מפילים ועד איינשטיין – 09

מפילים ועד איינשטיין

שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA352

עשר שיחות עם הפועלים בגיתהאנום בדורנאך בין השביעי בינואר ועד לעשרים ושבעה בפברואר 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

23.2.1924 הרצאה תשיעית

בניה ופירוק של חומרים באורגניזם האנושי.

החשיבות של ההפרשות

בוקר טוב, רבותיי. אולי מישהו מכם חשב על משהו שהוא רוצה לשאול? או משהו שדיברנו עליו ביום אחר?

מר מילר שואל אם ד"ר שטיינר יאמר אולי משהו על שאלה שהוא שאל ביום קודם. יש רופאים המסתכלים בדוגמאות שתן כדי לראות מה מציק לאדם.

רודולף שטיינר: כן, כבר שאלת על כך ביום אחר. אני פשוט שכחתי את השאלה, או שכבר לא היה זמן לענות על כך.

מר מילר גם רוצה לדעת משהו על הדבר הבא: יש אדם באזור באזל שמקבל תוצאת טובות עם הפרקטיקה שלו בבדיקת השתן והתרופות שהוא נותן. מה צריך לחשוב על זה?

רודולף שטיינר: טוב, בעניין בדיקת השתן הייתי אומר את הדברים הבאים: בדיקה של השתן היא פרקטיקה שאינה מוגבלת לרופאי אליל ודומיהם, אלא גם ממלאת תפקיד חשוב ברפואה שנחשבת מדעית היום. יש הבדל גדול בין הדרך שבה עושה זאת פרקטיקה רפואית והאנשים שאתם באמת מדברים עליהם – בעיקר אנשים שאינם מאומנים באופן מדעי. הסיבה לכך היא זו: בדיקה של השתן ממלאת תמיד תפקיד חשוב ביותר בחקר מחלות, מהזמנים שאין לזכור אותם. עליכם לקחת בחשבון את הדברים הבאים. אם תחזרו לרפואה הישנה שנמשכה עד המאה ה-18 – כי, אם נחזור למטריאליזם, הרפואה תוקנה רק במאה ה-18 באיטליה – אתם תמצאו שגם הדיאגנוזה של מחלות והעקרונות של הריפוי היו שונים לחלוטין. אנשי מדע מודרניים בזוּ לרפואה הישנה, ובמידה מסוימת זה מוצדק, אבל זה לא לגמרי מוצדק. ועלינו להבין יותר את ההבדל שבין הרפואה הישנה והרפואה החדשה כך שנראה מהי באמת הכוונה היום. הרופאים של פעם ידעו היטב שהאדם אינו רק הגוף הפיזי שאנו רואים בעינינו, נוגעים בידינו, אלא גם ישות על-חושית שנוכחת בכל הגוף, משהו שתמיד הבהרנו היטב.

אתם תגלו את ההבדל בין הרפואה הישנה והרפואה המודרנית יותר אם תחזרו הרבה לאחור בחיי אנוש, לזמן שלפני הלידה. איני מדבר על חיי הרוח שלפני הלידה אלא על האספקט הפיזיקלי, הגוף האנושי ברחם. ברפואה המודרנית ובמדע בדרך כלל, החלק העיקרי של ההתפתחות האנושית ברחם נחשב לדרך שבה הביצית מתפתחת בהדרגה. בהתחלה יש רק ביצית מופרית. זהו תא זעיר שניתן לראותו רק תחת מיקרוסקופ. זה מתרבה ומתפתח מעין ספל. בערך בשבוע השלישי ספל זה גדל קצת בצד אחד. ובשבוע השישי או השביעי האדם נראה יותר כמו דג קטן. אז מתפתח הראש בצד אחד (ציור 19). כאן מתפתחים החוטים העצביים הראשונים. ומכאן זה הולך הלאה. ואנשי מדע מודרניים מחפשים דרך לתוך התפתחות האדם וגם של חיות בדרך זו, בהתבוננות בצורה אחת אחרי האחרת.

D:\Pictures\2016-01-08\003.BMP

ציור 19

אבל מלבד כל זה, האדם ברחם מוקף כל הזמן על ידי נוזל מעובה. נוזל מעובה זה נמצא כאן כמו זה (מצייר), ורק אז יש לנו את הרחם מסביב. נוזל מעובה זה, עם כל מיני צירופים מעובים, נפלט כמו שליה אחרי הלידה כשהילד נולד. זה נחשב למין פסולת, משהו חסר חשיבות, בגלל שכל דבר שמושג עם יצור חי היום, כלומר, כל דבר שמישהו משיג בדרך כזו נחשב לחומר מבוזבז.

אבל זהו לא העניין, כי ככה זה. כאן, בדרך שהתא מתרבה והגוף הפיזי האנושי מתפתח, פעילים הכוחות של הטבע החיצוני, בעוד שהיסוד של הרוח והנפש פעיל בנוזל שנפלט לאחר הלידה. יסוד זה של רוח ונפש נמצא סביב לגוף האנושי הקטן בהתחלה. הוא רק נכנס לתוכו מאוחר יותר. ואנו באמת צריכים לחפש את הרוח בחומר שמאוחר יותר נהיה לשלייה. זה מפתיע מאוד, כמובן, אבל גם חשוב ביותר.

אנשים כה מתנגדים להביט לתוך האספקט הרוחני כיום שידידי,[1] לאור מה שאמרתי, לקח לצורכי מחקר שלייה כדי לראות כיצד בהדרגה עוֹבר הרוח לעוּבר עצמו, לאספקט הפיזיקלי עצמו. זה בהחלט אפשרי לעשות חקירה מדעית בתחום זה. זה נופל רק בגלל שמדענים מודרניים מרחיקים מיד כל דבר שנמצא סביב לעובר משום שהאם מתה או שדרוש ניתוח – דבר שלא קורה לעיתים קרובות. אי אפשר להשיג עוברים לצורך מחקר. הדרך שבה נעשים דברים היום מתערבת עם חקירה מדעית אמיתית. מטריאליזם נכנס פנימה, הייתי אומר, אפילו כאשר ההתפתחות של האדם נלמדת.

אתם יודעים שהאדם גם מייצר הפרשות בעוד הן חיות. הדברים שהוא מפריש אינם בדיוק פופולריים בעולם החיצון משום שאינם מריחים טוב. כמעט כל ההפרשות אינן מריחות טוב. היום כל ההפרשות הן – כמעט בצדק – נחשבות למשהו שיש להרחיק, להשליך, וכן הלאה.

הפרשות אנושיות הן אלו שציינתם, שתן במקום הראשון, הפרשות זיעה, וגם צואה מוצקה, וכמה אחרות. גם הציפורניים שאתם גוזזים הן כמובן הפרשות. הן הפרשות מוצקות. משהו שמופרש, מצד שני, ולא נראה כהפרשה הוא למעשה הפרשה.

אתם רואים, העין נחשבת לעיתים קרובות כאיבר האנושי האצילי ביותר. עליכם רק לחשוב באיזו קלות העין מורחקת. היא כמעט מופרדת לחלוטין במערתה. והנוזל שבעין – הסברתי לכם זאת – גם הוא הפרשה. הפרשה ממלאת תפקיד באיברים שונים של השמיעה, של האוזן, שאפשר לראות בייצור של שעוות האוזן, ההפרשה הכי חיצונית. אם כן, יש לנו מוצרי הפרשה בכל מקום באדם. מצד אחד האדם נבנה, ומצד שני הוא מתמוסס, מופרש.

מה נובע מזה? לאחרונה אמרתי לכם משהו שיכול מאוד לעזור בעניין זה. אמרתי לכם שאנשים רואים בעצבים ובמוח כולו, כמשהו שהוא איבר ככל האחרים. כמו הכבד או הטחול. רבותי, זה אינו נכון, המוח הוא הפרשה. אמרתי לכם שהמוח כולו הוא הפרשה! ואם ברצונכם להשוות את המוח למשהו עליכם להשוות אותו למעיים, ובאמת לתכולת המעיים. אם יש לכם חתיכת מעיים, זה יכול להיות דופן המעיים (ציור 20 למטה), וזוהי תכולת המעיים. דופן המעי הוא גלי כמו זה. במוח, העצב, אין לכם כאן את הדופן. זה שם, אבל זה שקוף, בלתי נראה, ויש לכם רק את התכולה (ציור 20 למעלה). אתם יכולים לומר, ודי בצדק: "מה זה שממלא את המוח?" ואם אתם קוראים לתכולת המעיים לכלוך, אתם יכולים גם לומר שהמוח מלא בלכלוך. אם נדבר באופן מדעי זה לגמרי מדויק. כי פעילות של חשיבה אינה פונקציה של המוח אלא מבוססת על הפרשות של המוח, הפרשה החוצה של החשיבה שלנו. ככל שאתם עולים גבוה יותר באדם, כך יש בו יותר הפרשות.

D:\Pictures\2016-01-08\004.BMP ציור 20

דיברתי אליכם אודות האדם החושי והאדם העל-חושי, האדם שאתם רואים, והאדם שגם הוא חלק מאיתנו שאותו אינכם רואים. מה שאנו רואים באדם זה משהו שמיוצר בהתמדה. זה בא מהתהליך שבו מתפתח האדם. כאן הוא מקבל את ההבדלים שיהיו זרועות (ציור 19), כאן את בדלי הרגליים. האספקט העל-חושי, הגוף האסטרלי והאני, נמצאים שם כדי להפריש, הם מפרישים בהתמדה. רק הגוף הפיזי והאתרי בונים. הגוף האסטרלי והאני הורסים את אשר נבנה.

כאשר אתה בונה בית אתה רוצה לבנות אותו מהר ככל האפשר ולחיות בו הרבה ככל האפשר. הטבע הורס בהדרגה את הבית, כי אחרת הבתים שנבנו בהודו העתיקה היו עדיין עומדים היום. רק מעטים מהבתים באזור שלנו קיימים 300 שנה. אצל בני אדם בניה והרס הם מתבצעים בו-זמנית. בניה באה תחילה. אנו אוכלים, לוקחים פנימה מזונות שמגיעים לכבד, היכן שהם משתנים. והרס, והפרשות מתחילות ברגע זה. תהליכים אלה של בניה והרס הם באמת הפעילות הקבועה של האדם. אם היינו רק בונים, היינו משעממים וטיפשים. היו לנו הרבה חברים מטופשים. למעשה היו לנו לא רק חברים מטופשים אלא גם עציצים המהלכים בלא דעת אם היינו מעורבים רק בבניה. העובדה שאנו הורסים חומר, מפרישים בהתמדה חומר במוח, למשל, ושיש לנו איברי הפרשה כמו הבלוטות, היא הסיבה מדוע איננו חבורת אידיוטים אלא אנשים אינטליגנטיים, עם וריאציות, כמובן. נפש ורוח תלויים בהרס לא בבניה. וזה נותן להפרשות שלנו את החשיבות המיוחדת שלהן.

אתם רואים, העניין הוא כזה. התהליכים המתרחשים בתהליך של השליה מתרחשים עם כל צורה של הרס באורגניזם. הרוח עובדת ככל שנהרס יותר סביב לאדם המתפתח. וכאשר הרוח מסוגלת לעבוד בגוף האנושי עצמו מרגע שהוא נולד, השלייה לא עוד נדרשת והיא פשוט מסולקת הצידה. אבל דברים מסולקים הצידה במשך החיים. הם מסולקים כמו הפרשות של מעיים שהן פחות או יותר מוצקות או רכות. הן מסולקות בשתן, הן מסולקות בזיעה, לדוגמא. אתם יכולים לראות את החשיבות של הפרשות זיעה אם יש לכם אי פעם סיוט לילה אמיתי. נאמר שאתם חולמים שמישהו עוקב אחריכם כדי להרוג אותכם או לפחות לתת לכם מכה של ממש. אתם רצים מכאן. בחלומכם אתם רצים, רצים, רצים. לפתע אתם מתעוררים, ואתם שקועים בזיעה. תהליך שהולך כה למרחוק כדי לייצר דימוי של חלום שגורם לכם לפחד לובש צורה של הרטבתכם בזיעה. זיעה שכזו היא תופעה פיזיקלית שהולכת יד ביד עם סיוט הלילה שלכם. או חישבו על מישהו עם מחלת ריאות רצינית, מישהו שאינו במצב סופני אבל הריאה שלו לא בסדר. הריאה אינה יכולה לנשום כמו שצריך ונהיית דחוסה וצפופה. האיש סובל קשות מסיוטי לילה. הוא גם מתעורר שטוף זיעה בכל פעם שהוא נרדם. וכך יש לכם קשר בין הפרשות הזיעה ופעילויות נפשיות אלו, דימויים הבאים בחלומותיו של מישהו. זהו המצב. רבותי, היכן שהגוף האתרי פעיל, כי סיוט לילה מתפתח בזמן שמישהו מתעורר. כי אנו חושבים שסיוט לילה מתרחש ברוב הלילה. כל החלום מתרחש בזמן שמתעוררים בבוקר.

אנו יכולים להוכיח שחלומות מתרחשים בזמן שבו אנו מתעוררים. לפני זמן מה, כשרבים מכם לא היו כאן, סיפרתי לכם על חלום אופייני שמראה שכל החלום רק מבזיק דרך מחשבתנו ברגע שאנו מתעוררים. סטודנט עומד בדלת לאולם ההרצאות. סטודנט אחר בא ודוחף אותו. זוהי התקפה נוראית בקרב סטודנטים, להיות נדחף כך. האפשרות היחידה לצאת מזה היא דו-קרב. אין דרך אחרת. וכך במידה והאחר דוחף אותו, הוא מסתכל שניה, האחר גם כן צריך שניה… זהו סיפור ארוך שהסטודנט חולם אותו, עם כל הסידורים שנעשים והמשא ומתן הנוסף, הכל. זה נראה כמו זמן ארוך מאוד. הוא חולם שהם הולכים לעיר, תופסים עמדות. מודדים את המרחק בהליכה. האקדחים נטענים – הוא חולם את כל זה – הם בוחרים מטרות, נשמעת ירייה ראשונה, וכאן הוא מתעורר! הוא מבין לפתע שהיה חסר מנוחה בשנתו והקיש על הכיסא. אבל הכיסא עדיין נופל כשהוא מתעורר. הכיסא הנופל עשה את החלום כולו. החלום כולו עבר בראשו ברגע זה. הוא רק גדל באורכו במחשבתו. במציאות אנו חולמים רק ברגע שאנו מתעוררים. לכן לאנשים חולים אלה יש סיוטי לילה רק כשהם מתעוררים. הם ישנים, הם מתעוררים, והם נרטבים מזיעה. הגוף האתרי פעיל בזה. כאשר אנו מתעוררים בעצמנו בבוקר האני שלנו וגופנו האסטרלי שהיו מחוץ לגוף במשך הלילה, חוזרים, וזה גורם לנו להתעורר בזיעה. כאשר אנו מזיעים, אם כן, זה בעיקר הגוף האתרי שעושה אותנו לישויות רוחיות, כי אבנים וצמחים אינם חולמים, וגם לכן אין להם נפש או רוח.

וכעת להרחקה של השתן. אתם רואים, אנשים אינם מבחינים בזה כמו בהפרשה של מתיקות משום שמתוק אינו יכול לעשות דבר אלא לצאת החוצה, ואז הוא מכסה את העור. אבל אם לעור יש שקיקים קטנים בתוכו, עם הסוכר המופרש לתוכם, ואם עור חלק צריך לכסות אותם, אז אנשים לא יבחינו בכך בכלל. יכול להיות שיש למישהו שלפוחיות קטנות בעור. הזיעה תלך לשם, בזמן מסוים – עלולים להיות שם שרירים זעירים – העור יהיה סחוט והזיעה תזרום החוצה. באותה דרך כפי שהזיעה מופרשת דרך הפעילות של הגוף האתרי, שתן מופרש דרך הפעילות של הגוף האסטרלי. אבל אנשים לא מבינים זאת, למשל, שאם יש להם יותר רגשות חיים יותר שתן מופרש מן האפשרות שרגשותיהם אינם כה חזקים, וזה בגלל שהשתן אינו מסולק מייד מן הגוף. אתם רואים, זה כך. אם מישהו מלא התלהבות והולך הלאה נלהב – מבלי להתחשב אם זה גורם לו לעשות דברים או לתת תשומת לב למשהו – ואין לו שלפוחית שתן, הוא לא יצטרך להעביר שתן כל הזמן בהתרגשות שלו. זה יהיה דבר נורא. אנשים לא יוכלו לבקר במוזיאון אלא אם כן יהיו שם הרבה בתי שימוש כשהם יסתכלו בציורים ויתלהבו מאוד! אבל הטבע האנושי דאג לעניין שכזה. הוא אוסף אותם בשתן ויכול להרחיק אותם במרווחי זמן. אבל שתן מופרש בעיקר בגלל הפעילות של הגוף האסטרלי. הגוף האסטרלי נוכח בכל חלקי הגוף, והשתן בא מכל החלקים, נאסף בכליות ואז עובר לשלפוחית השתן.

ההרחקה במעיים נשלטת מעל לכל על ידי האני – ובחיות על ידי הגוף האסטרלי, אבל אצל האדם על ידי האני. תהליך ההרחקה מעורב לא רק במעיים אלא באדם כולו. יש הרחקה מתמדת מן האדם כולו. המעיים הם רק המכשיר המספק יציאה. אם כן, אנו יכולים לומר שכאשר אנו חושבים על הרחקה, הגוף האתרי פעיל בהפרשת מתיקות, הגוף האסטרלי מפריש שתן, והאני בהרחקת צואה.

אם תחשבו על זה לא תראו את ההרחקה כמשהו חסר חשיבות. הבה ונניח שהשתן של מישהו נורמלי. טוב, במקרה כזה הגוף האסטרלי של האדם מתפקד גם כן באופן נורמלי. אבל אם אדם בריא או חולה זה תלוי כיצד הגוף האסטרלי שלו פועל. כל דבר בבריאות וחולי תלוי ביסודו בדרך שבה הגוף האסטרלי פועל.

אם אנו אוכלים ביצים, למשל, והביצים צריכות להתעכל, הן צריכות קודם כל להיכנס לפה, ואז לבטן. משם הן הולכות למעיים ושם הטבע הביצתי שלהן נהרס כליל. החלבון נהרס. אבל החלבון ההרוס נבנה מחדש כשהוא עובר לכבד. חלבון אנושי מתפתח מחיה ומחלבון צמחי בדרך מהמעיים לכבד. ורק חלבון אנושי נכנס לדם.

אם תביטו באורגניזם אנושי, יש כאן סרעפת (ציור 21), כאן הכבד וכאן הלב – הם רק מופרדים בשרטוט. חומר המגיע לכבד מהמעיים משתנה מחלבון של חיה וירק – אני אעשה אותו בצהוב – לחלבון אנושי (צהוב כהה). הוא נאחז יחדיו בכבד ואז עובר לתוך הלב.

D:\Pictures\2015-12-26\001.BMP ציור 21

המצב הוא כזה. כשאנו אוכלים חלבון הגוף האסטרלי צריך לעבוד עליו, כך שהחלבון של החיה או הצמח נהפך לחלבון אנושי. אם הגוף האסטרלי עצלן, אם אינו יכול לעבוד כמו שצריך, החלבון מן החיה אינו הופך לחלבון אנושי בכבד אלא עובר ישירות לכליות ומורחק בשתן. אם אנו בוחנים אז את השתן – זה נעשה גם ברפואה המודרנית מדעית – מוצאים בו חלבון.

או תדמיינו לעצמכם שאתם אוכלים תפוחי אדמה, רבותי. תפוחי האדמה מפורקים ברובם בפה, כי העמילן בסך הכל הוא מזון חשוב וקיים לא רק כדי לעמלן את החולצות שלכם. תפוחי האדמה מכילים כמעט רק עמילן. בדרך מן הפה לבטן ולמעיים תפוח האדמה נהפך בהדרגה לסוכר. עמילן תפוחי האדמה נהפך תחילה לדקסטרין ואז לסוכר. תפוחי האדמה רעים רק בפה.[2] במעיים הם מתוקים מאוד, כי שם הם הופכים לסוכר. אבל כאשר עמילן תפוחי האדמה הופך לסוכר במעיים, והכבד הופך סוכר תפוחי אדמה או כל סוכר אחר לסוכר אנושי, הוא נותן סוכר פנימי זה לגוף ככלל, אשר מתחמם, ומקבל חום פנימי מזה. ושוב הגוף האסטרלי צריך לתפקד כמו שצריך אם זה אמור להתרחש. אם אינו מתפקד כשורה, הסוכר מהחיה ומעל לכל הסוכר מן הירק אינו עובר כמו שצריך לסוכר אנושי, אלא עובר ישירות לכליות. שם הסוכר מורחק והאיש מפתח סכרת. תכולת הסוכר של השתן תאמר לכם שהאדם חולה.

כל הדברים האלה נעשים גם ברפואה המודרנית, ונחשבים לחשובים ביותר. למעשה, הדבר הראשון שהם עושים היום זה לבדוק את השתן עבור חלבון וסוכר. זה נותן מייד אבחנה אם לאדם יש מחלה זו או אחרת.

או קחו את הדברים הבאים. אתם רואים, אם אנו רוצים ראש בריא, ואחרי הכל זה לא לגמרי בלתי חשוב כי האדם הוא פיזי כאן על האדמה – אנשים רוצים שהראש יהיה בריא, כי הם מאמינים שזהו האיבר האנושי החשוב ביותר, והם רוצים שיהיה להם ראש בריא – אם אנו רוצים שהראש יהיה בריא, אנו צריכים להביא חומר שמיוצר בהתמדה בתוכנו, חומצה אוקסלית, דרך החזה למעלה לתוך הראש. ראש בריא צריך שיהיה לו כמות מסוימת של חומצה אוקסלית. אנו מייצרים את החומצה האוקסלית בעצמנו, בדיוק כפי שאנו מייצרים את האלכוהול שאנו צריכים. אבל הראש צריך לעבוד בתמורה כמו שצריך, כך שחומצה אוקסלית עשויה להיות מיוצרת. אם זה לא עובד כמו שצריך והחומצה נשארת למטה, אנחנו מקבלים ראש אנמי, והחומצה האוקסלית נלקחת למעלה לתוך השתן ומתפרקת.

ובכן רבותי, אתם רואים, שאפילו היום, אנליזה כימית רגילה של השתן מציינת מחלה חשובה ביותר. אבל הכימיה שיש לנו היום לא התקיימה בעבר. הרפואה שהתקיימה פעם חלפה עברה. המצב הוא כזה. הבה ונניח שלמישהו יש חום – אקח מצב דרסטי. למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים שלמישהו יש חום? אנחנו לא מתכוונים לכך שגופו האסטרלי נחלש, אלא שהוא פעיל באופן יוצא דופן, הוא פועל ישר למעלה לתוך האני. האני נסער מזה, אפשר לומר, אם הגוף האסטרלי פעיל מאוד, שרוצה להיכנס לאיברים בכל מקום ואינו יכול לעשות זאת, כך שהוא רותח בתוך עצמו כמו אוקיאנוס הסוער בסערה, מייצר חום בתוכו. ומה יקרה בהמשך? הדם זורם מהר מדי בגוף. הוא אינו זורם בדרך הרגילה שלו. לדם אין זמן כדי לפתח את האיברים, אלא עובר מן הלב לכליות כדם ומשם לתוך השתן, ואנו מקבלם שתן כהה מאוד בצבעו. מישהו שעלול לשפוט את הצבע הכהה של השתן ידע שאיזה צבע שלא יהיה – אם הוא קצת כהה או כהה מאוד – חום מציף את האורגניזם האנושי.

הבה ונניח שהגוף האסטרלי גדל לחלוטין מתוך עצלות ולא פועל יותר כמו שצריך. אז הדם זורם באיטיות בגוף, הפעימה בקושי מורגשת. אפשר לומר מתחושת הדופק כמה לאט הדם זורם בכל מקום. הכל נהיה דחוס למעלה בגוף. כאב מתפתח בכל מיני מקומות. השתן הופך לצהוב בהיר או אפילו לבן. יש כל מיני גוונים בין שתן כהה ללבן. אם מישהו מנסה לקחת שתן ולהביט בו כנגד האור, הוא באמת יכול לקרוא כל מיני דברים מהצבע של השתן.

הדם מחפש כל הזמן אחר חומר שאבד מן האיברים. יש לו נטיה תמיד להפוך למוצק כשהוא בא מן הכליות. כאשר הדם זורם דרך האיברים בקצב מופרז הוא אינו יכול לתת דבר לאיברים. אבל הוא רוצה להיות מוצק. כשהוא בא מהכליות כשתן, השתן יהיה מעונן עם סוג זה של דם. אם הגוף האסטרלי נהיה איטי והדופק חלש, אין למישהו שתן כהה אלא שתן שהוא כמעט בהיר כמו מים ונקי.

ובכן, זה לא רק מהצבע אלא גם מהעכירות או מהבהירות של השתן שאנחנו יכולים להסיק הרבה מסקנות. אם השתן נראה כמו יום מעונן בקיץ, עם עננים קודרים, איך שאנו מביטים דרכם, וכל מיני דברים מופיעים בהם, כמו ביום קיץ סוער, אז יש לאדם משהוא שיוצר חום גבוה. ואם מישהו מסוגל לשפוט את המצב אפשר לומר איזו מחלה היא זו. אם השתן נראה מאוד בהיר, כמו יום קיץ בהיר, כשהשמש מאירה הכל, אנו יכולים להסיק שהמחלה של האיש הלכה בכיוון ההפוך והוא נוטה בקלות לאבד כל מיני איברים. איבר אחד חדל לתפקד, איבר אחר חדל לתפקד וכן הלאה.

אתם רואים, המצב הוא כזה שמישהו שאימן עצמו לדעת את החומרים שמורחקים בשתן יכול לומר הרבה מהסתכלות בשתן. אבל צריך את ההבדל בין הרפואה המודרנית שיש לנו היום והרפואה שקדמה לה. ברפואה המוקדמת יותר אנשים הביטו בשתן כמו שאנו מביטים ביום קיץ בהיר או סוער, יוצרים מעין דעה לא משוכללת אבל יעילה. אבל לאחר שאימנו את עצמם, הם יכלו לבסס שיפוט על המצב כפי שמצאו אותו. רפואה מודרנית היא חומרנית מאוד והשתן עובר אנליזה כימית, נמצא שם חלבון, חומצה אוקסלית, סוכר וכן הלאה. ההבדל הוא שהאחד עושה זאת מתפיסה ישירה יותר, בדרך בה הוא מציג את עצמו, והאחר עושה זאת יותר על ידי שימוש בכימיה.

עכשיו כמובן זה כמו זה. בזמנים מוקדמים יותר, כשאנשים עדיין הביטו ישירות ברצינות, הם למדו כיצד לעשות זאת נכונה. הם לא היו רופאי אליל. היום רוב האנשים שעושים זאת הם רופאי אליל. גם אם אין אני אומר שהם כולם רופאי אליל. מישהו עשוי לאמן עצמו כה טוב שהוא באמת יכול לראות הרבה, כל מיני מחלות. זה עניין של אימון אינדיבידואלי. זה דורש ניסיון רב וצריך שימוש רב בניסיון זה.

ההבדל הוא זה. אנשים אינם חושבים היום הרבה על הרוח. הרוח היא בנקודה של להיפטר ממנה. כל אחד יכול ללמוד מה שיש לכימיה להציע. לעשות אנליזה כימית של חומר נלמד בקלות בשלוש, ארבע, חמש או שש שנים באוניברסיטה. ביסודו של דבר כל טיפש יכול לעשות אנליזה כימית. וזוהי באמת המטרה. מן הרוח יש להיפטר. כל אחד עשוי לעשות אותו דבר. לא כך היו הדברים בזמנים מוקדמים יותר. אז הרוח נחשבה מאוד. היה צורך אז ברוח כדי לראות דברים בשתן, זהו ההבדל. בעבר, אנשים נעשו רוחניים על ידי לימוד. היום הם נעשים מוכשרים. ככה זה. אתה צריך ידיים בשביל לעבוד, והידיים צריכות להיות מודרכות על ידי נפש ורוח. אנו מדברים היום הרבה על אנשים העובדים עם ידיהם או עם ראשם, עושים עבודה מנטלית, אבל הבדלה שכזאת לא צריך לעשות. מישהו שעובד עם ידיו צריך גם כן לקבל הזדמנות לפתח את נפשו ורוחו, כך שיוכל להגיע אל הרוח בדיוק כמו מישהו שעושה עבודה מנטלית. צריך להבדיל בין אנשים אם נוכל להעריך באמת שוב עבודה רוחנית. אבל אנשים רוצים להיפטר מהרוח היום.

טוב, רבותי, אתם רואים מזה שבזמנים קדומים יותר היה חשוב ברפואה להסתכל בדברים ישירות. היה לזה גם תוצאה אחרת. אני לא יודע אם אתם יודעים שהיום אנשי רפואה מדעית יותר סנובים, מסתכלים למטה על 'התרופות המלוכלכות' של פעם בגלל שתרופות נעשו מכל מיני דברים מוזרים בעבר. אנשים אמרו לעצמם: "בני אדם מרחיקים הפרשות. אם הן יובאו חזרה אל הגוף בדרך הנכונה, הם מיד ירצו לשוב החוצה. ומה הן יעשו במקרה כזה? הן יגרמו לגוף אסטרלי עצלן וחסר מרץ לתפקד בדרך יותר נורמלית שוב, או לגוף אתרי עצל לתפקד בדרך רגילה יותר."

ועכשיו תאמרו: "אם מוצאים שגופו האסטרלי של מישהו נהיה עצל, אפשר לתת לו משהו מתוק כתרופה." אתם עלולים לומר זאת. ואתם עשויים לומר: "טוב, למעשה אין הבדל גדול. כי אם תחקרו את המוצרים שמשמשים עבור תרופות היום תמצאו את אותם המוצרים שהיו בזיעה, רק שהם ניתנים מבחוץ, מתוך חומרים מינרליים. הקדמונים השתמשו בזיעה ממשית. וזה היה במובנים רבים יותר אפקטיבי מדברים שמישהו שם יחדיו, כי – כפי שכבר אמרתי לכם בהזדמנויות רבות – הטבע הרבה יותר חכם מן האנשים. אנשים יכולים לחבר דברים יחדיו בשביל לעשות תרופות אשר הטבע מחבר בעצמו. זה היה משהו מוזר, אבל הקדמונים העריכו משהו שאין מעריכים אותו כלל היום. הקדמונים אמרו: "כשמישהו מזיע כמו שצריך, יש לו מעטה של זיעה מסביבו (ציור 22). ובכן זהו הדבר הראשון. אבל אנשים מפרישים זיעה בכל פני השטח שלהם. אם נוכל להשאיר בצד זיעה זו אשר האדם מפריש וניקח הצידה את האדם, רק חישבו על כך, זה יהיה כך. כאן מישהו מזיע נורא. כל שטח גופו מכוסה בזיעה. עכשיו דמיינו שאני לוקח את האיש הצידה והזיעה תישאר היכן שהיתה. זה ישאיר רושם של האיש כולו. יש לנו את האיש כולו בזיעה! מעניין מאוד, האין זאת? המצב הוא כזה שזיעה מחפשת כל הזמן את שחזורה של הצורה האנושית.

D:\Pictures\2016-01-08\001.BMP ציור 22

הקדמונים גם כן עשו משהו אחר. הם לא רק הסתכלו בזיעה בדרך זו, אלא גם הסתכלו בשתן. היתה להם כוס קטנה של שתן, לדוגמא (ציור 23). הם עדיין יכלו לראות דברים טוב יותר ברוח. והביטו וראו משהו כמו רוח רפאים של האיש עלתה מן השתן עבורם. משהו שהזיעה יצרה בעצמה, שהיתה על פני השטח, עולה למעלה, מן השתן. אנשים באמת ראו שבעבר, אם היה להם בקבוקון של שתן. ובכן שם זה עלה – אני לא יודע אם אתם מכירים את הסיפור של ונוס, האלה, העולה מקצף הגלים – כך רוח הרפאים האנושית עלתה מן השתן. וכאשר מישהו נוטה לקראת מחלה מסוימת, הבה ונאמר שחפת, רוח הרפאים האסטרלית תהיה רזה ויבשה. כאשר מישהו נוטה להיות שמן מאוד, רוח הרפאים תהיה נפוחה בכל צדדיה. אתם עשויים לקרוא לזה מוזר שמישהו רואה רוח רפאים שונה עולה משתן בהיר צבע ולא משתן כהה. אבל הם ראו את זה. וכרופאים של פעם הם שפטו מחלות בדרך זו.

D:\Pictures\2016-01-08\002.BMP ציור 23

ואותו דבר קרה בזמן שבו אנשים למדו לא רק את השתן אלא גם את הצואה. זה היה חשוב מאוד בעבר כדי לקבוע מחלות. רק דמיינו לעצמכם מישהו מביט בצואה. מישהו מוצא שהצואה של איש מסוים מכילה הרבה גופרית, ושל אדם אחר הרבה ברזל. תלוי במה שיש שם, יש יותר תכולת גופרית במעיים. לכלבים למשל, יש הרבה גופרית בתכולת המעיים שלהם וזה גם יוצא החוצה. ככל שהצואה מכילה יותר גופרית היא יותר לבנבנה ומוצקה. אם יש יותר פחמן, חומר מסוג פחמן בתוכה, כך כהה יותר תכולת המעיים. לחתולים יש את זה. לכן אפשר להסיק איזה מחלות יש לאנשים בהסתכלות בחומר הצואה אפילו יותר מאשר בשתן.

לקדמונים היה גם חזון עם הצואה. זה היה בטבעם לראות חזיונות שכאלה. זהו משהו ראוי לציון. הם אמרו שכאשר מישהו מפריש זיעה הוא מכסה עצמו ברוח הרפאים שלו. וכשמישהו משתין עלולה לצמוח מזה רוח רפאים. המצב עם תכולת המעיים הוא שיש להן קווי גבול סביבן וצבעים מובהקים. ובזמנים קדומים מחלות אובחנו בעיקר על פי חזיונות או חלומות, אם כך תרצו.

היום אנשים מחקים זאת באופן בלתי מדויק, לפעמים בדרך מאוד מטופשת. הם קוראים שבזמנים עתיקים שאנו בקושי יכולים להבין אותם היום, היו כאלה שזיהו מחלות מן הצואה, אבל בדרך כלל זה לא לקח אותם רחוק מאוד. אבל מישהו יכול לרכוש ניסיון ראוי לציון בזה, ואז זה יכול לשאת פירות. אנשי מדע מודרניים אינם חושבים על כך הרבה, הם מעדיפים להשתמש באנליזה כימית עבור כל דבר. אבל, כפי שכבר אמרתי, היא חשובה כיום כמו ברפואה הבלתי מדעית שנותרה לפעמים מזמנים קדומים יותר.

אם מסתכלים בספרי רפואה קדומים נתקלים במונחים שבדרך כלל לא מבינים אותם. כל מיני מיסטיקות ואנשים ססגוניים שהיתה להם את כל החוכמה, לא רק ידע אלא גם חוכמה, וממשיכים לומר לכם שהם קראו בזמנים עתיקים אלו. אבל אם אתם קוראים אותם בעצמכם אתם מוצאים מינוח מסוים. שוב ושוב אתם פוגשים במונח 'מומיה'. הספרים אומרים: אם ה'מומיה' ברורה ובהירה, האיש יסבול מכל מיני מצבים שיגררו אותו לשחפת וכיוצא בזה. אם ה'מומיה' כהה מאוד, שחרחורת, לאיש יהיה חום, מחלות של חום. הספרים תמיד מדברים כיצד ה'מומיה', וקובעים מחלות בעזרתה.

מהי 'המומיה הזאת? אנשים שקוראים את זה היום יודעים רק על מומיות מצריות. כך שמה שהם עושים למעשה איתה זה לקרוא ש'המומיה' זורחת או אפלה? הם לעולם לא ידעו מה הכוונה בכך. אבל למה התכוונו האנשים שכתבו את הספרים הרפואיים העתיקים הללו? הצורה שנוצרת בזיעה, הצורה שעולה מבקבוקון השתן ומן הצואה – כך הם קראו ל'מומיה'. המומיה היתה למעשה האדם הרוחני. והאדם הרוחני נהיה נראה לעין באמצעות ההרחקות. הקדמונים אמרו: כשילד נולד, השליה נפלטת, ועימה השריד האחרון של האדם הרוחי נעלם. אם אנשים היו חוקרים את זה היום הם היו מוצאים שכאשר ילד קטן נולד לעיתים משהו קטן מאוד נפלט כשליה, ומכאן מעט מאוד הוא על-חושי. אבל יש אחרים היכן שהרבה מאוד נפלט – הרוח נפרדת אפילו כשהם נולדים – והם נהיים מאוחר יותר לחומרניים.

אכן כך זה, רבותי. פעילות רוחנית באדם, פעילות אסטרלית ופעילות של האני, יש להן הרבה לעשות עם הפרשה וסילוק. כאשר אנשים מדברים על רפואה של לכלוך, זה מראה שהם לא מעריכים יותר את מה שהוערך בעבר. פנומן של פסולת לא מוערך יותר היום. בדרכים רבות זה כמובן דבר טוב אם לא מעריכים אותם יותר מדי, כי זה מוביל לכל מיני דברים. הכרתי פעם מישהו שרצה להפסיק להתרחץ, כי שמע שהרוח חיה בהפרשות שלנו. הוא אמר שאנחנו צריכים לשמור את ההפרשות שלנו, כולל הלכלוך. וכתוצאה מכך היתה לו הערכה רבה ללכלוך! טוב רבותי, זה נראה לפעמים טיפשי, אבל זה לא תמיד טיפשי.

קחו סוסים, לדוגמא. אתם יודעים שיש להם פרסות שם למטה, ויש מעבר בין הפרסה לחלק הרך של הרגל. לכלכוך מצטבר שם. ועלול לקרות שהסוס נהיה חולה אם אתה ממשיך לגרד את הלכלוך. אתה צריך אינסטינקט שיאמר לך כמה אפשר להשאיר את הלכלוך, כך שהסוס יכול להמשיך וללכת ולייצר את הלכלוך הזה. אבל שם אצל הסוס קל מאוד לראות את חשיבות הלכלוך, את סילוקו. אצל בני אדם העניין חשוב בגלל האספקט הרוחי, כולל בריאות וחולי. הקדמונים קראו לאספקט הרוחי של ההרחקה 'מומיה'. אם תמצאו את המילה 'מומיה' בספרים ישנים תדעו מעכשיו מה הכוונה שם, כי כבר אמרתי לכם כיצד 'המומיה' מתפתחת מתוצרים של הרחקה.

אתם רואים, יש מדע נרחב בשאלה שמר מולר שאל, אבל מדע שאנו יכולים רק להתמודד עמו אם אנו מתארים את האספקט הרוחי. אחרת כל דבר שמורחק הוא בפשטות מוצר של הרחקה. לא שמים לב לזה. אבל אנשים מראים על ידי ההרחקות שלהם איזו רוח חיה בהם. ואתם צריכים לקחת רק מבט שטחי לראות זאת במקרה של צואה. השוו צואת סוסים לצואת כלבים. צואת פרות גדולה יותר ומפוזרת. צואת סוסים מכילה מעין ראשים קטנים ועגולים. אם יש לכם חוש ליופי אינכם יכולים אלא לומר, כשרואים גללי פרות: "הפרה בשלמותה!" שם יש לנו את הדימוי שלה, הנטיה שלה לשכב מטה. כל הפרה שם בגומחת פרה זו. והסוס, הנסיך המקפץ של עולם החי, תמיד רוצה להתרחק מן האדמה, לדלג ולקפוץ הלאה והחוצה לתוך העולם – גללים של סוס מגלים את הסוס כולו! כך זה עם הצואה של החיות. אפשר לראות את החיה כולה בתוכה. אתם יכולים לראות למה התכוונו הקדמונים ב'מומיה', ושהיא היתה פשוט אסטרלית. החיה העל-חושית, האדם העל-חושי, חי באלימינציה.

אנו יכולים להתמודד עם דברים אלה אם יש לנו את מדע הרוח. עכשיו כמובן, זה לא צריך לגרום לאויבים שלנו לומר שמדע הרוח מעסיק עצמו בזיעה, שתן וכיוצא בזה, ולכן אינו אלא מדע של לכלוך. זה מתאים רק לאויבים שלנו.

וכך רבותי, בגלל ששאלתם את השאלה אני צריך להראות לכם את האמת על כך. אבל אתם יכולים גם להצביע על כך, מתי שתעלה ההזדמנות, זה לא עניין של לימוד משהו שהוא זבל ולכלוך, אלא לימוד היסוד הרוחי. כי האיש יהיה תשוש אם העיקרון המועיל חזק מדי בתוכו. גידולים יתפתחו אם הוא רק מועיל. הוא צריך גם כוח הרס, ולעשות זאת בדרך הנכונה. הוא יחוויר, יהיה חסר תחושה באופן קבוע ולא שם ברוח אם גידול יתפתח במוח, כי במקרה כזה רק מבנה תופס מקום. הגידול מתפתח כאשר הרס ממלא את תפקידו במוח. ועצבי המוח הם מוצרים של הרס, מוצרים רוחניים של הרס. אבל אם התהליך נהיה חזק מדי, אז הדם מגיע בעוצמה רבה מדי ומתפתחת דלקת. ואז יש לכם הבדל בין גידולים ודלקת. אם השתן שלכם כהה, יש לכם נטיה לדלקת היכן שהוא בגוף. אם השתן שלכם בצבע בהיר, אתם נוטים לפתח גידולים. זהו העניין. אפשר לאבחן את כל המחלות בשתן, אם יודעים כיצד לאבחן אותו כהלכה. נמשיך ביום רביעי.

————————————————————————————————————–

  1. אלפרד גיסי (1957-1864), פרופסור ומרצה ואחד המייסדים של המכון לרפואת שיניים. ראה גם רודולף שטיינר: הערך של החשיבה עבור ידע מספק לאדם – GA164. רודולף שטיינר חשב על כתיבת ספר על אמבריולוגיה בשיתוף עם פרופסור גיסי.
  2. "תפוחי האדמה מזיקים רק בפה." – אלו המילים שהודפסו בגרמנית – המתרגם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *