מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות – 04

מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות

רודולף שטיינר

שלוש הרצאות שניתנו בברלין 1906 GA55

והרצאה אחת שניתנה בברלין 1912 GA61

תרגום מאנגלית: חייה חצב

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה רביעית:

ברלין 29 בפברואר 1912

מוות באדם, חיה וצמח[1]

באחת מיצירותיו מביע טולסטוי פליאה – וניתן כמעט לומר הסתייגות – מכך שבחוקרו את המדע המודרני הוא מצא כל סוג של מחקר המתייחס לאבולוציה של עולם החרקים, המתייחס למה שנראים לו כדברים לא משמעותיים בגוף האורגני או בכל מקום אחר בעולם, בעוד שהוא לא מצא דבר במדע עצמו המתייחס לדברים החשובים, המהותיים – לשאלות המסעירות כל לב. טולסטוי אמר שמעבר לכל הוא לא מצא שום דבר המתייחס לטבע של המוות. מנקודת מבט מסויימת לא ניתן לחלוק לגמרי על התנגדות כזו לרוח המדע המודרני, הבאה ממקור כה מכובד. יחד עם זאת מנקודת מבט אחרת ניתן להדגיש את הנקודה שאם אופן ביטוי שכזה מכוון כתוכחה, אין הוא מוצדק באמת, במידה מסוימת, כלפי המדע המודרני, וזאת מהסיבה הפשוטה מאוד שהמדע המודרני חייב מזמן את גדולתו וחשיבותו לאותו תחום בדיוק שבו מחפשים בעיקר תשובות לשאלות הקשורות לטבע המוות אך ללא הצלחה. על בסיס תפיסת העולם המיוצגת כאן, אין זה נחוץ, כמובן, לגנות מגרעות במדע המודרני. אנו יכולים להתפעם מהדרגה הגבוהה כל כך של הישגים מפוארים, מההצלחות המשמעותיות באמת, גם בתחומים שלהם וגם ביחס ליישומם בחיים המעשיים והחברה האנושית; הרעיון שלמדע הרוח אכן אין כל צורך לפגר מאחורי כל סוג של התפעמות המכוון לכיוון זה בוטא כאן שוב ושוב. אולם, יחד עם זאת, ההישגים החשובים ביותר של עולם המדע המודרני ניצבים על בסיס שאינו נותן כל יסוד לאותן נקודות מגע שאליהן חייבים בברור להגיע, כאשר נבחנות שאלות המתייחסות למוות, נצחיות וכדומה. המדע המודרני אינו יכול לעשות זאת, משום שמנקודת ההתחלה שלו הוא הציב לעצמו את המשימה של חקירת החיים החומריים. אולם בכל מקום שמוות מתערב בקיום, אנו מוצאים, כאשר אנו מתבוננים מקרוב יותר, את נקודת המגע המביאה יחד את הרוחני והחומרי. כמובן שכאשר נושאים אלה עולים לדיון, אין כל צורך להסכים עם ההתקפות הזולות הרבות על המאמצים של המדע המודרני. אכן, אנו יכולים אף לומר (וגם דבר זה הודגש כאן לעיתים קרובות) שכאשר בוחנים את השאלות הגדולות לגבי מצפון, אנו עשויים, אף כמדעני הרוח, למצוא את עצמנו עם איזכור לרגש של אחריות מדעית ומצפון מדעי, הנמשך יותר להליך שמאומץ כיום על ידי מדע הטבע החיצוני – למרות שהוא אינו מסוגל לחדור לבעיות בעלות המשקל הכבד ביותר המונחות מאחורי החיים – מאשר להסברים השטחיים הרבים שצצים ממקורות תיאוסופיים או מדעי-רוח אחרים חובבניים. אלה נותנים לעיתים קרובות – במיוחד בהתייחס לשיטה – תשובות קלות מידי לשאלות כמו אלה שאנו דנים בהן היום.

לאחרונה אכן נוצרו כמה גישות מנקודת המבט של המדע לבעיית המוות בישויות הברואות. הדבר התרחש בדרך מוזרה. מלבד הניסיונות הנפרדים הרבים שנעשו, שניתוחם עשוי לשאת אותנו הרחק מידי היום, עלינו להזכיר לפחות חוקר אחד שטיפל בבעיית טבע המוות בספר משמעותי. חוקר זה אימץ גישה מוזרה כלפי השאלה, כה מוזרה שאנו חייבים לומר שוב, כפי שעשינו במקרה דומה, ביחס להסברים על מקור האדם: כמדען הרוח אתה מרגיש ממוקם באופן מוזר ביחס למדע הטבע המודרני; מאחר ובכל פעם שאתה ניצב פנים מול פנים עם עובדה, אנו מוצאים שהיא מדויקת מנקודת המבט של מדע הרוח. אנו יכולים לקבל עובדה זאת במלואה ולראות בה הוכחה חזקה למה שמייצג מדע הרוח. אולם, כשניצבים פנים מול פנים עם התיאוריות וההנחות המקודמות על ידי חסידי תפיסת העולם של ימינו בדרך פחות או יותר חומרנית, או כפי שנהוג לומר בצורה אלגנטית יותר, בדרך מוניסטית, אזי זה אכן עניין שונה. כאן אתה חש שאנו יכולים להסכים בכנות ביחס לעובדות המוצגות בזמנים המודרניים, אולם איננו יכולים תמיד להצהיר על עצמנו כמסכימים עם התיאוריות וההנחות, שאלה שמאמינים שהם נמצאים על קרקע בטוחה של מדע הטבע חשים חובה לבנות על גבי מה שמיוצר כעובדה ממדע הטבע.

החוקר, שכתב על טבע המוות מנקודת המבט של מדע הטבע שלו, הסב את תשומת הלב למשהו מאוד מעניין, בדיוק בקשר עם מדע הרוח. זהו מֵצ'ניקוף (Metschnikoff), האדם שהיה במשך זמן רב המנהל של מוסד הפסטור של פריס. הוא מחפש בהירות – ככל שניתן להשיג כיום – ביחס לעובדות, לאמיתות, הגורמות למוות של ישויות חיות. ראשית, כשמתייחסים לשאלה כזו, אנו חייבים להתחשב במה שנקרא מוות אלים, אם כי עשויים להיות לנו מאוחר יותר נסיבות להתייחסות למוות אלים שמתרחש עקב תאונות או סיבות אחרות. כאשר, בכל זאת, אנו דנים בשאלה של טבע המוות – מצ'ניקוף גם כן מפנה את תשומת הלב לכך – אנו חייבים לראותו כמבוסס בקיום הטבעי, חייבים לחקור אותו כשייך, ניתן לומר, לתופעה של חיים – חייבים להיות מסוגלים להביא את התופעה לחיים לפני עינינו באופן כזה שהמוות יוכל להשתייך אליה. אזי, אם כך, חידת המוות יכולה להיפתר רק במקרה של מה שמכונה מוות טבעי, שמתרחש בסוף החיים, בדיוק כפי שתהליכים טבעיים אחרים מתרחשים במהלך החיים. מאחר וזו היא רק הקדמה למה שיאמר לגבי מדע הטבע, אין הדבר אפשרי להיכנס לפרטים המעניינים של הוויכוח לגבי החוקר והוגה הדעות שהוזכר לעיל. ובכל זאת יש להצביע על כך שבמחקר אמיתות החיים הוא מפנה את תשומת הלב לעובדה שבתהליכי החיים עצמם, היכן שהחיים מתפתחים ומשתפרים, חוקר הטבע אינו פוגש באמת דבר שיוכל לתת סיבה אמיתית לשאלה: מדוע המוות, הכיליון של הישות, פולש לתוך החיים. מצ'ניקוף מבקש להראות על ידי מספר דוגמאות כיצד כל מי שעוקב אחר מהלך החיים רואה בכל מקום שמוות מופיע מבלי שנהיה מסוגלים לתת הסבר מוכן, שאנשים נוטים לתת, כשמשך החיים מתקרב אל המוות: שהוא התרחש עקב אפיסת כוחות. חוקר זה מפנה את תשומת הלב למספר עובדות המוכיחות שלמרות שתהליכי החיים ממשיכים, וממשיכים בתנאים לא מוחלשים, כך שלא תיתכן שם שום שאלה של אפיסת כוחות בחיים עצמם, עדיין בנקודת זמן מסוימת המוות מתערב; כך שחוקר זה מגיע – ויש להודות בכך – לעמדה מרשימה ביותר שטוענת שכל מוות באופן בסיסי, כל סוף חיים בממלכת החי, הצומח או האנושי יש לייחס להשפעות חיצוניות – לפעילות של אויבים מסוימים לחיים, שבמהלך תקופת החיים משיגים את היד העליונה ושלבסוף, בלוחמם כנגד החיים, פועלים עליהם כרעל, ולבסוף הורסים אותם. אזי, היכן שבעבור חוקר זה, האורגניזם עצמו בכל מקום מראה סימנים שהוא איננו באמת מגיע לסופו דרך אפיסת כוחותיו שלו עצמו, האיש הזה מצפה לראות – כאשר מתקרב המוות – אויבי חיים כאלה מופיעים בצורה זו או אחרת, כשתופעת ההרעלה יוצרת סוף לחיים. אז נמצאת כאן לפנינו הנחה של מדע הטבע – והיא אכן אינה יותר מכך – שכפי שהיא מוצגת, היא מוצאת שכל מוות טבעי בא בעקבות השפעות חיצוניות, בעקבות פעולה של תופעת הרעלה הנגרמת על ידי ישויות חיות חיצוניות של ממלכת הצומח או החי שמופיעות כאויבי החיים וברגעים מסוימים הורסות את האורגניזם.

פרשנות שכזו משתמשת בכל האמצעים כדי להגיע להבנה מסוימת לגבי טבע המוות בתוך התופעה החומרית האמיתית. בבחירת מהלך שכזה, שואף בעל השכל הישר להתעלם ככל האפשר מהעובדה שהאלמנט הרוחני עשוי להתערב באופן פעיל ויעיל בחיים האורגניים, ושיתכן שאלמנט רוחני שכזה עשוי להיות קשור עם המוות כפי שאנו פוגשים אותו בעולם החיצוני. ניתן להניח – למרות שבמבט ראשון זה חייב להופיע כאבסורד לאלה האוחזים בגישה פחות או יותר חומרנית או מוניסטית – שאותם אויבים עצמם המופיעים ככוחות מרעילים ביחס לאורגניזם עשויים להתקבל כתופעת לוואי הכרחית של כוחות רוחניים שחודרים לישויות האורגניות, מחזקים ומעוררים אותם בדרכם לקראת המוות. לא יהיה זה בלתי מתקבל על הדעת שהרוח בעלת העוצמה, שמצד אחד מכוּונת לעשות שימוש באורגניזם ככלי השרת שלה בעולם הפיזי, עשויה, מצד שני, לאפשר בעזרת פעולותיה לכוחות העוינים הללו להשתלט על האורגניזם ולהרוס אותו. בכל מקרה, אם נרשה לעצמנו להיות מושפעים על ידי הסבר כזה כפי שאך צוטט, יש דבר אחד שאסור לנו להתעלם ממנו; כלומר, שמדע הטבע המודרני, עם העניין שהוא מגלה רק בתופעות חומריות, הופך לעניין קל את חקירת המוות של האורגניזם, אבל למעשה אין הוא צריך להקל על כך. וזה מוביל אותי להדגיש שלא יהיה זה קל בעבור מדע הרוח – אשר מעתה והלאה חייב להתאמץ כדי לתפוס את מקומו באבולוציה של האנושות – לבצע מחקרים המתייחסים לשאלות מסוימות באופן כה פשוט כפי שעושות תפיסות העולם הללו לעיתים קרובות, שמצפות להיות מסוגלות לקבוע משהו לגבי החידות הגדולות של הקיום אך ורק מתוך עובדות חומריות חיצוניות.

לפיכך, כבר מההתחלה תשומת הלב חייבת להימשך לעובדה שמהדרך שבה מדע הטבע המודרני מתבונן בתופעה, שום הבחנה אמיתית אינה נעשית על ידי אלה, שמרגישים שהם ניצבים על קרקע מוצקה, בין מוות בעולם הצומח, עולם החי והעולם האנושי. אבל מה משותף לשלושת אלה חוץ מההרס של תופעה חיצונית? זאת, על כל פנים הם חולקים, לכל עניין ומטרה, עם ההרס של מכונה: הפסקת הקשר בין החלקים. כשמביטים רק על התופעה החיצונית קל לדבר על מוות, כל עוד ניתן אז לדבר על מוות זה כדומה באחידותו בצמח, חיה ואדם. אנו יכולים לראות לאן זה מוביל, על ידי מקרה שהובא לפני כמה אנשים מהקהל היושב פה, אך הוא תמיד מעניין בהקשר ליחס של המדע לשאלה שכזו. אינני מעוניין במקרה שכזה להתייחס לכתבים הפופולריים הרגילים, שהפכו זאת לעניינם לשאת לתוך מעגלים רחבים יותר את התוצאות שמדע הטבע היה אמור להשיג; להיפך, אם הקשר עם מדע הטבע אמור להתבסס, אני צריך תמיד לשאוף להצביע על הוויכוחים מהסוג הזה המתקבלים כטובים ביותר. אזי, כאן, בהתייחס לשאלה זו, יש לנו תמיד את ההזדמנות להצביע על ספר מרשים שהוא באותה העת קל להבנה; כלומר ה'פיזיולוגיה' של סופר שאינו פחות טוב – המדען האנגלי הגדול האקסלי (Huxley) שתורגם לגרמנית על ידי פרופסור ג'. רוזנטל (J. Rosental). בעמודים הראשונים של יצירה זו נידון נושא המוות בכמה מילים, אבל בדרך מרשימה, שמייד מראה לנו כמה חסרת יכולת בכלל היא החשיבה – השיפוט של שאלות כאלה, לא המחקר – של המדע בן-זמננו. כתיבתו של האקסלי על פיזיולוגיה אומרת משהו ברוח זו: חיי האדם תלויים בשלושה דברים, וכאשר הם נהרסים המוות חייב להשתלט. ואז הוא ממשיך: אם בתחילה המוח נהרס, או אם אחר כך מדוכאת נשימת הריאות, או אם אז נמנעת פעילות הלב, מות האדם חייב לבוא מייד אחרי כן; ועדיין, באופן די מוזר (למרות שלא ניתן להיות בטוח בימינו שמוזרות זו תורגש במעגלים הרחבים, שבהם הרגלי החשיבה התירו לעצמם להיות מושפעים מחוכמה חומרנית), די מוזר שהאקסלי אומר שלא ניתן לקבוע ללא הסתייגות שאם שלושת התפקודים, שהוזכרו קודם, של האורגניזם האנושי מעורבים, המוות של ישות אנושית חיה חייב לבוא מייד אחרי כן. אם כן, ניתן לחשוב שבהנחה שהמוח כבר אינו מתפקד, שאם פעילות הריאות והלב יכולה להתקיים באופן מלאכותי, החיים יכולים להימשך למשך זמן מה, אפילו ללא פעילות המוח. עניין זה נחווה כמוזר רק עקב הרגלי חשיבה; משום, שלמעשה, עלינו לומר: חיי האדם, כאשר הוא אינו יכול להשתמש במוחו בעולם הפיזי, אינם יכולים להיקרא באמת המשך חיים בעבור ישות אנושית. חייבים להודות בכך שהחיים מסתיימים בעבור אדם כאשר מה שזקוק לכלי המוח שלו אינו יכול עוד למלא את תפקידו. ואז, אם על ידי אמצעים מסוימים ניתן לקיים את פעילויות הלב והריאות, זה עשוי להיות בערך המשך של חיים, אולי במובן של קיום צמחי. ואם חפצים לשמור על פתיחות שלמה, ניתן לדבר על המוות שחייב להתרחש עדיין כאשר פעילות הלב והריאות תיפסק, כעל מוות של צמח שמתווסף למוות הקודם.

לדבר, אם כן, על מוות אנושי בפתיחות כה גדולה יכול להיות מוצדק רק כאשר המוות מתקרב, משום שהאדם אינו יכול כבר לעשות שימוש בכלי החשוב ביותר שבאמצעותו הוא נושא את חייו בעולם הפיזי – בתודעה הממשית שלו. והפסקת התודעה שלו בעולם הפיזי, כל עוד היא קשורה קשר הדוק לנחיצות המוח, חייבת להיות מצוינת כמוות רק בעבור הישות האנושית. עד כמה דברים אלה נחקרים בשטחיות ניתן לראות מספיק בעזרת האקסלי עצמו כאשר, בעמודים שבהם הוא מדבר על מוות, הוא מפנה את תשומת הלב למדע הטבע, שלפי דעתו עדיין לא הצליח בהתקדמות באותה הדרך כפי שהתקדמה מה שהוא מכנה 'הדוקטורינה הישנה'; כלומר, על ידי הליכה בעקבות הממשויות המהותיות, הרוחניות של הנפש, דרך מסעותיה במהלכי הקיום הבאים, לאחר המעבר דרך שער המוות. האקסלי מציין שמדע הטבע המודרני אינו יכול עדיין ללכת בעקבות מה שהוא צריך ללכת בעקבותיו: החמצן, המימן, החנקן וכיו"ב שמרכיבים את האורגניזם האנושי, ואשר מתפרקים לגמרי כאשר האדם עובר דרך שער המוות. לפיכך, חוקר זה שיער שמדע הטבע יכול היה לתרום משהו לגבי בעיית משמעות המוות: כלומר, אם ניתן ללכת בעקבות הדרך שנלקחה לאחר המוות על ידי חומרים המרכיבים את האורגניזם האנושי במשך תקופת החיים. מעניין וחשוב הדבר שבסוף מסה ראשונה זו על פיזיולוגיה על ידי מדען חשוב, אנו מוצאים איזכורים למילים שאותן אנו יכולים להבין כשהן נאמרות על ידי נסיך דנמרק הקודר, המלנכולי המלט – אבל אין עלינו לצפות למצוא את אזכורם כאשר מועלית שאלה כה רצינית כמו טבע המוות בעולם. אם נחקור את טבע המוות באדם, כשגורל הישות האנושית בלבד מעניין אותנו, לעולם לא נוכל להיות מסופקים מידיעת הקשר לחומר זה או אחר מהחומרים השונים המרכיבים את האדם, שחוברו יחדיו לעצב את הגוף החיצוני, כל עוד הרוח והנפש החיוניות של האדם עושות שימוש בכלים חיצוניים. מתוך דיכאונו הקודר, המלט עשוי לומר:

"קיסר מלכותי, מת והפך לחֵימר

שעשוי לסתום חור כדי שהרוח לא תחדור,

הו אתה, שהארץ שמרה לו כבוד עולמי,

צריך להיות טלאי לחור כדי להרחיק את פגם החורף."

מילים אלה עשוי המדוכא לומר, ואנו נבין מהו הקשרן הדרמטי; אבל כאשר חוקר הטבע מפנה את תשומת הלב לאופן שבו המולקולות והאטומים, שהיו פעם בגופו של הקיסר, עשויים להמשיך להתקיים בישות אחרת, שעשויה להיות, כפי שהאקסלי מציע, כלב או חור בקיר; כל מי שרציני באמת מרגיש בעומקי חשיבתו עד כמה זה בלתי אפשרי שמחשבה כזאת תוכל לטפל בבעיות הגדולות של חידות העולם. וזהו אינו זלזול במדע הטבע שצריך להשיג הישגים במישור החומרי. זה רק בא להצביע כיצד, מצד אחד, מדע הטבע צריך לתפוס ולהתבונן במגבלותיו וצריך לענות על שאלות לגבי תהליכים חומריים וגורל החומרים, בעוד, מצד שני, סטודנטים אלה השואפים – על בסיס מה שהם יכולים ללמוד על ידי מחקר קפדני ומוסרי המתייחס לגורל החומרים – לבנות תפיסת עולם לגבי בעיה כמו המוות, חורגים מהגבולות שאליהם הם צריכים להיות מודעים, באם הם רוצים להישען על בסיס מוצק של עובדות חיצוניות, חומריות. כפי שכבר אמרתי, אין זה קל למדע הרוח, משום שמנקודת מבטו נחוץ לבחון בנפרד את התופעה שניתן לכנותה מוות בצמחים ואת זו המכונה מוות בחיות, וכן, חוץ מאלה, מה שבמיוחד מהווה מוות בממלכה האנושית.

לא ניתן להגיע לתפיסת המוות בעולם הצומח על ידי חקירת צמחים כפי שהם נחקרים כעת לעיתים קרובות; כלומר, על ידי התבוננות בכל צמח יחיד כישות נפרדת. זה עשוי, כמובן, לקחת אותנו רחוק מידי היום להסביר שוב בפרטי פרטים מה שכבר הוזכר בהרצאות קודמות; כלומר, שמדע הרוח חייב להתייחס לכדור הארץ כישות חיה עצומה, שעקרונות החיים שלה אכן השתנו במהלך התפתחותה. אם היינו בוחנים את עקרון החיים של כדור הארץ לאורך התקופות השונות, היינו צריכים למצוא שבעבר הרחוק, כדור הארץ היה ישות שונה לגמרי, שהיה זה דרך תהליך שהוביל אז להתגברות דיכוי החיים של כדור הארץ כשלמות לטובת ממלכת החיים האינדיבידואלית, לטובת ממלכות הצומח, החיה והאדם. אבל, אפילו בימינו, מדע הרוח אינו יכול לחשוב על כדור הארץ אך ורק כשילוב פיזי של חומרים חיצוניים, כפי שמתייחסים לכך מנקודת המבט של הפיזיקה, הגיאולוגיה והמינרולוגיה המודרניות. להיפך, בכל מה שמיוצג כבסיס המינרלי של קיומנו, הקרקע שעליה אנו צועדים, מדע הרוח חייב לראות כמשהו, שהוא כמו הבסיס המוצק של הגוף, בולט כמוהו, או דומה לשלד המוצק כפי שהוא נבדל מהחלקים הרכים של הגוף האנושי. כפי שבבן האדם השלד המוצק נוטה להפוך למין מערכת פיזית בלבד, רק לסך-הכל הפיזי של אברים, כך, בגוף כדור הארץ העצום עלינו להתייחס למה שניצב לפנינו כפיזי וכימי בפעולתו, כאל סוג של שלד של כדור הארץ. הוא פשוט נבדל מכל החיים של כדור הארץ, אך לכל מה שקורה על כדור הארץ – לכל מה שמתבצע בתהליכים ארציים – יש להתייחס במובן של מדע הרוח כאל אחדות. לפיכך, כאשר אנו חוקרים צמחים אחד-אחד, אנו טועים כי זה בדיוק כפי שנייחס לכל צמח את האפשרות של קיום נבדל, וכך עלינו לעשות באם אנו מביטים על שערה או ציפורן אנושית בודדת ומנסים לחקור אותה כעצמיות. לשערה או לציפורן יש משמעות, וניתן להכיר בעיקרון הפנימי שלה, אך ורק כאשר היא נחקרת לא כיחידה נפרדת בעצמה, אלא בחיבור שלה עם כל הגוף שאליו היא שייכת. במובן זה הצמח היחיד וכל הירק שעל פני כדור הארץ שייכים בראש ובראשונה לגוף כדור הארץ.

אני חייב להוסיף הערה זו: הטענות המוחזקות לפיכך על ידי מדע הרוח צריכות להיות מזוהות בדרכים שכבר הצגתי בהרצאות אלה; כך שאין אנו מחילים על העולם שמסביבנו את המסקנות שהושגו בחקר האדם עצמו. זה נכון שנאמר לעיתים קרובות שמדע הרוח מציג התרחשויות ביקום לאחר היקש מתהליכים המתרחשים באדם. אנו אכן עשויים לפעמים להרגיש מחויבים להשתמש בהיקשים כאלה בעבור הצגת העניין, משום שהמחקר של מה שמדע הרוח תופס ביקום מודגם ומסומל בגוף האנושי; משום שהגוף האנושי מייצג בעיקר את הקשר שבין הגופני והרוחני, וניתן להבין את האדם באופן הטוב ביותר כאשר הקשר שבין האנושי והרוחני מתבהר. שכדור הארץ הוא, בכל זאת, גוף, ושמה שקיים כצמח משובץ בגוף העצום של כדור הארץ, שייך אליו, כפי שהשיער והציפורניים שייכים לגוף האנושי, דבר זה, בעבור מדע הרוח, הוא משהו שאינו מוסק על ידי היקש, ואינו כלל התוצאה של היקש פשוט. להיפך, הוא תוצאה של מחקרים על ידי חוקר רוחי, בהתאם לקווים המתוארים או מצוינים כאן, שניתן להשיגם בפירוט בספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים". מה שחשוב בכזה מחקר הוא שעל ידו החוקר עצמו מרחיב את תודעתו, חדל לחיות בתוכו בלבד, ושאין הוא מושפע עוד רק ממה שהחושים יכולים לתפוס ומה שההיגיון הכבול לכלי המוח יכול להבין. התוצאה של מחקר שכזה היא שהאדם משתחרר מהכלי הגופני, שהוא הופך למשתתף בעולם הרוחי; אז, במעגל שלו, באופק הרוחני שלו, הוא רוכש שליטה לא רק במה שמוצג לחושים החיצוניים ולהיגיון, אלא הוא מבחין גם בישויות הרוחיות ובכוחות הרוחיים. לפיכך, בעבור החוקר הרוחי קיימת מה שניתן לכנות 'הנפש של כדור הארץ', יסוד נפשי הנותן חיים לכל כדור הארץ, בדיוק כפי שהנפש הקיימת באדם נותנת חיים לגוף האנושי. החוקר הרוחי מרחיב את תודעתו עד לאופק שבו היסוד הנפשי – הנותן חיים לכל כדור הארץ – מגיע ישירות לתשומת לבו. ואז, עולם הצמחים, בעבורו, איננו עוד רק סך הצמחים היחידים, משום שאז הוא יודע שמה שאנו יכולים לכנות 'נפש כדור הארץ' קשורה עם כל מה שחי וצומח כצמח על כדור הארץ.

ועדיין קיימת השאלה: כיצד עלינו לתפוס את העובדה שהצמחים מתחילים ומסיימים את קיומם? כיצד עלינו לדמיין את הלידה והמוות של צמח? אנו נראה מייד שלמילים אלה, שמשתמשים בהן לממלכת הצומח, אין בבסיסן שום משמעות אמיתית יותר מאשר אם נאמר למשל, כאשר שערה של אדם נושרת – שהשיער מת. כאשר האדם מתעלה למחשבה שבהתייחס לכדור הארץ הוא עוסק בגוף בעל נפש, הוא רוכש נקודת מבט חדשה לגמרי לגבי ההתחלה והסוף של החיים בעולם הצומח. לכל מי שאינו עוקב רק אחרי הצמח היחיד באופן חיצוני טהור – מזרע ושוב לזרע – אלא דווקא נושא בנפשו את סך הכל של חיי הצומח על כדור הארץ, יהיה זה ברור שכאן יש משהו אחר בפעולה ממה שאנו עשויים לכנות ההתחלה והסוף של החיים בממלכת החי או האדם. אנו רואים שמשחק האלמנטים במהלך השנה קשור הדוקות לצמיחה ולקמילה של הצמחים, חוץ מאלה שנמנים עם צמחים רב-שנתיים; אבל זהו קשר די שונה מזה הקיים, למשל, בחיות. רק לעיתים רחוקות נמצא בחיות מוות הקשור כה הדוקות לתופעה חיצונית, כפי שאנו רואים את קמילת הצמחים הקשורה לתופעה מסוימת של כל טבע כדור הארץ. למשל, כאשר הסתיו מגיע. במציאות, אנשים מתייחסים לחיי הצמח בצורה מופשטת, מנותקת מהעובדה שהוא משובץ בקיום כדור הארץ כולו; זאת מאחר והם חוקרים רק את הצמח היחיד ואינם מתייחסים לריתמוס – העליה והירידה הגַלית של חיי השנה – שבזמן מסוים דוחף את זרעי הצמחים לנבוט, מביא אותם לבגרות מסוימת, ושוב, בזמן מסוים, גורם להם לנבול. אם נתבונן בכל התהליך הזה, התבוננות חיצונית אמינה, אפילו אם היא לא תחדור לטבע מדע הרוח, נוכל לומר: איננו עוסקים כאן בצמיחה וקמילה של צמחים יחידים, אלא בתהליך של כל כדור הארץ, עם משהו שחי ואורג בכל הקיום של כדור הארץ. היכן, בכל זאת, אנו מוצאים משהו שניתן לומר עליו שמה שהוא מציג בתופעה שלו, מסביר כיצד האלמנט הרוחי, הבלתי נראה, שאנו חייבים לחשוב עליו כנפש כדור הארץ קשור לנביטה ולקמילה של הצמח? היכן אנו מוצאים בכלל משהו שפוגש את עיננו הרוחית כך שיהפוך תהליך חיצוני זה למובן לנו?

כאן מתברר למדען הרוחי שיש לו משהו בתוך עצמו שמסביר חיים ואריגה אלה של עולם הצומח, משהו שאם רק יֵחקר באור הנכון, יסביר את הצמיחה והנבילה של החיים בעולם הצומח. אנו מוצאים בטבע האנושי את מה שאנו מכנים: התופעה הרגילה של התודעה שלנו. אולם, אנו יודעים היטב שבן האדם יכול לחוות תופעה זו רק במשך חיי היום הערים: מההתעוררות עד להירדמות. תהליך ההירדמות ותהליך ההתעוררות הן התרחשויות ראויות לציון בחיי אנוש. מאחר ומה אנו תופסים? בהירדמות אנו הופכים מודעים לצלילה של כל התהליכים הפנימיים של הנפש לתוך חשיכה לא מוגדרת; אנו מודעים לדעיכה של מחשבותינו ורעיונותינו, רגשותינו ודחפי הרצון שלנו לתוך חשכת השינה; בהתעוררות אנו הופכים מודעים לגיחת כל תוכן נפש זה. לזאת האדם מודע. כעת, יהיה זה ללא ספק אבסורד לחשוב שלשינה אין שום קשר עם מה שקיים כאבולוציה של התודעה בכל הגוף האנושי. אנו יודעים כמה חשובה היא שינה סדירה, מחזורית בעבור חיינו הפיזיים, כל עוד קיימים בהם רוח ונפש. אנו יודעים מה אנו חבים לשינה סדירה. עלינו רק להיזכר במה שנחווה בעקביות על ידי אדם הזקוק לזיכרון שמסוגל לאגור פרטים רבים. אנו אומרים: אם אדם רוצה להימנע משחיקת הזיכרון שלו, כך שהוא יהפוך לחסר תועלת, אם הוא רוצה לשמור על זיכרון במצב טוב, הוא חייב לישון בהתמדה על הדברים שצריך לזוכרם. אם הוא צריך ללמוד בעל-פה משהו מאוד ארוך ניתן להבחין בברור כמה מכל פעילות הזכירה הוא חב לשינה סדירה. אולם, חוץ מכך, זה נראה די טבעי שהשחיקה או התשישות, שמבחינים בה כתוצאה של חיינו הערים, נגרמת על ידי החיים של תודעתנו. בהניחנו לתהליכי נפשנו – חיי הרעיונות, הרגש והרצון שלנו – לעבוד קשה מידי, אנו פוגעים במבנה העדין של גופנו; ובהתייחס לתהליכי הרצון שלנו – אפילו בחלקים הגסים יותר. התבוננות די שטחית יכולה ללמד אותנו שעייפות העצבים, השרירים ואברים אחרים נגרמת אך ורק על ידי פלישה של התבטאויות של רעיונות, רגש ורצון שלנו לתוך גופנו. אנו יודעים די טוב שאם אנו מתמסרים להרהורים הרגילים של היום, שבהם מחשבה אחת מחליפה את האחרת, המוח מתעייף פחות מאשר אם אנו מארגנים את מחשבותינו לעבוד תחת כפיה של איזו שיטה או דוקטרינה. אנו יודעים גם, ששרירי הלב והריאות עובדים במשך כל החיים ללא צורך בשינה או במנוחה, משום שעייפות אינה חודרת לכאן, מאחר וככלל – הגוף מעורר, בלא-מודע ובתת-מודע, רק פעילויות הולמות. רק כאשר אנו פולשים במודע לתוך הגוף אזי אנו יוצרים עייפות. לפיכך אנו יכולים לומר: אנו רואים את פעילויות הנפש פולשים לתוך החיים של הגוף – אנו רואים כיצד מה שפעיל בנפש משתרבב לתוך החיים הגופניים שלנו – לתוך מה שמתעורר על ידי התהליכים של הגוף, שניתן לכנותם נורמליים: הפעילויות של הלב והריאות ושאר תהליכי החיים הבלתי פוסקים. לכאן לא חודרת עייפות ולא תשישות. עייפות מגיעה כאשר תהליכים מודעים פולשים. אנו הופכים מודעים להידרדרות, להריסה של הגוף דרך הפלישה של התודעה.

כאן הגענו לנקודה שבה ניתן לראות את החשיבות והתפקיד של השינה. מה שמעייף את הגוף במשך היום, מה שנהרס על ידי פעילויות מודעות חייב, כאשר הפעילויות המודעות נפסקות, להשתקם שוב בשינה. כאן הגוף חייב להניח לעצמו ללכת בעקבות התהליכים המולדים, הטבועים בו. כאן אנו ניצבים בנקודה שבה אנו יכולים לומר: מדע הרוח שוב תואם באופן ראוי לציון עם מה שהעובדות של מדע הטבע מספרות לנו אפילו בצורה שהובאה על ידי המדען הרוסי שכבר הוזכר, שהיה במשך שנים רבות המנהל של מוסד הפיסטור של פריז. כעת, האם איננו יכולים לומר שהתודעה עצמה – חייו הרוחניים של האדם עצמו – כדי שהיא תוכל להתקיים, שהיא אכן תוכל להיות שם בכלל – גורמת לתשישות ולעייפות של הגוף? ואזי, כדי לשפוך קצת אור על הנחה זו של החוקר, אנו עשויים לענות על השאלה: מדוע, אם כן, נכנסים אויבי החיים, המתוארים על ידו, לתוך גופנו? באומרנו: משום שבבסיסו, התהליך המודע עומד תמיד בפני מה שהם חיים אורגניים בלבד באדם כסוג של תהליך מרעיל, ולא היינו יכולים להתרומם לחיים הרוחניים הנעלים שלנו כלל אם לא היינו הורסים את הגוף. בתהליכים עצמם, העוינים לגוף, מונח כל הפוטנציאל של תודעתנו. כאשר אנו מדברים על השפעת רעל בהקשר לפעילות אורגנית, עלינו לומר: לְמַה שחובה עלינו להתייחס כברכה, כגאולה של חיינו – כלומר, העובדה שאנו יכולים להיות ישויות מודעות בגוף פיזי ולפתח פעילות מודעת – אנו חבים לנסיבות שבהן אנו פולשים בדרך הרסנית, מרעילה לתוך גופנו עם חיינו המודעים. אלא שבעבור חיים מודעים רגילים, תהליך זה של הרעלה והרס אינו בשום פנים בלתי ניתן לתיקון; להיפך, הגוף מותקף באופן כזה שכאשר תהליך ההרס מגיע לנקודה מסוימת החיים הרוחניים המודעים נסוגים, ומותירים את הגוף לפעילותו העצמית. אז מתערבת השינה; ובתוכה, בעוד הגוף נותר לפעילותו העצמית, מה שנהרס על ידי התופעה המודעת של חיי הנפש, משוקם שוב. מדען הרוח מודע היטב להנחות המחוכמות הרבות, שהן פחות או יותר משמעותיות, שהתפתחו ביחס לשינה ועייפות; יהיה צורך בזמן ארוך מאוד כדי לנתח הנחות אלה. אולם, אין זה מעניינינו כאן להסביר הנחות חומרניות טהורות אלה, אלא לבסס את העובדה שתודעה על תוכנה חייבת לפלוש בעצמה בצורה הרסנית לתוך הגוף שמכיל את הכלי החיצוני של התודעה, ושמצב השינה מפצה על התהליך ההרסני שלפיכך באמת מתוקן. אנו יכולים לומר אם כן: השינה היא המרפאה של התנאים הללו, שכתהליכים של בריאות רופפת, התודעה מחויבת לגרום לגוף.

כעת משהגיע המדען הרוחי כה רחוק עד שאינו רואה רק מה שהתודעה החיצונית הנורמלית רואה – כלומר, שבזמן ההירדמות הרעיונות המודעים וכדומה שוקעים לתוך חשיכה לא מוגדרת – כאשר הוא מגיע לנקודה של התבוננות ממש במה שמתרחש סביבו, אפילו כאשר התודעה הרגילה, הנורמלית נעלמת, אז הוא מגיע גם לנקודה של יכולת לעקוב אחר תהליך ההירדמות וההתעוררות. זוהי ידיעה-עצמית במובנה הרחב שהאדם הופך לשלו בעזרת מחקר רוחי. ואז הוא מגיע לתפיסה אמיתית של התהליכים הללו שמלווים את ההירדמות – שהם תהליכי בנייה, של החיים החומריים של הגוף. למעשה, בעזרת מחקר רוחי, אנו חווים משהו מחיים חומריים אלה באורגניזם הגופני בלבד בכל פעם שאנו נרדמים; אבל מאחר והם אינם חורגים מעבר לגוף בלבד יש להם רק את הערך של חיים צמחיים. מה שניתן לחוות בכל ערב בהירדמות יכול להיות מתואר כך: אתה רואה את גופך שלך, עם כל חיי היום שעברת, שוקע אל מחוץ לטווח הראייה; אבל כפיצוי אתה גם רואה, צצים בתוך גופך שלך תהליכים משקמים, לא הרסניים – שהם רק כנביטה של חיים צמחיים בתוכך. לפיכך, במשך השינה יש משהו בגופנו שהוא כמו החוויה של צמיחה ספונטנית. חוויית ההירדמות, עם דעיכת הרעיונות המודעים, היא משהו כמו חוויית האביב שבה אנו רואים שרק מה שהוא דמוי-צמח בגופנו מתרומם אל מחוץ ללא-מודע. ניתן להתייחס לרגע ההירדמות כמקביל לגמרי להתעוררות הנביטה, צמיחת הצמח בעולם באביב.

כאשר אנו מסתכלים על חיי הצמח באופן זה, אנו מוותרים על הרעיון של השוואת נביטה זו של הצמחים באביב ללידה אנושית, או באופן כללי עם מה שניתן לכנות לידה של אדם או כל ישות חיה אחרת; אנו מגיעים להבנה שאמא-אדמה הגדולה היא גוף שלם בעצמו החווה באביב – באותו חלק של כדור הארץ היכן שהאביב שורר – מה שהאדם מצידו חווה כאשר הוא נרדם. השגיאה הנפוצה ביותר הנעשית בהשוואות כאלה היא בדרך כלל התוצאה של דברים שלא נבחנו לאמיתם, אלא דווקא התייחסו אליהם בקשר לנסיבות חיצוניות. זה יספק את דמיונם של רבים ביכולתם להשוות את נביטת הצמחים באביב למשהו בישות האנושית אשר חוזר על עצמו בזמנים קבועים, שלמעשה אינו מייצג מוות וחיים; אולם אם האדם הולך בעקבות דמיונו בלבד הוא עשוי לשאוף להשוות את נביטת עולם הצומח באביב עם רגע ההתעוררות של האדם. זו טעות. אין זו ההתעוררות, חזרת תוכן הנפש, שעימה ניתן להשוות את עונת האביב; אלא עם ההירדמות, הגוויעה של החיים הרוחניים הפנימיים, הממשיים של הנפש, והנביטה של מה שהוא גופני בלבד, הצמחי בלבד באדם. אם, בעזרת יכולת ראיה על-חושית, אדם יכול לעקוב באופן מודע אחר רגע ההתעוררות – כיצד רעיונותיו וכל מה שהוא זוכר מתרוממים מתוך החשיכה הבלתי מוגדרת, ואז הוא נוכח שוב במשהו הגורם להרס ההכרחי של כל הצמחייה הפנימית הנבוטה. זה, למעשה, כאילו שעם עליית מחשבותינו בהתעוררות בבוקר, תנאי סתיו מנשבים מעל כל מה שצמח בלילה: תהליך פנימי שניתן להשוותו לכל כדור הארץ עם קמילת הצמחים לקראת הסתיו. רק שכדור הארץ אינו מיוצג, כמו האדם, על ידי שני מצבי תודעה – ערות ושינה; בזמן שמחצית כדור הארץ ישנה המחצית האחרת תמיד ערה, כך ששינה תמיד עוקבת אחרי מסע השמש ממחצית אחת של כדור הארץ לאחרת. לפיכך, אם כן, לגבי כדור הארץ אנו עוסקים בגוף רחב-ידיים שחי את חיי השינה שלו מעונת האביב עד לסתיו, חיי השינה המוצגים לפנינו באיברים החיצוניים, במה שנובט וצומח בממלכת הצומח, ובסתיו נסוג לתוך הספירה הרוחית שלו, לתוך מה שהוא נפש כדור הארץ; מאחר וחיי כדור הארץ הם בעונה שבין הסתיו לאביב. לפיכך, איננו יכולים לדבר כלל על מוות אמיתי או לידה אמיתית בצמחים, אלא רק על שינה וערות של כל גוף כדור הארץ. כפי שאצל בני האדם שינה וערות חוזרים על עצמם בקצב קבוע במהלך של עשרים וארבע שעות, וכפי שאיננו מדברים גם כן בהקשר זה על מוות ולידה של עולם המחשבות שלנו, אם נשאף לומר דברים באופן נכון, האם עלינו לדבר על החיים והמוות של הצמחים? עלינו לשמור על ראיית כל גוף כדור הארץ, להתייחס לתהליך הצמחי כשייך לכל גוף כדור הארץ כמו התעוררות והירדמות של כדור הארץ. כאשר אנו מרגישים את העונג הרב ביותר ממה שנובט מהאדמה, כאשר אנו זוכרים כיצד אנשים מתקופות קדומות, מתוך שמחתם בחיים הנובטים, חגגו את חג יוחנן הקדוש, שחל בדיוק בזמן שבעבור כדור הארץ הוא כחצות הלילה בעבור האדם, בהקשר לגופו ולטבעו הגופני החיצוני. וכאשר האנשים מתכוננים לחגוג את חג המולד, וכאשר ללא חיים נמצא המוות, אז אנו עוסקים בתהליכים הרוחיים של כדור הארץ. זה הזמן הטוב ביותר לאדם למצוא את הקשר שלו עם כל החיים הרוחיים של כדור הארץ; האדם מבין מה שהוא ציין (מתוך אינסטינקט נכון) בקביעת החגים הרוחניים של האנושות בחורף. אני יודע איזה התנגדויות מדע טבע חיצוני יכול להעלות כנגד זאת, אבל מדע הטבע אינו מתייחס לאינסטינקטים הנכונים של האדם.

כעת הבה ננסה לחקור את מה שאנו מכנים מוות בממלכת החיה, כמובן שלא על ידי יצירת שיפוטים דרך הקבלה אלא פעם נוספת, דווקא על ידי תהליך בישות האנושית, ונראה מה שיש למדע הרוח לתת.

כעת, עלינו לשים לב לכך שחיי הנפש שלנו, אם נחקור אותם בקפידה, יציגו כמובן מהלך שונה מזה המבוסס על קידומו והפרייתו בעזרת מצבים מתחלפים של ערות ושינה. יש להצביע על כך שלאורך כל חיי האדם – מילדותו, כל עוד הוא יכול להיזכר בצורה מודעת – הוא חווה מין תהליך של התבגרות. האדם הופך יותר ויותר בוגר בעזרת מה שהוא יכול לספוג מניסיון החיים. תהליך התבגרות זה מבוצע בדרך מוזרה. אנו זוכרים – ודרך זאת בלבד ניתן לאגו לדבר בתוכנו – כל מה שחווינו מנקודה מסוימת בילדותנו; אבל אנו זוכרים רק את הדברים הקשורים לרעיונות שלנו, למחשבות שלנו. זוהי עובדה מאוד מרשימה, אבל כל אחד בעצמו יכול לברר הצהרה זו. כאשר אתה זוכר מקרה כואב או נעים שהתרחש אולי לפני שלושים שנה, אתה תאמר: אני יכול די טוב להיזכר בכל הפרטים של הרעיונות שהגיעו לנפשי, כך שאני יכול לשחזר אותם בתפיסה שלי את המקרה; אבל הכאב או התענוג, הקשורים לאירוע בזמן ההוא, אינם נשארים בנפשי בצורה חיה כל כך כפי שנשארים בדרך כלל עניינים של מחשבה. הם דהו, ניתקו עצמם מהרעיון, ושקעו לתוך חשיכה לא מוגדרת. אנו יכולים לומר: אנו תמיד יכולים להחזיר את הרעיונות מתוך הרובד העמוק של חיי הנפש שלנו, אבל – חוץ מאשר יוצאים מהכלל – עלינו לחדול מלהעלים מזיכרוננו את מה שחווינו כרגשות, דחפים או תשוקות. מה שחווינו בצורת רגש נשאר נסתר, מנותק מהרעיונות החשופים. האם הוא אבד לגמרי? האם הוא נעלם בתוך האַיִן? בהחלט לא! בעבור מי שלא חקר את חיי האדם בצורה באמת מתמסרת ודקדקנית, זה עשוי להיראות כך; אבל חוקר מסור החוקר מכל נקודת מבט, יגלה את הדברים הבאים: אם נתבונן בבן אדם בשלב מסוים בחייו; למשל, בשנתו הארבע-עשרה, אנו נמצא אותו במצב מסוים – במצב של נפש אך גם של גוף, בבריאות או במחלה. האדם מופיע לפנינו כמלנכולי קודר, שבקלות הופך למדוכא או לעליז או באופן מסוים לפלגמטי או לבעל טמפרמנט אחר, תופס בקלות את הממשויות של העולם, סופג בקלות את מה שתענוג ושמחה יכולים לתת לו, וכן הלאה. מצב הנפש אינו צריך להיות נפרד תמיד מהגופני; מאחר ומצב הנפש המופיע באדם תלוי בדרך שבה תפקודי הגוף פועלים. לפיכך, אם נתבונן בכל הלך הנפש והמזג של אדם בכל גיל בחייו, נגלה במהרה מה נהייה מחוויות הרגש הנפרדות מהרעיונות שניתן להיזכר בהן מאוחר יותר רק כתמונות מנטליות. אנו נגלה שמה שהפך מנותק ממצב-הרוח של הלב והנפש איחד את עצמו עם המנגנון העמוק יותר שלנו; לא ניתן להיזכר בו בחיינו הפנימיים, אבל הוא מבטא את עצמו בחיים הפנימיים, אכן, מבטא את עצמו אפילו עד כדי בריאות ומחלה. היכן שוהים מצבי-רוח אלה בעוד אנו לא יכולים לזכרם? הם שקועים בחיי הגוף והנפש, ומכוננים נטייה ברורה בכל חיי האדם. לפיכך נראה לנו שכפי שאנו זקוקים לזיכרון בעבור כל מהלך חיינו המודעים, כמו שבשינה הזיכרון תמיד שוקע לתוך חשיכה לא-מוגדרת, כך גם חוויות הלב והנפש שלנו שוקעים לתוך החשיכה של ישותנו ופועלים על כל נטיות המזג שלנו.

אז יש לנו גורם שני בפעולה באדם. וכעת אם נכוון את מבטנו מעבר לאדם אל כל גוף כדור הארץ, שאותו אנו חוקרים כישות בעלת-נפש: איננו חוקרים אותו, כמובן, כאילו שכוחות הנפש והרוח הפועלים בו מאורגנים באותו האופן כפי שזה בנפשו של האדם. היות ומדע הרוח מראה לנו שהרבה ישויות כמו האדם שוכנות בספירת הנפש של כדור הארץ – כך שהנפש של כדור הארץ מציגה ריבוי, בעוד שנפש האדם היא אחידה. אף על פי כן, ביחס למה שאך תואר, מה ששייך לטבע נפשי בכדור הארץ יכול בצורה די טובה להיות מושווה לחוויות הנפש באדם עצמו. כאשר אנו רואים כיצד מצבי-הרוח של הלב והנפש שוקעים לתוך גופנו שלנו, פועלים על גופנו ובאים לידי ביטוי במזג שלנו, אנו מזהים הקבלה לכך בסך הכללי של התהליכים המבוצעים על כדור הארץ, ואכן בכל מה שמוצא ביטוי במקורה של ישות בעל-החיים החי. תהליך של גוף ונפש משתחרר בתוכנו רק בעזרת מה שנדחף מטה לתוך החשיכה של נטייתנו הגופנית על ידי החוויות של ליבנו ונפשנו. בעבור כדור הארץ, החוויות המקבילות של נפש ורוח מגובשות בלידה ובמוות של ישות בעל-חיים. אני יודע היטב שאדם, שחושב מתוך היפותזות ויכול לעצב תפיסת עולם, שלכאורה ניצבת איתנה על קרקע מדע הטבע, עשוי להרגיש שאט-נפש על ידי הסבר זה. אני יכול להשתתף בצערו של אדם שכזה. אבל יגיע הזמן כשכיוון המחשבה והשיפוט האנושיים המובילים להבהרת התהליכים של לידה ומוות ארציים, יעלו באבולוציה הרוחית הבאה על הדרך המצוינת כאן; מאחר וכל מה שאנו רואים למעשה במדע הטבע מוביל אותנו למסקנה זו. בדיוק כפי שאדם רואה את מצבי-הרוח של נפשו, שמעצבים את מזגו הגופני, שוקעים לתוך האורגניזם הגופני שלו, כך הוא רואה מבחוץ – בגוף כדור הארץ, את התהליך המקביל של עליית עולם החיות.

אנו מוצאים בישות האנושית עדיין תהליך נוסף: אנו רואים כיצד מתוך כל הגוף מתעוררים שוב בנפש מה שמכונים רגשות ותחושות עילאיים. מה מאפיין אותם? כל מי שעוסק בשאלה זו ללא דיעה קדומה, אבל גם ללא סגפנות מלאכותית, ללא יראת-שמיים מלאכותית וצביעות, יאמר: מה שאנו יכולים לכנות הרגשות המוסריים, העילאיים ומצבי הרוח הללו באדם – שמתפתחים לכדי התלהבות מכל מה שהוא טוב, יפה ואמיתי, מכל מה שגורם להתקדמות העולם – חיים בנו רק משום שאנו מסוגלים, על ידי נטיות לבנו ונפשנו, להתרומם מעל כל מה שבמקורו הוחדר לתוכנו על ידי אינסטינקטים; כך שברגשותינו הרוחניים, בהתלהבותנו הרוחנית, אנו מרוממים את עצמנו מעל כל מה שהאורגניזם הגופני לבדו יכול לעורר. זה יכול להגיע עד כדי כך שמי שהתלהבותו בחייו הרוחניים מביאה לייחוס חשיבות כה רבה למושא שלהם, שיהיה זה דבר קל בעבורו לתת אפילו את חייו הפיזיים למען מה שעורר את ההשראה ברגשותיו המוסריים והאסתטיים העילאיים. כאן אנו רואים את מה שחי כאלמנט רוחני מתרומם בהתלהבות זו, עם דיכוי מה שהוא רק גופני בטבענו, בהלך נפש שבמקורו אינו שייך כלל למהלך החיים הטבעי. לפיכך מתנהל האלמנט כהרגלו באדם; אותו האלמנט שהוא שולח מטה לתוך מעמקי ישותו ואשר שם הוא מבצע את תהליכיו הטבעיים; אבל מתוך מעמקי ישותו מתרוממים גם רגשותיו המוסריים והרוחניים, ויחד עימם נטיות ליבו ונפשו. אלה מנצחים, באבולוציה שמתקדמת כל הזמן, את מה ששייך רק לטבעי – להרכב האינסטינקטיבי הפיזי של האדם.

את התהליך הזה, שאנו מוצאים בישות האנושית ומחולק לשני אלמנטים, אנו מוצאים גם בעולם בעלי החיים. אם במקרה שלנו אנו מניחים לנטיות ליבנו ונפשנו לשקוע מטה לתוך חיי הגוף, מרשים לעצמנו להיות מושפעים על ידי הלך הרוח של ליבנו ונפשנו עד מצב של בריאות או חולי, אנו רואים, מצד שני, בכל מה שממומש בחיי החיה, את מה שמרכיב שקיעה מטה של נטיה כזו בעבור כל כדור הארץ. כל מה שהוא רגש ותשוקה בכל גוף כדור הארץ ממומש בממלכת החי בדיוק כפי שתשוקותינו ודחפינו ממומשים בכל הגוף שלנו. כשאנו מביטים בעולם החי אנו רואים בכל צורה נפרדת את התוצאה של נטיית הנפש של כדור הארץ שלנו. ואם אנו מתייחסים למשיכה שכדור הארץ מפעיל על חיי עולם החי, מתיר לעצמו להיות מחובר בצורה הדוקה הרבה ביותר עם הגוף הפיזי, אנו רואים שחיבור זה אינו אלא הניצחון של הרוחי – זהו מה שביחס לחיות, אנו מכנים הנפש הקבוצתית. זהו האלמנט העל-חושי שמוצא את ייצוגו רק בדברים חיצוניים, וכובש את הדברים החיצוניים, כפי שבאדם הרגשות הרוחניים כובשים את מה שהוא רק אינסטינקטיבי. עובדה זו, שהתהליכים החיצוניים של גוף כדור הארץ משלימים תמיד עם כוח המוות שמעבר לחיה היחידה אינה שונה בשום אופן מהניצחון, שתמיד מושג בתוכנו על ידי הרוחי, על מה שקשור אך ורק לטבעי. בראיית האלמנט הרוחי בחיה מנקודת מבט זו, איננו יכולים להשתמש בביטויים לידה ומוות להתחלה ולסוף של קיום החיה באותו האופן שאנו משתמשים בהם בשביל האדם. נכון הדבר שקיים בחיות תהליך של כל כדור הארץ, שהוא כבר בעל אופי ייחודי יותר מאשר בעולם הצומח. אף על פי כן, אם ניתן את דעתנו על הנפשות הקבוצתיות השונות המיוחסות למינים השונים של החיות, עלינו לראות כיצד, בכל מוות שבא במפתיע על החיה היחידה, החיצונית, החלק הגופני נכחד, אבל הנפש הקבוצתית – שהיא האלמנט הרוחי אצל החיה – תמיד מנצחת את הצורה החיצונית; בדיוק כפי שבאדם הרוחי מנצח את מה שהוא אינסטינקטיבי בלבד, לא מיוצג בצורה הנפרדת, אלא אכן בתוך הגוף.

לפיכך, אנו רואים ישות חיה רחבת ידיים המורכבת מנפשות קבוצתיות יחידות. ואנו רואים את הלידה והמוות של בעלי החיים מופיעים בדרך כזו שמה שמעצב את היסוד של הרוחי בחיה היחידה צריך תמיד להילחם בשביל ניצחונו על האינדיבידואליות. לפיכך יש לנו מוות בחיות המוצג ככזה, שכנפש קבוצתית, נע מעל לגווייה ולהתפוררות של דמות החיה היחידה. אנו יכולים לדבר על מוות אמיתי בהקשר לחיה רק אם נכשלנו לתת את הדעת על מה שנשאר לאחר המוות של חיה – כלומר, הרוחי. כפי שבאדם, הרוחי, מתרומם מעליו, מתגבר על נטיית הנפש וכן על מה שנידון לקמילה. אם הדרוויניזם יתקדם אי פעם מעבר לשלב הנוכחי שלו, הוא יראה כיצד, דרך ממלכת החיות, מהימים הקדומים ביותר, חוט של התפתחות עובר דרך הלידות והמיתות הגלויים לעין אל העתיד הרחוק; כך שכל התפתחות ממלכת החיות תוביל לבסוף לניצחון על הנחוּת יותר. דמות החיה היחידה שתתגבר תצא מכל העולם הרוחי, בעוזבה מאחור את החלק הנחות שבחיות היחידות, ויום אחד תתגבר על אלמנט האינסטינקט הגלוי בכל טבע החיה.

וכאשר אנו מגיעים באדם למה שאנו מכנים טבע הרצון האנושי – אם איננו מדברים אז רק על הרעיונות שהיו לו, שניתן להיזכר בהם שוב ושוב, ואיננו ממקדים את תשומת ליבנו רק בנטיית הנפש ששוקעת באופן שתואר לתוך מעמקי הגוף – אם אנו מביטים דווקא אל דחפי הרצון, אנו נראה שהם מייצגים, מעבר לכל, את החלק הכי מסתורי בטבע האנושי. האופן שבו נקבעים הדחפים של רצון האדם תלוי בחוויות שהחיים הביאו לו. אם נתבונן אחורה מכל נקודה בחיינו, נמצא שביל מתמשך, תנועה, שבה כל מאורע נפשי קשור לזה שלפניו. אולם, אנו מוצאים שמה שחווינו זורם בעיקר לתוך רצוננו באופן כזה, שאם נביט בעצמנו כך, אנו עשויים לומר שנהיינו למעשה עשירים יותר ברעיונות, ובשלים יותר בהקשר לדחפים של רצוננו. אכן, אנו מפתחים בשלות מאוד מיוחדת בהקשר לרצון שלנו. דבר זה נחווה על ידי כל אחד המביט אחורה על חייו. אנו עושים משהו בחיים; אך כיצד היה עלינו לעשות זאת אנו לומדים למעשה רק אחרי שעשינו זאת. וכל אחד יודע איזה סיכוי קטן קיים שימצא את עצמו שוב באותו מצב מאוחר יותר, כך שהוא יוכל ליישם, בהזדמנות מאוחרת יותר, את מה שהוא רכש כבשלות בחיים – את מה שהוא הרוויח, אולי, בעזרת חוויה של ניסוי וטעייה. אולם, דבר אחד הוא יודע: שכל חוויותיו מתואמות יחד בכל ההרכב של רצונו, בעזרת מה שאנו יכולים לכנות חוכמת הרצייה שלו; חוכמה זו תורמת לבשלות שאנו רוכשים בהדרגה. חיי הרצון שלנו הם אלה שהופכים לבשלים יותר ויותר: כל הרגשותינו, מחשבותינו וכיוצא באלה, המשולבים יחדיו כדי ליצור את הרצון שלנו, אפילו ביחס לעניינים חיצוניים, מבשילים יותר ויותר. מאחר, וכשהחשיבה שלנו מבשילה בעזרת חוויות החיים, זוהי אכן בשלות שגדלה רק ברצון המבוטאת בהתאמת מחשבה למחשבה. אזי אנו רואים כיצד כל חיי הנפש שלנו, כאשר אנו חוקרים אותם לאחור, מובילים אותנו למרכז ישותנו, שיוצר את הרקע לדחפי הרצון שלנו ושבו מבוטאת ההבשלה הבלתי פוסקת הזו. אם ניתן על כך את דעתנו, יש לנו את האלמנט השלישי בהתפתחות האנושית, שעליו אנו יכולים לומר שאנו מטפחים אותו בתוך גופנו הפיזי בחיים – אנו צומחים בתוך אלמנט זה – בתוכו אנו גדלים מעל ומעבר למה שהיינו כאשר הגענו לקיום הזה דרך לידה. כפי שבקיום זה אנו עוטים גוף פיזי, וגוף פיזי זה הוא הכלי שבו עלינו להשתמש בעבור נפשנו – מאחר והנפש משתמשת בכוח ההיגיון, משתמשת במוח – הישות של נפשנו רוכשת ניסיון ובגרות בחיים שמתגבשים בכל המבנה של הרצון הבוגר.

אולם בחיים אלה, כִכְלל איננו נמצאים במצב שבו נוכל להתנהל, להוציא לפועל, את מה שנוכח כעת בדחפי הרצון שלנו. זוהי השאלה העומדת בפני האנושות: מה קיים בדחפי הרצון הללו שאנו מטפחים כרכוש היקר ביותר של נפשנו, שאנו הפכנו לשלנו, אולי רק עקב חוסר השלמות שלנו, שגורם לנו שלעולם לא נהיה מסוגלים להביא אותם לידי ביטוי? מה ששלחנו מטה לתוך מעמקי ישותנו כתוכן של חוויות נפשנו (התבונַנו בכך בחלק השני של מחקרנו) מוביל לכל נטיית גופנו ונפשנו. הוא מוביל לאופן שבו נקבע האופי שלנו, למה שהחיים הפכו אותנו בהקשר לבריאות וחולי, באם אנו יותר מלנכוליים או עליזים וכן הלאה. אבל למה שהפכנו את עצמנו, בהקשר לנטייה של רצוננו, זוהי ישותנו הפנימית ביותר; לזה הפכנו. אולם, בעזרת זאת צמחנו מעבר למה שהיינו. ובמחצית השנייה של חיינו, כשאנו יורדים במדרון, אנו שמים לב כיצד גופנו מסרב לבצע את מה שהפנינו אליו בעזרת הדחפים של רצוננו. בקיצור, אנו רואים שדרך חיינו כישויות מַבחִינות, מרגישות ורוצות אנו הופכים למשהו לגמרי שונה ממה שכבר אנו עכשיו. למשהו שנרתע ממה שאנו כבר עכשיו. בעת שחיינו הופכים בשלים אנו חשים בנפשנו פנימה כיצד אנו מתעמתים עם מה שהפכנו להיות בעזרת האלמנטים שלנו, בעזרת הנטיות הגופניות שלנו, בעזרת חיי הנפש שלנו. אנו חשים בנפשנו פנימה את הקונפליקט בין כל מבנה הרצון שלנו בחיים בוגרים, מצד אחד, ומהצד האחר את כל המבנה של גופנו; אנו מרגישים עימות זה באופן בסיסי גם בכל דחף יחיד של הרצון המוביל לפעולה. זאת מאחר ומחשבותינו שקופות במידה מסוימת, וכן גם רגשותינו; אבל האופן שבו כוח הרצון הופך לפעולה הוא מסתורי ולא מובן. הרצון מתנגש, ניתן לומר, עם החיים החיצוניים, והופך מודע לעצמו רק כשהתנגשות זו מתרחשת. וכאן אנו יכולים לעקוב, בכל החיים, אפילו במבנה הגופני, במה שמופיע כבר בחיי הנפש; כלומר, למה שאדם זה הפך, מה שנתן לו את הנטייה לכישרונותיו, חייב להישבר ולהיהרס על ידי הרצון, שמופיע רק בחיים האלה; אחרת, כוח רצון זה לא יהיה מסוגל אף פעם לגרום לכך שירגישו בו.

בדיוק כפי שאדם הופך מודע לעצמו רק דרך ההתעמתות עם המציאות, כך הוא יכול לחוות את עצמו כתהליך מתקדם רק על ידי הריסת כל חייו הפיזיים דרך הרצון, באותו האופן שבו המוח נהרס על ידי החיים של הרעיונות. אבל בעוד שהמוח יכול לחזור לאיתנו בעזרת שינה, גדילה חדשה של הרצון אינה יכולה להתרחש, למעשה, בעזרת דחפי הרצון. תהליך מתמשך של הריסה נכנס לכל חיים. לפיכך אנו מבינים שאדם חייב להרוס את גופו; אנו מבחינים בצורך אמיתי של מוות בעבור האדם. בדיוק כפי שאנו מבינים את הצורך בשינה בעבור חיי הרעיונות, כך אנו מבינים את הצורך במוות בעבור חיי הרצון. כי רק מאחר וגופו הפיזי של האדם נמצא בניגוד לרצון שלו – שהרצון הוא מודע לעצמו, שהוא מתחזק בעצמו, וכך עובר דרך שער המוות לתוך חיים בעולם הרוחי, היכן שהוא מיַיעֵד לעצמו את הכוחות לבנייה, בהתגשמות עתידית, של כל מה שהאדם לא השיג בחיים הגופניים האלה. שלב זה יכול להתפתח בעבורו רק על ידי תודעה הבשלה לצעד הבא, למשהו הנותן הזדמנות להתקדמות נוספת שלא התבצעה במלואה בחיים האלה; לשם כך הוא צריך שתהיה לו תודעה הבשלה לשלב הבא שיתן לו את הנטייה למשהו הבא, שלא יכול היה להתממש בחיים האלה. שלב זה יתממש בחיים הארציים הבאים, שבהם יפעל, באופן הולם, האדם על הגורל החדש שלו, על החיים הארציים החדשים שלו.

אז, הואיל ובהתייחס למוות אנו יכולים לדבר בעולם הצומח רק על התעוררות והירדמות של כל טבע כדור הארץ, ובעולם החיה ניתן להשוות מוות רק עם השפל והגאות וכיבוש חיי האינסטינקטים הנחותים שלנו, זהו אך ורק עם המוות האנושי שאנו מגלים מה שמצביע לנו, בעזרת הריסת החיים האלה, על החיים שחוזרים תמיד. אך ורק דרך ההריסה של החיים האלה אנו יכולים להגיע למה שנכנס לתוך החיים הארציים החדשים ומוביל לבדו להגשמה אמיתית את כל הקיום האנושי. בעזרת זאת הוכח גם שרצון האדם, כדי להפכו מודע לגמרי לעצמו, זקוק להחלשות הגוף הפיזי; וזוהי, באופן בסיסי, החווייה שהוא מבקש משום שדחף הרצון הנכון מופיע רק כאשר אנו עוברים דרך שער המוות, כאשר דחף רצון זה חולֵק את הקמילה והמוות ההדרגתיים של הגוף החיצוני. כי הרצון צומח באמצעות ההתנגדות שהוא קולט בגוף החיצוני; בעזרתה הוא מתחזק בהתמדה ומכין את עצמו להפוך למה שחי לנצח נצחים. לפיכך, חוץ מכל הסבר שתמצאו במדע הרוח לגבי מוות לא טבעי, קל לראות שמוות הנגרם על ידי תאונה, או התאבדות, או כל דבר מסוג זה, הוא שונה ממוות טבעי, שנותן ערבות לתחייה בחיים חדשים. מוות לא טבעי בכל צורה יכול אכן להיות גם משהו המציין התקדמות בגורל הכללי של האדם. אבל מה שהרצון, בטבעו הרגיל, היה צריך לחוות בניצחונו על הטבע הגופני, נותר במובן מסוים ככוח פנימי, וצריך לפנות לדרך שונה כאשר האדם עובר דרך שער המוות באופן לא טבעי, מהדרך שאליה הוא היה פונה אם היה חי עד הסוף הטבעי של חייו.

לפיכך אנו רואים שאנו יכולים לדבר באמת על מוות רק כאשר אנו מתייחסים למה שאנו יכולים לכנות ההתפתחות של סוג חדש של רצון בעבור חיים חדשים, ושעקב סיבה זאת איננו יכולים לדבר על מוות אמיתי בהתייחס לישויות אחרות. אולם, בהתייחס לאדם עלינו לדבר באופן כזה שלא רק שדברי גיתה אמיתיים: "הטבע המציא את המוות כדי שיהיו יותר חיים", אלא גם באופן שנאמר: אם לא היה מוות, היינו צריכים לייחל לקיומו, משום שהוא מאפשר לכך שבעזרת ההתנגדות והקמילה של הגוף החיצוני, הרצון גדל עוד ועוד – גדל, כמובן, בעבור החיים החדשים. דבר זה מאפשר לאבולוציה להתקדם לגבהים גדולים יותר בעזרת ההתגשמויות השונות, כך שהחיים גם עוטים צורה עילאית יותר – למרות שזה אינו קורה מייד בחיים הבאים, ויתכן אפילו שתתרחש התדרדרות. בכל מהלך החיים הארציים החוזרים מזוהה, עם זאת, הרצון המתקדם.

המוות לפיכך הוא המחזק הגדול של הרצון בעבור החיים הרוחניים. ואנו רואים – כפי שכבר צויין – שמדע הטבע הנוכחי מסכים עם מדע הרוח, למרות שבקול הססני, בהצבעה על המוות כמייצג סוג של תהליך הרעלה. אכן כן, כל התפתחות רוחנית הולכת בדרכה העצמאית בחורבן, הרס, של החיים הגופניים החיצונים. מה שעולם הרעיונות מחריב באדם מתוקן על ידי שינה. מה שנהרס על ידי האינסטינקטים של האדם משוקם על ידי התחושות והרגשות המוסריים והאסתטיים הנעלים; הרס הגוף הפיזי הנגרם עקב פעילות הרצון משוקם בכל חיי האדם בעזרת בשלות זו של הרצון שממשיכה דרך המוות ומסוגלת לבנות חיים חדשים. כך רוכש המוות משמעות: המשמעות שבעזרתה האדם מסוגל, לא רק לחשוב על נצחיות, אלא לחוות אותה למעשה. כל מי שמתייחס למוות באופן זה רואה אותו מתקרב ככוח המוביל את החיים הגופניים החיצונים להתפוררותם; אבל מנגד להתפוררות זו, הוא רואה את השחר של חיי נפש אנושיים חדשים, החיים שהאדם משמר מגלגול לגלגול לנצח נצחים. רק לאחר שאנו מבינים את משמעות המוות בעבור נצחיות האדם, אנו תופסים את משמעות המוות בעבור כל הטבע. אולם, אז, אנו חייבים לוותר על התפיסה הטיפשית הידועה, שמדברת על מוות בקשר לחיות ולצמחים; אז אנו חייבים לדעת שתיתכן למעשה שאלה לגבי מוות אמיתי רק כשמתייחסים לגורל אלה שהרוח חווה בעוברה דרך קיום גופני, וכאשר אנו מביטים בממשויות שהרוח חייבת לפתח בתחום הגופני כדי לשפר את הגשמתה שלה. הרוח חייבת לנטוש את הגוף למוות, כדי שהרוח תוכל להתעלות לדרגה גבוהה יותר ויותר של שלמות. בשמרה על נקודת מבט זו בנפשה ובהביטה על מוות בממלכה האנושית, עשויה נפשנו לספר לנו שבעזרת המוות נפש ורוח האדם יכולים להתעלות לשלמות גבוהה יותר. אף כשמביטים במוות בממלכת החיה והצומח אנו רואים את הרוח קורנת דרך בסיס כל התופעות – והנפש עשויה לגלות את עצמה מאוחדת עם מילים אלה שמעוררות אותנו, שלא רק מביאות לנו הקלה, אלא כל תקווה של חיים:

מתוך הרוח כל ישות נבעה,

עמוק בתוך הרוח הם שורשי כל החיים,

מטרת כל השאיפות היא הרוח.

————————————————————————————————

  1. הרצאה שניתנה על ידי ד'ר רודולף שטיינר בברלין 29 בפברואר 1912. זוהי הרצאה מספר 13 מתוך 16 הרצאות שניתנו על ידי רודולף שטיינר בברלין, מהסתיו של 1911 ועד האביב של 1912. הכותרת של סדרת ההרצאות היא: היסטוריה אנושית לאור המחקר הרוחי – Human History in the Light of Spiritual Investigation יצא לאור בגרמנית כ: – Menschengeschichte im Lichte der Geistesforschung. מופיעים תחת הקוד GA61 בארכיון של כתבי שטיינר. חלק מההרצאות מופיעות בעברית בשם: נקודות מפנה בהיסטוריה האנושית – הוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *