מקריות, הכרחיות, השגחה עליונה – 01

מקריות, הכרחיות, השגחה עליונה – 01

מקריות, הכרחיות, השגחה עליונה

רודולף שטיינר

163 GA

סדרה של שמונה הרצאות בדורנאך

אוגוסט – ספטמבר 1915

תרגמה מגרמנית ומאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

הספר יצא לאור בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה מספר 1

הסתברות ומקריות

דוגמאות לאופן שבו חשיבה חדה יכולה להתרחק מהמציאות ניתן למצוא בחקירותיו של פריץ מאוטנר על אי-הסבירות של יצירת 'פאוסט' של גתה, באופן מקרי, על ידי הטלת אותיות, ועל בריאת העולם משילוב מקרי של יסודות. לפי מאוטנר, המושגים של מקריות והשגחה עליונה הם יצירות של האדם. מנגד, טוען שטיינר, שגם המושג חיפושית היא יצירה אנושית; אך זה לא גורע מהאובייקטיביות של תוכן המושג. ללא הקשיים בחיפוש אחר האמת, הנפש הייתה נכנעת למוות.

23 באוגוסט 1915

משימתי היום תהיה לדבר על כמה קשה לאדם לדבוק באמת, הטמונה במצב מסוים, דרך קו המחשבה הרגיל שלו. אני רוצה להראות לכם עד כמה זה קשה לקחת בחשבון את כל הגורמים כשמפתחים חוט מחשבה, כך שקו המחשבה שלנו לא יסטה מהמציאות, ויוכל לעקוב אחרי חוט המציאות.

הנושא שאני מתכוון לעסוק בו היום, יהיה ללא ספק יותר קשה מנושאים אחרים שיכולנו לדון בהם. אבל ישנו ערך מוסרי פנימי משמעותי לכך שנבין שקשה להגיע לאמת, ושקל מאוד לסטות מהדרך בחוט המחשבה כאשר אנו מחפשים את האמת באמצעות חשיבה רציונלית הגיונית. אתם תראו שמה שיש לי לומר היום יעזור לנו להבין ביתר קלות דברים מסוימים שיעסיקו אותנו בהרצאה הבאה, כאשר אדבר על המושגים החשובים של מקריות, הכרחיות והשגחה עליונה. אני רוצה להתחיל היום במבוא, שלמרות הקושי שבו, יתרום משהו חיוני ומשמעותי לא רק להבנה התיאורטית של הדברים, אלא גם לרגש שנוכל אז לפתח כלפי הדרך שבה עלינו לחפש את האמת.

הזכרתי לא פעם, בהקשרים שונים, פילוסוף בן זמננו ששמו פריץ מאוטנר.[1] פריץ מאוטנר כתב עבודה בשם "ביקורת השפה" שנועדה לתת לתקופתנו משהו שמתאים לה יותר ממה שקאנט נתן עבור תקופתו ב"ביקורת התבונה הטהורה". כי פריץ מאוטנר כבר לא מאמין – אם אפשר לנסח זאת כך – שאנשים מחפשים את הידע שלהם בצורת מושגים. הוא מאמין שאנשים פשוט מצמידים את התובנות שלהם לשפה, וכאשר הם חושבים, הם טווים את חוטי הידע שלהם מהשפה. הוא מאמין שלמעשה אין לאנשים מושגים אמיתיים כשהם חושבים, אלא רק את המסורת של תוכן המילים, של מה שהמילים מסמנות, ושדרך המילים הם מקבלים רמזים מסוימים על דבר זה או אחר. מאוטנר מתאר שלאנשים יש חוויות פנימיות מסוימות בקשר למילים, הם סומכים על המילים, מערבבים אותן, שמים אותן ביחד ומכל זה מקבלים תובנות וצוברים לעצמם ידע. זוהי אי הבנה מוחלטת של כל תהליך ההכרה; אבל בסופו של דבר היא הייתה צריכה להופיע בתקופה כשלנו, העושה את דרכה אל ההשלכות הקשות ביותר של המטריאליזם.

כדי לתת לכם תחושה כלשהי לגבי הדרך שבה פריץ מאוטנר הגיע לתפיסה כזו, אני אקריא לכם קטע מתוך "מילון הפילוסופיה", שאותו הוא כתב אחרי ה"ביקורת על השפה" שלו, קטע מתוך המאמר שלו על המילה 'מקריות'; שכן אנו עומדים לעסוק ב"מקריות, הכרחיות והשגחה עליונה". מקטע זה תוכלו לראות איך תקופת המטריאליזם למדה בהדרגה לדבר על דברים מסוימים. אני פחות מעוניין לגעת בהיבטים התיאורטיים הקשורים למה שאני הולך להקריא לכם, אלא הייתי רוצה שתבחנו את הרגשות שלכם מול מה שפילוסוף מטריאליסט של זמננו אומר על נושא כזה. אני רוצה שתנסו לחוש איך הוא מדבר. במאמר על המקריות הוא כותב: "זה באמת כמו להפוך שוב לילד ולהוציא מחבילה קסומה את ההפתעות שיצרן טוב לב ארז בה". הוא חושב שאם מסתכלים על כל הדברים שקורים במקרה, זה כמו להפוך שוב לילד שמגלה את כל ההפתעות שיצרן חביב הכין בשבילו! "אחרי שפינוזה, יום [Hume], קאנט ושופנהאואר, אם עדיין רוצים להטריד את אלוהים…", הוא כותב. כלומר, לו היינו רוצים להסביר את העולם כך שנייחס את הכול לאלוהים הטוב, היינו דומים לילד שמסיר בהדרגה את העטיפה מקופסה פלאית ומגלה את כל מה שיצרן בעל לב טוב ארז בה בשבילו. הקופסה נפתחת; דברים יפים יוצאים מתוכה אחד אחרי השני. ככה זה, אומר מאוטנר, כשמנסים למצוא איך להסביר את תופעות העולם בצורה חכמה, כך שאלוהים הוא בורא העולם ובסיס לכול. והוא ממשיך ואומר: "אם רוצים ללכת בעקבות שפינוזה, יום, קאנט ושופנהאואר ולהטריד את האל הטוב, היהודי הזקן של שופנהאואר" – כך הוא קורא לאל הטוב "היהודי הזקן של שופנהאואר", כי עצם הכינוי "האלוהים של הכריסטיאנים" נראה לו לא נכון – "כדי שהוא יהיה אחראי לפתור את הבלבול הזה של מקריות ומטרה".

אתם רואים לאיזו שפה נופל המטריאליסט בהדרגה, כשהוא לוקח את עצמו ברצינות. אין ספק שאנשים רבים מאוד לא מתייחסים ברצינות למטריאליזם, שחייב לבוא תמיד ביחד עם אתאיזם, לפחות לא יותר ברצינות מהאדם שאמר: כמו שבטוח שיש אלוהים בשמיים, כך בטוח שאני אתאיסט! אבל אלה שמתייחסים לאתאיזם ברצינות, חייבים בו בזמן ללגלג גם על כל מה שקשור להשגחה עליונה וכדומה. כי בעצם אין כל אפשרות אחרת אם אתה עומד על הקרקע של המטריאליזם.

אני רוצה להציג בפניכם את פריץ מאוטנר, כי למרות שהוא בוודאי פוגע עמוקות ברגשותינו, הוא מחפש באופן כן ורציני את האמת, במובן המטריאליסטי של היום, כי כל מה שהוא עושה שם, הוא ישר והגון. אני לא רוצה להתווכח עם אנשים שעוסקים בפילוסופיה כמקצוע וכדומה, אלא במי שבא ממקצוע חיצוני אחר לחלוטין, אך הפך את הפילוסופיה למקצוע פנימי וגם רכש רמה מסוימת של השכלה. כי מה שחסר מאוד היום, כאשר מפתחים השקפות עולם, היא הרצינות הדורשת העמקה אמיתית בהישגים שהביאו המדעים השונים עד לימינו. פריץ מאוטנר היה באמת איש מלומד, כך שאני יכול לקחת אותו כנקודת מוצא ולתאר את הקשיים שבחיפוש אחר האמת, כשאני מתבסס על הלך המחשבה של אדם מלומד ומבריק. אינני רוצה להתייחס למה שכל אחד אומר, אלא לחשיבה של אדם מלומד וחכם.

נתחיל עם מושג פשוט, כדי להראות לכם, דרך דוגמה מיוחדת מאוד מעבודתו של מאוטנר, כמה קשה החיפוש אחר האמת. כולכם יודעים שקיים כבר הרבה זמן מה שנקרא במתמטיקה תורת ההסתברות. אפשר להבין בצורה מאוד פשוטה על איזה עיקרון עובד חישוב ההסתברות. לדוגמה, נניח שיש לך קובייה. אני כמובן לא רוצה לעודד אף אחד לשחק בקוביות, אבל נניח שיש לך קובייה; אתה יודע שבקובייה יש שש פאות וכל פאה מסומנת במספר אחר מ-6 עד 1. ובכן, אם אתה לוקח קובייה כזו ומגלגל אותה, בהתחלה היא יכולה להראות כל מספר כשהיא נעצרת. כלומר, יש שש אפשרויות. עכשיו אפשר לשאול את השאלה: מה ההסתברות שייפול צד מסוים, נניח הצד של 6? אתה באמת יכול לשאול את השאלה הזאת: אם אהפוך כוס קוביות ואזרוק את הקוביות, מה ההסתברות שייפול 6? עכשיו המתמטיקאי עושה את החישוב הבא: יש שש אפשרויות. ההסתברות שייפול 6 כאשר זורקים קובייה היא שישית, 1/6. אתם רואים שהסבירות היא הרבה יותר קטנה מאשר הוודאות. כדי שאירוע מסוים יהיה ודאי, חייבים שיהיו שישה מקרים אפשריים, שישה מקרים שיכולים להפוך למציאות; המונה והמכנה צריכים להיות זהים. הוודאות צריכה להיות שווה לאחת (6/6 =1). אם כן, כאשר זורקים קובייה, ההסתברות קטנה פי שישה מהוודאות. עכשיו אפשר להמשיך ולשאול: אם יש לי שתי קוביות בכוס הקוביות, מה ההסתברות שבזריקת שתי הקוביות יצאו שתי שישיות? גם את ההסתברות הזו אפשר לחשב: זה 1 חלקי 36 (חלקי 66x). יש 36 מקרים אפשריים. אתה מגיע ל- 36 המקרים האלה, אם אתה חושב כך: אפשר לזרוק 1 עם קובייה אחת, ביחד עם 1 בקובייה השנייה, או ביחד עם 2, 3, 4, 5 או 6, שנותן לך שש אפשרויות. או ניתן לקבל 2 עם הקובייה הראשונה, ביחד עם ה-1, 2, 3, 4, 5, 6 בקובייה השנייה, כלומר עוד שש אפשרויות, וכן הלאה; אז אתה מקבל 36 זריקות אפשריות. ההסתברות היא 1 ל-36 או 1/36. אם תרצו לחשב את ההסתברות להטיל שלוש שישיות עם שלוש קוביות, הייתם מקבלים את ההסתברות 1/6 x 1/6 x 1/6 או 1/216, שזאת כבר הסתברות נמוכה מאוד, אירוע שהסבירות שהוא יקרה היא נמוכה מאוד. ההסתברות נעשית קטנה, ככל שמעורבות יותר קוביות. ככל שיש יותר אפשרויות, תוצאה מסוימת הופכת להיות פחות סבירה.

אם כן, רואים שאפשר לבטא בנוסחאות מתמטיות את דרגת הסבירות של תוצאה מסוימת, או כמה סביר שיתרחש אירוע מסוים. ניתן לעשות חישובים מסוג זה לגבי כל מיני מקרים. אך אין צורך שאוסיף עוד הסברים לעיקרון זה; אתם רואים שניתן להביע את התחושות שלנו בנוסחאות מתמטיות. אנו יכולים להרגיש שיש דרגה מסוימת של אי סבירות שיצא 6, כאשר זורקים את הקובייה; אך למעשה, הסבירות היא 1/6, עם שתי קוביות היא 1/36 וכו'. אם כן, במובן מסוים אפשר לבטא את התחושות האלה, את הרגשות האלה במונחים מתמטיים.

קיים קו חשיבה מסוים בקשר להשגחה האלוהית. המטריאליסטים אומרים משהו כזה: אנו רוצים לבחון את החשיבה של אלה שמאמינים באלוהים ובהשגחה אלוהית; מהו קו המחשבה של אלה שמאמינים בהשגחה עליונה? מצד שני, המאמינים בהשגחה אלוהית אומרים: ניקח יצירה כמו 'פאוסט' של גתה, או היצירות האפיות של הומרוס; לא משנה איזו. מהו ה'פאוסט' של גתה בסופו של דבר? אם חושבים כמו המטריאליסטים, שמאמינים שהעולם מורכב מאטומים ומולקולות, אז בעצם עלינו לחשוב על 'פאוסט' כמשהו מורכב מאותיות, אם לא נרצה להיכנס לדברים עוד יותר קטנים מהאותיות האינדיבידואליות. אלה שמאמינים בהשגחה, ולמרות זאת מאמינים באטומים ומולקולות, אומרים משהו כמו: ניקח את כל 'פאוסט', שמורכב מאותיות. תארו לעצמכם שכל האותיות האלה היו נמצאות בקופסה אחת, ושהייתה איזו מכונה – לא שום חוכמה אנושית – שזורקת את האותיות האלה ולאחר מכן שמה אותן זו ליד זו איך שהן נפלו. מה ההסתברות שיופיע דווקא 'פאוסט' של גתה? כך הם שואלים. ההסתברות שזה יקרה היא כמעט אפסית, הם אומרים. אי אפשר להאמין שהתוצאה של פיזור אקראי של אותיות תהיה ה'פאוסט' של גתה – כלומר שתשלוט שם "הוד מלכותה, המקריות" כמו שאמר וולטר.[2] מכיוון שזה לא יכול לקרות עם פאוסט, עוד פחות אפשר לשער שהעולם הזה, שמורכב בצורה הרבה, הרבה יותר מופלאה, היה יכול להיווצר בצורה כל כך אקראית, פשוטה, וללא כל מחשבה תחילה.

זה יהיה קו המחשבה של אדם הדוגל בהשקפה האטומיסטית העכשווית, אבל בו בזמן חייב להכיר בעובדה שההשגחה העליונה היא הכרחית, כי אין אפשרות שהעולם הרכיב את עצמו בצורה אקראית מתוך הכאוס.

פריץ מאוטנר הוא ג'נטלמן יסודי, כך שהוא לא רק הציג את הלך המחשבה שלו בצורה כה פשוטה, אלא אף חישב באופן מדויק עד כמה זה לא סביר ש'פאוסט' של גתה, למשל, יכול היה להיווצר פשוט על ידי הטלה אקראית של האותיות המופיעות בו. הוא באמת חישב זאת מתמטית, ואני רוצה להראות לכם איך. הוא באמת עשה זאת ביסודיות. פריץ מאוטנר אומר:

"את קיומו של אלוהים מוכיחה העובדה שזה בלתי סביר לחלוטין שהיופי והסדר של העולם הם תוצר של מקריות מוחלטת, כלומר נוצרו בלי בורא הפועל בכוונה תחילה. זה בלתי סביר באותה מידה כמו האפשרות ש'פאוסט', למשל, היה יכול להיווצר אם שוברים מכונת כתיבה ענקית והאותיות וכל סימני הפיסוק שנמצאים בה היו מסתדרים באופן עצמאי, באופן אקראי, בסדר שבהם הם מופיעים ב'פאוסט' של גתה. חוסר הסבירות ש'פאוסט' ייווצר כך הוא באמת עצום, יותר גדול מכל מה שאפשר להעלות על הדעת, אפילו אם מתעלמים מההנחה המטורפת שהאותיות יוכלו להסתדר לבד בשורות במרחב ויתווסף כך עוד צירוף מקרים לטובת הדבר. לדוגמה: מכונת כתיבה גרמנית מגיעה לידיו של סיני שאין לו מושג בשפה הגרמנית ובאותיות גרמניות, אך הוא לוחץ ללא חשש על המקשים במשך שבועות או חודשים וגם משתמש במכונה כמו שצריך מבחינות אחרות, עד שהוא מרכיב את ה'פאוסט' של גתה, על ידי הקלדה מקרית זו בלבד!" מאוטנר ממשיך וכותב: "נהניתי לחשב בערך את ההסתברות של צירוף המקרים שהקלדה עיוורת כזו תביא ל'פאוסט' של גתה. כמה מקומות עשרוניים לכאן או לשם בלוגריתמים אינם משמעותיים. כמו כן, הגדלתי בנדיבות גדולה מאוד את ההסתברות על ידי הוספת האפשרות ל- 100 טעויות הדפסה, אבל לפי הכללים הבסיסיים של ההסתברות, הגעתי ל 1:100300000.

יש ב'פאוסט' בערך 300,000 אותיות. ההסתברות שלוחצים במקלדת על האות הנכונה איננה זניחה; היא כמעט 1 ל-100, מאחר שקיימים בערך 100 סמלים שונים. כלומר, ההסתברות שהסיני, שאין לו כל ידע בשפה שבה נכתב 'פאוסט', ילחץ על המקש הנכון, היא 1/100. אבל ההסתברות שהוא יגיע לכל היצירה, עם כל 300,000 אותיותיה, היא התוצר של 300,000 הסתברויות חלקיות; כלומר ההסתברות של כתיבת 'פאוסט' באופן אקראי היא  .(1/200)300,000

במילים אחרות, ההסתברות שה"פאוסט" ייווצר בדרך שתיארנו איננה 1/6 או 1/36 וכן הלאה, אלא שווה לשבר שנוצר אם מחלקים 1 ב-100 כפול 100 כפול 100 וכן הלאה, עד שעשינו זאת 300,000 פעמים. זהו שבר עם מכנה ענק, כפי שאתם רואים; כלומר, הסתברות זו היא קטנה ביותר. מאוטנר ממשיך ואומר: "יש כאן שבר שהמונה שלו הוא 1 והמכנה שלו הוא מספר של 600,000 ספרות. "אפילו כושר הדמיון של ההודים" – שמאוטנר מחשיב לגדול מאוד – "ואפילו הגאוניות המתמטית של ארכימדס, אינם מסוגלים לתפוס מכנה גדול כזה. אין בכלל שם למספר כזה. אם כן, צדקו היוונים והרומאים כשהם הכריזו שיש סבירות קטנה ביותר לכך ששלם מאורגן יהיה התוצאה של מקריות. כאן מגיעים לגבולות של מה שאפשרי". אבל רק מבחינת כושר הדמיון האנושי, הוא אומר, אי אפשר לדמיין ש'פאוסט' נוצר בצורה כזו.

"והיוונים והרומאים היו מגיעים גם למסקנה שסביר מאוד, או אפילו ודאי, שהכתיבה הגאונית של 'פאוסט', על ידי זה שיצר אותו, יכולה להוכיח באותה מידה את קיומו של בורא עולם, לו רק מטאפורה זו לא הייתה מטופשת עד כדי כך. אני מעולם לא הצלחתי לגרום לעצמי להאמין שהמבנה המופלא של היתוש יכול להיות תוצאה של מקריות מבחינה פיזית. אפילו בנייה מקרית של יתוש אינה סבירה, בדיוק כמו היצירה של 'פאוסט'. הדרוויניזם לא באמת הפחית את כמות הדברים שלא ניתן להבין. אך עוד פחות סבירה מבחינת התפיסה האנושית (ואחרי הכול זו התפיסה היחידה שברשותנו), מאשר האפשרות ש'פאוסט' נוצר במקרה, היא האפשרות של עבודה מחשבתית מצד אלוהים, שהיה צריך לסדר לא רק שלוש פעמים 100,000 מרכיבים או אותיות (שחוזרות על עצמן), אלא היה צריך לסדר אינסוף פעמים את כל היסודות שהעולם מורכב מהם. אין לי כל רצון להרחיב את חישוביי לדרגת חוסר הסבירות של השגחה ושליטה עולמית על ידי אלוהים".

אתם רואים עד כמה אפשר לצלול למחשבות מלומדות ביותר. בוודאי חשבתם שהן מחשבות מספיק מלומדות כדי להוביל למסקנה ההגיונית: מה היה לאלוהים הטוב בראשו, כאשר הוא רצה להרכיב את העולם מכל היסודות; אם ליצור את 'פאוסט' מאותיות אקראיות, או מהקלדה אקראית על מקשי המקלדת, מובילה לחוסר סבירות שגובל כמעט בבלתי אפשרי, אז, אומר מאוטנר, גם מושג המקריות וגם מושג ההשגחה האלוהית הם בלתי אפשריים; כי אם הסבירות נמוכה כל כך במקרה של 'פאוסט', אז במקרה של העולם בוודאי שאי אפשר לדבר על בריאה מקרית. אי אפשר להניח שיסודות העולם נפלו מאיזה קופסת כתיבה קוסמית ענקית והסתדרו לבד, אם במקרה של 'פאוסט' ההסתברות היא כזו אפסית; אבל באותה מידה אי אפשר לקבל את הרעיון של אלוהים, כי איזו חוכמה הייתה צריכה להיות לאלוהים כדי להרכיב את העולם מכל יסודותיו!

אם כן, אתה לא יכול לקבל את אלוהים, וגם לא את "הוד מלכותה, המקריות". לכן מאוטנר רוצה שכל זה יהיה פסול, להראות שמדובר כאן רק במושגים בשפה, ואנשים מתעסקים איתם כמו שהם מתעסקים עם שפות ועם תרגומים. והוא קורא לזה "ביקורת על השפה"!

אז יש לנו כאן – ואנחנו רוצים לזכור זאת – הלך מחשבה חכם באמת, שהושקע בו מאמץ רב, הלך מחשבה שמוביל כעת לאלטרנטיבה שמאוטנר מציע לנו: או שעלינו להניח שהעולם נוצר במקרה – ההסתברות היא כמובן קטנה עד אינסוף – או שעלינו להניח של"אלוהים הטוב" הייתה פעם כל החוכמה הזו ב'ראשו', כדי ליצור את העולם מתוך הכאוס המלא בחוכמה – וזאת אפשרות עוד פחות סבירה.

מאחר שבמדע הרוח אנחנו לא רק שואפים לדעת דברים, אלא גם לחשוב נכון, כלומר לשקול בכל מקום את כל הגורמים שיכולים להוביל להלך מחשבתי נכון, ננסה כעת לבחון קו מחשבה זה באופן שיעלה בקנה אחד עם הגישה הרצינית של מדע הרוח. ניקח שוב את הרעיון שההסתברות ש'פאוסט' של גתה נוצר במקרה, מתוך קופסת אותיות, היא כל כך קטנה, שאפשר להראות אותה כשבר שבו 1 הוא המונה ו-600000 הוא המכנה. ההסתברות שהעולם נוצר בצירוף מקרים בראשיתי כזה תהיה, כמובן, הרבה יותר קטנה. אבל העובדה היא ש'פאוסט' כן נוצר! האם זה קרה כך שלגתה הטוב – במקרה זה נאמר "גתה הטוב" במקום "האל הטוב" – היו בראשו החוקים שלפיהם יש לסדר את 300,000 האותיות מתוך הקופסה, על פי עקרונות הדפוס, כך שהן יצרו כעת את 'פאוסט' כמו חיילים בשורות? האם גתה חשב על החוקים שיאפשרו לו להגיע לאותה קופסה כדי להוציא את האותיות הנכונות?

כמובן שלא! כשאנחנו חושבים על מקורו של 'פאוסט' של גתה, אנחנו לא מאמינים שיש לזה איזה קשר עם בחירת האותיות! היוצר של 'פאוסט' פעל בצורה שונה לחלוטין. לעולם לא היה עולה בדעתו ש'פאוסט' יכול להיות התוצאה של מיקומן של 300,000 אותיות המרכיבות את 'פאוסט'! לא היה שום צורך שגתה יידע ש'פאוסט' יכול להיות מורכב מ-300000 אותיות, ובכל זאת הוא הצליח ליצור אותו! מצד אחד, אנו יכולים – וגם חייבים – לדמיין כאוס שבו הדברים נמצאים במצב של אי סדר מוחלט, ומצד שני, לדמיין אלוהים טוב שהיו בראשו כל החוקים השונים שלפיהם הוא ירכיב את העולם, בדיוק כמו שגתה היה עושה אילו היה עומד בפני קופסת אותיות כדי ליצור את ה'פאוסט' שלו! אבל אלוהים לא עבד כך, בדיוק כמו שגתה לא עבד כך. מה שעלינו לדמיין על מה שקרה בנפשו של אלוהים לא קשור כלל לכל קו המחשבה שלפיו זורקים דברים ביחד, בדיוק כמו שמקורו של 'פאוסט' אינו קשור להרכבה חכמה להפליא של אותיות. במילים אחרות, כל קו המחשבה הזה מוביל לדבר מגוחך! הוא חכם, הוא הגיוני, הוא יסודי – הוא כל הדברים האלה, אבל הוא מוביל בסופו של דבר למסקנה אבסורדית! זה נובע מכך שאדם יסודי עוסק בקו מחשבתי, וממשיך לפתח אותו; אך במהלך קו מחשבתי זה, הוא מתעלם מהגורמים האמיתיים שהיו יכולים להביא אותו למסקנה אמיתית ונכונה.

זה עניין הרבה יותר חשוב ממה שחושבים בהתחלה, שכן הוא מראה שלפעמים קשה ביותר לא לאבד את האפשרות לחשוב נכון במהלך קו מחשבה מסוים, גם אם עובדים בצורה המדעית ביותר. עלינו להחדיר הבנה זו לתוך הרגשות והתחושות שלנו. אנחנו באמת צריכים ללמוד הרבה מדוגמה כמו זאת. אנו זקוקים לשני דברים כאשר אנו מציבים דבר כזה בפני נפשנו: האחד הוא שדרך דוגמה כל כך בולטת נלמד את עצמנו שהחיפוש אחר האמת קשה, והשני הוא שהאדם באמת צריך לפתח חוש האומר לו שלא כל קו מחשבה שמגיע אלינו ונראה לנו נכון במבט ראשון, הוא כבר קו מחשבה אמיתי. ככל שנוכל להחדיר לתוך עצמנו את ההרגשה שאנחנו יכולים לטעות, שאנו יכולים לטעות גם כשאנחנו מאוד יסודיים; כך נוכל יותר להימנע מהיצמדות לדעות שלנו, לאמונה העיקשת שהדעות שלנו נכונות.

הדבקות העיקשת לדבר זה או אחר, שנראה לנו נכון, היא תופעה נפוצה מאוד בימינו. לעיתים קרובות ביותר ניתן לפגוש אנשים שאומרים: זה מה שאני חושב, ומה שאני חושב הוא הדבר הנכון! ההרגשה המכרעת שניתן לחוות כלפי אנשים כאלה היא זו: כמה בני-מזל ובו זמנית כמה נאיביים בני האדם האלה! בני-מזל כי אין להם מושג מה זה אומר שאתה מאמין בכל מה שאתה ממציא; ונאיביים, כי אין להם מושג כמה רחוקות המחשבות שלהם מהמציאות האמיתית. אך עלינו להבין באופן ברור שאסור לתת לידיעה זו לדכא אותנו. היא אמורה להפוך אותנו לצנועים מאוד; אבל היא לא אמורה להוביל אותנו למלנכוליה, או אולי לייאוש מחיי אדם, בגלל שכל כך קשה לזהות את האמת. כי אנחנו יודעים שהחיים האלה של נפש האדם הם חיים אינסופיים, חיים שחייבים להיות מסע חיפוש, ולכן העובדה שהחיפוש אחר האמת הוא קשה, עולה בקנה אחד עם סדר עולם מיטיב וחכם. אנו עוד נראה שהחיים תלויים בעובדה זו.

המוות היה קרוב לנפשנו אילו החיפוש אחר האמת היה קל, אילו לחפש אחר האמת היה אכן קל כמו שמאמינים אנשים רבים; אילו היו צודקים אלה שחושבים שהם יודעים כיצד צריך לסדר את הדברים כך שכל העולם יוכל להיות מאושר! אילו היה באמת כל כך קל למצוא את האמת בתוך כל המורכבות של העולם כמו שחושבים רוב האנשים, משמעות הדבר הייתה מות הנפש; כי חיי הנפש תלויים בדיוק בכך שאין לנו גישה לכל מכלול האמת, אלא יש לחפש את האמת לאט, צעד אחר צעד, ויש לשמור על ענווה עמוקה תוך כדי החיפוש האיטי, בצעדים קטנים. טעויות רבות יכולות להופיע, ככל שהאמיתות שאנו מחפשים יותר מקיפות; כך שזה טבעי שאחד האנשים המלומדים ביותר עשה כאן טעות ילדותית, כפי שהראיתי לכם, כי הוא האמין שאת שאלת העולם אמורים לפתור במונחים של מקריות והשגחה עליונה.

אבל העובדה שכל כך קשה למצוא את האמת, לא צריכה לגרום לדיכאון ולאכזבה, כשאנחנו זוכרים שהחיים עשויים מחיפוש אחר האמת. בחיפוש טמונה המשמעות. אפשר לומר: אילו מוות הנפש היה קורה מפני שאין חיפוש אחר האמת, אז המוות הזה היה צריך לקרות עכשיו; כי עכשיו באמת הגענו לנקודת שיא באבולוציה האנושית מבחינת האדישות כלפי החיפוש האמיתי אחר האמת. מעולם לא היו יותר אנשים שמפתחים כל מיני תוכניות מאשר בתקופתנו. מעולם לא היו יותר אנשים שמאמינים שהם פתרו את כל חידת הקוסמוס בכמה מילים, כך שכבר היום קיימת דרך להסתכל על דברים שאפשר לומר עליה שמשמעותה היא מוות לנפש. אילו היה נכון מה שחושבים כל האנשים האלה, עם התוכניות שלהם, משמעות הדבר הייתה מוות נפשי. אבל הם טועים; למרבה המזל הם טועים!

החשיבה של אדם כמו פריץ מאוטנר – וישנם רבים שחושבים בנוסח שלו היום – היא הרבה יותר טיפוסית ממה שאפשר להאמין. הכרכים של 'המילון הפילוסופי' הם דוגמה מצוינת לנקודת המבט של היום. הם באמת מציגים את העניין כמו שחושבים היום רוב האנשים שאינם רוצים לסטות מהחשיבה של היום, ובעיקר אינם רוצים לסטות לכיוון של מדע הרוח. אנשים כמו פריץ מאוטנר אומרים: מצד אחד אנחנו מגיעים לרעיון הבלתי אפשרי שהעולם נוצר במקרה – רעיון שיש לו סבירות נמוכה כמו שתיארתי לכם. אבל הרעיון השני, הרעיון של אלוהים יודע-כול הוא בלתי אפשרי באותה מידה; כי הראש שלנו לא מסוגל לקבל שיש אלוהים, אלוהים טוב, שבנה ב'ראשו' את כל מה שהוא היה צריך כדי לסדר ביחד את ה'אותיות' השונות של העולם מתוך הכאוס. בעבר, אומר פריץ מאוטנר, אנשים נהגו להסתפק במונחים כמו 'מקריות' ו'השגחה עליונה'. אבל אנחנו, הוא חושב, כבר עברנו את השלב הזה, כי אנחנו יודעים היום שלמונחים כמו 'מקריות' ו'השגחה עליונה' אין כל משמעות בעולם, אין כל משמעות אובייקטיבית, אלא הם רק מושגים בראש האדם, שיש להם משמעות רק עבור האדם. זו בדיוק מה שהביקורת רואה: שאין ליישם מושגים כאלה יותר בעולם. אנשים כמו מאוטנר אומרים תמיד: "אנשים היו פעם כל כך ילדותיים; הם דיברו על 'השגחה אלוהית' מצד אחד, ועל 'מקריות' מצד שני. עלינו לקבל שהן המושג של מקריות והן המושג של השגחה האלוהית קיימים רק בחשיבה האנושית, ואינם חלים על העולם כלל!"

על מה מתבססים המבקרים הללו? הם אומרים: "אם נסקור את כל ההתפתחות הפילוסופית, את כל הדרך הפילוסופית הזו, שפילוסופים רבים צעדו בה" – ומאוטנר באמת ישב ולמד את הפילוסופים של העולם, הוא מכיר את כולם, עד כמה שניתן להכיר אותם במהלך חיי אדם – "אנחנו רואים איך הם התאמצו למצוא מושגים. אבל כל אלה הם רק מושגים אנושיים שאינם חלים על המציאות! שום מציאות לא תואמת את מושג ההשגחה האלוהית." המאמר על צירוף מקרים מסתיים עם האמירה שבעבר, השגחה אלוהית, סדר עולם, הרמוניה עולמית, יופי עולמי נחשבו למושגים שאנשים הבינו בערך כך: "יש משהו מקרי בעולם; אבל יש בעולם גם סדר, יש בעולם גם יופי. אבל אנחנו יודעים שהמושג 'צירוף מקרים' הוא יצירת האדם. האדם יצר גם את המושג של יופי ואת המושג של סדר. גם המושג 'אלוהים' והמושג של סיבתיות הם יצירות האדם". כלומר, כולנו יודעים שהמושגים החשובים הללו הם המצאה של האדם ואין להם משמעות אובייקטיבית. "עבורנו זה השיא של אמונה תפלה אפילו לשאול את השאלה ולרצות לענות עליה בעזרת משל ילדותי: האם מקור הסדר והיופי בעולם הוא צירוף המקרים או אלוהים?".

אז מה עשה פריץ מאוטנר כדי להגיע לתובנה זו שהמושג 'אלוהים' הוא יצירת האדם, שמושג המקריות הוא יצירת האדם, שמושג הסדר הוא יצירת האדם, ושלא קיים סדר בחוץ, אלא רק האדם מדמיין שיש סדר או שיש יופי, וכן הלאה? מה עשו פריץ מאוטנר ושאר הפילוסופים שהגיעו למסקנה זו? אתם לא חייבים להאמין לי, אבל הם באמת הראו בעזרת כל הידע הפילוסופי האפשרי באיזו חוכמה עמוקה פועל המוח האנושי כדי ליצור מושגים אלה, ושהמושגים האלה הם באמת יצירת האדם; הם הוכיחו זאת כשמאוטנר אומר: "אבל אנחנו יודעים…" וכו' הוא באמת הוכיח זאת! אבל אם אנחנו מסתכלים על כיצד הוא הוכיח זאת, עלינו לומר: כן, אדון מאוטנר היקר, אתה באמת צודק. אבל אנחנו כבר יודעים שהמושגים מקריות, יופי, אלוהים או חיפושית הם כולם יצירת האדם! זה נכון כשמסתכלים על כך באור הנכון! אם היית לומד את כל החוכמה הגדולה, וזאת באמת חוכמה אדירה (והיית זקוק לשנים רבות אם היית רוצה ללמוד את הכול), שהושקעה כדי להוכיח שכל המושגים שהזכרנו הם יצירת האדם, תוכל למצוא גם קווי חשיבה שבעזרתם ניתן לקבוע שהמושג חיפושית הוא גם יצירת האדם. אין ספק שהמושג חיפושית הוא יצירה אנושית, אבל האם זה אומר משהו לגבי העובדה שהחיפושית הזו שעפה בחוץ, היא גם ממשית וקיימת במציאות? מה שבאמת ילדותי הוא לומר שהמושג 'חיפושית' הוא רק יצירה אנושית! אתה יכול להיות בעל תפיסה חדה להפליא ולחשוב שאתה מגלה משהו נכון, אבל איבדת את החוט שעליו תלויים הדברים האמיתיים. כל ההוכחות שניתנו לכך שמושגים אלה הם יצירת האדם אינן אומרות דבר על הקיום האובייקטיבי של דברים אלה, בדיוק כמו שלקרוא למושג ה'חיפושית' יצירה של האדם, אינו יכול להכריע לגבי קיומה האובייקטיבי של החיפושית שעפה בחוץ.

כפי שאתם רואים, דרך החשיבה המדעית המודרנית מעניקה ודאות עצומה. אפשר לומר שזה בא לידי ביטוי במשפט: "אבל אנחנו יודעים שמושג המקריות הוא יצירה של האדם. גם מושג היופי ומושג הסדר הם יצירה של האדם, וגם מושג האלוהים הוא יצירה של האדם. האדם יצר גם את המושג סיבתיות. עבורנו זהו השיא של אמונה תפלה אפילו לשאול את השאלה האם הגורם לסדר בעולם וליופי העולם הוא המקריות או אלוהים".

ואז עלינו לשאול את מאוטנר ואחרים שחושבים כמוהו: היות שאתה יכול להוכיח שהמושג חיפושית הוא יצירה של האדם, האם אתה חושב שזה ילדותי וביטוי לאמונות טפלות אם נשתמש עכשיו במושג חיפושית לגבי אותו חרק שעף בחוץ? הרי זה בדיוק אותו דבר, אין כל הבדל! רק שאנשים פשוט לא שמים לב שמדובר באותו דבר בדיוק.

מדוע אנחנו מדברים על כל הדברים האלה? כי אנחנו רוצים להפנות את תשומת הלב לכמה זה קשה להגיע לאמת, כשמתאמצים לחפש את האמת הזו דרך מושגים לוגיים שמחוברים יחדיו; אנו רוצים להפנות את תשומת הלב למה שיכול לקרות כשהאדם, חכם ככל שהוא יהיה, מחפש את האמת, ואיך צריך להחדיר לתוך נפשנו את הרגש שחיפוש האמת קשה, גם מבחינת דברים גדולים וגם בדברים קטנים. ככל שתפתחו חוש ורגש כלפי עובדה זו, כתוצאה מהדברים שדיברנו עליהם היום, כך זה יהיה טוב יותר.

ביום הולדתו של הגל, 27 באוגוסט, נבנה על הבסיס שהנחנו היום ונפתח את המושגים של מקריות, הכרחיות והשגחה עליונה מנקודת המבט של מדע הרוח.

———————————————————————————————————-

  1. פריץ מאוטנר Fritz Mauthner ‏ (1849 -1923), סופר מבקר ספרות, סאטיריקן ופילוסוף יהודי-גרמני. תרומתו העיקרית הייתה בתחום ביקורת השפה. Beiträge zu einer Kritik der Sprache (מתוך הויקיפדיה).
  2. מתוך הערות השוליים בגרמנית: ב"מילון של הפילוסופיה" מאוטנר כותב בערך "מקריות": "וולטר כתב יפה את מה שפרידריך השני אהב לצטט: הוד מלכותה המקריות מחליטה בכול."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.