נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית – 03 – בודהה

נקודות מפנה בהיסטוריה הרוחנית – בודהה

רודולף שטיינר

הרצאה 3

ברלין GA60

 2  במרץ, 1911

תרגמה מאנגלית: ציפורה אלפרין

עריכה: בלהה רוזנפלד

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הרצאה זו מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

בודהה

 

בימים אלו מעלה השיח הציבורי לדיון את ההתייחסות לבודהה ולאמונה הבודהיסטית. עובדה זו מעניינת עוד יותר את מי שעוקב אחר מהלך האבולוציה האנושית, כי הידע על אודות טבעה האמיתי של האמונה הבודהיסטית, או אולי יותר נכון הכמיהה להבנתה המורגשת על ידי רבים, חדרו רק לאחרונה לחיים הרוחניים של עמי המערב. בואו נחשוב לרגע על אישיותו הבולטת של יוהאן וולפגאנג פון גתה, שהשפעתו הרבה על התרבות המערבית בשלהי המאה השמונה עשרה והתשע עשרה נמשכת עד ימינו. בבחינה של חייו, יצירותיו וחיי המחשבה שלו, אין מוצאים כל עקבות לדוקטרינה הבודהיסטית. מעט מאוחר יותר אנו מבחינים כי למערך המושגים של ארתור שופנהאור (הגאון שהיה במובן מסוים תלמידו של גתה) יש קשר ברור ומוגדר עם המחשבה הבודהיסטית. ואכן, מאז התקופה שבה חי ופעל שופנהאור התגברה בהתמדה מגמת ההתעניינות בהגות הרוחנית של המזרח, ועמה התשוקה לנתח את כל העניינים הקשורים בשמו של הבודהה הגדול, שמצאו את דרכם אל מסלול האבולוציה האנושית. 

ראוי לציין שרוב האנשים עדיין מתעקשים לקשר את הבודהיזם בראש ובראשונה עם הרעיון של חיים ארציים וגלגולים חוזרים, מושג שהתייחסנו אליו פעמים רבות בהרצאות אלו. ההתבוננות באופייה של האמונה הבודהיסטית מראה לנו שהשערה זו איננה מבוססת. אפשר לומר שעבור רוב האנשים שמפתחים התעניינות בנושא זה, הרעיון של גלגולים קודמים על פני כדור הארץ, או גלגול נשמות, כפי שאנו מכנים זאת, הוא חלק חיוני ויסוד נכבד בהשקפתם ובדעותיהם הקדומות בנוגע לבודהיזם. אך מצד שני צריך לומר, אף אם הדבר נשמע מגוחך, שלחוקרים המתעניינים בנושאים אלו נראה הקישור בין בודהיזם לבין רעיון גלגול הנשמות שווה ערך כמעט להיגד ש'הידע המושלם ביותר בנוגע ליצירות אמנות עתיקות מצוי אצל העמים שהשמידו אותן, בתחילת תהליך הקידמה וההתפתחות האוניברסלית בימי הביניים'. זה נשמע נלעג, ודאי, ואף על פי כן זו האמת, כפי שמבינים מיד כאשר חושבים על כך שמטרת הבודהיזם היא להמעיט במספר גלגולינו הארציים, הבלתי נמנעים לכאורה, ככל שהדבר נתון בידינו. לכן עלינו להכיר את העיקרון המניע שבתשתית המחשבה הבודהיסטית, העיקרון הפועל בכיוון החירות, כלומר הגאולה מההיוולדות החוזרת או השחרור מגלגולים נוספים, שעיקרון זה מקבל אותם כעובדה מבוססת ובלתי ניתנת לערעור; במושג זה מתבטאת המהות האמיתית והחיונית של הבודהיזם.

אפילו מבט שטחי על ההיסטוריה של החיים הרוחניים במערב, מלמד אותנו על כך שאיננו חייבים להבין את הבודהיזם כדי להבין את רעיון הקיום הארצי החוזר ונשנה, ולהפך; כי במהלך ההתפתחות הרוחנית שלנו במערב אנו פוגשים במושג ההיוולדות החוזרת, המוצג באופן נשגב ומרומם על ידי אישיות שבוודאות מלאה לא הושפעה מההשקפה הבודהיסטית ומזרם המחשבה שלה. אדם זה הוא גוטהולד לסינג, שאת מחקרו החינוך של האנושות, הנחשב כבשלה והמתונה שביצירותיו, הוא מסכם בווידוי על האמונה שלו עצמו בדוקטרינה של ההיוולדות החוזרת (רה-אינקרנציה), המבוטאת במילים מלאות משמעות: "כלום אין הנצח כולו עומד לרשותי?" לסינג החזיק בדעה שהישנותם של חיינו הארציים היא הוכחה לכך שהמאמץ היומיומי מביא לתועלת מצטברת, ושהקיום בעולם הזה אינו לשווא; מאחר שבשעה שאנו עמלים, אנו מצפים להתגשמויות חוזרות ונשנות המתרחשות במעגלים מתרחבים ומלאים יותר ויותר, שבהם אנו עשויים להביא לידי הבשלת הפירות של חיינו הארציים שחלפו. לסינג יצר מושג של סיכוי וציפייה לקציר שופע ועשיר, שייאסף בבוא הזמן, ביחד עם הידיעה שלכל אורך הקיום האנושי, תמיד יש קול פנימי שקורא אלינו בציפייה ממשית לחיי אנוש חוזרים ונשנים, ואומר, "המשיכו בעמלכם". לפיכך ברור כעת שהבודהיזם מושתת על כך שבני האדם צריכים לשאוף להשגת הידע והחוכמה המסוגלים לשחררם מאותם גלגולים חוזרים עתידיים, ושראיית הנולד הזו טמונה ברוח. רק כשבמהלך אחד מאותם גלגולי חיים ארציים שלנו נשחרר את עצמנו לבסוף מהצורך להתנסות בחיים שיבואו בעקבותיהם, יהיה ביכולתנו להיכנס בשלום אל הממד נטול הזמן, אל חיי נצח.

השתדלתי להבהיר באופן עקבי שגם מבחינת מדע הרוח וגם מבחינת התיאוסופיה, רעיון ההיוולדות החוזרת אינו נובע מאף אחת מהמסורות העתיקות, אפילו לא מהבודהיזם; למעשה רעיון זה הטיל את עצמו עלינו בזמנים אלה, כתוצאה מהתבוננות עצמאית והגות בחיינו בהקשר למחקר הרוחני. חיבור ישיר כל כך בין הבודהיזם לבין רעיון ההיוולדות מחדש, מצביע על גישה שטחית. לו היינו באמת בוחנים את טבעו האמיתי של הבודהיזם, היה עלינו להפנות את עיני רוחנו לכיוון אחר לגמרי.

כעת עליי להסב שוב את תשומת לבכם לחוק האבולוציה האנושית, שפגשנו בעת ההתבוננות באישיותו של זרתוסטרא הגדול. כפי שאמרנו אז, בהתאם לחוק זה חלו שינויים הדרגתיים במכלול אופייה ומצבה של הרוח האנושית בעת חילופי הזמנים וההתנסויות שחוותה דרך מצבי מעבר משתנים. האירועים שאנו שואבים עליהם מידע מהמסמכים ההיסטוריים החיצוניים, מייצגים רק שלב מאוחר באבולוציה של האנושות בכל הנוגע לבני האדם. אבל בעזרת מדע הרוח אנו מפיקים ידע רב בהרבה כשאנו מתבוננים לאחור, בתקופות הפרהיסטוריות; אז אנו מגלים שהלך רוח מסוים רווח בקרב בני האדם הפרימיטיביים, כשמצבה הנורמלי של התודעה האנושית היה אחר לגמרי מכפי שהינו כיום.  

הסֵדר האינטלקטואלי הגבוה של התודעה, הקובע את האופן שבו אנו מתבוננים במהלך חיינו הרגילים בכל הדברים שמסביבנו ומצרפים אותם, באמצעות כוחותינו המנטליים, לחוכמתנו ולמדע שלנו כדי שיהפכו לחלק מהם – כל זה התפתח בתחילה מצורה שונה של מצב תודעה. הדגשתי נקודה זו כבר לפני כן, אך עליי לחזור ולהדגיש אותה שוב. בתוך חוסר הסדר הכאוטי של חיי החלום שלנו קיים שריד אחרון – זן של מורשת קדומה של 'ראייה רוחית' עתיקה, שהייתה פעם, ובמידה מסוימת, מצבה הרגיל של הרוח האנושית; מצב שבו הייתה האנושות שרויה בין תודעת שינה וחלום לבין תודעה ערה; בני האדם יכלו להתבונן אז בדברים הנסתרים שמעבר לעולם התפישה שלהם.  

בימים אלה, שבהם התודעה שלנו נעה בעיקר בין מצבי שינה למצבי ערות, אנו מנסים להבין מצב של אינטלקטואליות רוחנית רק במצב הער. בזמנים עברו לא היו חזיונות של 'ראייה רוחית' כה נטולי משמעות כמו צורות החלום של תקופתנו, כי בהחלט היה ניתן לייחס אותם ליצירות מיוחדות של אירועי-על ושל תפישות-על. המין האנושי ניחן אז במצב תודעה מסוים שאִפשר את החזיונות העתיקים, שהופיעו בצורה תנודתית: מתוך מצב תודעה זה התפתחה בהדרגה התודעה האינטלקטואלית הנוכחית שלנו. יש ביכולתנו לראות צורה מסוימת של ראייה רוחית קדומה, שבעקבותיה התפתחה האבולוציה הממושכת של התודעה שלנו כפי שהיא מוכרת כיום. בגלל ראייה צלולה, דמוית חלום זו, שחלפה, יכלו בני האדם הפרהיסטוריים להתבונן למרחקים, אל העולמות של תפישת-העל, ודרך חיבור זה עם העל-חושי הם הרוויחו לא ידע בלבד אלא גם הרגשת סיפוק פנימי עמוק וחסד, הודות להכרה של אחדות רוחם עם רוח העולם.    

ממש כפי שבני זמננו משוכנעים כיום, הודות לתפישת החושים ולאינטלקט, שהדם מורכב מחומרים שקיימים בחוץ, ביקום הפיזי, כן היו בני האדם הפרהיסטוריים סמוכים ובטוחים ששורשי נפשם וטבעם הרוחני מצויים באותו עולם רוח נסתר שבו יכלו להבחין בזכות תודעת הראייה הרוחית.

כבר הצבענו על קיומן של תופעות מסוימות בהיסטוריה של המין האנושי, שהתבטאו בבירור באירועים ובעובדות חיצוניות מסוימות, שאפשר להבינם רק כשמניחים מראש את הנסיבות הקדמוניות של הקיום האנושי עלי אדמות. כמו כן אמרנו כבר שבדומה למסקנתה של האנתרופולוגיה החומרנית במאה התשע עשרה, גם המדע המודרני מתקרב יותר ויותר למסקנה המוטעית, שבימי קדם דמה מצבם של בני האדם למצב העמים הפרימיטיביים ביותר בזמננו. אך לאמתו של דבר, יותר ויותר מתברר שלגזעים הפרהיסטוריים היו מושגים תיאורטיים נשגבים באופן יוצא מן הכלל בנוגע לעולם הרוח, ושמושגים אלו נמסרו להם בצורת חזיונות. ניתן להבין בצורה נכונה את כל אותם רעיונות מוזרים שמגיעים אלינו דרך מיתוסים ואגדות, רק כשקודם כל מחברים אותם לחוכמה הקדומה ומייחסים אותם אליה, אל אותה חוכמה שהגיעה אל המין האנושי בדרך שונה לגמרי מזו של המדע האינטלקטואלי של ימינו.

בזמנים מודרניים אלו אין בנמצא ביטויי סימפטיה רבים כלפי ההשקפה, שמצב העמים הפרימיטיביים של היום אינו אופייני למצב האוניברסלי הקדמוני של האנושות; אלא שבמציאות עצמה, דהיינו בפועל, זוהי דוגמה לניוון הדקדנטי שנבע מהמצב הרוחני-קליירוויאנטי הגבוה הראשוני, שהיה משותף לכלל העמים. אך העובדות עוד יכריחו את האנשים לקבל את השערתו של מחקר מדע הרוח. כאן, כמו במקרים רבים אחרים, ניתן להראות שביסודו של דבר קיים תיאום מושלם בין מדע הרוח לבין המדע הרגיל. יתרה מכך, ביום מן הימים יאושרו לחלוטין המסקנות שהסיק  מדע הרוח בנוגע לעתידה האפשרי של האבולוציה האנושית מנקודת מבט מדעית. עלינו להביט לאחור, לא רק בחוכמה הקדומה, אלא גם על דרגת סדר מיוחדת של הרגשה והבנה קדמונית, שאנו מאפיינים כ'קשר הקליירוויאנטי', שהתקיים פעם בין בני האדם לבין תחומי הרוח האלוהיים.  

נקל להבין את קיומם של שני זרמי מחשבה שונים שהתקיימו במהלך המעבר ממצבה הקדום או הקליירוויאנטי של רוח האדם – אל השיטה האינטלקטואלית המודרנית, הישירה ונטולת הדעה הקדומה, הסוקרת את העולם הנראה לעין באמצעות כלי התפישה המוחצנת. הראשון מבין זרמים אלו עתיד היה עם הזמן להתגלות במיוחד בקרב האנשים שנצמדו לזיכרונות העבר ולכוחם הנפשי המתפוגג, כך שהם יכלו לומר, "בימים עברו באמת באה האנושות במגע עם ממלכות הרוח דרך כישוריה הקליירוויאנטיים, אולם מאז אותם ימים ירדו האנשים אל העולם החומרי של תפישות החושים." הרגשה זו התפשטה בתוך מכלול ההשקפה הרוחנית, עד אשר אותם עמים עתיקים זעקו: "באמת הגענו כעת לעולם של התגלמויות חומריות שבמסגרתו הכול אשלייתי, הכול מאיה."  אכן, רק בעתות שבהן יכולים בני האדם ליצור קשר עם הרוח, מסוגלים הם באמת להבין ולהתאחד עם עצמותה של הווייתם הם. התגלגלו הדברים לידי כך, שהרגשת עצבות מסוימת אפפה את העמים ששימרו עדיין זיכרון מעומעם מאותו מצב קליירוויאנטי קדום, כאשר חשבו על מה שאבד להם; הם חשו אדישות כלפי כל הדברים החומריים שבני אדם עשויים להבין ולתפוש באמצעות התיווך האינטלקטואלי, דברים שהיו מצויים עמם במגע מודע וישיר תדיר.

זרם המחשבה השני מבין שני זרמי המחשבה שהזכרתי היה יכול לעומת זאת להתבטא בצורה הבאה: "אנו נתבונן סביבנו ונפעל בעולם החדש שניתן לנו". בדוקטרינה של זרתוסטרא ניתן להבחין במחשבה כזו. אלו שהתנסו בקריאה לפעולה מסוג זה, לא הפנו את המבט לאחור בצער ובגעגועים על אובדן הכוח הקליירוויאנטי הישן, אלא הרגישו יותר ויותר שעליהם לשמור על קשר קרוב ומתמיד עם אותם כוחות שבעזרתם יוכלו לחדור לסודותיהם של כל הדברים החומריים ולטבעם. זאת, ביודעם היטב שהידע וההדרכה שנולדו מן הרוח יזרמו דרכם, אם רק יתמסרו להם בעזרת מדיטציה רצינית ובאדיקות מעמיקה. אנשים אלו חשו דחף לפעולה ומוטיבציה עמוקה להתחבר אל העולם – הם לא חלמו על העבר, אלא חשו בדחף להשקיף אל העתיד בצורה נחרצת ולהתמודד עם כל מה שעתיד לבוא. הם הביעו את עצמם באופן הבא: "בכל העולם הזה, שהוא נחלתנו כיום, שזורה אותה מהות אלוהית שהתפשטה סביבנו וחדרה אל תוך הווייתנו בעידנים שעברו; את המרכיב הרוחני הזה עלינו לחפש עכשיו בתוך המציאות של סביבתנו החומרית. תוך כדי עשייה זו, מחובתנו להתאחד עם כל מה שטוב ושייך לרוח, ולקדם את האבולוציה של הבריאה." מילים אלו מאפיינות את מהותו של זרם מחשבה זה, שעסק בתפישה הפיזית החיצונית והתפשט באותן ארצות אסיאתיות שבהן שלטה הדוקטרינה של זרתוסטרא. מיקומן של ארצות אלה היה צפונית לאזור שבו נעזרה האנושות במדיטציה כדי להתבונן בעבר, ולהגות במתנה הרוחנית הגדולה שאבדה מן העולם.

כך צמחו בהודו חיים רוחניים שאפשר להבין בצורה מלאה כשאנו בוחנים אותם לאור המבט שבודק את האיחוד הקודם עם עולם הרוח. את השלכות משנתו של Sankhya ואת הפילוסופיות שעומדות מאחורי שיטות היוגה השונות אפשר לבטא בהצהרה הבאה: "ההודים תמיד שאפו לבסס מחדש את החיבור שלהם עם עולמות הרוח שמהם באו. הם התאמצו בהתמדה להעלים מחייהם הארציים את כל מה שנפרש סביבם בבריאה החיצונית, לשחרר את עצמם מעול הדברים החומריים ולזכות במימוש מחודש של איחודם עם עולם הרוח שהאנושות נולדה ממנו. העיקרון שמונח בתשתית הפילוסופיה של היוגה הוא האיחוד מחדש עם העולמות השמימיים, ופרישות מכל מה ששייך לעולם של תפישות החושים.

רק כאשר אנו מתבוננים מזווית זו של הלך הרוח הבסיסי של החיים הרוחניים בהודו, יש באפשרותנו לזהות את משמעות הדחף האדיר שהביאה הופעתו של הבודהה: היא הצטיירה כשלהבת לעיני רוחנו, כעקבות הזוהר הנפרש על פני רקיע הערב של חיי הרוח ההודיים. דבר זה התרחש כמה מאות שנים בלבד טרם החל דחף הכריסטוס (ה'אהבה ללא תנאי') לשלוט במחשבת המערב. רק לאור הלך הרוח של הבודהה אפשר להבין באמת את דמותו הבולטת של האיש עצמו. העמדה הבסיסית שהזכרנו עוזרת להבין שבהודו התקיימו מחשבה והכרה, שגרמו לאנושות לראות את העולם ככזה, אשר נפל מעמדה רוחנית למצב של אשליית חושים, או 'הונאה גדולה', כלומר 'מאיה'. ניתן גם להבין שבעקבות התבוננותם בעולם החיצוני שהאנושות כה מחוברת אליו, תיארו ההודים לעצמם שהנפילה הזו התרחשה בפתאומיות ובאופן בלתי צפוי, מפעם לפעם, במהלך מַעְַבַר העידנים. הפילוסופיה ההודית איננה רואה את נפילת האנושות כדבר אחיד ורצוף, אלא כמשהו שהתרחש מעת לעת, מדי שינוי מחזורי ומעבר מתקופה לתקופה. מנקודת מבט זו אנו יכולים עתה להבין את הלכי הרוח ואופן ההרהור שמונחים בתשתית תרבות זו, שעלינו לראותה כמצויה בשלהי הקרינה של קיומה; שכן כך עלינו לאפיין את התפישה הבודהיסטית כשאנו חושבים על מקומה בפילוסופיה, לפי המתווה שתיארנו.

החשיבה ההודית חזרה תמיד אל העבר השרוי בצל, אל התקופה שבה היו בני האדם מאוחדים באמת עם עולם הרוח. לאחר מכן הגיע זמן שבו ההודים התדרדרו מאותו מעמד רוחני גבוה. התדרדרות זו נמשכה עד שהם הגיעו למישור מסוים, שממנו היו עתידים לעלות רק כדי לרדת שוב. הם המשיכו בתנודה זו לאורך הדורות לסירוגין, כשכל ירידה מדרדרת אותם עוד יותר במורד הגבעה, וכשכל צעד במעלה הוא הקלה שניתנת על ידי כוח גבוה, כדי שלא ייאלצו לעבוד ולחיות בפתאומיות רבה מדי, באותם תנאים שכבר חוו במהלך נפילתם מגבהים. על פי הפילוסופיה ההודית העתיקה, עם סיומה של כל תקופת התדרדרות מופיעה דמות נשואת פנים, הידועה כ'בודהה'; האחרון שבהם נולד כבנו של המלך סודהודאנא ונודע בשם גאוטאמה בודהה.

מאז אותם ימים שבהם עדיין חוותה האנושות חיבור ישיר לעולם הרוח, הופיעו מספר אישים הידועים כבודהה, חמישה מהם לאחר הנפילה האחרונה. הגעתם של הבודהות הייתה האות לכך שהאנושות איננה עומדת לשקוע שוב באשליה, במאיה – אלא ששוב ושוב עומד לחדור אל חייה שמץ מתמצית חוכמת קדם, כדי להשיב את הנפש, להחיותה מחדש ולתמוך בה. מגמת הירידה האנושית המתמדת גורמת לכך שהידע הקדום של בני האדם הולך ונעלם מפעם לפעם. כדי לחדשו מופיע בכל פעם בודהה חדש; האחרון שביניהם הוא גאוטאמה בודהה.

בטרם יכלו מורים דגולים אלה להתפתח באמצעות חיים ארציים חוזרים ולעלות לדרגה של תודעת הבודהה, אם ניתן לבטא זאת כך, היה עליהם להתעלות למעמד הרם של הבודהיסאטווה. [1]לפי הפילוסופיה ההודית, עד ליום הולדתו העשרים ותשעה לא נחשב הבודהה לבודהה אלא ל'בודהיסאטווה'. לכן כשנולד גאוטאמה לבית המלוכה של סודהודאנה, נחגג אירוע הולדתו כ'בודהיסאטווה', שחייו מוקדשים תמיד לעמל ולשאיפה. בשל כך הוא בא לעולם כשהוא מבורך בתודעה של הארה פנימית, המצטיירת מן המילים הסמליות שמתארות אותו, "יושב תחת עץ הבודהי". ההארה המפוארת שהוא חווה ושיתף בה את האחרים התבטאה בדרשה שנשא בבנארס.

גאוטאמא בודהה התעלה למדרגת הבודהה בשנתו העשרים ותשע. מאותו זמן ואילך הוא הועצם כדי להחיות מחדש את השריד האחרון של חוכמת העבר הבראשיתית, שההגות ההודית המחזורית גרסה שהיא עתידה להתנוון במהלך מאות השנים הבאות. אך בהתאם לאותם מושגים עצמם, כשבני האדם ייפלו נמוך עד כדי כך שהחוכמה והידע שבודהה אחרון זה הביא עמו ילכו וייעלמו אף הם, יגיע בודהיסאטווה אחר שיתעלה לדרגת בודהה: זהו הבודהה של העתיד – מטראייה בודהה, שההודים ממתינים לבואו, כפי שחזתה הפילוסופיה שלהם.

בואו נחשוב עתה על מה שהתרחש באותה עת שבה התעלה הבודהיסאטווה האחרון לדרגת הבודהה, כאשר, כפי שאפשר לומר, התמלאה רוחו בחוכמה מקורית ראשונית. כך נוכל להבין בצורה הטובה ביותר את משמעותו האמיתית של אותו שינוי גדול, שהתרחש לאחר מאבק ועמל לאורך גלגולי חיים ארציים חוזרים. האגדה מספרת לנו שעד שנתו העשרים ותשע לא ראה הבודהה שום דבר מהמציאות של העולם שמחוץ לארמון המלכותי של סודהודאנא, ושהיה מוגן מפני האומללות והסבל, שהינם גורמי הקיום שעוינים תמיד את השגשוג האנושי במהלך החיים. בו זמנית הייתה לו תודעה של בודהיסאטווה, תודעה חדורה בחוכמה הפנימית שנאספה בגלגולים קודמים. מכאן הוא השקיף, תוך כדי התפתחותו בחיים אלו, רק על אותם דברים שהיו עתידים לשאת פירות אמיתיים וטובים. מאחר שאגדה זו ידועה כל כך, יש להתייחס רק לנקודות המרכזיות בה. אגדה זו מספרת שכאשר יצא הבודהה בסופו של דבר אל מחוץ לארמון המלכותי, הוא חווה התנסות מסוג שלא היה יכול להתרחש קודם לכן – כלומר, הוא ראה גוויה – והבין שהחיים מתפוררים עם המוות ושיסוד המוות פורץ לתוך מהלך החיים היצירתיים ונושאי הפרי. לאחר מכן הוא פגש באדם חלש וחולה, והבין שהמחלה חודרת לחיים. אחר כך הוא ראה אדם מזדקן, כשהוא מהדס ביגיעה, והבין שגיל הזקנה מזדחל אל תוך רעננות הנעורים.

בואו נתמקם כעת בעמדה של התבוננות בהתנסויות כאלה מנקודת המבט הבודהיסטית בלבד, למשל, בעמדת בודהיסאטווה זה, גאוטאמה. גאוטאמה ניחן בחוכמה גבוהה שחייתה בתוכו, אך עדיין לא הייתה מפותחת במלואה. עד אותה תקופה הוא ראה רק את צדם העשיר והממוזל של החיים; ואילו עתה הבחין לראשונה ביסודות הרקב וההתפרקות. אם נתבונן בדרך שבה היה עליו להסתכל באירועים אלו, כפי שדרך זו נתפשת מנקודת מבטן של ההנחות שכפתה עליו הווייתו הפנימית, נוכל להבין בנקל עד כמה ביטא את עצמו בודהה רוחני דגול זה במילים הבאות: "כשאנו מגיעים למימוש של הישג הידע והחוכמה, מובילה אותנו חוכמה זו קדימה, לעבר התפתחות וקידמה. בזכות ההארה חודרת אל הנפש המחשבה על התקדמות וצמיחה מתמדת, מועילה ונמשכת לעד. אבל בהתבוננות בעולם הסובב אותנו אנו רואים את יסודות ההרס כפי שהם מתבטאים במחלה, בזקנה ובמוות. לא ייתכן שהחוכמה היא שמערבבת את הגורמים ההרסניים האלו עם החיים, אלא משהו בעל אופי נפרד ומוגדר כשלעצמו."

בתחילה לא תפש גאוטאמה הגדול במלואם את כל הדברים  שתודעת הבודהיסאטווה שלו הצביעה עליהם, ואין לנו כל קושי להבין כיצד שקע בהרהורים שגרמו לו להכריז, "אנשים עשויים להיות חכמים מאוד, ולקבל דרך הידע שלהם רעיונות בדבר שפע, תועלת והטבות לרוב. אך בחיים אנו רואים סביבנו לא רק את גורמי המחלה והמוות אלא גם הרבה יסודות הרסניים אחרים, שמחדירים שחיתות וניוון לתוך עצם קיומנו." מהפרספקטיבה של הבודהיזם, הפילוסופיה ההודית מניחה מראש שמי שהיה בודהיסאטווה ומתעלה לעמדה הנעלה של בודהה, מתבונן בכל התנסויות החיים האלו דרך תודעה של בודהיסאטווה. יש להבין היטב הנחה זו. גאוטאמה הכיר במלוא הכרתו שבחוכמה הגדולה, המונחת בתשתית ההתפתחות של כל יצור ויצור, נמצא יסוד הרסני לקיום. האגדה מספרת שכשהלמה בו אמת זו לראשונה, הושפעה רוחו הגדולה עד כדי כך שהוא זעק, "החיים מלאים סבל, כאב ומחסור." 

הבודהיסאטווה ראה מסביבו מצב שעדיין לא היה באפשרותו לקלוט ולהבין במלואו. הוא עבר היוולדויות חוזרות, חיים אחרי חיים, כשהוא מיישם תמיד את ההתנסויות שצבר בגלגוליו הקודמים לתועלת נפשו. במהלך חיים חוזרים אלו התעצמה חוכמתו, עד אשר לבסוף היה באפשרותו להשקיף על הקיום הארצי כולו מנקודת תצפית גבוהה יותר. אך כשהוא יצא  מארמון המלך וראה לנגד עיניו לראשונה את ביטויי המציאות בחיים, לא מיד הבין לעומק את טבעם ומשמעותם האמיתית. הידע שאנו מפיקים מההתנסויות החוזרות בחיינו על פני האדמה, ושאנו אוצרים בחובנו כחוכמה, לעולם לא יוכל לפתור את הסודות העמוקים של הווייתנו, כי מקורן האמיתי של המיסטריות הללו נחבא כנראה מחוץ לכל אלה, הרחק מחיינו, במעבר שבין היוולדות חוזרת אחת לשנייה.

 מחשבות מסוג זה הבשילו בנשמתו הגדולה של גאוטאמה והובילו אותו ישירות אל ההארה העילאית, הידועה בתור 'ההארה מתחת לעץ הבודהי'.[2] בעת ישיבתו תחת העץ התחוור לבודהה שהעולם הזה, שהווייתנו שרויה בו, הוא מאיה, או אשליה; כי כאן אנו חווים גלגולי חיים הבאים בזה אחר זה; וכי אל עולם אדמה זה באנו מעולם הרוח. בשעה שאנו כאן, בהחלט יש ביכולתנו לחוש התרוממות רוח ואפילו להתעלות לגבהים של אצילות במובן השמימי. יש לאל ידנו לקנות חוכמה גדולה יותר ויותר תוך כדי מעבר בין גלגולים רבים. אבל עקב חומריות החיים הארציים שאנו באים במגע עמה בחיים אלו, לא נוכל לעולם לפתור את תעלומת הקיום הנוכחת תמיד והמתבטאת בזקנה, במחלה ובמוות. בזמן ההארה פקדה את גאוטאמה המחשבה כי התורות שנולדו מהסבל מכילות עבורו משמעות גדולה יותר מכל חוכמת הבודהיסאטווה.

הבודהה ביטא את מושג היסוד המונח בתשתית ההארה הגדולה שלו, במילים הבאות: "הדבר שמופץ למרחבים באמצעות עולם זה של מאיה, איננו חוכמה; למעשה, איכות זו מתגלמת בחיים במידה זעירה כל כך, עד שלעולם לא נוכל לקוות להגיע להבנה אמיתית של המכאוב דרך התנסויות חיצוניות, או לרכוש ידע אשר יראה לנו את הדרך שבה נוכל להשתחרר מהסבל. כי לכל אורכו ורוחבו שזור בקיום החיצוני גורם בעל אופי אחר לגמרי, השונה מכל החוכמה ומכל הידע." לכן ברור בעליל שמה שהבודהה חיפש היה גורם שבאמצעותו מתמזגים אותם כוחות הרסניים של גיל הזקנה, המחלה והמוות, עם החיים הארציים, כוחות שלחוכמה אין בהם שום חלק. הוא גרס שהשחרור מגורמים הרסניים כאלה לא יתרחש אף פעם באמצעות ידע ולמידה רגילים של 'העולם הזה', כי השביל המוביל לשחרור כלל לא מצוי בכיוון זה, והאדם יכול לגלותו רק כשהוא פורש לגמרי מהעולם החיצוני, שתקופות חייו בתוכו באות בזו אחר זו, בהיוולדות אחר היוולדות.

כך אירע שמרגע ההארה שלו ואילך תפש הבודהה שבאותן התורות וההתנסויות שנולדות מתוך הסבל, חבוי הגורם שנחוץ לאנושות לשם התפתחותה העתידית. הוא הגה גורם (שהחוכמה לא מצויה בו) אותו כינה בשם 'הצמא לקיום'. צמא זה הינו המקור האמיתי לכל הצער והמצוקה המעיקים כל כך על העולם. מצד אחד יש חוכמה, אם כן, ומצד שני צמא לקיום, שבו אין לחוכמה שום חלק. מחשבה זו גרמה לגאוטאמה להצהיר, "רק חירות מחיים ארציים חוזרים יכולה להוליך את האנושות להכרה בחירות המושלמת, כי חוכמה ארצית – אפילו זו של הלימודים הגבוהים ביותר – אינה יכולה להציל אותנו מיגון וייסורים." לכן הוא התמסר למדיטציה וחיפש אחר דרכים שבהן יהיה ניתן להרחיק את האנושות מחוסר המנוחה הקיים בעולם של היוולדויות חוזרות, ולהובילה אל המצב הטרנסצנדנטי, אותו כינה בשם 'נירוואנה'. 

מהו טבעו של מצב זה – עולם נירוואנה זה – שלתוכו ייכנסו בני האדם כשיתפתחו כל כך בחיים הארציים, עד שהצמא לקיום יחלוף והם לא ישתוקקו עוד להיוולד מחדש? עלינו להבין מושג זה אל נכון, כי אז יהיה ניתן להימנע מאותם רעיונות דמיוניים ומגוחכים שנפוצים בקרבנו לעתים תכופות. נירוואנה היא מצב שאפשר לאפיין רק במובן הבודהיסטי. לפי תפישה זו, הנירוואנה היא עולם של גאולה ואור שלעולם לא ניתן לבטאו כפי שמבטאים את הדברים שניתן לתפוש במצב החומרי שהווייתנו נתונה בו. אין בעולם הפיזי או במרחבי היקום שום דבר שיכול לעורר באנושות את ההכרה באמת הנשגבה, המונחת בתשתית גאולה זו.

מכאן נובע שעלינו להתאפק שלא להשמיע הצהרות גדולות וקביעות בנוגע לתחום המפואר שהאנושות צריכה לחפש בו את ישועתה. מוטב להשקיט את כל התחזיות וההצהרות הבלתי מועילות שמקורן ארצי ושאנשים נוטים תמיד לעסוק בהן, כי אין בהן מאומה שנוגע לספֵרות של שמחה ואושר נצחיים. אין לנו כל אפשרות לצייר בנפשנו את הממלכה, שכל מי שהתגבר על הצורך להתגלגל ולהיוולד מחדש יכול להיכנס אליה, מאחר שהיא איננה מורכבת מהחומר ומהדברים שאנו עשויים להתוודע אליהם בחיים הארציים. לכן, כשאנו מדברים על מצב זה, עלינו להשתמש במונח שלילי ובלתי מוגדר כמו 'נירוואנה'. מי שכבש את כל התשוקות הרגילות, עוד ילמד על טבעו של אותו עולם אחר, שיש ביכולתנו רק להצביע עליו במילה ניטרלית ומעורפלת אחת – נירוואנה. זהו תחום שלפי הבודהיסטים אין שפה שיכולה לתאר אותו בצורה שתאפשר לנו לשוֹותו לנגד עינינו. אין מדובר בניהיליזם; הדבר רחוק לגמרי ממושג זה, רחוק כל כך עד שאין מילים לתאר מצב הוויה זה, שהינו כה שלם, מושלם וחובק-כל באקסטזה ובאושר.

מצבנו הנוכחי מאפשר לנו לקלוט את מהות הבודהיזם, על עולמו הרגשי ועל יסודות ההכרה שבו. משעה שנמסרה הדרשה של בנארס, כאשר הבודהה הרצה לראשונה את משנתו על אודות הסבל האנושי, נחדר הבודהיזם במחשבה ובהבנה על טבעם הפנימי של מכאובי החיים ומצוקתם, וכן של טבע הכמיהה, הלא הוא אותו צמא לקיום, שמוביל רק לכאב וצער. לפי משנה זו יש רק דרך אחת שבה יכולה האנושות להתקדם באמת, והיא השגת חירות ושחרור מגלגולים נוספים. על האנושות למצוא את שביל הדעת שמוביל אל מעבר לכל חוכמה ארצית – השביל שהינו הדרך והכלי שיאפשרו לבני האדם לאט ובבטחה להכשיר ולסגל עצמם צעד אחר צעד עד שיוכלו לחוות לבסוף את מצב התודעה האידיאלי של הנירוואנה. במילים אחרות, על בני האדם ללמוד לנצל את ההתנסויות שלהם בתקופות הלידה מחדש באופן כזה, שלבסוף לא יהיו הגלגולים הארציים החוזרים חיוניים עוד להתפתחותם, והם ייצאו לחופשי לנצח.

נעבור כעת מהצגת תמצית קצרה זו של המושגים שבתשתית הבודהיזם, אל השורש והמהות של דת-פילוסופיה זו. אם נתבונן בה לאור רעיונותינו בנוגע לאנושות כמכלול שלם, נתפוש אותה מיד כיוצאת דופן, שכן לאמיתו של דבר, הבודהיזם מבודד את היחיד. הוא מעלה שאלות ביחס לייעוד האנושי, לטענות בדבר מטרת הקיום, למקומם של בני האדם ויחסם לעולם – וכל אלו מנקודת מוצא של אישיות נפרדת ומנותקת. כיצד ייתכן שמגמה מחשבתית אחרת כלשהי תהווה תשתית פילוסופית להכרה הבסיסית שתארנו? זוהי פילוסופיה שהתפתחה מהלך רוח בסיסי, הרואה את בני האדם כיצורים שירדו מהגבהים הרוחניים וכעת מוצאים עצמם בעולם של אשליה, שחוכמת הבודהה עשויה לשחררם מקיומו החומרי מפעם לפעם. אך אותה חוכמה עצמה (כפי שראינו במקרה של הבודהה האחרון) גורמת לאדם לחפש גאולה וחירות מחייו הארציים. כיצד ייתכן שמטרת הקיום הארצי, שהורָתה כנראה בתפישות עולם כאלה, תאופיין על ידי משהו שונה מזה שמציג את האנשים כמבודדים ביחס לסביבתם כולה? על פי פילוסופיה זו, ההיבט הבסיסי של ההוויה מייצג שקיעה, בשעה שהתפתחות ואבולוציה בחיים הארציים נתפשים כניוון והתדרדרות.

האופן שבו חיפש הבודהה אחר ההארה ראוי לציון ומשמעותי גם הוא, אך אם לא נשקול את המאפיינים והנסיבות הייחודיים הקשורים להארה, לא נוכל להבין כראוי לא את הבודהה עצמו ולא את הבודהיזם. כשגאוטאמה ייחל להארה, הוא יצא אל מקום שקט כדי להתבודד בצורה מוחלטת ושלמה. היה עליו לגבור על כל מה שהשיג במהלך גלגולי חייו השונים, תוך ניתוק של הוויתו ממעורבות ובאמצעות היעדר הזדהות מרבי עם הוויית החיים הארצית, כדי שתוכל רוחו לפרוץ אל אותו אור בהיר שבעזרתו יוכל להבין ולפתור את תעלומת האומללות של העולם. כמי שנתון בריחוק מוחלט ותלוי בעצמו בלבד, המתין שם הבודהה לרגע של הארה – אותו רגע שבו תחדור לתוכו ההבנה, שתכשיר אותו להכיר בכך שהסיבה האמיתית לכל הסבל האנושי טמונה בכמיהתם העזה של האנשים להיוולד שוב אל העולם החומרי. יתרה מכך, הוא הבין שהכיסופים להתגלגל מחדש בגוף פיזי והצמא הזה לקיום, הם המקור והיסוד לכל האומללות והמועקה המצויים בכל מקום; הם גורמים משחיתים, הממיטים הרס וחורבן על עצם הווייתנו. 

לא נוכל להבין אל נכון את טבען  הייחודי והבלתי רגיל של הארת הבודהה ושל המשנה הבודהיסטית, אלא אם כן נשווה אותן לידע ולניסיון שרכשנו הודות לנצרות. שש מאות שנה לאחר הופעת הבודהה הגדול, ייצגה הנצרות הגות שונה לחלוטין, שבה אנו מוצאים ביטוי לעמדתם של בני האדם ביחס לעולם ולכל מה שסובב אותם, במונחים מוגדרים וברורים.

אם נבחן את הבודהיזם באופן כללי ומופשט, נוכל לומר: "ההשקפה הפילוסופית שבמשנה הבודהיסטית בנוגע ליקום כפי שהוצג בה, אינה זוכה לטיפול מבחינה היסטורית, ושיטה בלתי היסטורית זו  אופיינית כל-כולה לארצות המזרח הללו. אותן ארצות חזו ב'עידני בודהה' שבאו בזה אחר זה וגוועו בהדרגה. תיאורים אלו, העוסקים רק בהתדרדרותם של בני האדם ממצב גבוה למצב נמוך, אינם לכשלעצמם מה שאנו מכנים בשם היסטוריה, כי היסטוריה אמיתית צריכה להכיל גם את מאמציה של האנושות לטפס למעלה כדי להגיע למטרה מיועדת, ואת האפשרויות שיש לבני האדם ליצור קשר עם העולם ולהתאחד עמו. אם כך היה הדבר, הייתה בידינו היסטוריה שניתן לאמת אותה. אבל הבודהיסטים ניצבים בדד, עוסקים אך ורק בעקרונות הבסיסיים של הווייתם האינדיבידואלית ודרך התנהגותם והתנהלותם בחייהם האישיים, ותמיד מעוניינים לזכות בכוחות שיכולים לשחררם מהצמא לקיום, כדי שעם השגת החופש יהיה באפשרותם להיגאל סוף סוף מהכורח להיוולד מחדש.

שש מאות שנה לאחר תקופת הבודהה הציגה הנצרות גישה שונה לגמרי – את גישת האדם האינדיבידואלי – כלפי האבולוציה של האנושות בכללה. אם נשים בצד את כל הדעות הקדומות, שהן ליקוי נפוץ כל כך ברחבי העולם, נוכל לאפיין מגמה מחשבתית שונה וייחודית לנצרות: לפי הרעיון המרכזי בנצרות, המתבסס על סיפורים מהברית הישנה, מבינים שהאבות היו מחוברים לממדים הרוחניים בדרך שונה לגמרי מזו שהותוותה בהמשך, כפי שמצטייר בדימויים הנשגבים והמפוארים של ספר בראשית. זו עובדה מסקרנת: בנצרות אנו מגלים שיחסו של האדם לעולם שונה לגמרי מהיחס המוצג בבודהיזם. הדברים הבאים עשויים להיחשב כנקודת המבט של הנצרות: "בתוך הווייתי קיימת הבנה שהופרתה ונולדה ממצב הנפש שהיא עתה נפשי. בגלל האופן שבו אני מתבונן בעולם החיצוני הנראה לעין ומבין אותו, נולדים בתוכי החוכמה, האינטליגנציה והכישרון להתנהלות המעשית בחיים. אולם יש ביכולתי להשקיף לאחור, אל העבר הרחוק, כשנפש האדם התקיימה בתנאים שונים. בזמן ההוא נוצרו הנסיבות – ונפילתם של בני האדם – שבפשטות אי אפשר לראות מזווית הראייה הבודהיסטית." לגבי אירוע זה שאנו מוצאים כמתואר תכופות בצורה ציורית המבוססת  על תפיסה שגויה, הבודהיסט מאמין שהייתה זו התוצאה הטבעית מ'הירידה' של האדם מפסגות הרוח אל עולם המאיה. אבל יש להסתכל על הנפילה הגדולה הזו באופן שונה לגמרי, כי אם מאפיינים אותה בדרך הנכונה הרי שזו נפילת האדם (שנגרמה כל-כולה בשל פשעיו והפרות החוקיות מצידו, ולא כפי שחושב הבודהיסט, כלומר רק בעקבות הירידה ממצב רוחני גבוה לעולם של הונאה ורמייה).  

אף על פי שלבני האדם יש דעה משלהם בנוגע לעניין זה, יש דבר אחד שעלינו להודות בו, והוא יספיק לפי שעה. קיים רגש פנימי הקשור למחשבת הנפילה ואשר גורם לבני האדם להכריז, "כפי שאני עכשיו, פועלים בתוכי כוחות ודחפים אחדים שבוודאי לא התפתחו רק בהווייתי לבדה; גורמים דומים פעלו בעבר הלא כל כך רחוק ושיחקו תפקיד בהתרחשויות שגרמו למין האנושי ליפול לא רק ממעמדו הרוחני הגבוה, אלא אל מעמקי התחתית ממש. כך נוצר מצב שבו השתנו לגמרי יחסי האנושות עם העולם, לעומת היחסים שהיו קיימים אילו היה נמשך המצב המקורי."

כשהתדרדרו בני האדם ממעמדם הרוחני הגבוה, הם ירדו למישור נמוך יותר, ושינוי זה נגרם על ידי מה שאפשר לכנות בשם החטא המודע שלהם עצמם. לכן איננו מטפלים רק בעובדת הירידה, כפי שרואים אותה מהפרספקטיבה הבודהיסטית, כי עלינו לקחת בחשבון את הלכי הנפש המשתנים שנחוו במהלך תקופה דקדנטית זו. אילו היה טבעם הראשון של בני האדם ממשיך להתקיים ללא שינוי, לא הייתה השקיעה מתאפיינת במצב הנפשי הנרכש, כלומר קיומה התמידי של הנטייה ליפול במלכודת הפיתוי. מי שחודר אל מתחת לפני השטח של הנצרות, לומד לדעת שאיכות הנפש האנושית משתנה בזמן שההיסטוריה ממשיכה לנוע במסלולה. במילים אחרות, בגלל אירועים מסוימים שהתרחשו בעת העתיקה, קיבלה נפש האדם (שאת פעולתה ניתן להשוות לרובד השכלי הלא מודע בתוך הוויית האדם) איכות די שונה מזו שהייתה מיועדת לקבל במקור. את עמדת הבודהיסטים ביחס לעולם החומרי ניתן לבטא באופן שונה. הבודהיסט אומר, "נלקחתי מממלכה רוחנית עילאית והונחתי על האדמה הזאת; כשאני מתבונן סביבי איני רואה דבר פרט לאשליה – הכול מאיה." לעומתו יגיד הנוצרי: " אילו רק הייתי מתמיד בקיום הסדרים והכוונה של התוכנית האלוהית שהיה לי חלק בה, כשירדתי אל החיים החומריים האלה, אפילו עכשיו היה באפשרותי לראות מעבר להתיימרות ולהעמדת הפנים של ההכרה, מעבר לכל הרמאות או המאיה הזו, ובכל עת שהיא היה לי הכוח למצוא ולממש את הדברים המקוריים והאמיתיים. אבל מעשיי לא שרו בהרמוניה עם הדברים שנקבעו והיו אמורים להתרחש כשירדתי אל האדמה, ולכן, מכוח מעשיי שלי, גרמתי לעולם הזה להפוך לאשליה."        

כשנשאלת השאלה "מדוע העולם הזה הוא עולם של מאיה?" עונה הבודהה: "העולם עצמו הוא כזה, הוא מאיה". אבל הנוצרי אומר: "אני ורק אני אחראי לכך; בגלל מוגבלותי יכולתי להבחין בין הדברים שדורשים הבחנה, ובגין מצבה הכולל של נפשי הגעתי למצב שבו אינני יכול עוד לתפוש את מה שהיה בתחילה. אופיין של פעולותיי והתנהגותי גרם שתוצאותיהן יפסיקו להיות הרמוניות ושהתפתחותי לא תהיה פורייה ומועילה תמיד. אני עצמי עטפתי את החיים החומריים האלו בצעיף של מאיה." עמדתו של הבודהיסט היא שהעולם הינו אשליה גדולה ושזה המצב שיש להתגבר עליו. הנוצרי אומר, "הניחו אותי על פני האדמה הזו, וכאן עליי לגלות את מטרת הווייתי וייעודי." כשהנוצרים מבינים שבאמצעות מדע הרוח תיתכן זמינות של הידע בדבר חיים ארציים חוזרים, הם תופשים שיש ביכולתם לעשות שימוש בחוכמה זו לשם השגת מטרת הקיום האמיתית. הם משתכנעים שהסיבה שבגללה אנו מתבוננים עתה בעולם של צער ושל רמאות היא שאיבדנו את השביל המיועד לנו. הם סבורים ששינוי זה, המוליך לעבר המאיה, הוא תוצאה ישירה של מעשי אנוש ושל אופן הראייה של האנשים את העולם. לכן סבורים הנוצרים שאיננו צריכים לפרוש מענייני העולם הארצי כדי להשיג את האושר הנצחי; לחליפין מוטב שנלמד לשלוט במצבים שרק אנו הבאנו על עצמנו, ושבגללם הפכו כל היבטי הדברים החומריים לאשליה כזו, שחדלנו להבין אותם ואת האמת שלהם במציאות. עלינו להתגבר על אכזבה והונאה אלו; לאחר מכן נוכל ללכת במסלול האמיתי של יעודנו המקורי – כי בתוך כל אחד מאתנו נחבאת עצמיות גבוהה יותר. אם העצמי החבוי והנסתר, האצילי, לא היה נחסם, והיה ביכולתו להתבונן בעולם הסובב, הוא היה מבין אותו באמת. בני האדם לא היו ממשיכים אז בקיום שהמחלה והמוות מאיימים עליו, אלא מנהלים חיי נצח מלאי רעננות עלומים.

זהו העצמי הפנימי האמיתי שהסתרנו מאחורי צעיף – הוא הוסתר בצעיף משום שבעבר היינו קשורים לאירוע מסוים בהתפתחות העולם שהשפעותיו התמשכו, בשעה שהדחפים הראשוניים עדיין פועמים בתוכנו, ומעידים על כך שאנו לא מבודדים בקיום הזה. איננו צריכים להאמין שהגענו למצבנו הנוכחי מחמת 'הצמא לקיום' שמשותף לכל אדם ואדם; עלינו להבין שכל אחד מאתנו הינו יחידה מוגדרת בתוך מכלול האנושות, ובתור שכזה עליו לשאת בתוצאות הפרת האיזון שביצעה האנושות במקור.

לפיכך חשים הנוצרים שמבחינה היסטורית הם מאוחדים עם המין האנושי כולו. בשעת ההתבוננות בעתיד הם אומרים, "דרך העמל והייסורים עליי לחדש את הקשר עם העצמי הגדול, שנתון כעת בערפל בתוך הווייתי בגלל נפילת בני האדם. לא נירוואנה עליי לחפש, אלא את העצמי האצילי שבי. אני לבדי צריך למצוא את הדרך חזרה אל טבעי האמיתי, ואז העולם החיצוני לא יהווה עוד אשליה, חזון של היעדר מציאות, אלא עולם שבתוכו אתגבר על כל צער, מחלה ומוות, בעזרת כוחי ומאמציי." בשעה שהבודהיסטים מחפשים את השחרור מן החיים הארציים ומן הלידה מחדש דרך המאבק ב'צמא לקיום', מבקשים הנוצרים להשתחרר מהאישיות הנמוכה שלהם ומשחרים להתעוררות העצמי הגבוה, אותו אני נאצל, שהם עצמם הסתירו בפרגוד, כדי שבאמצעות יקיצתם יוכלו להבין לבסוף את העולם הנראה לעין, לאור האמת העליונה.

כשאנו משווים את דבריו רבי המשמעות של פאולוס הקדוש – "אכן לא אני הוא אלא הכריסטוס החי בתוכי" (איגרת אל הגלטיים, 2:20) – לחוכמה שנגלתה בפני הבודהה, מזכיר הניגוד ביניהם את הניגוד שבין האור לחושך. בדברי פאולוס הקדוש אנו מוצאים ביטוי לידע חיובי, לאותה תודעה מוחלטת שפעילה תמיד בתוכנו ושבזכותה אנו תופסים את מקומנו כבני אנוש בעולם; ואילו לפי הבודהיסטים נפלה האנושות מהגבהים הרוחניים בגלל שהעולם החומרי לחץ את בני האדם כלפי מטה ונטע בהם צמא לקיום. על תשוקה זו עליהם להתגבר – הם חייבים להימלט! לעומתם אומרים הנוצרים, "לא! אין להאשים את העולם הזה במצבנו הנוכחי; האחריות לכך היא שלנו בלבד."

כנוצרים אשר חיים על פני האדמה אנו מצוידים בתודעה הרגילה, אך בכל אישיות אינדיבידואלית פועל משהו מתחת לכל תודעה והבנה, דבר שהתבטא בזמנים עברו בתודעה בעלת חזון של ראייה רוחית (קליירוויאנטית) אשר איננה קיימת עתה; אפילו כשהיינו בעלי תודעה כזו, הפרנו את האיזון וסטינו. אילו היינו מגיעים באמת אל מטרת קיומנו המוחלטת, היה עלינו לכפר תחילה על משגה אנושי זה. אף אדם בא בימים אינו יכול לומר, "בימי נעוריי חטאתי; אבל זה לא צודק שאני נקרא כעת לכפר על משגי הנערות שלי, שעוללתי כשעדיין לא היה לי אותו ידע מלא שמצוי ברשותי עכשיו." שגוי באותה מידה לקבוע, שאין זה צודק שמצפים מאיתנו להשתמש בכוח התודעה הנוכחית שלנו, כדי שנוכל לפצות על טעויות שעשינו כשעוד היינו בעלי תודעה מסוג שונה, שאיננו קיים כעת; כי את מקומו תפסה ההכרה האינטלקטואלית.

הדרך היחידה שבה יכולים בני האדם לכפר על חטאיהם באמת, כשהרצון לכפר אכן קיים בקרבם, היא לרומם את עצמם אל מעבר למצב התודעה הנוכחי והאני הקיים שלהם, אל מישור גבוה של אישיות ושל 'אני' נעלה. את דבריו אלו של פאולוס הקדוש – "אכן לא אני הוא אלא הכריסטוס החי בתוכי" – ניתן יהיה אז לאפיין בהיגד, "אכן לא אני הוא, אלא התודעה הגבוהה אשר חיה בתוכי". את ההכרה הנוצרית אפשר לבטא במילים אלו: "התדרדרתי ממצב תודעה רוחני גבוה אל מצב שונה מזה שהיה אמור להיות מלכתחילה. אך עליי לשוב ולהתרומם, ולעשות זאת לא באמצעות האגו שלי, אלא בעזרת כוח שיכול לחדור לתוך הווייתי ולרומם אותי גבוה מעל ה'אני' שיש לי עכשיו. שינוי כזה יכול להצליח בהשפעת ה'אהבה ללא תנאי' (עיקרון הכריסטוס) הפעילה שוב בפנימיותי, ומובילה אותי הלאה עד שהעולם מאבד את כל עוצמת האשליה שבו, ויש ביכולתי לתפוש אותו במציאות האמיתית שלו. תמיד אני שואף לעלות עוד ועוד, עד שינוצחו הכוחות המזיקים שהביאו מחלה ומוות על פני האדמה – עד שייכבשו על ידי הכוח הרוחני הגבוה שעוררה לחיים בתוך הווייתי ה'אהבה ללא תנאי'."

ניתן להבין את המהות הפנימית ביותר של הבודהיזם על ידי השוואת עיקרי האמונה הבודהיסטית עם עיקרי הנצרות. אנו מבינים מיד מדוע היה על לסינג להשתמש בניסוח "כלום אין הנצח כולו עומד לרשותי?" בספר חינוך האנושות. מן המילים הללו אנו נרמזים, שאם נשתמש בהתנסויות שצברנו במשך גלגולינו החוזרים באופן שיאפשר לכוח כריסטוס (האהבה ללא תנאי) לשכון יותר ויותר בתוכנו, נגיע לבסוף לספֵרות הנצחיות, אל הממלכות השמימיות שעדיין איננו יכולים אף לקוות להגיע אליהן, בגלל הצעיף או הפרגוד שבו עטפנו את הווייתנו הפנימית בעצם פעולתנו. הרעיון של היוולדות חוזרת מציג בפנינו את תפארת המחשבה הכריסטיאנית לאור היבט שונה לחלוטין; אבל לא רק האמונה בלידה מחדש חשובה לצורך ההווה; כי עם התפתחות התרבות הנוצרית, תודרך האנושות בהדרגה לקבל את התפישה שהאהבה היא זו החיה בתוכנו, כאמת שמוצגת בידי מדע הרוח.

חשוב שנבין כי בזמן שהרגשות והשכנוע העצמי העמוקים ביותר של האמונה הבודהיסטית גורמים לבודהיסטים להאשים את העולם בכל דבר שהוא מאיה, מתבוננים הנוצרים לעומתם בעצמם ובאנושות בכללותה כאחראים לכל הרמייה והאשליה הארציות. במעמקי פנימיותם הם אוגרים את התכונות הנדרשות כדי להתעלות למצב המכונה 'גאולה'. במובן הנוצרי אין לכך משמעות של הצלה או ישועה בלבד, אלא של תחיית המתים ממש: כאשר יגיעו בני האדם למצב זה, יתעלה האני לרמה של אותו 'אני אמיתי' נשגב שממנו נפלנו. כשהבודהיסטים מתבוננים בעולם הם מוצאים את עצמם עוסקים בחטא הקדמון,  אבל מרגישים שהם הושמו על כדור הארץ רק לזמן מה; לכן הם משתוקקים לחירות. הנוצרים אף הם מכירים בקשר שלהם לחטא הקדמון, אבל מחפשים תיקון ומבקשים לכפר על אותה סטייה ראשונה. זהו קו המחשבה ההיסטורי, כי בה-בעת שהנוצרים חשים שקיומם הנוכחי קשור לאירוע שהתרחש בין הקדמונים בעת העתיקה, קושרים גם הם את חייהם לאירוע שבוודאי יחלוף כשיהיו מפותחים עד כדי כך שכל הווייתם תאיר ותקרין, ותתמלא בזוהר שאנו רואים בו את מהותה של הרוח, או ישות השמש. 

לפיכך לכל מהלך התפתחות העולם אין אנו מוצאים בנצרות דבר שמקביל לעידני הבודהה העוקבים, כפי שניתן לומר באופן לא-היסטורי – כשכל בודהה מכריז על משנָה דומה. הנצרות מציגה רק אירוע מפואר אחד ויחיד במהלך מכלול ההתפתחות האנושית הארצית. באותה צורה שבה מדמיין הבודהיסט את בודהה, היושב בבדידותו מתחת לעץ הבודהי ברגע האושר המבורך וההארה הגדולה, כך מדמיין הנוצרי את ישוע מנצרת ברגע שבו רוח היקום, המפיחה השראה בכל, יורדת ממעל ושורה עליו. טבילת הכריסטוס על ידי יוחנן כמתואר בברית החדשה היא תמונה מלאת חיוניות, נמרצת וברורה ממש כמו התפישה הבודהיסטית את ההארה של הבודהה. במקרה הראשון ניצבת לפנינו דמות הבודהה, היושב תחת עץ הבודהי כשהוא שקוע בנפשו שלו בלבד; במקרה השני אנו רואים את דמות ישוע מנצרת, הניצב בתוך מימי הירדן כשמעליו מרחפת המהות הקוסמית, הרוח, המיוצגת באופן סימבולי בדמותה של יונה החודרת לפנימיות העמוקה ביותר של הווייתו.

מי שעוסק בבודהיזם ומאמין במשנתו של הבודהה, שומע כעין קול שאומר, "אתה תשקיט את הצמא לקיום הארצי, תתלוש אותו משורשיו ותעקוב אחר הבודהה בדרכו אל הממלכות שאין מילים ארציות המסוגלות לתאר אותן." נוצרים חשים תחושה דומה ביחס לחיי הכריסטוס ולדוגמה שהוא מייצג, שכן הם מרגישים בבירור בהשפעתו, המאפשרת להם לכפר על החטא הקדמון שביצעה האנושות העתיקה. הם יודעים כי כאשר תהפוך השפעתה של אנרגיה עילאית זו (שהורָתה בעולם הרוח, המצוי מעבר למציאות הארצית הנראית לעין), לכוח חיים אדיר בנפשם, כמו בקרבו של הכריסטוס עצמו, היא תיטע בגלגוליהם העתידיים את ההכרה הגוברת באמת שבדברי פאולוס הקדוש, "אכן לא אני הוא זה, אלא הכריסטוס החי בתוכי." אז הם יעלו אל על וינסקו עד שיגיעו למצב העילאי שממנו התדרדרו. כשיש אמונה כזו, אפשר רק להתעלות כאשר שומעים כיצד אמר הבודהה לתלמידיו הקרובים ביותר את הדברים הבאים: "בהשקיפי לאחור על חיי הקודמים, כמי שמתבונן בספר פתוח שיש ביכולתו לקרוא בו דף אחר דף ולסקור בתורה כל תקופת חיים שחלפה, אני מגלה שבכל אחת מאותן תקופות קיום ארצי בניתי לעצמי גוף פיזי חומרי, שבו שכנה רוחי כבתוך היכל. אולם עתה אני יודע שגוף זה עצמו, שבו נעשיתי לבודהה, יהיה האחרון, לאמתו של דבר." בדבריו על מצב הנירוואנה שהוא עתיד להגיע אליו במהרה, אמר הבודהה: "אני כבר מרגיש שהקורות חורקות והתמיכות מתרופפות, שהגוף הפיזי שהתעלה לגבהים בפעם האחרונה יכלה במהרה וייהרס כולו, והפעם באופן סופי."

בואו נשווה מילים אלו עם דברי הכריסטוס כפי שנרשמו בבשורה של יוחנן (2:19), כשישוע מרגיש שהוא חי בגוף שהינו גוף חיצוני ונפרד, ואומר: "תהרסו את ההיכל הזה ובעוד שלושה ימים אקים אותו מחדש." כאן יש לנו בדיוק את נקודת המבט ההפוכה, שאפשר לפרשה כך: "אני אבצע מעשה שיעורר לחיים, ויגרום לכל מה ששייך לאלוהים בעולם הזה ולמה שירד אל בני האדם מזמני קדם וחדר לתוך הווייתם, לשאת פרי." מאמירה זו משתמע שבמהלך חייהם הארציים החוזרים, על הנוצרים לתרגל את הדבר במיטב כישרונם ויכולתם כדי לאמת את האמירה, "אכן לא אני הוא זה, אלא האהבה ללא תנאי החיה בתוכי." עלינו להבין שהתייחסותו של הכריסטוס לשאלת בניית ההיכל מחדש היא בעלת משמעות נצחית, ושפירושה הוא שכוח האהבה ללא תנאי החודר ללב פנימה, נספג על ידי כל מי שמכיר באמת בתפקיד הבונה שהוא עצמו צריך למלא באבולוציה הקולקטיבית של האנושות. לגמרי לא נכון לדבר על האירוע שהוליד את מה שאנו מכנים בשם 'דחף האהבה ללא תנאי', כאילו אנו מצפים להישנות הדברים בצורה כלשהי בהמשך התפתחותה העתידית של האנושות.   

כשהבודהיסטים הוגים בעקרונות אמונתם, הם רואים לנגד עיניהם את תמונתם של כמה אישים שנקראו 'הבודהה', ואשר הופיעו בזה אחר זה לאורך עידני הבודהה החוזרים – וכולם ניחנו באופי דומה במהלך חייהם הארציים. כשהנוצרים מתבוננים באירוע היחיד המתואר בתור 'התדרדרות בני האדם לחטא', הם מצביעים על כך שניגודו של החטא ההוא מתגלם במיסטריה של גולגולתא, מקום קבורתו של ישוע. מי שמאמין שאירוע הכריסטוס יחזור על עצמו בעתיד, רק חושף בכך את העובדה שהוא לא קלט את מהותה האמיתית של האבולוציה האנושית. ההיסטוריה מספרת לנו שרעיון זה עצמו הופיע תכופות בעבר, ושסביר להניח שהוא ישוב ויופיע מחדש בעתיד.

מסלולה האמיתי של ההיסטוריה חייב בכל מקרה להיות קשור לאירוע בסיסי אחד – ממש כפי שכל אחת מכפות המאזניים זקוקה לנקודת שיווי משקל אחת. גם לקורה שהמאזניים משתלשלות ממנה יש רק נקודת תמיכה אחת; אותו דבר חל גם על הרשומות ההיסטוריות של האבולוציה האנושית, שבהכרח עליהן לסוב סביב קיומו של תנאי יחיד, שההתפתחות ההיסטוריות מצביע עליו תדיר (הן במבט לאחור והן במבט לעתיד). כשמדברים על אירוע שִיבתו של הכריסטוס, הדבר אבסורדי ממש כמו הקביעה שהקורה המאזנת צריכה להיתמך בשתי נקודות. העובדה שחוכמת המזרח צריכה להחזיק באמונה שמספר אישים רוחניים דומים מחליפים האחד את השני במרווחי זמן, כפי שראינו בנוגע למספר האישים המוצגים כבודהה, מאפיינת את ההבדל שבין התפישה הקוסמית המזרחית לבין התפישה שצמחה במערב, כתוצאה מריבוי מקרים של התבוננות מדוקדקת ומחשבה מעמיקה על מהלך האבולוציה. התפישה המערבית החלה קורמת עור וגידים לראשונה בזמן התגלמותו של דחף הכריסטוס, שעלינו לראות בו מצב ייחודי. אם נתנגד לאופי היחידני והייחודי של אירוע הכריסטוס, משמע שאנו טוענים כנגד האבולוציה ההיסטורית האמיתית של האנושות, והטיעון כנגד האבולוציה ההיסטורית מסגיר חוסר הבנה של ההיסטוריה המקורית.

במובן העמוק ביותר נוכל לכנות את התודעה שרכשו בני אדם אינדיבידואליים אודות חיבורם האיתן והבלתי ניתק אל האנושות כמכלול, בשם תודעה נוצרית. דרך תודעה זו אנו מתוודעים למטרה המוגדרת המונחת בתשתיתה של האבולוציה האנושית כולה, ויכולים להבין שכאן באמת לא יכולה להיות רק חזרה על אותו הדבר. תודעה שאין רק חזרה שוב ושוב היא מאפיין של הנצרות, ללא הפרד. התפתחותה האמיתית של האנושות מוצגת כהתקדמות מהתפישה הקוסמית המזרחית העתיקה אל התפישה הפילוסופית של הזמנים המודרניים – מהבלתי היסטורי להיסטורי, מהאמונה שגלגלי המזל האנושי מתגלגלים הלאה דרך סדרת אירועים דומים – אל השכנוע בכך שבתשתית האבולוציה האנושית, בכוליותה ובמלואה, מוטבעת מטרה מוגדרת, תוכנית ותבנית בעלות משמעות עמוקה.

אנו מכירים בכך שהנצרות היא זו שחשפה וגילתה בראשונה את משמעותה האמיתית של משנת הגלגולים החוזרים של הרוח. כעת יש ביכולתנו לקבוע שהסיבה להכרח של בני האדם להתנסות בחיים ארציים חוזרים, היא הצורך לספוג שוב ושוב את החשיבות האמיתית של הקיום בגוף חומרי; עם מטרה זו הם מתעמתים אל מול היבט שונה של הוויה בכל אחד מהגלגולים. בקרב האנושות קיימת מגמה של התעלות, אשר איננה מוגבלת רק ליחיד המבודד, אלא אפשרית לכל הגזע האנושי שאנו חשים קשר כה אינטימי עמו. דחף האהבה ללא תנאי, שהוא המרכז של הכול, גורם לנו להכיר בממשות הטמונה באפשרות להתוודע אל תפארת היחסים האלוהיים האלו. אז לא ימשיך האדם רק להכיר באמונה של הבודהה הקורא אליו, "שחרר את עצמך!" לחליפין ישרור בתודעה האנושית איחוד עם עיקרון האהבה ללא תנאי, עם דחף הכריסטוס, שמעשהו הציל אותה מתוצאות ההתדרדרות וההתנוונות, המיוצגות באופן סימבולי כהתפתותו של האדם לחטא.

אפשר לתאר את הבודהיזם היטב בדימוי של בוהק הדמדומים המופיע בעקבות הזוהר, כמעט בדומה לשקיעת שמש התפישה הקוסמית. אך עם בואו של גאוטאמה היא זורחת בהבזק זוהר אחד אחרון של קרינה עזה. אנו מכבדים את הבודהה לא פחות; אנו מכבדים אותו כרוח גדולה – כמי שקולו קרא אל העבר, והחזיר משם פעם נוספת אל החיים הארציים את הלך הרוח שמביא עמו תודעה בהירה כל כך של הקשר האנושי לחוכמת קדם. אך דחף האהבה ללא תנאי, לעומת זאת, מצביע נחרצות לעבר העתיד, וחודר יותר ויותר לעומק רוח האדם בכבודה ובעצמה; האנושות יכולה להבין לפיכך שהיא איננה מבקשת אחר החירות שבשחרור מחיי החומר, אלא שעליה לבקש אחר חידוש חיותה, אחר תחייתה מחדש – כלומר לחפש אחר הטרנספורמציה המפוארת של הווייתנו הארצית. מדובר במטמורפוזה שבה אנו מוצאים את המשמעות הפנימית של חיינו החומריים. אין טעם לחפש את העיקרון הפעיל של הקיום בין הדוגמוֹת, התפישות והרעיונות השונים, כי היסוד החיוני של החיים טמון בדחפים, ברגשות ובהרגשות שלנו; דרך הלכי רוח אלה אנו עשויים לתפוש את משמעותן האמיתית של האבולוציה וההתפתחות האנושית.  

יתכן שאנשים מסוימים יחושו שהם נמשכים לבודהיזם יותר מאשר לכריסטיאניות. עלינו להודות שאפילו בימינו יש משהו בבודהיזם שמעורר השראה וסימפטיה מסוימת בתודעת רבים ואשר, במידה כלשהי, מצוי בהלך הרוח או הזיקה הבודהיסטיים. גתה לא הרגיש הרגשה כזו. הוא רצה להשתחרר מהכאב שחש כתוצאה מצרות האופק שהפגינה סביבתו בכל מקום בזמן שהייתו הארעית הראשונה בוויימר. המאמץ שעשה בתחום זה נזקף לחלוטין לזכות אהבת החיים שבו והשכנוע שלו, השזורים בכל הווייתו החיצונית, שהיא אותה מהות רוחנית, מקורו האמיתי של היסוד האלוהי שבבני האדם. גתה שאף להשיג שחרור זה מהמועקה על ידי תצפיות בעולם החיצוני – התבוננות בצמחים, במינרלים וביצירות אמנות – תוך חיפוש מתמיד אחר הרוח שמאחורי כל הדברים, שממנה נולדת רוח האדם. בו-זמנית הוא ביקש להתאחד עם המהות האלוהית, המתגלמת דרך כל הדברים החיצוניים.

בשיחה עם שופנהאור בנוגע להשפעת מחשבותיו ורעיונותיו על תלמידו, אמר גתה פעם, "כשמחשבותיך הראויות והשקולות באות במגע עם מגמה מחשבתית שונה לגמרי, יתגלה ששתי המגמות מנוגדות זו לזו." שופנהאור טבע מימרה וכלל התנהגות שביטא במילים עליהן הִרבה לחזור: "החיים הם מקריים, ואני מבקש להקל על המעמסה שבהם באמצעות מדיטציה עמוקה." מה ששופנהאור חיפש באמת היה הארה, שתחשוף ותבהיר את המקור והכוונה האמיתיים של הקיום. לכן היה זה אך טבעי שמושגי הבודהיזם יחדרו להכרתו, יתערבבו עם רעיונותיו ויגרמו לו להרהר בעקרונות האמונה הישנה.

במהלך המאה ה-19 הניבו ענפיה השונים של התרבות האנושית תוצאות גדולות ומרחיקות לכת עד כדי כך, שנדמה שתודעת האדם אינה יכולה להסתגל למבול הרעיונות החדשים שהציפו אותה ללא הרף כתוצאה מהמחקרים המדעיים. השכל חש יותר ויותר חסר אונים בפני מסת העובדות העצומה, שהינה המוצר הבלתי פוסק של מחקרים אלו. גילינו שהעולם העצום של אמיתות שהתגלו תואם את מושגי מדע הרוח בצורה מופלאה, אך ראוי לציין שאף על פי שכוחות התבונה ויכולת הסקת המסקנות של האנשים גדלו מאוד במהלך המאה האחרונה, נכשל הניסיון להדביק את קצב החדירה האדירה של ידע ומידע מדעי. כך אירע שממש לקראת סיום המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, התחוור לבני האדם שאין ביכולתם להבין את כל הידע החדש הזה ולשלוט בו באמצעות האינטלקט האנושי לבדו. כל דבר שנוגע לנו מחובר לקוסמוס ולעולם הרוח ושולח אליו שלוחות – ותחום חיצוני זה עדיין שרוי מעבר לגבולותיה של יכולת ההבנה האנושית הרגילה. לכן על בני האדם למצוא דרך אחרת, שביל שרגל אדם טרם דרכה בו.

פני הדברים הם כאלה: האנושות חיפשה פילוסופיה קוסמית, שאיננה מנוגדת לגמרי לכל אותן עובדות שמגיעות מן העולם החיצוני ומושכות את פנימיות הנפש והרוח. מדע הרוח מבוסס על המושגים ועל ההתנסויות המעמיקים ביותר של החוכמה העילאית. הוא  מוכן תמיד להתמודד עם כל מידע ואמת חדשים שמביא המדע הרגיל, להטמיע אותם ולשפוך אור חדש על משמעותם, ובו-זמנית מראה כי המהות האלוהית – הרוח – מתגלמת בכל מה שקיים בחיים החיצוניים. אבל בעיני אנשים אחדים, מושגי מדע הרוח אינם מתאימים ואינם מקובלים. הם פונים עורף לעולם המציאות, שנדרשים מחשבה ומאמץ רבים כל כך כדי להבינו ולהביא להתפתחותו, ובהתאם לידע ולרעיונות האישיים שלהם מחפשים אחר מישור גבוה יותר באמצעות פיתוח נפשם שלהם בלבד. ניתן לכנות זאת בשם 'בודהיזם בלתי מודע' – וזו תופעה שהתקיימה במשך תקופות ארוכות ולקחה חלק פעיל בפילוסופיה של המאה התשע עשרה ושל המאה העשרים. כשאלו המכונים 'בודהיסטים לא מודעים' באים במגע עם הבודהיזם האמיתי, הם חשים בבית בתוך אמונה מזרחית זו, עקב האינרציה והעצלות שלהם. הם מרגישים יותר 'בבית' מכפי שהם חשים בנוגע למדע הרוח האירופי, שמתמודד עם גורמים בפריסה רחבה יותר, משום שהוא מיטיב לדעת שהרוח האלוהית מתגלמת בכל מרחבי הטווח השלם של המציאות.

אין כל ספק שחלקית אפשר לזקוף את הסימפטיה הנוכחית כלפי הבודהיזם ואת ההתעניינות בו לזכות רפיון הרצון וחוסר האמונה, שנולדו מיֶדע רוחני בלתי מפותח. מהות התפישה הכריסטיאנית, שמצויה כמדומה בחשיבה של גתה, דורשת שבני האדם לא יחושו רפיון ידיים עקב ההבנה הרוחנית החלשה שלהם והשיח על מגבלות הידע האנושי, אלא ירגישו שיש בתוכם משהו שיכול להתעלות ולשאת אותם אל מעבר לכל אשליה ולהעניק להם את האמת והמציאות, תוך שהוא משחרר אותם לנצח מהקיום הארצי על פני כדור הארץ. תפישה קוסמית מסוג זה קוראת לפרישות ולסבלנות רבה, אך שונה לגמרי בסדרי הגודל שלה מהתפישה שמתכווצת בפני ההתבוננות במגבלות ההבנה האנושית. משמעותה של פרישות במובן הקנטיאני היא חוסר מסוגלות טוטאלי של האנושות לחדור אל מעמקי סודות היקום, והתכונה המרכזית שמאפיינת אותה היא ההכרה המיוחדת ברפיון התפישה האנושית. התכונה המרכזית של גתה שונה בסוגה ומתבטאת במילים הבאות: "עדיין לא הגעתם לכדי הבנת היקום בכל תפארת מציאותו, אך יש באפשרותכם לפתח את עצמכם." נקיטת עמדה של עמידה מהצד, מבחינה זו, מובילה אתכם לשלב הגדילה והקידמה, שבו יימצא האדם בעמדה שתאפשר לו לזמֵן את טבע הכריסטוס שבפנימיותו; האדם נכנע כי הוא תופש שטרם הגיע לנקודה הגבוהה ביותר בהתפתחותו הארצית. עמדה זו היא אצילית ומתואמת לגמרי עם ההבנה האנושית. היא רומזת על כך שאנו עוברים ממהלך חיים ארציים אחד למשנהו במודעות, ומשקיפים קדימה אל העתיד בידיעה שהנצח כולו עומד לרשותנו בכל הנוגע לקיום ארצי חוזר.

גתה, שהודרך על ידי הדחף הכריסטיאני האמיתי שבקרבו, ראה את העולם מבעד לעיניה של הדמות הספרותית שיצר, פאוסט. כשאנו מפסיקים להביט סביבנו בהלך רוח טריוויאלי, ותופשים באמת את הפעולות החומריות שצריכות להתכלות ואת המוות שאוסף אליו את הגוף לבסוף, יש באפשרותנו לומר ביחד עם גתה, "אם נתמקד בפעולותינו הארציות ונחשוב עליהן, נקבל ידע שנולד מהניסיון ואשר ילמד אותנו שבשעה שכל אותם דברים שהושלמו בעולם הזה צריכים לחלוף, מה שבנינו בתוך עצמנו על ידי עמל ושאיפה, בזמן הלימודים בבית הספר של החיים הארציים, לא יחלוף, כי הינו נצחי באמת ובתמים."

המחשבה על האבולוציה האנושית מובילה אותנו לעימות עם שתי מגמות מחשבה מודרניות, שכל אחת מהן מובילה לתפישה קוסמית שונה. האחת, מייסודו של שופנהאור, מציירת את אופיו של העולם על כל סבלו ואומללותו כמקום שיש ביכולתנו להעריך, להבין ולממש בו את עמדתו האמיתית של האדם, רק כשאנו מתבוננים במעשיהם ובעבודותיהם של האמנים הגדולים. ביצירות מופת אנו מוצאים תכופות את הדמות והצורה של ישות, שהשיגה באמצעות סיגוף משהו שמתקרב לחופש מהקיום הארצי, ומרחפת לכאורה מעל החיים הארציים הנמוכים הללו. באופן בסיסי החזיק שופנהאור בדעה שכשאדם זוכה לחירות באופן כזה, הוא כבר אינו עוסק בהתבוננות רטרוספקטיבית על מצבו החומרי, וזהו מאפיינה העליון של חירותו. אותם אנשים שזכו בחירות בדרך זו יכולים לומר בכנות, "אני עדיין עוטה את גופי הפיזי, אך עובדה זו איבדה כל משמעות לגבי; לא נשאר עוד שום דבר שבעתיד יוכל לזכור או להזכיר את חיי הארציים. אני שואף להתעלות ומצפה למצב שאמצא בו לאחר שסוף סוף אגבר על העולם הזה ועל כל הקשור בו." כך חש שופנהאור לאחר שהשתכנע ברעיונות שהפיצה המשנה הבודהיסטית ברחבי העולם. פאוסט אינו מלמד אותנו על הדרך שבה תוכל עבודתנו הארצית להמשיך להתקיים; הוא מורה לנו כיצד להשקיף קדימה, אל הפירות שתביא עבודה זו לבסוף, במהלך חייה הנצחיים של הרוח; אנו נישאים הרחק, אל מעבר לגבולותיה הצרים של האמונה הבודהיסטית, אל תוך עולם מחשבה שמבוטא בקצרה במילותיו המרשימות של גתה:

"עידנים לא יוכלו למחוק

את עקבות ימי על פני האדמה".    

————————————————————————————–         

[1]   בודהיסאטווה, Bodisat בסנסקריט, הוא מי שנבחר לבודהה, כלומר המיועד להיעשות בודהה. ההארה היא עצם מהותו.

[2]   עץ הבודהי הוא עץ התאנה הידוע גם בשם עץ הבו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *