מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות – 02

מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות

רודולף שטיינר

שלוש הרצאות שניתנו בברלין 1906 GA55

והרצאה אחת שניתנה בברלין 1912 GA61

תרגום מאנגלית: חייה חצב

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה שנייה:

ברלין 22/11/1906

מקור הרוע (רשימות)

אופייני הדבר לכל הספרות המודרנית שהיא מדברת כה מעט על רוע; חומרנות פשוט אינה מעסיקה את עצמה עם רוע. הסבר חומרני יכול כמובן להימצא לסבל, מחלה ומוות. במקרה של החיה ניתן לדבר על אכזריות, הרסנות, אך לא ניתן לכנות את החיה רעה. הרוע מוגבל לממלכה האנושית. המדע המודרני מנסה להבין את הישות האנושית מתוך החיה ומסלק את כל ההבדלים שבין אדם וחיה. לכן הוא חייב להכחיש גם רוע. כדי למצוא רוע חייבים להיכנס לגמרי לתוך תכונות אנושיות וליידֵע שאדם תובע זכות על ממלכה משל עצמו.

קיים ידע אנושי מקורי, שחודר לטבע הממשי של דברים, המונח מאחורי ההופעה החיצונית הטהורה. בזמנים קדומים יותר נשמרה חוכמה זו במעגלים צרים שזכות הכניסה אליהם ניתנה רק לאחר מבחנים קפדניים. לפני שמישהו הבטיח את קבלתו הוא חייב היה להוכיח לשומר החוכמה שהוא ישתמש בידע שלו רק באופן הכי לא אנוכי שניתן. במשך העשורים האחרונים החלק היסודי של מדע-חוכמה זה הפך מסיבות מסוימות להיות פופולרי. עוד ועוד ממנו יזרום לחיי היומיום. אנו ניצבים רק בתחילת התפתחות זו.

ועכשיו, כיצד קשור הרוע עם הטבע האנושי הממשי? לעיתים קרובות היה צורך להסביר את הרוע. אנשים אמרו שאין שום רוע במובן הממשי של המילה – זהו טוב שמוזער, זהו הטוב הגרוע ביותר. מאחר וקיימות רמות שונות של קיום בכל דבר, כך גם בטוּב-לב. או שהם אומרים: כפי שטוב הוא כוח מקורי, כך גם הוא הרוע. השקפה זו בוטאה במיוחד במיתולוגיה הפרסית של אורמוזד ואהרימן. מדע הנסתר הוא הראשון להראות כיצד יש להבין את הרוע מתוך המעמקים של הטבע האנושי וכל הטבע של הקוסמוס. אם מישהו מכחיש זאת הוא לא יוכל בשום אופן לתפוס זאת. האדם חייב להבין איזה תפקיד ומשימה יש לרוע בעולם. מהתפתחות האדם בעתיד אנו רואים כיצד אנשים צמחו מתוך העבר ומה אמור הרוע לציין בדרך באבולוציה שלהם.

מדע הרוח מלמד אותנו על קיומם של אנשים מסוימים מפותחים ברמה גבוהה – המתקדשים, ובבתי הספר של כל המסתריות לימדו תמיד כיצד אדם יכול להביא את עצמו לכזה שלב של התפתחות. תרגילים ברורים ניתנו שם שפיתחו את האדם בדרך טבעית. אלה תרגילים של מדיטציה וריכוז שאמורים לתת לאדם סוג חדש של ראייה שלא ניתן להשיגה עם האינטלקט וחמשת החושים. ראשית, המדיטציה מרחיקה מתפיסת החושים. דרך עבודת-נפש פנימית משתחרר האדם מהחושים. לפעמים מתרחש אז משהו הדומה לניתוח של אדם שנולד עיוור. זהו מין ניתוח שפותח את העיניים והאוזניים הרוחניות של האדם. זה יושג בהתפתחות של כל הגזע האנושי במהלך תקופה ארוכה. אולם אַל לאדם להכחיש את קיום העולם כאשר הוא שואף להתעלות גבוהה יותר; בריחה הסתגפותית מהעולם אינה משרתת ראייה על-חושית. ראייה על-חושית היא הפרי של מה שהנפש אוספת בעולם-החושים. הפילוסופיה היוונית מדמה בצורה יפה את הנפש האנושית לדבורה. עולם הצבע והאור מציע לנפש דבש שאותו היא מביאה עימה לעולם הגבוה יותר. הנפש חייבת להפוך את חוויית החושים לרוחנית ולשאת אותה מעלה אל עולמות עליונים.

ועתה, מהי המשימה של הנפש המשוחררת מהגוף? אנו נוגעים כאן בעיקרון חשוב. כל ישות שהתפתחה לשלב גבוה יותר הופכת למדריכה ומנהיגה של הישויות והצורות שדרכן היא עברה. כאשר האדם הופך את עצמו לרוחני עד כדי כך שהוא אינו זקוק עוד לגוף הפיזי הוא פועל על העולם מבחוץ כמנהיג רוחני. אז תוגשם שליחות הפלנטה הזו והיא תעבור להתגשמות אחרת. כדור הארץ יקבל אז קיום פלנטרי חדש, והאנשים יהיו אז האלים של הפלנטה החדשה. הגוף של האנושות שננטש על ידי הרוח יהפוך לממלכה נמוכה יותר. אנו נושאים בתוכנו כעת טבע כפול: זה שישלוט בפלנטה הבאה וזה שיהיה הממלכה הנמוכה יותר. ובדיוק כפי שכדור הארץ יאחד את עצמו מחדש כך הוא גם ישדרג את עצמו מתוך תהליכים מוקדמים יותר של האבולוציה. בדיוק כפי שישויות אנושיות יהיו האלים של הפלנטה הבאה, כך היו הישויות שמנהיגות אותנו עכשיו, אנשים על הפלנטה הקודמת והיה להם אלמנט נמוך יותר כפי שאנו כיום האנשים על כדור הארץ. בדרך זו אנו רואים את הקשר של כדור הארץ עם תהליכים המונחים בעבר ובעתיד. השלב הנוכחי של האדם היה פעם השלב של הישויות שהן היוצרות והמנהיגות של בני האדם היום – האלוהים, שמתגלים כמנהיגים של האבולוציה האנושית. ובפלנטה הבאה בני האדם יתקדמו כל כך עד שהם עצמם יהיו המנהיגים והמדריכים.

אבל אל לו לאדם לחשוב שתהיה חזרה מדויקת על מה שהיה: אף פעם אין חזרה על אותו הדבר. שום דבר אינו קורה פעמיים בעולם; מעולם לא היה קיום ארצי כפי שהוא קיים עכשיו. קיום כדור הארץ מציין את הקוסמוס של האהבה; הקיום של הפלנטה הקודמת מציין את הקוסמוס של החוכמה. עלינו לפתח אהבה מהשלב הבסיסי ביותר שלה עד לעליון ביותר. החוכמה נותרת חבויה בבסיס הקיום של כדור הארץ. לכן אין לדבר על הטבע האנושי הפיזי 'הנמוך יותר', משום שהוא למעשה הצורה הכי מושלמת של האדם. יש להסתכל על המבנה מלא-החוכמה של עצם, למשל העצם העליונה של הירך. אנו רואים שם את המסה הגדולה ביותר האפשרית של משקל בהשקעה של הכי מעט חומר וכוח. יש להתבונן על המבנה הנפלא של הלב, של המוח. הגוף האסטרלי אכן אינו ניצב גבוה יותר. הוא הוא ה'נהנתן' שגורם להתקפות נמשכות על הלב מלא-החוכמה. ייקח עוד הרבה זמן עד שהוא יהפוך למשוכלל וחכם כמו הגוף הפיזי. אך הוא יהיה חייב להפוך לכזה, משום שזהו מהלך האבולוציה. גם הגוף הפיזי צריך היה להתפתח; מה שחכם בו היה צריך להתפתח מתוך טיפשות וטעות. האבולוציה של החוכמה קדמה לאבולוציה של האהבה; האהבה עדיין אינה מושלמת. היא נמצאת בכל הטבע: בצמח, חיה ואדם מהאהבה-המינית הנמוכה ביותר עד לאהבה הרוחנית הגבוהה ביותר. מספרים עצומים של ישויות שתשוקת-האהבה דחפה אותם נכחדו במלחמת הקיום. מאבק מתרחש תמיד היכן שקיימת אהבה, הכניסה של אהבה מביאה למאבק, מאבק הכרחי. אבל האהבה תתגבר גם עליו ותשנה את המאבק להרמוניה.

החוכמה היא המאפיין של הטבע הפיזי, והיכן שחוכמה זו חדורה באהבה שם היא ההתחלה של אבולוציה ארצית. בדיוק כפי שהיום קיים מאבק על כדור הארץ כך ניתן למצוא טעות על הפלנטה הקודמת. ישויות מדהימות ויוצאות מן הכלל שוטטו להן – טעויות של טבע שלא היו מסוגלות להתפתח. אהבה צומחת מתוך אי-אהבה וחוכמה נובעת מתוך אי-חוכמה. אלה שישיגו את מטרת האבולוציה הארצית יביאו אהבה לתוך הפלנטה הבאה ככוח של טבע, בדיוק כפי שחוכמה הובאה פעם לכדור הארץ. האנושות על כדור הארץ מביטה מעלה אל האלים כמביאי החוכמה. האנשים בפלנטה הבאה יביטו מעלה אל האלים כמביאי האהבה. החוכמה מוענקת לאנשים כהתגלות אלוהית מהאנשים של הפלנטה הקודמת. כל הממלכות של העולם קשורות זו עם זו. אם לא היו צמחים אז תוך זמן קצר נשימת החיים היתה נשחתת, משום שאנשים וחיות שואפים חמצן ונושפים דו-תחמוצת הפחמן הורס-החיים. אך הצמחים שואפים דו-תחמוצת הפחמן ונושפים חמצן. הנה אם כן הגבוה יותר התלוי בנמוך יותר בשביל נשימת החיים.

וכך הוא בכל הממלכות. כפי שחיה ואדם תלויים בצמחים, כך האלים תלויים באדם. זה בוטא בצורה כה יפה על ידי המיתולוגיה היוונית היכן שהאלים מקבלים צוּף ואַמברוסיה[1] מבני התמותה. שניהם מציינים אהבה; אהבה נוצרת בתוך הגזע האנושי, והגזע של האלים שואף פנימה אהבה, זוהי התזונה של האלים. האהבה שנוצרת על ידי האדם היא המזון של האלים. זה הרבה יותר אמיתי מחַשמל, למשל, למרות שזה נראה מוזר בתחילה, נראה שהאהבה מתחילה עם אהבה-מינית ומתפתחת לכדי האהבה האלוהית הגבוהה ביותר. אבל כל אהבה, נמוכה יותר וגבוהה יותר, היא הנשימה של האלים. כעת ניתן לומר: אם כל זה אמת הרי לא יתכן כל רוע. אבל חוכמה מונחת בבסיס העולם, ולכן האהבה מתפתחת. החוכמה היא המדריכה של האהבה. בדיוק כפי שכל החוכמה נולדה מתוך טעות, כך האהבה נאבקת להגיע למרומים רק דרך מאבק.

לא כל הישויות מהפלנטה הקודמת התעלו לגבהי החוכמה. ישויות נותרו מאחור והן ניצבות בערך בין האלים והאנשים. הן עדיין צריכות משהו מהאדם, אך יחד עם זאת אינן יכולות לעטות על עצמן גוף פיזי. ניתן לכנותן ישויות לוציפריות, או לקבצן יחד תחת השם של מנהיגן, לוציפר. כיצד פועל לוציפר על בני האדם? לא כפי שפועלים האלים. האלוהי ניגש אל האצילי ביותר באדם; הוא אינו יכול ואסור לו לגשת אל התחתון יותר. רק בסוף האבולוציה יחגגו את כלולותיהן החוכמה והאהבה. אולם הישויות הלוציפריות ניגשות אל הנמוך יותר, לאלמנט של אהבה שלא התפתח. הן יוצרות את הגשר שבין חוכמה ואהבה. כך מתחילה חוכמה להתערבב עם אהבה. מה שפונה רק ללא-אישי מעורבב לפיכך עם האישיות. על הפלנטה הקודמת החוכמה היתה אינסטינקט כפי שאהבה היא היום. אינסטינקט-חוכמה יצירתי שרר אז, כפי שכיום אינסטינקט-אהבה יצירתי. החוכמה הנהיגה את האדם באופן אינסטינקטיבי; אולם עקב העובדה שהחוכמה נסוגה וכבר לא הדריכה, האדם הפך מודע-לעצמו והבין שהוא ישות עצמאית.

אצל החיה החוכמה עדיין אינטואיטיבית ולכן החיה אינה מודעת-לעצמה עדיין. החוכמה מבקשת בכל זאת להנהיג ולהדריך את האדם מבחוץ, ללא חיבור לאהבה. ואז הגיע לוציפר והחדיר חוכמה אנושית לתוך האהבה. והחוכמה האנושית מכבדת את החוכמה האלוהית. באדם הפכה החוכמה להתלהבות ואהבה בעצמה. אם רק החוכמה היתה מתרגלת את השפעתה, האדם היה נהפך לטוב בלבד – הוא היה משתמש באהבה אך ורק לבניית תודעה ארצית. אבל לוציפר יצר קשר בין אהבה והעצמי, ואהבה-עצמית נוספה לתודעה-עצמית. זה הובע בצורה יפה בסיפור גן העדן: "…ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם…" משמעות הדבר היא שישויות אנושיות ראו את עצמן בפעם הראשונה; לפני כן הן רק ראו את העולם שמסביבן. היתה להן רק תודעה ארצית, אבל לא תודעה-עצמית. כעת יכלו האנשים לרתום את החוכמה לשירות העצמי; מאז והלאה היתה אהבה לא-אנוכית בעבור הסביבה ואהבה בעבור העצמי. והאהבה העצמית היתה רעה והאהבה הלא-אנוכית היתה טובה. האדם לא היה משיג לעולם תודעה-עצמית חכמה ללא לוציפר. חשיבה וחוכמה נכנסו עכשיו לשירות העצמי והיתה בחירה בין טוב ורע. האהבה חייבת לפנות לעצמי רק כדי לרתום את העצמי לשרות העולם. השושנה יכולה להתהדר רק כדי להדר את הגן. דבר זה חייב להיות חרוט עמוק בנפש בהתפתחות אוקולטית עילאית. כדי שיהיה מסוגל להרגיש את הטוב, חייב היה האדם להיות מסוגל גם להרגיש את הרע. האלים העניקו לו התלהבות למה שגבוה יותר. אבל ללא רוע לא היתה יכולה להיות הרגשה-עצמית, לא חופש בחירה בטוב, ולא חופש כלל. ניתן היה להבין את הטוב ללא לוציפר, אבל לא את החופש. כדי שיהיה מסוגל לבחור בטוב צריך האדם שיהיה לו את הרע לפניו; הוא חייב לשכון בתוכו ככוח של אהבה-עצמית. אולם אהבה-עצמית חייבת להפוך לאהבה לכל. אז ינוצח הרוע. לחופש ולרוע יש את אותו המקור הראשוני. לוציפר גורם לאדם להיות נלהב באופן אנושי מהאלוהי. לוציפר הוא נושא האור; האלוהים הם האור בעצמו. אם אור החוכמה עורר חוכמה באדם, אזי לוציפר הביא אור לתוך האדם. אבל הצל השחור של הרוע היה צריך להתערבב פנימה; לוציפר מביא חוכמה מצומקת ופגומה, אך זו יכולה לחדור לתוך האדם. לוציפר הוא נושא המדע האנושי החיצוני העומד לשירות האגואיזם, האנוכיות. אי לכך נדרשת חוסר אנוכיות ביחס לידע מתלמידי תורת הנסתר. מה משמעות השאור של הבצק הישן בעבור הלחם החדש? – זוהי משמעותו של לוציפר בעבורנו מהפלנטה הקודמת. הרוע הוא טוב במקום המיועד לו; איתנו הוא כבר אינו טוב. רוע הוא טוב שאינו במקומו. הטוב המוחלט של פלנטה אחת מביא תמיד רוע באחד מחלקיו אל הפלנטה החדשה. רוע הוא מהלך הכרחי של התפתחות.

אסור לומר שהעולם אינו מושלם משום שהוא מכיל רוע. דווקא להיפך – הוא מושלם בדיוק עקב כך. כאשר דמויות חביבות של אור מוצגות בתמונה יחד עם שדים רעים, התמונה תתקלקל אם מישהו ירצה לחתוך החוצה את דמויות-השדים. בוראי העולם היו זקוקים לרוע כדי להביא את הטוב להתגלות. טוב חייב קודם להתנפץ על סלע הרוע. אהבת-הכל יכולה להגיע לשיא פריחתה רק בעזרת אהבה-עצמית. גיתה[2] אם כן צודק כאשר ב'פאוסט'[3] הוא גורם למפיסטופלס לומר שהוא "…חלק מאותו הכוח שתמיד יעשה הרוע ותמיד יעשה הטוב."

———————————————————————————

  1. אמברוסיה, או אמברוזיה הוא מזון האלים במיתולוגיה היוונית, שבזכות אכילתו הם חיים חיי נצח ואינם מתים. משמעות השם ביוונית היא – לא לחם, כלומר מאכל שאינו של בני אדם. האמברוסיה נחשבת למאכל משובח מאוד, הראוי לעלות על שולחנם של המלכים.
  2. יוהן וולפגנג פון גיתה (Johann Wolfgang von Goethe) נולד ב- 28 באוגוסט 1749, מת בי-22 במרץ 1832. ממייצגי התרבות הגדולים של ההיסטוריה העולמית. סופר, משורר, מחזאי, הוגה דעות, פוליטיקאי, מיסטיקן ומדען גרמני.
  3. יצירתו הגדולה ביותר של גיתה היא הדרמה האפית 'פאוסט'. יצירה כבירה, וארוכה בעלת 12111 טורים, שנכתבה על-ידיו במשך עשרות שנים ופורסמה בשלמותה בשני חלקים רק לאחר מותו. חלקה הראשון של היצירה עוסקת בסופר-פילוסוף אשר מוכר את נפשו לשטן (מפיסטו), נפטר מכל הספרים אשר קרא, והחוכמה והמדע שוב אינם מעניינים אותו, תחת זאת הוא מתמכר לחיים: לשתות לשוכרה, להתעלם, לבגוד, לרצוח – בחלק ב' ישוב בו מרשעתו ויהיה לטוב. גיתה מנצל מאבק זה להעלאת רעיונות פילוסופיים נשגבים, ביצירה שמתעלה לאחת מהפסגות הגבוהות בתולדות הספרות העולמית. הרעיון של מכירת נשמה לשטן מתוך רצון לקבל כוח הפכה למטאפורה לניצחון הטכנולוגיה והתעשייה ועל המחיר שהאדם משלם בגינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *