נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית – 04 – משה

נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית - משה

רודולף שטיינר

תרגמה מאנגלית: ציפורה אלפרין

עריכה: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה רביעית

9.3.1911  ברלין  GA60

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

משה

במחקרנו על אודות האישים ההיסטוריים הגדולים של העבר, כגון אותם שכבר העסיקו את תשומת ליבנו במהלך הרצאות אלה, כלומר זרתוסטרא, הרמס ובודהה, אנו מתייצבים פנים-אל-פנים מול אירועים ועובדות שמעניינים אותנו כבני אדם, החשים שחיי הרוח שלהם כמכלול, משחקים תפקיד באבולוציה הקולקטיבית של האנושות. יש ביכולתנו להבין באמת את נסיבות חיינו הנוכחיות רק כשאנו מתבוננים בעבר, בטיפוסי הדמויות הרוחניות הגדולות שחיו בזמנים ההם וסייעו ליצור את הנסיבות שמאפיינות את חיינו כיום. ביחס למשה, האישיות שאנו עומדים לדון בה, מציג בפנינו מהלך העניינים היבט שונה לגמרי; כאן אנו מרגישים שאין גבול להשפעתם הישירה של האירועים הקשורים בשמו: הם עדיין ממשיכים להשפיע על התוכן הרוחני של נפשנו. אנו כמו חשים עדיין בעצמותינו ממש את דרכי הפעולה ואת עיצוב הדחפים הרוחניים שהורתם באבי האומה הדגול והבולט הזה. נדמה שאפילו כיום משה הוא כוח חי במחשבותינו וברגשותינו; נראה שכאשר אנו מנתחים את רעיונותינו והמניעים שלנו לפי הדוקטרינה של משה, למעשה אנו מארגנים ובוחנים את עצם מהות רוחנו. מסיבה זו מצטיירת לעינינו ביתר חיות כוליותה של המסורת התמידית הקשורה ישירות למשה, כנוכחת ואקטואלית מתמיד, יותר משאר האישים הגדולים שהזכרתי כאן. לפיכך, במובן מסוים, קשה פחות להתמודד עם אישיות יוצאת מן הכלל זו, כי בזכות התנ"ך מכירים כולנו את דמותו רבת העוצמה של משה, הממשיכה להשפיע עלינו עד עצם היום הזה.

אף שהמחקרים המצפוניים שערך המדע בעשור האחרון נגעו במידה מסוימת בפני השטח של ההיסטוריה של משה, ופה ושם אף שפכו עליה אור חדש – ככל שניתן ללקט מהתנ"ך – הרי כשאנו מעמיקים יותר לחדור ללב העניין, עלינו להודות שהם שינו רק במעט את הרושם הכללי שקיבלנו ממחקרנו האישי בכתבי הקודש. בכל פעם שמתייחסים לעניין כלשהו הקשור למשה או לראש בית האב הגדול בעצמו, אנו דנים בכך כאילו אנחנו מזכירים נושא שידוע היטב בחוגים הרחבים ביותר. עובדה זו הופכת את ההתבוננות בסממנים ובמאפיינים ההיסטוריים לפשוטה קצת יותר. מצד שני, מתעוררים קשיים מסוימים בגלל האופן שבו מתבטאת פרשנות התנ"ך בנוגע למשה. זאת אנו מבינים מיד ברגע שמזכירים את חילוקי הדעות המתלווים למחקרי התנ"ך של המאה ה-19.

קשה להצביע על ענף יחידני כלשהו של הידע האנושי ושל המאמץ המדעי הכן, ואפילו זה של מדעי הטבע בכלל זה, המעורר בנו הערצה ויראת כבוד עמוקה בדרגה כה גבוהה כמו מחקרים אלה של התנ"ך. אני חש שיש להדגיש נקודה זו שוב ושוב. החריצות וכושר האבחנה, היישומים המדעיים שהוקדשו לחלקים שונים של התנ"ך מתוך מסירות חסרת אנוכיות, במטרה להסיק מהם ולהפיק מאופיים ומסגנונם ידע מוגדר בדבר מקורם, נחשבים בעיני מי שעקב אחרי המחקרים הללו מקרוב כעבודה שאין לה אח ורע במהלך המאה ה-19.

לכל המחקרים שנערכו במאה השנים האחרונות היה פן טרגי, כי ככל שהמשיכו לערוך אותם, כן הם נטו להעמיד את התנ"ך מעבר ליכולת ההבנה האנושית. זוהי עובדה משכנעת בעיני האנשים שבודקים את תוצאות המחקרים המתישים הללו בספרות של זמננו ולוקחים אותן בחשבון. הקושי צץ משום שהתנ"ך, ובייחוד הברית הישנה, נותח, פוצל וחולק, בניסיון להראות לדוגמה שמקורו של קטע מסוים, המתרחש באחד מחלקיו, הוא בזרם מסורתי שונה מזה של קטע שמופיע בחלק אחר. במהלך תקופה זו הפך כל החומר בנושא זה לחטיבה מלוכדת ומאוחדת עד כדי כך, שהיה הכרח להפרידו בצורה מלומדת כדי שאפשר יהיה להבין אותו. במקרים מסוימים עלולות תוצאות מחקרים אלו להיראות טרגיות, מאחר שמיסודם הם שליליים לגמרי ולא תרמו דבר להמשכיות ההשפעה החיונית והאנרגטית שמסוגל התנ"ך להקרין, ואשר חיה בלב האנושות וברוחה במשך אלפי שנים.

התנועה להתפתחות רוחנית אמיתית, שאנו כינינו בשם 'מדע הרוח', מעוניינת בעיקר בפעילויות בונות ולא בייצור ביקורת גרידא, כפי שקורה לרוב במדעים אחרים. משימתו החשובה ביותר של מדע הרוח בימינו היא שיקום ההבנה הראויה והמדויקת של התנ"ך. בהקשר זה הוא מציג את השאלה הבאה: "האם לא חיוני ונחוץ לחדור תחילה לעומק ולמהות, למשמעות ולחשיבות אופיין ותשתיתן הכוללים של מסורות התנ"ך העתיקות, ולפנות אל חקר מקורותיהן רק לאחר שיובנו בבהירות ובצורה מלאה?" מהלך כזה אינו קל, במיוחד כשמדובר בברית הישנה, והוא גם קשה במיוחד בנוגע לחלקים שעוסקים באישיותו ובדמותו הגדולה ונשואת הפנים של משה.

ועכשיו עלינו לשאול, "מהו המסר של מדע הרוח בנוגע לטבעם הייחודי של אותם תיאורים תנ"כיים עתיקים?" המסר הוא שהאירועים החיצוניים הקשורים לאישיות מסוימת או לעם זה או אחר, תועדו באורח ובסדר שבו הם קרו באמת, כפי שנראה הדבר מנקודת המבט של ההיסטוריה הרגילה. אם ניצמד לשיטה זו, נגלה שאישיותו של משה מתוארת באופן שהתנסויותיו בעולם הפיזי מוצגות בדיוק כפי שהתרחשו ביחס למרחב ולזמן. רק לאחר עריכת מחקר מעמיק בתנ"ך בתיווכו של מדע הרוח, נוכל להכיר בכך שתיאורי התנ"ך את האירועים וההתנסויות החיצוניים, יכולים להתגבש למקשה אחת, שטבעה שונה לגמרי מהאופי הפרטני של אירועים בדרגת סדר אחרת; תכופות קשה לנו להבחין בשינוי הזה ברמות האופי הבסיסי. מספרים לנו, לדוגמה, על מסעות ואירועים מעולמות אחרים, שאנו מקבלים אותם כפי שסופרו, מבלי להבחין כלל שבהמשך הסיפור אנו פוגשים בסיפור ציורי מסדר גודל אחר לגמרי. מסע מסוים מוצג, למשל, כמוביל בהמשכיות ממקום מוגדר למקום אחר, ואנו אמורים לראות את חלקו המאוחר יותר באותו אור שבו תוארו בתחילה ההתרחשויות הפיזיות החיצוניות. אבל במציאות עשוי חלקו האחרון של הדיווח להיות שיקוף בפועל של תיאורים מחיי הנפש של אותה אישיות ייחודית, המתרחשים במישור התודעתי – ואז אין לכך שום קשר כלל עם אירועי העולם החיצוני; לחליפין מדובר בתיאור של התנסויות הרוח, מאבקיה וכיבושיה, שדרכם מתעלה אדם ייחודי זה לדרגת התפתחות רוחנית גבוהה יותר ולהארה גדולה יותר, בשלב המתקדם של פעילותו או השליחות שלו בנוגע לאבולוציה של העולם. במקרה כזה עובר תיאור האירועים החיצוניים, ללא הבדל או שינוי מורגש כלשהו, לדון בתיאור חיי הנפש באמצעות ייצוגים בתמונות, שעל אף דמיונם לעלילה החיצונית מבחינת הסגנון והאופי, אין להם שום משמעות כאירועים פיזיים בעולם החיצוני אלא הם מתייחסים רק לחוויות הפנימיות של הנפש.

קביעה זו תישאר תמיד קביעה גרידא בעיני מי שאינו מסוגל להשתמש בשיטות מדע הרוח, כדי לחדור בהדרגה לתוך תווי המתאר המוזרים והבלתי רגילים של חלק גדול מהסיפורת הגראפית שמצויה בתנ"ך, ולהבינם. ביתר פירוט, זהו גם מצבם של החלקים שעוסקים באב הגדול משה. כשלומדים שיטת ייצוג מוזרה זו של התנ"ך ביתר עמקות, מבחינים כי כאשר בנקודה מסוימת בסיפור משתנה התיאור של אירועים פיזיים בעולם שבחוץ והופך לסיפור החוויה הנפשית של הנפש והרוח, משתנים הסגנון והאופי הבסיסי של הסיפור, כי אלמנט חדש מופיע לפתע. אם נשאל את עצמנו, "כיצד קורה שאנו מסוגלים להבחין בהבדל הזה?" נוכל לענות רק שנקודת המבט הרוחנית היא המאפשרת לנו לתפוש אותו. שיטת תיאור נדירה זו שאנו נתקלים בה כעת מונחת ביסודן של עלילות סיפורים היסטוריים דתיים עתיקים, במיוחד כשהם עוסקים באישים שהגיעו לדרגה גבוהה של כושר הבחנה דק והבנה של פעולת הנפש ומנגנוניה הפנימיים.

ככל שאנו מתקדמים ומעמיקים יותר בלימוד מדע הרוח, כך גדלה אמונתנו בסגנון ייצוג ייחודי זה. אולם שיטה זו נדירה, ולכן קשה מבחינות מסוימות להבין היטב את המשמעות האמיתית של קטעים מסוימים בשרטוט הגראפי של דמות משה. מצד אחד יש לנו את התנ"ך, ובו התיאור הישיר לכאורה, אך מצד שני קיימים קשיים בגין אופן ההצגה המוזר של הסיפור, כשהנושא הוא מעמיק במיוחד. כתוצאה מכך הפרשנויות המקובלות הן ליברליות מדי במקרים רבים.

כאשר אנו בוחנים, לדוגמה, את תפישת ההיסטוריה העברית הקדומה כפי שהוצגה בידי הפילוסוף פילון, שחי בתקופת היווסדה של הנצרות, אנו תופשים מיד שהוא התאמץ לשקף ייצוג מקדים של הרשומות של האומה העברית העתיקה, כאילו היו אלגוריה. פילון כיוון למצגת צורנית, שבה מכלול ההיסטוריה של גזע עתיק זה הופך לדיווח סימבולי על ההתנסויות הרוחניות של העם. במעשה זה הרחיק פילון לכת ומסיבה זו לא עמדו לרשותו השיפוט והתובנה שנולדו ממדע הרוח, שהיו מכשירים אותו להבחין בנקודה שבה גולשים התיאורים הנוגעים לאירועים חיצוניים לתיאורים המתייחסים לחיי הנפש. 

משה הוא דמות שהשפיעה ישירות על מסלולה הפעיל של האבולוציה האנושית, ואשר נשלחה כדי להביא הארה לאנושות בנוגע לעניינים בעלי חשיבות עליונה ומשמעות ראשונה במעלה. כשאנו חווים תחושה זו, כה עמוקה והרת משמעות, שדרכה אנו מתוודעים לכך שמעשיו של משה עדיין מרעידים מיתר וצליל בתוך רוחנו, אנו מרגישים הכרח להבין את הדחף של משה בצורה מלאה וצלולה. לכן נתעמק מיד וללא שהות נוספת בשאלת שליחותו הגדולה.

לא ניתן להבין במלואה את המטרה של עבודת חייו של משה, אלא אם כן מניחים מראש שהתיאור התנ"כי התבסס על ידע ייחודי וממשי בנוגע לשינוי בסיסי מסוים המתרחש בנפש האנושית, שינוי שכבר הצבענו עליו כשעסקנו באישיותם האינדיבידואלית של זרתוסטרא, הרמס ובודהה. אז הסבנו את תשומת הלב לעובדה שבמהלך האבולוציה נערכו שינויים מוגדרים בחיי הנפש של האדם, לצורך התאמתה למעבר ממצב קדום של ראייה רוחית עילאית, אל מצב התודעה האינטלקטואלית של זמננו.             

שוב עליי להסב את תשומת לבכם למידע שנמסר בהרצאות קודמות, דהיינו שבימי קדם אִפשר הֶרכבה של רוח האדם התבוננות בעולם הרוח, במהלך המעברים שבין שינה ליקיצה; דברים שהיו באמת מעולם הרוח ושהתבוננו בהם בדרך זו, התגלמו כתמונות או כחזיונות; אותם חזיונות הונצחו, במקרים רבים, כאגדות מיתולוגיות מימים עברו. בתשובה לשאלה "כיצד אפשר להוכיח כלפי חוץ את מציאות התודעה העתיקה של הראייה הרוחית, ללא סיועו של מדע הרוח?" נענה שאת התשובה לכך אפשר למצוא בתוצאות מחקרים מדויקים, שהופקו בעמל רב ובוצעו אף בזמננו אנו, אך טרם זכו להכרה כללית. נצביע על כך שממש לאחרונה, אחדים מחוקרי המיתולוגיות שלנו, שחקרו את מקור החזיונות והאגדות המיתיות העתיקות שהופיעו בקרב עמים מסוימים ונבדלים זה מזה, נאלצו להניח את קיומו של מצב תודעה שונה לגמרי, במטרה להסביר את תופעת המיתוסים והמושגים הקדומים.

פעמים רבות הזכרתי ספר מעניין בשם חידת הספינקס[1] מאת לודוויג לייסטנר (Ludwig Laistner), חוקר המיתוסים הבולט ביותר בין החוקרים המודרניים בשדה מחקר זה. הספר נחשב לאחת היצירות החשובות מסוגו. לייסטנר מפנה את תשומת הלב לעובדה שמיתוסים מסוימים מופיעים כיוצרים של סדרת אירועים שאופיינית להתנסויות בעולם החלום. הוא לא התקדם עד כדי לימוד מדע הרוח, והיה די לא מודע לכך שהוא למעשה האיש שהניח את אבן הפינה לידע אמיתי ולהבנה של המיתולוגיות הקדומות. איננו יכולים לסקור מיתוסים ואגדות רק לאור חלומות אופייניים של שינוי צורה, כפי שעשה לייסטנר; עלינו להכיר בהם כתוצרי תנאים קודמים של תודעה אנושית, שאפשרה לבני האדם לתפוש את עולם הרוח בחזיונות ציוריים, שמאוחר יותר התבטאו בדימויים מיתיים.

אי אפשר להבין את המשלים והאגדות העתיקים אלא אם מקדימים להם את ההנחה שהם התפתחו ממצב תודעה שונה; הבנתם הייתה לקויה כל כך רק מפני שהנחת יסוד זו הייתה חסרה. מצב נפשי פרהיסטורי זה פינה עתה מקום לתודעה האינטלקטואלית שלנו, שניתן לאפיינה בקצרה במילים הבאות: אנו מתנדנדים בין מצב שינה למצב יקיצה. במצב היקיצה אנו נאחזים ברשמים שמגיעים אלינו מהעולם החיצוני באמצעות חושינו. רעיונות אלו אנו מקבצים יחדיו בעזרת האינטלקט שלנו. צורה חומרית זו של תודעה אינטלקטואלית, הפועלת בכוח ההבנה והאינטליגנציה שלנו, החליפה את מצב הנפש של הראייה הרוחית הקדומה. כך יצרנו אוסף מאפיינים של אפיזודה היסטורית מיוחדת, שהצגנו בהיבט שהיא לובשת כשאנו מעמיקים לחקור את האבולוציה של האנושות.

יש גורם נוסף ביסודותיו של האופן שבו בוטאו סיפורי התנ"ך. לכל אומה, גזע ושבט הוקצתה שליחות מיוחדת בנוגע לאבולוציה ולהתפתחות הגזע האנושי. צורות התודעה הקדומות של הראייה הרוחית התגלמו בדרכים שונות, לפי היכולת והטמפרמנט של העמים השונים. מסיבה זו אנו מוצאים ביסודות המיתולוגיות והדתות הפגאניות של עמים שונים מסורת אחידה בנוגע לראייה הרוחית הקדומה. 

אנו מגלים שאיננו עוסקים רק ברעיון אחד או ביחידה אחת מופשטת הנוגעים לתפישות קדומות אלה של העולם, כי השליחויות המגוונות ביותר הוקצו לאומות ולעמים שהיו שונים זה מזה במידה רבה. מכאן ביטוייה הרבים והמגוונים של התודעה האוניברסלית. אם היינו מבינים את כל מה שמשתמע מהאבולוציה של האנושות, היה עלינו לקחת בחשבון את העובדה שאין היא מורכבת רק מסדרות נטולות משמעות של ציוויליזציות שבאו בזו אחר זו, אלא שלאורך כל מסלול ההתפתחות והקדמה האנושית שזורים גם משמעות וגם היגדים וכוונה. לפיכך עשוי מצב תודעה מסוים להופיע שוב ושוב ולשרור בקרב ציוויליזציה מאוחרת כלשהי, עקב התוספת שיש ביכולתו להעניק על מה שכבר היה קודם לכן, כמו דף חדש או פרח שזה עתה נולד, כי מכלול המשמעות של האבולוציה האנושית ומטרתה מבטאים צורות התגלמות חוזרות ונשנות, או צורות שבאות בסדר רצוף, בזו אחר זו.

הדרך להבנה הטובה ביותר של אנשי עם זה או אחר מהפרספקטיבה של מדע הרוח, היא ההכרה בכך שכל הגזעים, ויהיו אלה אינדיאנים, פרסים, בבלים, יוונים או רומאים קדומים, היו בעלי שליחות מוגדרת שהיה עליהם למלא, ושכל עם העניק ביטוי מיוחד ונבדל לאותו דבר פעיל שיכול לחיות בתודעת אנוש. לא נוכל להבין אל נכון עמים שונים אלה, אלא אם כן נתפוש את טבע שליחותם, את מאפייניהם האינדיבידואליים. מהלך האבולוציה של המין האנושי מקצה לכל עם פרק זמן מסוים; כשפרק הזמן הזה מגיע לקיצו נשלמת מלאכתו של העם – כאילו הגיעה העת, הזרעים נשאו פרי והמשימה הסתיימה. אבל בקרב גזע זה או אחר, ייתכן שיישארו מאפיינים מסוימים של טמפרמנט או נטייה טבעית, המהדהדים במקביל לתקופה קודמת. במקרה כזה עבר העם המסוים לכאורה את פרק הזמן המוקצב, בזמן שמשימה חדשה עומדת על הפרק וצריכה לתפוס את מקום קודמתה. לפיכך קורה לעתים שתכונות לאומיות מוגדרות וייחודיות עשויות להתמשך ולהיעשות פעילות בתקופה מאוחרת יותר, בזמן שבו מופיעה מטרה חדשה במסלולה האובייקטיבי של האבולוציה האנושית, ותופסת את מקומה של זו שנקבעה לפני כן.        

מהלך עניינים כזה מורגש במיוחד אצל המצרים, וכבר התוודענו לתכונותיהם המיוחדות במהלך ההרצאה שהוקדשה להרמס. למצרים הוקצתה שליחות נשגבת הנוגעת לקידמה ולהתפתחות הקולקטיבית של האנושות, וכל מה שהתגלם שם הושלם ומומש בשעה שהזרעים המיועדים לעתיד הוטמנו בציוויליזציה המצרית. אנשי העם הגדול הזה שימרו את הטמפרמנט המקורי שלהם ואת סגולותיהם הייחודיות וקיבלו עליהם שליחות חדשה. לכן עברו השליטה והממשל של הקהילה שבאה בעקבותיהם, לידיים אחרות. המקור שמתוכו התפתחה התנועה החדשה היה ביסודו מצרי, אבל השליחות עצמה נועדה ללבוש אופי אחר.

כאן אנו מבחינים במשהו הדומה לשינוי מגמה בכל כוונת האבולוציה האנושית; כדי להבין את הנסיבות, עלינו להשקיע את עצמנו לעומק בלימוד כל מה שהיה קשור לצמיחה ולהתפתחות של השליחות המצרית. כאשר משה רכש את כל הידע והמידע האפשריים בנוגע לעניין זה, הוא הגה במעמקי הדברים, ונפשות בני עמו התעוררו מבחינה רגשית. אבל לא הייתה זו משימתו להמשיך את השליחות המצרית; הוא נועד לצאת מתוכה ולהתפתח בתוכנית חדשה לגמרי, שאותה היה אמור להחדיר למסלול האבולוציה האנושית. אישיותו של משה השפיעה בצורה כה חזקה על ההיסטוריה האנושית בכללה, משום שהרעיון שלו היה עוצמתי ומקיף כל כך, כל כך חודר. הדרך שבה התפתחה שליחותו של משה מתוך האבולוציה של העם המצרי משמשת אף בימינו אבן שואבת להתעניינות עצומה. הדוגמה שהיא נותנת והמחקר סביבה עדיין נושאים פרי בשפע. הידע וההבנה שקיבל משה מן המצרים ואשר הודגשו באמצעות הקשר שלו עם המסלול הנצחי והנשגב של ההתפתחות הרוחנית, התפשטו עוד ועוד במרחב, עד שהתבטאו כיסוד פעיל בחיי הרוח שלנו.

הרושם שקיבלנו ממשה הוא של אישיות שאיננה תלויה ישירות בתקופה מסוימת כלשהי או בשליחות מיוחדת, לצורך מסירת החוכמה שבידה לאנושות. אנו רואים אותו כמי שרוחו כנראה דורבנה על ידי גלי הגאות של ההשפעה האלוהית, שמוצאים תמיד ערוצים חדשים כדי להעמיק את אחיזתם באבולוציה של האנושות, כדי שהאדם יוכל להניב פרי הילולים. זה היה כאילו הנבט הנצחי של חוכמה שניטע בנפש משה, מצא את הקרקע המתאימה לו והבשיל באור הידע שהגיע אליו מתרבות מצרים.

סיפור התנ"ך על מציאת משה הספון בתיבה, זמן קצר לאחר לידתו (שמות 2:5) הוא תיאור סמלי שמטרתו לגרום לנו להבין שכאשר אנו עוסקים במשה, אנו ניצבים מול רוח שיָנקה ממקורות הנצח את הרעיונות המרוממים ביותר שהציעה לאנושות. כל מי שמבין את הצורה הייחודית שבה התפתחו נרטיבים דתיים כאלה, יודע שסגנון מיוחד זה הוא תמיד סמן לעניין בעל משמעות עמוקה. בהרצאות קודמות בסדרה זו למדנו שכאשר בני אדם מתאווים לרומם את יכולת התפישה שלהם למישור הגבוה של הספֵרות הרוחניות, הם צריכים לעבור שלבי התפתחות רוחניים מסוימים, שבמהלכם עליהם לסגור עצמם לגמרי בפני העולם החיצוני וגם בפני אותה קריאה להקיץ תמיד, שבוקעת מכוחות הנפש הנמוכים.

בואו נניח שביקשנו להגיד באופן ציורי ועשיר בדימויים, שבשעת הולדת אישיות כלשהי לחיים הארציים, היא פוגשת בעולם כשהיא מחוננת במתנות עילאיות מסוימות, העתידות לרומם אותה מאוחר יותר לגבהים רמים יותר ביחסה לאנושות. ניטיב לבאר רעיון זה באמצעות סיפור, המגלה לנו שהיה חיוני שאותו אדם יעבור זמן קצר לאחר לידתו חוויה חומרית, שתגרום לתפישות החושים ולכוחות העולם החיצוני שלו להתנתק לחלוטין לזמן מה מהעולם הפיזי.[2] דבר זה מבהיר את סיפור התנ"ך בנוגע לגילויו של משה.

במקרא אנו קוראים שבַּת פרעה מלך מצרים (ששלחה את שפחתה לנהר כדי להביא את התיבה שבה היה מצוי הילד) היא שהעניקה לו בעצמה את השם "משה" – והסבירה זאת במילים "כי מן המים משיתיהו" (שמות 2:10). מי שמודע למשמעות האמיתית של השם "משה" יודע שהשם מסמל את הפעולה "משיתיהו", כפי שמציין זאת התנ"ך. מהסיפור הציורי הזה נובע שעלינו להבין כי בת פרעה, שמסמלת כאן את תרבות מצרים, הנחתה את זרם החיים החיצוניים לפעול בתוך הרוח/נפש שבאה במגע עם תכונות הנצח. בו-זמנית אנו מוצאים שבדרך מופלאה זו נרמז כי המסר הבלתי מתכלה שמשה נועד להנחיל לאנושות היה מקופל וטמון, אם ניתן לנסחו במילים אלה, בתוך קליפה חיצונית שהקיפה ועטפה אותו במעטפת התרבותית של השליחות המצרית העתיקה. 

לאחר מכן מופיעים תיאורי האירועים החיצוניים שהתרחשו במהלך חייו של משה, ולפי צורת הצגתם אנו קולטים שהם מתייחסים לאירועים חיצוניים ממשיים. כל מה שאנו קוראים בנוגע לתלאות שעבר משה, במיוחד בהקשר של יגונו וצערו על כבלי העבדות של עמו במצרים, מראה שאירועים אלו יכולים להיחשב כדיווח ממשי בנוגע לאירועי העולם הזה. כשממשיכים לגולל באוזנינו את הסיפור, הוא מתמזג כמעט ללא משים בתיאור חיי הנפש הפנימיים של ההתנסויות הרוחניות הפנימיות של משה. דבר זה מתרחש באותו הקשר שבו נאמר כי משה בורח ממצרים, ולבסוף מונחה להגיע אל כוהן מדיין בשם יתרו או רעואל (שמות 2:15-20). 

כל מי שניחן בידע ובכושר האבחנה הנחוצים כדי לגלות את קיומו של סיפור מסוג זה, במעמקי מה שנראה ממבט ראשון כתיאור רוחני רגיל, היה מבין מעצם השמות בלבד שהסיפור משנה את אופיו כליל בנקודה זו ועובר למישור גבוה יותר של תיאור אירועים נפשיים. אין בכוונתנו להציע השערה שמשה לא ממש יצא למסע התבודדות במקדש או במשכן לימודי כהונה, אלא לומר שהסיפור התפתח באורח מתוחכם לגמרי ושהוא סופָר כך, שהאירועים החיצוניים התערבבו בו בכוונה עם ההתנסויות הרוחניות של אבי האומה הדגול. כל התנסויות החיים החיצוניות, המוזכרות בנקודה זו, מעלות על הדעת את הניסיונות והמבחנים של הרוח שמשה התמודד איתם כדי להתעלות למצב רוחני גבוה יותר.

מהי משמעותה הממשית של דמותו של יתרו? מהמקרא אנו למדים שהוא היה אחד האישים המסתוריים שאנו פוגשים שוב ושוב, בשעה שאנו עוסקים בלימוד האבולוציה וההתפתחות של המין האנושי. אישים אלו הם ישויות הניצבות במעלות עליונות שהושגו באמצעות עמל, מאמץ ויזע, ידע ויכולת אבחנה גבוהה, שניתן להשיג אט אט ובהדרגה רק בזכות התנסות אמיתית בקונפליקטים הפנימיים של הנפש. רק בדרך זו לבדה יכולים בני האדם להגיע להבנה אמיתית של פסגות רוחניות גדולות ומרשימות, שם מצויים השבילים שבהם פסעו ישויות גבוהות ונעלות. משה הפך במידה מסוימת לתלמידו של יתרו, ובאמצעות התקשרות זו הייתה שליחותו אמורה לקבל את הדחף האנרגטי הישיר. מי היה יתרו? הוא היה אחת מאותן ישויות שאין לתפוש, ישויות המסתירות לגמרי את טבען הפנימי ביותר מפני האנושות, אף שמפעם לפעם הן פועלות כמורים שלה וכמנהיגיה. כיום קיימת אווירה של ספקנות ואי אמון בנוגע לממשותם של אישים מיסטיים אלו, אך עובדת קיומם הממשי ברורה לכל מי שלומד ברצינות את התפתחות ההיסטוריה האנושית.

תיאור ההתנסויות של משה בהיותו תלמידו של הכהן החכם הגדול הזה, נפתח בדיווח על פגישתו עם שבע בנות יתרו בארץ מדיין, (שמות 16- 2:15), ליד הבאר (שהיא סמל למקור חוכמה). מי שמעוניין להבין את עומק המשמעות המסתתרת מאחורי סיפור ציורי זה, חייב לזכור מעל הכול שלאורך כל התקופות שיקפו התיאורים המיסטיים סמלי ידע ועוצמה, שהרוח עצמה עשויה להציג בצורת דמויות נשיות – אפילו אצל גתה, שמתייחס במילות הסיום של פאוסט ל"נשיות הנצחית". בסיפור על שבע בנות יתרו אנו מזהים את שבעת כוחות הנפש האנושית, בהם שולטת דמותו של כהן מדיין שליטה מאומנת ומיומנת.[3] עלינו לזכור כי באותם זמנים קדומים, כאשר התודעה האנושית ינקה עדיין את חיותה מאותה ראייה רוחית עתיקה, נפוצו השקפות אחרות בנוגע לטבע הנפש האנושית וכוחותיה השונים. הדרך היחידה שבה נוכל לגבש תפישה כלשהי בקשר לתודעה בראשיתית זו, היא באמצעות השימוש ברעיונותינו הנוכחיים כבבסיס. כיום אנו מדברים על נפש האדם ועל כוחות החשיבה, הרגש והרצון כאילו היו כוחות אלו מצויים בתוכנו, ואפשר לומר, מוכלים בתוך הרוח עצמה; מושג זה נכון במהותו כשבוחנים אותו דרך התודעה האינטלקטואלית. בהשפעתה של מתנת הראייה הרוחית שניחנו בה, התבוננו הקדמונים ברוח ובדרכי פעולתה מזווית ראייה שונה. הם לא היו מודעים לכל מערכת מרכזית בהקשר זה ולא ראו את כוחות המחשבה, הרגש והרצון שלהם ככוחות שנקודת האמצע של פעולתם ממוקמת באגו (האני), וכמי שקובעים את האחדות והאינדיבידואליות של הרוח. לחליפין הם ראו את עצמם ככפופים לגמרי למקרוקוסמוס הגדול ולכוחותיו אלו, זאת בעוד שכל מקור ומקור של אנרגיה בתוך נפשם היה מקושר, כמדומה, לישויות רוחניות עילאיות מסוימות. כדי להמחיש זאת אפשר לדמיין שאת פעולותינו המחשבתיות ממריץ ומתחזק כוח נפשי רוחני כלשהו, בנפרד מהכוח שממריץ את כישורי הרגש והרצון ומשפיע עליהם. כך ניתן לדמיין שזרמים נפרדים של אנרגיה רוחנית זורמים מהמקרוקוסמוס הגדול לתוכנו ומפעילים את כוחות המחשבה, הרגש והרצון שלנו. אף כי בימים אלו איננו מעצבים תפישה כזו, כאלה היו פני הדברים כשהקדמונים חקרו את הנפש – לא כיחידה ממורכזת בפני עצמה, אלא כנתונה בשלב שבו הכוחות הרוחניים העילאיים של היקום יכולים לשחק בתוכה ללא הרף את תפקידיהם השונים. באישיותו של משה מבחינים בשבעה כוחות אלו, הנתפשים כפעילים על בימת חיי הרוח.

כל שעלינו לעשות כדי להמחיש את העובדה שהמבט האנושי על האבולוציה של תודעת האדם השתנה, והפך באופן גורף לאינטלקטואלי ומופשט יותר ויותר, הוא לפנות לכתבי אפלטון. אפלטון ראה את ה'אידיאות' כישויות חיות, שבמחשבת ימינו נתפש קיומן רק במובן החומרי; כל כוח נפשי הצטייר כבעל התכונה שהוא מגלם – תכונה שמשחקת תפקיד בתיאטרון הטוטלי של הרוח. בהדרגה נעשו התפישות שנוצרו בנוגע ליכולותיה של הרוח מופשטות יותר ויותר, כשסוגיית 'אחדות האני' תופסת באופן גובר והולך את מקומה הראוי במושגי האדם. ככל שהדבר נראה מוזר, בהגות ימי הביניים בנוגע לשבע האמנויות הליברליות, עדיין מבחינים בצורה מופשטת בתכונות האופייניות לייצוג הסימבולי של שבעה כוחות רוחניים הפעילים בחיי הנפש, המיוצגים בדמות שבע בנותיו של כוהן מדיין, יתרו.[4] האופן שבו התפתחו שבע האמנויות והוצאו לאור היה כהד עמום אחרון (מבחינת המחשבה המודרנית) של התודעה, שזיהתה ששבעה כישורים מנטליים מוגדרים אלה נותרו פעילים בסצנות שהועלו על הבמה בתיאטרון הרוח האנושית.

כשאנו חושבים על רעיונות אלו מתחיל להתברר לנו, שבשעה שמשה פגש את ההיבט הקולקטיבי של שבעת כוחות הנפש האנושית, הייתה שליחותו המרכזית למסור בצורה מלאה ועמוקה את השפעתה של נפש אחת במיוחד, בצורת דחף המוחדר לתוך מהלך האבולוציה האנושית. הוא היה מסוגל לעשות כן מפני שהדבר זרם בדמו ובטמפרמנט של עמו: לגלות התעניינות מיוחדת באותו כוח רוחני בולט וחשוב, שפעולותיו מורגשות עד עצם היום הזה ושמשימתו של משה הייתה להחדירו לזרם התודעה. לאותה אנרגיה רוחנית אנו מייחסים את איחודם של כל הכוחות שקודם לכן החשבנו כנבדלים, לכדי קשר מרכזי והומוגני של חיי רוח פנימיים – חיי העצמי האמיתי, האני. מיד לאחר מכן נאמר לנו שאחת מבנות יתרו התחתנה עם משה; פירושו של דבר הוא שכוח אחד מאותם כוחות-רוח הפך פעיל במיוחד בתוך נפשו של משה, עד כדי כך שבזכות השפעתו הפך לכוח אשר שלט באבולוציה האנושית תקופה ארוכה. כוח זה ריכז וצמצם את כל כוחות הרוח האחרים לאני-נפש מאוחד.

היגדים כאלו יש למסור באיפוק הגדול ביותר, כי בעידן הנוכחי אין למין האנושי כושר או חוש קליטה מתאים שימחיש לאדם, כי תיאורים תנ"כיים רבים שמייצגים לכאורה אירועים חיצוניים, מוצגים למטרה אחת בלבד: להסבת תשומת הלב לעובדה שבזמן התרחשותם של האירועים המתוארים, עברה נפש מסוימת חוויה של התפתחות פנימית. במילים אחרות, הנפש הייתה במצב של ריכוז מיוחד ושל משיכה אל שליחותה האינדיבידואלית. כמו כן ברור שתכונה מיוחדת אחת, שהמצרים הקדמונים לא ניחנו בה – ההשראה ששאב משה מכוח האני האנושי בנקודת האמצע של כוחות הרוח האנושיים – הייתה עבורו אמת המידה שלה ייחס את כושר השיפוט שלו.

אם כן, יש בידנו לקבוע שהשליחות האמיתית של האומה המצרית העתיקה, הייתה ייסוד תרבות המבוססת על התרגול והשיטות של הראייה הרוחית הקדומה. כל המיטב שבדברים שהורישה לנו הציוויליזציה המצרית צמח מטבעם היחידני של אותם כוחות נפש (כוחות 'פסיכיים') מיוחדים, שפעם ניחנו בהם הכוהנים המצרים ומנהיגי העם. אך עם כל הכבוד הראוי לשליחות המצרית העתיקה, הגיעה השעה שבה נעצר השעון הקוסמי והיה צורך בקריאה למין האנושי, כדי לפתח אותם כוחות נפש שנועדו להחליף לתקופה ארוכה את המצב הפסיבי הקדום של הראייה הרוחית, למען האבולוציה העתידית של האנושות.

תודעת אני, אינטלקטואליות, רציונליזם, תבונה והבנה, על ספֵרות מעגלי הפעולה שלהם בעולם החושים הנראה לעין, נועדו להחליף את תודעת הראייה הרוחית הישָנה בקרב הגזע האנושי העתידי. כבר סיפרתי איך בעתיד יתאחדו כוח הראייה הרוחית וכוח התודעה האינטלקטואלית של האנושות. אפילו עכשיו מתקדמת האנושות לזמן שבו יישזרו שני מצבי תודעה אלה זה בזה באופן אוניברסלי, ויהיו שותפים לפעולה בקרב כל הגזע האנושי. היסוד החשוב ביותר בתרבות האדם, כפי שהוא נצפה מנקודת המבט המודרנית שלנו, קיבל את דחף הפעולה הראשוני שלו באמצעות משה; כך יש לנו תחושת המשכיות בקשר לדחף של משה, שעדיין מתקיים בכוחה ובחייה של הרוח. למשה הוענקה יכולת מסוימת לחשיבה ופעולה אינטלקטואלית הנשלטת על ידי תבונה והבנה. יכולת זו (וחוכמתו) התמזגו בתוכו באורח בלתי רגיל וייחודי, כי כל אותם רעיונות ומושגים שהגיעו אליו, ואשר נועדו להתגלם ולשאת פרי בדרך מיוחדת כלשהי בתקופה מאוחרת יותר, היו צריכים  להיזרע תחילה באופן שתואם את השיטות האופייניות לעת העתיקה. כאן אנו נתקלים בעובדה ראויה לציון, דהיינו שהדורות הבאים יהיו חייבים למשה את כוחם להרחיב ולפתח את הבנתם ואת האינטלקט שלהם דרך תיווך תודעת האני, כדי שיוכלו לחשוב על דברים מתוך שיקול הדעת, ולזכות בהארה באמצעות התבוננות אינטלקטואלית פנימית בשעת היקיצה, כשהם ערים לגמרי.

ככל הנראה התחבר משה אל התודעה האינטלקטואלית באמצעות הבזקי תודעה אינטלקטואלית, הדומה בטבעה לאותן תופעות של הראייה הרוחית הישנה. משה היה כעין מַקלט, הקולט את אותו דחף ראשוני לסדר חדש של בינה ושיפוט תבוני; בו-זמנית הוא החזיק בכוח הקדום של הראייה הרוחית, בהיותו נתון למעשה תחת השפעותיו האחרונות של כוח זה ותחת הכוונתו. כל הידע וההארה שנרכשו על ידי דורות מאוחרים יותר באופן עצמאי ובלתי תלוי בראייה רוחית, היו נגישים למשה באמצעות השפעתה המסייעת של הראייה הרוחית. ההבנה וכושר האבחנה והאינטואיציה, השייכים לספֵרה של התבונה הטהורה, הופיעו בקרבו כשנפשו עברה למצב התודעה של הראייה הרוחית שבו התנסה כשהיה נתון להשפעת הכוהן המדייני הזקן. אנו צופים באירוע של הסנה הבוער, שזהר באש שמטבעה איננה מאכלת את הסנה. במקרה זה הופיעה בפני משה רוח היקום באורח חדש לחלוטין, מעבר לידע שצפון בראייה הרוחית ומעבר ליכולתם של המצרים להסבירו.

כל מי שמכיר את העובדות המהותיות הידועות, יודע שבמהלך מסלול התפתחות הרוח מגיעה הנפש האנושית לנקודה, שבה עובר ההיבט החיצוני של החפצים שינוי הדרגתי, כך שהם נראים כשזורים ברקע המסתורי של הארכיטיפים שמהם הם בוקעים. החיזיון של הסנה הבוער, המתואר בצורה כה מפוארת בתנ"ך, מוכר לכל מי שפיתח את כושר ההבחנה הרוחני שלו, כהתגלות של הכרה אנושית בעולם הרוח והערכה אנושית לעולם הרוח. עכשיו אנו יודעים שההארה שזכה לה משה בצורת ראייה רוחית, הייתה בהכרח תודעה חדשה הנובעת מהרוח הגדולה של היקום, הרוח שפעילה תמיד ורוקמת הכול במרחבי העולם החומרי. העמים העתיקים האמינו בפלורליזם או בריבוי של כוחות היקום, והם ראו כוחות אלה כפועלים ברוח האנושית באופן כזה שכוח הנפש אינו מייצג יחידנות, משום שהכוחות היו מרובים, בשעה שהנפש נחשבה רק לזירה של ביטוייהם הפעילים.

היה זה תפקידו של משה להכיר ברוח הקוסמית, שאופייה וסדר הגודל שלה שונים לגמרי – ואשר לא התגלמה בתור כוח נפשי החייב את מקורו להשפעות רוח שונות, שבעודם דומים במידה מסוימת, עדיין מוצאים את ביטויים המוחלט בצורות שונות ומגוונות. לרוח היקום שמשה היה אמור לפגוש היה אופי שונה לגמרי, שכן התגלותה יכלה להתרחש רק בנקודת המרכז המקודשת והפנימית ביותר של חיי הרוח, האני. במקום שבו הרוח האנושית מודעת למרכז שבה, שם פועלת ועובדת רוח היקום.

כאשר רוח האדם מרגישה שהאני אכן מחובר למארג של הרוח ולחיי הרוח, באותו אופן שאנשי קדם תפשו שהווייתם מחוברת לכוחות היקום, יש ביכולתה לקלוט את אותם דברים שנתגלו למשה לראשונה דרך כוחות הראייה הרוחית שלו. יש להחשיב התגלויות אלו כמעצבות את הבסיס הקוסמי, שממנו נבע הדחף הגדול שמשה העביר לאנושות – אותו דחף ראשוני שהכשיר את האנושות לקַשר בין תופעות פיזיות ולהשוותן, תוך שימוש בכישורי שיקול הדעת וההבנה בפני עצמם (ללא סיוע הראייה הרוחית העתיקה), ולהכיר בהן כגורמים שקיימים בתשתית כל הרצפים ההמשכיים בעולם החומרי.

אם נשקול את מרכז חיינו החברתיים כיום, נראה שתוכנם דל עד קיצוניות, למרות העובדה שתוכן זה מייצג את התנסויות החיים העזות ביותר שלנו. אנשים מסוימים, במיוחד אלו שמטבעם מוכשרים ומחוננים ביותר, כמו למשל ז'אן פאול[5], הרגישו בנקודה כלשהי במהלך קיומם הארצי שהם מצויים בעימות, למעשה, עם מרכז הווייתם האמיתי. באוטוביוגרפיה שלו מספר ז'אן פאול את הסיפור הבא:

"לעולם לא אשכח חיזיון פנימי שחוויתי פעם, ושעדיין לא תיארתי בפני איש. בחיזיון זה נוכחתי בלידת העצמי המודע האמיתי שלי, ואני זוכר היטב גם את המקום וגם את זמן ההתרחשות הזו. היה זה בוקר אחד כשהייתי ילד צעיר מאוד; ניצבתי בפתח ביתנו, וכשהבטתי שמאלה, לכיוון סככת העצים, הופיעו בפני פתאום בתמונת חזון פנימי, כברק בשמים, המילים "אני הנני" – ומילים אלו נותרו בחלל כשהן נוצצות באור בהיר. ברגע זה ובאותו מקום התבונן האני שלי בעצמו בפעם הראשונה, והמבט הזה היה עתיד להתמיד לנצח. במקרה זה אין לחשוב כלל על אפשרות של אשליה עקב פגם בזיכרון, כי שום אירועים או נושאים חיצוניים לא יכלו לערבב עניין חיצוני עם אירוע, שיכול להתרחש רק בחשאיות ובבדידות המקודשת מכל שבתוככי הווייתו של האדם, ועצם החידוש שבכך גרם להטבעתם העמוקה של פרטים משניים בזיכרוני."   

המשפט "החשאיות והבדידות המקודשת מכל" מתאר את המצב העז ורב העוצמה ביותר בחיי הרוח שלנו. אך בני אדם אינם יכולים להיות מודעים למצב הרוחי הייחודי הזה, כאילו מדובר במצבים רבים ושונים, כי הוא נטול שפע וריבוי (במודע). כשבני האדם חודרים פנימה, לתוך נקודה מרכזית זו, הם מגלים שבאמצעותן של מילות הפלא האלו – "אני הנני" – כה רציניות וחזקות, אך בו-זמנית גם צנועות בתוכנן המילולי-ממשי – מהדהד תמיד הצליל הדומיננטי של האיכות הפנימית ביותר בהוויית הרוח. 

רוח היקום, שמשה תפש בבהירות בתור האחדות ההומוגנית, פעילה ללא הרף באותו משכן של "החשאיות והבדידות המקודשת מכל". לא פלא שכאשר מהות קוסמית זו נגלתה אליו בראשונה הוא זעק בקול, "מי יאמין לי אם אומר שצוּויתי להתייצב בפני האנשים כדי להביא לעולם ציוויליזציה חדשה, המבוססת על תודעת העצמי? בשמו של מי אצהיר על משימתי?" והתשובה הייתה: "ויאמר אלוהים… אהיה אשר אהיה – כה תאמר לבני ישראל… אהיה שלחני אליכם". הכרזה עמוקה זו היא הסמל לכך שאי אפשר להכריז את שמה של האלוהות, המתגלה מול "החשאיות והבדידות המקודשת מכל" בטבע האדם, באמצעות ייצוג אחר, אלא כתודעה של הוויית העצמי.  דרך תופעת הסנה הבוער גילה משה את יהוה, או את טבעו של יהוה, ויש ביכולתנו להבין היטב כי מהרגע שפרץ השם 'יהוה' לתודעתו של משה בתור 'אני הנני', הופיע זרם חדש, הוצג יסוד חדש במהלך האבולוציה האנושית, שמזמן זה ואילך יתפוס את מקומה של הציוויליזציה המצרית העתיקה. התרבות העתיקה רק שירתה את התפתחות רוחו של משה, כדי לאפשר לו עמדת כוח להערכה אמיתית ויכולת התמודדות עם אותם אישים נעלים ונשגבים ומצבים קשים, שנפל בחלקו לפגוש במהלך סדרת ההתנסויות של חייו.

עד אותה שעה קוסמית הוטלה על המצרים שליחות שיש להגשים בהתבסס על מצב תודעתי קדום של ראייה רוחית, אך התקופה שהוקצתה לשליחות זו חלפה. מכאן ואילך ובמשך כל זמן קיומו של גזע זה, הוא היה עתיד להמשיך ולהיות מחונן באותו טמפרמנט ומאפיינים לאומיים שאפיינו אותו עד כה. הוא לא מצא שום אמצעי שיסייע לו להתעלות ולחצות את הגבול המפריד בין העידן הישן לחדש. אבל בזמן זה עצמו הוכשר העם העברי להתעלות, ומשה נועד להצביע על הכיוון והדרך. חג הפסח נחגג מאז ואילך לזכר ה'חציה' של משה ועמו את התקופה המסתיימת וה'מעבר' אל התקופה העתידה לבוא: חג זה מזכיר לנו שמשה היה האיש אשר בורך בהבנה ובחוכמה שאפשרו את המעבר מהתודעה הישנה אל התודעה החדשה. המצרים לא יכלו לגשר על הפער הזה, וכשהעם התמהמה, סחפו אותו גלי הזמן קדימה. כך עלינו לראות את מערכת היחסים של משה עם המצרים ושל משה עם עמו.   

בשלב הבא אנו מגיעים לפגישת משה ופרעה. אנו מבחינים בנקל כי הם לא יכלו להבין זה את זה. הדיווח מיועד להעביר את המסר שכל אותם דברים שאמר משה לפרעה נבעו מתודעה אנושית שהשתנתה לגמרי, ולכן בהכרח נשמעו סתומים באוזני פרעה, שעדיין הופעל על ידי הראייה הרוחית הישנה של התרבות המצרית. אנו מקבלים אישור לכך לפי אופן התיעוד של הרשומות, המבהיר כי משה דיבר בשפה חדשה. הוא עטף את נאומו במילים שבקעו מתודעת האני של הרוח האנושית, ולכן היו בלתי מובנים לפרעה, שהיה מסוגל לעקוב רק אחרי קו המחשבה הישן.

טבעו של הגזע העברי תאם לחלוטין את קבלת ההארה הגדולה שהביאה שליחותו של משה. מה היה אופייה של הארה זו? הראייה הרוחית הקדומה נועדה לפנות את מקומה לתודעה אינטלקטואלית, שמעלה טיעונים, שוקלת ומסיקה מסקנות. בהרצאות קודמות הצבענו על כך שתודעת הראייה הרוחית אינה מחוברת בשום דרך לטבענו החיצוני, הגשמי ובן התמותה, וכי היא פועלת בחופשיות בזמנים שבהם בני האדם משחררים את עצמם מהכלי החיצוני הגופני באמצעות אימון רוחני, כדי שיוכלו לפעול ללא הפרעה בחיי הנפש שלהם. התודעה האינטלקטואלית, לעומת זאת, קשורה למוח ולדם, ודרכי הביטוי שלה חבויות באורגניזם האנושי.

עד זמנו של משה התבטאה ההתפתחות הרוחנית המתמשכת של מצב תודעה, שריחף לפני כן מעל המבנה הפיזי של האדם, אך ורק דרך היחסים הקיימים בין המורה הרוחני לבין תלמידו; אך עתה היה על האדם להתאים עצמו למצב חדש, שבו הוא מקושר ישירות ומוגבל לאורגניזם הפיזי ולדם שיזרום בעורקי האנשים מדור לדור. מסיבה זו נועדה ההארה של משה להעניק לאנושות את הדחף לתרבות אינטלקטואלית, שאפשר היה לטעת רק באומה שבה דם הגזע ימשיך לזרום בעוז בדורות הבאים. לכן התאים טבעה של האומה לשמש כערוץ הנבחר לקבלת העקרונות הבסיסיים של הכושר המנטלי ההכרתי החדש.   

התודעה השכלית החדשה, שזרעיה נשתלו בידי משה, לא נועדה להמשיך לחיות רק ברוח, כי נקבע שהעם אשר נבחר בדרך זו מיועד להילקח מהאומה המצרית שבתוכה עבר הכנה. מהתקופה ההיא ואילך הוטל עליו לפתח כגזע נבדל במהלך מאות שנים, את האמצעים החיצוניים והשיטות שיהיו בעתיד הבסיס לתרבות אינטלקטואלית, שאמורה להמשיך להתקיים לאורך כל העידנים הבאים. מכך ניתן להבין שההיסטוריה העולמית מלאה בכוונות, במשמעויות ובהיגדים, ושהיסוד הרוחני קשור הדוקות לכל הגורמים הפיזיים החיצוניים. ברור בעליל שמחברו של התיאור התנ"כי התאמץ מאד להציג את תיאור המעבר של התרבות הקדומה של מצרים אל תרבות משה, באור ובמשמעות האמיתיים של המעבר בהיסטוריה של העולם. קחו לדוגמה את הסיפור של מעבר ים סוף ושל בני ישראל החוצים את הים. בתוך תיאור זה חבויה אמת מופלאה המתייחסת לאבולוציה של האנושות, אך רק אלה שהבנתם מקיפה בבהירות את התרחיש כולו, מסוגלים להבין אותה.

קיימת ראָייה לחוליה המקשרת בהכרח בין כוחות הנפש לבין היכולת לראייה רוחית בקרב המצרים. אנו מקבלים את התובנה הבהירה ביותר בעניין זה כאשר נלקח הגוף החייתי כנקודת המוצא שלנו; אך אני סמוך ובטוח שלא תניחו שבכך אני מניח שטבע האדם דומה לטבע ממלכת החי. תחילה עלינו לדמות שחיי הנפש של ממלכת בעלי החיים הם חולמניים, איטיים ורדומים בהשוואה למצב הנפש האינטלקטואלית של בני האדם. אף כי ברור שאי אפשר להשוות את הראייה הרוחית האנושית הקדומה לחיי הנפש של בעלי החיים, ושהיא שונה מהם לגמרי, אפשר לראות בבהירות את  היחסים המוגדרים בין הקיום האינסטינקטיבי וחיי הנפש של ממלכת החי, לבין חיי הנפש הקדומים של בני האדם. אם כי תכופות מגזימים בכך, יש מידה מסוימת של אמת בסיפורים שמספרים על בעלי חיים, הנוטשים מחוזות שרעש אדמה והתפרצות וולקנית עומדים להתרחש בהם, ימים מספר בטרם התרחשות הזעזועים. ברור שקרו מקרים אחדים, שבהם בני האדם, הרואים ותופשים כל דבר באמצעות האינטלקט שלהם, לא חשו דבר, ואילו בעלי החיים שחיו באזור היו ערים למתרחש. כל מי שלמד את מדע הרוח יודע שטבעה של ממלכת החי מחובר ושזור היטב במערך החיים שבסביבתה המידית, עד כדי כך שבמובן מסוים יש באפשרותנו לקבוע, שלחיות יש מידה של הבנה אינסטינקטיבית שדרך כוחותיה הבסיסיים שולטת בקיומן ומווסתת אותו. יכולת זו כבר אינה מתגלה בבני האדם, כי הם פיתחו איכות אינטלקטואלית גבוהה יותר, שדרכה הם מסוגלים לעצב מושגים ורעיונות שקולים בנוגע לכל הדברים שחודרים לתחומי הכרתם. אך יכולת לוגית זו פירקה למעשה את אותו קשר הדוק לטבע, שממנו נהנו פעם בני האדם.

עלינו לזכור שבזמני בראשית ניחנו בני עמי קדם ביכולת הכרתית אינסטינקטיבית דומה, הן בקשר לראייה הרוחית הישנה והן בקשר ליחסיהם עם תופעות הטבע החיצוניות – סוג של אינטואיציה שבאמצעותה הם יכלו לומר, "אירועים כאלו וכאלו עומדים להתרחש, ועלינו לנקוט צעדים מסוימים ולהכין את עצמנו מראש." ממש באותה צורה, אנשים מסוימים בעלי מבנה מתאים, מתעלים באמצעות הרוח ליכולת הבחנה רבת עוצמה יותר ומפתחים תפישה שונה לגמרי בנוגע לעניינים הקשורים לטבע, ללא סיבה או גורם אחר שניתן להסבירם.

אלו המשתמשים בכוחות רוחם, ודרך יכולות הרוח ותכונותיה זוכים בכוח לשפוך אור על דברים שמעבר לטווח המודעות האינטלקטואלית שלהם, חשים שלא בנוח כשאנשים באים אליהם ואומרים, "מדוע זה כך? הוכח את הטיעונים שלך". אנשים אלה לעולם לא תופשים שידע כזה מגיע בנתיב שונה לגמרי מזה של קו המחשבה הלוגי. כמו העובדה שגתה, שנהג להשקיף מבעד לחלון, היה מסוגל תכופות לחזות שעות מראש את מזג האוויר הצפוי. אם נבין שהקדמונים ניחנו ביכולות כאלה, באמצעותן יכלו להתחבר היטב לטבע ולתופעות הבריאה דרך מגע ישיר עם עולם הרוח (אך באופן שונה לגמרי מאשר כיום), יהיה ביכולתנו לזהות תכונה בסיסית אחת לפחות של הראייה הרוחית הקדומה, שהתבטאה בהתנהלות הממשית בחיי היומיום. בזמנים ההם לא היו לאנושות מעבדות מטאורולוגיות ולא הודפסו תחזיות מזג אוויר בעיתונות או בדרכים אחרות, כפי שנהוג כיום. אך בני התקופה העתיקה היו מחוננים בחוש ראייה וביכולת לצפות מראש מה יקרה, ולנהל את התנהלותם בהתאם לרשמים שקלטו.   

כזה היה במיוחד מצבם של המצרים העתיקים, אשר כושר התפישה של חושיהם התפתח עד לדרגה גבוהה מאוד. לא היה בידיהם כל ידע על אודות המדע המודרני שלנו או על שיטותינו האנליטיות, אך למרות זאת הם ידעו כיצד להתנהל כדי לחיות בהרמוניה חיה עם מכלול העולם הסובב אותם. אולם מאחר שמחוג השעון הקוסמי צלצל, תכונה זו, שהיתה פעם מתקדמת, הגיעה לשלב של שקיעה וניוון בקרב התרבות המצרית. פחות ופחות הצליח העם המצרי להבין את עובדות הטבע ולהתמודד עמן; לא היה ביכולתו לחזות עוד כיצד עליו לנהוג, על פי פעולות הגומלין שבין הגורמים החיצוניים ויסודות הטבע. האנושות הייתה אמורה ללמוד כעת כיצד לחקור את הארגון ואת יחסי הגומלין של יסודות חיצוניים בטבע. משה היה יכול לתת את הדחף לכך, אבל הדחף שמסר משה הגיע, אפילו אז, מתודעת הראייה הרוחית הישנה שלו.

כאשר ניצבו משה ואנשיו על חוף הים האדום, תפש משה דברים בצורת הבנה הדומה במשהו לזו שלנו; יחד עם זה, עדיין נפרסה לפניו דרך הראייה הרוחית, כשהנסיבות הטבעיות יוצאות הדופן, כלומר הצירוף הבלתי רגיל של רוח מזרחית עם גאות ושפל, חברו יחד עם החצייה הממוקדת ואפשרו לו להוביל את בני ישראל לחצות את המים הרדודים ברגע הנכון. עובדה היסטורית זו הוצגה באופן גראפי ציורי, כדי שנבין כי משה היה באמת מייסדה של דרך אוניברסלית חדשה, של התפישה האינטלקטואלית הקיימת עד עצם היום הזה, ושבאמצעותה הייתה האנושות עתידה ללמוד פעם נוספת כיצד לשלב בהרמוניה בין ענייני החיים הפרקטיים לבין סדרי הטבע הקיימים – כפי שעשה, בעצם, הפטריארך הגדול הזה.

המצרים היו אומה ששעתה תמה, מבחינה זו שלא היה עוד ביכולתה לחזות את העומד להתרחש. פחת כוחם של הכישורים האינסטינקטיביים הישנים שהיו לה בזמנים עברו, והמצרים שוב מצאו את עצמם במצב שהזכיר את מצבם בעבר וחייב קבלת החלטה. בימי קדם הם היו עשויים לזעוק, "מאוחר מדי. איננו יכולים לעבור במעבר כעת." אך אותה מתנה של יכולת הבחנה הטבועה בדם, מתנה שממנה נהנו תקופה ארוכה כל כך – כמעט נעלמה לגמרי, והם לא ידעו איך לחיות במצב החדש, במודעות האינטלקטואלית. לכן הם ניצבו מול הים האדום מבולבלים וחסרי אונים. תודעת הראייה הרוחית הישנה כבר לא יכלה להדריך אותם (ולמרות זאת המשיכו במרדף) – ואסון פקד אותם. כאן אנו עדים לעימות הישיר שבין הגורם החדש שהביא משה לבין היסוד הישן, ורואים שהראייה הרוחית העתיקה פחתה עד כדי כך, שלא היה ניתן לסמוך עליה עוד; מאחר שהיכולת לא תאמה עוד את העידן החדש, היא הייתה לאות מבשר אסון.

כשאנו מתבוננים מתחת לפני השטח של תיאורים גרפיים חיצוניים כאלה, ומגיעים לנושא שבו הסיפור דן באמת, מתברר לנו שהסיפורים מאפיינים תכופות נקודות מפנה גדולות באבולוציה של האנושות. אנו מגלים שלא קל להסיק מהתיאורים הייחודיים המצויים בכתבי הקודש בדבר המשמעות האמיתית של האישים השונים הנזכרים בהם, כמו למשל משה, בנסיבות שזה עתה הזכרנו. מתוך מה שמופיע מאוחר יותר בסיפור מתברר שבזמן ההוא, כשהיה צורך להחליט אם משה צריך או לא צריך להוביל את עמו לארץ ישראל, הוא עדיין סמך לגמרי על הראייה הרוחית העתיקה; במקרה שלו הייתה ההארה האינטלקטואלית תלויה ביכולת זו. מסיבה זו, הדם שזרם בעורקי העם היהודי התאים אותו במיוחד למשימה של הנחת היסוד לתנועה האינטלקטואלית שהייתה עתידה להגיע במהרה ואשר נועדה להגיע אל הארץ המובטחת. הידע והחוכמה שהשיג משה דרך כוחות הראייה הרוחית שלו הספיקו להענקת הדחף הנחוץ, אך כשלעצמם לא יכלו להשתייך לתרבות החדשה, כי היכולת התרבותית החדשה נועדה להתבטא בדרכים שהיו עתידות להיות האנטיתזה לתודעת הראייה הרוחית הישנה.

מהדיווחים של התנ"ך ברור בעליל כי משה הרגיש שנשלח רק כדי להוביל את עמו למקום מסוים. הוא לא היה אמור להכניס את העם לארץ המובטחת; השלב האחרון של המסע היה צריך להישאר בידיהם של אלו שנועדו לאמץ את ההתפתחות האינטלקטואלית החדשה. אף על פי שמשה היה נביא האלוהים, שמתגלם בתוך הוויית האני שלנו, מנחים אותנו להבין כי רק בזכות כושר הראייה הרוחית שלו הוא התוודע לעוצמת הרוח הגדולה של היקום. כאשר הוא נשאר לבסוף לבדו, נעזב לנפשו עם המשימה לסייע לעמו, הוא נמלט לאוהלו כדי שיוכל להתחבר שוב לנוכחות אלוהיו באמצעות כוחות הראייה הרוחית שלו. אז נשמע קול שאמר לו,  "לא יכולת לעשות כל מה שנמסר לך במחשבות המגיעות אליך עם החזיונות – ולכן ינהיג מישהו אחר את עמך." מילות הצו הזה הקרינו זוהר אדיר סביב הפטריארך הגדול, משום שהשתמע מהן כי משה, על יכולת הראייה הרוחית שלו, הוא נביא שכמוהו לא נראה יותר בישראל. עלינו להבין שמשה היה האחרון בין הקדמונים שהיו מחוננים במתנה הקדומה, כוח האבחנה הנפשית-רוחנית העל-טבעית (psychic). מאותו זמן ואילך הייתה עתידה צורת אינטלקט זו, אשר לחלוטין איננה תלויה באותה מתנה, להפיץ את השפעתה בקרב כל העמים שתאמו את המשימה; וההכרה והפעולות של בני האדם היו עתידות להתבסס על כושר שיקול הדעת והמסורת בלבד. כך התאפשר ל'אני', שהאמת שלו כבר זוהתה על ידי אלו שהבינו את גורמיה הבסיסיים של התרבות החדשה, לזכות בהכנה להתפתחות לקראת הטמעת העיקרון החדש.

באמצעות השליחות של משה הונחתה האנושות להכיר בראשונה, שההרגשה החיובית שיכולים בני האדם לחוות בנוגע למציאות המוחלטת של הרוח הקוסמית החדורה בכל, היא שאותו עיקרון אלוהי תמיד פעיל ושזור במרחבי כוכב ארץ, בהיותו מרכז ונוכחות: "I Am" – "הנני קיים", כנקודת האמצע של רוח אנוש. אך כדי ששתי מילים פשוטות אלו יכילו את החשיבות הגדולה ביותר, צריך "הנני קיים" לאצור בתוכו קודם כל את מלוא מידת התוכן שישוב לחבוק את העולם. לשם מימוש מטרה זו הייתה נחוצה שליחות נוספת, שהתבטאה במילותיו בעלות המשמעות העמוקה של פאולוס, " לא אני הוא זה, אלא האהבה ללא תנאי, היא החיה בתוכי". משה העלה את האנושות עד לנקודת הביסוס של תרבות אמיתית של ה'אני' האנושי. האינטלקט שזה עתה נולד נועד להתקיים ולחיות במשך כל עידני העתיד, כמתנת שמים וכצורת ציוויליזציה, כ'כלי קיבול' לתוכן העתידי. היה חיוני ומהותי שמרכז הווייתנו יתגלה לראשונה בתוך העם העברי העתיק. מתקופה זו ואילך היה עתיד כלי הקיבול האלוהי הזה להתמלא בכל מה שנובע מההבנה האמיתית של מיסטריית גולגותא והאירועים שהתרחשו בארץ ישראל. כך היה ה'אני' עתיד לקבל את תוכנו החדש, דבר שהוא בפני עצמו בריאה של עולם הרוח. בספר איוב ניתן בנקל לזהות ולהכיר את כל מה ששופע מהזרם הרוחני הרענן החדש, ואשר חב את מקור נביעתו להכנתו של העם העברי ולפיתוחו. אבל אי אפשר להבין בצורה נכונה את הטרגדיה המופלאה המופיעה שם, אלא אם כן לוקחים בחשבון את המאפיינים הייחודיים של הגזע היהודי.

מספרים לנו שעל אף היותו של איוב איש צדיק המאמין באלוהיו – הוא היה משוכנע שהכול-יכול הוא למעשה המקור האמיתי לכל הרעות שפקדו אותו. הוא חווה שואה אחר שואה לנכסיו, למשפחתו ולגופו. כמדומה שאלוהים הופיע והתגלם באופן כזה, שאיוב בהחלט היה עשוי לפקפק אם הרוח הגדולה של היקום אכן פועלת באמת בתוך ה'אני' האנושי. העניינים השתלשלו בצורה כזאת שאשתו של איוב לא הצליחה להבין מדוע ממשיך בעלה לבטוח בקדוש ברוך הוא, למרות כל מה שעלה בגורלו. היא פנתה לבעלה במילים בעלות משמעות עליונה: "עודך מחזיק בתומתך? ברך אלוהים ומות" (איוב ב', 9). מהי המשמעות הטמונה בטרגדיה אלגורית חשובה זו, ובמילים "ברך אלוהים ומות"? משתמע מהם שאם אלוהים, שאתה רואה כעצם המקור לקיומך, גורם לך צער ומצוקה, אתה עלול להתרחק ממנו. אבל מי שיעשה דבר כזה עתיד למות, כי מי שמתרחק מאלוהים מרחיק את עצמו ממסלולה החי של האבולוציה. ידידיו של איוב לא יכלו להאמין שהוא לא עבר על החוק, כי אין ספק שבמקרה שמדובר בצדיק, צריך הצדק לצאת לאור. אפילו המספר עצמו אינו מצליח להבהיר לנו את הצדק שבנסיבות כי ביכולתו רק לומר שאיוב, אשר לקה במכאוב ובאומללות, זכה למרות הכול לפיצוי על סבלו בעולם הפיזי ועל כל מה שאבד לו.

תודעתו של משה מהדהדת לאורך כל האלגוריה המעמיקה והמשמעותית המתוארת בספר איוב. בסיפור מבהירים שהרוח מביאה אותנו להארה ותמיד מתגלמת בתוך הוויתו הפנימית ביותר של האדם. אבל במהלך מסלול הקיום האנושי חייב ה'אני' לבוא במגע עם דברים פיזיים. כך קורה שישנם רגעים של הפרת החוקיות ופשע, שבהם עלולים בני האדם להיחלש ולאבד את תחושת האחדות שלהם עם מקור החיות של החיים. מהקשר עם דחף ה'אהבה ללא תנאי' למדה האנושות שפיצוי על סבל ומצוקה אין לחפש בעולם הפיזי בלבד. ידוע לנו שבכל מקרה, אם האדם נשאר אֵיתן כאשר הוא לוקה בבעיה גופנית – בצער ובכאב – יש ביכולתו לנצח את החומרי. כי 'האני' אינו רק מואר על ידי המקור המוחלט של כל מה שמתפשט במרחב ובזמן, אלא בנוי כך שעדיין יש ביכולתו לספוג את עוצמתו הכבירה של הנצחי.   

אנו מוצאים אותן מחשבות מרוממות רוח בדברי פאולוס, "אך לא אני הוא זה, אלא האהבה ללא תנאי, היא החיה בתוכי." משה הביא את האנושות עד הלום כדי שתוכל לתפוש שכל הדברים החיים והשזורים במרחבי היקום מתגלמים בצורה האופיינית והעמוקה ביותר ב'אני האמיתי'. בני האדם עשויים להבין את העולם אם הוא מתואר כיחידה פשוטה, המתנהלת ממרכז של 'אני אמיתי' אוניברסלי גדול כלשהו. אם אנו מקבלים את הרוח הנצחית בתוך הווייתנו, אל לנו להתבונן רק בדברים ברי החלוף ולראות רק את יהוה האחד הנסתר מעבר לכל הדברים שמתבטאים בצורות בזמן ובמרחב; עלינו לחפש גם את מתנת-החסד הנובעת באופן ספונטני ומפואר ממקור 'האהבה ללא תנאי', שבתשתית המרכז המשותף לכול שבתוך האחדות.  

לפיכך אנו מזהים במשה את האישיות שסללה את הדרך לנצרות. אנו לומדים באיזו דרך הטביע משה באנושות את תודעת ה'עצמי', שלאורך כל ההתפתחות בדורות העתידיים יהיה המאגר שאותו יש למלא בתוכן הישות הנצחית, במובן זה שהתודעה נועדה  להוות את כלי הקיבול הגדוש במהות ההוויה של כריסטוס. כך אנו מדמיינים את יחסו של הפטריארך משה לקידמה ולאבולוציה של האנושות. ההיסטוריה חושפת תמיד את אמיתותיה העמוקות ביותר כשהיא עוסקת בחשיבה ובהגות מסוג זה.

בהרצאה קודמת שהוקדשה לבודהה הסבנו את תשומת הלב לעובדה שמזמן לזמן מופיעה אישיות מורמת מעם, שבאמצעותה שב ומתעורר לחיים מעיין הנצח של החוכמה וגורם לכך שהאנושות תתקדם צעד נוסף בהתפתחותה. כשאנו חושבים על הנסיבות הקשורות לדמות גדולה מהחיים, זו או אחרת, אנחנו חשים ביחסים האמיתיים שלה עם האבולוציה הקולקטיבית של האנושות. בבחינה של התפתחות המין האנושי מפרספקטיבה זו, אנו מגלים את מעורבתנו החיונית בהתפתחות זו; בו-זמנית ברור  שלרוחות היקום יש מטרה מוגדרת וקבועה באשר לקיומנו. נושא זה מתבהר ובולט יותר ויותר עם המשך החיים. חשיבה מעמיקה על הדוגמה והמופת שבמעשיהם של אישים רוחניים רמי מעלה, בנוסף להרהורים מעמיקים בנושא האירועים יוצאי דופן באבולוציה של העולם ובהיסטוריה של המין האנושי, עשויים להקנות לנו תחושה של ביטחון ותעצומות נפש, בנוסף לתקווה איתנה שרק דרכה יש ביכולתנו לתפוש את מקומנו הנאות בתוך כוליות האבולוציה של האדם. בבחינת ההיסטוריה של העולם באופן כזה, אנו מרגישים מחדש את היופי שבמילותיו של גתה ומכירים בכך שהתועלת הגדולה ביותר שיכולה ליפול בחלקנו על ידי לימוד ההיסטוריה האוניברסלית, היא התעוררותה של ההתלהבות בקרבנו. אך זו חייבת להיות התלהבות שאיננה רק התפעלות ופליאה עיוורת, כי היא אמורה להאיץ בנו לשתול ברוחנו את הזרעים הנישאים אלינו מן העבר, כדי שיוכלו להניב פירות טובים בעתיד.

מילותיו של המשורר הגדול גתה שבות לחיים בצורה מעט מתונה יותר, כשההתבוננות באישים הגדולים והמפוארים הללו ובאירועים מזמני קדם, ממחישה לנו את האמת המפוארת:

 

 

העידנים דומים לשדה בפריחתו,

שם מתפתחים הצמיחה והחיים המופלאים;

ניצנים רעננים נפתחים בכל שעה –

ראו נא! הכול נושא פרי וזרעים חדשים.

—————————————————————————————–

[1]   חידת הספינקס –        

Das  Raetsel der Sphinx: Grundzuege einer Mythengeschichte, 2 vols. Berlin: Wilhelm Hertz, 1889  

[2]  כאן מניחים שהעובדה שיש לדומם לזמן מה את כישורי התפישה, מציינת כי אישיות מסוימת זו כבר ניחנה בכישורים רוחניים אחרים, שבהשתחררם בדרך זו יהפכו להיות משפיעים בפועל.

[3]   שבעת כוחות הנפש האנושית שהכתוב מתייחס אליהם הם אותן השפעות קוסמיות הפועלות דרך הרוח בקשר לשבעת העקרונות של המנגנון האנושי. ואלו הם ארבעת העקרונות הראשונים: 1) הגוף הפיזי, 2) הגוף האתרי המכונה גוף החיים, 3) הגוף האסטרלי, 4) ה'אני', או גוף התודעה. האחרון שבהם יוצא לחולל שינויים בשלושת הגופים הראשונים, תוך שהוא מחיל את פעולתו על העקרונות הנפשיים. בתוך "האני" כלולים שלושת העקרונות האחרונים, והם: 'אדם הרוח' (אטמן) שהוא הגוף הפיזי לאחר תהליך ההתמרה שעבר עליו; 'רוח החיים' (בודהי), שהיא הגוף האתרי לאחר ההתמרה או גוף החיים בשלב שאחרי תהליך ההתמרה; ולבסוף, 'רוח העצמיות' או 'עצמיות הרוח' (מנאס), אחרי שהגוף האסטרלי עבר תהליך התמרה. האחרון שבהם, ה'מנאס', מפותח חלקית; 'אטמן' ו'בודהי' הם בחזקת זרע בלבד.  

[4]   בימי הביניים מנו כ'שבע האמנויות הליברליות' את המוסיקה, הדקדוק, אמנות הנאום, לוגיקה, חשבון, גיאומטריה ואסטרונומיה. אפלטון ואריסטו הבדילו בין האומנויות המעשיות לבין מה שכונה בשם 'האמנויות המתקדמות', כאמור, כשהאחרונות עסקו בקידמה שאופייה ספרותי או מוסרי.

[5]   ז'אן פאול (1825-1763) שנולד בשם יוהאן פאול פרידריך ריכטר, היה סופר גרמני פופולרי, שהרומנים והסיפורים שלו התקבלו בהערכה בחוג מעריצים נרחב במהלך חייו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *