מקריסטלים ועד קרוקודילים – 07

מקריסטלים ועד קרוקודילים

רודולף שטיינר

GA347    20.9.1922

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה והגהה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 7

על מצבי אדמה קדומים (למוריה)

טוב, רבותיי, כדי להבין את האדם אפילו טוב יותר משאנו מבינים עכשיו, הבה ונביט באדמה. אנו פשוט לא יכולים ללמוד את קיומנו הפיזי בבידוד מבלי לכלול את האדמה.

כשאתם מבקרים במוזיאון להיסטוריה של הטבע, אתם מוצאים לפעמים שרידים של חיות וצמחים שחיו כאן לפני זמן רב. אתם יכולים לדמיין שכל מיני דברים תפסו כאן מקום לפני שצמחים ובעלי חיים עתיקים אלה החליטו על נקודה מסוימת. אתם יכולים להבין שבמקרה הטוב רק עצמות של חיות מסוימות נשארו ללא פגע, בעוד שהשרירים, הרקמות הרכות, הלב ואיברים אחרים נרקבו מיד לאחר המוות. העצמות נשמרו משום שבוץ וחומרים דומים אחרים נכנסו לתוכן ובסופו של דבר התאבנו. מעצמות מאובנות אלו אפשר לקבל מושג כיצד נראתה האדמה לפני זמן רב. האדמה אז לא יכולה היתה להיות כמו בימינו משום שאז היו צמחים ובעלי חיים שונים לחלוטין, והמינים שאנו מכירים היום לא יכלו להתפתח תחת התנאים ששררו אז. לבטח האדמה נראתה שונה למדי בעבר הרחוק. תראו זאת לבטח ממה שאומר לכם היום. בתחילת המאה הקודמת, סביב סולו, חי איש מדעי הטבע ששמו היה קובייר.[1] נאמר עליו שרק מהסתכלות בעצם הוא היה יכול לקבל מושג כיצד נראתה החיה שלפניו. כאשר אנו לומדים במלואן עצמות מאובנות שכאלה, אפילו אם יש לנו רק עצמות של אמת היד, לדוגמא, הגומד, [עצם פנימית באמה] אנו יכולים לצייר תמונה כיצד צריכה היתה החיה להיראות. כי שינוי בצורה הכללית משפיע ישירות על הצורה של כל חלק. אם כן, אנו יכולים לברר איך נראה הגוף כולו על בסיס כמה עצמות. כמובן, לפעמים אנו יכולים למצוא שלד שלם של חיה מהעבר הרחוק. אבל גם עצם אינדיבידואלית יכולה לתת לנו רעיון טוב כיצד נראו הדברים אז.

דמיינו את האדמה – אצייר חלק ממנה כאן – אבל ללא ההרים המוצקים שאנו מכירים. אדמה זו היתה כמו פני האדמה עכשיו אחרי שירד גשם במשך כמה שבועות, למעשה אפילו בוצית יותר. אם היינו חיים בזמן ההוא, היינו צריכים לשחות – ולהיות מאוד בוציים בתהליך – או שהיינו שוקעים בבוץ הרך. טוב, לא היו אז בני אדם כפי שאנו מכירים אותם. האדמה היתה בוצית מאוד והיו בתוכה כל מיני דברים.

כשאתם הולכים לטייל ואוספים סלעים כמו זה שהובא לכאן ביום הקודם, או כשאתם הולכים אפילו יותר רחוק לתוך שוויץ ומוצאים אפילו סלע קשה יותר, דמיינו שכל האבנים האלה בזמן כל שהוא נמסו בבוץ של האדמה כמו שהמלח יכול להינמס במים. זה היה אפשרי משום שהאדמה הבוצית הכילה חומצות שונות שיכלו להמיס כל מיני דברים. בקיצור, פני האדמה הכילו בוץ מיוחד. ומעל לפני השטח, לא היתה האטמוספירה שאנו מכירים, המכילה רק חמצן ונתרן, אלא כזו שמכילה כל מיני חומצות בצורת גז. זה אומר לכם שבני אדם כפי שאנו מכירים אותם לא יכלו לחיות שם. גזים אלו לא היו מאוד מרוכזים, אבל הם נמצאו באוויר, אפילו אם רק שרידים מהם. האוויר שמסביב לאדמה בזמן ההוא גם הוא היה בעל אופי משונה: הוא היה חם כאילו אתם סוחטים עצמכם לתוך תנור ישן ומחומם כדי לאפות לחם. אנו מוצאים שטמפרטורה זו היא בלתי נוחה כמו ריח של חומצה גופריתית.

D:\Pictures\2016-10-15\001.BMP

כדי לתת לה שם הבה ונקרא לשכבה חמה זו 'אוויר של אש'. זה לא היה אוויר לוהט, כפי שאנשי מדע מודרניים מניחים בטעות. זה לא היה חם יותר מתנור מוכן לאפיה. יותר למטה וקרוב יותר לאדמה, השכבות נהיו קרות יותר. אבל בואו נקרא לשכבות עליונות אלה 'שכבות של אש': למה שהיה מתחת נקרא 'אדמת בוץ'. עכשיו יש לכם מושג מסוים כיצד נראתה האדמה בזמן ההוא.

עם חלוף הזמן הבוץ הירקרק-חום שלמטה על האדמה נעשה קשה וקומפקטי כמו פרסת סוס, ואז הוא נמס שוב. זמנים אלה של התקשות מקבילים בדרכם לזה שאנו מכנים חורף. כשהשמש זרחה בקיץ הבוץ נמס שוב. ומעל היה האוויר החם שהכיל כל מיני חומרים שמאוחר יותר ירדו לאדמה כמו האוויר שטיהר עצמו.

מצב זה מתפתח מאוחר יותר למצב שונה שבו חיות מיוחדות חיות באוויר האש. זנבן היה שטוח ומכוסה קשקשים כך שחיות אלו יכלו לעוף דרך אוויר האש. כנפיהן וראשן הזכירו את אלו של עטלפים. כשכמות הגזים הרעילים באוויר האש ירדה, חיות אלו עפו שם סביב. הם התאימו במיוחד לחיים בסביבה זו. כמובן, כאשר הסופות היו רעות במיוחד וכשהיו רעמים וברקים נוראים גם הן לא חשו נוח במיוחד. אבל כשמזג האוויר נרגע, כשהיו רק קולות פצפוץ דקים, הם אהבו לחיות באוויר. חיות מעופפות אלו היו מסוגלות אפילו לשלוח משהו כמו חשמל ולהוריד אותו מטה לאדמה. אם אנשים היו חיים על האדמה בזמן ההוא, הם היו חשים בנוכחות של להקה של ציפורים כאלה מעליהם בגלל פליטה חשמלית שכזאת. באמת, ציפורים כאלה היו דרקוני ציפור קטנים, פולטים חשמל וחיים באוויר הלוהט.

אתם רואים, יצורים אלה היו מעולים ובנויים בעדינות. היו להם חושים חדים במיוחד. עיט ונשר שהתפתחו מתוך ציפורים עתיקות אלו אחרי שינויים רבים, שימרו רק את המראה העז מאבותיהם. אבל ליצורים עתיקים אלה היו חושים עבור כל דבר, במיוחד בכנפיים הדומות לכנפי עטלף, שהיו מאוד מאוד רגישות, רגישות כמו העיניים שלנו. בעזרת הכנפיים שלהן יכלו ציפורים אלה לקלוט כל דבר שקורה. למשל, כאשר הירח זרח, הם חבטו בכנפיהן פשוט בגלל שהיתה להן תחושה נעימה בהן. בדיוק כפי שכלב שמח מכשכש בזנבו, כך ציפורים אלה כשכשו בכנפיהן. הן נהנו מאור הירח. אז הן עפו סביב ונהנו במיוחד מיצירת עננים מעודנים של אש מסביבן, משהו שרק גחליליות יכולות עדיין לעשות היום. כך, באור הירח הם נראו כמו עננים זורחים. זה מה שהיינו רואים באוויר אם היינו חוזרים לחיות אז – עדרים של עננים זורחים.

כשהשמש היתה זורחת, הציפורים לא הרגישו כאילו יצרו עננים זורחים סביבן. במקום זה, הן היו מתכווצות ומתחילות לעכל את החומרים שלקחו פנימה מן האוויר, חומרים שהתפוגגו באוויר. כדי להיזון, הן סופגות את החומרים הללו, מוצצות אותם פנימה. 'מזון' זה מעוכל בשמש הזורחת. באמת, הן היו יצורים מיוחדים, ציפורי דרקון אלה שחיו באוויר האש שסבב את האדמה.

יותר למטה, על האדמה הבוצית, היו חיות ראויות לציון בשל מידתן הענקית… [כאן יש מרווח בתרגום של הרצאה זו]. הן חיו על האדמה, חצי בשחייה וחצי בשיטוט בבוץ. מעט שרידים של יצורים ענקיים אלה נמצאו וניתן לראות אותם במוזיאונים להיסטוריה של הטבע. חיות ענקיות אלה נקראות איכטיוזאורוס, כלומר: 'לטאות דג'. אנו יכולים לומר שהאיכטיוזאורים חיו למעשה על האדמה. הם נראו מוזרים למדי. ראשם היה כמו של דולפין גם אם פיהן היה רך יותר, וגופן היה כמו של לטאה עצומה ועם זאת מעודנת, מכוסה בקשקשים מעובים מאוד. היו להן שיניים עצומות, משולשות כמו לקרוקודיל. היו להן גם סנפירים דומים לאלה של לוויתן אבל רכים יותר. בעזרת אלה הם זזו, חצי שוחות וחצי מבוססות בבוץ.

אבל הדבר המוזר ביותר ביצורים הללו שהיו להם עיניים ענקיות שפלטו אור. טוב, אם אתם הייתם חיים אז, הייתם רואים נקודות של אור למעלה בעננים, במיוחד בלילות ירח כשהציפורים הזורחות אהבו במיוחד להסתובב סביב. ולעת זריחה, הייתם רואים אור עצום בא לקראתכם עם גוף גדול יותר מזה של לוויתן וסנפירים לשחות איתם דרך הבוץ הרך, וסנפירים שהתקשו כשהיצור הגיע לבוץ קשה יותר. בכמה מקומות הבוץ שכיסה את האדמה נהיה קשה כמו פרסת סוס, קשה דיו עבור חיות אלה לעמוד עליו. אז הם זזו על ידי הפיכת הסנפירים שלהן לידיים שהיו גמישות בפנימיותן. כך הן יכלו ללכת לאורך האזורים הקשים יותר, דמויי הקרן והיבשים יותר ולשחות היכן שהבוץ נהיה רך יותר. אם הייתם מטיילים שם עם סירה – ההליכה היתה לגמרי בלתי אפשרית – הייתם עוברים ליד חיות עצומות שכאלה, והייתם יכולים לטפס עליהן עם סולם. זה היה כמו טיפוס הרים היום. באמת הייתם יכולים לפגוש הר בחיה, אם אפשר לדבר כך. אתם רואים, הדברים היו באמת שונים אז.

כפי שקובייר היה יכול לראות, חיה הייתה צריכה להיראות באחת מעצמותיה, כך שאנו יכולים להסיק משרידיו של האיכטיוזאורוס כיצד הם היו חיים. אנו יכולים לראות מה שהם היו מסוגלים לעשות עם סנפיריהם העצומים ושהיו להם עיניים עצומות, כמו פנסים ענקיים, שהאירו מרחוק כך שמישהו היה צריך לרדת מדרכן.

יותר למטה, עמוק בבוץ, חיו חיות אחרות. הן נהנו לחלוטין להלך במים ולהתפלש בבוץ ותמיד נראו מאוד מלוכלכות, מכוסות בלכלוך ירקרק-חום. לעיתים היו חיות אלה מניחות את ראשן הגדול למעלה בבוץ הרך. אך רוב הזמן הן התפלשו סביב בבוץ, בתלות באדמה, שנהייתה קשה באזורים מסוימים. שם הם בדרך כלל רק שכבו בבוץ כמו חזירים עצלים, מגיעות לפני השטח רק לעיתים ומוציאות את ראשן מתוך הבוץ.

כפי שאמרתי, אנו קוראים לחיות עם העיניים הגדולות איכטיוזאורוס. אלו שחיו קרוב יותר לאדמה נקראות פלסיוזאורוס. לאחרות היה גם כן גוף דומה ללווייתן וראש כמו של לטאה. עיניהן היו בצד הראש, בעוד שלאיכטיוזאורוס היו עיניים גדולות ומאירות בקדמת הראש. גופו דמוי הלוויתן של הפלסיוזאורוס היה מכוסה לחלוטין בקשקשים. הדבר המוזר ביחס אליהן היה שבגלל עצלותן הגדולה ובגלל שבדרך כלל הן התיישבו בנוחיות על החלקים הקדמיים של הבוץ, הן שחו כמו סירות ענקיות דרך מרק הבוץ. לפלסיוזארים אלה היו ארבע רגליים, אשר, בסרבול מסוים, עזרו להם ללכת כמעט בנוחיות. לפלסיוזאורוס לא היו יותר סנפירים, שלא כמו האיכטיוזאורוס שהיה יכול להקשיח ולשטח את סנפיריו ולהשתמש בהם לתמיכה בחלקים הקשים יותר של האדמה. בניגוד לכך, לפלסיוזאורוס היו רגליים דמויי ידיים. אנו יכולים גם לראות משרידיהם שהיו להם גם צלעות חזקות.

זוהי הדרך שבה התרחשו הדברים על האדמה העתיקה. הפלסיוזאורוס התנהל בחיים למטה שם בבוץ, והאיכטיוזאורוס שחה ועופף מסביב – כן, חיות בעלות סנפירים יכלו לעוף רק מעל לאדמה. מעליהן, בחצי חשכה ובאור ירח, התעופפו העננים הזוהרים של ציפורי הדרקון. כך זה היה על האדמה בזמנים ההם.

כפי שאמרתי, הפלסיוזאורים היו בחורים עצלים, אבל היתה להם סיבה לכך. בזמן ההוא האדמה עצמה היתה עצלה יותר מאשר היום. בזמננו היא סובבת אחת ל-24 שעות. טוב, בזמן שאותו תיארתי, האדמה סובבה הרבה יותר לאט, וכתוצאה מכך הרבה דברים היו שונים אז. העובדה שהיום האוויר הוא כה עני הוא תוצאה של העובדה שהאדמה כיום מסתובבת פעם ב-24 שעות. במילים אחרות, האדמה נהייתה בהדרגה יותר שקדנית וקפדנית.

אם נשפוט מנקודת מבטנו, לציפורי הדרקון היו חיים מאוד בלתי נוחים. הן היו במצב דחוק. כמובן, הן לא ראו זאת באור כזה, והיה להן תענוג גדול ושמחה במה שאנו מכנים חיים עלובים מאוד. אתם רואים, היו האיכטיוזאורים עם עיניהם הגדולות הזוהרות, שוחים או עפים דרך האוויר החם מאוד, ועיניים זוהרות אלו משכו ציפורים כפי שאור מושך חרקים. אותו הדבר קורה בזעיר אנפין כאשר אתם מדליקים את האור והחרקים רואים זאת, עפים אליו ונשרפים. טוב, ציפורים אלה שם למעלה הופנטו לחלוטין על ידי עיניו הגדולות של האיכטיוזאורוס, עופפו מטה, ונאכלו על ידי האיכטיוזאורוס שחיו על מה שסבב אותם וזימזם באוויר הסובב אותם. אם יכולתם להלך סביב על אדמה עתיקה ומוזרה זו, הייתם אומרים: "יצורים ענקיים אלה אוכלים אש!" כי כך זה נראה בדיוק. חיות עצומות היו עפות מסביב ואוכלות אש שעפה לקראתן דרך האוויר.

בבוא הזמן, הפלסיוזאורוס גם כן הרים את ראשו מעלה מחוץ לבוץ, ועיניהם זרחו גם כן. כך, כשהציפורים עפו מטה, הפלסיוזאורוס לקחו את חלקם גם כן.

כל הדברים הללו נהיים בעלי משמעות כאשר אנו מניחים את כל העובדות יחדיו ומקבלים תמונה שלמה. האיכטיוזאורוס אכלו את רוב ציפורי האש. הפלסיוזאורוס קיבלו רק את מה שנשאר. בדיוק כפי שצלעותיו של כלב בתת-תזונה מראות, כך לפלסיוזאורוס היו צלעות בולטות. אנו עדיין יכולים לראות מהשרידים שלהם שהם סבלו מתת-תזונה בזמן העתיק.

אתם בוודאי חושבים שהציפורים היפות למעלה היו במצב רע. עובדה היא שהן דווקא חשו תענוג בנפילה לתוך המלתעות של האיכטיוזאורוס. זה היה אושר בשבילן. מצד שני, 'אוכלי האש' עצמם, גם אם היה עליהם לאכול, הרגישו יותר חוסר נוחיות מאלו שנבלעו. ציפורי האש זרקו עצמן לתוך המלתעות העצומות בהרגשה עילאית של אושר, אבל האיכטיוזאורוס החל לחוש בחוסר נוחיות בבטנו משום שאלקטרוניות התפתחה שם. אחרי הכל, האיכטיוזאורוס הכיל כמעט רק בטן. היה בהם רק מעט מחוץ לבטן. כתוצאה מאכילת אש זו ופיתוח חשמליות, יצורים עצומים אלו נחלשו בהדרגה. כמובן, כל זה לקח זמן רב, כי יצורים דמויי דג אלה יכלו לעמוד אפילו יותר מבני אדם שכבר אמרנו עליהם שהם יכלו לסבול הרבה. בחלוף הזמן, לאט לאט, האיכטיוזאורים נהיו יותר ויותר חלשים. עיניהם זרחו פחות בברק ולא משכו את הציפורים כה חזק כמו קודם לכן. האיכטיוזאורים החלו לסבול יותר ויותר מכאב בטן. ומה היתה משמעות הדבר? אחרי הכל, לכל דבר בעולם יש משמעות.

אתם רואים, כשהאיכטיוזאורים היו אוכלים ומעכלים את האש הזאת, הבטן שלהם השתנתה עד לנקודה שלא היתה בטן יותר. לבסוף החיות עצמן השתנו ונראו אחרת.

אנשי מדע מודרניים רק אומרים לנו שהיו חיות שונות שהשתנו בהדרגה. זה לא יותר טוב מלומר לאנשים שפעם היו היה צאצא של אלוהים שלקח גוש של אדמה, ויצר ממנו אדם. אנו מבינים את האחד כמו את השני.

אבל אתם תבינו מצוין את מה שעכשיו אני עומד לתאר. משום שהאיכטיוזאורוס והפלסיוזאורוס אכלו ציפורי דרקון, התוך שלהם השתנה והם התפתחו לחיות שונות. תרומה להתפתחות זו היתה העובדה שהאדמה החלה להסתובב מהר יותר, לא מהר כמו היום, אבל מהר יותר מלפני כן, כשהיתה עצלנית למדי. כתוספת, החומרים שהיו מזיקים ליצורים מאוחרים יותר ירדו מן האוויר והתאחדו עם האדמה. זה נכון במיוחד לכל תרכובות הגופרית. כך האוויר נהיה יותר ויותר טהור גם אם לא כה טהור כמו עכשיו.

במצב מאוחר יותר זה, האוויר היה יותר מימי וחדור באדי מים סמיכים. במובן מסוים, האוויר היה נקי יותר מוקדם יותר משום שהיה חם יותר והחומרים שהכיל היו יותר מפוזרים. מאוחר יותר, הוא התקרר ונהיה מאוד מעורפל. ערפל זה עטף את האדמה כולה. אפילו תחת ההשפעה של השמש הוא לא התרומם לחלוטין. אז הבוץ התעבה בהדרגה ומה שמאוחר יותר הפך לסלעים התחיל להתגבש. הבוץ התעבה, אבל עדיין היה שם. בכמה מקומות הוא היה הדוק היטב, ובאמצע הוא היה עדיין יותר נוזלי, בוץ חום ירוק. ומעל לכל זה, היה האוויר הערפילי.

צמחים עצומים התפתחו באוויר ערפילי זה. השרכים שאתם יכולים למצוא עכשיו ביער הם קטנים בהשוואה לצמחים דמויי השרך שצמחו לפני אלפים רבים של שנים. צמחים אלו שלחו שורשים שטחיים לתוך האדמה הספוגית, בוצית בכל מקום שבו התעבתה קצת, והם התרוממו מעלה לגובה ויצרו במדויק יער של שרכים. ואז, פני האדמה נהיו קצת יותר הדוקים והכילו סוגים שונים של אבן שלא היו עדיין קשים באמת, אלא בעלי סמיכות של שעווה. ביניהן היה בוץ בכל מקום, היכן שגדלו עצי השרך הענקיים. הם התפתחו בכל מקום שהיו בו מספיק סלעים באדמה, ובין אזורים אלה היו אזורים ריקים שנראו שונים.

לא לאיכטיוזאורס ולא לפלסיוזאורוס היה שימוש כל שהוא ביערות גדולים אלה. האדמה היתה קשה מדי עבור הפלסיוזאורוס. היא נהייתה אפילו יותר מלוכלכת, כי קרום יכול להיווצר מעל לקשקשים שלהם. פני האדמה נהיו ללא ספק קשים מדי עבור האיכטיוזאורוס. שני מיני החיות הללו לא יכלו לשרוד תחת תנאים אלה. אולם 'אכילת האש' שלהם דנה אותם לכיליון.

אם הייתם חוזרים לשלב זה בהתפתחות האדמה – ו'מאוחר' כאן מתכוון לאלפי שנים מאוחר יותר – הייתם מוצאים כאן שינוי גדול. כעת חיו בבוץ חיות שונות. השרידים שלהן, שנשתמרו, מאפשרים לנו לצייר לעצמנו כיצד נראו חיות אלו, בעיקר, יצורים אלה הכילו גם בטן עצומה. ראשן הזכיר את זה של כלב ים אבל היה יותר שמנמן. בעוד שעיניו של האיכטיוזאורוס העתיק ביותר זהרו, עיניהם של יצורים מאוחרים יותר אלה נהיו שחורות. לחיות אלו היו ארבע רגליים מגושמות שהזכירו ידיים, וגופן היה מכוסה כולו בשיער נאה ביותר.

יצורים אלה חיו חיים מוזרים באדמה עתיקה זו. בזמנים מסוימים הם היו הרחק למטה בבוץ, היכן שהם נעו. בעיקר הם הזיזו את החזה, שהיה גדול והיה בחציו ריאות ובחציו חזה. הריאות שלהם היו עדיין מחוץ לגופם. בזמנים מסוימים יצורים אלו שחו והלכו במים ליערות ואכלו את עצי השרך. מאוכלי האש התפתחו אוכלי צמחים. הם היו מכוסים כולם במשהו שמזכיר שיער אישה והיו להם ראשים עצומים ושמנמנים, כמו אלו של כלבי ים. אם הייתם מהלכים שם בזמן ההוא, הייתם רואים אותם נושמים תחת למים ונעים לתוך היערות. עם הלסתות העצומות שלהם, הם אכלו ככל שיכלו מן היערות העצומים. חיות אלו שרדו לתוך זמננו כמשהו שאנו קוראים לו פרת-ים… [כאן יש רווח בכתב היד של ההרצאה].

מדוע התפתחו חיות אלו? הם התפתחו משום שקודמיהם אכלו את חיות האוויר, ובזכות הכוחות החשמליים שהם ספגו גופם השתנה. פרות הים לא התפתחו ישירות מן האיכטיוזאורוס, אלא מחיות דומות להם מאוד. מה שחיות מאוחרות אלה היו רגילות לאכול קבע את צורתם החיצונית. הם השתנו דרך מה שהם אכלו.

פרטים אלה צריך להוסיף למה שמדע הטבע המודרני מספר לנו. אתם רואים, לפני זמן רב פני האדמה היו הרבה יותר רכים מאשר בימינו. הצורות של החיות שאני מדבר עליהן התפתחו בגלל מה שיצורים אלה לקחו פנימה כשהם אכלו את חיות האוויר.

ציפורי הדרקון גם כן היו צריכות לשנות את צורתן משום שהאוויר כבר לא הכיל את אותם חומרים כמו קודם. הן ירדו בהדרגה מטה קרוב יותר לאדמה ומאוחר יותר השתנו לציפורים. למטה על האדמה, חיות תמיד השתנו דרך מה שהן אכלו. למשל, הפלסיוזאורוס פיתח בהדרגה ארבע רגליים עצומות כמו עמודים, בטן ענקית, ראש שמנמן כמו של כלב-ים וזנב, הם שמרו על גודלן העצום. אם אתם מטפסים על סולם קטן, הוא כמובן ימחץ תחת רגליכם. היצורים שאותם אני מתאר היו כה גדולים שהם יכלו לעמוד על בת יענה ולמחוץ אותה. בהשוואה ליצורים עתיקים אלה, בעלי החיים, שחיים על האדמה עכשיו, היו כמו עכברים ליד החיות העצומות של אז. נמצאו שרידים של יצורים עצומים אלה, שנקראו מגטריום.

המגטריום זזו מסביב על פי מצבם, כלומר, לאט, או מהר כפי שאפשרו להם רגליהם דמויות עמודי התמך. הם חיו על מה שעף בחוץ באוויר, שנהיה שונה, לתוך לסתותיהם העצומות המלאות בשיני קרוקודיל חדות, גם אם לא כה חזקות כמו אלו שקדמו להם. כמה מחיות מוקדמות אלו שרדו איך שהוא וזחלו מסביב כמו תנינים. אך הם בדרך כלל נרמסו ונמחצו מתחת לרגלי המגטריום. כך נראו הדברים הרחק אז.

ורק עכשיו, אחרי שכל הדברים הללו קרו, האוויר התבהר בהדרגה ואדי המים שחסמו את קרני השמש כמו וילון, גם אם דק מאוד, נעלמו כעת. עכשיו, בתקופה מאוחרת יותר, השמש יכלה לזרוח במלואה על האדמה.

אבל אנו צריכים גם לתאר את האספקט הפנימי של כל העניין הזה. החיות שאותן תיארתי, האיכטיוזאורוס והפלסיוזאורוס ויותר מאוחר פרת-הים או המגטריום, כולם היו בלתי אינטליגנטיות למדי, מלבד אולי האיכטיוזאורוס, שהיה חכם יותר מן האחרים. אך איננו יכולים לומר זאת על ציפורי הדרקון למעלה באוויר. הן היו למעשה רגישות למדי. אתם עשויים לחשוב שאנו בני האדם באמת פיקחים, משום שאיננו יכולים לעוף מרצוננו לתוך לסתותיו של האיכטיוזאורוס כפי שעשו אותן ציפורי דרקון. אך אינני מאמין שזה נכון. אם הייתם ציפורי דרקון בזמן ההוא, הייתם עושים זאת גם כן. הציפורים הללו היו מאוד אינטילגנטיות. הן היו מאוד רגישות לירח ולשמש, בדיוק כמו עינינו. אבל הציפורים הללו קיבלו דברים בעזרת גופן כולו, במיוחד עם כנפיהן. לעטלפים גם כן, יש כנפיים רגישות, גם אם הרבה יותר קטנות כמובן.

כך ציפורי הדרקון היו רגישות לשמש ולירח. כפי שאמרתי, הן יצרו מעטה אלקטרו-מגנטי זוהר מסביבן, וכאשר הירח זרח על אוויר האש הזה החיות עצמן, מכוחן שלהן, החלו לזהור, להאיר ולנצנץ כמו גחליליות. איננו צריכים להעמיס יותר מדי על דמיוננו, אלא להקיש באופן מדעי שליצורים אלה היו חושים שונים לשמיים המכוכבים מאשר לחשכה ולשמיים חסרי כוכבים. הם הגיבו לשמי הכוכבים עם תחושה נעימה ביותר בכנפיהם, וכתוצאה מכך כנפיהן נהיו מנומרות.

במידה מסוימת, אנו יכולים אפילו להוכיח את כל הדברים הללו היום אם אנו מתבוננים מאוד בזהירות. כמובן, לא הרבה נותר מציפורים אלה משום שהיה להן גוף רך מאוד. אנו בקושי מוצאים אפילו עקבות מאובנים שלהן. אך בחינה קרובה של מאובנים 'רכים יותר', במיוחד מאובנים של אבן גיר, מגלה דפוסים של כנפיים שאפשר ללמוד אותן. כמובן, זה דורש שנפתח את מוחנו לזה, ולא נהיה צרי מוח כפי שהפרופסורים הם לעיתים קרובות. גם אם כנפי ציפורי הדרקון נעלמו, כמובן, אנו עדיין יכולים למצוא את דפוסיהן באבן הגיר. אם תסתכלו מקרוב במאובנים, תמצאו גם סימנים של כל מיני כוכבים. אלו הן עקבות של רושם הכוכבים על כנפיים אלה.

איני צריך להוסיף הרבה יותר לפני שתגידו שכל זה נשמע דומה מאוד למה שאמרתי לכם ביום אחר אודות הכבד והכליות. אנו עדיין נושאים בבטננו דימוי או תגובה למצבים של האדמה העתיקה. ציפורי דרקון אלה היו כמו עיני האדמה. כלומר – אני יכול להצביע בקצרה כעת לסיום שיחתנו היום – שהאדמה כולה היתה באמת יצור, דג, ושהחיות הענקיות נעו סביב על האדמה כמו שתאי דם לבנים פועלים בגופנו. גופינו הם למעשה אדמה זאת. דרך אגב, תאי הדם הלבנים נראים כמו חיות עתיקות אלו, רק הרבה יותר קטנים כמובן.

במילים אחרות: האדמה כולה היתה דג עצום, חיה ענקית, וציפורי הדרקון היו העיניים שנעות תמיד שבהן הביטה האדמה החוצה לתוך הקוסמוס. זה שהאדמה מתה עכשיו זה רק התפתחות מאוחרת. במקורה היא היתה חיה כמו שאנחנו עכשיו כאן באולם הרצאות זה. היצורים העצומים שאותם תיארתי, המגטריום, פרות הים, הפלסיוזאורוס, האיכטיוזאורוס, וכיוצא באלה, נראו מאוד כמו תאי דם לבנים הנעים סביב בדמנו, רק הרבה יותר גדולים. ציפורי הדרקון בתורן התנהגו בדומה לְמה שעינינו עושות, מלבד זה שעינינו אינן זזות סביב כפי שציפורים אלה עשו.

בזמנים ההם האדמה היתה חיה גדולה ועצלנית שהסתובבה סביב על צירה והביטה החוצה לתוך הקוסמוס עם עיניה הנעות תמיד, ציפורי הדרקון. מה שתיארתי, אוכלי האש וכיוצא בזה, נראה מאוד כמו תהליכים המתרחשים בבטננו ובמעיים שלנו. מצד שני, ציפורי הדרקון נראו מאוד כמו ההיפך מתאי דם לבנים, כלומר, תאי המוח, אשר נמתחים לתוך העיניים.

בקיצור, אתם תבינו את האדמה כשתראו אותה כמו חיה מתה. רק אחרי שהאדמה איבדה את חייה שלה יכלו לחיות עליה יצורים אחרים, וביניהם, כפי שאתאר מאוחר יותר, בני האדם.

מה שקרה ליצור הענקי שנקרא אדמה הוא מה שיקרה אם נמות ותאי הדם הלבנים שלנו יהפכו לישויות בלתי תלויות. עכשיו אנו עומדים מול גוויה עצומה זו. אין פלא שגיאולוגים מודרניים, שיכולים ללמוד רק דברים מתים, בוחנים רק גוויה זו של האדמה. אנשי מדע בדרך כלל לומדים רק דברים מתים. הם חותכים גוויות. אבל אם אנו באמת רוצים להבין משהו, אנו צריכים להתבונן במה שחי. האדמה היתה פעם חיה ועפה בעצלות דרך החלל כמו יצור ענקי. היא יכלה להביט החוצה דרך העיניים שהיו לה בכל מקום, כלומר, ציפורי הדרקון הזריזות והקטנות.

כל זה הוא בעל עניין רב, ואנו ניכנס ליותר פרטים בפעם הבאה.

——————————————————————————

  1. גורג קובייר, 1832-1769, חוקר טבע צרפתי. נחשב למייסד האנטומיה ההשוואתית והפליאונטולוגיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *