נפשות קבוצתיות והאגו-איות

נפשות קבוצתיות והאגו-איות

רודולף שטיינר

מינכן, 4.12.1909 GA 117

תרגם: מוטי גולדנר

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר בשם: בעיית הגורל – יצא בהוצאת חירות – ראו כאן

ידידיי היקרים,

היום נעסוק בנושא כללי ובשאלת המשמעות והתפקיד של מדע הרוח המכוון על ידי האנתרופוסופיה בימינו, ואז, ביום שלישי, בנושא אינדיבידואלי יותר בכל הקשור לישות האינדיבידואלית וגורלה.

אכן הדגשנו תכופות שלאנתרופוסופיה יש בתקופתנו תפקיד מיוחד בעל משמעות עבור האנושות. כל מי שעוסק באנתרופוסופיה כאדם חושב חייב להציב בפני עצמו שוב ושוב את השאלה: מה מטרות התנועה הרוחית הזאת, וכיצד הן קשורות למשימות האחרות של תקופתנו? ניתן להאיר משימות אלו מנקודות מבט שונות ביותר, כפי שעשינו לעיתים קרובות. היום ננסה להבין את הנתיב האבולוציוני של המין האנושי מהנקודה בה אנו ניצבים כעת, להתבונן מעט בעתיד ולשאול עצמנו: איזה תפקיד יש לאנתרופוסופיה ובמיוחד בנוגע לשלב האבולוציוני של האנושות שבו אנו נמצאים עתה?

אנו יודעים שמאז הקטסטרופה האטלנטית הגדולה, אשר שינתה לחלוטין את האדמה כמקום מגוריו של האדם, עד לזמננו ניתן להבחין בחמש תקופות תרבות שונות. ציינו תכופות את חמש תקופות התרבות הללו כתקופה ההודית הקדומה, התקופה הפרסית הקדומה, התקופה הכלדאית-מצרית, התקופה היוונית-לטינית, ואז התקופה בה אנו עצמנו ניצבים, התקופה החמישית, אשר הכינה עצמה במאות השמינית, התשיעית והעשירית. חייב להיות ברור שאין מתכוונים בחלוקה זו שכל תקופה הגיעה לסיומה בבת אחת ואז התחילה תקופה חדשה, אלא שהמעבר מתקופה אחת לשנייה התבצע בהדרגה ובאיטיות, והרבה לפני שתקופה אחת כזאת נטלה את מהלכה, היא הכינה עצמה בתוך התקופה הקודמת.

כך אנו יכולים לומר על תקופת התרבות החמישית שלנו, על התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית: נמצא כאן בהכנה, ואכן בדרך רבת משמעות, זה אשר יהווה את המאפיין האמיתי של תקופת התרבות השישית. ובאופן כללי, בני האדם של תקופתנו יפרידו עצמם לשני חלקים: אלו שכיום לא מעצבים כל דעה אודות כל זה, אשר אינם יודעים דבר אודות ההכנה של התקופה השישית, החיים כאילו בעיוורון רק עבור הרגע, ואלו המעצבים דעה עבור עצמם שמשהו חדש נמצא בהכנה כעת, ושגם יודעים שמה שנמצא כעת בהכנה הוא ביסודו משהו אשר חייב להגיע להשלמה באמצעות בני האדם, חייב להיות מוכן על ידי האנושות. אנו יכולים בהקשר מסוים להציב עצמנו כבני אדם בזמן (השייך לתקופתנו) ולומר שאנו עושים את מה שנהוג באופן כללי, את מה שאחרים עושים, את מה שההורים שלנו חינכו אותנו, או, אנו יכולים להציב עצמנו כך שאנו יודעים באופן מודע את הבא להלן: "אם אתה מהווה באופן מודע חוליה בשרשרת האנושות, אז אתה חייב לעשות משהו – בעצמך או בסביבתך – אשר תורם למה שחייב לבוא, כלומר, להכין את תקופת התרבות השישית ככל יכולתך." האפשרות של ביצוע הכנה כזאת של תקופת התרבות השישית יכולה להיות מובנת באמצעות חדירה מסוימת אל המאפיין של תקופתנו. בעבור זה, השיטה ההשוואתית תתאים ביותר.

אנו יודעים שתקופות זמן אלו שונות במהותן האחת מהשנייה, ובמהלך השנים, בתנועתנו האנתרופוסופית, העלנו מאפיינים שונים באמצעותם ניתן להבדיל ביניהן. הצבענו על תקופת התרבות ההודית הקדומה, והראנו שהאיכויות-הנפשיות של האדם היו שונות אז מאלו של התקופה המאוחרת יותר, כיצד אדם היה אז עדיין מחונן במידה גבוהה של תודעה רוחית. והראינו שבמהלך האבולוציה, במהלך התקופות העוקבות, איבד האדם את הראיה הרוחית הזאת יותר ויותר, ונאלץ להגביל את כוחות תפישתו והבנתו יותר ויותר לעולם הפיסי. ראינו כיצד תקופת התרבות הרביעית הוכנה לאיטה, בה האדם, כאילו, הופיע בשלמותו בעולם הפיסי, כך שהישות לה אנו קוראים כריסטוס ישוע יכלה להתגשם בעולם הפיסי כישות, כבן אדם של העולם הפיסי. אז הראנו כיצד מאז אותו הזמן, באמצעות זרם מסוים, הופיע הבא להלן: כיצד כל כוחות האדם חיזקו עצמם יותר בעולם הפיסי, כיצד אכן הנטייה המטריאליסטית של תקופתנו, מלוא הדחף של האדם לתפוס כנכון רק את מה שמציע עצמו בעולם הפיסי הסובב אותו, קשור עם הירידה של האדם אל העולם הפיסי. אבל בשום אופן אין הדברים צריכים להישאר כך באבולוציה. האנושות חייבת להתרומם שוב אל עולם הרוח, להתרומם עם כל הכישרונות אותם רכש האדם, עם כל הפירות של העולם הפיסי. והאנתרופוסופיה צריכה להיות בדיוק זו שיכולה להביא לאנשים את האפשרות להתרומם שוב אל העולם הרוחי.

אנו יכולים לומר: "מיד לאחר הקטסטרופה האטלנטית הגדולה, היה מספר רב של אנשים אשר ידעו באמצעות כוחות קליטתם הישירה: קיים עולם רוחי סביבנו". בני האדם שידעו זאת הלכו ופחתו, וכוחות האדם הוגבלו יותר ויותר לתחום הקליטה החושית. אבל אם היום, מצד אחד, כוחות התפיסה של עולם הרוח מובנים במידה הפחותה ביותר, מצד שני נמצא בשלבי הכנה בתקופתנו משהו רב-משמעות, כך שכבר בהתגשמות הבאה תתקיימנה במספר רב של אנשים יכולות שונות לחלוטין. כשם שיכולות האדם שונו במהלך תקופת התרבות החמישית, כך הן גם תשתנינה במהלך התקופה השישית, ומספר רב של אנשים היום יראו כבר בהתגשמות הבאה במלוא הלך נפשם, שהיכולות שלהם השתנו ביסודן. היום, אנו מבהירים לעצמנו עד כמה שונות תהיינה נפשות אלו של בני האדם בעתיד, במספר רב של אנשים כבר בהתגשמות הבאה, ובאחרים בהתגשמויות שתבואנה לאחר מכן.

היינו יכולים גם להתבונן אחורה בדרך אחרת אל תוך התקופות של האבולוציה האנושית. אז היינו יכולים לראות שככל שאנו פונים אחורה אל הראיה הרוחית, כך באותו הזמן, אנו מתאחדים יותר בנפש האדם עם מה שהאדם יכול לקרוא לו המאפיין של הנפש-הקבוצתית. לעיתים קרובות ציינתי בפניכם שהתודעה של הנפש-הקבוצתית התקיימה באנשים העבריים הקדומים במידה בולטת. מי שחש עצמו – באמת במודעות חש עצמו כחבר בקבוצת האנשים העברים הקדומים, אמר לעצמו, ותשומת לב מיוחדת הוקדשה לזה – "כאדם אינדיבידואלי אני מהווה תופעה חולפת, אבל חי בי משהו בעל קשר מידי עם כל ישות-הנפש שזרמה מטה מאז אבי הגזע אברהם". זאת חש החבר בקבוצת האנשים העבריים. אנו אכן יכולים לאשר באופן אזוטרי, כתופעה רוחית, את מה שהורגש כך על ידי האנשים העבריים הקדומים. נבין טוב יותר את מה שקרה אז אם נחזיק את הבא להלן בתודעתנו.

הבה נתבונן במקודש העברי הקדום. למרות שמקודשים לא היו שכיחים כל כך בין העברים הקדומים כשם שרווחו בין שאר האנשים, לא היינו יכולים לאפיין מקודש אמיתי כזה – לא רק את מי שחדר אל תוך התיאוריות והחוקים, אלא מקודש אמיתי הרואה בעולמות הרוח – מבלי לקחת בחשבון את מלוא ייחודיות הגזע. זה הפך להרגל היום במדע החיצוני, המעסיק עצמו בדוקומנטים ללא פקפוק כלשהו, ליטול בכל מקום את מה שניצב בברית הישנה, לבחון זאת באמצעות כל סוגי הרשומות החיצוניות, ואז למצוא זאת כחסר הוכחה. הייתה לנו ההזדמנות לציין שהברית הישנה מסרה את העובדות בצורה מהימנה יותר מהרשומות ההיסטוריות החיצוניות. ובכן, מדע הרוח מראה שקשרי הדם של האנשים העבריים יכולים באמת להצביע אחורה לעבר אבי הגזע אברהם, ותפיסת אברהם כאבי הגזע מוצדקת לחלוטין. זה היה משהו שהיה ידוע במיוחד בבתי הספר העבריים הסודיים: אינדיבידואליות כזאת, ישות-נפש כזאת כמו אברהם, לא התגשמה רק כאברהם, אלא היא ישות נצחית, שנשארה קיימת בעולם הרוח. ולאמיתו של דבר, מקודש אמיתי היה מקבל השראה אינספירטיבית מאותה הרוח שהעניקה השראה אינספירטיבית לאברהם, והיה יכול להעיד על עצמו שהוא היה חדור באותו טבע-נפשי כמו אברהם. אנו חייבים לקלוט זאת בחוזקה: את מה שביטא עצמו ברגשות של החברים בקבוצת האנשים העבריים הקדומים. זה היה סוג של נפש-קבוצתית. אדם חש את מה שביטא עצמו באברהם כנפש-הקבוצתית של האנשים. אדם חש נפשות-קבוצתיות באופן דומה בשאר האנושות. המין האנושי באופן כללי צעד אחורה לעבר הנפשות-הקבוצתיות. ככל שאנו הולכים אחורה באבולוציית האדם, כך אנו מוצאים פחות ביטוי של האינדיבידואליות היחידה. את זה אשר אנו מוצאים כיום בממלכת החיות: שקבוצה שלמה משתייכת ביחד – זה היה קיים בקרב המין האנושי, ומופיע בצורה ברורה יותר ויותר, ככל שאנו פונים אחורה לזמנים הקדומים. קבוצות של ישויות אדם השתייכו אז אחת לשנייה ביחד, והנפש-הקבוצתית הייתה ביסודה חזקה יותר ממה שהרכיב את הנפש האינדיבידואלית בישות האדם היחידה.

כעת אנו יכולים לומר: היום בזמננו, עדיין לא התגברו על הנפש-הקבוצתית של האנשים, וכל מי שמאמין שהתגברו עליה לחלוטין אינו לוקח בחשבון תופעת חיים עדינה מסוימת. כל מי שייתן את דעתו לכך יראה במהרה שאנשים מסוימים לא רק מופיעים כדומים בתווי פניהם, אלא גם שהאיכויות-הנפשיות דומות בקבוצות בני אדם: אותו אחד יכול, כאילו, לחלק את בני האדם לקטגוריות. כל אדם יכול להיות משויך לקטגוריה מסוימת, בהקשר לתכונה זו או אחרת, הוא בוודאי יהיה משויך לקטגוריות שונות, אבל נפש-קבוצתית מסוימת אינה תקֵפה רק בגלל שהגזע קיים, אלא גם בהקשרים אחרים. הגבולות המשורטטים בין האומות הבודדות נמחקים יותר ויותר, אבל עדיין ניתן להבחין בהתקבצויות אחרות. מאפיינים בסיסיים מסוימים ניצבים מקושרים בחוזקה באנשים מסוימים, כך שמי שרק מתבונן, יכול עדיין לקלוט את השריד האחרון של הנפש-הקבוצתית של האדם.

כעת אנו, בזמננו, מצויים במובן הבולט ביותר במצב של שינוי. יש צורך לפשוט בהדרגה את כל הנפשות-הקבוצתיות. ממש כשם שהפער בין האומות הבודדות הולך ונעלם בהדרגה, כשם שהחלקים היחידים של האומות השונות מבינים אחד את השני טוב יותר, כך גם כן איכויות הנפש-הקבוצתית תוסרנה, והטבע האינדיבידואלי של האדם היחיד יצעד קדימה יותר ויותר.

בזאת אפיינו משהו חיוני באבולוציה. אם אנו מעוניינים לתפוס זאת מצד אחר, אנו יכולים לומר: הרעיון של הגזע שבאמצעותו הנפש-הקבוצתית מבטאת עצמה בעיקר, איבד משמעות יותר ויותר באבולוציה של המין האנושי. אם אנו פונים אחורה אל לפני הקטסטרופה האטלנטית הגדולה, אנו רואים כיצד הוכנו הגזעים האנושיים. בתקופה האטלנטית הקדומה בני האדם היו מקובצים בקבוצות לפי המאפיינים החיצוניים של מבנה גופם, באופן הרבה יותר חזק מאשר כיום. מה שאנו קוראים גזעים היום מהווה רק שארית של הבדלים חשובים אלו בין בני האדם כפי שהיה נהוג באטלנטיס הקדומה. הרעיון של הגזע מתאים באמת לאטלנטיס הקדומה. מאז שאנו עוסקים באבולוציית האדם, לעולם לא ייחסנו את הרעיון של הגזע במשמעות הבולטת ביותר לתקופה הפוסט-אטלאנטית. אין אנו מדברים על הגזע ההודי, הגזע הפרסי וכו', מאחר ואין זה נכון יותר. אנו מדברים אודות תקופת התרבות ההודית הקדומה, תקופת התרבות הפרסית הקדומה וכו'. והיה זה חסר משמעות לחלוטין לו דיברנו אודות תקופתנו כמכינה את הגזע השישי. אם השאריות של ההבדלים ששררו באטלנטיס הקדומה, של הנפשות-הקבוצתיות, עדיין מתקיימים בתקופתנו, כך שניתן עדיין לומר שהחלוקה הגזעית ממשיכה להתקיים – מה שנמצא בהכנה עבור תקופת הזמן השישית מורכב רק מגזע שהופשט ממאפייניו. זהו העיקר. לכן הכרחי שהתנועה הקרויה התנועה האנתרופוסופית, אשר צריכה להכין את תקופת הזמן השישית, תאמץ באופייה הבסיסי את ההפשטה הזו של תכונות הגזע – ותחפש במיוחד לאחד את האנשים מעבר לכל ה"גזעים", מעבר לאומות, ובדרך זו תגשר מעל ההבדלים, ההפרדות, והפערים הללו, אשר קיימים בין הקבוצות השונות של בני האדם, מאחר ולהיבט של הגזע הקדום היה קשר מסוים עם המאפיין הגופני. לכן נחוץ להבין בדחיפות רבה שתנועתנו האנתרופוסופית היא תנועה רוחית, אשר מתבוננת לעבר הרוח, ומתגברת על העולה מההבדלים הפיסיים, באמצעות כוחות של תנועה רוחית. זה כמובן מובן לחלוטין שלכל תנועה יש מחלות ילדות, ושבתחילת התנועה התיאוסופית, החומר הוצג כך כאילו האדמה מתחלקת לשבע תקופות זמן – הן נקראו גזעי-שורש (Root-races). כל גזע-שורש התחלק לשבעה תת-גזעים, וזה תמיד חוזר על עצמו, כך שאדם יכול תמיד לדבר על שבעה גזעים, ושבעה תת-גזעים וכו'. אבל חייבים להתקדם מעבר למחלות הילדות, וחייב להיות ברור שרעיון הגזע חדל להיות בעל משמעות כלשהי, במיוחד בתקופתנו.

בנוסף, נמצא בהכנה משהו אחר באדם שהופך יותר ויותר לאינדיבידואל – משהו הקשור לאינדיבידואליות של האדם בדרך מיוחדת. זוהי רק שאלה של התרחשות במובן הנכון, והתנועה האנתרופוסופית צריכה לשרת מטרה זו של היעשות בני האדם לאינדיבידואלים – או אנו יכולים לומר בעלי אישיות – במובן הנכון. כיצד ניתן לעשות זאת?

כאן אנו חייבים להתבונן באיכות החדשה הבולטת ביותר של נפש האדם הנמצאת בהכנה כעת. לעיתים תכופות מתעוררת השאלה: טוב, אם קיימות התגשמויות חוזרות, מדוע האדם לא זוכר את ההתגשמויות הקודמות? זוהי שאלה שעליה אני עונה לעיתים קרובות. ניתן להתייחס לשאלה זו כאילו לוקחים ילד בגיל ארבע, ומאחר והוא מהווה ישות אדם, ואינו יכול לערוך חישובים, אז אפשר לומר: אדם אינו יכול לבצע חישובים. אבל הניחו לילד להגיע לגיל עשר שנים, ואז הוא יוכל לבצע חישובים. כך הדבר עם הנפש האנושית. אם היום היא אינה יכולה עדיין להיזכר, יגיע הזמן בו היא תוכל לזכור – הזמן בו היא תהיה בעלת אותם כוחות כמו הכוחות שבבעלות המתקדש היום. המעבר למצב זה מתבצע ממש היום. לפי שעה קיימות כיום מספר נפשות בזמננו אנו, אשר ניצבות קרוב לרגע בו הן תיזכרנה בהתגשמויות הקודמות, או לפחות בהתגשמות האחרונה. מספר שלם של נפשות היום, נמצא כאילו לפני פתיחה עצמית של הדלת המאפשרת לחבוק זיכרון הכולל לא רק את החיים שבין הלידה למוות, אלא את ההתגשמויות הקודמות, או לפחות את האחרונה. וכאשר, לאחר ההתגשמות הנוכחית, מספר בני אדם ייוולדו מחדש, הם יזכרו אז את ההתגשמות הנוכחית. השאלה היא רק כיצד הם יזכרו. התנועה האנתרופוסופית צריכה להעניק עזרה וכיוון, כך שההיזכרות תתבצע בדרך הנכונה.

בכדי לאפיין את התנועה האנתרופוסופית מנקודת מבט זו, חייבים לומר: מאפיינה הוא זה שהיא מובילה את האדם להתוודע בדרך הנכונה למה שהוא קורא ה"אני" האנושי, החלק הפנימי ביותר של בן האדם. לעיתים קרובות ציינתי שפיכטה צדק באומרו שבקרוב רוב בני האדם יתייחסו לעצמם כאל חתיכת לבה על הירח, מאשר כאל "אני". ואם תיקחו בחשבון כמה אנשים קיימים כאן בזמננו שיש להם מושג בכלל מה קיים ב"אני", כלומר, מה הם עצמם מהווים, אז באופן כללי, תגיעו לתוצאות מדכאות מאוד.

כאשר שאלה זו מתעוררת, אני נזכר תמיד בחבר שהיה לי לפני יותר משלושים שנה, ואשר כסטודנט צעיר למדי היה מחוסן לחלוטין באותו הזמן באמצעות הלך נפש מטריאליסטי – היום מודרני יותר לומר הלך נפש "מוניסטי". זה חדר לתוכו למרות גילו הצעיר. הוא תמיד צחק כאשר הוא שמע שמוכל באדם משהו שניתן לציינו כישות רוחית. מאחר והוא החזיק בהשקפה שמה שחי בנו כחשיבה, יוּצר בתהליכים מכאניים או כימיים במוח. לעיתים קרובות אמרתי לו: "הבט, אם אתה מאמין בזה ברצינות כתוכן החיים, מדוע אתה ממשיך לספר שקרים?" הוא באמת שיקר באופן מתמשך, מאחר והוא לעולם לא אמר: "המוח שלי מרגיש, המוח שלי חושב, אלא: אני חושב, אני מרגיש, אני יודע את זה או זה." כך הוא בנה תיאוריה שאותה הוא סתר בכל מילה – כפי שכל אדם עושה, מאחר ואין זה אפשרי להמשיך ולהחזיק במה שמדמיינים כתיאוריה מטריאליסטית. אדם אינו יכול להישאר אמיתי אם הוא חושב באופן מטריאליסטי. אם האדם היה אומר: המוח שלי אוהב אותך, אז, אל לו לומר "אותך", אלא, המוח שלי אוהב את המוח שלך. אנשים אינם הופכים השתלשלות דברים זו לבהירה. אבל אין זה רק דבר הומוריסטי, אלא משהו שמראה עד כמה עמוק שוכנת השקריות הלא מודעת בבסיס חינוכנו הנוכחי.

כעת, רוב האנשים יתייחסו אל עצמם בקרוב כאל חתיכת לבה על הירח, כלומר, חתיכה של חומר קומפקטי, מאשר כאל מה שיכול להיקרא "אני" והיום אדם, כמובן, מגיע פחות מכל לתפיסת ה"אני" באמצעות המדע החיצוני, אשר אכן ככזה, חייב לחשוב באופן מטריאליסטי בהתאם לשיטותיו. כיצד אדם יכול להשיג את התפיסה הזאת של ה"אני"? כיצד יכול האדם באופן הדרגתי להשיג אידיאה, מושג של מה שהוא חש באופן אינסטינקטיבי, כאשר הוא אומר: אני חושב? אך ורק באמצעות זה של מה שהוא יודע במשמעות של השקפת העולם האנתרופוסופית, כיצד ישות אדם זו מורכבת. כיצד לגוף הפיסי יש טבע של סטורן, לגוף האתרי טבע של שמש, לגוף האסטרלי טבע של ירח, ולאגו, טבע אדמתי. כאשר אנו נותנים את דעתנו לכל דבר שאנו מקבלים כך מתוך היקום השלם, אז אנו מבינים כיצד ה"אני",כפּוֹעֵל-ראשי, עובד על כל החלקים האחרים. וכך בהדרגה אנו מגיעים לאידיאה של מה שאנו מאמינים בבטאנו את המילה "אני". אנו נאבקים בהדרגה בדרכנו מעלה אל האידיאות של "אני" זה – אם אנו לומדים להבין מילה כזאת. אנו לא רק מרגישים עצמנו כישות רוחית אם אנו מרגישים עצמנו בתוך "אני", אלא אנו יכולים לומר: באינדיבידואליות שלנו חי משהו שהיה כאן לפני האב אברהם. כאשר אין אנו רק אומרים: אני והאב אברהם אחד, אלא: אני והאב, כלומר, הרוחי, אורגים וחיים דרך העולם. מה שחי ב"אני", היא אותה סובסטנציה רוחית אשר אורגת וחיה בעולם כרוח. כך אנו פועלים בדרכנו מעלה להבין את ה"אני" הזה, כלומר הנושא של האינדיבידואליות של האדם, אשר עובר מהתגשמות להתגשמות. בכל זאת באיזו דרך אנו תופסים את ה"אני"? האם אנו תופסים את העולם בכלל באמצעות ההשקפה האנתרופוסופית?

נקודת השקפה אנתרופוסופית זו של העולם מתעוררת בדרך האינדיבידואלית ביותר, ומהווה באותו הזמן את הדבר הלא-אינדיבידואלי ביותר שאנו מסוגלים להעלות על דעתנו. זה יכול להתעורר רק בדרך האינדיבידואלית ביותר באמצעות סודות היקום המגלים עצמם בנפש האדם אליה זורמות הישויות הגדולות של העולם. וכך תוכן העולם חייב להחוות בישות האנושית בדרך האינדיבידואלית ביותר, אבל בעת ובעונה אחת, זה חייב להחוות בצורה שאינה אישית לחלוטין. כל מי שיתנסה בטבע האמיתי של המיסטריות הקוסמיות יהיה חייב להתייצב בנקודה ממנה הוא יוכל לומר: מי שעדיין נזקק לדעותיו האישיות, אינו יכול להגיע לאמת. זהו אכן הטבע הייחודי של האמת האנתרופוסופית שהצופה אינו רשאי להחזיק בדעות משל עצמו, וחייב להיות ללא העדפה של תיאוריה זו או אחרת, כך שהוא אינו אוהב השקפה זו או אחרת עקב איכויותיו האינדיבידואליות המיוחדות. כל זמן שהוא ניצב בנקודת השקפה (אינדיבידואלית) זו, יהיה זה בלתי אפשרי בעבור סודות העולם האמיתיים לגלות עצמם לו. הוא חייב לשאוף לידע שאינו אינדיבידואלי לחלוטין, האינדיבידואליות שלו חייבת להתפתח למרחק כזה, עד שלא נשאר בה יותר דבר אישי, כלומר, דבר מהסימפטיות והאנטיפתיות האישיות הייחודיות. דבר זה חייב להילקח ברצינות ובקפדנות. כל מי שעדיין מעדיף רעיונות או השקפות אלו או אחרות, מי אשר יכול להיות מוטה לזה או לזאת עקב חינוכו או המזג שלו, לעולם לא יתוודע לאמת האובייקטיבית.

במהלך קיץ זה ניסינו להבין את החוכמה המזרחית מנקודת המבט של הלימוד המערבי. ניסינו להיות הוגנים כלפי החוכמה המזרחית, ולהציגה באמת בדרך כזאת בה היא זכתה במלא זכויותיה.[1] (. חייבים להדגיש בחוזקה שאין זה אפשרי בזמננו בעבור ידע רוחי בלתי תלוי להחליט באמצעות העדפה מיוחדת כלשהי האם להעדיף את השקפת העולם המזרחית או המערבית. מי שאומר על פי מזגו השונה שהוא מעדיף את הטבע, את החוקים של העולם כפי שהם מתקיימים בהשקפה המזרחית או במקביל בהשקפה המערבית, לא רכש עדיין הבנה מלאה למה שנחוץ כאן. כלומר, אדם אינו צריך להחליט, במשמעות הרחבה יותר על הכריסטוס בהשוואה עם מה שהלימוד המזרחי מכיר, משום שהוא נוטה אל הכריסטוס עקב חינוכו המערבי או הטמפרמנט שלו. אדם מצויד רק לענות על השאלה "כיצד הכריסטוס קשור למזרח?" כאשר מנקודת מבט אישית האדם שווה נפש כלפי הכריסטיאניות כמו גם כלפי המזרחיות. כל זמן שיש לאדם העדפה לדבר זה או אחר, הוא אינו מתאים לבצע החלטות. האדם מתחיל לראשונה להיות אובייקטיבי כאשר הוא מרשה לעובדות בלבד לדבר, כאשר אינו מקדיש תשומת לב להגיון הנגזר מדעה אישית, אלא מרשה לעובדות כשלעצמן לדבר בספירה זו.

לכן משהו בהשקפת העולם האנתרופוסופית פוגש אותנו, אם זה פוגש בנו היום בצורתו הנכונה, משהו אשר אורג פנימה באינדיבידואליות האנושית, מאחר וזה חייב לנבוע מתוך כוחות ה"אני" של האינדיבידואליות, ומצד שני, חייב להיות בלתי תלוי, כך שאינדיבידואליות זו היא שוב שוות נפש לחלוטין. אותו האדם בו החוכמה האנתרופוסופית מופיעה חייב להיות שווה נפש כלפיה, חייב שלא להיות תלוי בה. חיוני הדבר, לאחר שהביא עצמו עד כה, שלא יכפה דבר מתוך השקפתו שלו לתוך עניינים אלו. אז הם אכן יהיו אינדיבידואלים, מאחר והרוחי אינו יכול להופיע באור הירח, או הכוכבים, אלא רק באינדיבידואליות, בנפש האדם. אבל אז, מצד שני, אינדיבידואליות זו חייבת להיות כה מתקדמת כך שהיא יכולה להרחיק עצמה לטובת הפקת מה שמרכיב את חוכמת העולם. כך מה שמופיע לאדם באמצעות התנועה האנתרופוסופית יהיה משהו שמתייחס לכל בן אדם, ללא חשיבות בגזע, אומה וכו', זה נולד, מאחר וזה מייחס עצמו רק לאנושות החדשה, לאדם ככזה, לא לאדם כללי מופשט, אלא לכל אדם יחיד. זה הדבר המהותי. כשזה נובע מתוך האינדיבידואליות, מתוך הגרעין של הישות האנושית, זה דובר אל הגרעין העמוק ביותר של ישות האדם, כך זה תופס את הגרעין הזה של האדם. בשעה שאנו מדברים באופן רגיל בין אדם לאדם, במהות זה רק פני השטח המדברים אל פני השטח, זה מייצג משהו שלא איחדנו עם הגרעין העמוק ביותר של ישותנו. הבנה בין אדם לאדם, הבנה מלאה, בקושי אפשרית היום בספירות השונות מאותה הספירה בה מה שנוצר נבע ממרכז ישות האדם, וכאשר זה מובן נכון על ידי האחר, זה מדבר שוב אל מרכזו. כך בהקשר מסוים, זוהי שפה חדשה המדוברת על ידי האנתרופוסופיה. ואם היום אנו עדיין מחויבים לדבר באמצעות השפות הלאומיות השונות, התוכן של מה שנאמר מהווה שפה חדשה המדוברת על ידי האנתרופוסופיה.

מה שמדובר בחוץ בעולם הוא דיבור הנכון רק עבור ספירה מוגבלת. בזמנים הקדומים, כאשר בני האדם התבוננו עדיין אל תוך עולם הרוח באמצעות הראיה הרוחית החלומית הישנה שלהם, מילתם התכוונה אז למשהו שהתקיים בעולם הרוח. המילה ציינה משהו שהתקיים בעולם הרוח. אפילו ביוון, הדברים היו עדיין שונים ממה שהם כיום. המילה "אידיאה" שאפלטון השתמש בה ציינה משהו שונה מהמילה "אידיאה", כפי שהיא בשימוש על ידי הפילוסופים המודרניים שלנו. הפילוסופים המודרניים הללו אינם יכולים להבין יותר את אפלטון, מאחר ואינם תופשים את מה שהוא כינה "אידיאה", והם מבלבלים זאת עם מושגים מופשטים. לאפלטון היה עדיין משהו רוחי לפניו, ולמרות שזה כבר היה מדולל זה עדיין מהווה משהו אמיתי. אז במילות האדם התקיים עדיין גם לשד של רוחיות, אם ניתן לבטא זאת כך. אתם יכולים למצוא זאת במילים. אם מישהו היום משתמש במילה "רוח (wind)", "אוויר", אז הוא מתכוון למשהו חיצוני, פיסי. המילה רוח (wind) מקבילה למשהו חיצוני, פיסי. אם, למשל, בעברית עתיקה השתמשו במילה רוח, אדם לא התכוון רק למשהו חיצוני, פיסי, אלא לרוחי, אשר שטף דרך החלל. כאשר אדם כיום שואף אוויר נאמר לו על ידי המדע המטריאליסטי שהוא פשוט שואף אוויר חומרי. בזמנים קדומים, אדם לא האמין שהוא שואף אוויר חומרי, אלא היה ברור לו שהוא שואף משהו משל הרוח, או לפחות, משל הנפש. כך המילים שימשו אז ככינויים מוחלטים של הרוחי והנפשי. זה חדל היום. כיום הדיבור מוגבל לעולם החיצוני, או לפחות, אלו המחפשים להתייצב בפסגת תקופתנו מעסיקים עצמם בראייה בעלת משמעות מטריאליסטית בלבד, אפילו מאחורי אותם הדברים שעדיין ברור שהם נגזרו מתוך הנפש והרוח. הפיסיקאים מדברים היום על "התנגשות" של גופים. זה מכבר נשכח שהמילה "התנגשות" נגזרה ממה שישות חיה מבצעת מתוך טבע חייה הפנימיים, כאשר היא דוחפת ישות אחרת. המשמעויות המקוריות של המילים נשכחו בדברים פשוטים אלו.

וכך היום, דיבורנו – ויותר מכל זהו המצב עם הדיבור המדעי – הפך לדיבור המסוגל לבטא את מה שהוא חומרי בלבד. כתוצאה מכך, מה שמתקיים בנפשנו שעה שאנו מדברים ניתן להבנה רק ליכולות הללו של נפשנו המקושרות למוח הפיסי כמכשירן. וכך הנפש, כאשר היא מתנתקת מהגוף, אינה מבינה דבר ממה שצוין באמצעות מילים אלו. כאשר הנפש עוברת דרך שער המוות, ואינה עושה שימוש יותר במוח, אז כל השיקולים המדעיים של היום הם צורות בלתי מובנות לחלוטין בעבור הנפש שהתנתקה מהגוף. היא אפילו אינה שומעת וקולטת את מה שהאדם מבטא בדיבור של זמננו. אין לזה יותר משמעות עבור הנפש שהתנתקה מהגוף, מאחר ויש לזה משמעות רק עבור מה שמהווה העולם הפיסי. חשוב ביותר להתייחס אל הצורה בה האדם פונה לחשיבה, לשיטה בה הוא מציג את הדברים. יותר חשוב להתייחס לזה ישירות מאשר בתיאוריה, מאחר שמדובר בשאלת חיים ולא בתיאוריה, וזהו מאפיין שניתן להבחין בו בתנועה התיאוסופית עצמה, כיצד המטריאליזם מתגנב פנימה. מאחר וזהו הלך הרוח של תקופתנו, זה מתגנב לעיתים תכופות אל ההשקפה התיאוסופית, כך שמטריאליזם אמיתי שולט אפילו בתיאוסופיה עצמה, למשל, כאשר אדם מתאר את האתרי או גוף-החיים. מאחר והאדם צריך להתאמץ מאוד להגיע להבנת הרוחי, בד"כ הוא מתאר זאת כאילו היה זה חומר עדין יותר. וכך גם לגבי הגוף האסטרלי. בד"כ אדם מתחיל מהגוף הפיסי, מתקדם הלאה אל האתרי או גוף-החיים, ואומר: זה בנוי מאחורי התבנית של הגוף הפיסי, רק בצורה עדינה יותר – וכך אדם מתקדם לנירוונה. כאן מוצאים תיאורים הנוטלים את דימוייהם ישירות מהפיסי. הסברתי זה מכבר שכאשר אדם רוצה לבטא את ההרגשה הטובה השוררת בחדר בקרב הנוכחים, הוא אינו עושה זאת ישירות, אלא אומר: מתקיימות ויבראציות טובות בחדר הזה. הוא אינו שם לב שהוא ממחיש בצורה גשמית את מה שנוכח באופן רוחי במצב רוחו, אם הוא חושב שהחלל מלא בסוג של ענן דק החודר (את החדר) עם ויבראציות. זה מה שהייתי קורא לה דרך החשיבה המטריאליסטית ביותר האפשרית. המטריאליזם אפילו אוחז בצווארם של אלו הרוצים לחשוב באופן רוחי. זהו המאפיין של תקופתנו, אבל חשוב שנהיה מודעים לזה. ולכן אנו חייבים להקדיש תשומת לב מיוחדת למה שנאמר: שדיבורנו, שמהווה תמיד מעין עריץ בעבור חשיבת האדם, השתיל בנפש נטייה לעבר המטריאליזם. ורבים היום הרוצים ברצון רב להיות אידיאליסטים, מבטאים עצמם באופן מטריאליסטי לחלוטין, ומוּלכים שולל על ידי עריצות הדיבור. זהו הדיבור שאינו יכול להיות מובן יותר על ידי הנפש ברגע בו היא חשה שאינה קשורה עוד למוח הפיסי.

אכן, מתקיים כאן משהו אחר, ואתם יכולים להאמין או לא להאמין בזה. מי שמכיר את התפיסה האוקולטית, התפיסה הרוחית האמיתית, דרך ההתבטאות הרווחת כיום בכתבי המדע-התיאוסופי גורמת לו לכאב אמיתי – מאחר וזה מופיע עבורו כחסר-הגיון, אם הוא מתחיל לחשוב לא עוד עם המוח הפיסי, אלא עם הנפש שאינה קשורה עוד למוח הפיסי, כלומר חי באמת בעולם הרוח. כל עוד אדם חושב עם המוח הפיסי הוא יכול לאפיין את העולם כך. אך ברגע שהוא מתחיל לפתח תפיסה רוחית, אז הדיבור אודות הדברים בדרך זו מאבד את משמעותו. ואז אכן זה אפילו גורם לכאב כאשר הוא חייב לשמוע את הביטוי: מתקיימות ויבראציות טובות בחדר זה, במקום: רגשות טובים שוררים כאן. זה גורם מיד לכאב בכל מי שיכול לראות באמת דברים באופן רוחי, מאחר ומחשבות מהוות ממשויות. החלל ממלא עצמו אז בענן אפל, אם אדם מעצב את המחשבה: ויבראציות טובות שוררות בחלל זה, במקום: מצב רוח טוב שורר כאן.

זהו כעת תפקידה של דרך החשיבה האנתרופוסופית – ושיטת החשיבה חשובה בהרבה מהתיאוריות – שנלמד לדבר שפה, שתובן באמת לא רק על ידי נפש האדם כל עוד היא בגוף הפיסי, אלא תובן גם כאשר הנפש אינה קשורה יותר לכלי של המוח הפיסי. למשל, כאשר הנפש עדיין בגוף אבל מסוגלת לקלוט באופן רוחי, או כאשר הנפש עברה דרך שער המוות. וזהו הדבר הנחוץ! אם אנו מעלים רעיונות כאלו המסבירים את העולם, המסבירים את ישות האדם, אז זהו דיבור שאינו יכול להיות מובן אך ורק כאן בעולם הפיסי, אלא גם על ידי אלו אשר אינם שוהים יותר בגופים פיסיים, אלא חיים בין מוות ללידה חדשה. כן, מה שמדובר כאן בהתבסס על הבסיס האנתרופוסופי שלנו, נשמע ומובן על ידי אלו הקרויים מתים. כאן הם לחלוטין עימנו בהתבסס על אותו הדיבור המדובר. כאן אנו מדברים לכל בני האדם, מאחר ובהקשר מסוים מקרי הדבר האם נפש האדם נמצאת כעת בגוף בשר או במצב שבין מוות ללידה חדשה. כך אנו מדברים במסגרת האנתרופוסופיה דיבור המדבר גם לאלו הקרויים מתים. אנו באמת מתקשרים עם הגרעין הפנימי ביותר של האדם, באמצעות מה שאנו מטפחים במשמעות האמיתית בעיונינו האנתרופוסופיים, אפילו אם הם נראים לכאורה מופשטים. אנו חודרים אל תוך נפש האדם, ומכוון שאנו חודרים את נפש האדם אנו משחררים את האדם מכל הנפשות-הקבוצתיות, כלומר, בדרך זו הופך האדם יותר ויותר למסוגל לתפוס עצמו באמת באגו שלו, ב"אני" שלו. וזהו המאפיין של אלו אשר הגיעו לאנתרופוסופיה היום, אשר באמת עוסקים באנתרופוסופיה, המופיע בהשוואה לאחרים אשר נשארים רחוק מהאנתרופוסופיה, באמצעות מחשבות אנתרופוסופיות האגו שלהם יתגבש לישות רוחית, אשר תינשא אז דרך שער המוות. באשר לאחרים, במקום בו נמצאת ישות-האני – שנמצאת כעת בגוף, ואשר נשארת לאחר המוות – נמצא שם חלל ריק, אַיִן. כל דבר אחר שאדם יכול לעסוק בו כאידיאות כיום, יעשה חסר ערך יותר ויותר עבור הגרעין האמיתי של ישות-נפש האדם. הנקודה המרכזית של ישות האדם נתפסת באמצעות מה שאנו אוספים כמחשבות אנתרופוסופיות. זה מגבש סובסטאנציה רוחית באדם, והוא לוקח זאת עימו לאחר המוות, ובעזרת זה הוא קולט את עולם הרוח. הוא רואה ושומע בעזרת זה בעולם הרוח, בעזרת זה הוא חודר את החשיכה אשר אחרת הייתה שוררת סביב האדם בעולם הרוח. ועל ידי זה, באמצעות מחשבות ודרך החשיבה האנתרופוסופית, מתחולל זה אשר מפתח האדם היום כ"אני" הזה בתוכו, שניצב כעת בקשר עם כל חוכמת העולם אותה אנו יכולים להשיג – אם מפתחים זאת – והוא נושא זאת גם אל התגשמותו הבאה. אז הוא נולד עם "אני" זה שהתפתח עכשיו, והוא זוכר את עצמו ב"אני" מפותח זה. זהו התפקיד העמוק של התנועה האנתרופוסופית היום, לשגר אל התגשמותם הבאה מספר בני אדם עם אגו עימו הם יזכרו עצמם כאגו אינדיבידואלי. הם יהיו בני האדם אשר יעצבו את הגרעין של תקופת הציביליזציה הבאה. אנשים אלו אשר הוכנו היטב באמצעות התנועה הרוחית האנתרופוסופית לזכור את ה"אני" האינדיבידואלי שלהם, יתפרשו על פני כל האדמה. מאחר וחיוני יהיה בתקופת התרבות הבאה שאנשים אלו לא יוגבלו למקומות בודדים, אלא יתפזרו על פני כל כדור הארץ. אנשים אינדיבידואלים אלה יהיו מפוזרים על פני כל האדמה, ובתוך הספירה השלמה של האדמה יהיה נוכח הגרעין של האנושות הנחוץ עבור תקופת הציביליזציה השישית. וכזה יהיה המצב בקרב אנשים אלו, שהם יכירו עצמם כמי שבהתגשמות הקודמת שלהם שאפו ביחד ל"אני" אינדיבידואלי.

זהו הטיפוח הנכון של הכושר הנפשי אודותיו דיברנו. כושר-נפשי זה יהיה כה מפותח, שלא רק הללו שאותם תיארנו זה עתה יהיו בעלי זיכרון זה. ליותר ויותר אנשים יהיה זיכרון של ההתגשמות הקודמת שלהם – למרות שהם לא פיתחו את ה"אני". אבל הם לא יזכרו "אני" אינדיבידואלי, מאחר והם לא פיתחו אותו, אלא הם יזכרו את האגו-הקבוצתי, בו הם נשארו. כך יתקיימו אנשים שבהתגשמות הנוכחית דאגו לפתח את ה"אני" האינדיבידואלי – הם יזכרו עצמם כאינדיבידואלים עצמאים, הם יתבוננו אחורה ויאמרו: אתה היית זה או זו. אלו אשר לא פיתחו את האינדיבידואליות לא יהיו מסוגלים לזכור את האינדיבידואליות הזו.

על תחשבו שרק באמצעות ראיה רוחית אדם רוכש את כושר ההיזכרות אודות האגו הקודם. האנושות הייתה פעם בעלת ראיה רוחית. אם הייתה מספיקה רק ראייה רוחית, אז כולם היו זוכרים, מאחר וכולם היו בעלי ראיה רוחית. אין זה רק עניין של להיות רואה רוחי – האנושות תהיה בעלת ראיה רוחית בעתיד – זהו עניין של טיפוח, או לא, של האגו בהתגשמות הנוכחית. אם אדם אינו מטפח אותו, הוא אינו נמצא כאן כישות אדם פנימית, הוא מתבונן אחורה, וזוכר אגו-קבוצתי, מה שהיה לו במשותף. כך שאנשים אלו יאמרו: כן, הייתי שם, אבל לא שחררתי עצמי. אנשים אלו יחוו זאת אז כנפילתם, כנפילה חדשה של המין האנושי. כנפילה אחורה לידי קשר מודע עם הנפש-הקבוצתית. זה יהווה משהו איום עבור התקופה השישית, לא להיות מסוגלים להתבונן אחורה לעצמנו כאינדיבידואליות, להיות מוגבלים על ידי אי היכולת להתרומם מעבר לנפשיות-הקבוצתית. אם אדם מבטא זאת בחוזקה, הוא יכול לומר: כל האדמה על כל יבולה (זה מוחזק לפחות כדימוי) תשתייך לאלו אשר מטפחים כעת את האינדיבידואליות שלהם. אך אלו אשר לא מפתחים את ה"אני" האינדיבידואלי, יהיו מחויבים להצטרף לקבוצה מסוימת, מתוכה יכוונו אותם כיצד הם צריכים לחשוב, להרגיש, לרצות ולפעול. זה יחווה כנפילה, כנפילה אחורה, באנושות העתידית.

כך אנו צריכים להעריך את התנועה האנתרופוסופית, את חיי הרוח, לא רק כתיאוריה, אלא כמשהו שניתן לנו בהווה, מאחר והוא מכין את מה שנחוץ עבור האנושות העתידית.

אם אנו תופסים עצמנו כיאות בנקודה זאת בה אנו נמצאים עכשיו, מהיכן באנו מתוך העבר, ואז מביטים מעט אל תוך העתיד, אז אנו חייבים לומר: כעת הגיע הזמן בו האדם מתחיל לפתח את יכולת ההיזכרות אחורה של האדם. זוהי רק שאלה של פיתוח נכון, כלומר, זה שאנו מֵאַמְּנִים בתוכנו כ"אני" אינדיבידואלי. מאחר ואנו יכולים לזכור רק את מה שאנו יצרנו בנפשנו. אם לא יצרנו זאת, אז נשאר לנו זיכרון מוגבל של האגו-הקבוצתי, ואנו מרגישים זאת כסוג של נפילה מטה אל תוך קבוצה של חייתיות גבוהה יותר. למרות שהנפשות-הקבוצתיות של האדם הן עדינות וגבוהות יותר משל החיה, הן עדיין רק נפשות-קבוצתיות. האנושות של התקופה הקדומה לא חשה זאת כנפילה, מאחר והנפשות יועדו להתפתח מנפשיות-קבוצתית לנפשות אינדיבידואליות. אם הן נמנעות מהתפתחות זו, הן נופלות באופן מודע אל תוך זה (הנפש-הקבוצתית), וזו תהיה הרגשה מדכאת בעתיד עבור הללו אשר אינם נוטלים צעד זה כיאות, כעת או בהתגשמות מאוחרת יותר. הם יחוו את הנפילה אל הנפשיות-הקבוצתית.

התפקיד האמיתי של האנתרופוסופיה הוא להעניק את האימפולס הנכון. אנו חייבים לתפוס אותו כך בתוך חיי האדם. אם אנו זוכרים שהתקופה השישית היא התקופה הראשונה של הכיבוש המוחלט של הרעיון הגזעי, אז חייב להיות ברור לנו שיהיה זה דמיוני לחשוב שאפילו ה"גזע" השישי מתחיל בנקודה מסוימת על פני האדמה, ומתפתח כמו הגזעים הקודמים. נעשית התקדמות תמידית בדרך בה האבולוציה מופיעה באמצעות שיטות התקדמות חדשות. בהתקדמות אין אנו מתכוונים שמה שהיה נכון כאידיאות עבור זמנים קדומים יותר תופס גם כן לגבי העתיד. אם אין אנו רואים זאת, האידיאה של ההתקדמות לא תהיה ברורה לנו מספיק. אנו ניפול שוב ושוב לידי טעות של האמירה: כך וכך מחזורים (rounds), כדורים (globes), גזעים וכו', וכל זה ממשיך להסתובב שוב ושוב באותה הצורה. (זה מתייחס לתיאורים שפורסמו בספרים של החברה התיאוסופית). אדם אינו יכול לראות מדוע גלגל זה של מחזורים, כדורים, גזעים וכו', צריך להסתובב תמיד שוב. זו שאלה של ראיה נכונה שהמילה "גזע" היא מונח שמתאים עבור פרק זמן מסוים. אין לרעיון זה יותר משמעות עבור התקופה השישית. גזעים נושאים בתוכם אלמנטים שנשארו מהתקופה האטלנטית.

בעתיד, זה אשר מדבר למעמקי נפשו של האדם יבטא עצמו יותר ויותר בטבעו החיצוני של האדם. וזה אשר מצד אחד השיג האדם כישות אינדיבידואלית, ויחד עם זאת, מתבטא שוב בצורה שאינה אינדיבידואלית, יבטא עצמו בפועל אפילו בארשת הפנים האנושית. כך האינדיבידואליות של האדם – לא הנפשיות-הקבוצתית – תהיה חקוקה בארשת פניו. זה ייסד רבגוניות אנושית. כל דבר יושג באופן אינדיבידואלי, באמצעות ההתגברות של האינדיבידואליות על הקיום העכשווי. ואנו לא נפגוש בקבוצות בקרב אלו המוחזקים על ידי האגו, אלא האינדיבידואל יבטא עצמו חיצונית. זה יצור את ההבדלה בין בני האדם. יהיו כאן כאלו שהשיגו את האגו-איות שלהם. הם אכן יהיו כאן על פני כל האדמה עם ארשת הפנים המגוונת ביותר, והאדם יכיר באמצעות רב גוניות זו כיצד האגו האינדיבידואלי מבטא עצמו אפילו במחוות. שעה שבקרב הללו אשר לא פיתחו את האינדיבידואליות, הנפשיות-הקבוצתית תבוא לידי ביטוי בארשת הפנים הנושאת את חותמה של הנפשיות-הקבוצתית, כלומר, הם יתחלקו לקטגוריות הדומות אחת לשנייה. זו תהיה הפיסיוגנומיה החיצונית של אדמתנו: תוּכן אפשרות עבור האינדיבידואליות לשאת בתוכה סימן חיצוני, ועבור הנפשיות-הקבוצתית לשאת בתוכה את סימנה החיצוני.

זוהי המשמעות של האבולוציה הארצית, שהאדם רוכש יותר ויותר את הכוח של הביטוי החיצוני של ישותו הפנימית. קיים כתב יד עתיק בו האידיאל הגבוה ביותר עבור האבולוציה של ה"אני", הכריסטוס ישוע, מאופיין על ידי האמירה: כאשר השניים נעשים לאחד, כאשר החיצוני דומה לפנימי, אז האדם השיג את טבע הכריסטוס בעצמו. זוהי המשמעות של פיסקה מסוימת במה שקרוי האוונגליון המצרי. אדם מבין קטעים כאלו מתוך החוכמה האנתרופוסופית.[2]

לאחר שניסינו היום לתפוס את תפקידה של האנתרופוסופיה מתוך המעמקים של הידע שלנו, נתבונן ביום שלישי במשהו אשר כבעיה רוחית – כעניין אינדיבידואלי במיוחד של האדם – יכול להובילנו אל גורלו, אל ישותו.

—————————————————————————————

  1. הסדרה: המזרח לאור המערב – ניתנה במינכן 31/8-23/8-1909 GA113.
  2. האוונגליון של מתי, הרצאה שישית מאת רודולף שטיינר. יצא בעברית בהוצאה פרטית.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *