נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית – 05 – אליהו

נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית – אליהו

רודולף שטיינר

תרגמה מאנגלית: ציפורה אלפרין

עריכה: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

14.12.1911 ברלין, GA61

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

אליהו

הנביא אליהו נוגהָ באור זוהר, כאחד מכוכבי השמים הנוצצים ביותר ברקיע האבולוציה הרוחנית של האנושות. ההארה הגדולה שהקרין אליהו על המין האנושי בימים עברו נמשכת בהתמדה עד עצם היום הזה. המעשים והמאפיינים של דמות אליהו, הבולטת בגדולתה, משתקפים ברשומות התנ"ך העתיקות ומטביעים את הרושם העז ביותר בלבבות בני האדם וברגשותיה של האנושות. אף על פי כן, אישיות משמעותית זו נתפשת בעינינו כקשה להבנה ביחס להיסטוריה הרגילה. כעת נתבונן באליהו מנקודת המבט של מדע הרוח. כאשר מתבוננים בו מנקודת מבט זו, מגלים מתוך טבע הווייתו שהסיבות והמניעים החשובים ביותר העומדים בתשתית הקיום הארצי לאורך האבולוציה האנושית, אינם תלויים רק ברעיונות שניתנים לתפישה באופן מודע ושאפשר להכיר בתוצאותיהם כמעצבות חלק מההיסטוריה של החיים, במהלכים המוחצנים; אנו לומדים לדעת שהדחפים עצמם, אלו שמניעים אותנו לפעולות החשובות ביותר, נולדים בתחומי הרוח. 

כדי להבהיר אמת זו, המטילה אור כה גדול על ההיסטוריה של העולם, לעיני רוחנו, עלינו רק לזכור את העובדה שבעיקרו של דבר חייבת הנצרות את ייסודה לאותו אירוע נפשי-חווייתי מעמיק שחווה שאול (פאולוס), אירוע שהתבטא חיצונית בחיזיון שהתרחש בקרבת דמשק (מעשי השליחים 9:3). לא משנה עד כמה נתווכח בנוגע למציאות ולטבע של אירוע חיצוני זה, אי אפשר להכחיש שמקורה האמיתי של הנצרות קשור באופן הדוק למה שהתרחש במישור הנפשי והרוחי של אותו שליח גדול. הוא, שהיה מייסדה ישר הדרך של האמונה הנוצרית, מסר למין האנושי את הידע ואת ההארה שקיבל באמצעות מילות האש הלוהטות שחצב בפיו ובמעשיו ברוח ההקרבה העצמית. במקרים נוספים רבים ניתן להביא ראיות לכך שהסיבות והדחפים הראשוניים והבסיסיים, שמונחים בתשתית אירועים שקרו תוך כדי השתלשלות ההיסטוריה של הקיום האנושי, אינם נמצאים במישור האירועים החיצוניים והנורמליים; תכופות אפשר לאתר את ראשית נביטתם במישור הלב ובמישור הנפש האנושית.

בואו נתבונן כעת בדוגמה מדויקת לכך, הלקוחה מאישיותו של אליהו ומהתקופה שבה חי. מכורח המציאות הרצאה זו קצרה ולא מעובדת. אף שהיא מתייחסת לנושא שמכסה תחום רחב מאוד, יש להשאיר את השאלה עד כמה יבהיר הנושא המוצג את התקדמות האבולוציה האנושית ההיסטורית במקרה מיוחד זה, ויספק לה ראייה חדשה, פתוחה להמשך  עיונכם; אבל  מן הראוי שבכל עת תחבור מחשבתכם להדרכה שנובעת מציווייה העמוקים של הרוח. מטרת הדיון שלי איננה רק לספק מידע בנוגע למשמעות אישיותו של הנביא אליהו; כוונתי האמיתית היא לתת בו-זמנית דוגמה לדרך שבה מדע הרוח שוקל ומעריך עניינים כאלו, באמצעים שעומדים לרשותו מכוח יכולתו להאיר ולרענן עובדות הקשורות בצמיחה ובהתפתחות של האנושות, שהובאו לידיעתנו ממקורות אחרים.

נשתמש בשיטה מיוחדת לטיפול בנושא שלנו כשמטרה זו עומדת לנגד עינינו. ראשית, הקביעות שהן תוצאות של מחקרי מדע הרוח בנוגע למשמעות אישיותו של אליהו, יהיו בלתי תלויות ככל האפשר מכל חיבור לתנ"ך כמקור, ויוזכרו רק בקשר לתיאורים ולשמות כשיהיה בכך צורך חיוני. לכן נפעל תחילה לשקף את כל האירועים הנוגעים בדבר כפי שהתרחשו באמת, ומאוחר יותר נפנה את תשומת הלב אל הדרך שבה הם תוארו ברשומות התנ"ך העתיקות. האירועים ייצאו לדרך ממש כפי שהם נחשפים על ידי מחקרי מדע הרוח, מחקרים שעיצבו את הבסיס להדגמות ולתיאורים השונים שמוצגים הן בהרצאות של סדרה זו והן של השנים הקודמות. קהל מאזיניי הגדול, שצבר במשך שנים ארוכות ניסיון וידע בלימודי שיטות מדע הרוח, וחש ביטחון בקשר לעוצמתו של מדע הרוח ושל שיטותיו ולכושרם להתקיים ולהתמיד, יקבל מלכתחילה את כל הרעיונות שבכוונתי להציע ויעריך אותם כאמינים וכתוצאה של מחקריי המצפוניים. זה המצב שבו מדובר, אף כי מכורח המציאות יש להתייחס לנושא באופן כללי ושטחי במידת מה, מפני שמצגת שלמה בתוספת ראיות מפורטות תגזול שעות רבות. לחלק מהקהל שאינו בעל הניסיון שציינתי, הייתי מציע לבדוק את כל מה שנאמר בנוגע לתיאור ההיסטורי האותנטי שאני עומד להציג, כאילו היה השערה מלומדת, שביסודה רובדי משנה של עדות חיובית. אני סמוך ובטוח שאם אכן יעשו כן מתוך כוונה להבין ולהשיג את האסמכתה הנדרשת, ובהשקעת מאמץ סביר, במתינות וללא דעות קדומות, תזכה הצגת הדברים שלי לאימות מלא, בסופו של דבר.

מה רוצה מדע הרוח לומר בנוגע לדמותם ולמשמעותם של הנביא אליהו ותקופתו? כדי להבין זאת עלינו להרחיק במחשבה אל העת העתיקה, תקופת העבריים, כשהעידן הזוהר והמאיר שציין את מלכות שלמה חלף, ומלכות ישראל חוותה צורות רבות ושונות של מחסור ועוני. עלינו לזכור את התקופות הקשות ואת הצרות והבעיות שגרמו הפלשתים ועמים אחרים, ולחזור במחשבה לאותם ימים שבהם כל מה שהרכיב ואיחד את ממלכת ישראל המרכזית התחלק לשתי ממלכות נפרדות – יהודה וישראל, והמלך אחאב, בנו של עומרי, משל בשומרון. כאן מצאנו הזדמנות להציג שמות תנ"כיים, אך עשינו זאת רק לצורך ההבהרה והאישוש, כפי שאנו נוהגים לעשות תוך כדי פיתוח הנושא. בין המלך אחאב, או יותר נכון בין עומרי אביו לבין מלך צור וצידון, שררה ידידות קרובה, מעין ברית שחוזקה עוד יותר על ידי נישואיו של אחאב לאיזבל, בת למשפחת המלוכה. אני עושה שימוש בשמות אלו כי הם ידועים לנו מהתנ"ך וכדי שאפשר יהיה להבין את הנושא ביתר קלות. אנו מתבוננים בתקופה שבה מתנת הראייה הרוחית הקדומה, שהייתה באופן כללי תכונה רוחנית של האדם בזמנים בראשיתיים, לא נעלמה עדיין כליל בקרב האנשים שהחזיקו עדיין ביכולת הנחוצה והמתאימה. המלכה איזבל חוננה במתנה זו, וכוחותיה הקליירוויאנטיים היו מיוחדים מאוד; לא תמיד ביטאה איזבל את הכוחות האלו בדרכים המיועדות לקדם את מה שראוי, טוב ואצילי. בעודנו רואים את איזבל כמעין רואת נסתרות, עלינו לראות את המלך אחאב כאדם שרק בנסיבות יוצאות דופן גילה כישורים, שדרכם יכלו הכוחות הנסתרים של נפשו לפרוץ אל המצב התודעה המודע שלו. בזמנים ההם נפוצו תופעות מעין אלו הרבה יותר מכפי שהן כיום. אמנם קרה שהיו הזדמנויות שבהן אחאב עצמו חווה חזיונות וחש תחושה מוקדמת ומבשרת רעות, אך מעולם לא במידה ניכרת, כי דברים כאלה אירעו מבחינתו רק בנוגע לעניין מיוחד כלשהו הקשור לגורל אנושי.

בתקופה שאני מתייחס אליה נפוצה בכל רחבי הארץ השמועה על אודות דמות בלתי רגילה, שנראתה פה ושם כשהיא משוטטת 'בתחומי מרחב אזורנו'. במציאות היה זה לא אחר אלא מי שמופיע במסד הנתונים התנ"כי בשם אליהו. מתי מספר מבין האנשים החיים על פני האדמה בעולם הרגיל, ידעו בדיוק באיזה אתר ניתן למצוא את האישיות שנושאת שם זה, אך איש לא ידע מהם האמצעים או הדרך שבהם השפיע אליהו בעוצמה כזו על בני דורו ועל האישים והאירועים בתקופתו. ייתכן שניתן לתאר את המצב האמור בצורה הטובה ביותר בעזרת הקביעה שבחוגים הרחבים ביותר, כל דיבור על אודות אדם מסתורי זה או אפילו איזכור שמו בלבד, היו מלווים ביראת כבוד מעוררת רטט והתרגשות; באווירה הכללית ששררה בארץ הורגש אם כן, כי ישות זו מקרינה כנראה סגולה נסתרת וייחודית, בעלת חשיבות ממדרגה ראשונה. אך איש לא ידע אל נכון, או שלאף אחד לא היה מושג, כיצד ובאיזו דרך עשויה להתגלות איכות יוצאת דופן זו, או היכן לחפש אותה. רק אישים בודדים, שניתן לכנות בשם מקודשים, ידעו באמת מה מתרחש בשטח, והם לבדם ידעו היכן בעולם הפיזי ניתן למצוא אינדיבידואל מוחשי זה, הנושא במציאות החיצונית את הרוח המסתורית והנעלמת הזו.

המלך אחאב גם הוא היה נבער מדעת בנוגע לתופעות אלו, אך הוא חווה תחושה מיוחדת במינה ומבשרת רעות, וסוג של חרדה אפף אותו בכל פעם שנזכר בשמו של אותו אדם לא מובן, שהשערות יוצאות דופן ביותר רווחו בנוגע אליו, כפי שהיה אך טבעי בנסיבות הללו. אחאב היה מלך ששלט בשומרון ואשר הנהיג בממלכת ישראל הקדומה, באמצעות הברית שכרת עם צור וצידון, מערכת של סדר דתי מסוים שנצמד לצורות וטקסים חיצוניים ואשר התבטא בסימבוליקה חיצונית – במילים אחרות, סוג של עבודת אלילים. המידע בדבר האינדיווידואליות של אליהו, כפי שהיא הצטיירה בעיניהם של חסידי צורת סגידה פגאנית זו, יצר בנפשם כנראה תחושה מוזרה ומיוחדת של פחד ומצוקה. מהשמועות ששמעו היה להם ברור שהדת של יהוה, כפי שניתן לכנותה, דת שמקורה בימים עברו ובתקופת העם העברי העתיק, חזרה והופיעה. 

האמונה באל אחד עדיין התקיימה באותה תקופה – אמונה בישות היקום הרוחנית הגדולה, האחת, שמושלת בכל הממלכות של הבלתי נראה, ואשר השפעתה מורגשת ומשפיעה גם על האבולוציה וגם על ההיסטוריה של האנושות. יתרה מכך, במרחב התפשטה גם ההכרה בכך שמתקרב הזמן שבו יבינו את יהוה הבנה משמעותית יותר ויותר, הבנה שתלך ותתרחב בקרב צאצאי הגזע העברי העתיק, המפותחים והמושלמים ביותר. הכול ידעו שלאמתו של דבר הכילה דת משה את הזרע של כל מה שיכול להיקרא בשם דת יהוה, אבל עובדה זו נקלטה על ידי אומה שהייתה מצויה עדיין בשלב של ילדות או תחילת עלומים.

אי אפשר להשוות את האמונה הישנה, על תפישת החזון שבה, שנושא מבטו השמימה לעבר אלוהים עילאי ועל-חושי, לשום דבר אחר מלבד למודעות ליצירת הקשר עם הבלתי נראה והבלתי מוחש, שנוגע בבני האדם כשהם באמת תופשים את האני האמיתי שלהם ומגשימים אותו. המודעות לראייה שמתעלה מעל תפישת החושים, היא שנגהה עכשיו על האנשים. אך המושג שהם יצרו, ככל שהיה בגדר יכולתם ליצור מושגים, התבסס על הניסיון לתאר לעצמם את פעולות יהוה כפי שנתפשו באמצעות התנסויותיהם בתופעות החיים החיצוניות. באותם ימים נהגו לומר שכאשר הטבע כולו מניב פרי בשפע, זה האות לכך שהאל מתגמל את האנושות ומרעיף ברכות על העם. מצד שני, כשהעם סבל מחסור וצער בעקבות מלחמה, צמצום במזון וסיבות אחרות, זעקו האנשים שיהוה הזועם מסתיר את פניו מהם בחרון אפו.         

 בזמנים אלו שאנו דנים בהם היה העם שרוי בסבל כתוצאה מתקופה של רעב ושל מוות. רבים התרחקו מהאלוהים יהוה, נוכח יחסו הגרוע לאנושות: הרעב הכבד ששרר בארץ גרם להם שלא להאמין בו עוד. אם ניתן לדבר על התפתחות בתפישה המושגית של יהוה, אפשר לאפיין את ההתפתחות שנועדה להתרחש בקרב העם העברי העתיק באופן הבא: על האומה היה ליצור מושג חדש של יהוה, שמגלם בתוכו את האידיאות והמחשבות הישנות. דרך המושג היה עליה להגיע להבנה אנושית גדולה ומלאה יותר, כך שהכול יוכלו לומר שבכל מקרה, ולא משנה מה מתרחש בעולם החיצוני, בין אם אנו חיים באושר או אפופי צער ומכאובים, עלינו להכיר בכך שאירועים חיצוניים אלה אינם בשום פנים ואופן ראיה או הוכחה לזעמו או לטובו של יהוה. המשמעות של דבקות אמיתית באלוהים והבנה ראויה של תפישת יהוה, פירושן שהאנושות נושאת את עיניה לעבר האלוהות הבלתי נראית, מבלי להיות מושפעת מההתבוננות באירועים המתרחשים, או מהדברים החיצוניים או מהמציאות הנראית לעין לכאורה של הרשמים החומריים. אפילו בשעת המחסור והסבל הגדולים ביותר, רק דרך הכוחות הפנימיים השולטים ברוח יגיעו בני האדם לידי שכנוע מלא בדבר קיומו ונוכחותו של האל.

מהפכה גדולה זו בהשקפה הדתית נועדה להתממש באמצעות כוחו של הנביא אליהו (וכפי שרואים מאוחר יותר, כוח רוחני זה פעל מפעם לפעם באמצעות אישיות אנושית שנבחרה לתכלית זו). כאשר אמור להתרחש שינוי גְדוֹל מימדים בתפישת העולם ובמושגים של האנושות, כפי שאירע בימי אליהו, נחוצים למן ההתחלה אישים מתאימים וזמינים שבנפשם ניתן לשתול את הזרע, אם ניתן לנסח זאת כך. הזרע הוא פוטנציאל הדברים שנועדו להיכנס מאוחר יותר להיסטוריה של המין האנושי. זרע זה מבטא את עצמו תמיד בצורה הולמת באמצעות דחף חדש וכוח חדש. 

אם לא תשבשו את הבנת משמעות דבריי, אומר שבתיאום עם גורלה המיועד של האומה, נקבע שהאינדיבידואל הידוע בשם אליהו הנביא הוא שיהיה היחיד הנבחר והמיועד, שרוחו תקלוט לראשונה את תפישת יהוה בצורה שתיארתי. לתכלית זו היה חיוני שכוחות מסוימים, מיוחדים וייחודים מאוד, ייענו לקריאה לפעולה ממעמקיה הנסתרים של נפשו – כוחות הנטועים בעמקי הנפש, כוחות אשר עדיין לא היו ידועים לאנושות כלל, ואשר מורי התקופה לא יכלו אפילו לנחש את דבר קיומם. בתוככי פנים הווייתו של אליהו הייתה צריכה להתרחש תחילה תופעה מתופעות החניכה המיסטית המקודשת בדרגת הסדר הגבוהה ביותר, שיכולה לאפשר התגלות של אלוהים כזה. לכן יש חשיבות עליונה לכך שנאפיין את הדרך שבה הוטבע המושג יהוה בתודעת האנשים. זאת נעשה באמצעות התבוננות בנפש וברוח של אותה דמות אנושית ייחודית, שבה התגלמה הרוח שאמורה הייתה להעביר את הדחף הראשוני – אותו אדם אשר מטבע התקדשותו האלוהית הפך להיות חדור בכל הכוחות החבויים שטמונים בנפשו. היו אלו כוחות חיוניים עבור מי שהיה עתיד להשמיע את הצליל הבסיסי, העמוק והראשון, שיזמין תפישה זו של יהוה ויאפשר אותה.

דמויות רוחניות דגולות כמו אליהו, שנבחרו להתנסות בפנימיות נפשן ורוחן ברשמים הראשונים והמעוררים של דחף ההתפתחות הכביר, ניצבות בדרך כלל לבדן, מבוּדדות מסביבתן. בימי קדם התאספו סביבן חסידים מסוימים שבאו מבתי הספר הדתיים הגדולים, או מ'בתי הספר של הנביאים' כפי שנהגו לכנותם בישראל, שבפי עמים אחרים היו מכונים 'מקדשי חניכה' או 'אולמות ההתבודדות' של המיסטריות. גם אליהו הנביא היה מוקף בתלמידי רוח רציניים, שנשאו את עיניהם אליו ביראת כבוד כמורה נעלה בעל שיעור קומה, אדם משכמו ומעלה. תלמידי רוח אלה הכירו במידה מסוימת בטבעה ובמשמעותה של שליחותו של אליהו, אף על פי שבגלל חזונם הרוחני המוגבל לא היו מסוגלים לחדור לעמקי רוחו של מורם הדגול. בתקופה ההיא החלו להתרחש ברחבי הארץ אירועים מוזרים, אך לעם לא היה שמץ מושג היכן אפשר למצוא את האישיות המסתורית שגרמה להתרחשותם. העם היה יכול רק לומר, "הוא בהכרח נוכח פה או שם – כי משהו בלתי רגיל מתרחש."

כך נפוצה במרחב הציבורי מה שהיינו מכנים (בעדינות) סוג של שמועה, שטענה שהוא, הנביא, פועל בשטח, אבל שאיש אינו יודע היכן הוא נמצא בדיוק. מקורה של אי ודאות זו נבע מההשפעה הייחודית והמוגדרת, שמסוגלים להקרין כל האישים הרוחניים המפותחים שנמנים עם אותם בעלי חזון גדולים וידועי שם. קרוב לוודאי שבתקופתנו נשמעת אמירה זו מגוחכת מעט, אבל אלה שמכירים את תכונותיו הייחודיות של אותו עידן עתיק, לא יחשיבו אותה כמופרזת או דמיונית כלל ועיקר.

כל הדמויות הרוחניות המוארות והנעלות באמת, כמו אליהו, ניחנו באיכות חודרת ביותר ומיוחדת במינה, שאפשרה התבטאות מורגשת פעם פה ופעם שם. השפעה רבת עוצמה זו עוררה רגשות של יראת כבוד וחרדה, והופיעה גם בצורת פעילות חיובית ישירה שחדרה בהדרגה לנפשות האנשים, כך שהם התקשו לומר היכן בדיוק עשויה להימצא ה'אישיות החיצונית' של דמות רוחנית גדולה כלשהי. אך תלמידיו של אליהו וחסידיו האמיתיים ידעו היטב היכן לחפש אחריו ויתר על כן, היו מודעים לכך שצורתו החיצונית אף יכולה במקרים מסוימים ללבוש אופי לגמרי לא יומרני, ולהתגלם בחיים הארציים בעמדה צנועה ופשוטה למדי.   

ראוי לציין שבתקופה שאנו דנים בה, מי שנשא בפועל את רוחו של אליהו, היה שכנו הקרוב של אחאב מלך שומרון ובעליהם של חלקה ונכס קטנים בסביבתו המיָדית של אחאב. אך המלך כלל לא חשד שכך הם פני הדברים. הוא חיפש בכל אתר אפשרי אחר מקום הימצאה של הישות הייחודית, שנוכחותה הורגשה באופן כה מסתורי ברחבי הקהילה, ושהוא העריך ברגשי כבוד ופליאה, ממש כמו בני עמו. אך הוא נכשל לחלוטין בשיקוליו אלו ולא לקח בחשבון את בעל האדמות הפשוט והצנוע שהתגורר בשכנותו. הוא לא הקדיש תשומת לב לשאלה מדוע על שכנו להיעדר מביתו מפעם לפעם, או לאן הוא בכלל הולך במקרים אלה. אבל איזבל (שהייתה רואת נסתרות) גילתה שאישיות בלתי בולטת זו הפכה למעשה לביטוי הפיזי החיצוני של רוחו של אליהו. את הידע שהיה ברשותה והושג בדרך זו לא העבירה איזבל למלך אחאב; היא שמרה זאת לעצמה בסוד, מטעמים שיתגלו מאוחר יותר. דמות מסוימת זו (שרוחו של אליהו פעלה עליה) נודעה בתנ"ך בשם נבות. לפי מחקרי מדע הרוח, עלינו להכיר לפיכך בנבות התנ"כי כמי שנשא במציאות הפיזית את האינדיבידואליות הרוחנית של אליהו.

באותם ימים שרר בארץ מחסור חמור, ורבים רעבו ללחם. נבות אף הוא חווה את המצוקה והמחסור במובנים מסוימים. אך לא רק הרעב משל בכיפה בזמנים אלו: בכל מקום גם התקיימה תחושת חמלה אינסופית כלפי הסובלים, ונוצרו תנאים מועילים וחיוביים במיוחד לכניסת כוחות נפש ורוח חבויים ללב האדם, שכבר הוכן לכך בידי כוחות הייעוד, או הקארמה. אך ורק באמצעות כוחות נסתרים כאלו של נפש ורוח, עשויים בני האדם לרומם את עצמם לרמה של שליחות כזו כפי שהתווינו.

בואו נדמיין בבהירות את המתרחש בפנימיות האדם בנסיבות כאלה, וכך נבין כיצד הושפעה נפשו של נבות. בשלב ההתחלתי מתרחש שינוי פנימי מתקדם, או תהליך התגלות, שמסומן על ידי תקופה חשובה של חינוך עצמי והתפתחות עצמית. במיוחד קשה לתאר את ההתנסויות הפנימיות של הנפש, המעלות אותה לגבהים רוחניים, בשעה שהאישיות נחדרת בכוחות שבאמצעותם תוכשר להתבונן בעולם הרוח. בשלב הבא יש לקרוא להופעת החזון הרוחני האלוהי, כדי שיעורר בנו את החוכמה הנחוצה לנביטת הדחפים החיוניים, המיועדים להיזרע בתוך זרם האבולוציה האנושית. התיאור המילולי במקרה זה הוא האתגר הקשה יותר, מכיוון שאלו שעברו התנסות כזו לא הצליחו מעולם לנסח את רשמיהם באופן שקוף ומדויק. אפשר לנסח את מה שקורה בפועל בערך כך: התפתחות ראיית הנסתר של הרוח מושגת בשלבים שונים. במקרה של אדם כדוגמת נבות, דבר כזה היה אמור להתרחש באופן טבעי, כך שחווייתו הפנימית הראשונית תהיה תפישה ברורה של המושג הבא: "העוצמה הרוחנית שאמורה לרדת ולהאציל את אורה על האנושות, תאיר עליי ותקרון עתה מתוך פנימיותי, ואני הכלי והמכל המיועדים להכיל אותה." המחשבה הבאה שתעלה בתודעה תהיה זו: "מכאן ואילך עליי לעשות כל אשר ביכולתי על מנת שהכוח שבתוך הווייתי יוכל להתבטא בצורה אמיתית ונאותה, ואני אזכה בתכונות שיכשירו אותי להתמודדות עם כל צורת מבחן והתנסות שאני עשוי לעבור. כך גם אדע כיצד להעביר אל חבריי באופן הראוי את עוצמת הדחף האלוהי הזורם דרכי."

ההתפתחות הרוחנית ולימוד ראיית הנסתר חייבים להיעשות בצורה הדרגתית, צעד אחר צעד. כאשר הושג השלב המתאים שנקבע מראש, מופיעים אותות מוגדרים ומובחנים שמתגלמים בתוך הנפש. גם לאותות אלה אופי של חוויות פנימיות; הם אינם חלומות ואף לא חזיונות, כי הם תלויים בצמיחה ובפתיחות הממשית של הרוח, וחייבים את מקורם לשלבים אלו. כעת מופיעים דימויים חזותיים, המסמנים שההתפתחות הפנימית נמצאת בשלב שבו האישיות האמורה יכולה להאמין כי רוחה השיגה באמת כוחות חדשים. דימויים אלו בפני עצמם אינם קשורים בהכרח במציאות הפיזית של ההתנסויות שעוברת הנפש. אין הם אלא סמלים, שכמותם יכולים להופיע במהלך מצבי שינה: אך בדרך כלשהי אלו אכן סמלים טיפוסיים, הדומים לאלו שמופיעים בנסיבות מסוימות, כשאנו חולמים חלומות חיוביים וברורים מאוד. לדוגמה, אדם הסובל מפרפורי לב עלול במשך השינה להיות נתון באשליה שחום בוקע ממקור בוהק כלשהו, כגון תנור חם. באופן דומה, כשהרוח רוכשת את כוח ראיית הנסתר, יגיעו חוויות מוגדרות מקבילות בצורה של חזיונות.

במקרה של נבות, האירוע הראשון מסוג זה הביא עמו הכרה מלאה בכל המשתמע מהתיאור הבא:

"אתה הינך הנבחר, שידגים בעולם הזה את ההכרה בכך שבני האדם עדיין מאמינים ביהוה הקדום. עליהם לדבוק באמונה זו, אף שכלפי חוץ יוביל ככל הנראה זרם אירועי החיים נגד האמונה, עקב המכה החמורה שהוכתה הארץ. על האנושות לשמור על שלווה עד שיבואו זמנים אלה על תיקונם; כי אף על פי שהאלוהים הָעתיק, יהוה, רוצה לגרום צער, תשוב האנושות לשמוח – אבל מחובתה להתמיד באמונתה באלוהים".

לנבות היה ברור לגמרי שהצהרה זו, שהוא אמור לשמש לה פֶה, היא ללא ספק ביטוי של כוח אמיתי ובלתי ניתן לערעור, והיא נושאת עמה ביטחון פנימי עמוק שנובע מישותו ורוחו. החוויה התבלטה בחיוניותה הרבה והצביעה על יותר מחזון גרידא. לאחר מכן התייצבה בפני נפשו של נבות תמונה של האל עצמו, בצורה שבה היה ביכולתו לדמיין אותה. הנוכחות אמרה, "לך נא אל המלך אחאב ואמור לו: עליך להאמין באלוהים יהוה, עד אשר יתחיל להמטיר גשמים על האדמה", כלומר, עד שיבשילו התנאים. נבות קלט את אופי שליחותו; הוא ידע גם שמשעה זו ואילך עליו להקדיש את עצמו להמשך התגלותה של אותה עוצמת רוח, שדרכה יש ביכולתו לתפוש ולפרש את כל מה שצפוי להופיע, כפי שראה בחזונו. הוא החליט שלא להימנע מכל קרבן, אך ככל שניתן הדבר, לחלוק בסבלותיהם של מי שנחשפו למידה הגדולה ביותר של מחסור ורעב במשך אותה תקופה. כך אירע שגם נבות התנסה ברעב ובבצורת, אך הוא לא ביקש בדרך זו קידום והתעלות למצב רוחני גבוה יותר. הייתי אומר שתהליך כזה איננו מומלץ בשום פנים ואופן, כצעד לקראת ידע והבנה רוחניים גבוהים יותר. נבות התנסה ברעב בגלל הדחף שהמריץ אותו להשתוקק לקחת חלק בסבל, כמו כל האחרים. בדרך זו הוא ביקש ליטול חלק בגורל הכלל, ומשאלתו הרצינית ביותר הייתה לקבל על עצמו קושי גדול יותר מכפי שנפל בחלקם של הסובבים אותו.

רוחו של נבות התמסרה להתבוננות פנימית בלתי פוסקת באלוהים, כפי שהתגלה בפניו בדרך שתוארה לעיל, ומחשבותיו היו מרוכזות תדיר באלוהות זו. מדע הרוח של זמננו היה מנסח זאת כך: לכל אורך הדרך הקדיש נבות את עצמו דרך המדיטציות שלו, בצורה שלמה ומרצונו החופשי, כדי להכיל את תפישת האלוהות הזו בתוך נקודת המרכז שברוחו. העובדה שפעל נכון בעשותו כן, התבהרה בפניו הודות לסימן שניתן לו במהלך החזון הפנימי. חזון זה היה, שוב, חיובי יותר מכל חזון בעל אופי של חלום בלבד, כי דמותו של האל ששכן בתוך נפשו הופיעה בפניו מלאת חיים, וקול דיבר אליו: "אתה חייב לגלות סבלנות ולהחזיק מעמד לאורך כל ההתרחשויות, כי מי שמאכיל ומזין את האנושות ואותך, יספק לבטח את כל צרכיכם. לכן עליך להתמיד באמונתך בַאמיתות חיי הנצח של הרוח." בחזון זה, שהיה חזותי יותר מכל מסר שקיבל לפני כן, חש אליהו-נבות (בנסיבות אלו נוכל לכנותו בשם זה), שהוא מובל על ידי נזיר לנחל הידוע בשם כרית. בנחל כרית הוא מסתתר, לוגם ממי המעיין הזורמים וסועד את לבו במזון שהאל סיפק לו. בהמשך החזון הוא ראה שבבכוח חסדו המיוחד של האלוהים, הובא לו המזון הזה  על ידי עורבים. כך קיבל אליהו-נבות אישור לחוויית אמיתותה הפנימית של ההתנסות החשובה ביותר מבין ההתנסויות הפנימיות שיועדו לו. לאחר מכן היה עליו לעבור שלב התפתחות מתקדם יותר, הנוגע לפעילותיהם של כוחות הרוח הנסתרים; ידוע לנו שהוא התאמץ להשקיע עצמו עוד יותר במעמקי החוויה (כפי שהיינו מסבירים זאת כיום) ובאותו מצב תודעה של התבוננות נמרצת, המונח ביסוד ההתפתחות הרוחנית שאת אופייה כבר תיארנו לעיל.

מצב מדיטטיבי עמוק זה, על ההתנסויות בחיים הפנימיים שבו, לבש את הצורה הבאה: "אם יש בכוונתך להיות ראוי לשליחות זו, שתזרח בלב האנושות הודות למושג החדש לחלוטין על אודות דמות האלוהים, עליך לשנות מהיסוד את טבע הווייתך הפנימית, עד שורשי כוחותיה העמוקים ביותר. עליך לעבור שינוי מלא, כלומר שמי שאתה עכשיו יהיה שונה מכפי שהיית בעבר. אתה תשלוט בנפש שבקרבך, ובאמצעות הכוחות העמוקים שבעולמך הפנימי, תפיח חיים חדשים באני שלך (כלומר שאיכותו של האני שלך תשביח)." מחשבות אלו גרמו לנבות להשקיע עמל רב ומרץ בעבודה ברמת הנפש, מתוך מאמץ ושאיפה לחולל שינוי צורה מהותי באני שלו ולעדן את מעלותיו ואת האיכויות שלו, כראוי למי שמתייצב אל מול פני האל.

אחר כך עברה על אליהו-נבות התנסות נוספת, שהייתה חלקית בלבד, כעין חזון פנימי. מאחר שלא הייתה זו התרחשות שהתחוללה במלואה במישור הרוח הפנימית, אלא נוספו לה תכנים אחרים, יש לראות אותה פחות כ'מסר רוחני'. החציבה הפנימית הטהורה של עבודת הרוח היא במהותה דרך הפעולה החשובה והאמיתית ביותר. בחזון זה הופיע בפניו החיזיון שבו אלוהים מתגלה בפניו שנית ושולח אותו לצרפת (מלכים א', 17:9); שם הוא פוגש אישה אלמנה, אֵם לְבן, מקוששת עצים. בתמונת גורלם של האלמנה ובנה הוא רואה בעיני רוחו כעין מצגת או האנשה, שמגלמת את חזון הדרך שבה עליו לחיות עכשיו. בעיני רוחו הוא רואה שמזונם של השניים אזל כמעט ושהם עתידים לגווע ברעב. הוא פונה אל האלמנה וכמו בחלום או בחיזיון, משתמש למעשה באותן מילים שחזר ושינן שוב ושוב מדי יום ביומו ושבוע בשבוע, כל זמן שעסק במדיטציה ובהתבודדות: "אל תיראי. בואי עשי כדברך אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי ולך ולבנך תעשי באחרונה." למעשה הוא אומר לה לשים את מבטחה באל שבורא גם את השמחה וגם את הצער, ויהיה אשר יהיה. 

בחזון דמוי חלום הוטבעו באליהו-נבות הרשמים הבאים: השמן והקמח לא ייגמרו – "כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת-יהוה גשם על פני-האדמה." ראוי לציין שבחזון זה התבטאה שלמות התודעה והרוח שלו, שהשתלמו ופיתחו את האינדיבידואליות שלו במלואה,  ונדמה היה לו כי ישותו עברה לשכון בחלקו העליון של בית האלמנה. האמת הפנימית הייתה שרוחו שלו, ניתן לומר, התרוממה למדרגה גבוהה יותר, לשלב התפתחות מתקדם נוסף.

הדבר הבא שהופיע בפני אליהו-נבות היה שוב כעין חיזיון, שבו שוכב בנה של האלמנה מת. עלינו לראות חיזיון זה כייצוג סימבולי בלבד של העובדה, שבאותו זמן גבר נבות על האגו הנמוך שלו והכחיד את שליטתו בו. אז זעקו הכוחות הלא מודעים בנפשו: "מה תעשה עכשיו?" משך זמן מה ניצב אליהו-נבות חסר אונים ומבולבל, אך היה בכוחו להחזיר לידיו מחדש את רסן השליטה העצמית, באמצעות הכוח שתמיד זרם וחי בתוככי הווייתו הפנימית, ולצלול למעמקים גדולים עוד יותר של התבוננות ושיקול דעת באשר לנסיבות שעוררו התבוננות כה רצינית ומעמיקה. לאחר מות בנה גוערת בו האלמנה ומוכיחה אותו. דבר זה מסמל את העובדה שרוחו הלא מודעת נוזפת בו, ובמילים אחרות, מעוררת בו חרטה: "תודעת האני הישָנה שלי נטשה אותי – מה עליי לעשות עתה?" בתיאור שנמסר בנוגע לאירועים אלה, נאמר שהוא מאמץ את הילד אליו ומזנק ללא היסוס למעמקים טמירים עוד יותר בנבכי רוחו. אומרים לנו שניתנו בידו הכוח והעוצמה שבאמצעותם הוא מחזיר את הבן המת לחיים. ואז הוא זוכה בתוספת של אומץ לב, שדי בו כדי לעורר ולהמריץ את כוחות האני החדש שנוכח בתוכו כעת, מתוקף אותן איכויות שהיו באני שאבד לו.

מרגע זה ואילך ממשיך אליהו-נבות לפתח את כוחות הנפש הנסתרים שבו ולהביאם לידי הבשלה, כדי לרכוש את הכוח הפנימי הנחוץ להתייצבות מול העולם החיצוני ולביטוי המילים שיישמעו באוזני כל. אך ראשית לכל ומעל לכל, עליו להתייצב בפני המלך אחאב ולחולל משבר בנושא שיש צורך להביא לידי הכרעה, דהיינו ניצחונה של תפישת יהוה החדשה על פני אותן אמונות שאימץ המלך עצמו, ושעקב חולשות שהזמן גרמן, הפכו להיות מקובלות על הכלל בקרב העם.

וכך השתלשלו הדברים, שבאותה שעה שערך אחאב סבב באימפריה שלו וצפה בחרדה בסימני המחסור והמצוקה, ניגש אליו האדם שאנו מכנים בשם אליהו-נבות. איש לא ידע מהיכן הגיע; ברור שלמלך לא היה מושג מאיפה הוא בא. היה משהו מוזר באורח דיבורו ובהשפעתו על נפש אחאב, אשר לא היה מודע לכך שאיש זה הוא שכנו. המלך חווה ביתר עוצמה מתמיד את תחושת יראת הכבוד והאימה שחש תמיד כשהזכירו את הישות הגדולה, הידועה בתנ"ך כאליהו הנביא. הוא שאל אותו ברגע ההוא: "האתה זה עוכר ישראל?" ואליהו-נבות השיב לו: "לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביך בעזבכם את מצוות יהוה ותלך אחרי הבעלים." ולעם אמר: "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים אם יהוה האלוהים לכו אחריו ואם-הבעל לכו אחריו". 

וכך נאסף על הר הכרמל קהל רב מקרב שבטי ישראל, להכרעה הסופית בין אלוהי אחאב לאלוהי אליהו. ההכרעה בדבר ההחלטה הייתה אמורה להינתן בסיוע אות חיצוני, סימן שיציג את ביצוע ההכרעה בבהירות לעיני כל, בדרך שתאפשר לציבור להבדיל ביניהם בבהירות; אבל אם ניכנס לעובי הקורה בנוגע לכך, נרחיק לכת יותר מדי. הדבר סודר כך שהכוהנים ונביאי הבעל, שמו של אלוהי המלך אחאב, יהיו הראשונים להציע מנחה ולהעלות קורבן. הקהל היה אמור להמתין, ולראות אם טקסי הקרבת הקורבנות (טקסים שבמהלכם הכוהנים משתלהבים מהמוסיקה והריקודים ומכניסים את עצמם למצב תודעה אקסטטי ייחודי) אכן יובילו לתקשורת-על, או להשפעה שההמונים יכולים לחוש בה. במילים אחרות, היה על הציבור לשפוט אם יש ביכולת הכוחות העילאיים הפנימיים של הכוהנים לגרום למתן אות כלשהו בדבר כוחו ועוצמתו של אלוהיהם.

הבהמה המיועדת להעלאה לקורבן הובאה אל המזבח. הציבור היה אמור להחליט אם באמת מחוננים כוהני הבעל בכוח פנימי שיכול לעורר את ההמונים ולגעת בליבם. ואז נשא אליהו-נבות את קולו ואמר, "כעת הזמן להריע – אני ניצב לבדי, בשעה שמולי ניצבים ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל. הבה נראה עד כמה חזקה אחיזתם בקהל הנוכחים, ועד כמה גדול ורב הכוח שנמצא בי." הקורבן הוקרב ונעשה כל דבר אפשרי כדי לאפשר להמון לחוש בהשפעתם רבת העוצמה של הכוהנים, כדי שהכול יאמינו באלוהי הבעל. התרגילים האקסטטיים בוצעו באופן קיצוני והגיעו לידי חיתוך הידיים וחלקי גוף אחרים בסכינים עד זוב דם, על מנת להגביר עוד יותר את אופיו מעורר האימה של החיזיון שהציגו חסידי הבעל  הללו, בהשפעת ההשתוללות המעוררת של הריקוד והמוסיקה. אך ראה זה פלא! שום אות וסימן לא הופיעו, כי אליהו-נבות היה שם בנוכחות מלאה, והרוח שבו התבטאה בפעולה. במילים שלא יספיקו כדי לבטא את הדברים, ניתן לומר שכאשר אליהו-נבות ניצב שם, הוא גרם לכוח רוחני גדול להופיע ולזרום דרך הווייתו, עד שהתגבר וסחף משם והלאה בכוחו זה את כל הדברים המנוגדים לו. אל תעלו בדעתכם שום שימוש בתרגיל מאגי כלשהו במקרה זה.

אליהו-נבות הכין בשעה זו את הקורבן שלו. הוא הגיש מנחה לאלוהיו תוך שימוש במלוא עוצמת רוחו ונפשו, שהתנסתה בכל המבחנים שכבר תיארנו. הקורבן נאכל והמטרה הושגה במלואה, כי לבבות האנשים ונפשותיהם התעוררו ונפתחו. כוהני הבעל, ארבע מאות וחמישים יריביו של אליהו, נאלצו להודות בתבוסתם. נפשם נכחדה בגין תשוקתם והשתוקקותם – מי שהיו נביאים לכאורה נהרגו בידי אליהו- נבות, ואליהו הוכר כמנצח במעמד זה.  

אירועים אלה דומים מבחינות מסוימות לאלו שתיארתי בספרי מיסטיציזם אחרי מודרניזם: גילוי הזרעים של מדע חדש ברנסאנס.[1] [“Mystics after Modernism: Discovering the Seeds of New Science in the Renaissance”].

מספרים שהתיאולוג והמיסטיקן הגרמני יוהאנס טאלר Johanness Tauler)) היה ידוע כמטיף שנון וחריף. בזמן מסוים התמסר טאוּלר להתאמנות מסוג ייחודי, וכאשר שב לאחר מכן אל דוכן המטיף, הייתה לדבריו השפעה כה יוצאת דופן על קהילת מאזיניו, עד שפעם אחת התעלפו כארבעים איש. הווייתם הפנימית של האנשים התעוררה והם חוו התרגשות גדולה שנבעה מהשפעת כוחו המיוחד של אותו עילוי גדול. דוגמה זו מסייעת לנו להבין שהסיפור התנ"כי על אחאב ואליהו אינו בגדר גוזמה גרידא: חוקרי מדע הרוח אישרו את קיומם של אירועים אלה.

מה הייתה התוצאה הטבעית של אותם אירועים? כבר תיארתי באוזניכם את אופייה של איזבל. היא הייתה מודעת לעובדה שהאדם שעשה את כל הדברים הללו הוא שכנם, ושניתן למצוא אותו בקרבת מקום, כלומר הסירה את המסתורין מעל היעדרותו. מה ידע וקלט אליהו-נבות מאותו רגע ואילך? הוא ידע שאיזבל היא אדם חזק מאד, ושהיא גילתה את סודו. במילים אחרות, הוא הרגיש שמכאן ואילך חייו הפיזיים החיצוניים אינם בטוחים עוד, ולפיכך עליו להתכונן למוות בעתיד הקרוב, כי אין שום ספק שאיזבל תגרום למותו.

המלך אחאב חזר הביתה, וכפי שמסופר בתנ"ך, סיפר לאיזבל על האירועים שהתרחשו על הר הכרמל. מדע הרוח מספר לנו שאיזבל אמרה, "אני אעשה לאליהו מה שהוא עולל לארבע מאות וחמישים הנביאים." קשה היה להבין את דברי איזבל (הכתובים במלכים א', 19:2), אלמלא מחקרי מדע הרוח, שלאורו נתפשת משמעותם באופן כמעט ברור מאליו (כתוצאה ממחקרים אלו מתבררת נקודה שהייתה תמיד מעורפלת עד כה – השאלה מדוע גרמה איזבל למותו של נבות, כאשר במציאות רצתה להשמיד את אליהו. מבדיקה של מדע הרוח מסיקים שהיא שיגרה את המסר המאיים אל אליהו-נבות, משום שבשל כוחות ראיית הנסתר שלה היטיבה איזבל לדעת שגופו הפיזי של נבות אוצר בקרבו את רוחו של אליהו).

עכשיו כבר היה על אליהו להכין תוכניות מוגדרות כדי להימנע מהוצאה מיָדית להורג בשל נקמת איזבל. היה עליו לדאוג מיָדית לכך שבמקרה של התרחשות כזאת, תוכל עדיין רוחו להמשיך להכיל את התורות שלימד ולהאציל את השפעתה על האנושות. בפעם הבאה שבה התייחד אליהו עם פנימיות רוחו ונפשו והיה שקוע במצב של הגות פנימית נמרצת, הוא שאל את עצמו את השאלה הבאה: "מה עליי לעשות על מנת למנות לי יורש, ממלא מקום שיגשים את שליחותי בעולם הארצי הזה, במקרה שנקמת איזבל אכן תביא למותי?" במעמד זה הוא זכה בהתגלות חדשה, שכיוונה את חזונו הפנימי אל אישיות מסוימת שאליה יוכל להעביר את כל מה שהיה בו, ודרכה אל האנושות. אישיות זו הייתה אלישע.[2] אתם עשויים לחשוב שאליהו הכיר את אלישע לפני כן; גם אם הדבר היה כך וגם אם לא, שאלה זו איננה חשובה במיוחד. מה שחשוב הוא העובדה שהרוח היא שהצביעה על דרך זו, ושהוא שמע זאת דרך הארה פנימית, במילים הבאות: "חנוך את האיש הזה לשביל הידע שלך ולסודותיך".

הסיפור נמשך, ומספרים לנו באותה בהירות המציינת את קביעות מדע-הרוח בנוגע לרשומות הדתיות העתיקות, כי על אליהו-נבות הוטלה שליחות מיוחדת מאוד שעליו להוציא אל הפועל, ושהיסוד האלוהי, שהוא אמור להאצילו מרוחו על אלישע, הוא האצלה מאותה הרוח העליונה שהתבטאה קודם לכן דרך אליהו.

בדמשק נגלה לאלישע אותו אור אלוהי מפואר בדומה לדרך שבה נגלה גם לפאולוס בתקופה מאוחרת יותר. זמן קצר לאחר שאליהו בחר את ממלא מקומו, השיגה אותו ידה הכבדה של איזבל הנוקמנית, שהסבה את תשומת ליבו של אדונה אל נבות שכנם ולחשה באוזנו את הדברים הבאים: "הקשב לי; השכן הזה הוא איש דתי מאמין, שראשו מלא ברעיונות הקשורים לאליהו. אולי כדאי שתסלק אותו מהשכונה הזאת, מכיוון שהוא אחד מחסידיו החשובים ביותר של אליהו, והרבה מאוד מהמתרחש תלוי בו."

המלך לא ידע דבר על אודות הסוד האופף את נבות, אך בזמן זה היה מודע למדי לכך שהאיש הוא לאמתו של דבר תלמידו הנאמן של אליהו. הוא האזין אפוא לאזהרתה בתשומת לב. בשלב הבא דחקה איזבל באחאב לפתות את נבות לעבור לצד שלהם, תוך שימוש בשיטות שכנוע שונות, או במידה שהדבר נחוץ, באמצעות הפעלת סמכותו המלכותית. היא אמרה כך: "אם נוכל להסיט אותו מתוכניתו ומכוונותיו בדרך כלשהי, תהיה זו מכה קשה למזימותיו של אליהו והיא תעכב את מעשיו." למעשה היטיבה איזבל לדעת שבפנייתה לאחאב ובשיחתה עמו היא מעבירה מסר דמיוני מעיקרו ועלילה שהיא עצמה רקחה; כי מה שאיזבל רצתה באמת היה לגרום לכך שאדונה ינקוט פעולה יעילה ונמרצת כנגד אליהו. אבל איזבל לא הציעה בגלוי לנקוט פעולה מפורטת, כפי שרצתה, אף שבפועל הייתה נחושה בדעתה ליצור תוכנית פעולה מעשית עתידית. לכן היא רקמה תחבולה והשיאה עצה לבעלה. לאחר שיחה זו עם איזבל הלך המלך אל נבות ודיבר עמו. נבות סירב להתייחס לדבריו והשיב לו: "תשוקתך זו לא תתגשם לעולם".

בתנ"ך מוצג מעמד מייצג זה בסיפור על שכנו של אחאב, שהיה בעליו של כרם שהמלך חמד וביקש לקחתו ממנו. לפי תיאור זה אמר נבות לאחאב: "חלילה לי מיהוה מתתי את נחלת אבותיי לך," (מלכים א' כ"א 3). אך לאמתו של דבר, נחלת אבותיו והירושה הממשית שהכתוב מתייחס אליהן היו מסוג אחר לגמרי מזה שמתאר הטקסט בסיפור על נבות, המסרב לוותר על נחלתו לאחאב. איזבל השתמשה באירוע הזה כתשתית לפעולת הנקמה שזממה. בכוונה תחילה היא השיאה למלך עצה מזויפת, כדי שיתבלבל ויכעס בשל סירובו של נבות. אנו למדים על כך כשאנו קוראים בתנ"ך (מלכים א' 21:4) את הפסוק, "ויבוא אחאב אל ביתו סר וזעף על הדבר אשר דיבר אליו נבות היזרעאלי ויאמר לא-אתן לך את נחלת אבותיי וישכב על-מיטתו ויסב את-פניו ולא-אכל לחם". חִשבו על כך! המלך מסרב לאכול רק משום שלא הצליח להשיג כרם מסוים בשכנותו! התבטאויות כאלה ניתן להבין רק מתוך חקירת העובדות שהן מושתתות עליהן.

 בנקודה זו נקטה איזבל צעדים מוגדרים במטרה לממש את נקמתה. היא ארגנה משתה והזמינה את נבות להשתתף בו כאורח הכבוד (מלכים א' 21:12). נבות לא היה יכול להימנע מנטילת חלק במשתה, בשל העובדה שנאמר לו כי יקבל במהלכו הזדמנות לבטא את עצמו באופן חופשי. איזבל באמת הייתה מחוננת בראיית-על. עם אחרים היה ביכולתו של נבות להתמודד בנקל – הוא היה מסוגל להשתוות אליהם בכוחותיו; אך לאיזבל הייתה היכולת להמיט עליו חורבן. היא הציגה עדי שקר שהצהירו כי נבות כפר באלוהים ובמלך, ("בֵרך נבות אלוהים ומלך"). כך טוותה את המזימה שהובילה לרציחתו, כפי שמסופר בתנ"ך (מלכים א' 21:13). מכאן ואילך לא נגלתה עוד על הבמה בעולם החיצוני אישיותו החיצונית של אליהו.  

אחאב הזדעזע עד עמקי נפשו עקב כל מה שקרה. במפגש עם שאלה רצינית – תכלית ייעודו בעולם – מתנסה אחאב אותה שעה בתחושות מוזרות ובלתי רגילות, המבשרות לו שמשהו לא חיובי עומד להתרחש. אחר כך מתגלה לנגד עיניו אליהו, שהוא מעריך ומכבד תמיד, וחושף בפניו ישירות את מצב העניינים. במעמד זה אנו ניצבים מול התנסות רוחנית ממשית, כאשר אחאב מואשם על ידי אליהו, בהתגלותו הרוחנית (לאחר מותו של נבות) בכך שהוא עצמו היה למעשה רוצחו של נבות – כלומר, של נבות-אליהו. את ההקשר הקיומי שבין אישיותו של נבות לאליהו, היה אחאב מסוגל לתפוש רק במעומעם; אבל אליהו מגדיר את אחאב בפה מלא כרוצחו של נבות, ואומר לו, "הרצחת וגם ירשת". בקריאה בתנ"ך אנו חשים בכובד המילים הנוראות שהוטחו בנפשו של אחאב באותה נבואה מעוררת אימה: "כה אמר אדוני במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות, ילקקו הכלבים את דמך גם-אתה," (מלכים א', 21:19). ובנבואה נוספת, "הכלבים יאכלו את איזבל בתל יזרעאל". (מלכים א', 21:23). 

כיום ידוע לנו כי נבואות אלה היו מסוג הנבואות שמתגשמות במלואן – כי לאחר מכן, כשהמלך אחאב יוצא לקרב נגד האשורים, הוא נפצע; דמו זורם מפצעו לתוך המרכבה והוא מת. כאשר שטפו  את הרכב באו הכלבים ללקק את דמו (מלכים א', 38– 22:35). לאחר מהלך אירועים נוסף, שבו הומלך יהוא כיורש יזרעאל, נצפתה איזבל כשהיא ניצבת ליד החלון; היא נתפסה והושלכה מטה, והכלבים קרעו אותה לגזרים וטרפו את גופתה מול חומות העיר (מלכים ב', 37- 9:30). נגעתי בעניינים אלו בקצרה, אך זמננו אינו מאפשר להאריך בהם ואין לכך חשיבות מיוחדת עבורנו כרגע. לנושא שאני עומד להעלות כעת יש משמעות גדולה הרבה יותר.

מי שנודע כאדם שאליהו-נבות בחר כיורשו, היה חייב עתה לפתח את הווייתו הפנימית, לא פחות מכפי שנהג לעשות אליהו-נבות עצמו. אולם התפתחות רוחנית זו התהוותה בדרך שונה לגמרי. עבור התלמיד הייתה ההתנהלות קשה הרבה פחות מכפי שהייתה למורה שלו, כי כל העוצמה שרכש אליהו-נבות במהלך מאמציו ושאיפתו להתעלות עמדו עתה לרשות תלמידו, והתלמיד זכה בתמיכה ובסיוע מאת המורה הדגול. אליהו-נבות השפיע על אלישע באותה דרך שבה עשויה לפרקים האינדיבידואליות של אלו שעברו דרך שערי המוות להשפיע על האנושות, דהיינו, באמצעות צורה מיוחדת של פעילות רוחנית הנאצלת ישירות מעולם הרוח. טבעו של הכוח האלוהי שאפף את אלישע דמה להשראה המפוארת שהעניק ישוע-כריסטוס עצמו לתלמידיו לאחר תחייתו. התנסויותיו של אלישע לאחר מכן קושרו ישירות לכוח עילאי זה, שהמשיך לנבוע מאליהו אף לאחר מותו ולהשפיע על כל מי שהיה עשוי להתמסר להשפעה רבת עוצמה זו. דמותו החיה של המורה הדגול התגלתה בפני רוחו של אלישע ואמרה לו, "אלך עמך מן הגלגל."  

בנקודה זו אני מצטט את התנ"ך כלשונו: "ויהי בהעלות יהוה את-אליהו בסערה השמים וילך אליהו ואלישע מן-הגלגל" (מלכים א', 2:2). 'גלגל' איננו אתר או מקום ואין הכוונה בתנ"ך לפרשו ככזה. המילה 'גלגל' רק מציינת תנועה בשביל מעגלי, כשהנפש חגה במעגל, כמו בוואלס. ביטוי טכני זה מתייחס למסלול המעגלי של חיי הנפש במהלך התקופות שבהן היא מתגלגלת מחדש וחוזרת בגוף פיזי. זו המשמעות האמיתית של "גלגל".

אל נא תופתעו מכך שהתוצאות שהגיע אליהן מדע הרוח מראות שאלישע, מכוח ניסיונות הנפש שחווה דרך הגות פנימית ומסירות מוחלטת, היה מסוגל להימצא בנוכחותו הממשית של אליהו במצבו הגבוה יותר, או בעולם גבוה יותר. דבר זה התאפשר לא בגלל כוחותיו הגופניים הנסתרים, אלא הודות לכוחות הנשגבים שהיו בו. בשעה שאלישע התעלה בדרך זו, רוחו של אליהו, שתמיד הסבה את תשומת לבו לקשיים שייתקל בהם בשביל שבו עליו לפסוע, הציגה בפניו את הצעדים שעליו לצעוד בכיוון ההתפתחות הרוחנית. הדרך הובילה למעלה צעד אחר צעד, אל שלב שבו אלישע ירגיש תחילה מאוחד עם אותה רוח אלוהית, הזורמת ונאצלת תמיד מהמורה הדגול אליהו.

השמות, המתייחסים בעליל למקומות שנבחרו (כמו בית-אל ויריחו, למשל) (מלכים ב', 4, 2:2), לא היו אמורים להיחשב כציוני אתרים במיקומיהם, אלא כמציגים מצבים במישור הנפש והרוח. לדוגמה, אליהו אמר: "שב נא פה כי יהוה שלחני עד בית-אל". הצהרה זו נאמרה באוזני אלישע כמו בחיזיון, אבל מבחינתו זה היה יותר מכך. ואז חזר אליהו שוב ברוחו, וייעץ לו, "שב נא פה". המשמעות האמיתית של אמירה זו היא: "חשוב נא אם מצוי ברשותך הכוח הנדרש כדי להמשיך ללכת אתי הלאה" (בשביל הרוחני). החיזיון נמשך, והוא הכיל התרחשות שיש בה שוב אזהרה ותוכחה. כל בני הנביאים, שהיו עמיתיו ברוח, ניצבו סביב אלישע והזהירו אותו, ואלו שעברו את החניכה למסתורין וידעו שמפעם לפעם הוא אכן התעלה באמת לעולם הרוח, ושוחח שם עם רוחו של אליהו, נזפו בו ואמרו שהפעם לא יהיה מסוגל ללכת בעקבות אליהו – "הידעת כי היום יהוה לקח את אדונך מעל ראשך…" (מלכים ב', 2:3). אלישע השיב להם, "גם אני ידעתי החשו", אך לרוחו של אליהו אמר, "חי יהוה וחי נפשך אם אעזבך". אליהו שב ודיבר אז, "יהוה שלחני יריחו".

הדיאלוג הזה חוזר על עצמו שנית (והפעם נאמרת המילה "ירדן"), כשלאחר מכן אומר אליהו, "שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מעמך". התשובה שהשמיע אלישע כתובה בתנ"ך, אבל היא מנוסחת באופן כזה שעלינו לדלות ממנה את משמעותה האמיתית, המדויקת. המילים הן "ויהי נא פי שניים ברוחך אלי" (מלכים ב', 2:9). למעשה הייתה התשובה: "אני משתוקק לכך שרוחך תיכנס ותשכון כשאר-רוח בנפשי." וכך הבין אליהו את מהות בקשתו של אלישע: אלישע ביקש שהרוח שבו תתעורר עד מעמקיה ותתמלא חיים, כדי שיוכל להתעורר לתודעה מלאה של היחס האמיתי בין רוחו לבין רוח המורה שלו. אז תוכל רוח אלישע להתעורר מעצמה ולהפיק מכוח עצמה את ההארה של ההתגלות הרוחנית במלוא העוצמה, כפי שהיו פני הדברים במרוצת חייו הארציים של מורו הגדול. 

אליהו שב ודיבר, ומשמעות דבריו מתבטאת במילים הבאות: עליי להתעלות עכשיו לעולם הרוח; אם אתה מסוגל לראות את רוחי בזמן ההתעלות, הרי שהשגת את רצונך וכוחי יחדור אליך ויעצים אותך. אלישע אכן רואה את רוח אליהו "בעלותו השמימה בסערה" ולוקח את גלימת אליהו אשר "נפלה מעליו", דבר שהיה סמל לכוח הרוחני שעליו לעטות על עצמו כעת. כאן מופיע בפנינו חזון רוחני, שגרם לאלישע להבין כי כעת מוטל עליו להפוך באמת ליורשו האמיתי של אליהו. אנו קוראים בתנ"ך, "ויראוהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע. ויבואו לקראתו וישתחוו לו ארצה." (מלכים ב', 2:15). קטע זה מצביע על העובדה שדבר האלוהים התבטא דרך אלישע בעוצמה כה רבה, עד שהתמלא באותו כוח שבני הנביאים חוו במחיצת אליהו, והם הבינו שרוחו של אליהו-נבות באמת ממשיכה להפיח חיים בהווייתו של אלישע.

בהרצאות קודמות תיארתי את השיטות שמדע הרוח משתמש בהן; ככל שנתקדם הן יתבהרו עוד יותר. הדיווח הבא נותן ביטוי לעדות בנוגע לאירועים הממשיים שקרו בזמנו של אלישע, וגם בנוגע לדחף שנמסר לאנושות באמצעות הנביא הגדול וממלא מקומו, אלישע. דחף זה נטה תמיד לכיוון התחדשות הרוח והתרוממות הנפש של אמונת יהוה העתיקה. תקופה עתיקה זו התאפיינה בכך שאירועים כגון אלה שתיארנו, שרק המקודשים יכלו להבינם, הוצגו עבור ההמונים (אותם אנשים שלא היה ביכולתם לתפוש דברים בצורתם האמיתית), באופן שהפך את הדברים לנגישים, ובו-זמנית גרם לכך שישפיעו על הנפש. השיטה שאני מדבר עליה היא שיטה של סיפור משלים או סיפורי ניסים – אך מה שנראה בעינינו כה מדהים מהבחינה הרוחנית הגבוהה, זו התופעה של התפתחות סיפורי התנ"ך, מהסוג המתייחס לאליהו, אלישע ונבות, מתוך תיאורים בעלי משמעות שמעבר לתוכן המפורש והגלוי של היצירה.

בימים ההם היה מקובל השימוש במשל כצורה ספרותית, כדי להעביר מסרים לציבור שלא הבין או לא היה ביכולתו לתפוש את תפארתו העילאית של הדחף שהעבירו אותם מורים דגולים; אנשי הרוח שהעבירו את המסר היו אמורים לעבור בעצמם התנסויות פנימיות עמוקות, המתחוללות במסתרי הנפש, הרחק מתפישות החושים החיצוניות ומההבנה של הגלוי לעין. כפי שניתן להבין מהתנ"ך, כך קרה שלאוזן הציבור גונבה השמועה שאליהו חי ו'מסתובב בשטח' בזמנו של המלך אחאב; ושבמרוצת תקופת הבצורת והרעב התגלה בפניו יהוה אלוהים, ובדיוק כפי שמספר מדע הרוח, הוא הצטווה ללכת למלך אחאב ולדבר באוזניו: "חי יהוה אלוהי ישראל אשר עמדתי לפניו, אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי" (מלכים א', 17:1). הדיווח התנ"כי ממשיך ומתאר את  המתרחש: "ויהי דבר יהוה אליו לאמור: לך מזה ופנית לך קדמה ונסתרת בנחל כרית אשר על פני הירדן. והיה מהנחל תשתה ואת העורבים ציויתי לכלכלך שם."  (שם, 17: 2-4). דברים אלו אכן קרו; כשהנחל התייבש שלח אלוהים את אליהו לצרפת (שם, 17 :9). "בשנה השלישית" ניתנה לו פקודה לצאת לדרך ולהופיע בפני המלך אחאב (שם, 18: 1) ולחולל את המהלך שיגרום לארבע מאות וחמישים נביאי הבעל להגיע לישורת ההחלטה הסופית (שם, 18:19). בעבר התייחסתי לכל אלה כשהצגתי את העובדות כפי שתופש אותן מדע הרוח.

לאחר מכן מופיעה התמונה הנפלאה של האירועים שתיארתי, אשר התרחשו על הר הכרמל (מלכים א', 18: 20-39). אחר כך מסופר כיצד כרמו של נבות, מי שרוחו של אליהו שכנה בקרבו בפועל, נגזל על ידי אחאב, ואיך זממה איזבל מזימה שהובילה לחיסולו של נבות (מלכים א', 21: 1- 14). מהסיפור התנ"כי עצמו אין ביכולתנו להבין כיצד איזבל, שביקשה את נפשו של נבות, הצליחה בכלל להוציא לפועל את מזימת ההרס שלה, כפי שאיימה באוזני המלך אחאב, דהיינו שהיא תעשה לאליהו את אשר עשה הוא לארבע מאות וחמישים הנביאים של אחאב (מלכים א', 19:2). הסיפור שבספר מלכים רק מספר לנו שהיא בחשה בקדרה והביאה למותו של נבות; אבל למעשה זממה איזבל לחסל את האישיות שהייתה חדורה ברוחו של אליהו בזמן ההוא. למען האמת, אין כל ספק שתלמיד תנ"ך מן השורה אינו יכול להבחין בכך, כי התנ"ך רק מספר שאליהו עלה השמימה (מלכים ב', 2:11).

אם, כפי שנרמז בתנ"ך, רצתה איזבל לעשות לאליהו מה שהוא עשה לארבע מאות וחמישים נביאי הבעל, הרי שבפועל גרמה דווקא למותו של נבות, ואולי בכך מימשה את משאלתה.  קודם לכן אמרנו שאליהו-נבות הרג את נביאי הבעל: "ויגד אחאב לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואת כל אשר הרג את כל הנביאים בחרב". הם 'נקטלו במובן של נטיית הנפש: תשוקתם כילתה אותם'. אליהו שאף לכך שרוחו תמשיך לפעול בתוך הווייתו של נבות, ואיזבל התכוונה לפגוע בנפשו של אליהו, בתשוקת הנפש. לא מוות פיזי גרידא ביקשה איזבל לבטא במסר שלה לאליהו, אלא "כעת מחר אשים את נפשך כנפש אחד מהם" (מלכים א', 19:2). איזבל התייחסה בדבריה לנטיות הנפש, לשבירה מסתורית של האיחוד המקודש בין אליהו ונבות, שהיא התכוונה לנתק. מכוח יכולת ראיית הנסתר שלה, היא היטיבה לדעת שביכולתה להמיט כליה על נפש אליהו רק באמצעות חיסולו הפיזי של נבות, שרוח אליהו שוכנת בקרבו. בקריאה מחדש של המסר של איזבל לאור מדע הרוח, מתבהרת לנו לפיכך מטרתה באופן מיָדי.

כאן ברצוני לציין שיש כמה תיאורים ציוריים המתייחסים לעבר הרחוק, שאפשר להבינם נכון רק כשמאירים עליהם האור הבהיר, הזורם ממקורותיו העמוקים של המחקר הרוחני.

לא ניתן להציג ראיות או עדויות בהרצאה בודדת על נושאים אלו. אהיה שבע רצון לחלוטין אם אלו מביניכם המאזינים, שחשים עדיין שאינם יכולים לראות את אמירות מדע הרוח אלא כהשערות, ימתחו ביקורת מחוסרת דעות קדומות ואף ישוו בין הקביעות השונות, בעזרת עובדות שהושגו באמצעים מדעיים בסיוע המדע הרגיל. נכון שאם לא משתמשים בשיטות מחקר רוחניות, אי אפשר להפיק מסקנות וסיכומים חיוביים; ויחד עם זה, ממצאי מדע הרוח יאושרו במחקרים מדעיים אורתודוקסיים ובשימוש נכון באינטליגנציה.

כשלומדים את אישיותו של הנביא אליהו ואת תקופתו, מתברר שהדחפים והסיבות הראשוניים הטמונים בתשתית האירועים האנושיים, אינם מוגבלים בשום פנים ואופן לאותם אירועים שנראים לעין המסתכל בחוץ ואשר מוצאים משום כך את מקומם ברשומות ההיסטוריה החיצונית. אדרבא ואדרבא, שורשי ההתרחשויות החשובות והמשמעותיות ביותר בקיום האנושי נעוצים בעולמות הרוח, וההתרחשויות מבשילות יחסית לשלבים קדומים יותר בעולמות הרוח. תוצאותיו של תהליך בסיסי זה מתבטאות בשלב הבא בעולם החיצוני, והשפעתן מתפשטת הלאה, בקרב האנשים, במעגלים מתרחבים והולכים. אף שבימינו אנו אין להעלות על הדעת שאישיות מסתורית כגון הדמות ששרטטנו, שנודעה רק בזכות שמועות, יכולה לשכון בקרבנו במסווה של שכן פשוט וביתי מבלי שייוודעו כל העובדות הנוגעות לה, אין עוררין על כך שבימי קדם היה מצב כזה אפשרי וממשי. למדנו שבמרוצת האבולוציה האנושית, הכוחות העוצמתיים ביותר הם בדיוק אלו שפועלים באורח סודי ובחשאי.

לפי כל מה שנאמר כאן נהיר לנו שהשפעתו של הנביא אליהו גרמה להתעלותם של האנשים אל מישור רוחני גבוה, ושהם נעשו חדורים יותר ויותר במחשבת יהוה ובמושגי האל יהוה. אנו גם תופשים שיש לראות את חייו ומעשיו של אותו פטריארך דגול כתקופה בעלת חשיבות עילאית עבור האנושות. מחקרים נוספים יוכיחו בוודאות ששיטות מדע הרוח שופכות אור חדש על האירועים האדירים של עידן שחלף, ועל התרחשויות שהובילו בסופו של דבר לייסודה של הדת הנוצרית. אנו יודעים שדרך מציאויות אלה, שהורתן בעולם הרוח, יש באפשרותנו להתקרב להבנת אותם כוחות ודחפים בסיסיים שפעלו במהלך האבולוציה של האנושות, ולכן מופיעים לנגד עינינו כבעלי משמעות וחשיבות כה עמוקה. ידע מתקדם זה מסייע לנו להכיר בכך שכפי שפעלו שחקנים מרכזיים אלו בעת העתיקה, כך עליהם להמשיך לפעול גם בימים אלה. לעולם לא נצליח לפענח את הסודות העמוקים של החיים הסובבים אותנו, אם לא נבין בצלילות את הטבע והמטרה הפנימיים של אותם אירועים יחידניים שהתחוללו בעבר הרחוק והעמום.

ההיסטוריה החיצונית, שלוקטה אך ורק מתולדות העולם החיצוני, איננה מאירה את עינינו בנוגע לעניינים בעלי חשיבות חיונית. זה המקום להביא את דבריו הישימים וההולמים כל כך של גתה – דברים שאם מעמיקים בקריאתם, הופכים מיד ל'קריאה לאנושות' שמדרבנת אותנו להתבוננות רוחנית פנימית ורצינית מאוד; כי זו הדרך שמובילה את בני האדם לצאת למסע היכול לנבוע רק ממעמקיה הנסתרים יותר של הנפש, מסע שדרכו ילמדו להבין את הרוח העליונה שקיימת בטבע כולו. הדוגמה הנפלאה של הנביא אליהו ותקופתו, הזוהרת ברקיע הרוחני שלנו, ניצבת כעדות לאמת שבדברי גתה, המוגשים כאן בעריכה קלה, בתרגום מגרמנית:

 

 

ההיסטוריה לא תרשה להסיר את הצעיף,

אשר מסתיר את סודותיה מאורו של היום החדש בחיינו.

את מה שהיא בוחרת להסתיר מרוחך,

לא תוכל לעולם לדלות ממגילה הכתובה בכתב יד, גם לא תוכל לומר,

מה הוא המסר החבוי מתחת לסימנים המיסטיים,

חרוט בברונזה או מעוצב באבן או בחימר.

—————————————————————————————————

[1]   "מיסטיציזם אחרי מודרניזם: גילוי הזרעים של מדע חדש ברנסאנס" – ספר זה מציג את המחשבות המובילות של מייסטר אקהרט, יוהנס טאוּלר, היינריך סוסו, יאן ואן רויסברק, ניקולאס מקוזה, אגריפא מנטסהיים, פרצלסוס, ולנטין וויגל, יעקב בוהם, ג'ורדאנו ברונו ואנגלוס סילסיוס (ההוצאה לאור של האנתרופוסופיה, גרייט בארינגטון, בריטניה, מא. 2000).

[2]   ראה בנספח להרצאה זו.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *