש, תקופת מאדים, תקופת מרקורי, וכו'). נפשות רבות ישנות לכל אורך שעת החצות הקוסמית. נפשות שעברו הכנה, ערות בתקופה זו של חייהם הרוחיים, אך לא מובטח שנפשות שעברו הכנה כזו גם יוכלו להביא זיכרון ברור של חוויה זו לחייהם הארציים כשיחזרו לקיום הפיזי.

מריה ויוהנס הוכנו היטב לחוויה של שעת החצות הקוסמית במשך שהייתם ברוח בין המוות ללידה החדשה. אך עם זאת, מעין אפלה של הנפש השתרעה בתחילת חייהם הארציים, נמשכה לאורך תקופות זמן ארוכות ועמעמה את החוויה של שעת החצות הקוסמית; ואז, בשלב מאוחר יותר של חייהם הנוכחיים, חוויה זו עלתה על פני השטח. היא הופיעה מחדש רק כאשר הם הגיעו לשלווה פנימית ונחישות נפש מסוימת. חוויות שעת החצות הקוסמית הינן משמעותיות ועמוקות כאשר הנפש ערה להן. הזיכרון הארצי שלהן חייב לעלות כחוויה פנימית של רוגע, כחוויה פנימית מוארת, כדי שהשפעתה של קליטה כזו של שעת החצות הקוסמית תהיה כדלהלן: מה שקודם היה רק משהו סובייקטיבי, ופעל פנימה ככוח נפש, כעת מופיע כישות או ישויות חיות בפני הנפש. כפי שניתן לראות בסצנה התשיעית ב-התעוררות הנפש, זה מופיע בפני מריה בצורתן של אסטריד (Astrid) ולונה (Luna) כישויות ממשיות. בפני יוהנס תומזיוס, הופכת פיליה האחרת (the Other Philia) לישות חיה של עולם הרוח, ובפני קפזיוס, מופיעה פיליה בסצנה 13. דמויות אלה היו צריכות ללמוד לחוש דרך קליטה ממשית את מה שקודם היו רק כוחות מופשטים בתוכם עצמם וכעת יכולים להופיע בפני ראייה רוחית בצורה מוחשית.

מה שמגיע לנפשות בצורה מוחשית רוחית כהכרה-עצמית אמיתית חייב להופיע בשקט נפשי מלא, כתוצאה של מדיטציה: הדבר הכרחי כדי לחוות התרחשויות כאלה במובן האמיתי של המילה, למען חיזוקה האמיתי של הנפש. אילו אדם רצה לחוות את שעת החצות הקוסמית כזיכרון רטרוספקטיבי, או לחוות את מה שמופיע דרך החניכה המצרית לא באור הבהיר של המדיטציה אלא כטרגדיה עוצמתית, הוא לא היה מסוגל לחוות אותם בכלל. כי האירוע הרוחי המתרחש בנפש היה מופיע כרעלה חשוכה לפני הנפש, כך שכל הרשמים יתפוגגו ולא יהיה ניתן להתבונן בהם. נפש שחוותה את שעת החצות הקוסמית, ובליבה העמוקה ביותר שלה קיבלה רושם רב-חשיבות מהסוג שמופיע בסצנות 7 ו-8 ב-התעוררות הנפש, יכולה לזכור את העבר רק כאשר הנפש, בשלווה צלולה לחלוטין, מסוגלת להבחין במחשבות מתקרבות, במחשבות על חוויות קודמות בחיי הרוח או בחיים הארציים הקודמים. זה מה שמשקפות המילים שבתחילת הסצנה התשיעית:

"כוכב נפש, שם בגדות הרוח, –

קַרב – קרב אלי באור רוחי,

קַרב הוא עם עצמי, – בהתקרבו –

זוכה אורו בכוח, – בשלווה.

אתה, כוכב במעגל רוחי, מה –

קורנת קרבתך לעין נפשי?"

רק כאשר הנפש נמצאת בשלווה כזו, כדי שהחוויה לא תבוא עליה בסחרור ובעוצמה טרגית, ניתן לחוש את הזיכרון העולה של שעת החצות הקוסמית ואת החוויות של הגלגול הקודם כאמיתיים מבחינה אוקולטית. כשחווים וחיים אותה, יש לשעת החצות הקוסמית משמעות עמוקה עבור חיי הרגש של האדם. שם אנו חווים את מה שניתן לתאר רק כך: בשעת החצות הקוסמית, חווים דברים שחבויים עמוק, עמוק מתחת לפני השטח, לא רק של עולם החושים, אלא גם מתחת לפני השטח של העולמות השונים שאליהם יכולה להגיע ראייה רוחית כשהיא מתחילה להתעורר. עולם החושים נסוג; אצל חלק מאלה שכבר הצליחו להבחין בשכבות שונות מתחת לעולם החושים, נסוג מהראייה הרוחית גם מה שניתן לכנות (ונדבר על כך בהרחבה מאוחר יותר) הצרכים (Necessities) באירועים הקוסמיים. שורשיהם ביסודות הדברים, במקום בו שוכן גם החלק העמוק ביותר של נפש האדם. אך זה מתחמק מהראייה הפיזית וגם מהראייה הרוחית המתחילה להיפתח, ומתגלה לראייה הרוחית רק כאשר חווים משהו כמו בסצנות מתקופת שבתאי. לכן, ניתן לומר שבפני מבט רוחי כזה, שבהחלט חייב להופיע קודם בין המוות ללידה הדשה, זה כאילו שמבזקים של ברקים חוצים את כל שדה הראייה של הנפש, ברקים שהזוהר הנוראי שלהם מאיר את הצרכים הקוסמיים, שבו זמנית גם הם עצמם כה מסנוורים באורם הבוהק שהמבט הקוגניטיבי דועך בזוהר הקורן. ואז, מתוך אותו מבט דועך של קוגניציה, עולות צורות שמשתזרות ברשת הקוסמית כמו הצורות שמתוכן גדלים הגורלות של הישויות הקוסמיות. ניתן לגלות ביסודות של הצרכים את הסיבות הבסיסיות לגורלות של בני אדם ולגורלות של ישויות אחרות, אך רק כאשר מתבוננים במבטים של קוגניציה שדועכים תוך כדי הידיעה, ונהרסים בהבזקי הברק; ואז הם מופיעים מחדש כאילו בצורות שמתו אך ממשיכות לחיות כאימפולסים של גורל בחיים.

כל מה שהכרה עצמית אמיתית יכולה לגלות בתוך עצמה – לא ההכרה העצמית שמדברים עליה בקרב התיאוסופים, אלא ההכרה העצמית הרצינית ביותר שמתרחשת במהלך חיים אזוטריים[4] – כל מה שנפש יכולה לקלוט בתוך עצמה, עם כל הפגמים שעליה לייחס לעצמה, כול זה נשמע בשעת החצות הקוסמית כאילו שזור ברעם הקוסמי הרועש מתחת לפני הקרקע של הקיום.

כל החוויות הללו יכולות להתרחש בסבל גדול ובהחלטיות נחושה ורצינית בין המוות ללידה חדשה כהתעוררות בשעת החצות הקוסמית. אם הנפש בוגרת מספיק כדי לאפשר למודעות של התעוררות זו לחדור לעולם החושי הפיזי, זה חייב לקרות בבהירות השקטה של הלך הנפש המדיטטיבי, עליו מרמזת מריה בתחילת הסצנה התשיעית. אך מה שהנפש קלטה בתוך חייה הרוחיים חייב לבוא קודם לכן, כאילו שמשהו מתוך עצמה, משהו ששייך באופן אינטימי לעצמה, אך לא תמיד שוכן במה שניתן לכנות העצמי, התקרב אליה ממרחקים קוסמיים. הלך הנפש שבו משהו מעולם הרוח מתקרב לאדם, כאילו הוא חלק ממנו, ועדיין כאילו בא מרחוק: זאת המשמעות של המילים של מריה בממלכת הרוח (הסצנה השישית):

"הלהבות קרבות, – קרבות הן עם חשיבתי –

בגדה הרחוקה של נפש עולמי;

קרב לוהט קַרב; – חשיבתי שלי, –

נלחמת במחשבותיו של לוציפר;

בתוך הנפש השנייה נלחמת חשיבתי שלי, – –

מושכת אור לוהט – מקור אפל, –

כמו ברק ניצת – יקוד אור-נפש, – –

אור-נפש – בשדות קרחי עולם -."

את זיכרון החוויה שניתן להביע במילים כאלה ניתן לתאר שוב בדבריה של מריה מתחילת הסצנה התשיעית שהבאתי קודם ("כוכב נפש…"). אך מה שהנפש חייבת להרגיש כדי שיהיה לה זיכרון כזה של שעת החצות הקוסמית צריך להיות נוכח גם בחיים הארציים של האדם, מפני שכאן נפש האדם עוברת אירועים שמביאים לה את הלכי הנפש של סבל פנימי, החלטה פנימית, אימה פנימית, שניתן להביע רק במילים שניתנו לדמות של מריה בסוף הסצנה הרביעית. אכן, על האדם להרגיש שהעצמי האינדיבידואלי נקרע ממה שמכונה באופן כללי החיים הפנימיים; שכוח החשיבה, שאליו אנו מרגישים מחוברים באופן כל כך בטוח בחיים, נקרע מתוך הישות הפנימית, ונדמה שמתרחק אל הגבולות הרחוקים מאד של שדה הראייה שלנו; ועלינו למצוא בעצמנו בצורה חיה כנוכחות נפש, את מה שמובע במילים כאלה – למרות שכמובן, ההבנה שמוגבלת לחושים החיצוניים וקשורה למוח תחשיב אותן כשטות גמורה, מלאה בסתירות. האדם חייב קודם לחוות את העצמי שלו מתרחק, את החשיבה שלו מתרחקת, כדי לחיות שוב בשלווה מלאה את הזיכרון של שעת החצות הקוסמית. לפני הזיכרון במשך החיים הארציים חייבת לבוא החוויה של שעת החצות הקוסמית בחיים הרוחיים, כדי שמה שמתואר בסצנה התשיעית יוכל להתרחש.

אך כדי לאפשר זאת, היה צריך להתקיים שוב הלך הנפש המתואר בסוף הסצנה הרביעית. הלהבות באמת מתעופפות; הן אינן באות קודם לתוך התודעה הארצית; הן מתקרבות לרוגע של המדיטציה, לפני שהן בורחות, רק כאשר הלך נפש זה הופך לאמת:

"הלהבות נסות, – – נסות הן עם חשיבתי;

– – – – – – – – – – – – – – –

ושם, בגדה הרחוקה של נפש העולם,

קרב פראי, – חשיבתי שלי נלחמת –

בנהר האין – עם אור רוח קר. –

חשיבתי מתנודדת; – אור קר, – מכה

מתוך חשיבתי עלטה יוקדת. – –

מה עולה כעת מתוך יקוד אפל? – –

בלהבות של אודם מסתערת עצמיותי –

לתוך האור; – האור הקר – – של שדות קרחי עולם. – -"

דברים אלה קשורים ביחד; היותם קשורים באופן זה מחזקת את היכולות הפנימיות של הנפש. מה שהיה בהתחלה רק כוח נפש מופשט כעת צועד בפני הנפש בגוף רוחי, כך שבמובן מסוים הוא ישות מיוחדת, ומצד שני שייך לעצמי של האדם, כמו שאסטריד ולונה מופיעות בפני מריה. ישויות אלו, שהן ממשיות ובו זמנית כוחות נפש, מופיעות באופן כזה שהן יכולות לעמוד על הבמה עם שומר הסף ועם בנדיקטוס, כפי שזה קורה בסצנה התשיעית. הדבר החשוב ביותר הוא לחוש את הלך הנפש של סצנה זו, כדי שבאופן שונה למדי, באופן אינדיבידואלי, כשכוח הנפש הפנימי שמתגלם כפיליה האחרת ילבש צורה, תתרחש התעוררות ביוהנס תומזיוס, כלומר יעלה הזיכרון של שעת החצות הקוסמית ושל התקופה המצרית הקדומה. לנפש כל כך רגישה כמו יוהנס תומזיוס, המילים של פיליה האחרת:

"אריגה מכושפת של ישותך"

בעלות משמעות מיוחדת, כמו גם מה שקשור אליהן במהלך מחזה המסתורין כולו. מסיבה זו, רוח הנעורים של יוהנס, בנדיקטוס ולוציפר מופיעים כמו שזה קורה בסוף הסצנה העשירית. חשוב להיזכר בסצנה זו כיצד לוציפר ניגש ליוהנס תומזיוס ונאמרות אותן המילים שנשמעו בסוף הסצנה השלישית ב-שומר הסף. במילים האלה אנו מגלים איך הקרב אותו מנהל לוציפר נע דרך כל העולמות ודרך כל חיים אנושיים, ומגלים גם את הלך הנפש המהדהד מדבריו של בנדיקטוס כתשובה ללוציפר. נסו להרגיש מה נמצא במילים האלו שנשמעות מלוציפר גם ב-שומר הסף בסוף הסצנה השלישית, וגם ב-התעוררות הנפש בסוף הסצנה העשירית:

"לוציפר: אני אאבק.

בנדיקטוס: ובמאבק אלים תשרת."

נשים לב היטב לעוד משהו בשלב זה: שלמרות שאותן המילים נאמרות בשני המקומות הללו, ניתן לומר אותן כך שבכל מקום משמעותן תהיה שונה לחלוטין. משמעותן בסוף הסצנה העשירית ב-התעוררות הנפש נקבעת על פי העובדה שדבריה של מריה שנאמרו מקודם עוברים טרנספורמציה מהמילים שנאמרות ב-שומר הסף, בשעה שבנפש של מריה חי מה שהיא דיברה:

"מריה, כפי שלחזות רצית,

אינה בעולמות של אור אמת.

נדרי הקדוש והחמור קורן עוצמה,

אשר תשמור לך על שרכשת."

היא אומרת כעת:

"תמצא אותי בשדות-אור בהירים…"

היא כבר אינה אומרת:

"תמצא אותי בשדות הקרח הקרים"

אלא:

"תמצא אותי בשדות-אור בהירים,

בהם היופי הקורן בורא כוחות-חיים;

חפש אותי ביסודות עולם,

היכן שנפשות רוצות לרכוש רגשות-אלים

דרכה של אהבה, שביקום חוזה בעצמיות."

המילים מתהפכות בהשוואה למה שהן היו בסצנה השנייה של התעוררות הנפש. בדרך זו, הדיאלוג בין לוציפר ובנדיקטוס בסוף הסצנה העשירית:

"אני אאבק" – "ובמאבק אלים תשרת",

הופך למשהו שונה לחלוטין ממה שהיה בסוף הסצנה השלישית ב-שומר הסף. כאשר מבינים זאת, נשפך אור על כמו דחף אהרימני, ניתן לומר, ששולט בכל חשיבה אינטלקטואלית, בכל התרבות האינטלקטואלית של היום.

אחד הדברים שאנשים בעלי יכולת חשיבה אינטלקטואלית שטחית זו, בתרבות המודרנית שלנו, מתקשים מאד להבין הוא שאותן המילים, בהקשרים שונים, יכולות להתפרש בצורה שונה לחלוטין. התרבות המודרנית בנויה כך שאנשים חושבים שהמילים בהן הם משתמשים – במידה בה הן נוצרו במימד הפיזי – חייבות להתכוון תמיד לאותו הדבר. זה בדיוק המקום בו אהרימן מחזיק אנשים הכי חזק בגרונם, ושם הוא מונע מהם להבין שהמילים הופכות להיות חיות במשמעותן העמוקה ביותר רק כאשר מסתכלים בהן בתוך ההקשר בו הן נאמרות. אי אפשר להבין שום דבר שעולה מעבר למימד הפיזי אם איננו זוכרים עובדה אוקולטית זו. חשוב במיוחד היום שעובדה אוקולטית מסוג זה תפעל בליבנו ובנפשנו כמשקל נגד מול החיים האינטלקטואליים החיצוניים שהשתלטו חזק על כל אדם.

בין הדברים הרבים שיש להרהר בהם במחזות מסתורין אלה, זה לתת תשומת לב לאיך באמת ב-התעוררות הנפש הדמות המיוחדת של אהרימן מתגנבת בהתחלה בשקט, איך[5] נראה שהיא מצליחה להיכנס באופן ערמומי בין שאר הדמויות, ואיך היא הולכת ונהיית משמעותית לקראת סוף המחזה. אשתדל להביא כאן בשבילכם קטע מיוחד כתוב אודות לוציפר ואהרימן, וגם אודות דברים נוספים, תחת הכותרת סף עולם הרוח[6]; הוא יהיה זמין בזמן סדרת הרצאות זו, כי אלה הם הנושאים שהכרחי שנבהיר בעבור ידידינו בזמן זה. אין זה קל להגיע להבנה ברורה של דמויות כמו אהרימן ולוציפר. אולי יהיה מועיל עבור חלק מכם לשים לב לאופן בו ב-התעוררות הנפש אדם שלא נמצא לגמרי בערפל לגבי האלמנט האהרימני בעולם יכול אולי לחשוב את אותם הדברים שגם אדם אחר חושב עקב אימפולסים אהרימניים לא מודעים, אך בהלך נפש שונה. יהיו רבים ביניכם, ידידים יקרים, שיכולים לחדור לכל הנסיבות הזורמות לתוך מילים כמו אלה שאהרימן מדבר בשעה שהוא מתגנב בעורמה בין הדמויות השונות:

" אז אל תיתן לו בנוסף לבלבלך לחלוטין.

אכן, שומר-סף נאמן הוא,

אף אם כעת דרושים לו הבגדים,

שהטלאת ברוחך מחתיכות אימה בלות מזוקן.

אך בתור אמן לא היה עליך לעצבו

בסגנון דרמטי קלוקל. עוד תשתפר בכך.

אלא שאת הנפש משרתת עוד התמונה המעוותת.

אין צורך גם בלחץ רב מידי,

כדי להורות לך טיבה כעת.

הן שמת לב, איך השומר דובר:

צלילו אלגי, פאתוס רב מידי. –

אם לא תתיר לו זאת, יָציג לך,

ממי הוא עוד היום לַוַוה יותר מידי." [7]

אני יכול לדמיין שאנשים רבים – מנקודת מבט אסתטית זו או אחרת – יסתייגו מהאופן בו מחזות המסתורין הללו מובאים בפנינו. חבריי היקרים, את ההסתייגויות האלו ואחרות העולות כנגד האנתרופוסופיה יכול לשים בצד מי ששם עצמו בהלך הנפש של אהרימן. האנשים ההיפר-ביקורתיים של זמננו שמוקיעים את האנתרופוסופיה בוודאי שייכים לאלה שאותם תיאר המשורר: "יש אנשים שלעולם לא שמים לב לשטן, אפילו כשהוא תפס אותם בגרון!" אנו יכולים לשפוט את המתנגדים האלה לאנתרופוסופיה קצת לפי מה שאהרימן אומר כאן בעוד הוא משוטט בחיפוש אחר טרף. הוא פוגש אותנו בצורתו הרצינית יותר כשהמוות של שטרדר מתחיל בהדרגה להשפיע על האירועים המוצגים במחזה; אז קורה שאת הכוחות הזורמים מתוך מוות זה יש לחפש באמצעות ראייה נפשית בהשפעה שיש להם על כל דבר אחר המתרחש ב-התעוררות הנפש.

יש לומר שוב ושוב שהתעוררות זו מתרחשת באופנים שונים. עבור מריה, היא מתרחשת כאשר, עקב נסיבות מיוחדות, מופיעים בפני הנפש שלה כוחות הנפש המקבלים ביטוי גופני-רוחי בלונה ובאסטריד. עבור יוהנס תומזיוס ההתעוררות מתרחשת כשהוא חווה בתוך עצמו את המארג הקסום של ישותו הפנימית, כשפיליה האחרת מופיעה בצורה שהרוח יכולה לגעת בה (spiritually palpable), אם אפשר להשתמש בביטוי אבסורדי שכזה. עבור קפזיוס היא מתרחשת שוב באופן שונה, באמצעות פיליה. ההתעוררות יכולה לעלות בהדרגה בנפשות בצורות רבות אחרות, למשל באופן בו היא עולה אצל סטרדר בסצנה ה-11. כאן איננו פוגשים את מה שתיארנו קודם כצורות הרוחיות המוחשיות של לונה, פיליה, אסטריד ופיליה האחרת; כאן מופיעות עדיין תמונות אימגינטיביות שמקרינות חוויות רוחיות לתוך התודעה הפיזית. את השלב הזה של התעוררות הנפש שמתרחשת אצל סטרדר ניתן להציג רק דרך תפיסה אימגינטיבית כמו התמונה של הספינה בסצנה ה-11.

התעוררות הנפש יכולה להכין עצמה בהדרגה בעוד צורה נוספת. תמצאו זאת, מתוכננת בתשומת לב רבה, לאחר שאהרימן מתגלה במשמעותו העמוקה יותר בסצנה 12: מרמזים עליה בסצנה 13, בשיחה בין הילריוס (Hilary) ורומנוס (Romanus). תנו לעיני רוחכם לשהות במה שקרה בנפש של הילריוס בין האירועים שב-שומר הסף והאירועים המוצגים ב-התעוררות הנפש, המתוארים במילים אלה של הילריוס:

אני מודה לך, רעי, על המילה המיסטית.

הקשבתי לה כבר פעמים רבות;

כעת לראשונה אני מרגיש,

מה היא טומנת בחובה.

דרכי-עולם קשות לפענוח.

ידיד יקר, מוטב לי לחכות,

עד שתורה הרוח לי כיוון,

אשר הולם עבור ראייתי.

מהן המילים שרומנוס אמר?[8] הן מילים שהילריוס כבר שמע שוב ושוב מהמקום בו רומנוס עומד במקדש, מילים שרומנוס אמר לעתים כה קרובות, ועם זאת, עד לחוויה זו, הן עברו בפני הראייה הפנימית של הילריוס ללא אותה הבנה עמוקה יותר שניתן לכנותה הבנת החיים. מתרחשת מידה מסוימת של התעוררות נפש גם כשאדם נאבק ומתאמץ על מנת להבין משהו שהוא קלט כצורות-מחשבה, כשהוא הבין אותן די טוב, ואפילו העביר הרצאות עליהן, אך למרות זאת מבלי שתהיה לו הבנה חיה, מלאת חיוניות. אולי הוא ספג את כל מה שכתוב אודות האנתרופוסופיה בספרים, הרצאות, וסדרות, אולי אף לימד אחרים, שאולי הפיקו תועלת גדולה מכך, ועם כל זאת, הוא מגלה את העובדה הבאה: הבנה כמו שהילריוס מבין כעת את המילים של רומנוס, אפשרית רק לאחר חוויה מסוימת שיש לחכות לה בשלווה. זהו שלב מוגדר בהתעוררות הנפש.

לו רק רבים מידידינו יכלו לשים עצמם בהלך נפש כזה של ציפייה! לו רק יכלו לאמץ הלך נפש זה, בו מחכים שיתקרב משהו שלגביו כבר קיבלו מראש תיאור בצורת תיאוריות והסברים שהיה לכאורה מספיק ברור, אך בכל זאת לא הבינו אותו נכון – אז משהו היה מתרחש בנפשם, משהו שאותו מתארות המילים של סטרדר בסצנה השלישית ב-התעוררות הנפש. סטרדר עומד כאן בין פליקס באלדה (Felix Balde) וקפזיוס, עומד שם בצורה מיוחדת מאוד – הוא עומד שם כך שהוא שומע כל מילה שהם אומרים, והיה יכול לחזור על כל מילה, אך הוא אינו יכול להבין את מה שנאמר. הוא יודע מה נאמר, הוא אפילו יודע שהוא שומע חוכמה, אך כעת הוא שם לב שקיים משהו שניתן לתאר אותו במילים הבאות:

"קפזיוס ואב פליקס, שניהם. . .

טומנים מובן סתום במילים צלולות. . ."

אנשינו החכמים ביותר כיום אולי יודו בכך שיכול להתרחש שאדם זה או אחר מסתיר משמעות – משמעות ברורה – במילים מעורפלות. אך אנשים חכמים אלה לא יסכימו כל כך בקלות עם הרעיון שניתן להסתיר משמעות מעורפלת במילים ברורות. ולמרות זאת, היכולת להודות בכך שבמילים ברורות ניתן להסתיר משמעות מעורפלת הינה בעלת ערך גבוה יותר מהשניים. תחומי מדע רבים הינם ברורים, כמו גם פילוסופיות רבות, אך היה קורה משהו חשוב למען המשך האבולוציה של האנושות לו הפילוסופים היו סוף סוף מודים – למרות שבכל התורות הפילוסופיות נוצרו דברים ברורים, ועוד יותר ויותר ברורים, כך שכל אחד יכול לומר: "הדברים הללו ברורים!" – בכך שבכל זאת יכולה להיות משמעות מעורפלת במילים ברורות. משהו חשוב היה מתרחש אילו האנשים הרבים שחושבים את עצמם למאוד חכמים, ומאמינים שמה שהם יודעים מהווה חוכמה (ובמידה מסוימת בצדק), אילו יכלו לעמוד בפני העולם כמו שסטרדר עומד בין פליקס באלדה וקפזיוס, והיו לומדים לומר:

"לעתים קרובות הבנתי, – מה שתאמרו כעת -;

תפסתי זאת בתור חכמה, – – אולם אף לא מילה

מובנת לי כעת מדבריכם.

קפזיוס ואב פליקס, שניהם. . .

טומנים מובן סתום במילים צלולות. . ."

רק דמיינו איזה פילוסוף מודרני או פילוסוף מן העבר, שהרכיב בדרכו שלו תורה פילוסופית ברורה, ושיתייצב לצד הפילוסופיה שלו (שבדרכה שלה הינה כמובן התוצאה של החשיבה האנושית כולה), ויאמר: "בדרך כלל זה היה לי מובן. כל מה שכתבתי חשבתי שהינו חוכמה – ולמרות זאת, אני לא מבין אף מילה מכל המשפטים האלה. אפילו במשפטים שאני כתבתי בעצמי, יש הרבה מן הלא מובן: נדמה שהם מחביאים משמעות חשוכה במילים ברורות."

לא ניתן לדמיין בקלות ווידוי כזה עולה מפיו של אחד הפילוסופים שלנו בני זמננו או קדומים יותר, וגם לא מאנשים החכמים מאוד של העידן המטריאליסטי שלנו, או כפי שמכנים אותו בסגנון גרנדיוזי יותר, העידן המוניסטי (monistic age) שלנו. אך הייתה זו ברכה עבור החיים הנוכחיים שלנו אילו אנשים יכלו לאמץ את העמדה כלפי המחשבות ושאר ההישגים התרבותיים שסטרדר אימץ כלפי פליקס באלדה וקפזיוס. לו רק היו יותר ויותר אנשים כאלה, ולו רק האנתרופוסופיה הייתה באמת תורמת ישירות משהו להכרה עצמית זו!

——————————————————————–

  1. 4 מחזות המיסתורין יצאו לאור בעברית בהוצאת סופיה:  שער ההתקדשות * מבחן הנפש * שומר הסף * התעוררות הנפש
  2. דוואכאן, דוואכאנית (בשפה סנסקריטית, דווא deva– ישות אלוהית) – עולם הרוח. במדע הנסתר בקוויו העיקריים שטיינר מתאר אותו כ"התגלות של עולם הרוח במלואו."
  3. יצא בעברית: מבחן הנפש – מחזה המסתורין השני – מתוך 4. (תרגם עמוס בן אהרון, הוצאת סופיה לתרבות אדם חדשה).
  4. האגודה התיאוסופית: היחידה הגרמנית של האגודה התיאוסופית, שבראשה עמד רודולף שטיינר עד 1912, התפצלה מההתחלה משאר האגודה התיאוסופית בהנהגתה של אנני בסאנט Annie Besant. ב-1912, היחידה הגרמנית התנתקה והוקמה החברה האנתרופוסופית.
  5. התעוררות הנפש, סצנה 3.
  6. רודולף שטיינר, דרך להכרה עצמית של האדם, סף עולם הרוח. יצא בעברית בהוצאת תלתן
  7. התעוררות הנפש, סצנה 4.
  8. רודולף שטיינר, מבחן הנפש, מחזה המסתורין השני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *