מקריות, הכרחיות, השגחה עליונה
רודולף שטיינר
163 GA
סדרה של שמונה הרצאות בדורנאך
אוגוסט – ספטמבר 1915
תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי
תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג
הספר יצא לאור בהוצאת חירות – ראו כאן
הרצאה מספר 2
התודעה במצב הערות ובמצב השינה. קליטת ההילה. ניואנסים של תודעה.
תקציר:
כשהאדם ער, הוא מפעיל את העניין שלו כלפי העולם החיצוני, הוא חי בתודעה של ההווה; כשהוא ישן הוא מעוניין בעצמו, הוא נמצא עדיין בתודעת השמש הקדומה. במהלך השינה, האדם חווה את החומר כחלל ריק שסביבו מתפשטת הילה. לוציפר מנטרל את המודעות להילה ובכך יוצר את חוויית העירום, ההופכת לסיבה להתלבש. גם בתוך שעות הערות ישנם ניואנסים של תודעה לאחר היקיצה ואחרי השינה. דוגמה לניואנסים כאלה היא דיבור גלוי עם אנשים מצד אחד, ושמירה על שתיקה מתוך בושה, מצד שני, כפי שהם מופיעים בשתי ההקדמות לאנציקלופדיה של הגל במהדורה הראשונה והשנייה.
*******************
27 באוגוסט 1915
במהלך ההרצאה האחרונה, ציינתי שעדיין יש הרבה מה לומר על סוגיה מסוימת, למרות שכבר דיברנו עליה כאן מנקודות מבט מגוונות ביותר. אני מתכוון לסוגיית ההתחלפות בין מצב הערות למצב השינה אצל האדם. בכל פעם שדיברתי בפומבי על בעיה זו, ציינתי שוב ושוב את העובדה ששאלת השינה קיימת ונחקרת גם מנקודת המבט של המדע המטריאליסטי. תיארתי בהזדמנויות שונות גם מספר ניסיונות שונים למצוא לה תשובה. הצגתי את מה שנקרא תיאוריית העייפות, שהיא רק אחת מהתיאוריות הרבות שמדענים הציעו בעשורים האחרונים כדי להסביר את יחסי הגומלין בין השינה לערות. לפי תיאוריה זו, האדם מפריש חומרי עייפות במהלך עבודתו היומיומית ושאר פעולותיו במצב ערות, ובמצב השינה מתקיים תהליך מסוים שדרכו האדם משתחרר מחומרים אלו הגורמים לעייפות, כך שבמחזור הבא של תודעת ערות הוא יכול ליצור שוב חומרים הגורמים לעייפות.
הגישה שלנו צריכה להיות תמיד שמה שמתואר בתיאוריה כזו, שהתפתחה ממקור מטריאליסטי, לא בהכרח שגוי מבחינת מדע הרוח. אני לא רוצה להמשיך לדון במידת הנכונות של תיאוריה ספציפית זו מבחינה מטריאליסטית. כמו שאמרתי, קיימות גם תיאוריות אחרות באותו נושא. עם זאת, מדע הרוח לא צריך לשלול מלכתחילה את האפשרות שתהליך כזה אכן מתרחש, כלומר שחומרים שגורמים לעייפות מופרשים במהלך היום, ומנוטרלים במהלך הלילה. אנחנו לא נמשיך לדון בתהליך זה. במדע הרוח עלינו להתמודד עם הבעיות ולבחון את השאלות, הקשורות לתעלומות החיים, באופן כזה, שמחברים את נקודת המבט, שממנה אנו בוחנים אותן, להכרה שהאדם יכול לרכוש בתקופה מסוימת. אז מנקודת המבט הנכונה הזו, יהיה ניתן לשפוך אור על עובדות כמו הפרשת חומרי עייפות וכדומה. לגבי רוב שאלות החיים – בעצם לגבי כל שאלות החיים – העיקר הוא לדעת לנסח את השאלה הנכונה, ולא להציג מלכתחילה את השאלה הלא נכונה.
לגבי שאלת יחסי הגומלין בין השינה לערות, יש לשקול קודם כול מה צריכה להיות נקודת המבט שממנה נבחן את שני המצבים הללו של האדם: תודעת הערות של היום ותודעת השינה. קיימות תופעות מסוימות בחיי האדם, שניתן להעמידן באור הנכון, רק אם לוקחים בחשבון דברים שנאמרו בשלב מוקדם מאוד של הפעילות המדעית-רוחית שלנו. בשלב מוקדם מאוד הצבעתי על העובדה שאם רוצים לקבל תמונה על האבולוציה של העולם, יש להסתכל קודם כול על שבעה מצבי תודעה, ולאחר מכן על שבעה מצבי חיים ועל שבעה מצבי צורה. יש שאלות חיים מסוימות שניתן לענות עליהן על ידי התייחסות לשינוי הצורות; בעוד שעל שאלות אחרות ניתן לענות על ידי היצמדות למטמורפוזה של החיים. אולם ישנן תופעות ועובדות מסוימות בחיים, שאפשר להאיר באור נכון רק אם אנו מסוגלים לרומם את עצמנו למצבי התודעה השונים שמעורבים בהן.
בסוגיה של ערות ושינה, כבר ברור מאוד שיש לשקול את שאלת ההבדל בין מצבי התודעה בשינה ובערות; שכן אנו כבר למדנו בדרכים שונות שהשינה והערות הן מצבים שונים של התודעה האנושית. אם כן, עלינו להסתכל על השאלה קודם כל מנקודת המבט של התודעה. עלינו להבין שהדבר החשוב ביותר הוא לעסוק בשאלה מנקודת המבט של התודעה. נצטרך לשאול את עצמנו: מהו ההבדל האמיתי בין התודעה של הערות לבין מצב התודעה של השינה? ואז מתגלים הדברים הבאים:
בהתחלה, מה שעלינו לעשות זה להתבונן בדברים שכל אחד יכול להיות מודע להם בקלות. כשאנחנו מתעוררים, אנחנו מסתכלים על העולם שסביבנו; אנו קולטים דרך החושים את העולם סביבנו. כל אחד מאיתנו מבין שבתודעת ערות, במהלך היום, אנחנו לא יכולים לקלוט את עצמנו, או את ישותנו האנושית הפנימית, באותו אופן כמו שאנחנו יכולים לקלוט את העולם החיצוני. לא פעם ציינתי שזו תהיה אשליה גסה מאוד, אם נחשוב שמחקר אנטומי מוביל להסתכלות על פנים האדם; האנטומיה החומרית יכולה לבחון רק מה שקיים בחוץ, למרות שזה נמצא מתחת לעור, כמובן. בתודעת ערות רגילה, לא ניתן להתבונן בישות הפנימית של האדם. מה שהאדם לומד לדעת על עצמו במצב הערות, הוא אותו היבט שדרכו הוא שייך לעולם החיצוני.
לעומת זאת, אם נבחן את מצב השינה, המאפיין המהותי של מצב השינה, כפי שאתם יכולים להבין מהדיונים השונים שנערכו כאן עד כה, הוא שבזמן שאנו ישנים, האדם מתבונן בעצמו. אובייקט ההתבוננות במהלך השינה הוא האדם עצמו. התודעה שלנו עסוקה בנו עצמנו, כלומר התודעה מופנית בחזרה אל עצמנו. תוכלו להבין תופעות רגילות ושכיחות ביותר, אם תסתכלו עליהן מנקודת מבט זו.
אילו היינו צריכים לדבר על מצבי השינה והערות רק במושגים של המדע המטריאליסטי, זה היה עומד בסתירה מוחלטת לעובדה שאדם, שלא צריך לעבוד קשה למחייתו, נרדם בהרצאות הרבה יותר בקלות מאשר אדם שמתאמץ בעבודה. כלומר, אם העייפות הייתה הסיבה האמיתית לשינה, לא היינו פוגשים תופעה כזו. המצב שעלינו לקחת בחשבון הוא זה של האדם האמיד, שלא צריך להתאמץ בעבודה במשך היום, ששומע הרצאה מבלי שהיא תעניין אותו באמת, מבלי שהוא ימקד במיוחד את ההתעניינות של תודעת הערות שלו בהרצאה. יכול להיות גם שההרצאה לא יכולה לעניין אותו מפני שהוא אינו מבין אותה, ואז האדישות שלו מוצדקת במידה מסוימת. מה שמעניין אותו הרבה יותר, באותו רגע, זה הוא עצמו. לכן הוא עובר ממחשבות, הקשורות למה שנאמר בהרצאה, להתמקדות בו עצמו. אפשר כמובן לשאול את השאלה: טוב, אבל מדוע דווקא בעצמו? גם את זה קל מאוד להסביר. מסיבות כלשהן, האדם הזה אינו מעוניין בהרצאה. הסיבות הרגילות הן שהוא מעוניין יותר בדברים אחרים בחיים מאשר במה שנדון בהרצאה זו, או שהוא אינו רואה איך ההרצאה קשורה אליו. אך ההרצאה מונעת ממנו להתעסק במה שמעניין אותו יותר. אולי מישהו שלא מעוניין לשמוע הרצאה היה מעדיף לבלות את הזמן הזה באכילת צדפות. אולי יותר מעניינת אותו החוויה של אכילת צדפות מאשר מה שהוא מבין מההרצאה. אבל ההרצאה מפריעה לו. הוא לא יכול לאכול צדפות בזמן שהוא נוכח בהרצאה. הוא מעמיד פנים שהוא מאזין להרצאה, אבל היא מונעת ממנו לאכול את הצדפות. מאחר שהוא לא יכול לאכול צדפות עכשיו, הוא מסתפק בדבר היחיד שהוא יכול להשיג, תוך כדי ההרצאה שמפריעה לו. אותה שעה כבר תפוסה במה שהוא אמור לשמוע, אבל זה לא מעניין אותו; אז הוא מפנה את תשומת לבו למה שכן נגיש לו: ישותו הפנימית! ומזה הוא נהנה! שכן הכניסה הזאת לשינה, ההירדמות היא למעשה הנאה עצמית.
ממה שכבר נאמר, ניתן להסיק, שתודעת השינה, הנמצאת עדיין כשלב של התודעה האנושית מתקופת השמש הקדומה, היא כמו תודעת הצמחים. אנחנו יודעים את שתי העובדות האלה מהרצאות קודמות. האיש שנרדם בהרצאה לא נמצא אז באותה תודעה כמו זו שיש לו כשהוא נהנה מהעולם החיצוני. הוא למעשה עושה את דרכו, אפשר לומר, בחזרה לתודעת השמש. אבל זה לא משנה, הוא נהנה בכל מקרה. הנאה זו נובעת עכשיו מהעניין שלו בעצמו. אם כן, אפשר להבין שהוא שוקע בשינה לא כתוצאה מעייפות פנימית, אלא מפני שהעניין שלו מתרחק מהמתרחש בעולם החיצוני – זה יכול להיות הרצאה או קונצרט או כל דבר אחר – ומופנה למה שכן מעניין אותו. אנו מגלים שזה מה שקורה תמיד, אם בוחנים לעומק את ההיבט הפנימי של ההתחלפות בין מצב השינה למצב הערות.
כשאנחנו ערים, אנחנו יכולים לחשוב על זה כעל מצב שבו אנו מפנים את תשומת הלב שלנו לעולם החיצוני, לעולם הסובב אותנו. אנו מפנים את ההתעניינות שלנו מחיינו הפנימיים אל המתרחש בחוץ.
ההיפך הוא הנכון במצב השניה; האדם מפנה את תשומת ליבו פנימה, אל עצמו, ומסיט את תשומת ליבו ממה שנמצא סביבו. מאחר שעזבנו את גופנו בזמן השינה, אנחנו למעשה מסתכלים עליו מבחוץ. אם כן, בזמן השינה האדם רואה קודם את גופו שלו עצמו.
כפי שאתם רואים, אנו יכולים לייחס את ההתחלפות בין השינה לערות לסיבה אחרת. האדם חי במחזורים עוקבים, כך שבמחזור אחד מתעורר בו עניין כלפי העולם החיצוני, בעוד שבמחזור השני הוא מעוניין להתבונן בהוויה הפנימית של עצמו. השינוי הזה בכיוון שאליו מופנית תשומת הלב, פעם החוצה ופעם פנימה, הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, כשם שהעובדה שחלק מסוים מכדור הארץ מואר פעם על ידי השמש ופעם נשאר בחושך כשהשמש שוקעת, היא חלק מהחיים על האדמה. במחזוריות של יום ולילה, מדובר רק בקונסטלציה מרחבית, הגורמת להתחלפות בין האור לחושך על פני כדור הארץ. אתם מבינים שתהיה זאת טעות גדולה לומר שהיום הוא הסיבה ללילה, או שהלילה הוא זה שגורם ליום. כפי שכבר הסברתי לכם, זאת תהיה “פילוסופיה של תולעת”. דיברתי על פילוסופיית התולעת הזו בהרצאות קודמות. פשוט אין כל הגיון באמונה שהיום הוא הגורם ללילה או שהלילה הוא הגורם ליום, אלא שניהם תוצאה של השינוי המחזורי הקבוע, במיקום במרחב של כדור הארץ ביחס לשמש. באותה מידה, לא הגיוני גם לומר שהשינה היא הסיבה להתעוררות, או שמצב הערות הוא זה שגורם לשינה. הגיוני לומר רק שכשם שבקנה מידה גדול יותר, על כדור הארץ מתחלפים היום והלילה, עקב תנאים מרחביים, כך החיים של האדם, בקנה מידה מצומצם יותר, הם התחלפות פנימית בין עניין המופנה כלפי חוץ לבין עניין המכוון פנימה. מצבים אלה חייבים להתחלף, חייבים לבוא זה אחר זה. אין דרך אחרת. האדם פשוט מכוון את העניין שלו החוצה לזמן מה, ולאחר שהפנה אותו החוצה, הוא מוכרח לכוון אותו פנימה, כשם שהשמש לא יכולה להתלבט, כשהיא שוקעת במערב, אם היא רוצה לחזור לאחור או לא.
אנו נכנסים כעת לתחום שבו עלינו לזכור תמיד את הדברים הבאים: השמש חייבת ליצור יום במשך שעות מסוימות ולילה במשך שעות מסוימות. אבל האדם יכול בהחלט לחרוג מחוקיות זו. הוא יכול לחרוג, כמו האדם שנרדם, למרות שהוא לא באמת עייף, אלא למעשה אמור להיות בדיוק ההיפך מעייף, כך שהוא סתם מפנה את התעניינותו כלפי עצמו, נהנה מעצמו, נהנה מגופו; או כמו הסטודנט שמתגבר על הצורך בשינה, מתוך כוח רצון, כשהוא מתכונן למבחן. ישנם סטודנטים שלפעמים ישנים מעט מאוד לפני מבחנים. אבל כל זה קשור לשאלות הגדולות שיעסיקו אותנו כעת שוב ושוב: השאלה של ההכרחיות, כפי שאנו פוגשים אותה בטבע החיצוני, לשאלת המקריות, שאנו דנים בה לעיתים קרובות, הן בהקשר של הטבע החיצוני והן בהקשר של חיי אדם, ולשאלת ההשגחה העליונה, שלגביה עלינו לדבר על כל העולם. ברגע שאנו מתייחסים לחיי האדם, אנו רואים משהו שנכנס לתחום ההכרחיות, משהו שהוא ‘הכרחי’ כדי שמהותו של האדם תוכל להתקיים בכלל בעולם. כעת יהיה לנו הרבה מה לומר על כך.
אני אומר את כל זה לא רק כדי להדגיש – אני אומר “לא רק”, כי כמובן זו אחת המטרות שלי – שיש למצוא את נקודת המבט הנכונה לגבי המצבים המתחלפים של שינה וערות. נקודת המבט הנכונה היא לשאול איזה סוג תודעה יש לנו כאשר אנו ערים. התשובה לשאלה זו היא שהאובייקט של התודעה במצב ערות הוא העולם החיצוני, כך שאנו שוכחים את עצמנו ומפנים את תשומת ליבנו לעולם החיצוני. מצד שני, מצב התודעה בזמן השינה הוא כזה, שאנו שוכחים את העולם החיצוני וצופים בעצמנו. אבל בשינה מצב התודעה של האדם מגיע רק לתודעת השמש. להנאה שבדבר יש משמעות משנית.
אך כאמור, ציינתי נקודת מבט זו לא רק מסיבה זו, אלא גם כדי להפנות את תשומת הלב לעובדה שחשוב לבחון את הדרך שבה התודעה מתייחסת לעולם, ושניתן ללמוד להכיר את מהותם של דברים מסוימים רק אם חוקרים את סוג התודעה שקשורה לדבר. למשל, יהיה זה בלתי אפשרי לדעת משהו משמעותי על מבנה הסדר ההיררכי של הישויות הרוחיות הגבוהות, אם לא נתייחס לתודעה של ישויות אלו. אם תעברו על סדרות ההרצאות השונות, תראו את המאמץ שהושקע בניסיון להסביר מהי התודעה של האנג’לוי והארכאנג’לוי וכן הלאה. כי חשוב ביותר, בכל מחקר, לשים לב במיוחד לנקודת ההתחלה הנכונה שממנה ניגשים לדבר. מישהו יכול לבוא ולומר שהוא מבין היטב מהו הסדר של ההיררכיות: קודם יש את האדם, אחריו הדרגה הגבוהה יותר של האנג’לוי, אחריהם הישויות הגבוהות עוד יותר, הארכאנג’לוי, ומעליהן הארכאי וכן הלאה. הוא יכול לרשום אותן, בזה אחר זה בסדר עולה, ולטעון שהוא מבין היטב שכל היררכיה נמצאת בדרגה גבוהה אחת מזו שקודמת לה. אולם אילו זה כל מה שהיינו יודעים על ישויות אלה, הדבר היה דומה למצב שבו כל מה שהיינו יודעים על בניין עם קומות הוא שכל קומה גבוהה יותר נמצאת מעל קומה נמוכה ממנה. אותה תמונה בדיוק הייתה יכולה להתאים גם להיררכיות הרוחיות וגם לבניין עם הקומות. העיקר הוא לשים לב למה שחשוב בכל עניין. אנו יכולים באמת לדעת משהו על הישויות הגבוהות האלה, רק אם אנו יודעים באיזה מצב תודעה חיות ההיררכיות השונות, כאשר אנו מנסים לתאר אותן. זה מה שאנו חייבים לזכור.
אותו דבר נכון גם לגבי האדם עצמו; אנו לומדים מעט מאוד על הישות הפנימית של האדם אם, למשל, כל מה שאנו יודעים על השינה הוא רק שה’אני’ והגוף האסטרלי נמצאים אז מחוץ לגוף הפיזי ולגוף האתרי. למרות שזה נכון, כמובן, זוהי אמירה מופשטת לחלוטין. כי אז למעשה איננו יודעים על ההבדל בין שינה לערות באדם, יותר ממה שיודעים על כוס בירה מלאה וכוס בירה ריקה; במקרה אחד יש בירה בכוס, ובמקרה השני הבירה נמצאת במקום אחר! כמובן, זה נכון שאצל האדם הישן ה’אני’ והגוף האסטרלי נמצאים מחוץ לגוף הפיזי והגוף האתרי, אבל חייב להיות לנו הרצון להתעלות להגדרות קונקרטיות יותר ויותר. למשל, אנחנו מנסים לעלות למושגים קונקרטיים כשאנו מבהירים איך משתנה מיקוד העניין של האדם בשני מצבי התודעה האלה.
פעם ציירתי לכם סקיצה של אדם באור אדמדם ושל אדם באור כחלחל כדי להמחיש את העובדה שעבור הרואה הרוחי, האדם נמצא בחלק הריק שבציורים. כאשר האדם נרדם, ויש לו תודעה גבוהה יותר – זאת יכולה להיות אפילו רק ההתחלה של תודעה גבוהה יותר, מפני שגם אז כבר ניתן באמת לראות, כי אנו מתחילים בהתבוננות בעצמנו – אז הוא רואה גם את החלק החלול הזה. ברגעים כאלה, אנו רואים עד כמה מוטעית האמונה שאנו עשויים מחומר דחוס. אפשר אז כבר לראות שמה שנראה בעינינו בתודעת היום כחומר, בעצם עשוי מחלל ריק. אבל צריך לזכור, כמובן, שהאדם באמת יוצא מהגוף בזמן השינה; לכן הוא רואה את החלל הריק מוקף בהילה. האדם לא נמצא בתוך עצמו, אלא בחוץ, ורואה זאת כך. אז הוא רואה את מה שפחות או יותר חלול באמצע. זהו מקום ריק, חלול פחות או יותר, אבל יש לו צורה טבעית של אדם. זה לא פשוט רק חלל. כשמסתכלים עליהם מבחוץ, חללים אחרים מלאים בעצם במשהו. לכן, צורת האדם נראית באופן טבעי כמו שהוא, כאשר מסתכלים עליו מבחוץ, כמו שרואים אותו בתודעת יום. אבל הוא גם נראה מוקף במעין ערפל או ענן של הילה. האדם אינו נראה אז כמו שהוא נראה כשמסתכלים עליו בדרך כלל, אלא הוא מוקף במעין ערפל של הילה. בהתחלה, אי אפשר לראות אותו באופן ברור, אלא בתוך ענן של הילה, שקודם כל יש לחדור ולעבור דרכה. זה כאילו שאנו מסתכלים על הערפל הזה ובתוכו יש דמות מוצלת; סביב הדמות משתרע ערפל. כלומר, אנו רואים את האדם כאילו בתוך הילה, פחות או יותר, זוהרת. כאשר מסתכלים מבחוץ, החלל, שבו נמצאת הדמות הפיזית, נשאר ריק. אני אשתמש בהשוואה פשוטה, כדי להבהיר את התופעה שאנו מדברים עליה כאן, כשהאדם נעשה מודע בזמן השינה. לכולנו קרה שהלכנו פעם בעיר מכוסה בערפל, ואז לא ראינו את האורות של פנסי הרחוב עם קווי מתאר חדים, אלא כאילו במעין הילה של קשת בענן. כולנו ראינו ומכירים חוויה זו. אנו לא רואים את האורות של הפנסים, אלא למעשה האורות הם כמו חללים ריקים בתוך הערפל שמקיף אותם. זה באמת מאוד דומה לתהליך שתיארתי. אתה רואה בעצם את התמונה כמו בערפל, ובתוכו נמצא האדם, כמו דמות או צללית כהה בתוך הערפל.
אם כן, אנו יכולים לומר: כשאנו רוכשים את היכולת לראות, תוך כדי שינה, אנו רואים את האדם דרך הילה. האדם הפך להיות מטריאליסט, כך שהוא למד לא לראות את ההילה, אלא להסתכל על בני האדם ישירות. זה היה יכול לקרות רק עקב תהליכים לוציפריים, היוצרים את האפשרות שהאדם יתחיל לראות את עצמו עם תודעת יום. כך אנו יכולים להבין קטע חשוב בתחילת התנ”ך, קטע האומר שלפני הפיתוי הלוציפרי בני האדם הסתובבו עירומים. אין להבין זאת במובן שמבחינת התודעה שלהם הם הסתובבו כמו שאתם הייתם מסתובבים עירומים עכשיו, אלא שהם ראו את ההילה סביבם. ולכן הם לא ראו את מה שאנשים היו רואים עכשיו, אם היו מסתובבים עירומים, אלא הם ראו זה את זה בלבוש רוחי. ההילה הייתה עבורם בגד. וכאשר מצב התמימות נשלל מהם, כאשר נידונו לאורח חיים חומרי, כלומר כשהם לא יכלו עוד לראות את ההילה, הם ראו את מה שלא ראו בזמן שההילה הייתה סביבם; ואז התחילו להחליף את ההילה בבגד. זהו מקור הלבוש: החלפת ההילה בבגד.
בעצם, טוב לדעת, בעידן המטריאליסטי שלנו, שבהתחלה אנשים לא התלבשו מכל סיבה אחרת, אלא רק כדי לחקות, דרך לבוּשם, את ההילה. זה בהחלט נכון לגבי מנהגי פולחן, שכן כל פריט-לבוש בטקסים אלה, מחק חלק כלשהו מההילה האנושית. כפי שניתן לראות בתמונות של רפאל, למשל, מרים, יוסף ומרים המגדלית לבושים בבגדים שונים. לדמות אחת יש בגד אדום תחת גלימה כחולה, לשנייה – בגד כחול עם גלימה אדומה. אלה שהכירו היטב את המסורת, או היו להם שרידים של ראייה רוחית, תארו לעיתים קרובות את מרים המגדלית לבושה בגלימה צהובה, וכן הלאה. תמיד היה ניסיון להתאים את הבגד להילה של האינדיבידואל; כי הייתה קיימת מודעות לכך שיש לחקות את ההילה בלבוש, שבלבוש יש ליצור ביטוי של ההילה.
בזמננו המטריאליסטי, בחוגים מסוימים רואים אידיאל בביטול הלבוש – שהרי המטריאליזם תמיד מגיע למסקנות והשלכות פרקטיות, המבוססות על החשיבה המטריאליסטית – ומה שנקרא לעיתים קרובות “תרבות העירום” מוצג כמשהו בריא במיוחד. יש מגזין הקורא לעצמו Die Schönheit [‘היופי’] שמוקדש לקידום תרבות העירום. רעיון זה מבוסס על אי הבנה. אלה שדוגלים בו, אינם מודעים לכך שהם למעשה, משרתים את המטריאליזם הגס ביותר, הבוטה ביותר. אפשר לראות את האמת, רק אם רוצים לראות את מה שממשי ואמיתי, במה שרק נראה ממשי ואמיתי בטבע החיצוני, הנתפס בחושים.
הלבוש מבוסס על הרעיון של שמירה על מצב התודעה, שבו רואים אנשים בהילה שלהם בחיים הרגילים. לכן התשובה לשאלה מה מקורה של אותה נטייה השואפת בזמננו לביטול הלבוש, חייבת להיות: חוסר כל דמיון באופן שבו אנשים מתלבשים! אין להבין זאת כמטרה אידיאלית, אלא כחוסר דמיון בכל הקשור לעיקרון היופי. כי הביגוד אמור בעצם להפוך אנשים ליפים; לראות יופי רק באנשים לא לבושים, פירושו בזמננו אינסטינקט חומרני. על האופן שבו זה קשור לתרבות היוונית, נצטרך לדבר בפעם אחרת, אבל דווקא בתרבות היוונית אפשר לחקור את השאלה לאור הדברים שנאמרו זה עתה.
נהייה יותר ויותר חשוב בימינו, שאנשים ילמדו שמצבי תודעה שונים, נותנים נקודות מבט שונות להתבוננות בחיים. השינה והערות הם שינויים במצב התודעה. אבל בעוד ששינה וערות מהווים שינויים מאוד חדים במצבי התודעה של האדם, קיימים גם שינויים עדינים יותר במצב התודעה בחיים בכלל. גם בתודעת היום עצמה, האדם יכול לחוות ניואנסים של תודעה, שחלקם נוטים יותר לשינה, בעוד שאחרים נוטים יותר לערות. כולנו יודעים שיש אנשים שלא ממש ישנים, אבל עוברים חלק גדול מהחיים כשהם מנמנמים. אפשר לומר שהם ישנים, גם אם זו לא באמת שינה; הם עוברים את החיים כאילו במצב של חלום; אם תספר להם משהו, הם ישכחו זאת מייד. זה לא ממש חלום, אבל הוא חולף מהר כמו חלום, ואז הם שוכחים אותו. תחושת הנמנום הזו, או איך שתרצו לקרוא לזה, היא ניואנס בתודעה שגובל בשינה. אבל אם מישהו נותן מכות למישהו אחר, זה ניואנס שחורג ממצב השינה הרגיל ואינו נשאר רק רעיון. זה כבר לא סתם רעיון, כשמישהו פוגע במישהו אחר. אם כן, יש בחיים הרבה ניואנסים כאלה בתודעה, ואף ניתן לארגן אותם בסולם. אך לכל מצב יש מקום מוצדק משלו.
הרבה מאוד תלוי בכך שהאדם ירכוש חוש מסוים כלפי ניואנסים אלה. לעיתים יש לאדם חוש טבעי כזה, אם הוא אדם בריא בכלל, אדם שנולד וגדל בצורה בריאה. חשוב שלאדם תהיה רגישות מסוימת, עד כמה הוא יכול לספוג דברים מסוימים בחיים; עד כמה הוא מסוגל לשים לב, או להתעלם מדברים, באיזה דברים להפגין את עמדותיו ובמה לשמור את עמדותיו לעצמו. כל אלה הם גם ניואנסים שקשורים לתודעה ולאסרטיביות של התודעה. חשוב מאוד לדעת שככל שאנו מתקדמים בחיים, יכולה להתפתח בתוכנו רגישות עדינה האומרת לנו עד כמה עלינו למקד את התודעה בדבר מסוים, או באיזו עוצמה עלינו להדגיש משהו. אנחנו נוכל לרכוש באמת משהו חשוב, גם מבחינת חיים בריאים, וגם מבחינת האפשרות לתרום לסדר בסביבתנו, אם נשים לב עד כמה עלינו להשקיע את התודעה שלנו בדבר זה או אחר. אם אנו יודעים להבדיל בין מצב התודעה שלנו כשאנחנו נמצאים בין אנשים ומדברים איתם על דברים רגילים בחיים, לבין המצב שבו רגישות מסוימת מונעת מאיתנו לדבר על נושאים מסוימים, אלה שני ניואנסים שונים של תודעה. המצב שבו אנחנו מדברים עם אנשים על דברים בחיים, קשור לניואנס שונה בתודעה, מאשר המצב שבו איננו נוגעים בדברים מסוימים, מתוך סוג של בושה, כמו שאומרים. הנוכחות של בושה כזו, היא פשוט עוד מצב תודעה; יש חשיבות אינסופית בחיים לכך שנבין דברים אלה. ואני רוצה כעת להשתמש בדוגמה שמראה שקיימים אנשים שיש להם הבנה מסוימת לגבי ניואנסים כאלה של תודעה בחיים.
התאריך היום הוא 27 באוגוסט. זהו יום הולדתו של הגל.[1] מחר, 28 באוגוסט, יום הולדתו של גתה. ימי ההולדת שלהם עוקבים. הגל כתב, בין היתר, ספר בשם “אנציקלופדיה של מדעי הפילוסופיה בקווים כלליים”. כשקוראים ספר זה, מבינים שיש בו איכות מיוחדת. אין כל טעם לפתוח את הספר בעמוד כלשהו ולקרוא אותו. זה יהיה כמו לקרוא ספר בסינית. אם לוקחים משפט, בצורה אקראית, מהאנציקלופדיה של הגל, לא תהיה לו כל משמעות. בהרצאה בברלין, בחורף שעבר, ציינתי שאין טעם להוציא משפט מהקשרו באנציקלופדיה של הגל. כי יש משמעות למשפטים מהאנציקלופדיה של הגל, רק אם מתחילים לקרוא אותם – אחרי ששמנו קודם בצד את כל מה שמעלה חידה אחר חידה בשכל האנושי – מהמקום שבו הגל אומר: “הוויה היא מושג בפני עצמו,” וכן הלאה. רק אם אנחנו מתחילים משם ואז נותנים לכל העניין לשקוע בנו ולפעול בתוכנו, אז כל משפט יהיה הגיוני בדיוק במקום שבו הוא עומד. והעובדה שהוא עומד שם, היא חלק מהמשפט.
הגל פרסם את המהדורה הראשונה של ה”אנציקלופדיה של מדעי הפילוסופיה” ובהקדמה למהדורה זו, הוא לא אומר שום דבר מיוחד; הוא רק מסביר מדוע הוא סידר את האנציקלופדיה כך, מבחינה חיצונית. כשעלה צורך במהדורה שנייה, הגל שוב כתב הקדמה. לפעמים יש לאדם חוויות בחיים בין המהדורה הראשונה למהדורה השנייה של ספר מסוים. גם אם כבר למדנו להכיר את האנשים, אנו מרגישים חובה פנימית לא לראות אותם לגמרי באור שהם כבר התגלו לפעמים; חוץ מזה, אנו יכולים ללמוד עליהם הרבה, מהאופן שבו מתקבל הספר שלהם. זה נכון גם במקרה של הגל. כאמור, הוא כתב הקדמה גם למהדורה השנייה, ויש בה קטעים חשובים. אני רוצה להקריא לכם שניים מהקטעים החשובים האלה: את המשפט הראשון בספר ועוד משפט מהעמוד השני. ההקדמה למהדורה השנייה מתחילה כך: “הקורא האדיב ימצא שחלקים רבים במהדורה חדשה זו, עודכנו והורחבו להגדרות מפורטות יותר; במקביל השתדלתי לצמצם את ההיבטים הפורמליים בהצגת הדברים, ולקרב מושגים מופשטים להבנה הרגילה, ולהפוך אותם לקונקרטיים יותר, באמצעות הערות אקזוטריות נרחבות יותר”. כלומר, הגל היה עסוק בניסיון להסביר עניינים אזוטריים בצורה אקזוטרית. הוא ממשיך: “למרות התמציתיות הנדרשת כאשר מוצג חומר שהוא, בכל מקרה, מורכב מאוד, למהדורה השנייה יש את אותה מטרה כמו לראשונה: לשמש כספר קריאה שיש להשלים אותו עם הסברים בצורת הרצאות. הכותרת ‘אנציקלופדיה’ אמורה להשאיר מלכתחילה מקום למבנה כללי יותר ולפחות היצמדות לשיטה המדעית; אבל מטבע הדברים, הקשר הלוגי חייב להישאר הבסיס להצגת הנושאים.
היו פשוט, יותר מדי הזדמנויות שבהן נדמה היה שאני נדרש להבהיר את העמדה החיצונית של הפילוסופיה שלי לגבי יוזמות חסרות טעם של התרבות בימינו, דבר שניתן לעשות רק בצורה אקזוטרית, בתור הקדמה; שכן אפילו אם טוענים שלפעילויות אלה יש קשר עם הפילוסופיה, קשר זה אינו קיים, מאחר שהן אינן נערכות באופן מדעי: הן ניגשות לדברים מבחוץ ונשארות בחוץ. זה בלתי רצוי ואף מצער להתבסס על קרקע כה זרה למדע; כי כל ההסברים והדיונים האלה אינם מקדמים את אותה הבנה, אשר היא לבדה יכולה לתרום להכרה אמיתית. אולם הדיון בתופעות מסוימות עשוי להיות מועיל או הכרחי.”
זוהי הוכחה לכך שהגל ניסה לעצב את המהדורה הראשונה בדרך שלדעתו הייתה אזוטרית, ורק במהדורה השנייה הוא הוסיף את מה שנראה לו אקזוטרי, כולל ההקדמה, שהיא אקזוטרית בלבד. לעיתים קרובות, אין לאנשים בתקופתנו הבחנה לגבי היבטים אקזוטריים ואזוטריים אלה. כי בתקופתנו לא כל כך קל לפעול כמו הגל, שבהתחלה רצה לשמור לעצמו את כל מה שהיה קשור לעמדתו הסובייקטיבית לגבי העניין. רק לאחר שבנה את כל המבנה, כשניתק אותו מכל היבט סובייקטיבי, הוא היה מוכן להציג בספרו חומר אובייקטיבי זה, כי הוא החזיק בדעה שהדרך שבה האדם עצמו מגיע לתובנה, איננה משהו שמדברים עליו! הייתה לו רגישות לחוש את ההבדל בין שני מצבי תודעה: בין התודעה שהוא רצה להיות בה, כשעמד מול אנשים ודיבר איתם, לבין התודעה שהוא פיתח, כשהוא דיבר עם עצמו. ואז העולם אילץ אותו – כי העולם הוא הרבה פעמים הסיבה לכך שקורה דבר זה או אחר, שהיה אסור שיקרה – העולם אילץ אותו להתגבר על תחושת הבושה לזמן מה. כי מה זה היה בעצם? זו הייתה מעין תחושת בושה, תחושת מבוכה, שאמרה להגל לא לדבר על הדרך שבה הוא הגיע למושגים שלו! כידוע לכם, המבוכה הרגילה גורמת לאנשים להסמיק. אז כאשר אנו מתכוונים למשהו רוחני, אפשר לומר שאצל הגל הופיע מעין סומק רוחני, כשהוא היה צריך לכתוב משהו כמו ההקדמה למהדורה השנייה. אנו רואים כאן ניואנס של תודעה, שעליו מתפשטת תחושת הבושה או המבוכה.
רציתי להשתמש בדוגמה, כדי להראות לכם איך הניואנסים הללו של התודעה יוצאים לאור בחיים, בפעולות רצון, ובמה שאנו עושים. עלינו להבין בהדרגה שהחיים באמת חייבים להיות עשויים מניואנסים כאלה של תודעה; שעלינו לקלוט הבדלים בתודעה, בכל מה שאנו חווים. שינה וערות הם הבדלים גדולים בתודעה; אבל ישנם גם הבדלים עדינים יותר. יכול להיות מצב תודעה שבו אנו יודעים שדבר מסוים הוא עניין שלא נוגע רק לנו, שהוא נוגע לנו ולעולם; יכול להיות מצב תודעה שבו אנו פוגשים את העולם ומודעים לכך שעלינו להתנהג בעדינות; ויש מצבים אחרים שבהם אנו יודעים שדבר מסוים עלינו לעשות לבד, עם עצמנו, או רק במעגלים קרובים ביותר.
אם כן, המושגים והרעיונות שאנחנו יכולים לקבל ממדע הרוח מחוללים באמת שינוי בחיים. הם מלמדים אותנו לזהות הבדלים סובייקטיביים עדינים בחיים, בתנאי שלא ננסה ללמוד להכיר את ההבדלים האלה רק מנקודת המבט הרגילה, כפי שזה קורה בדרך כלל בחיים, בתנאי שאנו מבינים שעיסוק רציני במדע הרוח מעניק לנו את הרגישות המעשית הזו בחיים. אבל זה מחייב עיסוק רציני במדע הרוח. זה לא קורה, כמובן, אם האדם מביא עימו לתוך מדע הרוח את הרגשות, הדחפים והאינסטינקטים ששלטו בו בחוץ, בחיים הרגילים. כי אז קורה שהאדם לא מקבל ממדע הרוח הרבה יותר ממה שהוא יכול לקבל מכל מקור ידע רגיל. דיברתי קודם על ניואנסים של תודעה ואמרתי שבמצב הערות, ישנם ניואנסים שקרובים מאוד לשינה. יכול לקרות שאדם מתחיל לעסוק במדע הרוח, אבל חסרה לו כל נטייה אמיתית להתעמק בדקויות ובפרטים מסוימים, כי העניין שלו במדע הרוח דומה לזה של אותו איש שנרדם בהרצאה. אולי הוא נהנה לקרוא ספרים, או סדרת הרצאות, אבל במקומות מסוימים בטקסט תודעתו שוקעת, מנמנמת, והוא מרגיש חשק לישון. חסרה לו המחויבות הנדרשת כדי להתגבר על מצבים כאלה.
זו הסיבה לכך, שתמיד התעקשתי שלא להקל יותר מדי על אלה שרוצים להיכנס למדע הרוח. אנו שומעים שוב ושוב שצריך לכתוב ספרים בסגנון פופולרי; הספר “גוף נפש רוח“,[2] למשל, איננו פופולרי מספיק! אני מקשיב ומבין שמאחורי דרישה זו, יש רצון שיופיעו רק ספרים שיאפשרו לאדם לנמנם, תוך כדי קריאתם, יותר בקלות מאשר “גוף נפש רוח“. זה באמת הכרחי שדרך העניין שלו במה שאובייקטיבי, האדם יגרש את השאריות של רגשות ותחושות מסוימים שהיו לו קודם לכן; אחרת יכול לקרות שאם נרשה לעצמנו לישון מול היבט זה או אחר במדע הרוח, היבט שלמעשה אמור לעניין אותנו, אנו נשאר ערים רק מול הדברים שהכי קל לקלוט אותם. ואז, אם לא מפתחים מספיק עניין אובייקטיבי, קורה כמובן משהו בלתי נמנע: האיש האמיד, שדיברנו עליו, מרגיש שהוא חייב להקשיב להרצאה, כי ללכת להרצאה הוא חלק מדרך חיים מכובדת, אבל זה בעצם כמו עינוי בשבילו, כי אין לו כל עניין בהרצאה. אך בהדרגה, הוא מתחיל להרגיש הקלה ונהנה מעצמו, ולפעמים אף נרדם, מצב שלא צריך להטריד אותו, אלא אם כן הוא מתחיל גם לנחור; זו התפתחות טבעית לגמרי.
כעת נתאר לעצמנו את התהליך בתודעה מסוג אחר. נדמיין אדם שאינו מפתח עניין מלא בפרטים הקונקרטיים של מדע הרוח, אלא מגלה שבעצם הוא יכול להקשיב הכי טוב כשהוא לא שם לב לפרטים. שמעתי אפילו שאנשים אומרים: מה שהוא אומר זה לא מה שחשוב, מה שחשוב זה “הוויברציות”, ה”אופן שבו הדברים נאמרים”! המרצה יכול להבחין, לעיתים קרובות, בסוג זה של הקשבה מנומנמת, לפי המראה של המאזין. זה בדיוק אותו מצב, מהבחינה הנפשית, כמו זה של האדם הנרדם בהרצאה בחיים החיצוניים. כי אם תשומת הלב מופנית ל”ויברציות” במקום למה שנמסר במדע הרוח, התעניינות המאזין מופנית פנימה, בדיוק כמו במקרה של האיש שנהנה מעצמו ונרדם. בהפסקה בין שתי הרצאות, האדם יכול להעמיד פנים שהוא מתעניין במה שנאמר בהרצאה, שהוא מעוניין בדבר זה או אחר, אבל בעצם הוא מספר שלאדם זה או אחר היה גלגול כזה או אחר, ולו עצמו היה פעם גלגול כזה או כזה. במילים אחרות, הוא מסיט את תשומת הלב לעצמו. זה בדיוק אותו תהליך של התמקדות פנימה בעצמו. תהליך זה, המתרחש בחיים החיצוניים אצל האיש שנרדם בכל הרצאה, מתרחש גם אצל אנשים שטוענים שהם מתעניינים במדע הרוח, אך למעשה אין להם עניין אמיתי בו, ובמובן מסוים חושבים תמיד שהפרטים אינם חשובים. הם בעצם נרדמים מבחינת הפרטים, ואז ההתעניינות שלהם עוברת לאישיות שלהם עצמם. עלינו להבין דברים כאלה באופן ברור! אילו אנשים היו מבינים אותם, הרבה דברים שקורים לא היו קורים.
הייתי רוצה שתזכרו את הניואנסים של התודעה, כפי שניסיתי לתאר אותם. בעצם, אולי לא צריך לשפוט לחומרה בימינו, או בכלל את הדוגמה האחרונה שנתתי, את המקרה האחרון שדנו בו. כי אין ספק שיש הרבה תרדמה ביחס לתנועה הרוחנית-מדעית; והנטייה להנאה עצמית הולכת ומתגברת, עם התוצאה שמדע הרוח משמש אז רק כדי להתמכר להנאה עצמית זו. אך עלינו להתבונן בניואנסים של התודעה, כי אם לא נעשה זאת, לא נוכל להגיע להבנה של המושגים: הכרחיות, מקריות והשגחה עליונה.
————————————————————————–