מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות – 03

מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות

רודולף שטיינר

שלוש הרצאות שניתנו בברלין 1906 GA55

והרצאה אחת שניתנה בברלין 1912 GA61

תרגום מאנגלית: חייה חצב

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה שלישית: ברלין 13/12/1906

מחלה ומוות

הנושא שלנו היום הוא נושא שללא ספק מדאיג את כל בני האדם, משום שהמילים 'מחלה' ו'מוות' מביעות משהו שנכנס לכל חיים, לפעמים כאורח לא-קרוא, לפעמים גם במסווה מטריד, מתסכל, מפחיד. מוות מציג את עצמו כחידה הגדולה ביותר של הקיום; כך שכאשר מישהו פותר את השאלה לגבי טבעו הוא פותר גם את השאלה האחרת – טבע החיים. לעיתים קרובות אנו שומעים אנשים שאומרים שמוות הוא חידה בלתי פתורה – חידה שאף-אחד לא יוכל אי-פעם לפתור. לאנשים המדברים כך אין שמץ של מושג עד כמה יהירות מילים אלה; אין להם מושג שאכן קיים פתרון לחידה, אולם אינם מסוגלים להבינו. היום, כאשר אנו אמורים לעסוק בנושא כה מקיף וחשוב, אני מבקש מכם לשאת בנפשכם במיוחד עד כמה אין זה אפשרי בעבורנו לעשות יותר מאשר לענות על השאלה הבאה: "מה אנחנו מבינים על ידי מחלה ומוות?" לפיכך איננו יכולים להיכנס לפרטים לגבי דברים המתייחסים למחלה ובריאות למשל, אלא חייבים להגביל את עצמנו לשאלה העיקרית: "כיצד אנו מגיעים להבנה של שתי בעיות חשובות אלה של קיומנו?"

התשובה הנפוצה ביותר לגבי שאלה זו המתייחסת לטבע המוות, תשובה שהתאימה במשך מאות שנים, אבל היום רוב האנשים המשכילים מייחסים לה חשיבות מועטה – נמצאת בדבריו של פאולוס הקדוש: "המוות הוא שכרם של החטאים". כפי שאמרנו בהרצאות קודמות, במשך הרבה מאוד שנים מילים אלה היו באופן מסוים הפתרון לחידת המוות. אלה שחושבים היום במושגים מודרניים לא יהיו מסוגלים לעשות דבר עם כזו תשובה; הם לא יצליחו להבין את הרעיון שחטא – משהו לגמרי מוסרי וקשור להתנהגות אנושית – יכול להיות הגורם לעובדה פיזית או שאמור להיות לו קשר כלשהו עם הטבע של מחלה ומוות.

יתכן ויהיה זה לעֵזר אם נתייחס לחוסר ההבנה המוחלט השורר כיום לגבי הטקסט: "המוות הוא שכרם של החטאים". מאחר ופאולוס ואלה שחיו בימיו לא ייחסו את אותה המשמעות למילה 'חטא' כפי שניתנה לה על ידי חסרי התרבות של ימינו. פאולוס לא חשב על חטא שמהווה מגרעת במובן הרגיל וגם לא כזה מהסוג העמוק יותר; הוא הבין חטא כמשהו הנובע מאנוכיות ורצון לקבל רק לעצמו. כל פעולה שקיימים בה אנוכיות ורצון לקבל רק לעצמו ככוח המניע היא חטא – לעומת מה שנובע מדחפים חיוביים אובייקטיביים – והעובדה שבן האדם הפך עצמאי ומודע לעצמו מניחה-מראש אנוכיות ורצון לקבל רק לעצמו. הדבר חייב להיות מזוהֵה כאשר אנו עורכים מחקר מעמיק לגבי האופן שבו נפש כמו זו של פאולוס חושבת.

כל מי שאינו מרוצה מהבנה שטחית בלבד של כתבי הקודש, אלא חודר באמת לרוח שלהם, יודע ששיטה די ברורה של חשיבה – ניתן לקרוא לה פילוסופיה המוטבעת בה מההתחלה – יוצרת את המגמה הנסתרת של כתבים אלה. המגמה הנסתרת היא משהו מהסוג הזה: כל היצורים החיים בעולם מכוונים לקראת מטרה מוגדרת. אנו פוגשים ישויות נמוכות בעלות עמדה ניטרלית לגמרי לגבי תענוג וכאב, שמחה ועצב. אז אנו מגלים כיצד כאשר החיים מתפתחים משהו נקשר אליהם. הניחו לאלה שמתחלחלים מהמילה טלאולוגיה (Teleology)[1] להבין שאין לנו כאן תיאוריה שלא עוּבּדה לפרטיה, אלא עובדה פשוטה – כל ממלכת הישויות החיות עד לאדם נעה לקראת מטרה ברורה, פסגת הישות החיה, שמגלה את עצמה באפשרות של תודעה אישית.

המתקדשים של כתבי הקודש הביטו מטה אל ממלכת החיות; הם ראו את כל הממלכה חותרת לקראת ההופעה של אישיות חופשיה, שתהיה מסוגלת אז לפעול מתוך הדחפים שלה עצמה. עם הישות העיקרית של אישיות כזו קשור כל מה שגורם לאנוכיות, לפעולה אנוכית. אבל הוגה דעות כמו פאולוס הקדוש היה אומר: אם אישיות המסוגלת לפעול באופן אנוכי שוכנת בגוף, אזי גוף זה חייב להיות בן-תמותה. מאחר ובגוף אלמותי לא תוכל אף פעם לשכון נפש בעלת עצמאות, מודעות, ובעקבות כך אנוכיות. לפיכך גוף בן-תמותה הולך יחד עם נפש בעלת מודעות של אישיות והתפתחות חד-צדדית של האישיות לעבר דחפים לפעולה. לזה קוראים כתבי הקודש 'חטא' ולפיכך מגדיר פאולוס מוות כ"שכרם של חטאים". אכן, כאן אתם רואים שעלינו לשנות אמירות מסוימות מכתבי הקודש משום שבמהלך מאות שנים המשמעות שלהן התהפכה. ואם אנו אכן משנים אותן – לא על ידי שינוי משמעותן, אלא על ידי הבהרה שאנו משנים את המשמעות התיאולוגית הנוכחית חזרה אל המשמעות המקורית – אנו רואים שלעיתים קרובות אנו מוצאים הבנה עמוקה ביותר של העניין, שאינה רחוקה בהרבה ממה שאנו מסוגלים שוב לתפוס היום. עניין זה הוזכר כדי להבהיר את עמדתנו.

אבל הוגי הדעות, מחפשי תפיסת-עולם, היו עסוקים בכל הזמנים עם שאלת המוות, אנו יכולים למצוא בברור שהיא נפתרה בדרכים המגוונות ביותר במשך אלפי שנים. איננו יכולים להעלות מחקר היסטורי של פתרונות אלה; לפיכך הניחו לנו להזכיר כאן רק שני הוגי דעות, כך שתוכלו לראות כיצד אף פילוסופים בני-זמננו אינם יכולים לתרום משהו בעל חשיבות לגבי השאלה. אחד מהוגי דעות אלה הוא שופנהאור. כולכם מכירים את המגמה הפסימיסטית של מחשבתו, וכל מי שנפגש עם המשפט: "החיים הם עניין לא יציב אז החלטתי לבלות את חיי בהרהור על כך", יבין כיצד הפתרון היחידי ששופנהאור יכול היה להגיע אליו היה שמוות מנחם אותנו על החיים, והחיים על המוות: שהחיים הם עניין לא נעים שהיה יכול להיות בלתי נסבל אלמלא היינו מודעים לכך שהמוות מסיים אותם. אם אנו מפחדים מהמוות עלינו רק לשכנע את עצמנו שהחיים אינם טובים יותר מאשר המוות וששום דבר אינו נקבע על ידי המוות. זוהי הדרך הפסימיסטית שבה הוא חשב, שמובילה בפשטות למה שגורם לרוח-האדמה לומר: "אתה שואף לכך שחיים חדשים יתעוררו כל הזמן; אם זה היה כך, אני הייתי צריך יותר מקום." לשופנהאור ברור אם כן במידה מסוימת שכדי שהחיים יוכלו להתרבות, להמשיך ולקדם חיים חדשים, הישן צריך למות כדי לפנות מקום לחדש. יותר מכך לא היה לשופנהאור משהו בעל משקל לקדם, משום שתמצית כל דבר אחר שהוא אמר מוכלת במספר מילים אלה.

הוגה הדעות הנוסף הוא אדוארד פון הרטמן – Eduard von) Hartmann) פון הרטמן דן בחידת המוות בספרו האחרון, והוא אמר: "כאשר אנו מביטים בישות המפותחת ביותר אנו מגלים שלאחר דור או שניים, האדם אינו מבין עוד את העולם. כאשר הוא מזדקן הוא אינו יכול כבר להבין את תקופת הנעורים; לפיכך זה הכרחי שהישן ימות והחדש שוב יתקדם הלאה". בכל מקרה לא תמצאו כאן אף תשובה שתוכל לקרב אותנו להבנה של חידת המוות.

אנחנו נתרום, לפיכך, לתפיסות-העולם של ימינו מה שלמדע הרוח – או אנתרופוסופיה, כפי שאנו קוראים לו היום – היה לומר לגבי הגורמים למוות ומחלה. אך בעשותנו זאת דבר אחד חייב להיות ברור – שמדע הרוח אינו בר מזל כזה כמו המדעים האחרים ביכולת לדבר באופן ברור על כל נושא. המדען המודרני לא יבין שכאשר מדברים על מחלה ומוות יש לעשות הפרדה בין החיה לאדם, ושכדי שהשאלה בהרצאה זו היום תוכל להיות מובנת אנו חייבים להגביל את עצמנו לתופעות אלה בבני האדם. מאחר ולישויות חיות יש לא רק קווי דימיון מופשטים זה לזה, אלא לכל אחת יש את הטבע והייחודיות שלה עצמה, הרבה ממה שנאמר היום יוכל להיות מתאים גם לגבי ממלכת החיות, ואולי אף לצמחים. אבל באופן עקרוני נדבר על אנשים, ודברים אחרים יקושרו בדרך של הדגמה.

אם אנו מעוניינים להבין מוות ומחלה בבני האדם אנו חייבים, מעל לכל, להתייחס לכמה מורכב הטבע האנושי במובן של מדע הרוח; ואנו חייבים להבין את טבעו בהתאם לארבעת האיברים – ראשון הגוף הפיזי הגלוי מבחינה חיצונית, השני הוא הגוף האתרי או גוף החיים, ואז הגוף האסטרלי, והרביעי האגו האנושי – הנקודה המרכזית של ישות האדם. אם כן, עלינו להיות ברורים שבגוף הפיזי נוכחים אותם כוחות וחומרים המצויים בעולם הפיזי שבחוץ; בגוף האתרי מצוי מה שקורא לחומרים אלה לחיים, וגוף אתרי זה הוא משותף עם כל ממלכת-הצומח. הגוף האסטרלי, שיש לאדם במשותף עם החיות, הוא האוצֵר של כל חיי הרגש – של תשוקה, תענוג והיפוכם, של שמחה וכאב. רק לאדם יש אגו וזה הופך אותו לגולת הכותרת של היצירה הארצית.

בהתבוננות באדם כגוף פיזי אנו חייבים להיות ערים לכך שבתוך גוף פיזי זה שלושת האיברים האחרים פעילים כעקרונות מעצבים וכארכיטקטים. אבל העיקרון המעצב של הגוף הפיזי פועל רק בחלקו באדם הפיזי, חלק אחר פעיל בעיקר בגוף האתרי, ועדיין חלק אחר בגוף האסטרלי ושוב חלק פעיל נוסף באגו של האדם. בעבור מדע הרוח האנשים מורכבים מהבחינה הפיזית מעצמות ושרירים – האיברים הללו שתומכים באדם ומעניקים לו צורה מוצקה מספיק כדי לנוע על האדמה. במובן הנוקשה ביותר של מדע הרוח דברים אלה בלבד נחשבים כשייכים לאיברים הבאים לקיום בעזרת העיקרון הפיזי. אליהם נוספים איברי-החושים הממשיים, היכן שאנו דנים במִתקנים פיזיים – בעין עם סוג של מצלמה נסתרת, באוזן עם כלי נגינה מורכב. השאלה כאן היא: ממה בנויים איברים אלה? הם בנויים על ידי העיקרון הראשון. מצד שני כל האיברים שקשורים בגדילה, התרבות, עיכול וכיוצא בזה, אינם בנויים פשוט לפי העיקרון הפיזי, אלא לפי זה של הגוף האתרי או גוף החיים, שחודר גם כן לאיברים הפיזיים. רק בניית המבנה לפי החוק הפיזי היא בטיפולו של העיקרון הפיזי, אך התהליכים של עיכול, התרבות וגדילה הם עניין של העיקרון האתרי. הגוף האסטרלי הוא היוצר של כל מערכת העצבים, עד למוח והסיבים שמגיעים אל המוח בצורת סיבי עצב-חושי. ולסיום, האגו הוא הארכיטקט של המערכת המחזורית של הדם. לפיכך, אם אנו דנים בגוף האנושי במובן האמיתי של מדע הרוח, ברור לנו שאפילו בתוך הגוף הפיזי ארבעת האיברים הללו הם מעורבבים כארבע ישויות השונות בברור זו מזו שנדרשות לפעול יחד. לדברים אלה המרכיבים במשותף את הגוף האנושי, יש ערכים די שונים, ואנו נעריך את משמעותם בעבור האנשים אם נתבונן באופן שבו ההתפתחות של איברים יחידים קשורה לישות האנושית.

היום נדבר יותר מנקודת המבט הפיזיולוגית של פעולת העיקרון הפיזי בגוף האנושי. פעולה זאת מתבצעת בתקופה שבין הלידה להחלפת השיניים. בזמן זה פועל העיקרון הפיזי על הגוף הפיזי באותו האופן כפי שבטרם לידתו של הילד, הכוחות והחומרים של גוף האם פעלו על העובר. מהשנה השביעית ועד הבגרות המינית פעולת הגוף האתרי היא על העליונה בתוך הגוף הפיזי, ומהבגרות המינית והלאה זו של הכוחות המעוגנים בגוף האסטרלי. לפיכך יכולה להיות לנו תפיסה נכונה של התפתחות האדם כאשר אנו חושבים על הישות האנושית כעטופה בתוך גוף האם עד לרגע הלידה; עם הלידה הוא דוחף מעליו את גוף האם וחושיו הופכים חופשיים, כך שאז אפשרי הדבר בעבור העולם החיצוני להתחיל להשפיע על הגוף האנושי. הישות האנושית משילה מעליה מעטפת, והתפתחותה מובנת רק כשאנו תופסים שמשהו שדומה ללידה פיזית מתרחש בחיים הרוחניים עם התחלפות השיניים. בערך בשנה השביעית הישות האנושית נולדת למעשה בפעם השנייה; כלומר, הגוף האתרי שלה נולד לפעילות חופשית בדיוק כפי שהגוף הפיזי שלה נולד ברגע של הלידה הפיזית. כפי שלפני הלידה גוף האם פעל על העובר האנושי, כך עד להחלפת השיניים כוחות רוחניים של האתר הקוסמי פועלים באופן דומה על הגוף האתרי של הישות האנושית, ובערך בשנה השביעית נהדפים כוחות אלה לאחור בדיוק כמו גוף האם בזמן הלידה. עד לשנה השביעית הגוף האתרי כאילו אַצוּר בתוך הגוף הפיזי, ובערך בזמן שהשיניים מתחלפות מה שקורה לגוף האתרי יכול להיות מושווה להצתה של גפרור. הוא אמנם כבול לגוף הפיזי, אבל כעת מגיע לפעילות עצמאית חופשית משלו. הסימן לפעילות חופשית זו של הגוף האתרי הוא אכן התחלפות השיניים. התחלפות שיניים זו תופסת מקום חשוב אצל כל מי שקיימת בו תובנה עמוקה יותר של הטבע. אנו מוצאים פעילות של העיקרון הפיזי בגוף הפיזי בישות אנושית עד לשנה השביעית; אבל מאוחדים איתו, ועדיין לא משוחררים ממעטפותיהם הרוחניות, נמצאים העיקרון האתרי והעיקרון האסטרלי.

אם נחקור את הישות האנושית עד שנתה השביעית נמצא שהיא מכילה הרבה ממה שמבוסס על תורשה – שלא נבנה על ידי העיקרון שלה אלא עבר בירושה מהדורות הקודמים. לכאן שייכים מה שאנו מכנים שיני החלב. רק השיניים הבוקעות עם התחלפות השיניים הן היצירה של העיקרון העצמי של הילד, שתפקידה מבחינה פיזית הוא של יצירת תמיכות נוקשות. מה שמתבטא בשיניים ממשיך לפעול מבפנים עד לזמן שהן מתחלפות; הוא מגיע לראש ויוצר בתוך השיניים את החלק הקשה ביותר מאיברים אלה הנותנים תמיכה, משום שהוא עדיין קשור בפנימו כנושא הגדילה את הגוף האתרי או גוף החיים. לאחר השלכת עיקרון זה, הגוף האתרי זוכה בחופש ופועל על האיברים הפיזיים עד לתקופת ההתבגרות המינית, כשמעטפת, המעטפת האסטרלית החיצונית, נדחפת הלאה כפי שהמעטפת האימהית נדחפת הלאה בלידה. לישות האנושית יש לידה שלישית בתקופת ההתבגרות המינית, הפעם מבחינה אסטרלית. הכוחות שעבדו עם הגוף האתרי מגיעים כעת לשיא פעילותם היצירתית באדם על ידי הבאתו לבגרות המינית עם איבריו ויכולתו להתרבות. כפי שבשנה השביעית העיקרון הפיזי מגיע לבגרות בשיניים, ביוצרו בתוכם את אחרון האיברים הקשים, בעזרת הגוף האתרי. עיקרון הגדילה, משתחרר, באותו האופן ברגע שהעיקרון האסטרלי משתחרר ומארגן את הריכוז הגדול ביותר של דחפים, תשוקות להתבטאויות החיצוניות של החיים, כל עוד מדובר בטבע הפיזי. כפי שהעיקרון הפיזי מרוכז בשיניים, כך עיקרון הגדילה מרוכז בהתבגרות המינית. אז הגוף האסטרלי – מעטפת האגו – משתחרר והאגו פועל על הגוף האסטרלי.

האדם התרבותי האירופאי אינו הולך פשוט בעקבות דחפיו ותשוקותיו; הוא טיהר אותם והפך אותם לתפיסות מוסריות ואידיאלים מוסריים. השווה אדם פרימיטיבי לאירופאי ממוצע, או לשילר[2] או פרנסיס מאסיסי,[3] וניתן יהיה לומר שהדחפים של אנשים אלה טוהרו ושונו על ידי האגו שלהם. לפיכך אנו יכולים לומר שקיימים תמיד שני חלקים לגוף האסטרלי הזה: אחד שמתעורר מתוך הנטיות המקוריות, והאחר שהאגו עצמו מקדם. אנו מבינים את פעולת האגו רק כאשר ברור לנו שהאדם הוא נושא להתגשמות חוזרת – לחיים חוזרים על פני האדמה – שהוא מביא עימו דרך לידה בארבעה גופים שונים את התוצאה והפירות של חיים קודמים על האדמה, שהם המדד לאנרגיה והכוחות שלו בחיים הבאים. אדם אחד – מאחר ומוקדם יותר הוא הביא את הדברים לנקודה זו – נולד עם הרבה אנרגיה לחיים, עם כוחות חזקים לשינוי גופו האסטרלי; אדם אחר הופך במהרה לחלש.

כאשר אנו מסוגלים לחקור בצורה על-חושית כיצד האגו מתחיל לפעול באופן חופשי על הגוף האסטרלי ולהשיג שליטה על התשוקות, הדחפים והיצרים, אזי – אם אנו מסוגלים להעריך את כמות האנרגיה שמובאת על ידי האגו – אנו יכולים לומר: כמות זו מספיקה בשביל האגו כדי לפעול על הטרנספורמציה במשך זמן כזה או אחר ולא יותר. מאחר ואצל כל ישות אנושית שהגיעה לבגרות מינית נמצאת כמות מסוימת של אנרגיה שממנה ניתן להעריך, לאחר שהיא שינתה את כל מה שהגיע מהגוף האסטרלי, מה הם הכוחות שהוקצבו לה לחייה. מה שהאדם שינה וטיהר בליבו ובנפשו, משמר את עצמו. ברגע שכוח זה הותש הוא אינו יכול עוד לאגור אומץ לשנות דחפים טריים – בקיצור, אין לו יותר אנרגיה לפעול על עצמו. אז נקרע חוט החיים, והוא חייב להיקרע לפי המידה שהוקצבה לכל ישות אנושית.

כעת מגיע הזמן כשהגוף האסטרלי צריך למשוך את כוחותיו מתוך העיקרון של חיים אנושיים המצוי הכי קרוב אליו, כלומר – מהגוף האתרי, הזמן שבו הגוף האסטרלי חי על חשבון הכוח האגור בגוף האתרי. זה מתבטא אצל בן האדם כאשר הזיכרון שלו, כוח הדימוי היצירתי, נעלם בהדרגה.

שמענו כאן לעיתים קרובות כיצד הגוף האתרי הוא הנושא של הדימיון היוצר, הזיכרון וכל מה שאנו מכנים תקווה ואומץ בחיים. כשרגשות אלה רכשו איכות ברת-קיום ממושך הם נצמדים לגוף האתרי. ואז הם נשאבים על ידי הגוף האסטרלי, ולאחר שהגוף האסטרלי חי בדרך זו על חשבון הגוף האתרי וינק את כל מה שזה יכול היה להעניק, הכוחות היוצרים של הגוף הפיזי מתחילים להתכלות על ידי הגוף האסטרלי. וכאשר אלה התכלו, רוח-החיים של הגוף הפיזי נעלמת, הגוף מתקשה, הדופק נהייה איטי. לבסוף הגוף האסטרלי מעכל גם את הגוף הפיזי, מקפח אותו מכוחותיו; ולאחר שהוא כילה אותו כך, אין עוד לגוף הפיזי שום אפשרות להמשיך בקיומו על ידי העיקרון הפיזי.

אם הגוף האסטרלי אמור להגיע לנקודה של שחרור, כך שהוא יהפך לחלק מהחיים והיצירה של האגו, אז נחוץ שבמחצית השנייה של החיים גוף אסטרלי משוחרר זה – כאשר כמות עבודתו הותשה – יצטרך לכלות את מעטפותיו בדיוק כפי שהן נוצרו. באופן זה חיי האינדיבידואל נוצרים מתוך האגו.

הדבר הבא מוצג כהדגמה. דמיינו שיש לכם חתיכת עץ ואתם מעלים אותה באש; אם העץ לא היה בנוי כפי שהוא לא הייתם מסוגלים לעשות זאת. להבות פורצות מהעץ, ובאותו הזמן מכלות אותו. זהו טבעה של להבה: להשתחרר מהעץ ואז לכלות את אמא-האדמה שממנה הוא צמח. כעת, הגוף האסטרלי נולד שלוש פעמים באופן זה, מכלה את יסודותיו שלו כמו שהלהבה מכלה את העץ. האפשרות לחיים אינדיבידואליים מתעוררת בעזרת הרס של יסודות. שורש החיים האינדיבידואלים הוא מוות, ואם לא היה מוות לא היו יכולים להיות כלל חיים אינדיבידואליים מודעים. אנו מבינים את המוות רק על ידי החיפוש לידיעת מקורו; ואנו יוצרים תפיסת חיים על ידי הכרת הקשר שלה למוות. בדרך דומה אנו לומדים להכיר את טבע המחלה, שזורק עדיין אור נוסף על טבע המוות. כל מחלה נראית כהורסת חיים בדרך מסוימת.

כעת, מהי מחלה? הבה נהייה ברורים לגבי מה שקורה כאשר אדם, כישות חיה, ניצב מול שאר הטבע. עם כל נשימה, עם כל צליל, תזונה ואור שהוא לוקח פנימה לתוכו, האדם נכנס לקשר הדדי עם הטבע שסובב אותו. אם תחקרו את העניין מקרוב תגלו, מבלי להיות בעלי יכולת לראייה על-חושית, שדברים חיצוניים יוצרים ובונים למעשה את האיברים הפיזיים. כשחיות מסוימות עברו לחיות במערות אפלות, עם הזמן עיניהן התנוונו. היכן שאין אור לא יכולות עוד להיות עיניים הרגישות לאור; ולהיפך, עיניים רגישות לאור יכולות להיווצר רק היכן שיש אור. מסיבה זאת אומר גיתה ש"העין נוצרה על ידי האור בעבור האור". הגוף הפיזי בנוי מדרך הטבע לפי דרכי הארכיטקט הפנימי שלו. האדם הוא ישות פיזית, וחומרים חיצוניים הם החומרים שמהם – בהרמוניה עם הארכיטקט הפנימי – כל אדם נבנה. אז הקשר של הכוחות האינדיבידואליים והחומרים יתנו לנו תמונה מאוד שונה. לאלה שהיתה תובנה עמוקה של מיסטיקנים אמיתיים לעניינים אלה יהיה במיוחד הרבה מה לספר לנו כאן. בעבור פאראצלסוס[4] Paracelsus, כל העולם החיצוני הוא הסבר אחד גדול של האורגניזם האנושי, והאדם הוא כתמצית של כל העולם החיצוני. לפי פאראצלסוס, כשאנו רואים צמח, אנו עשויים לומר: בצמח זה נמצא גוף המציית לחוק, ויש משהו באדם שבגוף בריא או חולה, מתואם עם צמח זה. לפיכך קורא פאראצלסוס לחולה כולרה, למשל, ארסניק ("arsenicus"), כי בשבילו אַרסֵן[5] היא התרופה לכולרה.

לפיכך קיים קשר בין כל אחד מאיברי האדם עם מה שסובב אותו בטבע: אנו צריכים רק לקחת חומר טבעי, לתת לו צורה אנושית, ויש לנו אדם. האותיות הבודדות של האלף-בית ממוקמות בכל הטבע, ויש לנו אדם אם נשים אותן יחד. כאן אתם מקבלים מושג לגבי אופן פעולת כל הטבע על האדם, וכיצד הוא נקרא להרכיב את ישותו מתוך הטבע. ובקיצור, כל מה שמצוי בנו נשאב מהטבע שבחוץ ונספג בתוך תהליכי החיים. כשאנו מבינים את סוד הבאת הכוחות והחומרים החיצוניים לחיים, נוכל ליצור תפיסה לגבי טבע המחלה. אנו נוגעים כאן בתחום שבו יהיה קשה לאנשים משכילים של ימינו להבין שקיימים הרבה תחומים ברפואה שפועלים בדרך מעורפלת. איזה השפעה גסה קיימת במפגש בימינו כשמישהו בעל כישורים ברפואה טבעית מזכיר את המילה 'רעל'. מהו רעל וכיצד פועל משהו בדרך לא טבעית בגוף האנושי? כל מה שתכניסו לתוך הגוף האנושי פועל לפי חוקי הטבע, וזהו מסתורין כיצד יכול מישהו לטעון שהוא יכול לפעול בגוף בכל דרך אחרת. אם כן, מהו רעל? מים הם רעל חזק אם תשתו דליים מלאים במשך זמן קצר; ומה שהיום הוא רעל יוכל להיות בעל ההשפעה המיטיבה ביותר אם ייקחו ממנו את הכמות המתאימה. רעל תמיד תלוי בכמות, ותחת אילו נסיבות האדם מכניס חומר זה לתוכו; אין שום רעל כשלעצמו.

באפריקה יש שבט שמחזיק גזע מסוים של כלבים לצורך צייד. אבל במקומות אלה קיים זבוב שנושא רעל הממית כלבים שאותם הוא עוקץ. כעת, הפרימיטיביים הללו מנהר הזמבזי מצאו דרך לטפל בעוקץ הזה: הם לוקחים את הכלבות ההרות לאזור שבו יש שפע של זבובי טסה-טסה ומניחים לחיות הללו להיעקץ, כשהם בוחרים את הזמן בדיוק כשהכלבות עומדות להמליט. התוצאה היא שהגורים הכלבלבים מחוסנים וניתן להשתמש בהם לצייד.

משהו קורה כאן שהוא חשוב מאוד להבנת החיים – רעל נלקח לתוך תהליכי החיים, היכן שקו יורד משתנה לקו שעולה, באופן כזה שהרעל הופך לחומר שנטמע בגוף. לפיכך, מה שנלקח מהטבע החיצוני מחזק אותנו ומשמש אותנו. מדע הרוח מראה לנו שכך נבנה כל הגוף האנושי – אם נרצה לומר זאת כך, פשוט מתוך דברים שהיו במקורם רעלים. האוכל שאתם נהנים ממנו היום נהפך לאכיל על ידי ההתגברות על השפעותיהם המזיקות של הרעלים בעזרת תהליך דומה החוזר ונשנה. כך אנו מתחזקים מאחר והכנסנו לתוכנו כאלה חומרים; ואנו גורמים לעצמנו להיות חסרי הגנה כנגד הטבע החיצוני כאשר אנו דוחים אותם. באזורים שבהם הרפואה מבוססת על אוקולטיזם, הרופא משליך את כל אישיותו לתוך התהליך. ישנן תרופות, למשל, שבעבורן הרופא מחדיר לעצמו סוג מסוים של רעל נחשים כדי להשתמש ברוק שלו כאמצעי לרפא נכישות מזן זה של נחשים. הוא מחדיר את הרעל לתוך תהליכי-החיים שלו עצמו, ולפיכך גורם לעצמו להיות נושא כוחות המרפא; הוא מתחזק, ואז מחזק את האחרים להתנגד לרעל הנידון.

כל מה שהוא הכי לא מזיק בגוף התעורר בדרך זו ולגוף יש צורך לשלב בתוכו את העולם החיצוני – את הטבע; אבל אז זה הכרחי גם שיתאפשר לחומר להתנדנד לעבר הצד האחר כמו מטוטלת. האפשרות נמצאת שם תמיד כאשר אדם נחשף לחומרים כאלה – והוא חשוף כך כל הזמן – שהשפעות התרופה יתהפכו. הגוף מתחזק לדחות את התרופה ברגע שהוא חזק מספיק כדי לספוג את החומר. אין זה אפשרי למנוע מחלה אם אנו מייחלים לבריאות. כל אפשרות לחיזוק עצמנו כנגד השפעות חיצוניות נשענת על יכולתנו שיהיו לנו מחלות, שנהפוך לחולים. חולי הוא מצב של בריאות; התפתחות זו היא מציאות מוחלטת. היא שייכת בדיוק לטבע ומצב הבריאות שאדם צריך כדי לרכוש את חוזקו. מה ששורד את תנודות המטוטלת מכיל את פרי החיסון ממחלה – ואפילו ממוות.

כל מי שיעמיק בדברים אלה ירכוש אכן הבנה מסוימת לגבי טבע המחלה והמוות. אם אנו מייחלים להיות חזקים, אם אנו מייחלים לבריאות, אזי כתנאי ראשוני אנו חייבים לקבל מחלה לתוך העיסקה. אם אנו רוצים להיות חזקים אנו חייבים לחמש את עצמנו כנגד חולשה על ידי הכנסת החולשה לתוכנו והפיכתה לחוזֵק. כשאנו תופסים זאת באופן חי, נגלה שניתן להבין מחלה ומוות. תפיסות אלה יובאו לאנושות על ידי מדע הרוח. עניין זה עשוי לדבר היום להבנתם של הרבה אנשים, אבל כאשר ההבנה תקבל לגמרי את העניין, היא תגרום להלך נפש הרמוני עמוק שיהפוך אז לחוכמת החיים. האם לא שמעתם שאמיתות אנתרופוסופיות שהופקו מחוכמת הנסתר יכולות להפוך למסוכנות? האם אין לנו אינסוף מתנגדים שטוענים שאנתרופוסופיה חייבת להתקבל בעבור התחזקות בני האדם – זהו אינו רק נושא לדיון אלא משהו שהוכיח את עצמו בחיים כאמצעי רוחני של ריפוי.

מדע הרוח יודע גם שהפיזי נבנה מהרוחני. אם הכוחות הרוחניים פועלים על הגוף האתרי, הם פועלים גם כמעניקי בריאות בגוף הפיזי. אם תפיסות העולם והחיים שלנו הן בריאות והגיוניות, אזי מחשבות בריאות והגיוניות אלה הן התרופות בעלות העוצמה הגדולה ביותר. האמיתות הניתנות על ידי האנתרופוסופיה פועלות באופן העלול לפגוע רק באלה שטבעם נחלש עקב חומרנות ומדע הטבע. אמיתות אלה חייבות להילקח לתוך הגוף כדי לחזקו. רק כאשר תייצר האנתרופוסופיה ישויות אנושיות חזקות היא תמלא את תפקידה.

גיתה ענה על שאלתנו לגבי חיים ומוות באופן היפה ביותר באומרו שכל דבר בטבע הוא חיים ושהטבע המציא מוות רק כדי שיהיו יותר חיים.[6] ואנו יכולים לומר שחוץ מהמוות הטבע המציא מחלה כדי לייצר בריאות טובה יותר; אי לכך הוא היה צריך ליצור מחוכמה תרופה שהיא מזיקה בברור, כדי שחוכמה זו תוכל לפעול על האנושות באופן מחזק ומרפא.

זהו בדיוק ההבדל שבין התנועה העולמית של מדע הרוח לתנועות אחרות – שהיא מקדמת ויכוחים ודיונים כשנחוצה לה הוכחה הגיונית. האנתרופוסופיה אינה אמורה להיות מאושרת פשוט על ידי טיעון הגיוני; היא משהו שגורם לבני האדם להיות בריאים מבחינה רוחנית וגם גופנית. ככל שהיא תציג את השפעותיה על החיים שבחוץ על ידי שיפורם עד כדי כך שעֶצב ישתנה לשמחת חיים, כך תוכיח האנתרופוסופיה את עצמה באופן חי באמת. ככל שאנשים מאמינים היום בדבקות שהם יכולים להציג התנגדויות הגיוניות אלו, כך מדע הרוח הוא משהו שמופיע כרעל, משתנה לאמצעי של מרפא, ואז פועל בחיים בצורה מפרה. הוא אינו תובע את זכותו רק על ידי הגיון. הוא אינו אמור רק להיות מופגן – הוא יוכיח את עצמו בחיים.

  1. Teleology – תכליתיות – זרם בפילוסופיה [המתרגמת].
  2. יוהן כריסטוף פרידריך שילר (10 בנובמבר 1759 עד 9 במאי 1805) משורר, מחזאי, פילוסוף והיסטוריון גרמני.
  3. פרנציסקוס מאסיזי (נולד ב-1182 ומת ב- 1226) נזיר שייסד את מסדר הפרנציסקנים.
  4. פיליפוס אאורליוס פאראצלסוס (1541-1493) אלכימאי ידוע שם, רופא ואסטרולוג שווייצרי. בכך שדחה מסורות רפואיות עתיקות שלא היו מבוססות על גישה ניסויית, פאראצלזוס נחשב לאחד ממייסדי הרפואה המודרנית.
  5. שם של צמח.
  6. "החיים כאן הם ההמצאה הכי סבירה, המוות הוא אך תחבולה לזכות בהרבה חיים." המנון לטבע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *