מפילים ועד איינשטיין – 08

מפילים ועד איינשטיין

שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

רודולף שטיינר

GA352

עשר שיחות עם הפועלים בגיתהאנום בדורנאך בין השביעי בינואר ועד לעשרים ושבעה בפברואר 1924

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות – ראו כאן

20.2.1924 הרצאה שמינית

הקשר בין האספקטים הגבוהים של האדם והגוף הפיזי.

הפעילות של אופיום ואלכוהול

בוקר טוב, רבותיי. אולי יש לכם שאלות להיום?

מר מולר שואל מה יכול לגרום לשינויים המתרחשים בתלמידים.

רודולף שטיינר: זוהי שאלה מאוד אישית. עליך לבוא למטה למכון לרפואה קלינית, אני אומָר לך שאלך לשם שוב, זה עניין רפואי.

שאלה אחרת: מה מסמנים הפסים הארוכים בצידי הדגים?

עוד שאלה: אדם שתה כמות עצומה של אלכוהול. הוא מת לפני שמונה שבועות. בימים האחרונים לפני מותו הוא אכל אלכוהול וסוכר, דבר שלא עשה בחייו. כיצד זה קורה?

רודולף שטיינר: טוב, ביחס לפסים בצידי הדגים צריך שיהיה ברור לכם הדבר הבא. אם מסתכלים בכל צורת חיים, אם זה מהצומח או מהחי, צריך לשאול את עצמנו כיצד הם משתייכים לעולם שבחוץ. אתם רואים, לצמחים יש קודם כל צבעים ירוקים בעלים. צבע ירוק זה בעלים בא מיחס מיוחד שיש לצמח לאור ולחום. מצד אחד הצמח לוקח פנימה את מה שבא מהאור ונותן דברים אחרים בחזרה ולא לוקח אותם פנימה. ומכאן בא הצבע הירוק.

באותה דרך אתם עשויים לשאול את עצמכם: האם אין דבר זה או אחר בא מהדגים? הרשו לי להביא לתשומת לבכם את העובדה שלדגים שחיים במים יותר אפלים יש צבע הרבה יותר כהה משל אלה שחיים במים מלאי אור. לדגים שמחפשים יותר את האפלה יש יותר צבע כחול ואפילו שחור. דגים ששוחים יותר בתוך מים מלאי אור הם גם יותר קלים בצבע. ובכן אנו יכולים לראות כיצד אור וחום חיצוניים משפיעים על הדגים.

כעת תארו לעצמכם חיות אחרות שחיות באזורים שיש בהם הרבה שלג, דובי קוטב, למשל. הם עוטים על עצמם צבע לבן. כל דבר שחי חשוף לסביבה בדרך זו או אחרת.

אצל דגים, אנו רואים יחס מיוחד בין טבעם לסביבתם. הפסים לאורך הצד קיימים כדי לעשותם רגישים במידה מסוימת לאור ולחום שבסביבתם. דגים נהיים רגישים במיוחד. זה לא משמש במיוחד עבור הדרך שבה הם נעים במים, אלא יותר עבור הדרך שבה הם מעכלים אור וחום בפנים. זהו אם כן, סוג של איבר חושים.

ביחס לשאלה שלכם בעניין האיש ששתה אלכוהול כל חייו והתחיל להיות רגיש מאוד כשסופו התקרב, אכל שוקולד וסוכר – כדבריכם, בימים האחרונים לפני מותו – זה משהו שאנו יכולים בקלות להבין אם אנו משווים זאת לתופעות אחרות לאין ספור בחיים. הכרתי הרבה אנשים שהזדקנו. כשהם הזדקנו כתב ידם, לדוגמא, נהיה יותר ויותר רועד. כתב היד נהיה רועד. הם כבר לא יכלו לכתוב כה טוב, ואפשר היה לראות במיוחד מכתב היד שלהם שהם הזדקנו. לפנים היה להם כתב יד שגרם להם לכתוב, הבה ונאמר, בצורה ברורה, ואז הם כתבו ברעדה. אבל בימים האחרונים לפני מותם מצאו שהם יכולים לכתוב טוב מאוד שוב. הכרתי הרבה אנשים שהשיגו מחדש את כתב ידם הברור לפני מותם. זה גם צויין באין ספור מקרים (זו אינה עובדה שבאה מהסתכלות שלי, אלא מהסתכלויות ממשיות אחרות) שאנשים שלמדו שפה מסוימת כילדים – הם היו אולי בארץ זו כילדים, ואולי, למדו שפה ששכחו אותה שוב (זה קורה), הבה ונניח שאדם בן 40 או 50 שלא היתה לו שום הזדמנות להתקשר עם מישהו בשפה זו – יתחיל לפתע לדבר באופן מקיף למדי בשפה זו כמה ימים לפני מותו. זה יצא שוב החוצה! עכשיו, אתם רואים, זוהי תופעה רבת משמעות.

מה באמת קרה כאן? מה שקרה כאן היה שאדם עזב מאחוריו את גופו הפיזי, אספקט אחד של טבעו המהותי, עבור האדמה כשהוא מת. הוא התפרק באדמה, הוא נהרס באדמה. אמרתי לכם שהאספקט הבא, הגוף האתרי, התפרק בהדרגה לתוך האתר הקוסמי הכללי כמה ימים אחרי המוות. והגוף האסטרלי האנושי והאני הם האספקטים שנשארים והולכים דרך עולם הרוח. הם עוברים אז דרך עולם הרוח.

שם, כמובן, האספקטים האינדיבידואלים של האדם נפרדים לחלוטין. ומישהו עם עיניים לדברים כאלה יכול לצפות כיצד האספקטים השונים – גוף פיזי, גוף אתרי, גוף אסטרלי – נפרדים אפילו כשמתקרב המוות. ובכן, מה קורה כשמישהו משנה את כתב ידו כמה ימים לפני מותו? טוב, רבותי, איננו כותבים עם הגוף הפיזי. עם מה אנו כותבים בעצם? אנו כותבים עם האני. אנחנו רק משתמשים בגוף הפיזי כבמכשיר עבור האני כאשר אנו כותבים. והאני שלנו אינו מזדקן. באני שלכם אתם צעירים היום כמו ביום שנולדתם. הגוף האסטרלי גם כן אינו מזדקן כמו הגוף הפיזי. אבל זהו הגוף הפיזי שאנו משתמשים בו כבמכשיר אם אנו רוצים לכתוב. הגוף הפיזי אם כן, צריך לקחת את העט בידו. כאשר אדם מזדקן, הוא נחלש ונחלש ואינו יכול יותר להחזיק את גופו הפיזי כמו שצריך. ויותר מזה, כל מיני דברים שוקעים בגוף הפיזי. כתוצאה מכך אדם אינו יכול יותר להשתמש באצבעותיו כה טוב. הוא נהיה מסורבל, רועד, במקום לעשות חבטות חזקות בכתיבתו. כאשר אדם קרוב למוות, הגוף האתרי מתחיל להשתחרר מהגוף הפיזי. מתרחש רפיון. זה קורה לפעמים כמה ימים לפני המוות. לפעמים זה קורה ברגע האחרון. זה מוטעה לומר שלא צריך לנסות לרפא אדם גם אם מרגישים שמותו קרב. דברים שהתרופפו יכולים לשוב ולהתאחד. כי כל עוד אדם חי אנו צריכים לנסות ולרפא אותו בכל מצב. על כל פנים, זה נכון שאצל אנשים רבים הגוף האתרי משתחרר כמה ימים לפני שהמוות בא.

כאשר הגוף האתרי משתחרר האדם נהיה חזק יותר. אתם יכולים גם לראות זאת ממשהו אחר. יש כמה אנשים משוגעים שמפתחים חוזק פיזי בלתי רגיל, כוח עצום. אתם לעיתים קרובות תהיו מופתעים מהכוח שאדם כזה יכול לפתח. לא רק החבטות שהוא נותן למישהו הרבה יותר חזקות מאלה של אנשים אחרים. אדם משוגע יכול להרים, בשלווה הגדולה ביותר, חלקי רהיטים שאף אחד אחר לא יכול לחלום להרים. אתם רואים, משהו מוזר קורה שמבדיל אדם שכזה מאדם נורמלי. מה קורה לאדם משוגע? טוב, הגוף האתרי תמיד קצת משוחרר אצל המשוגע, או שהגוף האסטרלי משוחרר. אנשים אינם בדיוק חזקים בגופם הפיזי. הם חלשים. עליהם לעשות את הגוף האתרי או הגוף האסטרלי משרתים של הגוף הפיזי. הפראזה הפופולרית 'חסר לו בורג בראש' נכונה למדי. משהו אבד. אנשים רגילים אומרים לעיתים קרובות דברים מדויקים למדי, כי יש להם אינסטינקט עבור העל-חושי, ופתגם ישן שכזה לא צריך להילקח כפוגע אלא כמשהו נכון לגמרי. כשאדם משוגע מאבד את גופו האתרי או האסטרלי ומתחזק בגלל זה, הוא כמשוגע, באותו מצב אשר גופו האתרי אבד בגלל שהוא עומד למות בתוך כמה ימים. ואם אדם שכזה נהיה חזק יותר בגופו האתרי הוא יוכל לכתוב שוב. אם הוא מתחזק בגופו האסטרלי – כל דבר ששכחנו נמצא בתוכו – הוא מפיק דברים שכוחים מהגוף האסטרלי והוא יכול לדבר שוב שפה שהוא רגיל לדעת!

אבל בואו וניקח את המקרה שנתתם. אתם רואים, איני יודע את האיש ולכן איני יודע כיצד הוא חי. אולי אתם מכירים אותו? במקרה כזה תוכלו לענות על כמה שאלות. אתם מכירים אותו טוב? עכשיו אתם רואים שעם אדם כזה זה משנה הרבה אם היתה אישה או מישהו אחר או אולי אתם בעצמכם, שתמיד אומר לו כמה רע זה לשתות כל כך הרבה. (תשובה חיובית). טוב, זה שם אותנו על פסים נכונים. יש אנשים סביבו שתמיד אומרים לו לא לשתות כל כך הרבה, משום שזה דבר רע לעשותו והוא עלול להזיק לעצמו. זה נכנס באוזן אחת ויוצא בשניה, כמו שאומרים. פראזה פופולרית אחרת שיש לה יסודות בעובדה ממשית. זהו באמת המקרה שבו אנשים נכנסים באוזן אחת ויוצאים בשניה. מדוע? משום שהגוף האסטרלי אינו שומע אותם. האוזן היא רק כלי שמיעה. הגוף האסטרלי נכשל מלשמוע זאת.

זה גם יכול לקרות שהגוף האסטרלי שומע את הדבר, אבל הגוף הפיזי אינו מעורב, הוא חלש מדי. עכשיו תארו לעצמכם את זה. האדם שומע את מיסטר ארבסמל עצמו אומר, אולי: אתה משוגע – אני אומר זאת חזק מאוד, בסדר? – "משתכר כל הזמן. זה לא נכון. אין זה הדבר הנכון לעשותו." וכן הלאה. והאיש בולע הכל. כך זה הולך, זה קורה בחיים שאנשים בולעים דברים וסוחבים הלאה. אבל הגוף האסטרלי שלו ממשיך הלאה עם קצת מזה. אתם עשויים לשים את זה כה חזק ולעיתים כה קרובות שהגוף האסטרלי והגוף האתרי אינם יכולים מלהיכשל מלהכניס את זה פנימה. כי כל עוד הם בגוף הפיזי עם שום דבר שעשוי להחביא אותם הם אינם שומעים. ברגע שהגוף הפיזי משתנה כך שהגוף האתרי והגוף האסטרלי נהיים רפויים, טוב, אז הרעיון בא לפתע לאדם, דרך הגוף האתרי והגוף האסטרלי: מר ארבסמל אולי צדק אחרי הכל! אולי זה דבר משוגע לעשותו, לשתות כה הרבה כל חיי. ובכן כעת אני אעשה תיקון – אתם יכולים לדמיין שזה עלול לקרות כשדברים מתרופפים. ואז הגוף האסטרלי והגוף האתרי אומרים: או, עכשיו הוא כבר לא שותה אלכוהול, עכשיו הוא שותה שוקולד ומי סוכר! כמובן היתה לו גם בטח לימונדה אם היה אפשר. העובדה שדברים כאלו עשויים לקרות מוכיחה למישהו שמשתמש בחשיבה הגיונית שיש כל מיני דברים באדם שלא מופיעים. אני כבר דיברתי על המצב ההפוך לפני כן. המצב ההפוך היה כזה. זה קרה יום אחד לג'נטלמן ממכרי – הוא היה ג'נטלמן מלומד מאוד – שאיבד את מודעותו וזיכרונו. הוא לא ידע יותר מה הוא עושה. הוא לא ידע דבר מכל הדברים המלומדים שידע לפני כן. הוא שכח הכל. הוא אפילו לא ידע שהוא עצמו קיים. אבל האינטלקט שלו היה בהיר. הוא תיפקד באופן מושלם. הוא הלך לתחנה, קנה כרטיס והלך רחוק. הוא לקח כסף עמו, כסף שהיה עליו. הוא היה מסוגל להגיע רחוק. כאשר הגיע למטרה של כרטיסו הוא קנה כרטיס נוסף, והוא עשה זאת פעמים אחדות, מבלי לדעת את אשר הוא עושה.

האינטלקט הוא כה נפרד מהאדם הממשי שהכל נעשה באופן מושלם – חיות פועלות בתבונה ובשכל, נתתי לכם הרבה דוגמאות לכך, גם אם אין להן אינטלקט. יום אחד הוא מצא עצמו שוב, זיכרונו חזר אליו. הוא ידע מיהו. הידע המלומד שלו חזר גם כן לראשו, אבל הוא היה בברלין, בהוסטל לחסרי בית. לשם הוא הגיע בסוף דרכו. הוא יצא משטוטגרט. רק מאוחר יותר אפשר היה לבסס שהוא התחיל משם. במצבו הבלתי מודע הוא היה בבודפסט וכן הלאה. הוא היה יכול לחזור מברלין לשטוטגרט שם פגש חבר משפחה מודאג מאוד. הוא היה מסוגל לתפקד שוב. הוא הרג את עצמו מאוחר יותר. פעם אחת הוא יצא מזה בהיותו בלתי מודע, בפעם השניה התאבד.

אבל מה קורה במקרה כזה? אתם רואים, האיש שסיפרתי עליו עומד כה בבהירות לפני שאני יכול לזמן אותו בכל זמן שארצה. היו לו עיניים שגרמו לך לחשוב שהוא רוצה לחדור יותר ויותר עמוק לתוך ראשו. כאן מלפנים היה לו משהו כאילו שאפו חפר את עצמו לתוך גופו הפיזי – רק רמז מכל זה, כמובן. הוא דיבר לאנשים בדרך מוזרה מאוד. הדרך שבה דיבר היתה כאילו היה משוכנע בדרך שונה מאוד ממילותיו מכל אחד אחר. הוא נתן הרגשה כאילו הוא תמיד טועם את מילותיו בלשונו ואז בולע אותן, כי הוא אוהב אותן כל כך. זה כל כך עינג אותו כשהוא דיבר שהוא עמד לבלוע אותן כולן. ואם מישהו סתר אותו הוא נהיה כועס מאוד. אבל הוא לא הראה הרבה מהכעס שלו על פני השטח, הוא רק עשה פרצוף. הוא קפץ נוראות אם מכונית עשתה קול חד ברחוב, גם אם אמרתם לו משהו חדש. הוא קפץ ללא התחשבות אם היו אלו חדשות טובות או רעות.

אתם רואים, אדם זה הקשיב יותר מידי וכל דבר השאיר מייד סימן על גופו הפיזי. בגלל זה היה לו מנהג שהגוף האסטרלי תמיד חפר עצמו עמוק מאוד בתוך הגוף הפיזי. הוא לא שמר דברים לעצמו, כמו שעושה האלכוהול שלכם, אבל כל דבר חפר עצמו עמוק בגוף הפיזי, עד שהגוף הפיזי הגיע לנקודה שלמשך זמן-מה הוציא את האני שלו מן המקום.

ובכן שם יש לכם את המקרה ההפוך. אצל האלכוהוליסט האזהרה נשארת בגוף האסטרלי ויוצאת החוצה כשהוא מפסיד. אצל אדם אחר, שעליו סיפרתי לכם, הגוף האסטרלי נכנס כה עמוק לתוך הגוף הפיזי, שהגוף הפיזי הולך גם כן הלאה בדרכו. אתם רואים, הסימנים שם, כל דבר באדם, אספקטים גבוהים אלה, האספקטים העל-חושיים, קשורים בקרבה לגופו הפיזי ולגופו האתרי. כל זה מראה שאדם יכול באמת להכיר את החיים אם הוא מביט במצבי החיים שלמעשה אומרים לנו: יש באדם גוף פיזי, יש גוף אתרי, גוף אסטרלי, ויש אני.

אתם יכולים לראות גם מצבים אחרים היכן שהאדם שמדובר בו מקבל לפתע תיאבון חדש לגמרי תחת הלחץ המוסרי של מה שהשאיר בגוף האסטרלי במשך החיים. קיים למשל הסיפור המעניין הבא, שאותו אספר לכם. אישה מכרה ירקות ודברים שכאלה. זה היה די מזמן. היא עברה מדלת לדלת עם סל הירקות שלה. היא תמיד נהגה כפי שאנשים רוצים שתנהג, שתביט בחיים כפי שמוכרת ירקות מביטה. היא צחקה כשמישהו אמר משהו מצחיק. אחרת היא היתה אדישה למדי. היא הביאה את הירקות שלה אל הדלת, לקחה את הכסף שלה, וכך עברו חייה. יום אחד היא באה לבית של מישהו ורצתה למכור את הירקות שלה. איש לא היה שם מלבד אדון הבית, שפתח את הדלת. לג'נטלמן זה היתה דרך מוזרה להביט באנשים. הוא הביט בהם בחומרה והוא ציין בכמה הזדמנויות שכאשר הוא מסתכל באנשים בדרך מיוחדת זו הם נעשים פטפטניים למדי ביחס למשהו שהם בדרך כלל לא מדברים עליו. עכשיו מתרחש הדבר הבא, זה מתועד היטב. מוכרת הירקות באה אל האיש. הוא מתבונן בה. היא מזדעזעת. הוא לא אומר דבר, אלא רק מביט בה. הוא רואה שהיא נסוגה לאחור, אבל לא אומר דבר וממשיך להביט בה. ואז היא לא רק נסוגה לאחור, אלא גם אומרת: "אל תתבונן בי כך. בבקשה אל תביט בי כך. אני אומר לך כל דבר." הוא אינו אומר דבר וממשיך להביט בה. ואז אומרת האישה: "כן, אבל עשיתי זאת רק בגלל שפחדתי." ושוב אינו אומר דבר, רק ממשיך להסתכל. "אומר לך כל דבר, אתה רואה לא רצחתי אותו. עשיתי זאת רק בגלל שפחדתי." הוא המשיך והביט בה. "אתה רואה, הייתי כה נפחדת מן האנשים. הילד היה אומר משהו רע מאוד עלי, עשיתי זאת מתוך פחד. לא ידעתי באמת מה אני עושה!" האישה סיפרה לו את כל הסיפור על הרצח שביצעה בילד. ובכן מה קרה שם?

העניין הוא כזה. לאיש היה מבט חודר. כאשר יש לאנשים עיניים רגילות, הם מדברים לאנשים אבל לא באמת מרשימים אותם. כאשר מישהו מביט במבט חודר, אז הוא ממגנט את הגוף האתרי של האיש. ובגוף האתרי נמצא המצפון שלנו. כאשר הגוף האתרי משתלב כראוי בגוף הפיזי, טוב, אתם יודעים, אדם מיד מסתיר כל דבר שכזה ברגע שהוא מרים את ראשו. אבל אם הגוף האתרי ממוגנט על ידי מבט שכזה, הוא נהיה אבוד. וכשלמישהו יש משהו בתודעתו, זה אובד גם כן, מתרומם ומדאיג את הגוף האסטרלי והאני. כתוצאה מכך אנשים מודים בדברים שבדרך כלל אינם עושים אם גופם האתרי אובד.

דברים אלה מראים שהגוף האתרי, כאשר הוא אובד באופן מלאכותי לגוף הפיזי, פועל באופן בלתי תלוי, והגוף הפיזי באמת מסתיר הרבה ממה שיש בתוכו וכשהגוף האתרי אובד עם מותו של אדם, הסודות עשויים לצאת החוצה – לא תמיד, אבל בסיטואציה נתונה.

הרבה ניצול לרעה קיים בדברים אלה. אם הייתם מביטים בחיים לפני המלחמה, הייתם רואים תמיד אותו הדבר אם הייתם נשארים בבית מלון או מקום אחר שבו נאספים אנשים כדי לאסוף את המכתבים שלהם: כמה פרטים עם הדפוס של חברה אמריקאית. זה תמיד אותו פרט. מה קרה שם? טוב, חברה אמריקאית נוסדה ויש לה סניפים. ענף אחד נמצא בברלין, אחר בפרנקפורט. היו שם ענפים שכאלה ברוב הערים הגדולות. העסקים היו טובים, אם כן. נאמר שמישהו רוצה להשיג כוח על אנשים אחרים יקבל ספרונים מן החברה האמריקאית. הוא רק צריך לשלוח כך וכך כסף, והוא יקבל ספרונים, ובספרונים אלה הוא ימצא כיוונים כיצד למצוא כוח על אנשים. עכשיו כל הנוסעים, הנציגים, חושבים לעצמם: "זה דבר גדול, להשיג כוח על אנשים. בשם יופיטר, נמכור רבים מהם, כי אף אחד לא יוכל להתנגד לנו." הספרונים אומרים ישר שהאיש צריך למקד את עיניו לא על עיניו של אדם אחר, אלא על הנקודה שבין שתי העיניים. הוא צריך למקד את עיניו בנקודה זו. זה ימגנט את האדם השני שיהיה אז תחת השפעתו של האיש ויעשה כרצונו. עכשיו אתם יודעים, הסוכנים של היין ודברים אחרים, כולם שלחו בשביל זה. ואפשר לראות שמסות של מכתבים כאלה ודברים אחרים נשלחו לבתי מלון שבהם שוכנים נוסעים שכאלה. רובם לא עושים טוב יותר בעסקים שלהם למרות הכל. זו היתה חברה אמריקאית שפעלה היטב. רובם לא הרוויחו מזה. אבל זה שירת כמה מהם, והם עשו משהו שמישהו לעולם אינו עושה בשום מצב, כי זהו חטא כנגד החירות האנושית. איש אינו צריך לבקש סוג כזה של כוח על אחרים! זה מספיק רע אם זו מתנה מהטבע, כמו במקרה של הגבר שדיברתי עליו, אבל במקרה כזה האיש שדיברתי עליו הטבע נתן לו מראה מיוחד. וזה הרבה פחות ניצול לרעה במקרה כזה מאשר מישהו המחפש ללמוד את זה. טוב, טיפשות שכזו נהייתה לפחותת ערך במשך המלחמה, והיום היא נעלמה ברובה. אבל מוטב שנאמר שאנו יכולים ללמוד ממנה כיצד אנשים משתמשים אפילו בדברים רוחניים וגם בדברים הגרועים ביותר של המטריאליזם – כי רוב האנשים ששלחו דברים שכאלה היו מטריאליסטים – היו פונים לעבר הרוח אם היתה שאלה של עשיית רווח דרך הרוח. הם אינם מאמינים בזה, אבל הם היו פונים לעבר הרוח אם היתה שאלה של עשיית רווח דרכה. אני רוצה שתהיו מודעים לשימוש לרעה הנורא בדברים אלה.

הרבה דברים אחרים יש לתאר. אנשים רבים עשו להם מסוג הדברים ומאנשים אלה ומספרונים שכאלה המכוונים לכך, גם אם לא במידה כזאת, וגם הגיעו לאן שהוא איתם. אולי הייתם בפגישות שבהם דיברו דוברים. כעת, תודו שהשכנוע הניבט מדבריו של הדובר אינו תמיד הדבר היחידי, אלא יש גם הרבה שבא מן הדובר בדרך של השפעה. זוהי עובדה שהדוברים הפופולריים ביותר הם לעיתים קרובות אנשים שמשפיעים על מסות של אנשים באמצעים מוטעים. רואים את זה קורה בזמן הנוכחי.

זהו המקרה למשל, שאני כותב מאמרים על חיי שלי ב'דאס גיתהאנום'.[1] מאמרים אלה – כמה מכם אולי קראו אותם – נכתבו במכוון לומר דברים בדרך האפשרית הפשוטה ביותר, במילים פשוטות, מבלי לנפח יותר מדי דברים. עכשיו, תמיד מופיעה ביקורת אשר מוצאת במיוחד כשלים בכך. הכותב אומר שלא כתבתי באופן פיוטי ואמיתי, כמו גיתה, אלא אמת מן הסוג הרציני ביותר. אבל כן, זה בדיוק מה שהשתדלתי לעשות! ואינני מתכוון לעשות את מה שדורש מבקר שכזה. לביקורת שכזו יש בדיוק הסגנון המשווה לסגנון מפוקח משהו כמו שיכור או מסוחרר. ואתם רואים, סגנון מסוחרר זה נמצא בכל מקום היום. אנשים אינם מעוניינים יותר היום להשפיע בדבריהם, אלא משתמשים במילים שיהממו אחרים. כאן אנו רואים את תחילתה של השפעה מזיקה. אבל כאשר מישהו כותב בדרך שאני משתדל לכתוב, זה משפיע על האני, שיש לו רצון חופשי משלו. כשמישהו כותב בסגנון משכר זה משפיע על הגוף האסטרלי, שאין לו חופש שכזה. אלא מחסור בחופש. אפשר להשפיע על הגוף האסטרלי במיוחד כשאומרים דברים שיודעים שאנשים רוצים לשמוע.

אנשים שרוצים לשכנע אחרים משתמשים לרוב בפראזות שאחרים אוהבים, אבל מי שרוצה לומר את האמת אינו יכול לומר תמיד דברים שאנשים אחרים אוהבים. בזמן הנוכחי המצב הוא כזה שהאמת לא נעימה בדרך כלל לאנשים. אתם רק צריכים להביט כיצד מישהו מעצב את משפטיו. ואתם יכולים לראות שכאשר האדם כותב את משפטיו בדרך כזו שהם הגיוניים, אחד עוקב אחרי השני, הוא משפיע על האני של חברו, שהוא חופשי. כאשר הוא כותב את משפטיו כך שהוא אינו נשמע הגיוני, אלא הוא מעל לכל עסוק בכתיבת דברים באופן שחברו יאהב, בהרשימו את התשוקות, הדחפים והאינסטינקטים של חברו, הוא משפיע על גופו האסטרלי של חברו, שאינו חופשי. וזה אופייני לזמננו שאנשים מדברים כה הרבה על חופש, ושהחטא הגדול ביותר כנגד החירות בא מהצהרה ציבורית בדיבור או בכתיבה. באמת כך הוא שהמילה המדוברת או הכתובה, היא בדרך כלל מנוצלת לרעה בהצהרות רשמיות.

מכאן תבינו את המצבים הרגילים בחיים טוב יותר אם תוכלו להבחין בין האני לגוף האסטרלי, לראות שהאחד משפיע על זה או אחר, ואתם תוכלו גם להבין דברים שכאלה טוב יותר כשאדם מתחיל להשיג את כתב ידו בחזרה לפני מותו, או לאכול משהו שמעולם לא אכל בגלל השפעה מוסרית כל שהיא. שם תוכלו לראות כיצד האני מתערב בגוף הפיזי ונהיה אבוד.

שאלה אחרת: בפעם האחרונה ד"ר שטיינר דיבר על ארסניק. עכשיו השאלה של האופיום נהייתה אקוטית בשוויץ. לפני זמן מה התפרסם מאמר מאת ד"ר אוסטריס ב-Poppy Plant והקשר שלו עם אופיום. יצא לאור ב-Das Goetheanum. האם אפשר לומר משהו על אופיום?

שאלה נוספת: בערך לפני שנתיים התיאוריה של איינשטיין[2] נהייתה ידועה לכל. היום לומדים מעט מאוד עליה. האם מה שהיא הוכיחה הוא נכון או שגם היא זרמה במורד הנהר?

רודולף שטיינר: טוב, עלי לדבר ארוכות אודות התיאוריה של איינשטיין, כי קשה להציג אותה בקיצור. כדי להבין אותה נכונה צריך לדעת מתמטיקה. אבל הדבר המוזר ביחס לתיאוריה של איינשטיין שכולם דיברו עליה למרות שלא הבינו אותה, רק ציטטו את המומחים, כי, כפי שאמרתי, היא צריכה ידע מסוים במתמטיקה. אבל במידה שאפשר להבין משהו ממנה מבלי מתמטיקה – אין לנו זמן לכך היום – אומר לכם משהו, כך שתראו כיצד מצד אחד היא מבוססת על אמת ומצד שני בטעות יסודה. אנשים עדיין מדברים על כך. המצב עם הציבור בכללו הוא שהוא קופץ על הפיתיון כשמשהו מפוזר על ידי העיתונים, אבל הם אינם מחזיקים בזה. הציבור הכללי כבר שכח זאת עכשיו. התיאוריה של איינשטיין הרבה יותר נפוצה בקרב מדענים משהיתה לפני שנים. אני אציג חלק ממנה בפעם הבאה, כמה שאפשר במונחים פופולריים. זה דורש יותר זמן משיש לנו היום. האם יש למישהו שאלה אחרת?

שאלה: אני באמת רוצה לדעת את ההבדל בין אלכוהול ואופיום. לפי המאמר של ד"ר אוסטריס אפשר לחשוב שמיץ שמח מושך את האנשים למעלה, ואלכוהול מטה.

רודולף שטיינר: אתם רואים רבותי, אנו צריכים לשאול את עצמנו: כשמישהו שותה אלכוהול, איזה אספקט של טבעו מותקף מכך? האני. ויש לו את מחזור הדם כמכשיר פיזי. אנשים מושפעים מ אלכוהול על ידי משהו שהוא באמת בחייהם, במחזור הדם שלהם.

עם אופיום, המצב הוא שהוא פועל במיוחד על הגוף האסטרלי, ועושה כך בדרך שכזו שהאדם מושך אותו מתוך הגוף הפיזי. ואתם רואים, הוא מרגיש טוב במיוחד כאשר הוא מושך את הגוף האסטרלי מן הגוף הפיזי. הוא נפטר לזמן מה מן הגוף הפיזי, וזה עושה לו טוב.

אנשים יאמרו בקלות, ואתם שמעתם זאת: שינה היא מתוקה. אבל הנקודה היא שאנשים אינם יכולים להנות באמת ממתיקות זאת, בדיוק משום שהם ישנים! הם אינם יכולים לחוש מתיקות זאת. הם יכולים רק לחוש את הטעם שאחרי השינה. ומשום שזהו הטעם שאחרי השינה אנשים אומרים שהשינה היא מתוקה. כשמישהו לוקח את מיץ הפרג, אופיום, הוא נהיה מודע למתיקות זו, כי אז הוא נמצא בגופו כאילו הוא ישן. ועדיין הוא גם ער. זה מאפשר לו להנות מהמתיקות, וזו הרגשה נפלאה עבורו. זה כאילו גופו כולו מלא בסוכר, סוכר מיוחד מאוד – מלא כולו במתיקות. אבל גופו האסטרלי גם כן חופשי מן הגוף הפיזי, ובגלל זה הוא קולט כל מיני דברים, גם אם לא בבירור. אין לו את הסוג הרגיל של החלומות אבל הוא קולט את עולם הרוח. הוא אוהב את זה. הוא מתרומם, כפי שאמרתם, לתוך עולם הרוח. שתיית אלכוהול מצד שני היא לקיחת הגוף הפיזי מטה אל הדם. אז הגוף האסטרלי אינו נשאר חופשי. כל דבר מונחה יותר על ידי הגוף הפיזי. אם כן, כאשר אנשים שותים אלכוהול הם נהיים סובייקטים של הגוף הפיזי, הרבה יותר מן הנורמלי. וזה ההבדל. עם אופיום, האלמנט של הנפש והרוח הוא שחרור, מצד אחד הנאה מן המתיקות בגוף הפיזי ומצד שני הליכה למסעות, כניסה לעולם הרוח בדרך כאוטית כלשהי, אבל כניסה אליו בכל מקרה. והמזרחיים משיגים הרבה ממה שהם אומרים על עולם הרוח – לא בדרך הנכונה, אבל הם מדברים על כך – מלקיחת אופיום, חשיש וכיו"ב.

אלו הם דברים שיכולים להראות לכם שוב שדברים כאלה אינם יכולים להיות מובנים אלא אם לוקחים בחשבון את האספקטים הגבוהים של האדם.

אנו נמשיך בשעה 9.00 בשבת הבאה.

———————————————————————————————————————————————–

  1. עיתון שבועי בגרמנית, הותחל על ידי רודולף שטיינר ועדיין יוצא לאור היום. המאמרים הודפסו מאז כ-אוטוביוגרפיה GA28– יצא בעברית בהוצאת בדולח: נתיב חיי, אוטוביוגרפיה מאת רודולף שטיינר.
  2. איינשטיין, אלברט (1955-1879)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *