מקריסטלים ועד קרוקודילים
רודולף שטיינר
GA347 9.9.1922 דורנאך
תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית
הקלדה והגהה: דניאל זהבי
תיקונים: דליה דיימל
לספר ראו כאן
הרצאה מספר 4
האדם כגוף, נפש ורוח. מוח וחשיבה. הכבד כאיבר של תפיסה
טוב רבותיי, די הרבה זמן עבר מאז הרצאתי האחרונה, אני רוצה לחזור מחדש על מה שדיברנו בפעם האחרונה. דיברנו על שינה ועירות והקשר שביניהן. ציינתי גם שיש לנו אורגניזמים קטנים מאוד או תאים במוחנו, וציירתי אותם עבורכם. תאים אלה כוללים גוף עשוי מחלבון שנמתח לצורת כוכב. התרחבות זו ארוכה מאוד. בקרבת התא הראשון אנו מוצאים אחד נוסף עם זרועותיו וכן הלאה. התרחבויות אלו או זרועות, נשזרות ויוצרות מעין מכניזם. לכן אנו מוצאים שהמוח הוא למעשה מכניזם המכיל נקודות קטנות אלה כאשר אנו מתבוננים בו דרך מיקרוסקופ חזק.
הגילוי המרעיש ביותר אודות תאי מוח אלו שהם כמעט מתים. יצורים קטנים כמו תאי מוח אלה היו נעים אם היו חיים לגמרי. דיברתי גם על סוג אחר של תאים. תאי הדם הלבנים. הם נראים כמו יצורים קטנים, וזה מה שהם באמת. וכמו יצורים קטנים, הם צפים סביב וניזונים. אם יש משהו בדם שהם יכולים לספוג, הם שולחים את זרועותיהם ובולעים אותו. הם צפים ונעים דרך הגופים שלנו, וכך יש אורגניזמים הצפים סביב בדמנו שהם חצי מתים וחצי חיים.
כשאנו מתעוררים, תאי המוח הם כמעט חסרי חיים. ורק בגלל זה אנו מסוגלים לחשוב. אם תאי המוח היו יותר חיים, לא היינו יכולים לחשוב. אנו יכולים לראות שזה כך כשאנו מתארים שתאי המוח יותר חיים כשאנו ישנים. זה בדיוק כשאיננו חושבים אלא ישנים, שהם מתחילים לחיות. הם אינם נעים סביב משום שהם קרובים מדי זה לזה, צפוף מדי ביחד. אם זה לא היה כך והם היו מתחילים לזוז, לא היינו מתעוררים כלל.
כאשר אנו בוחנים את תאי המוח של אדם שאיבד את יכולותיו המנטליות ואז מת, אנו מוצאים שהם התחילו לחיות ולהתרבות. הם רכים יותר מאלה שנמצאים אצל אנשים נורמליים. לכן במקרה של התדרדרות אנו מדברים לעיתים על ‘התרככות של המוח’ ומונח זה אינו כה גרוע.
כשאנו לומדים על אנשים חיים באופן אובייקטיבי, ללא משפט קדום, עלינו להודות בכך שהחיים בגופנו אינם יכולים לתת צמיחה לחשיבה שלנו. נהפוך הוא, חיים פסיכולוגיים אלה צריכים למעשה למות במוח כדי לאפשר לנו לחשוב. בדרך זו הולכים הדברים. אם אנשי המדע שלנו היו מתקדמים בדרך הנכונה, הם לא היו יכולים להיות מטריאליסטים. בהתבסס על המצב הפיזי של בני האדם הם היו מבינים שהפעילויות המנטליות והרוחניות באות לידי ביטוי במיוחד כאשר התהליכים הפיזיולוגיים דועכים, כפי שהם עושים במוח. הקיום של נפש ורוח ניתן להוכחה בדרך מדעית ישירה.
בלילה, כאשר אנו ישנים, תאי המוח שלנו יותר פעילים, ולכן איננו יכולים לחשוב אז. כאשר אנו ערים כדוריות הדם הלבנות מתחילות להיות פעילות. זהו ההבדל שבין שינה ועירות. במילים אחרות, כשאנו ערים, כאשר תאי המוח שלנו משותקים וכמעט מתים, אז אנו יכולים לחשוב. כשאנו ישנים איננו יכולים לחשוב, משום שתאי המוח שלנו מתחילים לשוב לחיים, בעוד תאי הדם הלבנים שלנו מתקרבים למצב של חוסר חיים. כשמדובר בגוף שלנו, אנו צריכים למעשה שיהיה בנו משהו מן המוות כדי שנוכל לחשוב ושיהיו לנו חיי נפש.
אתם רואים, רבותי, זה לא מפתיע שמדענים מודרניים אינם מגלים דברים שכאלה, משום שהם מתפתחים בדרך מיוחדת. כשאתם מבקרים באוניברסיטה של אוקספורד, כפי שיכולתי לעשות לאחרונה כשנתתי סדרה של הרצאות באוניברסיטה אנגלית מפורסמת זו, תופתעו מהעובדה שהאוניברסיטה של אוקספורד שונה למדי מאלו שבשוויץ, אוסטריה וגרמניה. באוניברסיטה של אוקספורד יש עדיין משהו מימי הביניים. יש לה אופי ימי ביניים ברור. לדוגמא, המועמדים לתואר דוקטור לובשים שמלה וכובע אקדמאי. לכל אוניברסיטה יש סגנון משלה עבור פרטים אלה. אתם יכולים להבדיל בוגר אוקספורד מבוגר קיימברידג’, משום שהשמלות והכובעים האקדמאיים שלהם שונים. המלומדים שם חייבים ללבוש דברים אלה בהזדמנויות רשמיות כך שכולם יודעים לאיזו אוניברסיטה הם שייכים. זה משום שבאנגליה הרבה מנהגים מימי הביניים נשמרו. לדוגמה, שופטים צריכים ללבוש פאה נוכרית כשהם שופטים במשפט. הרבה מנהגים מימי הביניים שרדו באנגליה והם עדיין חלק מחיי האנשים. אין זה כך ביבשת, למשל בשוויץ, אוסטריה וגרמניה. כאן סטודנטים אינם לובשים שמלה כשהם זוכים בתואר ושופטים אינם לובשים יותר פאות.
אורחים מהיבשת מוצאים שזה מצחיק וחושבים שהבריטים חיים עדיין בימי הביניים. בוגרי אוניברסיטה אלו הולכים ברחובות ולובשים את השמלות והכובעים האקדמאיים שלהם. ועדיין יש בזה יותר מאשר פוגשת העין. אתם רואים, המדע עדיין נראה שם כפי שהיה בימי הביניים. בהשוואה לאוניברסיטאות אחרות יותר מודרניות ששמו קץ לדרכים הישנות, האוניברסיטאות הבריטיות עדיין מאוד נחמדות – אכפת לכם אם אינני רוצה להתווכח על כך שאנו צריכים לחזור לשמלות, אבל יש משהו מאוד נחמד, משהו שלם ומלא כמו האוניברסיטה באוקספורד.
הם שימרו את ימי הביניים בכל צורותיהם, וזה נותן תחושה של שלמות. כי בימי הביניים סטודנטים באוניברסיטאות היו מורשים לחקור כל מה שרצו מלבד עולם הדת. זה משהו שאפשר לחוש בו אפילו היום. באוקספורד. אם עליך לדבר אודות עולם הרוח, אנשים שם יתנהגו איתך בהסתייגות קיצונית.
טוב, זה נכון כל עוד אינם נכנסים לענייני דת. לאנשי מדע בימי הביניים היה חופש מלא, זה משהו שאיבדנו אותו. באוניברסיטאות שלנו אתה צריך להיות מטריאליסט היום. אם אינך מטריאליסט, אנשים יתייחסו אליך כמו לכופר. ואם זה היה עדיין מקובל הם היו שורפים אותך על המוט. אתם יכולים לראות בבירור כיצד אנשים מטפלים במישהו שמנסה להציע משהו חדש לאחת מן הדיסציפלינות המדעיות. כל הופעה של פאות של רשמיות נעלמה, אבל הם ממשיכים לשלוט בגישות של האנשים כאן.
המדעים שהתפתחו על היבשת שמרו הרבה מנהגים רשמיים מן העבר ונהיו מטריאליסטיים משום שמעולם לא עסקו בענייני רוח. כפי שאמרתי, לא היו אמורים לעסוק בשאלות של רוח, משום ששדה זה נותר שדה המחקר של הדת. היום אנשים ממשיכים בחלוקה זו. הם עוסקים רק בגוף הפיזי ולכן לא לומדים דבר אודות טבע הרוח של האדם. זה רק בגלל ההזנחה של המדע שמה שבוודאות נמצא שם לא באמת נלמד.
אני רוצה לתת לכם דוגמה כך שתראו שכל מי שעוסק היום במדע אמיתי יכול באמת להוכיח באופן מדעי שנפש ורוח נכנסים לעובר ברחם האם ועוזבים את הגוף האנושי שוב ברגע המוות. אנחנו יכלים עכשיו להוכיח זאת באופן מדעי, בתנאי שאנו באמת יודעים את המדע שלנו ומשתמשים בו באופן אובייקטיבי.
אבל מה עושה המדע המודרני במקרים מיוחדים? הבה ונאמר, לדוגמה, שלאדם בן 50 יש מחלת כבד והוא מת משום כך. אז נעשה ניתוח שלאחר המוות, הבטן נפתחת, והכבד נבדק. הפתולוגים ימצאו אולי שהאיבר התקשה מעט בפנימו, והם ינסו למצוא כיצד זה קרה. ברוב המקרים הם יתפלאו מה אכל אדם זה, בהתבססם על ההנחה שהכבד התקשה בגלל דיאטה לא מתאימה. אבל הטבע אינו כה קל להבנה. זה לא מספיק לבחון את הכבד של האיש ואז להניח שמצאנו את הסיבה למחלתו. אם אנו רק בוחנים את שנותיו האחרונות של אדם, איננו יכולים למצוא מדוע הכבד היה במצב כה רע.
אם אתם מוצאים שהכבד של אדם בן 50 התקשה, הסיבה לכך בדרך כלל – לא תמיד, אבל בדרך כלל – היא שבעודו תינוק הוא ניזון בסוג רע של חלב. לעיתים קרובות זה מראה שמחלה בגיל 50 נגרמת בילדות מוקדמת מאוד.
מדוע זה כך? אתם רואים, אם אתם באמת בוחנים את הכבד ויודעים את חשיבותו, תבינו שבהתחלה, בגיל צעיר מאוד איבר זה הוא שלם וללא פגע ולמעשה עדיין מתפתח. כעת, הכבד שונה מאוד משאר איברינו. הוא מיוחד. אתם יכולים לראות זאת אפילו מבחוץ. אם תיקחו כל איבר אחר, לדוגמה, לב או ריאה, אתם יכולים לראות שהם חלק אינטגרלי של הגוף. הבה ונחשוב, למשל, על הריאה הימנית. אתם יכולים לראות עורקים שעוברים לכאן פנימה וורידים שיוצאים החוצה. העורקים מביאים את החמצן, שנספג על ידי הגוף והוורידים נושאים את הדם המשומש. הם מכילים דו-תחמוצת הפחמן, שצריך להיפלט החוצה.
אתם רואים, כל איבר – בטן, לב, וכן הלאה – בנוי בדרך שכזו שהוא מקבל דם עורקי ומוציא דם ורידי. זה אינו נכון בכבד. תחילה הכל נראה כאן אותו הדבר כמו באיברים אחרים. הכבד, כידוע לכם, ממוקם מתחת לסרעפת בצד הימני של הגוף. תחילה אנו מוצאים שכאן, גם כן, העורקים נושאים דם פנימה והוורידים נושאים את הדם החוצה. אם כך זה היה תמיד, הכבד היה איבר כמו כל האיברים.
אבל שלא כמו כל איבר אחר, אנו גם מוצאים כאן כלי דם גדול שנושא דם ורידי, עשיר בפחמן דו-חמצני, לתוך הכבד. וריד זה הנקרא וריד השער, גדול למדי. הוא מסתעף לוורידים רבים קטנים יותר בתוך הכבד, מספק לו דם ורידי, שאינו מתאים לשום פעילות אחרת ושבאופן נורמלי הוא מתנקה כשאנו פולטים פחמן דו-חמצני. כן, אנו שולחים בקביעות פחמן דו-חמצני לתוך הכבד בגלל שהוא זקוק למה שכל האיברים האחרים צריכים להשליך.
זה כך משום שהכבד הוא סוג של עין פנימית. במיוחד כאשר הוא עדיין במגע מלא, כמו בילד, הכבד חש לא רק בטעם, אלא גם באיכות חלב האם שנכנס פנימה. מאוחר יותר בחיים, הוא יקבל כל אספקט של המזון שאנו לוקחים פנימה. הכבד הוא איבר של תפיסה. אפשר גם לומר שהוא מעין עין או איבר תחושה. הכבד מקבל דברים רבים.
איבר אחר של תפיסה הוא העין. הוא מקבל את העולם סביבנו כה בחוזקה משום שהוא כמעט מבודד בראשנו. העין שוכנת בתוך חלל המערה והיא כמעט מופרדת לגמרי משאר הגוף. חושינו האחרים אינם מקשרים אותנו כה חזק עם סביבתנו כפי שעושה העין. אם אתם שומעים משהו, יש לכם גם חוויה פנימית. לכן הקשבה למוזיקה היא יותר חוויה פנימית מאשר לראות משהו. בניגוד לכך, עינינו מאורגנות כך שהן פחות חלק מגופנו ושייכות יותר לעולם שמסביבנו.
באופן נורמלי דם ורידי נותן פחמן דו-חמצני לאוויר שסביבנו ונהיה מחומצן שוב. כפי שציינתי קודם לכן, דם שחסר לו חמצן, זורם לתוך הכבד ובכך הופך איבר זה לְשוֹנֶה מאוד משאר הגוף, כמו העיניים. אם כן, הכבד הוא עוד איבר חושי. העיניים מקבלות צבעים. הכבד קובע אם הכרוב הכבוש שאני אוכל או החלב שאני שותה הם טובים או רעים עבור גופי. הכבד מקבל דברים אלה בהבחנה דקה ביותר ואז מפריש מיץ מרה, כמו שעינינו מפרישות דמעות. כשאנו עצובים, אנו מתחילים לבכות. זה לא בלי סיבה שהדמעות יוצאות מעינינו. להיות עצוב זה קשור לתפיסה של הכבד אם משהו טוב או רע לגוף. המידה של הפרשת מיץ המרה תלויה עד כמה מכאיב משהו שאנו לוקחים פנימה.
דמיינו עכשיו שלילד ניתן חלב לא בריא. זה מרגיז בקביעות את הכבד. התינוק עשוי להיות כה בריא וחזק שאינו נכנע מיד לצהבת בזכות הפרשה מוגזמת של המרה, אך תהיה נטייה קבועה של הילד להפריש מיץ מרה. כך נהיה הכבד חולה כבר בילדות המוקדמת. טוב, בני אדם יכולים להתמודד עם דברים רבים. כבד חולה זה יכול להחזיק אפילו 40-45 שנים. אבל לבסוף, בשנות החמישים שלו, דברים יגיעו לראש. הכבד יתקשה.
לכן זה פשוט לא טוב מספיק להניח גופה של אדם בן 50 על שולחן הניתוחים לאחר המוות, לפתוח את הבטן, לבחון את האיברים ואז לקבוע קביעות אודותיהם. במצב שכזה אתה פשוט לא יכול לומר דבר של ערך. בני אדם אינם רק כפי שהם מופיעים ברגע מסוים. הם מתפתחים במשך מספר עשורים, ואת זה צריך לקחת בחשבון. ומשהו שהחל לפני זמן רב מבטא עצמו רק 50 שנה מאוחר יותר. כדי להבין זאת, עליכם לדעת הכל אודות האדם המדובר.
הבה ונניח עכשיו שאתם מטריאליסטים. זיכרו, אמרתי לכם שהכבד הוא איבר שהמחלות שלו נגרמו בגיל צעיר מאוד, אפילו אם לא הבחינו בהן או שנהיו אקוטיות עד גיל 50. מה קורה שם? טוב, עבור הפשטות שבדבר בואו ונניח שבני אדם מכילים רק בשר, דם, שרירים וכן הלאה. לבני אדם יש כלי דם, עורקים, עצבים וכיוצא בזה. כל אלה מכילים רקמה או תאים, כמובן. אבל האם אתם מאמינים שהרקמה בכבד של תינוק עדיין תהיה שם בגיל 50? לא, היא לא תהיה שם.
תנו לי להסביר זאת בעזרת דוגמה פשוטה: אתם גוזרים את ציפורני אצבעותיכם, כי אם לא תעשו זאת הן יגדלו כמו טופרי נץ. לכן אתם גוזרים בדרך כלל חתיכות מגופכם שלכם, אם נוכל להתבטא כך. כאשר אתם גוזרים את שערכם, אתם שוב מרחיקים חלק מגופכם. אבל זה לא הכל. וודאי שמתם לב שחתיכות קטנות של עור, שנקראות קשקשים, מופיעות כשלא חפפתם את ראשכם במשך זמן מה וגירדתם את קרקפתכם. אם אינכם מתרחצים היטב מזמן לזמן, ואם זיעתכם אינה מרחיקה חתיכות קטנות מהעור, גופכם כולו יתכסה בקשקשים. כן, אנו מאבדים בקביעות חתיכות מגופנו על פני השטח שלו.
מה קורה כאשר אתם מקצצים חתיכות מציפורני אצבעותיכם? הציפורן תגדל שוב לנקודה זו. היא גדלה מבפנים. זה טיפוסי לכל הגוף האנושי. רקמה שהייתה פעם פנימית ביותר מגיעה לפני השטח של הגוף בערך אחרי 7 שנים. אז היא מושלכת הצידה בצורת פתיתים קטנים של עור או קשקשים. הטבע עושה לנו זאת כל הזמן, אבל לרוב איננו מבחינים כיצד חלקיקים אלה מושלכים הצידה. הרקמה בגופנו נעה באופן קבוע מהפְנים אל הפריפריה ואז מושלכת החוצה. מה שנמצא עמוק בתוך גופכם היום יגיע לפני השטח תוך שבע שנים ואז יושלך, ורקמה חדשה תיווצר בתוככם. כל שבע שנים הרקמות הרכות של הגוף האנושי מתחדשות.
אצל תינוקות, זה נכון אפילו בעצמות מסוימות. לכן יש לנו שיני חלב רק עד גיל שבע. אז הן יוצאות החוצה ושיניים חדשות צומחות. אנו שומרים על שיניים שניות אלו רק בגלל שאין לנו כוח להשליך אותן, כפי שאנו עושים עם ציפורני אצבעותינו. אני יודע שהיום איננו נוטים לשמור את שִנֵינוּ הקבועות כה הרבה זמן גם כן. במיוחד בשוויץ, אנשים סובלים מריקבון שיניים. הידרדרות זו קשורה למים, במיוחד באזורנו.
זה מראה לכם שהרקמה שנמצאת בגופכם לא תהיה שם בעוד שבע שנים. אתם תשליכו אותה הצידה ותחליפו אותה בחומר חדש בזמן זה. אם זו היתה רק שאלה של רקמה, מר דולינגר, היושב עימנו כאן, לא היה אותו איש כמו לפני שבע שנים. כי החומר שהרכיב את גופו אז התחלף לחלוטין. עד כמה שמדובר ברקמות, הוא נהיה לאדם אחר. מצד שני, אנשים באותו שם כמו לפני שבע שנים, והיום הוא עדיין אותו אדם, גם אם התאים שבתוכו השתנו.
אנו לבטח יכולים לראות את הרקמה הזו, למשל, כאשר אנו מנתחים גוויה. אבל הכוחות שאוחזים ברקמה יחדיו, מניעים אותה סביב, ובאים במקומה, כוחות אלה פועלים דרכנו, איננו יכולים לראותם. אלה הם מה שאנו מכנים כוחות על-חושיים.
כן רבותי, כשכבד של תינוק ניזוק וגורם לבסוף למחלה רצינית בגיל 50, איבר זה בתוך הגוף הִבְריא לגמרי בינתיים. החומר הראשוני שעשה את הכבד כבר לא שם. כך, הסיבה לאי הסדר בכבד אינה טמונה ברקמה עצמה, אלא בכוחות בלתי נראים. כאשר האיש שמדובר בו היה עדיין תינוק, כוחות אלו מנעו בדרך כלל מהכבד לתפקד באופן רגיל. לא הרקמה, אלא התפקוד, פעילות האיבר, נהייתה בלתי מאוזנת. אם אנו מבינים זאת במקרה של הכבד, עלינו להסיק שמכיוון שאנו תמיד מחדשים רקמות, אנו גם נושאים משהו בתוכנו שאיננו רקמה, איננו חומר.
אם אתם תופסים במלואו רעיון זה, נמצא שבלתי אפשרי להיות מטריאליסט, מסיבות מדעיות. רק אנשים שמאמינים שבני אדם נעשו מאותו חומר בגיל 50 כפי שהיו בינקות יכולים להיות מטריאליסטים. כפי שאתם יכולים לראות מהדוגמה שנתתי לכם, סיבות מדעיות טהורות מאלצות אותנו להניח בסיס רוחי לחיי אנוש, איכות רוחנית בבני אדם.
במילים אחרות, רבותי, אתם לא יכולים להאמין ברצינות שהחלקיקים המקוריים, שנעלמו מזמן אחרי 50 שנה, יש להם דבר עם המבנה והצורה של הכבד. אחרי הכל, הם הורחקו מהכבד. הדבר היחידי שנותר מחלקיקים אלה עכשיו הוא החלל שהם היו רגילים להשתמש בו. מה שבונה בהתמדה את הכבד הוא הכוח, זהו משהו על-חושי.
באותה דרך, הגוף כולו צריך להיווצר ובהתמדה להיבנות מחדש אפילו לפני שהעבודה על הכבד צריכה להיווצר ולהיעשות אפילו לפני שבני האדם יכולים להיוולד. הכוחות שפועלים על הכבד צריכים כבר להיות פעילים כאשר העובר מתפתח ברחם האם. כמובן, אתם יכולים לומר שבצינורות השחלה תאי הביצה מתאחדים עם תאי הזרע, ואז בני האדם מתחילים להתפתח. טוב, רבותי, האדם יכול להתפתח כה מעט מתוך איחוד זה של תאים. בגיל 50 מחלת כבד יכולה להתפתח מתוך רקמה שניזוקה בשנה הראשונה של החיים. מובן מאליו, החומר היה שם. אנשים שטענו שבני אדם מתפתחים ברחם מתוך תאים עלולים באותה מידה לומר שאם אשים מטה כמה חתיכות עץ כאן ואשב לידם כמה שנים הם יהפכו לפסל יפיפה. באופן טבעי, לכוחות רוחיים צריך חומר לעבוד עימו. זה מוכח ברחם האם. אבל בני אדם לא באמת נוצרים שם. יהא זה נכון יותר לומר שכמו העץ שמגולף על ידי הפסל, חומר זה מקבל את צורתו על ידי כוחות רוחיים, כלומר נותנים צורה למה שמחדש אותנו בהתמדה כאשר רקמה מורחקת או מופרשת. אם החומר היה יותר חשוב, לא היינו צריכים לאכול כה הרבה. גם אם כילדים אנו צריכים לאכול כדי לגדול, אחרי שגדלנו לבוגרים בערך בגיל 20, לא היינו צריכים לאכול דבר אם הרקמות שבתוכנו היו נשארות ללא שינוי. זה יכול היה להיות דבר נפלא עבור מעסיקים, משום שילדים אינם מורשים לעבוד עדיין ועובדים מבוגרים לא היו צריכים לאכול דבר! אבל אנו צריכים לאכול אפילו שכבר גמרנו לגדול. זה מוכיח שמה שנשאר ללא שינוי בבני אדם במשך כל חייהם אינו חומר התאים המקורי, אלא כוחות הנפש והרוח. הם צריכים להיות נוכחים לפני שההתעברות יכולה להתרחש וצריכים לעבוד על חומר בתוכנו מן ההתחלה ועד לסוף קיומנו.
אחרי הלידה, בינקות המוקדמת, בני אדם ישנים כמעט כל הזמן. למעשה תינוקות בריאים לא צריכים להתעורר יותר משעה או שעתיים. תינוקות נורמליים רוצים לישון רוב הזמן. מה זה אומר שלתינוקות יש צורך תמידי בשינה והם עושים זאת? זה אומר שבמוח שלהם עדיין יש מעט חיים ותאי הדם הלבנים אינם זורמים דרך הגוף מהר מדי. הם עדיין צריכים להיות במנוחה ותאי המוח צריכים להיות פעילים יחסית. לכן תינוקות צריכים לישון. כמובן, הם אינם יכולים לחשוב עדיין. במידה והם מתחילים לחשוב, תאי המוח מתחילים להיות יותר ויותר חסרי חיים כשאנו גדלים. אותם כוחות שתומכים בגדילתנו גם מקיימים את מוחנו במצב רך, פעיל פיזיולוגית. אבל מרגע שאנו מפסיקים לגדול או מאיטים, פעילות זו מוצאת שזה יותר ויותר קשה להגיע למוח אפילו במשך השינה. כתוצאה מכך כאשר אנו מתבגרים, אנו לומדים לחשוב טוב יותר, אבל מוחנו נוטה יותר ויותר להתקרב למצב קרוב למוות. מרגע שהתבגרנו, יש למעשה תהליכי מוות שעוברים במוח כל הזמן.
כמובן, אנחנו בקושי בני אדם. זמן רב אחרי שהתבגרנו, אנו מסוגלים לעשות את מוחנו מספיק רך בלילה. אבל מגיע זמן שבו כוחות הזורמים מעלה לתוך הראש אינם יכולים יותר לספק את המוח כמו שצריך. אז אנחנו מתחילים להזדקן.
ממה אנשים מתים למעשה? זה נכון, כמובן, שמרגע שאיבר ניזוק או נהרס כוחות הרוח כבר אינם יכולים לעבוד דרכו, בדיוק כפי שכבר איננו יכולים לעבוד עם מכונה שיצאה מכלל שימוש. אבל מלבד זה, המוח נהיה יותר ויותר קשה עם הגיל ויותר ויותר קשה לחזור לרכות המוקדמת שלו. במשך היום, המוח נהיה סחוט ועייף, משום שאין זה הגוף שמחדש את כוחו של המוח, אלא כוחות הנפש והרוח. אבל השפעות אלה הן, כפי שהן, כמו רעל. במצב של עירות, המוח נהיה מעורער על ידי כוחות הנפש והרוח. אנו צריכים לישון כדי להרשות למוח לקום מחדש, להתרענן. אם המוח לא יכול היה לחשוב, הוא לא היה נשחק, אלא נהיה חזק מתמיד. למשל, הזרועות אינן חושבות, אלא עובדות ולכן נהיות יותר חזקות. בניגוד לכך, המוח נהיה חלש יותר ויותר בגלל החשיבה שמתרחשת בו. המוח אינו חושב בגלל החיוניות הפיזיולוגית שלו, אלא בגלל תהליכי המוות שבו, ולכן גופנו כולו נהיה לבסוף חסר תועלת. הרוח נוכחת, אבל הגוף נהיה לבסוף חסר תועלת.
אותה התפתחות אפשר לראות במה שדיברתי קודם לכן, בכבד. הוא מתפקד בגופנו כמו עין, כמו איבר חושי. כן, רבותי, אם כבד של אדם בן 50 נהיה קשה כמו שתיארתי, הוא חולה. אבל תמיד יש קצת התקשות של הכבד כשאנו מזדקנים. רק בילדים הכבד עדיין רך מאוד. הוא מכיל טיפונת גושים של רקמות חיבור אדומות חומות. מה שנקרא רקמת כבד. רקמה זו היא גמישה ורכה בילדות המוקדמת, אבל ככל שאנו מתבגרים היא נהיית יותר ויותר קשה. רק חישבו על העיניים לרגע, היכן שמתרחש דבר דומה. ככל שאנו מתבגרים, הצד הפנימי של העין מתקשה בהדרגה. בקיצוניות הפתולוגית שלו, זה מוליך לגלאוקומה. באופן דומה, התקשות מופרזת של הכבד מובילה לשחמת הכבד המלווה בפצעים וכן הלאה.
אבל אפילו אם אנו נשארים בריאים, הכבד נשחק ונקרע בתיפקודו כאיבר תחושה, כמו העין. בגלל הידרדרות זו, הכבד נהיה פחות ופחות מסוגל לקלוט אם האוכל שאנו אוכלים טוב עבורנו או מזיק. מרגע שאנו מזדקנים, הכבד עוזר לנו פחות ופחות לשפוט כמה מועילים החומרים שנכנסים לבטן שלנו. תפקיד זה לא עוד מתמלא כמו שצריך. כשהוא בריא, הכבד אחראי להפצת חומרים מועילים לכל הגוף ומרחיק את החומרים המזיקים. כאשר הכבד מתחיל להידרדר הוא כבר אינו יכול למנוע מחומרים מזיקים מלהיכנס לבלוטות המעיים וללימפה. משם הם נפוצים בכל הגוף וגורמים למחלות שונות.
ירידה הדרגתית זו בחיוניות הכבד עושה זאת יותר ויותר קשה לאנשים מבוגרים לקבל את גופם בפנימיותו כהרגלם. אפשר לומר שביחס לגופם שלהם הם נהיים עיוורים. אם אתה עיוור לסובב בחוץ, מישהו אחר יכול להדריך אותך ולעזור לך. אבל אם אתה מתעוור פנימה, התהליכים הפיזיולוגיים שלך אינם עובדים כמו שצריך, ובמהרה זה יוביל לסרטן המעיים, הבטן, הפילורוס (שער), או הפרעות אחרות. אז הגוף הופך חסר תועלת. כתוספת, הרקמה החדשה שאמורה להיות מוחלפת בקביעות אינה יכולה יותר להתערב נכונה בתוך הגוף. במילים אחרות, הנפש אינה יכולה יותר לעבוד על הגוף כפי שהייתה רגילה לעבוד, ומגיע הזמן שבו הגוף כולו צריך להיזרק.
למעשה, הגוף ננטש משנה לשנה. לדוגמא, כאשר אנו נפטרים מקשקשים בראשנו או גוזרים את ציפורנינו, אנו משליכים חומרים שנהיו חסרי תועלת. אבל הכוחות שפועלים בנו נשארים. מרגע שהגוף ככלל נהיה חסר תועלת, כוחות אלו אינם יכולים לבוא במקום דבר כלשהו. בדיוק כפי שחומר הציפורן, תאי עור מתים, וכיו”ב מושלכים מן הגוף קודם, כך עכשיו הגוף כולו מושלך. כל מה שנותר מהאדם זה הרוח. כך, אם אנו מביני בני אדם ככלל, אנו צריכים להבין אותם כמכילים גוף ורוח. אנו צריכים להכיר בכך שאין זה נכון לראות את האדם רק כישות פיזית.
אתם עשויים להתווכח עכשיו ולומר שזה רק עניין של דת. אבל זה לא רק עניין דתי. המדע שאנו עוסקים בו כאן בגתאנום מראה בבירור שאיננו עוסקים רק בשאלה של דת. דת אמורה לנחם אותנו מפחדינו בהבטיחה לנו שלא נמות כאשר גופינו ימותו. באופן בסיסי, אלו פחדים אנוכיים, והכמרים סומכים עליהם. לכן הם אומרים לנו שלא נמות. כאן איננו עוסקים בעניין דתי, אלא במשהו מעשי מאוד. הרשו לי להסביר זאת.
אנשים המנתחים כבד אנושי לא חושבים כמה חשוב הוא להזנת תינוקות נכונה. אבל אלו שמבינים כיצד פועלים דברים אלה ימצאו דרכים לגדל ילדים בדרך כזו שיהיו לבני אדם בריאים. הרבה יותר חשוב לייסד בריאות בילדות מאשר לרפא מחלות מאוחר יותר. אבל אנשים אינם יודעים על כך דבר, משום שהם רואים את האדם רק כערימת רקמות. טוב, אני מאמין שהדוגמה האחרונה תיארה טוב למדי את מה שאני מנסה לומר.
בואו ונראה עכשיו מקרה אחר. בואו ונניח שילד בגיל בית הספר צריך ללמוד כה הרבה שזיכרונו מועמס יותר מדי, כך שהילד אינו יכול להתנהג כמו שצריך. כן, רבותי, זה ללא ספק מניח מתח ועומס על רוח הילד. אבל יש פה יותר מכך. אחרי הכל, הרוח עובדת בהתמדה על גוף הילד. אם אנו ממשיכים ללמד ולחנך ילד זה בדרך מוטעית, למשל, על ידי הפעלת זיכרון רב מידי, אנו נגרום לאיברים מסוימים שלו להתקשות, פשוט בגלל שהכוחות שהופנו למוחו אבדו לטובת איברים אחרים. להניח יותר מידי עומס על מוח הילד עשוי להוביל למחלת כליות. במילים אחרות, מחלות עשויות להיגרם לילד לא רק דרך חוסר שיווי משקל פיזי, אלא גם בגלל הדרך שבה אנו מלמדים ומחנכים.
כפי שאמרתי, כאן העניין נעשה מאוד מעשי. אם אנו באמת מבינים את האדם, אנו יכולים להשתמש בפדגוגיה נכונה בבתי הספר שלנו. אם אנו רואים את בני האדם כפי שמדענים מודרניים רואים, האוניברסיטאות ילמדו את מה שציינתי קודם לכן, כלומר, שהכבד נראה כך ומכיל קצת גושי רקמה חומים אדמדמים וכן הלאה, אבל מעבר לזה אין להם דבר לומר.
מדע זה הוא בלתי מעשי משום שאין לשאת אותו לתוך בתי הספר שלנו. מורים אינם יכולים להשתמש במדע שכזה. אבל הם יכולים להשתמש במדע שאומר להם כיצד נראה כבד בריא בגיל 30, וכדי להרשות התפתחות בריאה זו של הכבד הם צריכים לעשות דברים מסוימים עם התלמידים בני ה-8 וה-9 שלהם. אז הם ידעו לא לתבוע שהילדים ילמדו רק דרך הוראות עם עזרה ויזואלית, אלא ילמדו בדרך כזו שהתפתחות האיברים של הילדים תעורר ותודרך כראוי. לדוגמא, הם יספרו סיפורים ויתנו לצעירים לספר להם שוב בדרך שלא תעמיס יותר מדי על כוחות הזיכרון שלהם, אלא תאפשר להם להתפתח בקצב שלהם. מורים יכולים לעשות זאת, בתנאי שהם מבינים את האדם כגוף, נפש ורוח. מתוך ראיה פנימית שכזו הם יכולים לחנך כמו שצריך.
הרשו לי לשאול אתכם עכשיו האם אין אחרי הכל משהו הרבה יותר חשוב מלהטיף דרשות של ניחומים אודות עולם על-חושי כדי להרגיע את האנשים מלפחד ממוות כאשר גופם ימות. אנו באמת לא נמות עם גופנו, כפי שכבר תיארתי בפניכם. כמרים בדרך כלל פונים רק לתשוקות האגואיסטיות של האנשים להמשיך ולחיות.
המדע, מצד שני, אין לו דבר עם תשוקות, אלא רק עם עובדות. מרגע שאנו מבינים אותן במלואן, עובדות אלו עושות את כל העניין מאוד מעשי. אם אנו מבינים את האדם במלואו, אנו יכולים לשאת את האימפולסים הנכונים לתוך בתי הספר שלנו ולהשתמש בהם שם.
עמדה זו מבדילה בין המדע שאנו עוסקים בו כאן בגתאנום לבין כל מדע אחר. כאן אנו מתכוונים לייסד בהדרגה מצבים שמשמשים לא רק כמה מדענים, אלא יהפכו בהדרגה את המדע לאנושי, כך שיועיל לאנושות כולה ויעזור לנו להתפתח בדרך הנכונה.
המדע של ימינו אינו עוסק בבקשות מעשיות, מלבד בטכנולוגיה ובמידה מסוימת בכמה שטחים אחרים, כמו רפואה. לדוגמה, אוניברסיטאות מלמדות טכנולוגיה או היסטוריה. טוב, רבותי, בואו ונשאל האם טכניקות אלו מיושמות בחיים. תיאולוג אינו יכול להשתמש במדע שלו, אפילו לא על בימת המטיף, משום שהוא צריך להטיף את מה שאנשים רוצים לשמוע. או תשאלו את עורכי הדין, יועצים משפטיים ושופטים. הם זוכרים כל מיני דברים לבחינות שלהם. אבל מאוחר יותר הם שוכחים אותם מהר ככל האפשר, כי העולם שמבחוץ נשלט על ידי חוקים אחרים. מכל הידע הזה, שום דבר לא משמש עבור בני אדם חיים. במילים אחרות, השיטות השונות לידע חסרות כל ידע מעשי לחיים וזה עניין גרוע.
זה כפי שאתם יכולים לראות, מוביל ליצירת מעמד מובחן בין אנשים. בחיים, כל דבר חי צריך להיות שימושי, צריך להיות בר-שימוש. כך, אם יש מדע שאינו בר-שימוש יותר וכתוצאה מכך הוא חסר תועלת, אז האנשים המעורבים בו, אנשי מדע אלה, גם הם חסרי תועלת, הם יוצרים מעמד מיותר בחברה. לזה אני מתכוון בהבדלי מעמדות.
בספר “לקראת התחדשות חברתית: חשיבה מחדש על בסיס החברה”, אני מנסה להראות שהבדלי מעמדות הם למעשה קשורים גם לחיינו הרוחניים. אבל במידה ואנו מצביעים על האמת, כולם קוראים לנו חולמי חלומות. אתם יכולים לראות בעצמכם שאיננו עוסקים בפנטזיות או בחלומות, אלא במראות של אמת המרשות למדעים השונים להיות שימושיים בחיים. מושגים אלו אולי גם מרגיעים אנשים ביחס למוות.
אחרי כמה מהם יתכן ויקשה עליכם לעקוב, במיוחד משום שהחינוך בבתי הספר שלנו אינו כפי שצריך היה להיות. אבל בהדרגה תבינו את מה שאני אומר. אתם יכולים להיות בטוחים שאחרים, אפילו בכירי המדענים של היום, אינם מבינים אותי טוב יותר. אם עלי להציג את המדע שעוסקים בו כאן בגתאנום באוניברסיטת אוקספורד היום, זה יהיה שונה למדי ממה שמלמדים שם ויובן רק לאט ובהדרגה.
אני רוצה שתראו כמה קשה להפיץ נקודות השקפה שכאלו. זה קשה באמת. אבל אנו נצליח כפי שאנו חייבים לעשות, אחרת האנושות פשוט תיעלם.