מקהילת משימה לקהילת חיים חופשית – אל מרחבי קהילת העתיד הפתוחה

מקהילת משימה לקהילת חיים חופשית – אל מרחבי קהילת העתיד הפתוחה

מאת גלעד אלון

‏‏‏19/03/2016

גלעד אלון, לומד אנתרופוסופיה מזה יותר מימי דור. ממייסדי עמותת שקד בקרית טבעון ופעיל בה לאורך השנים. שותף בחנות "קרון הספרים". כותב  ב"אדם עולם". מנחה קבוצות לימוד בנושאי כלכלה, חברה ופוליטיקה לפי שטיינר.   

חינוך ולדורף מתקרב לציון מאה השנים הראשונות לקיומו בעולם. חינוך ולדורף נמצא בישראל כשנות דור. זו יכולה להיות נקודת פתיחה ראויה למבט מקיף אל מה שהיה, מה שהושג ומה הם אופקי התפתחות רצויים ואפשריים.

חשוב שנזכור, שאליבא דשטיינר, הבאתו לעולם של אימפולס החינוך החופשי, היתה חלק מתמונה מקיפה וכוללת של שינוי סדרי החברה-הפוליטיקה-הכלכלה והתרבות. הוא שרטט חזון של חברה הבנויה על מספר עקרונות/הנחות יסוד: עקרון מהותי הוא שהמציאות הכוללת מתחלקת לתחומי חיים שונים. לכל אחד מהם היגיון פנימי ("קוד הפעלה") משלו, המחייב קיום מערכת תפקודית נפרדת ומותאמת לו.

החלוקה הבסיסית המוכרת לנו מדברת על שלושה מרחבים בעלי היגיון פנימי ותפעולי נפרדים:

* רוחני/תרבותי/חינוכי – בו שורר עקרון החופש ותשתיתו היצירתיות האנושית.

* מדיני/פוליטי/חברתי – המתבסס על עקרון השוויון בין בני האדם באשר הם, ובסיסו מערכת החוק.

* כלכלה – בה מתקיים עקרון ההדדיות והאחווה, ופועלת בתחומי הייצור, ההפצה והצריכה.

מבט ראשוני מסמן לנו שזו אוטופיה חלומית שאין לה כל אחיזה במציאות. היא הרי יוצאת מתוך ערפילי תפיסת עולם אידאליסטית/רוחנית, פוסט-אגואיסטית. לכאורה היא חסרת כל חיבור אל המציאות התעשייתית/טכנולוגית-מטריאליסטית של מדינת הלאום המודרנית בה מתרחשים חיינו (ולכן גם לא זכתה לשום התייחסות רצינית עד כה, יאמרו המפוכחים).

עד כמה האידאל האוטופיסטי רחוק מהמציאות זו שאלה נכבדה. אך עד כמה המציאות הנוכחת בחיינו קשה ומכאיבה, כל כך רחוקה מאיזה שהוא אופק וכמעט אין בה כל תקווה – זו כבר יכולה להיות שאלת חיים בוערת הנוגעת לכל אחד מאתנו. ברגע שמתרוממים מעט מעל שגרת היום יום המנבלת, ניצבים מול חווית חוסר האונים האישי והייאוש הציבורי. אלה המאמינים בכוחם וביכולתם לחולל שינוי, יכולים לצאת מכאן לנתיב החיפוש.

מה היה לנו

המאה התשע עשרה הביאה איתה את עידן המהפכות ובראשן את רעיון "הקדמה" על מבעיו השונים – מדעי, טכנולוגי, פוליטי וחברתי. או בשפה פשוטה, חרף כל הבעיות, הקשיים והמכשולים, איתם יש להתמודד – אנחנו (כאנושות), צועדים לקראת עתיד טוב יותר, בריא יותר, עשיר יותר ומאושר יותר.

אם זה היה "החלום", המאה העשרים הביאה איתה את "שיברו". היא הייתה, כמוסכם על הכל, העידן הרצחני ביותר בתולדות העולם והביאה עלינו קטסטרופות, מעשה ידי אדם, שהאנושות לא ראתה כמותן קודם.

האם יכולה המאה העשרים ואחת להיות סוג של סינתזה אל התפתחויות חיוביות או שנמשיך לחוות את "העוד מאותו דבר".

עד היום הקידמה ושיברה, או כמו שאנו רגילים לכנות זאת, המצב המודרני/פוסט מודרני – הביאו אותנו למצב בסיסי של הניכור והחומרנות. אבדן הקשרים האישיים של העבר – קהילה, משפחה. אבדן הידיעה והחוקים הבאים מלמעלה (דת, מסורת, אבות) – מעמידים את האדם בודד וערום מול מציאות בלתי נשלטת ובלתי פתירה. כבר גדולי היוצרים של המאה הקודמת שיתפו אותנו בחוויה זו, קפקא, ג'ויס, בקט, וולף ורבים נוספים.

מה קורה לנו כעת

המציאות הסובבת אותנו מראה לנו שמכך גוזרת האנושות שתי דרכי פעולה ותגובה עיקריות:

* קפיטליזם אגואיסטי/חזירי חסר מעצורים ומנוכר לכל אנושיות. זה היוצר את נוסחה הידועה של 1:99 (המאיון העליון) בה פערים כלכליים הולכים ומתרחבים יוצרים אי-שוויון בקוטביות שכמעט לא הכרנו, תוך שאנו מתקדמים במהירות למצב של ה-1:999 (האלפיון העליון).

* או תמונת הראי ההפוכה שלו – הפניית העורף למודרנה וההתחפרות בפונדמנטליזם, ובכוחות העבר, שגם בהם אין כל מקום לאינדיבידואל החופשי והמתפתח.

המשך להתבוננות זו על המציאות יכולה להביא, כברירת מחדל כמעט מתבקשת, להתנהלות ניהיליסטית פסימית של "אכול ושתו כי אין מחר" או של השתבללות בתוך העצמי וחוסר אכפתיות כללי ומיואש.

על הסיטואציה ההיסטורית חיצונית, מוסיף שטיינר גם את נקודת מבטו, בדבר השלב בו נמצא האדם על סיפה של תקופת נפש התודעה העתידית. בעתיד האפשרי הזה (שהרי הרשות הנתונה היא לעשייה כמו גם לאי-עשייה) נפתח, יותר ויותר יכולות של עצמאות אישית, והשתחררות מכבלי עבר של קשרי שייכות הנכפים עלינו מבחוץ (עם, מקצוע, משפחה ועוד).

כך אנו ניצבים בודדים כשמבני העבר שמאחורינו ממשיכים למשוך אותנו אליהם בכל כוחם, אך פוטנציאל של עתיד פותח לנו אופקים חדשים לאינדיבידואליות חופשית ולבניית קשרים אנושיים וחברתיים מתאימים.

יש עתיד?

האם ברירת המחדל הניהיליסטית היא האפשרות היחידה? בהחלטתנו להביא ילדים לעולם, ובעניין שלנו בשאלות חינוך, אנחנו מוכיחים, שבעובדה, גם אם לא תמיד במודעות מלאה – שאנו נוקטים גישה אחרת. ראשית לכל אנחנו מסתכלים, דרך חייהם של ילדינו הצעירים, רחוק רחוק לתוך הזמן. הרי יש סיכוי סביר, שאלה הנולדים כעת יזכו לראות את המאה העשרים ושתיים עוד בחייהם! וכך מתווספת לנו פרספקטיבה ארוכת-טווח, ואיתה אחריות מקיפה. שנית, בבחירה שלנו בחינוך אלטרנטיבי, שאיננו מקבל את הנחות היסוד הקיימות – אנו מוכיחים שיש בנו נכונות לשנות את המציאות ואף חשוב מכך, אנחנו מאמינים ביכולת שלנו להניע את מהלכי השינוי הללו.

חשוב שנזכור שאיננו יחידים. במקביל לכוחות המרכזיים בעיצוב המציאות הנוכחי, ולייאוש הנובע מהם, קיימת גם תנועה הפוכה. האם זה "הכח השקט", ערנות סביבתית ההולכת ומתפתחת, חרף כל הקשיים וההתנגדויות, ברחבי העולם. כוחות של העצמה אישית אנושית כפמיניזם ותובנות פוסט קולוניאליות המרחיבות את מושגי "האחר". אל זרמי עומק מהפכניים אלה ניתן גם לצרף את הנכונות להיפתח אל הרוח, ההולכת ומתרחבת מסוף המאה הקודמת.

אז מה יש לחינוך ולדורף לתרום?

ציינו קודם את הניכור כמצב המודרני הבסיסי ואת אבדן מערכות הקשרים האנושיים/קהילתיים המלווים אותו. ה"פתרונות" המתפתחים מתוך המציאות הופכים אותנו לצרכן מטומטם של מוצרים שאין לו צורך בהם או לבורג במערכות לא אנושיות. והנה בתוך המערכת הקשה הזו מתפתחות קהילות חינוך ולדורף כאי של סיכויי. כמרחב המאפשר יצירת דרך שלישית, שונה משתי חלופות המציאות שהוצגו לעיל. זאת כשהיא משלבת את החופש של האינדיבידואל לצמוח תוך בניית קשרים קהילתיים בריאים עם "אתה" ו"אחרים". בהיותה קהילה עם רעיון משותף, בהיותה קהילת חיים ובהיותה קהילה בה ליחיד נשמר החופש לעצמיות מתפתחת, היא מסמנת פוטנציאל של שינוי המציאות אל קיום עתידי אחר.

אך כאן עולה ומתבהרת השאלה המרכזית ואולי הקשה מכל – האם בתוך המרחב הזה של קהילות חינוך ולדורף, יהיו אלה המורים או ההורים – קיימת מודעות לכך, יש מבט מקיף על המתרחש סביבנו, קיים כלל רצון לשינויי חברתי, קיימת חשיבה על העולם אותו אנו מורישים לילדנו? או האם זהו רק מקום עבודה מאתגר אך נעים למורים. והאם ההורים באו רק כדי "לקנות שרותי/מוצרי חינוך".

לגבי הראשונים, הגדרת הציפיות של רודולף שטיינר מהעוסקים בחינוך, ברורה ומפורשת. כבר בדברי הסיכום שלו לסמינר ההכנה שקיים עם מקימי בית ספר ולדורף בשטוטגרט 1919 הוא הדגיש את הצורך שלהם לערנות, סקרנות ומעורבות בסביבה ובחברה. כתביו הרבים העוסקים בשאלות החברה והחינוך יכלו לתת תשובה רחבה לעיסוק בשאלות הללו. כל תשומת הלב של חינוך ולדורף, במאה השנים הראשונות שלו, מוקדה בשאלות חינוכיות מקצועיות העוסקות בהתפתחות הילדים והאופנים לתמוך בו בכך. אכן, כפי שכולנו רואים, ההישגים בתחומים המקצועיים של חינוך ולדורף מעוררי השתאות, ותעיד על כך הצלחתו, כיום, בתרבויות השונות ברחבי העולם.

בפתחה של מאה חדשה ומתוך היש הנצבר, עולה השאלה מה עוד לא נעשה, מה מבקשים מאיתנו אתגרי העולם העכשוויים. ברור שכיום, האתגר של מחנכי ולדורף הוא לצאת ממסגרת הכיתה, להעמיק בלימוד השאלות החברתיות, ולאזן את ההתבוננות והעשייה באופן נכון בין פנימה והחוצה אל קהילת בית בספר והקהילה האורבנית הכללית.

כשאנו מפנים את המבט אל קהילות ההורים שבחרו בחינוך ולדורף והיו מוכנים להשקיע בו כוחות רבים ואמצעים גדולים, ניתן להבחין בחוסר ערנות חברתית/ציבורית ובסיום הקשר עם צאת הילדים מבית הספר.

אך האם בכך מתממש כל הפוטנציאל של קהילות חינוך ולדורך? האם כל יעודן הוא בסיפוק מודל חינוכי אנושי ומאוזן לאלה הבאים בשעריהם? או האם מונח לפנינו פוטנציאל גדול של שליחות חברתית. הצעת מודל ישים לבניית קהילת-עתיד שתעמיד חלופה לאפשרויות הרעות הניצבות לפתחנו, תהיה תחילתו של תהליך היכול להוביל לשינויים בסדרי גודל שקשה לנו לשערם בנקודה זו.

אז מה היא הקהילה הזאת?

העולם של פעם התאפיין ברמה גבוה מאוד של מערכתיות קהילתית. היו אלה:

* קשרי דם (משפחה, שבט, עמיות),

* חבלים גיאוגרפיים, עמקים ואזורים מוגדרים,

*קשרי אמונה כובלים (דתות ופולחנים),

*מסורות קשוחות (פטריאכליות),

*מקצועות העוברים מאב לבן.

אלא שכל אותם קשרים של פעם התאפיינו בכך שעל היחיד נגזר להיות חלק מכל אחד מהם. לא היה כאן כל מרחב לחופש האישי. האדם הוגדר מבחוץ, לא פעם אף טרם לידתו. הקהילה היא שהגדירה ואף סימנה, מי בחוץ ומי בפנים ושלטה על כך באמצעי כוח.

ברור לנו שמבני עבר אלה ממשיכים לקיים את פעולתם גם בהווה. עם זאת כמעט כולם עוברים תהליכי פירוק והתפוררות. המדינה הופכת "קהילה מדומיינת", קשרי דם מאבדים משמעות, מקום ומיקום משתנים במהירות. זהות מקצועית היא כבר אופציה קצרת טווח ולא רק בחירה לחיים.

יתכן ומכאן סובל המושג "קהילה" מיחסי ציבור לא טובים. תרומה נוספת לדימוי החבוט הייתה תפיסה מודרנית רומנטית של רגש והתנסויות (סוציאליסטיות בעיקר) במודלים קהילתיים. יוצאי הקיבוץ שבינינו הם עדים מנוסים ופגועים לכך.

אך כל ההתנסויות וכל מושגי העבר המשפיעים על תודעתנו, לא יכולים לשנות עובדה קיומית נצחית – אנחנו לא רק יצור חברתי כפי שמוכיח העבר, אנחנו גם זקוקים איש לרעהו בהווה ובעתיד. נראה לי שלא יהיה זה גורף לקבוע שגם בכל תסריט של התפתחויות טכנולוגיות מדעיות עתידיות – הצורך שלנו זה בזה וזה באחר יישאר קבוע.

מכאן מתחדדת השאלה, האם קהילת חינוך ולדורף יכולה להציע אלטרנטיבה צופה פני עתיד, תוך שהיא יוצרת איזון נכון בין הפרט והכלל כשהיא נטולת מרכיבי דיכוי, בעלות ושליטה?

חרף הביקורת שהייתה יכולה להישמע מדברי דלעיל כלפי מצבו של חינוך ולדורף היום בשאלות חברתיות קהילתיות, אני מבקש לטעון שהיש הקיים, מה שנעשה עד היום – הוא בעל ערך רב. הונחה תשתית אנושית רחבה. ישנם נושאים שכבר ניתנת להם תשומת לב, כמו עזרה למשפחות המתקשות לעמוד בנטל ההוצאות הכרוכות בחינוך ורגישות אנושית למצבי מצוקה של יחידים. מערכות מקבילות המסתייעות אהדדי מתפתחות באותו זמן ומשתתפות גם הן ביצירת מארג התשתית היכול לקחת חלק בבניית העתיד. כך הרפואה האלטרנטיבית, חקלאות ביו-דינמית, אומנויות שונות ועוד.

כל המביט אל מהלך חייו יכול לראות שפעמים קודמת הפעולה (האינטואיטיבית, האסוציאטיבית) להבנה ולתודעה. העשייה מאפשרת את התפתחות התודעה. כנראה שכך יכול להיות גם בביוגרפיה של עשייה חברתית ציבורית. החיים גורמים לעשייה הנובעת מתוך צרכים דחופים ומתוך פעולת לב של בודדים או הקבוצה כולה. במשך הזמן, ראוי שתתווסף לכך גם תודעה ערה בדבר מהות הדברים שכבר עשינו והאופק אליו ראוי שנשאף.

מרכיב מהותי של קהילות ולדורף, בארץ ובעולם, הוא שהן קמות ומתפתחות מתוך צורך אמיתי של אנשים חופשיים. מתוך רצונם לפעול לעיצוב פני המקום והחברה בה הם חיים. זאת בתהליכים מבוזרים לגמרי וכאוטיים לכאורה. אין כאן כל תכתיב אירגוני, צווי שלטון או רעיון הדוחף את עצמו. זהו מבנה בעל מאפייני צמיחה אורגניים המעניקים לו גם את הבסיס המוצק לפעילות לאורך זמן. לאלה הבאים מתוך חינוך ולדורף, זה נראה פשוט ומובן. אך מבט מקיף יראה לנו עד כמה היזמות מלמטה היא נדירה. מבט נוסף ידגיש לנו, עד כמה יוזמות כאלה (בתחומים שונים) הן בעלות פוטנציאל השפעה לטווח ארוך וחשיבותן למרקם החיים החברתיים הכולל לא תסולא בפז. בייחוד בולט הדבר בתחומי הפעילות למען הסביבה והקיימות.

כפי שניתן להבחין בשנים האחרונות, איכות העבודה המקצועית של חינוך ולדורף מתחילה להקרין גם אל מחוץ למסגרות הולדורפיות הברורות. יוזמות של חינוך "ברוח ולדורף". פתיחות כלפי הבסיס החינוכי במקומות לא צפויים כמו ביהדות האורתודוקסית. ולאחרונה, אף פנייה של רשויות מקומיות המעוניינות לקדם רעיונות של חינוך אחר. בצד השמחה על פתיחות זו ועל ההכרה באיכות העבודה החינוכית, מוטלת עלינו אחריות נוספת למשמעות של המעשה החינוכי/חברתי ולפוטנציאל החשוב הגלום בו להעצמה אישית ומקומית.

לקהילת חינוך ולדורף מספר מאפיינים :

*יש לה רעיון מרכזי, תפיסת עולם, תמונת אדם. הוא נתון כאפשרות לכל אחד הרוצה לבחור בו.

* היא פונה וזמינה לכל אחד, מיוסדת על אדני החופש של היחיד, כולם יכולים לבוא בשעריה ללא הבדלי גיל, מגדר, מוצא, השכלה או מצב כלכלי.

* היא קהילת חיים, נוגעת בנו בכל השלבים של מעגל חיינו – כתינוקות, ילדים, הורים, כמבוגרים וכסבאות. ככזאת היא פתוחה לכל אחד.

* היא מתאימה לכל מקום. אפשר להקימה בכפר, בעיר בצפון ובדרום.

* יכולה להשתלב בכל מרקם תרבותי, דתי אתני. כפי שאנו רואים מתוך הפריסה הגיאוגרפית של חינוך ולדורף ברחבי העולם וההתאמות הנוצרות בכל מקום לזמן, למקום ולתרבות.

תמונת העתיד

על אדנים מבוססים אלה ניתן להניח מספר עקרונות יסוד אפשריים בהתאמה:

* היחיד הוא הבוחר את הקהילה ולא הקהילה היא הממיינת את הראויים בעיניה (בניגוד גמור למאפייני קהילת העבר כפי שהובהר לעיל).

* אין צורך במיומנויות מסוימות באשר הן.

* אין תנאי סף, למעט הרצון להצטרף, המבטא את ההכרה בערכה של הקהילה.

* לאורך החיים ניתן לקיים יחסי זיקה משתנים, קרבים ומתרחקים עם הקהילה.

* היזמות של יחיד או אחדים היא מקור הפעולה המתרחשת בתוך הקהילה.

* במוסדות הקהילה נמצאים אלה המוכנים לפעול למען הרבים, מקור הסמכות לעשייתם, הוא נכונותם לפעול.

* המודל התלת-אברי הוא רעיון יסוד מנחה המשמש כתשתית מבנית ליחסים החברתיים בתוך הקהילה.

* המרחב הקהילתי איננו מסתגר ומתבדל, אלא להפך. פתוח אל המרחב בו הוא נמצא, מעורב ויוצר קשרים הדוקים עם סביבתו ותרבותו. זהו מרכיב מהותי ביותר. היכולת והרצון לחיות את האחר, חייבים להתממש גם במימד הקהילתי. מעורבות יוצרת משיכה והיא מרכיב כוח יסודי.

* הקהילה מעודדת ותומכת ביוזמות של הפרטים מתוכה.

* מציאות החיים היא אורבנית, למבנה קהילתי זה ישימות מלאה במרחב עירוני.

האם זו תמונה חלומית של מציאות בלתי ניתנת להשגה? האם אלה הנחות מופרכות שאין אפשרות לממשן? הייאוש הוא הרי ברירת המחדל הרגילה המונחת לפנינו, אך כל הקשורים לחינוך ולדורף מוכיחים כל יום במעשיהם שהם אינם מהמתייאשים. שאמונה ביכולת לשנות את המציאות היא עקרון פעולה המנחה את חייהם.

אם יוצאים לדרך מודעת זו של בניית קהילת העתיד נפתחים אופקים חדשים. מותר לנסות לשרטט קווי מתאר עקרוניים, ורשת הנחות בסיסית היכולים להוות מצע למחשבות, לחלומות ותכניות לפעולה.

באותה קהילת עתיד מתקיימים מעגלי שייכות מתרחבים. במרכז נמצאת הפעילות היום יומית של חינוך וחיים קהילתיים, מסביב נוצרים מעגלים היקפיים של קשרים ושייכות. קשרי משפחה, קשרים מקצועיים, שכנות, תחומי עניין.

עד כאן נמנו דברים שלכאורה יכולים להיתפס כמובנים מאליהם, ואלה שלכאורה כבר מתקיימים במרחבי החיים של קהילות ולדורף. תחום נוסף ומהותי לביסוס הקהילה כקהילת חיים שלמה הוא שמירת קשרי השייכות עם אלה שכבר בגרו את מערכת החינוך. ילדים והורים כאחד. רק הכלתם תיצור את מארג החיים השלם. המבוגרים, אלה שכבר לא "צריכים" את המערכת יוסיפו מהניסיון רב שנים שצברו כשהיו הורים לילדים בבית הספר ויוכלו לתרום רבות בשנים שכבר אינם עסוקים בגידול ילדים אינטנסיבי. הבוגרים הקשורים בעבותות של זכרון ונוסטלגיה אל בית גידולם, יכולים להיות דוגמה לילדי בית הספר, להורים הצעירים ומשוב רב ערך למחנכים בהווה. מותר גם להאמין שהם יהוו חלק משמעותי בדור ההורים הבא כשיבנו את משפחתם.

מעגל קהילתי מתרחב יכול להיווצר במרחב התעסוקתי/מקצועי של המבוגרים. רשתות המנצלות את המרחב המקצועי של חברי הקהילה, מרחיב ומבסס את ההיבט הכלכלי של החיים בקהילה. הוא חוצה מסגרות חינוכיות קבועות כמו גנים וכיתות, מגביר את ההכרות בין האנשים ומעודד עוד פן של קשרי ההכרות והשייכות.

מתוך היות הקהילה קהילת חיים, נוצרות בה גם ההזדמנויות ללבניית מסגרות של מעגלי שנה כמו חגים מסורתיים משותפים ואירועים קהילתיים, ומעגלי חיים הנוגעים בכולנו – לידה, בר/ת מצווה, נישואים, מוות ועוד.

יציאה אל האחר ופיתוח היכולת לראות קשיים ומצוקות היא מתמיד אבן בוחן לחוזקם של קשרים אנושיים וקהילתיים. אלא שכאן במבנה מתפתח יכול התחום החשוב הזה לקבל, לבד מהיזמות האישית/אנושית, גם מבנים קהילתיים תומכים. אלה יכולים להבטיח שלא יישארו אנשים בשולי הדרך ושברגעי קושי ומצוקה, יוכל היחיד למצוא סעדים בקבוצה. תהיה זו תמיכה נפשית או עזרה חומרית – אלה יעוצבו בכל מקום לפי אופיו והתפתחותו.

מכיוון שזהו מרחב בעל מרכיב של שותפות רעיונית, יכולה להתאפשר התפתחות של מעגלי עיון ולמידה בתחומים רבים. גם אלה יתרמו את הייחוד הערכי שלהם למרקם הכולל וייצרו שוב ועוד רשתות של הכרות תמיכה ושיתוף.

לעולם יקשה יותר לצייר תמונת חזון של עתיד מאשר לנתח עבר נתון. מכאן המבט החלקי והמהוסס אל עבר העתיד. יתכן ודגשים מסוימים מועצמים והמציאות תוכיח אחרת, יתכן וישנם תחומים שלא זוכים כאן להרחבה הרצויה. כנראה שזהו טבעו של הניסיון להביט את תוך העתיד. הלא-ידוע גדול מהברור והנתון. אך אלה הם מרחבי הסיכוי וההזדמנויות שבהם יכול לקחת כל אחד ואחת חלק, להיות שותף בעיצוב פני הדברים.

אז מהיכן מתחילים?

קל להסכים על רעיונות יפים, מלאי אופטימיות ואמונה בטוב שבאדם. אך על מנת שהאידאל יהפוך לאידאה צריך לצאת אל מרחבי העשייה וזהו כבר אתגר מורכב יותר. ככל שמתקדמים האופק נהיה מעורפל ופחות ברור. רק נחישותם ומעשיהם של יחידים וקהילות יכולים לעצב את העתיד.

יש שני מרחבי יחסים אנושיים שהתייחסות אליהם והתקדמות מודעת בהם, היא סוג של צורך, או אפילו תנאי.

* ביטול פרדיגמת הצרכנות ביחס בין ההורים למערכת החינוכית – כל עוד נשמרת תפיסה צרכנית רגילה של "אני קונה מוצר", קשה מאוד לפתח מעורבות חברתית. קשה אף להגיע למרחבי שיח בין התפיסה החינוכית ובין ההורים.

* יצירת הבנה כוללת המאחדת את ההורים/מורים לגוף חינוכי חברתי. ההבחנות בין "כיתה" ל"בית" מייצגות תפיסה מקטעת של המציאות. במרחב חינוכי מכליל פועלים ההורים והמורים בשיתוף פעולה מלא כמערכת חינוכית אחת.

אם וכאשר נפרצים שני החסמים הללו, יכול להתחיל להתפתח תהליך מודע של מבט מקיף אל המרחב הקהילתי כולו. מרחבי היזמות הקהילתיים השונים מתקבלים תמיד בברכה. מתוך תמיכה היודעת שהיזמות היא נשמת אפה של הרקמה הקהילתית. כי הרי כל יוזמה מאפשרת את ההיוולדות של מרחב יזמי נוסף. כל יוזמה היא התבוננות נוספת היוצאת מתוך האני אל האתה והאחר. גם אם אינני יכול כעת להיות פעיל ביוזמה קהילתית כזו או אחרת, לעולם אתמוך באלה העושים ואעודד אותם.

כך נפתחת לפנינו אפשרות להתפתחות בעלת חשיבות רבה הרבה יותר מעצם העשייה היום יומית. מתפתח מודל של קהילת חיים היכול להקרין למרחבים רבים, נסתפק בהצגת שתי אפשרויות בעלת פוטנציאל להיות אבני פינה במבנים חברתיים משמעותיים של העתיד.

* מודל זה מקרין לסביבתו ומסמן דרך לקהילות משימה קיימות, יהיו אלה אפילו קהילת רוכבי אופניים מקומית, או חבורת רצי מרחקים ארוכים היכולים להיהפך לקהילת חיים. ברור מאליו שמודל זה ישים למרחבים חברתיים רבים.

* לאלה הבאים מתוך האימפולס של חינוך ולדורף והתפיסות החברתיות/פוליטיות של שטיינר זהו מרחב לבחינה והתנסות של רעיונות חשובים שנרדמו למשך זמן רב. אלא שדווקא צרות ההווה ומאפייני הזמן הקשה הזה, הופכות את הצורך בבדיקתן במודל אמפירי/אנושי לדחופות יותר. כך יכולה להיווצר מעבדה אנושית שתבחן את היישימות, בחיים הממשיים, של אותם רעיונות נשגבים.

כך אנו יכולים לראות שבעבודה/התנסות שלנו במעבר מקהילת משימה לקהילת חיים אנו פועלים באחת למען העולם הסובב אותנו ולמען עצמנו בתקווה לעתיד טוב יותר ושהאפשרויות הן בידינו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *