מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות – 01

מקור הסבל, מקור הרוע, מחלה ומוות

רודולף שטיינר

שלוש הרצאות שניתנו בברלין 1906 GA55

והרצאה אחת שניתנה בברלין 1912 GA61

תרגום מאנגלית: חייה חצב

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

הרצאה ראשונה:

ברלין 8 בנובמבר 1906

מקור הסבל

לשלוש ההרצאות הבאות של מחזור חורף זה יהיה קשר פנימי יותר מאשר להרצאות אחרות, כלומר: ההרצאה היום לגבי מקור הסבל, הבאה לגבי מקור הרוע, והבאה בעקבותיה: מחלה ומוות. ועדיין כל אחת משלוש ההרצאות הללו תהיה שלמה וניתנת להבנה בזכות עצמה.

כאשר מביט האדם על החיים שמסביבו, כשהוא בוחן את עצמו ומנסה לחקור את מובן החיים ומשמעותם, הוא מוצא לפני דלת החיים דמות ראויה לציון – בחלקה דמות מזהירה ובחלקה חידה מושלמת: הסבל.

הסבל, הקשור קשר הדוק עם מה שנתייחס אליו בשלוש ההרצאות על רוע, מחלה ומוות, נראה לאדם לפעמים כאוחז כה עמוק בחיים כך שהוא מחובר עם הבעיות הגדולות ביותר שלו. לפיכך העסיקה בעיית הסבל את הגזע האנושי מאז הזמנים הקדומים ביותר, ובכל פעם שהיה מאמץ להעריך את ערך החיים ולמצוא את משמעותם, אנשים ניסו, מעל לכל, לזהות את התפקיד המגולם על ידי סבל וכאב.

בינות לחיים מאושרים מופיע הסבל כהורס השלווה, כמקטין העונג והתקווה של החיים. אלה שרואים את ערך החיים בתענוג ושמחה הם אלה שהכי ירגישו את הורס השלווה הזה, הסבל. כיצד עוד ניתן להסביר שבאנשים כה מלאי שמחה ואושר כפי שהיו היוונים יכול היה להופיע כזה כתם אפל בשמיו הזוהרים של היופי של יוון כמו אמרתו של סילנוס (Silenus) החכם? סילנוס בפמלייתו של דיוניסוס (Diongsos) שואל: "מהו הדבר הטוב ביותר בעבור האדם? – הדבר הטוב ביותר בעבור האדם הוא לא להיוולד, ואם הוא כבר נולד, אז הדבר הטוב ביותר זה – למות מייד לאחר הלידה." אולי אתם יודעים שפרידריך ניטשה,[1] בחיפושיו להבין את לידת הטרגדיה מתוך הרוח של יוון העתיקה, התחבר לאימרה זו כדי להראות כיצד על בסיס החוכמה והאמנות היוונית, סבל ועצבותו של האדם עקב הסבל וכל מה שקשור לכך משחק תפקיד מלא חשיבות.

אבל כעת אנו מוצאים אימרה אחרת, מעט מאוחר יותר, מיוון הקדומה. בביטוי קצר שמראה כיצד מתעורר הרעיון שכאב וצער העולם אינם משחקים רק תפקיד לא שמח. זהו ביטוי הנמצא באחת הטרגדיות היווניות המוקדמות ביותר, אייסכילוס (Aeschylos)[2] – "שמתוך סבל גדֵל ידע." כאן מובאים יחד שני דברים: אחד – שללא ספק חלק גדול מהאנושות היה רוצה למחוק, בעוד הוא מתבונן על האחר – ידע, כאחת הרכישות הנעלות בחיים.

אנשים בכל הזמנים האמינו שהם חייבים להכיר בכך שחיים וסבל שזורים עמוקות – לפחות בחיים של האדם המודרני ושל היצורים הגבוהים יותר שביקום שלנו. כך בתחילת סיפור הבריאה התנ"כי הידע של טוב ורע ושל סבל קשורים הדוקות זה בזה. ועדיין אנו רואים מהצד השני, מתוך ההשקפה של התנ"ך, כיצד מתוך ראיה אפלה של צער, אור בוהק ממלא את השחר. כאשר אנו מעיינים בתנ"ך ולומדים את סיפור הבריאה ביחס לשאלה זו, זה ברור שסבל וחטא מובאים יחד, שהסתכלו על סבל כתוצאה של חטא. בסגנון החשיבה המודרני, היכן שתפיסת העולם החומרנית חדרה לכל מקום, זה כבר לא קל לתפוס כיצד סיבת הסבל יכולה להימצא בחטא. אבל בעזרת מחקר רוחני והכוח להתבונן לאחור לזמנים מוקדמים יותר, יתגלה שאין זה כה חסר משמעות להאמין בקשר שכזה. ההרצאה הבאה תראה לנו שניתן לראות קשר בין רוע וסבל. אבל ליהודים הקדומים היה זה בלתי אפשרי להסביר את סיבת הסבל. אנו רואים במרכז השקפה זו, המביאה סבל וחטא לכלל קשר, את דמותו הראויה לציון של איוב. זוהי דמות המראה לנו, או אמורה להראות לנו, כיצד סבל וכאב בל-יתואר יכולים להיות קשורים לחיים חפים מפשע לגמרי, כיצד יתכנו כאב וסבל שלא מגיעים לאדם. אנו רואים שמתחיל לזרוח בתודעתה של אישיות טרגית מיוחדת זו – איוב, קשר נוסף בין כאב לסבל, קשר עם הפיכת האדם לנאצל. הסבל מופיע אז לפנינו כבוחֵן, כשורש הטיפוס כלפי מעלה, אל התפתחות גבוהה יותר. הסבל, במובן של טרגדיית-איוב זו, אינו צריך בשום אופן למצוא את מקורו ברוע, הוא יכול להיות בעצמו הגורם הראשון, כך שמה שמתפתח ממנו מייצג שלב מושלם יותר של חיים אנושיים. כל זה מונח היכן שהוא הרחק מהחשיבה המודרנית שלנו, ורוב הציבור שלנו, שחונך בצורה מודרנית, יכול למצוא רק קשר קלוש לכך. אולם אתם צריכים רק לחשוב אחורה על חייכם, ותראו כיצד השתפרות וסבל מופיעים לעיתים מאוד קרובות יחד וכיצד האנושות היתה תמיד מודעת לקשר זה. מודעות כזו תיצור גשר למה שנתייחס אליו היום לאור מחקר רוחני, כלומר: הקשר שבין סבל לרוחניות.

היזכרו כיצד בטרגדיה כלשהי הגיבור הטרגי ניצב לפני עיניכם. המשורר מוביל את הגיבור שוב ושוב דרך סבל וקונפליקטים מלאי סבל עד שהוא מגיע לנקודה, שבה הכאב מגיע לשיאו, ומוצא הקלה עם קץ הגוף הפיזי. ואז חיה בנפש הצופה לא רק סימפטיה לגיבור הטרגי ועצב שייסורים כאלה אפשריים, אלא נראה שממראה אדם סובל התעלתה ונבנתה ההבנה שהוא ראה את הסבל המוצף במוות, ושמתוך המוות הגיעה ההבטחה שקיים ניצחון על הכאב. כן, אפילו על ידי המוות. אין אף דבר באמנות שניצחון עילאי זה של האדם – ניצחון הכוחות והדחפים העילאיים שלו, ניצחון הדחפים האציליים ביותר של טבעו – יכול לבוא לביטוי באופן כה מדהים לפני עינינו כפי שזה קורה בטרגדיה. כשחוויית הכאב והסבל קדמה להכרת הניצחון הזו, ומתוך המעשים שיכולים להתרחש שוב ושוב לפני עיני הצופה בתיאטרון, אנו מחפשים מה עדיין מורגש על ידי חלק גדול מהאנושות המודרנית כעובדה עליונה מכל היסטורית האבולוציה; כאשר אנו מתבוננים על האירוע שמחלק את הכרונולוגיה שלנו לשני חלקים – עד לגאולה בעזרת ישוע כריסטוס – אנו עשויים להיות נדהמים שאחד ממעלי המורל הטובים ביותר, אחד המעודדים הנפלאים לתקוות של ניצחון שאי פעם הושרש בלב האדם נבע מהמראה ההיסטורי העולמי של סבל. הרגשות המשמעותיים ביותר, החוצבים עמוקות בלב האנושי, של תפיסת העולם הנוצרית, רגשות אלה שבעבור כה רבים הם התקווה וכוח החיים, נותנים את ההבטחה שקיים נצח, ניצחון על המוות. כל הרגשות התומכים והמרוממים הללו נובעים מהמראה של סבל עולמי, סבל שקורה לחף-מפשע, ייסורים המתרחשים ללא חטא אישי.

אז אנו רואים גם כאן שהאלמנט הגבוה ביותר בתודעת האנושות קשור לסבל. וכשאנו רואים כיצד דברים אלה, קטנים וגדולים, שבים ועולים על פני השטח, כיצד הם מעצבים למעשה את החלק רב העוצמה של כלל הטבע והתודעה האנושית, אז זה אכן חייב להֵראות לנו כאילו שסבל מחובר בדרך כלשהיא לחלק העליון שבאדם.

זה היה אמור רק להצביע על דחף בסיסי של הנפש האנושית שללא הרף עומד על שלו ושניצב כנחמה גדולה לעובדה שקיים סבל. אם נחדור כעת עמוק יותר לחיים האנושיים נגלה תופעה המראה לנו את משמעות הסבל. יהיה עלינו להצביע כאן מבחינה סימפטומטית על תופעה שאולי נראית בקושי קשורה; אולם, אם בכל זאת נבחן את הטבע האנושי באופן קרוב יותר, נבין שגם תופעה זו מצביעה על חשיבותם של היבטים מסוימים של סבל.

חישבו שוב על יצירת אמנות, על טרגדיה. היא יכולה להתהוות רק אם נפשו של המשורר נפתחת רחב, יוצאת מעצמה ולומדת להרגיש כאב של אחר, להטיל את משא הסבל של אדם זר על נפשו שלו.

וכעת השוו רגש זה לאו דווקא עם קומדיה – משום שאז לא נוכל לקבל השוואה טובה – אבל עם משהו שבאופן מסוים שייך גם כן לאמנות, עם הלך הרוח שמעורר יצירת קריקטורות. הלך-רוח זה, אולי עם לעג ולגלוג, מצייר בקריקטורה מה שקורה בנפשו של האחר ונראה בפעילות חיצונית. הבה ננסה להביא בפנינו שני גברים שאחד מהם יתפוס אירוע או ישות אנושית באופן טרגי, בעוד האחר יתפוס זאת כקריקטורה. אין זו השוואה בלבד, לא רק תמונה כשאנו אומרים שהנפש של המשורר הטרגי ושל האמן מופיעה כאילו שהיא יצאה מתוך עצמה והתרחבה עוד ועוד. מה, בכל זאת, נִגְלה לנפש בעזרת התרחבות זאת? ההבנה של האדם האחר. אין אף דבר אחר, שדרכו אדם מבין את חיי האחר טוב יותר, מאשר על ידי נשיאת משא כאבו של האחר על נפשו שלו. אבל מה חייב לעשות האדם הרוצה לצייר קריקטורות? אסור לו להיכנס לתוך מה שהאחר מרגיש. הוא חייב לשים את עצמו מעל זה, להרחיק את זה, והרחקה זו מעצמו היא הבסיס של הקריקטורה. אף אחד לא יכחיש שבדיוק כפי שבעזרת החמלה הטרגית האישיות של האחר הופכת מובנת בצורה עמוקה, מה שמופיע בקריקטורה הוא מה שחי באישיות של הקריקטוריסט. אנו לומדים להכיר את העליונות, העורמה, כוח ההתבוננות והפנטזיות של הקריקטוריסט דווקא, ולא של זה שמצויר בקריקטורה.

אם הראינו באופן כלשהו שסבל בכל זאת קשור עם משהו עמוק בטבע האנושי, אז אנו יכולים לקוות שבעזרת תפיסה של הטבע הממשי של האדם, יוכל גם מקור הכאב והסבל להתברר לנו.

מדע הרוח, המיוצג כאן, לוקח כנקודת הפתיחה שלו את העובדה שמקור כל קיום הוא ברוח. השקפה חומרנית יותר רואה רוח רק כהכתרה של יצירה שניתן להבחין בה, ומעל הכל – כפרי בעל טבע פיזי שממנו היא נובעת.

בשתי ההרצאות האחרונות[3] הוצג כיצד לאור המחקר הרוחני עלינו ליצור תמונה של האדם השלם – הפיזי או הגופני, אדם הנפש והאדם הרוחני. מה שאנו יכולים לראות בעיננו, לתפוס מבחוץ בעזרת החושים, למה שהחומרנות מתייחסת כישות היחידה בטבע, בעבור המחקר הרוחני איננו אלא רק האיבר הראשון של הישות האנושית – הגוף הפיזי. אנו יודעים שבהתייחס לחומרים שלו ולחוקיו – הוא משותף לאדם ולכל שאר העולם חסר-החיים. אולם אנו יודעים גם שגוף פיזי זה נקרא לחיים בעזרת מה שאנו מכנים גוף-אתרי או גוף-החיים. אנו יודעים זאת משום שבעבור מחקר רוחני, גוף-החיים אינו השערה, אלא מציאות שניתן לראותה כשהחושים הגבוהים הרדומים באדם נפתחים. אנו מתבוננים על החלק השני של הישות האנושית, הגוף האתרי, כמשהו שמשותף לאדם ולשאר עולם הצומח. אנו מתייחסים לגוף האסטרלי כאל האיבר השלישי של ישות האדם; זהו נושא הסימפטיה והאנטיפטיה, התשוקה והיצר שלאדם יש במשותף עם החיה. ואז אנו רואים שהתודעה-העצמית של האדם, היכולת לומר 'אני' לעצמו, היא הכתר של הטבע האנושי, שהאדם אינו חולק עם אף ישות אחרת. אנו רואים שה'אני' מופיע כפריחה של שלושת הגופים: פיזי, אתרי ואסטרלי. אז אנו רואים קשר של ארבעה גופים אלה למה שהמחקר הרוחני תמיד הצביע. ה-Quadrature של פיתגורס[4] איננו אלא ארבע המעטפות: גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי ו'אני' או אגו. אלה שהעסיקו את עצמם יותר לעומק עם מדע הרוח יודעים שה'אני' מעבד מתוך עצמו מה שאנו מכנים רוח-העצמות או מאנס, רוח-החיים או בודהי, ואדם-הרוח הממשי או אָטמה.

עניין זה הוצב שוב לפניכם כדי שנוכל להתמצא בדרך הנכונה. האדם מופיע, לפיכך, לחוקר הרוחני כישות בעלת ארבעה-איברים. כעת מגיעה הנקודה שבה מחקר רוחני אמיתי, שרואה מעבר לישות עם עיני הרוח וחודר לחוקים העמוקים יותר של הקיום, שונה עמוקות מדרך של התבוננות חיצונית טהורה. זה נכון שכאשר אדם ניצב לפנינו אנו אומרים גם שחוקים כימיים ופיזיים חייבים להיות הבסיס של גוף זה, של חיים, הבסיס לתחושה, תודעה, מודעות-עצמית. אבל כאשר אנו חודרים לקיום עם מדע הרוח אנו רואים שהדברים הם בדיוק ההיפך. תודעה, הנובעת מהגוף הפיזי, שמבחינת התופעה מופיעה כאחרונה, היא בעבורנו האלמנט היוצר המקורי. בבסיס כל הדברים אנו תופסים את הרוח המודעת ולכן החוקר הרוחני יראה כמה חסרת הגיון היא השאלה: "מאין מגיעה הרוח?" – זאת אינה יכולה להיות אף פעם השאלה. ניתן רק לשאול: "מאין מגיע החומר?" בעבור המחקר הרוחי החומר צץ מהרוח והוא אינו אלא רוח צפופה.

כהשוואה, דמיינו כלי עם מים בתוכו. חישבו על חלק אחד מהמים שקורר עד שהוא הפך לקרח. מהו הקרח כעת? הוא מים, מים בצורה אחרת, במצב מוצק. זהו האופן שבו מדע הרוח מתבונן בחומר. כמו שהמים מתייחסים לקרח כך גם הרוח לחומר. כפי שהקרח אינו יותר מאשר תוצאה של מים, כך החומר אינו אלא תוצאה של הרוח, וכפי שקרח יכול להפוך שוב למים, כך יכולה הרוח לנבוע שוב מתוך החומר, להמשיך מהחומר, או להיפך – החומר יכול להתפזר שוב לתוך הרוח.

לפיכך אנו רואים את הרוח במחזוריות נצחית. אנו רואים את הרוח הזורמת דרך כל היקום, אנו רואים ישויות חומריות נובעות ממנה והופכות סמיכות, ומצד שני נראה שוב ישויות הגורמות למוצק להתאדות שוב. בכל הסובב אותנו היום כחומר קיים משהו שלתוכו הרוח זרמה והפכה נוקשה. בכל ישות חומרית אנו רואים רוח שהתקשתה. כפי שאנו צריכים רק להביא את החום הנחוץ לקרח כדי להפכו שוב למים, כך אנו צריכים רק להביא את הרוח הנחוצה לישויות שמסביבנו כדי לחדש את הרוח שבהם. אנו מדברים על לידה מחדש של הרוח שזרמה לתוך החומר והתקשתה שם. כך מופיע לפנינו הגוף האסטרלי – נושא החיבּות והסלידות, התשוקות והיצרים – לא כמשהו שיכול היה לנבוע מקיום פיזי, אלא כאותו האלמנט כפי שחי בנו כרוח מודעת, כְמה שמופיע לפנינו כאלמנט הזורם דרך כל העולם ומתפזר שוב מתוך החומר, בעזרת תהליך של חיי אנוש. מה שמופיע כאחרון הוא באותה העת הראשון. הוא יצר את הגוף הפיזי וכמו כן את הגוף האתרי, וכששניהם הגיעו לדרגה מסוימת של התפתחות נראה שהוא נולד מהם מחדש.

כך מסתכל מדע רוחני על דברים. וכעת שלושת האיברים הללו – אנו משתמשים במילים רק להבהרה – מופיעים לפנינו תחת שלושה שמות ברורים. אנו תופסים חומר בצורה מסוימת, המופיעה לפנינו בעולם החיצוני בדרך מסוימת. אנו מדברים על הצורה, על עיצוב החומר ועל החיים המופיעים בצורה ולבסוף על התודעה שמופיעה בתוך החיים. אז אנו מדברים על שלושה שלבים: גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, וגם על שלושה שלבים: צורה, חיים ותודעה. רק מתוך תודעה מתעוררת מודעות-עצמית. לא נעסוק בכך היום אלא רק בהרצאה הבאה שלנו.

אנשים בכל הזמנים ובמיוחד בימינו הרהרו רבות על המשמעות האמיתית של החיים ומקורם. מדע הטבע המודרני היה מסוגל לתת כמה רמזים לגבי משמעות החיים וטבעם. דבר אחד, בכל זאת, קיבל מדע הטבע לאחרונה, משהו שהוסבר שוב ושוב כעובדה גם על ידי מדע הרוח. וזהו במילים: החיים בתוך העולם הפיזי נבדלים בעיקר מהחומר המכונה חסר-חיים רק בדרך היווצרותם המגוונת והמורכבת. חיים יכולים להתהוות רק היכן שנמצא מבנה הרבה יותר מורכב מאשר זה הקיים בממלכה של חסרי-החיים. אתם אולי יודעים שהחומר הבסיסי של החיים הוא סוג של חומר חלבוני – (albuminous) שבעבורו הביטוי "חלבון חי" לא יהיה שלא במקום. חלבון חי זה נבדל מחלבון מת חסר-חיים בעיקר עקב תכונה אחת. חלבון חי מתפורר מייד כאשר הוא ננטש על ידי החיים. חלבון מת, כמו למשל זה של ביצת-תרנגולת מתה, אינו יכול להישמר לאורך זמן כלשהו באותו המצב. זוהי תכונה מהותית של חומר חי – שברגע שהחיים עזבו אותו, הוא אינו יכול עוד להחזיק את חלקיו יחד. למרות שאיננו יכולים להמשיך הלאה לטבע החיים היום, עדיין, תופעה אחת יכולה להצביע על משהו שקשור עמוקות עם החיים ומאפיין אותם. ומהו אפיון זה? רק זה הוא המאפיין המיוחד של חומר חי: שהוא מתפורר כאשר החיים עוזבים אותו. חישבו על חומר נטול חיים – הוא נרקב, הוא בעל המאפיין המיוחד של התפזרות. מה אם כן עושים החיים? הם נערכים שוב ושוב כנגד ההתפוררות; כך משומרים החיים. זהו האלמנט מעניק-הנעורים של החיים: הוא מתנגד תמיד למה שהיה עשוי להתרחש בתוך החומר שלו. חיים בחומר פירושם: התנגדות לריקבון. השוו את החיים עם התהליך החיצוני של המוות וזה יהיה ברור שהחיים אינם מראים את מה שמאפיין את תהליך המוות – ההתפוררות בעצמה. החיים אינם רק מצילים שוב ושוב את החומר מריקבון, הם נערכים כנגד הריקבון. לפיכך, כפי שהחיים מחדשים תמיד את החומר המתפרק בעצמו לחתיכות, כך הם הבסיס לקיום פיזי ולתודעה.

הסבר זה לא היה רק הסבר מילולי; הוא היה כזה אם מה שהוא מביע לא היה מתבצע ללא הפסק. אולם, אתם צריכים רק להתבונן בחומר חי ותגלו שהוא מספח ללא הרף חומר מבחוץ, משלב אותו בתוכו, באותה המידה של החלקים מעצמו שנהרסו – תהליך שבעזרתו החיים פועלים ללא הרף כנגד הרס. עלינו לעסוק למעשה במציאות.

השלכת חומר ישן והרכבת חדש שוב – אלה החיים. אבל חיים עדיין אינם תחושה, אינם תודעה. זהו מין דמיון ילדותי שגורם להרבה מדענים לאחוז ברעיון שקרי שכזה לגבי תחושה. הם גם מייחסים תחושה לצמחים שיש ליחס להם חיים. אם מישהו אומר זאת מאחר וצמחים רבים סוגרים את עליהם ופרחיהם עקב גירוי חיצוני, כאילו שהם חשו זאת, אז הוא יכול גם לומר שלנייר לקמוס כחול – שהופך לאדום עקב גירוי חיצוני – יש תחושה. אנו יכולים לייחס תחושה גם לחומרים כימיים משום שהם מגיבים להשפעות מסוימות. אבל זה לא מספיק. כדי שתהיה תחושה הגירוי חייב להשתקף באופן פנימי. רק אז אנו יכולים לדבר על האלמנט הראשון של תודעה, של תחושה ורגש. ומהו אלמנט ראשון זה של תודעה? כאשר בחקירה הבאה של העולם נרומם עצמנו לשלב הבא, הגבוה יותר, וננסה להבין את טבע התודעה, לא נעשה זאת מייד, אך יחד עם זאת נחוש שהיא מפציעה מעט אל תוך הנפש, כפי שיכולנו להסביר מעט את טבע החיים. תודעה יכולה להתעורר רק היכן שיש חיים, יכולה לנבוע רק מתוך חיים. חיים מתעוררים מתוך חומר שנראה כחסר-חיים, מאחר שהצרוף של החומר הוא כה מורכב שהוא אינו יכול לשמר את עצמו והוא חייב להיאחז בחוזקה על ידי החיים כדי למנוע ריקבון מתמשך. אז תודעה מופיעה לפנינו בתוך החיים כמשהו גבוה יותר בכל פעם שחיים נהרסים ללא הרף כחיים, היכן שישות ניצבת קרוב לסף שבין חיים למוות, היכן שחיים מאיימים כל הזמן להיעלם שוב מהחומר החי, אז מתעוררת תודעה. וכפי שבראשונה חומר היה מתפורר אם חיים לא היו חודרים אותו, כך עתה חיים נראים לנו כמפוזרים אם עיקרון חדש, תודעה, אינו מתווסף אליהם. אנו יכולים לתפוס מהי תודעה רק באומרנו: בדיוק כפי שחיים הם שם כדי לחדש תהליכים מסוימים, כי בלעדיהם החומר ירקב, כך תודעה נמצאת שם כדי לחדש שוב ושוב את החיים שאחרת היו מתים.

לא כל חיים יכולים תמיד לחדש עצמם מבפנים בדרך זו. הם חייבים להגיע לשלב גבוה יותר כדי לחדש את עצמם מתוכם. רק חיים שהם כה חזקים בתוכם שהם נושאים בתוכם מוות ללא הפסק יכולים להתעורר לתודעה. או האם לא קיימים חיים שבהם בכל רגע מצוי המוות? עליכם רק להביט בחיי אדם ולזכור מה נאמר בהרצאה האחרונה: "דם הוא נוזל מאוד מיוחד". חיי אדם מחדשים את עצמם ללא הרף מתוך הדם, ופסיכולוג גרמני פיקח אמר שלאדם יש כפיל שממנו הוא שואב כוח ללא הרף. אבל לדם יש עוד כוח נוסף: הוא יוצר מוות ללא הרף. כשהדם הניח את החומרים מעוררי-החיים על האיברים הגופניים, אז הוא נושא את הכוחות הורסי-החיים שוב למעלה אל הלב והריאות. מה שזורם חזרה אל הריאות הוא רעיל לחיים וגורם לחיים להיכחד ללא הרף. כאשר ישות פועלת כנגד ההתפוררות והריקבון אז היא ישות חיה. אם היא מסוגלת להניח למוות להתעורר בקרבה ולהפוך מוות זה ללא הרף לחיים, אז מתעוררת התודעה.

התודעה היא הכוח החזק ביותר שאנו פוגשים. תודעה או רוח מודעת, היא כוח זה שמתוך מוות, שחייב להיווצר בתוך החיים, פועל לנצַח שחיים יתעוררו שוב. החיים הם תהליך המתייחס לעולם החיצוני ולעולם הפנימי. אולם, תודעה היא תהליך הקשור רק לעולם הפנימי. חומר שיכול למות חיצונית אינו יכול להפוך מודע. חומר יכול להפוך למודע רק כאשר הוא יוצר מוות במרכזו ומתגבר עליו. לפיכך מוות – כפי שתיאוסוף גרמני מחונן אמר – אינו רק שורש החיים, אלא גם שורש התודעה.

כשאנו תופסים קשר זה אז אנו צריכים רק להביט בתופעה בעיניים פקוחות וכאב יופיע באופן ברור. כל מה שמעורר תודעה הוא במקורו כאב. כאשר החיים מתגלים בצורה חיצונית, כאשר חיים, אוויר, חום וקור פוגשים ישות חיה אז אלמנטים חיצוניים אלה פועלים עליה. אולם כל עוד הם רק פועלים עליה, כל עוד הם מבוקשים על ידי הישות החיה, כפי שהם מבוקשים על ידי הצמח כנושא תהליכי-חיים פנימיים, לא תתעורר תודעה. תודעה מתעוררת לראשונה כאשר אלמנטים חיצוניים אלה באים לידי התנגדות עם החיים הפנימיים ומתרחש הרס. תודעה חייבת להיות תוצאה מהרס של חיים. קרן אור אינה מסוגלת לחדור לישות חיה ללא מוות חלקי, התהליך לא יכול אף פעם להתעורר בישות החיה שבה מתעוררת התודעה. אולם כאשר אור חודר לתוך שטח הפנים של החיים, יוצר הרס חלקי, מפרק את החומרים והכוחות הפנימיים, אז מתעורר התהליך המסתורי הזה שמתרחש בכל מקום בעולם החיצוני בדרך די ברורה.

דמיינו לעצמכם שכוחות האינטליגנציה של העולם התעלו לגבהים שבהם אור חיצוני ואוויר חיצוני היו זרים להם. הם נשארו בהרמוניה איתם רק לזמן קצר, אז הם הגיעו לשלמות והתנגדות התעוררה. אם תוכלו לעקוב אחר תהליך זה בעין של הרוח, אז תוכלו לראות כיצד כשקרן אור חודרת לישות פשוטה, העור משתנה איכשהו ועין קטנטנה מופיעה. מהו אם כן מה שנצנץ שם בחומר? במה מתגלה הרס (משום שזה הרס) נאה זה? בכאב, שאינו אלא ביטוי להרס. בכל פעם שהחיים יוצאים כנגד טבע חיצוני מתרחש הרס, וכאשר הוא גדל הוא יוצר אף מוות. מתוך כאב נולדת תודעה. אותו תהליך עצמו שיצר את העין שלך היה יכול להיות תהליך הרסני אם הוא היה מנצח את הטבע שהתפתח לכדי ישות אנושית. אבל הוא ניצֵל רק חלק קטן מתוך ההרס והמוות החלקי, שיכול היה ליצור את ההשתקפות הזו של העולם החיצוני, שאנו מכנים תודעה. כך נולדת תודעה בתוך חומר מתוך סבל, מתוך כאב.

כשנבין קשר זה של סבל וכאב עם הרוח המודעת המקיפה אותנו, נבין היטב את מילותיו של מתקדש נוצרי שידע דברים כאלה ביסודם ובאופן אינטואיטיבי, וראה כאב בבסיס כל החיים המודעים. אלה הן המילים: בכל הטבע נאנח כל יצור בכאב, מלא בציפייה רצינית להגיע למצב של בן האלוהים. תמצאו זאת בפרק השמיני של אגרת פאולוס אל הרומיים כביטוי נפלא של יסוד זה של תודעה בכאב. כך ניתן להבין גם איזה חשיבות יחסו אנשים לכאב כבעל תפקיד מלא חשיבות. ברצוני להזכיר רק דוגמה אחת. פילוסוף גרמני גדול אמר שכאשר אנו מתבוננים בכל הטבע שמסביבנו, אז כאב וסבל נראים כמבוטאים בכל מקום על פניו. כן, כשאנו מתבוננים בחיות הנעלות יותר הן מראות לאלה המתבוננים יותר לעומק ביטוי מלא סבל. ומי לא יודה שהרבה מהפיזיונומיה של החיה נראה כהתגלות של כאב שנסתר עמוקות?

אם נסתכל על העניין כפי שאך תארנו אותו אז נראה את מקור התודעה מתוך הכאב, כך שישות שבונה תודעה מתוך הרס גורמת לאלמנט גבוה יותר להתעורר מתוך ריקבון החיים, יוצרת את עצמה ללא הרף מתוך המוות. אם החיים לא היו יכולים לסבול, תודעה לא היתה מתעוררת מעולם. אם לא היה מוות בעולם אזי הרוח לא היתה יכולה מעולם להתקיים בעולם הגלוי לעין. זהו כוחה של הרוח – שהיא מעצבת מחדש את ההרס למשהו שהוא גבוה יותר מהחיים, וכך בתוך החיים יוצרת מצב גבוה יותר – תודעה. תמיד נראה עוד ועוד חוויות שונות של כאב מתפתחות לאיברים של תודעה. ניתן לראות זאת בחיות, שלהגנה חיצונית יש להן רק תודעת רפלקס, בדיוק כפי שאדם עוצם את העין כהגנה כנגד מה שמסכן אותה. כשתנועת הרפלקס אינה מספיקה כבר להגן על החיים הפנימיים, כשהגירוי הופך חזק מדי, אז הכוח הפנימי של ההתנגדות מתעורר ומוליד את החושים, תחושות, עין ואוזן. אתם יודעים, אולי מהרבה חוויות לא נעימות, או אולי אפילו באופן אינסטינקטיבי, שזהו כך. אתם ודאי יודעים מתוך מצב גבוה יותר של תודעתכם שמה שנאמר הוא אמת. דוגמא בודאי תבהיר זאת יותר. מתי אתם מרגישים איברים פנימיים מסוימים בגופכם? אתם עוברים את החיים ואינכם מרגישים את הקיבה או הכבד או הריאות שלכם, אינכם מרגישים אף אחד מאבריכם כל עוד הם בריאים. אתם מרגישים אותם רק כאשר הם מכאיבים לכם, ואתם יודעים באמת שיש לכם איבר זה או אחר רק כאשר הוא כואב לכם, כשאתם מרגישים שמשהו איננו בסדר שם ושתהליך-הרס מתחיל.

אם ניקח דוגמא והסבר אלה אזי נראה שחיים מודעים נולדים ללא הרף מתוך כאב. אם כאב מתעורר בחיים הוא נותן חיים לתחושה ולתודעה. לידה זו, קידום זה של אלמנט גבוה יותר, משתקף בתודעה כתענוג, ומעולם לא יכול היה להיות תענוג אלמלא קדם לו כאב. בחיים בדרגה נמוכה יותר, שרק התעלו מהחומר הפיזי, אין עדיין תענוג. אולם כאשר כאב יצר תודעה והמשיך לפעול הלאה באופן יצירתי כתודעה, אזי יצירה זו היא ברמה גבוהה יותר ומתבטאת ברגש של תענוג. יצירה מבוססת על תשוקה ותענוג. תענוג יכול להופיע רק היכן שיצירה פנימית או חיצונית אפשרית. יצירה מונחת באופן מסוים בבסיס כל שמחה, כפי שכל אומללות מבוססת על הצורך ביצירה.

קחו, למשל, משהו שמבטא סבל ברמה נמוכה יותר – תחושת הרעב, למשל, שיכולה להרוס חיים. אתם נענים לכך בתזונה, והאוכל הנבלע הופך לתענוג משום שהוא האמצעי ליצירה וגדילת חיים. אז אתם רואים שיצירה גבוהה יותר – תענוג, מתעוררת על בסיס כאב. לפיכך, לפני התענוג נמצא הסבל. אם כן, הפילוסופיה של שופנהאואר[5] ואדוארד פון הרטמן[6] יכולה לומר בצדק שסבל הוא רגש רגיל בחיים. ובכל זאת, הם אינם חוזרים מספיק אחורה, למקור של הסבל, אינם מגיעים לנקודה שבה סבל מתפתח למשהו גבוה יותר. מקור הסבל נמצא היכן שתודעה מתעוררת מתוך חיים, היכן שרוח נולדת מתוך חיים.

אי לכך אנו יכולים גם להבין מה מפציע בנפש האדם מהקשר של סבל וכאב עם ידע ותודעה, ועדיין נוכל להראות כיצד מצב אצילי יותר, מושלם יותר נולד מתוך כאב.

אלה ששמעו את הרצאותיי לעיתים די קרובות יזכרו את הרמיזה לקיום סוג של התקדשות, שבה תודעה גבוהה יותר נכנסת והאדם מתעלה מתפיסה חושית בלבד ליכולת התבוננות בעולם הרוחי. נאמר שקיימים כוחות וכשרים הרדומים בנפש האנושית שיכולים לנבוע ממנה, בדיוק כפי שכוח הראייה יכול להיווצר בעזרת ניתוח במישהו שנולד עיוור. כך אדם חדש מתעורר, שבעבורו כל העולם נראה שעבר טרנספורמציה לשלב גבוה יותר. כמו במקרה של אדם שנולד עיוור, כך מופיעים אכן הדברים באור חדש למי שנולד מבחינה רוחנית. ועדיין זה יכול להתרחש רק באם התהליך, שאך תואר, יחזור על עצמו ברמה גבוהה יותר – כאשר מה שמאוחד אצל האדם הממוצע יהפוך נפרד, ומין תהליך-הריסה יכנס לטבע האנושי התחתון. אז התודעה הגבוהה יותר, הקולטת של העולם הרוחני, יכולה להיכנס.

שלושה כוחות קיימים בטבע האנושי: חשיבה, רגש ורצון. שלושתם תלויים בגוף הפיזי של האדם. פעולות מסוימות יופיעו לאחר שתהליכים מסוימים של חשיבה ורגש התרחשו. גוף האדם חייב לתפקד בצורה הנכונה כדי ששלושת הכוחות הללו יהיו בהרמוניה. אם ממסרים מסוימים נקטעים, חלקים מסוימים חלו, אזי לא קיימת הרמוניה ראויה בין חשיבה, רגש ורצון. אם איברי הרצון הם נכים אזי האדם אינו מסוגל להפוך את מחשבותיו לדחפים של רצון. הוא חלש כאדם של פעולה; הוא יכול ללא ספק לחשוב, אבל לא לגמור אומר ליישם את מחשבותיו במציאות. מקרה נוסף הוא כאשר אדם אינו בעמדה המתירה לרגשותיו להיות מודרכים בצורה נכונה בעזרת מחשבות, להביא את רגשותיו לכלל הרמוניה עם המחשבות שמאחוריהם. שיגעון אינו דבר אחר בבסיסו מאשר זה.

הרמוניה בין חשיבה, רגש ורצון נמצאת אצל האדם הבנוי באופן נורמלי כיום לעומת זה הסובל. דבר זה נכון בעבור שלבים מסוימים של התפתחות, אבל יש לציין שהרמוניה זו קיימת באדם בן-זמננו באופן לא מודע. אך אם האדם אמור לעבור התקדשות, אם הוא אמור לראות לתוך העולמות הגבוהים יותר, אזי שלושת איברים אלה – חשיבה, רגש ורצון – חייבים להיפרד זה מזה. האיברים של רצון ורגש חייבים לסבול הפרדה, ולכן הגוף הפיזי של מתקדש הוא שונה מזה של מי שאינו מתקדש. אנטומיה לא תוכל להוכיח זאת, אבל הקשר בין חשיבה, רגש ורצון נקטע. המתקדש יהיה מסוגל לראות מישהו סובל עמוקות מבלי להתרגש כלל, הוא יוכל להישאר די רגוע ורק להתבונן. מדוע זה כך? אצל המתקדש אסור שדבר יהיה מקושר זה לזה באופן לא מודע; הוא איש רחמן מתוך בחירה חופשית ולא בגלל שמשהו חיצוני אילץ אותו לכך. זהו ההבדל שבין מתקדש ללא-מתקדש. תודעה גבוהה יותר שכזו יוצרת חומר גבוה יותר והישות האנושית מתפרקת לאדם-רגש, אדם-רצון ואדם-חשיבה. השליט על שלושת אלה מופיע בפעם הראשונה – האדם הגבוה יותר שאך-נולד. ומתוך הרמה של תודעה עילאית השלושה מובאים לתאוּם. כאן שוב חייב המוות, ההרס להיות מעורב גם כן. אם הריסה זו מתעוררת מבלי שבאותו הזמן נובעת תודעה חדשה, אז חייב יהיה להופיע שיגעון. אם כן, שיגעון יהיה לא אחר מאשר המצב שבו הישות האנושית התנפצה ללא יצירה של סמכות מודעת גבוהה יותר.

אז גם כאן יש אלמנט כפול: סוג של תהליך הריסה של הנמוך יותר בצד יצירת תהליך של הגבוה יותר. כפי שרעל נוצר בדם שבוורידים, וכפי שאצל האדם הנורמלי תודעה נוצרת בין הדם האדום לכחול,[7] כך אצל המתקדש נוצרת התודעה הגבוהה יותר מבפנים בשיתוף-פעולה של חיים ומוות. ומצב של אושר עילאי מתעורר מתענוג גבוה יותר, מיצירה, שמתפתחת מתוך המוות.

זה מה שהאדם מרגיש אינסטינקטיבית כאשר הוא חש את הקשר המסתורי שבין כאב לסבל והמצב העילאי ביותר שהאדם יכול להשיג. לפיכך המשורר הטרגי, כמו גיבורו הנחשף לסבל, מתיר לסבל זה לעורר את הרגש של ניצחון החיים, התודעה של ניצחון הנצחי על הזמני. וכך בהריסת הטבע הארצי של ישוע-כריסטוס בכאב וסבל, בצער ובאומללות, הנצרות רואה בצדק את ניצחון החיים הנצחיים על החיים הזמניים והחולפים. כך הופכים גם חיינו עשירים יותר, מלאי תוכן יותר, כאשר אנו נכנסים לתוך החיים שאינם שלנו.

בדיוק כפי שאנו יוצרים תודעה גבוהה יותר מתוך כאב שהתעורר בעקבות קרן אור חיצונית שהתגברנו עליה כישות חיה, כך יצירת חמלה נולדת כשאנו משנים את הסבל של האחרים בתודעת-עולם גדולה יותר משלנו עצמנו. וכך לבסוף מתוך סבל מתעוררת אהבה. מאחר ומהי עוד אהבה חוץ מפריסת תודעתך מעל ישויות אחרות? כאשר אנו מונעים מעצמנו, תורמים, גורמים לעצמנו להיות עניים עד כדי כך שאנו נותנים לישות אחרת, כאשר אנו מסוגלים, בדיוק כפי שהעור קולט את קרן האור ומסוגל ליצור ישות גבוהה יותר מתוך הכאב – עין; כאשר אנו מסוגלים, בעזרת התרחבות חיינו מעל חיי אחרים, לספוג חיים גבוהים יותר, אזי אהבה, חמלה לכל היצורים, נולדת בתוכנו מתוך מה שתרמנו לאחרים.

דבר זה מדגיש גם את הביטוי של המשורר היווני: "מתוך חיים גדלה למידה; מתוך למידה, ידע." כפי שכבר הוזכר בהרצאה קודמת, יש כאן שוב ידע המבוסס על מחקר חדש של מדע הטבע הנוגע בתוצאות של חקירה רוחנית ישנה. המחקר הרוחני הישן יותר אמר תמיד שהידע הגבוה ביותר יכול לנבוע אך ורק מסבל. כאשר יש לנו איבר חולה שגורם לנו כאב, אז אנו מכירים איבר זה הכי טוב. באותו האופן אנו יודעים הכי טוב מה שהשקענו בתוך נפשנו שלנו. ידע זורם מתוך הסבל שלנו כפריו.

אותו הדבר מונח גם בבסיס הצליבה של ישוע-כריסטוס שמייד בעקבותיה, כפי שמלמדת הנצרות, היתה זרימה של הרוח הקדושה לתוך העולם. אנו מבינים עכשיו את ההתקדמות של רוח הקודש מהצליבה של ישוע-כריסטוס כתהליך המצוין במשל של גרעין הדגן. הפרי החדש חייב להתעורר מתוך ההרס, וכך גם רוח הקודש – שהזרימה את עצמה מעל לשליחים בסעודת חג השבועות – נולדת מתוך ההרס, הכאב שנסבל על הצלב. דבר זה מבוטא בבהירות בבשורה של יוחנן הקדוש[8] היכן שנאמר שהרוח עדיין לא היתה שם, משום שהכריסטוס עדיין לא קיבל כבוד ויקר. מי שיתעמק בבשורה זו ייווכח בעצמו שדברים משמעותיים עולים ממנה.

אתם יכולים לשמוע אנשים רבים שאומרים שהם לא היו מוותרים על כאב, משום שהוא העניק להם ידע. כל מי שמת יכול ללמד אותך שמה שאמרתי עכשיו הוא נכון. האם אנשים היו נאבקים כנגד ההרס המתרחש בהם עד כדי מוות ממש אלמלא ניצב הכאב ללא הרף לצידם כשומר החיים? הכאב גורם לנו להיות מודעים לכך שעלינו לנהוג במשנה זהירות כנגד הרס החיים. מתוך הכאב אנו יוצרים חיים חדשים. ברשימות של מדען טבע מודרני לגבי הבעת הפנים של החושב, אנו קוראים שעל קלסתר הפנים של החושב מונח משהו כמו כאב מדוכא.

כאשר קיימת הגדילה, שזורמת מידע שנרכש בעזרת כאב, כאשר זה אכן נכון שאנו לומדים מסבל, אזי אין זה ללא הצדקה – כפי שנראה בהרצאה הבאה – שסיפור הבריאה התנ"כי מביא את הידע של טוב ורע בהקשר לכאב וסבל. וכך זה הודגש תמיד בצדק על ידי מי שהסתכל לעומק – כיצד מקור הטיהור, ההתרוממות של הטבע האנושי מונח בכאב. כאשר תפיסת-העולם המדעית-רוחנית עם חוק הגורל הנפלא שלה, הקרמה, מצביעה מתוך סבל האדם בהווה על מה שהוא עשה באופן לא נכון בחיים קודמים, אזי אנו מבינים קשר שכזה רק מתוך הטבע העמוק יותר של האדם. מה שגרמנו בעולם החיצוני בחיים קודמים נהפך מכוחות בסיסיים לכוחות נעלים. חטא הוא כמו רעל שנהפך לתרופה כאשר הוא נהפך לחומר של חיים. וכך חטא יכול לתרום לחיזוק וגדילה של האדם; בסיפור יעקב מוצגים לפנינו כאב וסבל כמאדירי ידע ורוח.

הרצאה זו היתה אמורה להיות רק שרטוט בקווים כלליים כדי להצביע על הקשר שבין קיום ארצי לכאב וסבל. זאת, כדי להראות כיצד אנו יכולים להבין את המשמעות של סבל וכאב כאשר אנו רואים כיצד הם מתקשים, מתגבשים בדברים פיזיים ויצורים חיים עד לאדם, וכיצד בעזרת הפירוק של מה שהתקשה, הרוח יכולה להיוולד בנו שוב, כאשר אנו רואים שמקור הסבל והכאב הוא ברוח. הרוח מעניקה לנו יופי, עוצמה, חוכמה – התמונה של מקומו הזמני המקורי של הכאב ששונתה. אדם מבריק – Fabre d'Olivet – עשה השוואה נכונה כאשר ביקש להראות כיצד הגבוה ביותר, האצילי ביותר, הטהור ביותר בטבע האדם מתעורר מתוך כאב. הוא אמר שהתעוררות של חוכמה ויופי מתוך סבל ניתנת להשוואה עם תהליך בטבע – ללידה של פנינה יפה ורבת ערך. מאחר והפנינה נולדת מתוך החולי של הצדפה, מתוך ההרס שבתוך צדפת-פנינה. כפי שיופי הפנינה נולד מתוך מחלה וסבל, כך גם ידע, טבע אנושי אצילי ורגש אנושי מטוהר נולדים מתוך סבל וכאב.

אז אנו יכולים לומר עם המשורר היווני הקדום אייסכילוס: מתוך הסבל מתעוררת למידה; מתוך למידה, ידע. ובדיוק כפי שבהתייחס להרבה דברים אחרים, אנו יכולים לומר על הכאב שהבנו אותו רק כאשר אנו מכירים לא רק אותו עצמו, אלא גם את מה שנובע ממנו. כמו הרבה דברים אחרים, גם הכאב ידוע רק על ידי פירותיו.

——————————————————————————————-

  1. פרידריך וילהלם ניטשה (15 באוקטובר 1844 עד 25 באוגוסט 1900) פילוסוף גרמני בן המאה התשע-עשרה.
  2. אייסכילוס (455-525 לפנה"ס), מחבר טרגדיות יווני. נולד למשפחה עשירה באלפסינה, השתתף ב"קרב מרתון" (490 לפנה"ס), וזכה בחייו ב-13 פרסים על תרומתו לקידום התיאטרון באתונה העתיקה.
  3. ב-11 וב- 25 באוקטובר 1906. הראשונה לא תורגמה לאנגלית. והשניה היא 'החשיבות המסתורית של הדם' – The occult Significanae of Blood
  4. פיתגורס – חי כמשוער בין השנים 496-582 לפני הספירה. פילוסוף ומתמטיקאי יווני.
  5. ארתור שופנהאואר – Arthur Schopenhauer – נולד ב-22 בפברואר 1788, מת ב-21 בספטמבר 1860. פילוסוף גרמני.
  6. קרל רוברט אדוארד פון הרטמן – Karl Robert Eduard von Hartmann – נולד ב-23 בפברואר 1842 , מת ב-5 ביוני 1906. פילוסוף גרמני.
  7. דם אדום – עורקי, דם כחול – וורידי. [הערת המתרגמת].
  8. יוחנן פרק 7 פסוק 39: "Fוְזֹאת אָמַר עַל־הָרוּחַ אֲשֶׁר יִקָּחֻהוּ הַמַּאֲמִינִים בּוֹ כִּי לֹא־נִתַּן רוּחַ הַקֹּדֶשׁ בְּטֶרֶם נִתְפָּאֵר יֵשׁוּעַ".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *